השופטת חני אופק-גנדלר
1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אופירה דגן-טוכמכר ונציג הציבור מר אבינועם בן יצחק; סע"ש 19842-10-14) במסגרתו חויבה חברת י.ב. שיא משאבים בע"מ (להלן: המערערת) לשלם למר Gebre Qkubazgy (להלן: המשיב) תשלומים בגין זכויות סוציאליות שונות עבור תקופת עבודתו בסך של 30,389 ₪ וכן הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 5,000 ₪.
2.כפי שעולה מפסק הדין, המשיב הינו אזרח אריתריאה, הועסק על ידי המערערת, חברה העוסקת בהספקת שירותי ניקיון ובביצוע עבודות ניקיון ברחובות תל אביב, מיום 1.3.11 ועד לפיטוריו ביום 11.7.14. הערעור דנן נסוב על שלוש סוגיות עיקריות, אשר בהן נדון כסדרן.
פיצויי פיטורים
3.הסוגיה הראשונה נוגעת להיקף זכאות המשיב לפיצוי פיטורים על פי חוק פיצוי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). במקרה דנן, ביום 1.3.11, עובר לתחילת עבודת המשיב, הוא קיבל הודעה בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 (להלן: חוק הודעה לעובד). בהודעה הוספו בכתב יד לצד הרכיב "פנסיה" המילים "מופרש לעובד ישירות לתלוש השכר כל חודש". תחת הכותרת אחוז ההפרשה ברכיב הפנסיה נכתב בכתב יד "8.33% - 6%", ותחת הכותרת תאריך תחילת התשלום נכתב "מהיום הראשון". בהתאם לכך, שולם למשיב מדי חודש תשלום נוסף כרכיב עצמאי בתלוש השכר בגין פיצוי פיטורים, שכותרתו "ע"ח פיצויים" (וזאת בנוסף לרכיב נפרד "גמל פנסיה"). כאמור, לימים פוטר המשיב, ותבע את זכותו לפיצוי פיטורים.
המערערת טענה כי נוכח כך ששילמה רכיב זה באופן שוטף בתלוש השכר, וזאת כרכיב נפרד, יצאה ידי חובתה. ואילו, המשיב טען שיש לחייב את המערערת בתשלומו המלא של רכיב זה, שכן לטענתו לא הוסכם עימו על תשלום פיצוי הפיטורין בדרך זו; הוא לא הבין את תוכן ההודעה; וממילא מתכונת תשלום זו אסורה לפי סעיף 28 לחוק פיצוי פיטורים.
בית הדין קמא קיבל את טענת המשיב, וחייב את המערערת בתשלום פיצוי פיטורים למשיב בסך 13,463 ₪. וכך נאמר:
"אשר לעמדתנו, ראשית יש להבהיר, כי בהעדר קרן פנסיה לקליטת הפרשות על חשבון גמל ופיצויי פיטורים עבור מבקשי המקלט המשמעות היא כי ביחס למבקש המקלט אין תחולה, ואין אפשרות ליישם את הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג 1963.
עם זאת, אין בכך כדי לאיין את הוראות חוק פיצויי פיטוריםולרוקנו מתוכן.
...
כך או כך, לדידנו, לנוכח הוראות סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים(ר' לעיל) לא ניתן לגזור גזירה שווה בין הפרשות לגמל לבין הזכות לפיצוי פיטורים. מה גם שאין מניעה לחסוך את סכומי ההפרשה על חשבון פיצויי פיטורים ולשלמם לעובד בסיום יחסי העבודה, באופן המגשים את תכלית החקיקה.
משלא הוצג בפנינו אישור של שר העבודה, אין לראות בתוספת השכר ששולמה לעובד תחליף לתשלום פיצויי פיטורים. לנוכח האמור ומשאין חולק כי התובע פוטר מעבודתו – הוא זכאי לפיצוי פיטורים".
