לפני תביעה לפיצוי נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 בתאונה שבה נפגע במהלך עבודתו; התובע 1 מבקש לחייב את נתבעת 1 ואת מבטחת חבותה – נתבעת 2, בהטבת נזקיו הנובעים מהתאונה. התובע 2 הכיר באירוע שבו נפגע התובע 1 כתאונת עבודה ושילם לו דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה. התובע 2 מבקש לחייב את הנתבעות בהשבת הסכומים ששילם לתובע 1 עקב התאונה, בגדרה של תביעת שיבוב.
א.ההליך והצדדים לו
1.התובע 1, יליד 4.10.1960 (להלן התובע), הועסק בתקופה הרלוונטית על-ידי חברה בשם בני פואד עסלי בע"מ (להלן חברת עסלי) כמפעיל באגר – מחפר זחל הידראולי (להלן באגר).
2.ביום 4.9.2011, במהלך הפעלת הבאגר ותוך כדי עבודתו, נפגע התובע; נטען כי כף של מנוף שהיה בבעלותה ובהחזקתה של נתבעת 1 – נמל חיפה (להלן הנתבעת), פגעה בתא המפעיל של הבאגר בו ישב התובע ('הקבינה'), באופן שגרם לתובע להילכד בו והצריך את חילוצו (האירוע יכונה התאונה). התובע נפצע ופונה לבית-החולים רמב"ם בחיפה; במהלך הטיפול בו אותרו שבר בכף יד שמאל ושבר בצלעות.
3.התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל), הכיר באירוע בו נפגע התובע כתאונת עבודה. המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות מעבודה. מלכתחילה הוגשה תביעת התובע; תוך כדי הבירור הותר למל"ל להצטרף להליך כתובע נוסף [החלטה מיום 7.2.2016].
4.הנתבעות התגוננו מפני תביעת הנזיקין שהגיש התובע במישור החבות ובמישור הנזק, ומפני תביעת השיבוב שהגיש המל"ל. עצם קרות התאונה אינו שנוי במחלוקת. בשלב הגשת כתבי-הטענות גרסו הנתבעות כי התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים; התובע חלק על כך. לאחר שנשמעה עדות התובע ויתרו הנתבעות על הטענה [עמ' 14 לפרוטוקול ש' 14-13].
5.התובע הגיש חוות-דעת רפואית לתמיכת טענתו כי נגרמה לו נכות צמיתה בתאונה. הנתבעות הגישו חוות-דעת נגדית. הצדדים באו לידי הסכמה כי שיעור הנכות הרפואית יהא 7%, באופן שייתר מינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט [החלטה מיום 3.3.2016].
6.לבעלי-הדין ניתנה הצעה לסיום ההליך על-סמך תחשיבי נזק. משלא עלה בידם להגיע לכלל הסכמה נקבע מועד להגשת ראיות ושמיעת עדים [החלטה מיום 9.11.2016]. להוכחת התביעה הנזיקית נשמעה עדותו של התובע [תצהירו סומן ת/1]. המל"ל הגיש מסמכים ותעודת עובד ציבור בהתייחס לסכומים ששילם לתובע בגין התאונה [הודעה מיום 29.1.2017 ור' גם עמ' 14 לפרוטוקול בש' 9-8]. הנתבעות הסתפקו בחקירה נגדית של התובע ולא השמיעו עדים מטעמן [עמ' 14 לפרוטוקול בש' 12-11].
7.להלן ידונו העניינים שטעונים הכרעה; ההפניות הן לפרוטוקול, אלא אם צוין אחרת.
ב.תביעת התובע: מישור החבות
יש להשית על הנתבעות את מלוא האחריות לקרות התאונה תוך קביעה כי התובע אינו נושא באשם תורם להתרחשותה.