4.הזכות לקבלת פיצויי פיטורין הינה זכות סוציאלית הנתונה, ככלל, לעובד לעת פיטורים או בנסיבות מסוימות גם עם התפטרותו, והיא עשויה להגשים תכליות שונות (ראו ע"ע 300274/96 צדקא - מדינת ישראל - גלי צה"ל, פ''ד לו (2001) 625). תהא תכלית החוק תהא, דומה ש"אין ספק כי מטרת החוק איננה קבלת כספים מהמעביד במהלך העבודה, אלא ליתן לעובד המסיים את עבודתו אצל המעביד סכום כסף" (דב"ע נא/58-3 קליינמן - מכון בית יעקב למורות, עבודה ארצי, כרך א (1), 76 (1991) סעיף 8 לפסק הדין). חריג לכלל זה מצוי בסעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, המאפשר למעסיק ולעובד לערוך הסכם לפיו תשלום הפיצויים לעובד כלול בשכר העבודה, וזאת בכפוף לכך ששר העבודה יאשר את ההסכם.
5.בדרכי הגשמת חובת המעסיק בתשלום הפיצוי חל שינוי במרוצת השנים. מלכתחילה, ניתנה למעסיק גמישות מסוימת במובן זה שהיה בידו לצאת ידי חובתו גם באמצעות תשלום מתקציבו השוטף או מקופה מרכזית לפיצויים עם סיום יחסי ההעסקה. ואולם, ומתוך הכרה בכך שפיצויי פיטורים יכולים להצטבר לסכומים גבוהים שהמעביד יתקשה בתשלומם בעתיד, וככל שסיכון זה יתממש גם העובד יצא ממנו נפסד – נקבעו בדין באופן הדרגתי גם הסדרים המאפשרים – ובהמשך אף מחייבים – את המעסיק לבצע את ההפקדות לפיצוי הפיטורים לקופת פיצויים באופן שוטף ובתנאים הקבועים בחוק. על מנת לעודד הפקדה שוטפת זו נקבע במרבית ההסדרים כי הסכומים שיצטברו יבואו במקום תשלום פיצוי פיטורים, ולא רק על חשבונם. בדרך זו הובטחה הלכה למעשה זכותו העתידית של העובד לקבלת פיצוי הפיטורים.
בשנים האחרונות, ההפקדה השוטפת כחלק מהסדר ביטוח פנסיוני מקיף זכתה לחיזוק והפכה לחובה מכוח הוראות כל ההסכמים הקיבוציים הכלליים וצווי ההרחבה התקפים במשק (ראו לדוגמא: סעיפים 4(א))4) ו 5 לצו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה (להלן: צו ההרחבה)). למעשה מודל זה אף אומץ בהקשר לעובדים זרים, כשההפקדות השוטפות אמורות להתבצע לקרן או לחשבון בנק מיוחד, ובמקום פיצוי הפיטורים, הכל כאמור בסעיף 1יא(ו) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים). כאמור, בדרך זו הובטחה ביתר יעילות זכותו העתידית של העובד לתשלום פיצוי פיטורים, וזאת אף אם שיעורן המצטבר של ההפרשות לא יהא בהכרח שקול למכפלה שכר חודשי במספר שנות העבודה, אם וככל שנקבע בחוק או מכוחו כי ההפרשות השוטפות באות במקום הזכות לפיצוי פיטורים ולא רק על חשבונה.
6.כיום, ממעוף הציפור, ולמי שאינו מבוטח בפנסיה תקציבית, ניתן לזהות שני הסדרים מרכזיים: מחד, העובד זכאי לתשלום הפיצוי רק עם סיום יחסי ההעסקה אלא אם מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 28 לחוק פיצוי פיטורים. מאידך, על המעסיק מכוח מקורות נורמטיביים שונים, חלה החובה לבצע את ההפקדות לפיצויים לקרן מתאימה באופן שוטף. שני הסדרים אלה דרים בכפיפה אחת, כיוון שמיקודו של האחד הוא בזכות העובד עם סיום יחסי ההעסקה ואילו מיקודו של השני הוא בחובתו השוטפת של המעסיק, וכיוון שבתווך מצויה קרן מוכרת, אשר אליה מופקדים הכספים באופן שוטף על ידי המעסיק ומשולמים לעובד אך עם סיום יחסי ההעסקה.
7.בהקשר לעובדים זרים, כענין מעשי, עד לאחרונה, הסדרים אלה לא הצליחו לדור בכפיפה אחת. הקרנות אליהן מופקדים כספים עבור עובדים ישראלים ממאנות, כך נטען, לקבל ההפקדות עבור עובדים זרים. ואילו, הקרן מכוח חוק עובדים זרים, אליה אמורות להתבצע ההפקדות השוטפות – החלה לפעול רק לאחרונה. ביום 23.6.16 הותקנו תקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים), תשנ"ו-2016, החלות על עובד זר המועסק בענף הבניין או בעבודה בטכנולוגיה ייחודית ועל עובד זר המועסק בענף הסיעוד בידי חברת סיעוד. ביום 11.5.17 פורסמו תקנות עובדים זרים (דרך לתשלום פיקדון עובד זר שהוא מסתנן), תשע"ז-2017. מכאן כי בעת בה שררו יחסי העסקה בין הצדדים שבפנינו לא ניתן היה כענין מעשי לצאת ידי חובת ההפקדות השוטפות באמצעות הפקדה לקרן כלשהי.
8.על הרקע האילוץ הנובע מהעדר היכולת לצאת ידי חובת ההפקדה השוטפת כלפי עובדים זרים במהלך יחסי ההעסקה שבפנינו, נשאלת השאלה מה תהא דרך ביצועו בקירוב של החיוב לבצע הפקדה שוטפת לקרן תגמולים בגין רכיב פיצוי הפיטורים?
לטעמינו, אין מקום לדירוגן האנכי של החובות המשפטיות המוטלות על המעסיק עובד זר, היינוחובת תשלום הפיצוי בסיום ההעסקה וחובת ההפקדה השוטפת. משמעות הדבר היא כי בהעדר יכולת לקיים את החובות המשפטיות בו זמנית, אין מקום למנוע מהמעסיק לצאת ידי חובת ההפקדה השוטפת באמצעות תשלום שוטף של רכיב הפיצויים לעובד בשכרו במסגרת שורה נפרדת בתלוש השכר, וזאת על חשבון הזכות לפיצוי פיטורים ולא במקומה, ובכפוף לסייגים המיועדים להבטיח שזכויות העובד לא תקופחנה.
עמדה זו מבוססת על מספר טעמים מצטברים: ראשית, המדובר באילוץ אובייקטיבי, חיצוני למעסיק, המונע יישומן של החובות המשפטיות בו זמנית, ולא בבחירה או העדפה מצד המעסיק. במילים אחרות, המעסיק לא יכול היה אותה עת להפקיד כספי פיצויים בקופה כשהיא כמתחייב מהוראת הדין, כך שהוא נקלע לסיטואציה בה נדרש ביצוע בקירוב, והוא לא היה שותף ליצירת האילוץ בשום דרך. שנית, האילוץ האובייקטיבי האמור כבר הוסר, ובמובן זה המדובר בהכרעה ממוקדת, תחומה, הצופה פני עבר, ונטולת השלכות רוחב לעתיד לבוא. שלישית, שלילת אפשרות הביצוע בקירוב משמעה כרסום בתכלית העומדת ביסוד חובת ההפקדה השוטפת, כשתכלית זו הביאה לחיזוקה וביצורה של חובה זו במרוצת השנים עד כדי הפיכתה לחובה כללית מכוח צו ההרחבה הכללי. למעשה היא חושפת את העובד לסיכונים מגוונים כגון קשיים כלכליים של המעסיק שהתהוו במרוצת הזמן, או סיום יחסי ההעסקה יהא בדרך של התפטרות אשר אינה מזכה בפיצוי פיטורין ועוד. ואילו, הנכונות להכיר באפשרות הביצוע הבצוע בקירוב באמצעות תשלום שוטף של הכספים שיתווסף לשכר החוזי המוסכם - אינה בהכרח מאיינת את התכלית הסוציאלית העומדת ביסוד מתן התשלום עם סיום יחסי ההעסקה, אלא מצמצמת אותה. הטעם לכך הוא שהתשלום לעובד לא יבוא במקום הזכות לפיצוי פיטורים אלא על חשבונה, שכן קביעה כי ההפקדה השוטפת באה במקום הזכות שנקבעה בחוק מצריכה עיגון בחקיקה ראשית. מכאן כי ככל שקיים פער – כפי שמדגים המקרה שבפנינו – בין סכום ההפקדות השוטפות לבין שיעור זכות לפיצוי פיטורים מכוח חוק פיצוי פיטורים יהא זכאי העובד במועד סיום יחסי ההעסקה להפרש זה. הדעת נותנת כי הפרש זה יהיה קטן ביחס לסכום הכולל, ואולם באמצעותו יינתנו ביטוי ומשמעות כלכלית לתחולתן ההדדית של שתי התכליות הסוציאליות הראויות במסגרת דוקטרינת הביצוע בקירוב. משמעות הדבר היא כי תשלומים ששילם המעסיק מדי חודש בחודשו כחלף פיצויי פיטורים יבואו על חשבונם ולא במקומם (ראו והשוו דב"ע (ארצי) מא/3-81 איתן קוברסקי – רשות שדות התעופה, (20.6.1982)).