1.נסיבות התאונה תוארו על-ידי התובע בתצהירו ובעדותו לפני והציגו באופן בהיר וברור את האופן בו היא ארעה: התובע עסק בפינוי חומר בתפזורת מבטן אוניה שעגנה בנמל חיפה. לשם כך הועמד הבאגר שאותו הפעיל על סיפון האוניה. כף הבאגר נכנסה לבטן האוניה מבעד לפתח עגול בסיפון, העלתה את החומר והניחה אותו על הסיפון. מנוף בעל כף ברזל פינה את החומר שערם התובע על-גבי הסיפון למקום אחר מחוץ לאוניה. לשם פינוי החומר מהאוניה בדרך זו והוצאתו ממנה פעלו שני הכלים, הבאגר שהפעיל התובע והמנוף שהופעל על-ידי צד שלישי. הבאגר נמצא על-גבי האוניה, ואילו המנוף – מחוץ לה. לאחר שהתובע היה עורם כמות חומר שהוציא מבטן האוניה היה המנוף לוקח את החומר, וחוזר חלילה. התיאום בין עבודת הבאגר לבין עבודת המנוף לשם ביצוע הפעולה של הוצאת החומר מהאוניה נעשה על-ידי צד שלישי שפעל מטעם נמל חיפה [להלן מתאם העבודה; סע' 5-3 ב-ת/1 ועדות התובע בעמ' 6 ש' 1 עד עמ' 8 ש' 6].
2.בכל מהלך עבודת הפינוי היה הבאגר נייח וניצב במקום אחד, קבוע. הוא לא נע ממקום למקום על הסיפון. לשם הוצאת החומר מבטן האוניה וערימתו על הסיפון כדי שיפונה על-ידי המנוף נעה רק כף הבאגר – שלה יכולת תנועה סיבובית של 360 מעלות, בעוד בסיס הבאגר נותר קבוע במקומו [סע' 4 ב-ת/1; עמ' 6 ש' 28 עד עמ' 7 ש' 2]. התובע העיד כי המנוף היה רחוק ממנו ובמצב הדברים הרגיל לא היה יכול להגיע אליו, ביושבו בתא הבאגר [עמ' 7 ש' 26-23].
3.בשיטת עבודה זו מיקומו של הבאגר על-גבי הסיפון ידוע וקבוע, מיקומו של המנוף ידוע וקבוע אף הוא, ועבודת הפינוי של חומר מהאוניה מתבצעת על-ידי יצירת 'משולש': בקודקוד האחד שלו נמצא הבאגר, בקודקוד השני – המנוף, ובקודקוד השלישי – ערימת החומר שהניחה כף הבאגר על הסיפון ושאותה היה על כף המנוף לפנות מחוץ לאוניה. התובע שרטט את מיקומי הבאגר, המנוף וערימת החומר – באופן שהדגים והמחיש את שיטת העבודה ואת 'המשולש' האמור [ת/2].
4.מדובר בשיטת עבודה שעל-פניה היא נכונה, ראויה ובטוחה. בשיטת עבודה זו, עשוי להיווצר מפגש מסוג אחד בלבד בין שני הכלים המעורבים בעבודה – זאת לא במקום הימצאו של בסיס הבאגר והקבינה שמעליו אלא במקום שבו ערם התובע את החומר. מפגש כזה עשוי להיווצר אם כף הבאגר תפרוק חומר במקום הִמַצֵא הערימה ובה בעת כף המנוף תגיע למקום על-מנת לאסוף חומר מהערימה ולהוציאו מהאוניה. מעדות התובע עלה כי חלוקת העבודה בין הבאגר לבין המנוף נעשתה על-ידי מתאם העבודה, באופן שנועד למנוע מפגש כזה [סע' 5 ב-ת/1, עמ' 7 ש' 18 ועמ' 8 ש' 6].
5.הנתבעות לא חלקו על כך שהמנוף היה בבעלות הנתבעת ובהחזקתה, ואף לא על כך שמתאם העבודה פעל מטעם הנתבעת.
6.לטענת הנתבעות כי היה על התובע לנוע עם הבאגר במהלך ביצוע העבודה על-גבי הסיפון, וכי בדרך זו היה ביכולתו למנוע את התאונה, אין יסוד. ראשית, לא נטען – וממילא גם לא הוכח, שהתובע פעל בחריגה משיטת עבודה שהוכתבה לו ושחייבה אותו לנוע ממקום למקום על-גבי הסיפון, באופן שיצר סיכון שהתממשותו גרמה לתאונה. שנית, דווקא שיטת העבודה שעליה העיד התובע היא הבטוחה והרצויה, שכן על-פניה היא מבוססת על 'משוואה עם נעלם אחד בלבד': בגדרה, על מתאם העבודה בין הכלים לבחון שאלה אחת ויחידה, והיא אם כף הבאגר סיימה לפרוק חומר והתרחקה מהערימה כך שניתן להורות למנוף להעמיס חומר מתוכה. בשיטת עבודה כזו, הסיכון היחיד הוא של פגיעה בין כף הבאגר וכף המנוף במקום שבו נערם החומר, ואין סיכון לפגיעה בתא הבאגר שבו נמצא מפעיל הכלי. בשיטת העבודה שאליה כיוונו הנתבעות, מיקומו המדויק של הבאגר על-גבי הסיפון הוא נתון משתנה – לא קבוע, ונראה כי הדבר היה מגביר דווקא את הסיכון לפגיעה לא צפויה. עוד יש להביא בחשבון כי התובע לא היה חסר ניסיון בביצוע עבודה מסוג זה ועסק בכך בנמל חיפה משך תקופה בת יותר משנה עד לתאונה [עמ' 8 ש' 16-13]. לבסוף, אם ביקשו הנתבעות להראות כי התאונה התרחשה בשל התנהלות לא בטיחותית של התובע שחרגה מהסביר, היה עליהן לתמוך זאת בעדות של ממונה בטיחות בנתבעת או בחוות-דעת של מומחה בתחום הידע הרלוונטי; כזאת לא נעשה.
7.אלא שזאת עיקר: בשיטת העבודה שתיאר התובע, פגיעה בין הבאגר לבין כף המנוף עשויה להתרחש רק במקום שבו נערם החומר; במקרה כזה, הפגיעה תהא בין כף המנוף לבין כף הבאגר. בשיטת העבודה שתוארה על-ידי התובע אין סיכון לפגיעה בתא הבאגר שבו הוא יושב. דא עקא, התאונה ארעה בשל פגיעת כף המנוף בתא הבאגר גופו, לא בכף הבאגר בעת שפרקה חומר לערימה שאליה נדרשה כף המנוף לגשת. בצורת העבודה שתיאר התובע, פגיעה כזו לא צריכה לקרות במהלך הרגיל של הדברים, קל וחומר נוכח קיומו של גורם אנושי שפעל כמתאם העבודה. פגיעה כזו שארעה ודאי שאינה קשורה באיזה שהוא אופן לדרך שבה ביצע הבאגר את עבודתו ביום התאונה. מאחר שמיקום הבאגר לא השתנה עובר לפגיעה, ומאחר שהפגיעה הייתה בתא הבאגר ולא בכף שלו, אין מנוס מלקבוע כי סיבת הפגיעה הייתה נעוצה במנוף או במתאם העבודה – ולא בתובע.
8.נובע מכך שמתוך עדות התובע – שעמד על שיטת העבודה ועל האופן שבו ארעה התאונה, עלה כי זו לא התרחשה באשמו ולא היה ביכולתו למונעה. עדותו מתיישבת עם טענתו כי התאונה ארעה מחמת טעות של מפעיל המנוף או של מתאם העבודה. אכן, התובע הוא 'המוציא מחברו' ועליו נטל השכנוע בהתייחס לכל רכיבי עילת התביעה. נטל השכנוע הינו נטל ראשוני שנותר לפתחו של מי שנושא בחובת ההוכחה; בה בעת, הנטל המשני של הבאת הראיות עשוי לנוע במהלך המשפט. נוכח עדותו זו של התובע, עבר למגרשן של הנתבעות הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור. הן לא עשו כן, בין בהשמעת עדותו של מפעיל המנוף, בין בהשמעת עדותו של מתאם העבודה ובין בדרך אחרת. כפועל יוצא נותרה עדותו של התובע על מכונה בלי שנסתרה, והיה בה כדי לבסס כדבעי את טענתו נגד הנתבעות במישור החבות [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)].
יתרה מכך, הימנעותן של הנתבעות מהשמעת עדים שהיו בעלי נגיעה לקרות התאונה, כמפעיל המנוף ומתאם העבודה, מקימה נגדן חזקה ראייתית כי היה בעדויות הללו, אילו נשמעו, כדי לתמוך דווקא בגרסת התובע [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].