9.הנכונות להכיר במקרה זה בתשלום החודשי השוטף לעובד הזר של רכיב פיצוי הפיטורים - הבא על חשבון פיצוי הפיטורים, ולא במקומם - מותנית במספר תנאים: ראשית, הסכמת העובד – בסופו של דבר דוקטרינת הביצוע בקירוב נשענת על ההנחה שעסקינן בשתי תכליות סוציאליות אשר בשל אילוץ מעשי לא ניתנות להגשמה מלאה בו זמנית. במצב דברים זה ברירת הרע במיעוטו צריכה להיעשות בתיאום עם העובד או למצער מודעותו הברורה לצורת תשלום זו על חשבון פיצויי הפיטורים. בעניין זה נטל ההוכחה מוטל על המעסיק. שנית, הפרדה בתלוש בין רכיב שכר היסוד לבין רכיב פיצויי הפיטורים – על מנת שניתן ליישם דוקטרינה זו נדרשת הפרדת רכיב זה מרכיב השכר בתלוש השכר, שאם לא כן עסקינן בשכר כולל, ובמקרה זה יחולו הוראות סעיף 28 לחוק פיצוי פיטורים. שלישית, התקיימות דרישות הדין ביחס לכל אחד מהסכומים – יש להבטיח כי תשלום זה לא יביא לקיפוח זכויות העובד, ולכן דרישות הדין צריכות להתקיים הן ביחס לרכיב ההפקדה על חשבון פיצוי פיטורים והן ביחס לשאר רכיבי השכר. רביעית, נחזור ונדגיש כי תשלום שוטף לא בא במקום פיצויים הפיטורים אלא על חשבונם, ועל כן עם סיום יחסי ההעסקה יהא זכאי העובד להפרש בין הסכום שנצבר מכוח התשלומים השוטפים לבין הזכות מכוח הדין, ככל שקיים כזה.
10.ומכאן לענייננו, בענייננו ניתנה הודעה לעובד, כשעל תוכנה עמדנו לעיל. אמנם, יש טעם לפגם בכך שהמילה "פיצוי פיטורים" לא מופיעה באופן ברור בהודעה. בית הדין קמא לא נדרש לקבוע מימצא עובדתי אם העובד ידע על כך ששכרו החודשי כולל רכיב זה, שכן לשיטתו צורת תשלום זו מנוגדת לסעיף 28 לחוק. עוד נציין כי גם הערעור התמקד בעיקרו בסעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים ולא נטענה בפנינו טענה בדבר העדר הסכמה לצורת תשלום זו ביחס למרכיב התגמולים, אשר אף שולם באופן שוטף. נזכיר כי בהודעה גופה פורטו השיעורים בגין תשלום הגמל ובגין פיצוי הפיטורים, וגם בתלוש השכר הופיעו הרכיבים במובחן זה מזה ובמובחן משכר היסוד. אילו אכן היה פגם בידיעת המשיב או בהסכמתו הרי שטענה מעין זו היתה מופנית גם כלפי רכיב הגמל, ששולם אף הוא באופן שוטף לשכרו, ובהקשר זה המשיב לא העלה טרוניה. דומה כי המשיב סבר שהשוני בין הרכיבים נעוץ בהוראת סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, ואולם לטענה זו התייחסנו לעיל. מכאן כי ניתן לייחס למשיב בנסיבות הענין המיוחדות מודעות לתשלום עבור פיצוי הפיטורים. אשר לשאר התנאים רכיב פיצוי הפיטורים הופיע בתלוש במובחן מרכיב שכר היסוד, ולא היתה בפי המשיב טענה כנגד דיות התשלום בגין שכר היסוד או פיצוי הפיטורים. נזכיר כי העובד עצמו טען שהשתכר שכר מינימום ולא מעבר לכך. בנסיבות אלה ניתן ליישם את דוקטרינת הביצוע בקירוב על תשלום זה. בית הדין קמא חייב את המעסיקה בתשלום מלוא פיצוי הפיטורים בסך 13,436 ₪. המערערת טענה שסכום ההפקדות השוטפות עמד על סך 11,384 ₪, והמשיב לא חלק על כך. מכאן כי במועד סיום יחסי העבודה היה זכאי העובד לתשלום ההפרש בסך 2,052 ₪. מאחר ותשלום פיצוי הפיטורים עוכב הרי שהמערערת תשלם מכוח פסק דין למשיב אך את ההפרש האמור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פיטוריו.