9.אכן, עדות התובע לגבי קרות התאונה ונסיבותיה הייתה עדות יחידה של בעל-דין, כמשמעה בסעיף 54(2) בפקודת הראיות. אף-על-פי-כן יש בנמצא טעמים שמצדיקים קביעת ממצא לחובת הנתבעות על-פיה. תיאור התאונה כפי שנמסר בתצהיר התובע ובעדותו לפני היה בהיר ועקבי וזכה לאמוני. התאונה תוארה באותו אופן בתיעוד שנערך סמוך אחריה. בתיעוד מבית-החולים רמב"ם, אליו פונה התובע ממקום התאונה, צוין כך: "נחבל שתא הקבינה שלו נפגע מכף טרקטור" [נספח א' ב-ת/1]. בביקורו בקופת-חולים לאחר התאונה, ביום 5.9.2011, תיאר התובע את התאונה כך: "מצב אחרי חבלה בתא הקבינה שלו מכף טרקטור" [נספחים ב'-ג' ב-ת/1]. בתביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה שהפנה התובע למל"ל צוין: "קיבל מכה בקבינה של הבאגר בזמן עבודה ונפגע [...]" [מוצג 1 בראיות המל"ל]. בתביעת התובע למל"ל לקביעת דרגת נכות מעבודה ותשלום גמלת נכות תוארה התאונה באותו אופן: "עבדתי על באגר, וישבתי בקבינה. באותה עת כף של מנוף פגעה בקבינה ואני נפגעתי קשה" [מוצג 2 בראיות המל"ל]. תיאור עקבי של התאונה ונסיבותיה, זאת לא רק לעת בירור המשפט אלא בתיעוד שנערך סמוך לפגיעה, מספק סיוע לעדות יחידה וסולל את הדרך לקביעת ממצא על-יסודה. קיומו של סיוע מסוג זה שולל למעשה את טיב העדות כ'עדות יחידה', שהסתמכות עליה מצריכה הנמקה מיוחדת. סיוע נוסף מספקת החזקה הראייתית שקמה נגד הנתבעות בשל הימנעותן מהשמעת עדים רלוונטיים לנושא המחלוקת.
10.אין בידי לקבל את טענת הנתבעות בדבר חוסר היכרותו של התובע עם תצהירו וחוסר אמינותו שנובע מכך. בתצהיר התובע היו ארבעה חלקים: תיאור התאונה ונסיבותיה [סע' 5-3 ב-ת/1], תיאור הטיפול הרפואי שניתן לתובע בעקבות התאונה [שם, בסע' 35-6], פירוט נזקי התובע הנובעים מן התאונה [בסע' 45-36], וטיעון לגבי רשלנות הנתבעת שגרמה לתאונה [בסע' 46]. התובע עמד על כך שהוא בקיא במה שאירע בתאונה ובטיפולים שניתנו לו לאחריה [עמ' 6 ש' 5-3]. כבר צוין לעיל שעדות התובע על-אודות אופן קרות התאונה ונסיבותיה הייתה עקבית וברורה. מבחינה זו אין כל קושי בתצהירו. בדומה, התובע גילה בקיאות בכל הנוגע לפגיעות שנגרמו לו בתאונה [עמ' 8 ש' 29-20; עמ' 9 ש' 18-13]. התיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובע מפורט ועשיר [נספחים א' עד כ"ט ב-ת/1]; הוא תומך בעדות התובע בסוגיה זו ותואם אותה.
בכל הנוגע לפירוט הנזקים, די בכך שהתובע עמד בתצהירו על העובדות הגולמיות שמעידות עליהם ואשר ניצבות בבסיס כימותם. אין קושי בכך שתחשיב הנזקים נעשה על-ידי בא-כוחו של התובע, מהיותו עניין של מומחיות מקצועית השמורה לעורך-דין [עמ' 6 ש' 16-15]. ודאי שאין בכך כדי לפגום באמינותו של התובע ולאיין את כוחו הראייתי של התצהיר.
אשר לטיעון שנוגע לפרטי רשלנותה של הנתבעת, זה נכלל בתצהיר בגדרו של יעוץ משפטי אשר ניתן לתובע על-ידי בא-כוחו; הנתבעות התנגדו להכללת סעיף זה בתצהיר, ויש לקבל את התנגדותן [ר' עמ' 4 ש' 22-21 והחלטה בעמ' 5]. אלא שאפילו 'ימחק' הסעיף הרלוונטי מתוך התצהיר, אין בכך כדי לפגום בהוכחת התביעה הנזיקית בכל הנוגע למישור החבות. מטרתה של עדות ראשית שניתנת בתצהיר לגולל את סיפור המעשה העובדתי מפי העד נותן התצהיר, לא את עמדת בא-כוחו ביחס לעילות שנצמחות מהתשתית העובדתית. אילו הייתה עדותו הראשית של התובע נשמעת על-פה, ברי כי הוא לא היה מספר בעומדו על דוכן העדים מה אמר לו בא-כוחו ומה יעץ לו, אלא מתמקד בתיאור העובדות שנגעו לקרות התאונה, בטיפול שקיבל אחריה ובנזק שסבל בעטיה.