11.לסיכום – הערעור בנושא פיצוי הפיטורים מתקבל חלקית, במובן זה שעל המערערת לשלם לעובד סכום של 2,052 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.7.14.
קיזוז שווי נקודות זיכוי
12.הסוגיה השניה נוגעת לקיזוז שוויון של 2.5 נקודות הזיכוי במס הכנסה, הניתנות לתושב הארץ. כפי שעולה מפסק הדין, לכל אורך תקופת עבודתו של המשיב, המערערת ניכתה במקור תשלומי מס הכנסה מופחתים משכרו בשל היותו זכאי ל 2.5 נקודות זיכוי למס, ובהתאם לכך הועברו כספים לרשות המיסים. בחודש דצמבר 2012 פנתה רשות המיסים למערערת ביחס לשומות 2008-2010 והודיעה לה כי מבקשי מקלט אינם זכאים ל 2.5 נקודות זיכוי ולפיכך נתבעו הפרשים לתקופה הנ"ל. המערערת הגישה השגה, ולאחר מכן פתחה בהליך משפטי כנגד רשות המיסים בעניין. על רקע האמור, בחודש פברואר 2013 המערערת מסרה למשיב (כמו גם לעובדים אחרים), מכתב שבו פירטה את עמדת רשות המיסים, וכן ציינה את סכום חוב המס שנוצר לתובע מתחילת עבודתו ועד פברואר 2013, והבהירה כי ינוכה בתשלומים משכרו. בהמשך הדברים, מדי חודש יצרה המערערת מצג כפול בנוגע לזכאות לנקודות הזיכוי: מחד, המשיכה לנכות מס הכנסה ולהעבירו לרשות המסים כאילו המשיב זכאי 2.5 נקודות זיכוי. מאידך, ביצעה ניכויים משכרו של המשיב בגין שוויון של נקודות הזיכוי עד פברואר 2013, שערכן עמד על 7,279 ש"ח. כפי שעולה מפסק הדין, באותה עת המערערת "לא העבירה את הסכומים לרשות המיסים, וכאמור אף לא תיקנה את הניכויים השוטפים מהשכר מאותה עת ולהבא, אלא נקטה בהליך של השגה ולאחר שזו נדחתה, פתחה בהליך משפטי כנגד רשות המיסים" (סעיף 30 לפסק הדין). במהלך הדיון בפנינו טענה המערערת לראשונה כי החלה באופן הדרגתי בתשלום חוב המס לרשויות המס, ואולם טענה זו נטענה ללא ביסוס ראייתי ובכלליות, היינו וללא פירוט היקף ומידת התשלום. מטעם זה אנו סבורים כי אין לתת לעובדה זו משקל מכריע בגדרי פסק הדין, ואולם אין לסגור את הגולל על אפשרות המערערת לתבוע את ההחזרים הנדרשים על יסודה, ככל שתוכיח ההיקף הנדרש. ואלה נימוקינו:
13.נקדים ונציין כי סוגיה זו עמדה במוקד פסק הדין שניתן בבר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ - Hitam Abaker (26.2.15) (להלן: ענין אבקר) עמדה סוגיה זו לדיון ונפסק כך:
"מקום בו מחויב המעסיק בתשלום מס ההכנסה שהיה על העובד לשלם, לא מן הנמנע כי יתאפשר למעסיק "לחזור" אל העובד. ככלל, עובד רשאי להניח כי מעסיקו נוהג כדין ומנכה משכרו את אשר יש לנכות. השאלה אימתי יתאפשר למעסיק שטעה בניכוי המס לחזור אל העובד צריכה להיבחן בכל מקרה בנסיבותיו. כך למשל יש לבחון האם סוכם עם העובד על שכר "נטו" או על שכר "ברוטו", ואם סוכם על שכר "ברוטו" יש לבחון את התנהגות הצדדים, בדומה למקרים בהם משולם לעובדים שכר ביתר מתוך טעות (השוו: ע"ע (ארצי) 39/99 יהושע אסרף – מדינת ישראל, פד"ע לז 179 (2001); וע"ע (ארצי) 704-06 קרן מחקרים רפואיים – לורין קדם (23.9.2008)). כך בין היתר, יש לבחון את תרומת המעסיק או העובד לטעות. במקרה הנוכחי אין לחברה טענה כי המשיבים הטעו אותה. טענתה מתמקדת בטעות בהנחה שהניחה כי המשיבים זכאים ליהנות מנקודות הזיכוי לתושב. גם אם כך הוא, הרי משהתגלתה הטעות, היה על החברה, לכל הפחות, ליידע את המשיבים כי חלה טעות וכי קיימת אפשרות שידרשו לשלם בגין העבר ומכאן ואילך מס הכנסה, וכי שכרם יהיה נמוך יותר מהשכר שהם סבורים כי הם משתכרים, וכפי ששולם להם עד אותו מועד. החברה לא פעלה כך, לא במועד ביקורת הניכויים של מס הכנסה וגם לא במועד בו נדחתה השגתה. יתר על כן, גם לאחר חודש דצמבר 2012 עת התבררה לה ה"טעות" שבחישוב, היא המשיכה לשלם את שכרם על פי אותה "נוסחה" של נקודות זיכוי. במחדלה, אפשרה החברה למשיבים להמשיך ולהסתמך על המצג שיצרה כלפיהם בדבר שיעור השתכרותם. בנסיבות אלה, בהן החברה ידעה על הטעות ולא יידעה את העובדים, המשיכה לשלם להם את שכרם באותו השיעור כאילו לא אירע דבר, וגרמה להם להמשיך ולהסתמך על הכנסתם נטו, הביעה החברה לכאורה את הסכמתה על דרך התנהגות, להותרת תשלומי השכר ללא שינוי. זאת, תוך לקיחת הסיכון, כי תידחה עמדתה בהליכים שניהלה והיא מנהלת כנגד החלטת רשויות המס, וכי תחויב בתשלום ערך נקודות הזיכוי. מכל מקום, ואף אם אין לראות בכך הסכמה, יש לתת לאינטרס ההסתמכות של העובדים משקל גבוה יותר ולדחות את טענת החברה לקיומה של זכות להשבת סכומי מס ההכנסה אותם תחוב, אם תחוב בהמשך."
עתירה שהוגשה בבג"צ 1953/15 י.ב. שיא נ' בית הדין הארצי לעבודה, נגד פסק דין זה, נדחתה.
14.בענייננו, טענת מעמדן של שיווי נקודות הזיכוי מתעורר בשני הקשרים: הראשון, תביעת המשיב להשבת סך של 7,279 ₪, אשר נוכה משכרו בגין תקופת העסקתו עד פברואר 2013 (להלן: התקופה הראשונה). והשני, בהקשר לטענת הקיזוז שמבקשת המערערת לטעון בהקשר לשכרו החל מפברואר 2013 (להלן: התקופה השניה). בית הדין קמא דחה את טענות המערערת לקיזוז. וכך נאמר:
"אשר לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת נזכיר, כי בית הדין הארצי לעבודה אשר דן בעניין דומה בתיק ברע (ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' Hitam Abaker , סבר כי בנסיבות העניין שם, לא רק שלא עמדה זכות לקיזוז כספים אלא שאף לא הייתה הצדקה להורות על הפקדת סכום המס שבמחלוקת בקופת בית הדין או בחשבון נאמנות, עד לבירור המחלוקת מול רשויות המס, זאת משום שהמעביד לא הודיע לעובד על עמדת רשות המיסים, וכאשר העובד הסתמך על השכר ששולם לו.