מנקודת מבטם של דיני הראיות, הכללת סעיפים בתצהיר עדות ראשית שעניינם ביעוץ משפטי שניתן לעד אינה נושאת כל ערך ראייתי; מדובר בתוספת קישוטית שיש לוותר עליה. מקומן של טענות מסוג זה בסיכומי הטענות, לא בשלב הבירור העובדתי. ואמנם, בסיכומיו קשר התובע בין התשתית העובדתית שהוכחה לבין רשלנותה של הנתבעת שמוסקת ממנה. מחיקת סעיף 46 מן התצהיר אינה מכוננת אפוא כל חֶסֶר בראיות התובע ואינה משליכה על הערכת מהימנותו.
11.לסיכום חלק זה: אני קובעת שהתאונה ארעה מחמת רשלנות שמונחת לפתחה של הנתבעת 1, ללא רכיב של אשם תורם מצד התובע. ביטויה של הרשלנות למצער בכך שהנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה שמנעה פגיעה בתא הבאגר מן הסוג שאירע ולא פיקחה כיאות על המהלך התקין של העבודה בה היו מעורבים שני הכלים – הבאגר מזה והמנוף מזה. ביטויה של הרשלנות בכך שמתאם העבודה ומפעיל המנוף מטעם הנתבעת לא מנעו את הפגיעה בתא הבאגר, פגיעה שלא הייתה צריכה לקרות אילו מילאו שני הגורמים הללו את חלקם בביצוע העבודה של פריקת חומר מהאוניה באופן קפדני, זהיר וסביר. הנתבעת 2 נושאת באחריות כלפי התובע מכוח היותה מבטחת אחריותה של הנתבעת 1.
ג.תביעת התובע: מישור הנזק
1.הנכות הרפואית
א.לפי התיעוד הרפואי התלונן התובע לאחר התאונה על פגיעה בצוואר, בגב, בכתף שמאל וביד שמאל. מלוא ההיקף של החבלות שנגרמו לתובע בתאונה לא אותרו בבדיקתו הראשונה שנעשתה מיד לאחר התאונה, בבית-החולים רמב"ם. לאחר בדיקתו הראשונית שוחרר התובע לביתו למחרת יום התאונה אגב קביעה כי לא תועדו שברים [נספח א' ב-ת/1]. בשלב מאוחר יותר, לאחר שהתובע הוסיף להתלונן באופן תכוף ועקבי על כאבים, אובחנו שבר ללא תזוזה בבסיס מסרק 5 בכף יד שמאל (להלן השבר בכף היד) [ר' נספח י"ב מיום 30.9.2011 ונספח י"ד מיום 3.10.2011 ב-ת/1] ושבר בצלעות 7 ו-8 (להלן השבר בצלעות) [שם, נספח כ"א מיום 14.11.2011].
ב.התובע טען לקיומה של נכות רפואית צמיתה שנובעת מן התאונה; טענה זו הוגבלה רק לשבר בכף היד ולא לפגיעות אחרות שנגרמו לתובע בתאונה.
ג.לתמיכת הטענה לנכות הגיש התובע חוות-דעת מומחה בתחום האורתופדי שניתנה על-ידי ד"ר יאסין מוסטפא, לפיה נותרה לו נכות בשיעור 20% בגין דלדול קל של השרירים בכף היד ושורש כף היד עם הגבלה קשה בתנועות והשפעה בינונית על כושר הפעולה, ונכות בשיעור של 5% בגין נוירופתיה קלה של העצב האולנרי משמאל.
ד.הנתבעות הגישו חוות-דעת נגדית שערך ד"ר שי פריימן, בה נקבע כי לתובע נכות בשיעור 10% בשל שבר בעצם המסרק החמישית, אלא שדובר בשבר ישן שיוחס לתאונה הנדונה כאן מחמת טעות ומקורו בפגיעה ישנה משנת 2003 שתועדה בתיקו הרפואי של התובע. לפיכך סבר מומחה הנתבעות שנכותו של התובע אינה נובעת מן התאונה דנן.