נציין כי הנסיבות במקרה דנן שונות במעט מהנסיבות שנדונו בעניין אבקר דלעיל, שכן בענייננו נמסרה לתובע הודעה בדבר עמדת רשות המיסים. ההודעה, בשפה האנגלית צורפה לתצהיר התובע, יש בה הודעה על עמדת רשות המיסים ואולם היא צופה פני עבר (מתייחסת לניכויים שבוצעו עד פברואר) ואולם אין בה כל קביעה עניינית לגבי העתיד. אפשר שבנסיבות דנן, ביחס לתקופה שלאחר פברואר 2013 ניתן היה לשקול מנגנון של הפקדת הסכומים שבמחלוקת בחשבון נאמנות, עד לבירור המחלוקת, וזאת גם אם בדוחק, באשר לטעמנו התנהלותה של הנתבעת, לרבות באופן בו נוסח המכתב איננה מעידה על תום לב ועל גילוי נאות. עם זאת איננו נדרשים להכריע בעניין זה, משום שממילא לא מונחת בפנינו כל בקשה בעניין הפקדה לחשבון נאמנות.
לנוכח האמור לעיל, על הנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שניכתה בגין "נ. מס ביתר" התובע לא צירף תחשיב של הסכום הכולל של הניכויים שבוצעו בפועל (אלא הפנה למכתב התחשיב מפברואר 2013), ואילו מתחשיבה של הנתבעת, אשר לא נסתר, עולה כי סך הסכומים שנוכו בפועל עומד על 7,279 ₪."
15.סבורים אנו כי אין עילה להתערב בהחלטת בית הדין קמא ביחס לשתי התקופות, וזאת בכפוף להבהרה להלן ביחס לתקופה הראשונה.
א.אשר לתקופה הראשונה – אכן נסיבותיה העובדתיות שונות מענין אבקר. ביחס לתקופה זו, ובסמוך לאחר הודעת רשויות המס למערערת, נתנה האחרונה הודעה דומה למשיב ואף ניכתה בפועל את החוב לרשויות המס משכרו. יחד עם זאת, וזה העיקר, שוני עובדתי זה, כשלעצמו, אינו מצדיק את הניכוי שבוצע משכר המשיב. המסגרת הנורמטיבית החולשת על ניכוי תשלומים משכר עובד היא סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר), ועל פני הדברים ניכוי מס ששולם בחסר לרשויות מס אינו מוצא משכן בגדר סעיף 25(א)(1) לחוק הגנת השכר. לענין זה נבקש להפנות לרוח הדברים שנאמרו בע"ע 1182/01 סאלחה – מועצה מקומית דיר אל אסד, פ''ד לו(2001) 809. שם דובר בעובד שלא קבל שכרו, ותביעה שהגיש לקבלת הפרשי השכר נתקבלה, וסכום החוב הפסוק שולם מהמעסיקה לעובד במסגרת הליכי הוצאה לפועל. וכך נאמר:
"סעיף 25(א)(1) אכן מתיר ניכוי מס הכנסה משכר העבודה, הכל בהתאם להוראת סעיף 164 לפקודת מס הכנסה.
במקרה הנוכחי אין מדובר בניכוי מס ההכנסה משכר העבודה, משום שמס ההכנסה שהגיע מן המערער בגין התשלום שגבה באמצעות ההוצאה לפועל, הועבר כבר על-ידי המועצה לשלטונות המס. מרגע העברת התשלום למס הכנסה לא קיים עוד חוב למס הכנסה, וכל מה שנוצר בעקבות העברה זו הוא חוב של המערער, העובד, למעסיקו, המועצה, בסכום השווה לחוב מס ההכנסה שהועבר על-ידי המועצה לשלטונות המס.
בנסיבות אלה, בהן לא קיים עוד חוב מס הכנסה, לא ניתן להשתמש בהוראת סעיף 25(א)(1) לחוק הגנת השכר כמקור לגיטימי לתשלום חוב המערער למועצה בדרך של ניכוי מדי חודש בחודשו של מלוא משכורתו".
נציין כי על פני הדברים הניכוי השוטף לא התבצע מכוח סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, ולו מן הטעם שלא הוכחה התחייבות בכתב מהעובד למעסיק. די בטעם זה כדי לקבוע כי הניכוי שנעשה בשעתו לא עמד בהוראות הדין ואף מבלי להידרש לשאלה אם עסקינן ב"חוב" וודאי וקצוב.
ב.שאלה נפרדת היא השאלה אם עומדת למערערת אפשרות הקיזוז במסגרת התובענה דנן ביחס לתקופה הראשונה. ואולם כיוון שבמועד מתן פסק הדין טרם הועבר חוב המס הנידון לרשויות המס – בדין לא התיר בית הדין קמא את הקיזוז. אמנם המערערת בפנינו טענה באופן כללי כי בינתיים הועברו תשלומים או חלקם לרשויות המס, אך טענה זו נטענה בכלליות וללא פירוט וביסוס עובדתי, ועל כן אין בידינו להתיר את הקיזוז על יסוד טענה זו. יחד עם זאת, אין בכך לחסום את דרכה של המערערת, ככל שתחפוץ בכך, להגיש תביעה עצמאית להשבה כנגד המשיב אם ככל שחוב המס שנוצר בהקשר לשכרו של המשיב בתקופה הראשונה אכן שולם למס הכנסה. ויודגש, אין בהבהרה זו משום חיווי דעה על סיכוי תובענה זו, ככל שתוגש.
16.אשר לתקופה השניה - הרי שנסיבותיה זהות לענין אבקר, במובן זה שגם במקרה דנן המשיכה המערערת לשלם למשיב לאחר קבלת ההודעה מרשויות המס את שכרו על פי חישוב נקודות הזיכוי כפי שעשתה קודם לקבלת השומה, ולכן אין מקום להתיר את הקיזוז בגין תקופה זו.
17.לסיכום – הערעור הנסוב על נקודות הזיכוי – נדחה.
דמי חופשה
18.הסוגיה השלישית, נוגעת לתשלום דמי החופשה. בהתאם לפסק הדין של בית הדין קמא, המשיב היה זכאי בגין תקופת עבודתו ל 41.33 ימי חופשה בשכר, אשר בית הדין קמא העמיד את שווים על סכום של 6,324 ₪. בשכרו השוטף של העובד קבל המשיב תשלום שוטף עבור חופשה בסך 3,936 ₪. המערערת בקשה לנכות תשלום זה מסכום התביעה. בקשה זו נדחתה תוך שבית הדין עומד על כך שבנסיבות הענין "לא הוצג פנקס חופשה ואין טענה כי התובע שהה בחופשה בפועל. אף לא הוצגה פניה של התובע בבקשה לתשלום פידיון חופשה או הודעה אחרת בעניין התשלום, כמו גם דו"ח נוכחות שניתן ללמוד ממנו על שעות העבודה שביצע התובע בפועל באותם חודשים" (סעיף 40 לפסק הדין). משכך, חייב בית הדין קמא את המערערת בתשלום בסך 6,775 ₪. במסגרת הערעור לפנינו לא השיגה המערערת על ההלכה אשר לאורה הודרך בית הדין האזורי (ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שרותים בע"מ (27.3.06), וכל שטענה הוא במישור העובדתי. לפי הטענה המשיב "יצא לחופשה בפועל שבגינה כן קיבל שכר" (עמ' 2 שורה 7 – 8 לפרוטוקול הדיון). ואולם, בענין זה מצויה התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית הדין קמא, אשר שמע את העדים והתרשם מהם, ולא מצאנו כי המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים בהם קמה עילה להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית הדין קמא. זאת ועוד, במסגרת הודעת הערעור טענה המערערת כי הוגשו דוחות נוכחות, אך מעיון בתיק אלה אינם בנמצא. משכך, הערעור בסוגיה זו נדחה.
סוף דבר
19.א.הערעור בנשוא פיצוי הפיטורים מתקבל חלקית, במובן זה שתחת החיוב לשלם למשיב סכום של 13,436 ₪ תשלם המערערת למשיב סכום של 2,052 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.7.14.
ב.הערעור הנסוב על ניכוי נקודות הזיכוי (הסוגיה השניה) ועל פדיון ימי החופשה (הסוגיה השלישית) – נדחה.
ג. נוכח התוצאה אליה הגענו אין צו להוצאות.
ניתן היום, י"ז אב תשע"ז (09 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
אילן איטח,
שופט, אב"ד
|
|
רועי פוליאק,
שופט
|
|
חני אופק גנדלר, שופטת
|
|
|
|
מר שלמה כפיר,
נציג ציבור (עובדים)
|
|
|
|
|
|
גברת ברכה סמו,
נציגת ציבור (מעסיקים)
|
|