ה.ועדה רפואית של המל"ל בענף נפגעי עבודה קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 30% לפרק הזמן שמיום 5.12.2011 עד יום 29.2.2012 ונכות זמנית בשיעור 20% לתקופה מיום 1.3.2012 עד 31.5.2012. מיום 1.6.2012 נקבעה לתובע נכות רפואית קבועה משוקללת בשיעור 14.5% [מוצגים 5-3 בראיות המל"ל].
ו.מאחר שבעברו סבל התובע משבר ישן בכף יד שמאל, באו בעלי-הדין לכלל הסכמה כי נכותו של התובע בגין הפגיעה בכף היד שנובעת מן התאונה דנן תעמוד על 7% [סע' 37 ב-ת/1].
2.הנכות התפקודית
א.התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית על 15%. המל"ל הצטרף לטיעוניו של התובע, ככל שאלה נסבו על התביעה הנזיקית. מנגד גרסו הנתבעות כי נכותו התפקודית של התובע שנובעת מן התאונה מוגבלת ל-5%.
ב.הנכות התפקודית אינה מנותקת מהנכות הרפואית; עניינה בהשפעת הנכות הרפואית על אופן תפקודו של הניזוק בחיי המעשה: "הנכות התפקודית, משמעה מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע הספציפי אשר גלומה בנכותו הרפואית. אכן, הערכתה של הנכות התפקודית שנגרמה לנפגע בעקבות התאונה, ובתוך כך קביעת השלכותיה על אופן תפקודו, מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. יחד עם זאת על בית-המשפט להסתייע בנכות הרפואית שנקבעה על-ידי המומחה מטעמו בקביעת עצם קיומה ושיעורה של הגריעה התפקודית. במקרים רבים ניתן לנכות הרפואית משקל מכריע בקביעתה של הנכות התפקודית והפסדי השכר הכרוכים בה. כך הוא כאשר אין בנמצא נתונים נוספים זולת הנכות הרפואית באשר לגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע" [ע"א 516/86 'אררט' חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 701-700 (1986); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 88-87 (1991); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 798-797 (1995); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 636-633 (מהדורה רביעית, 2011); דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 209 (מהדורה רביעית, תשנ"ח)].
ג.יש אינדיקציות לכך שנכותו התפקודית של התובע שנובעת מן התאונה גבוהה מן הנכות הרפואית המוסכמת שנקבעה לגביו ומגיעה כדי 12%. בה בעת אין בסיס להעמדתה על שיעור של 15%, בשים לב לכך שהפגיעה בידו השמאלית של התובע בתאונה לא הייתה פגיעה ראשונה מסוג זה.
ד.התובע מפעיל באגר. לזכותו ותק רב בתחום זה. מדובר בעיסוק שדורש הפעלה של שתי הידיים. מבחינה זו, המשמעות שנודעת לכך שהיד בה נפגע התובע אינה ידו הדומיננטית היא קטנה באופן יחסי.
ה.במהלך הטיפול הרפואי שניתן לו במסגרת קופת-חולים הופנה התובע לרופא תעסוקתי. התובע נבדק על-ידי רופא תעסוקתי בכמה מועדים. ביום 31.1.2012 נבדק על-ידי ד"ר מיכאל לוין ונקבע לו אי-כושר לשלושה חודשים, עד 30.4.2012. ביום 30.4.2012 שוב נבדק התובע על-ידי ד"ר לוין ונקבע אי-כושרו לעבוד למשך חודש אחד נוסף, עד 31.5.2012. ביום 10.6.2012 נבדק התובע בשלישית ע"י ד"ר לוין; הלה קבע כי התובע לא כשיר לעבודה למשך תקופה בת שלושה חודשים נוספים וציין כי אם לא יחול שיפור אזי יהיה מקום לשקול שיקום מקצועי [נספחים כ"ג-כ"ה ב-ת/1]. התובע שב לעבודה אצל חברת עסלי ביום 1.7.2012; ככלל, ובכפוף לאמור בהמשך, לא שב לעיסוקו הקודם כמפעיל באגר [סע' 35 ו-38(ג) ב-ת/1; עניין זה ידון גם בחלק ג(3)].
ו.ביום 17.8.2014 הופנה התובע על-ידי אורתופד בקופת-חולים, ד"ר קותייבה ביידוסי, לרופא תעסוקתי; מטרת ההפניה הוגדרה כבדיקה לכושר עבודה וצוין בה כך: "לבדיקתכם, המטופל אינו מתאים לעבודה שיש בה שימוש מתמיד ביד שמאל" [נספח כ"ז ב-ת/1]. על-סמך הפניה זו נבדק התובע על-ידי ד"ר קרין קירש, רופאה תעסוקתית, במסגרת קופת-החולים. בממצאי הבדיקה מיום 2.9.2014 נרשם: "בדיקת כף יד שמאל - לא מסוגל לסגור את כף היד, נפיחות מרובה, הגבלה בתנועות בעיקר בחלק האולנרי, רגישות במגע בחלק האולנרי של כף היד, כוח גס ירוד. תחושה שיטחית ירודה" [נספח כ"ח ב-ת/1]. בתום הבדיקה קבעה ד"ר קירש כך: "אחר שבדקתי את העובד ועיינתי בחוו"ד רפואיות הגעתי למסקנה כי הנ"ל לא כשיר לעבודתו כמפעיל באגר ללא צפי בשינוי להחלטה בטווח זמן הנראה לעין" [שם].
ז.לאחר התאונה חלה ירידה משמעותית בשכרו של התובע אצל חברת עסלי, לאורך זמן ולא באופן עתי ומוגבל, וגם בכך יש כדי להעיד על קיומה של גריעה תפקודית בשיעור שעולה על הנכות הרפואית [ר' דיון על כך להלן בחלק ג(3)].
ח.יש תימוכין נוספים לקשיים שחווה התובע בהפעלת יד שמאל מאז התאונה. התובע הציג תיעוד שסיכם טיפולי פיזיותרפיה שקיבל עד יום 24.12.2011, בו נרשם: "לציין שיפור זמני בעת הטיפול, ירידה בנפיחות שיפור בטווחי תנועה אקטיביים, עדיין חולשה וכאבים בעת הפעלת כף היד. המלצתי על פניה חוזרת לאורטופד להערכה מחודשת מכיוון שאיני רואה שיפור משמעותי מלבד בשעות הסמוכות לטיפול, כך שלמחרת שוב חוזר למצב הקודם. לציין שבמקביל מטופל גם בריפוי בעיסוק" [נספח כ"ט ב-ת/1]. סיכום נוסף של הטיפול הפיזיותרפי נעשה ביום 21.1.2012 וצוין בו כך: "לאחר סדרת טיפולים בשל חבלה ביד שמאל וכאבים מפושטים בגב ובבית החזה. קיבל טיפולים מנואליים, אלקטרותרפיים ותרגול פסיבי/אקטיבי לשיפור טווחי תנועה. עיקר הטיפול הוקדש לכף היד, לציין שיפור כללי כיום מצליח לסגור אצבעות למעט אצבע 5, עדיין הגבלה בסוף הטווח. יישור מלא בכל האצבעות" [שם].
אותה תמונה הצטיירה מעיון בסיכום טיפול תקופתי בריפוי בעיסוק שאליו הופנה התובע. במסמך מיום 29.1.2012 תואר מצב התובע בסיום הטיפול כך: "כיום, טרם חזר לעבודה, עדיין מדווח על קושי במשימות של אחיזה ומשק בית. אך עצמאי ברוב הפעולות מלבד סגירת חגורה, כפתורים. עדיין הגבלה בטווחי תנועה, סגירת אגרוף [...]. עדיין נפיחות קלה באצבעות, כאב בזמן הפעלה ולעיתים כאב במנוחה". עוד צוין חוסר התקדמות בתהליך הטיפול בתקופה האחרונה והתובע הופנה לחוות-דעת רופא לגבי המשך הטיפול [נספח כ"ט ב-ת/1]. בסיכום טיפול נוסף מיום 3.6.2012 צוין כי התובע עצמאי ברוב הפעילויות הבסיסיות אך עודנו מתקשה במשימות לבוש והיגיינה אישית, אף-על-פי שהוא משתדל לתפקד בצורה עצמאית. צוין "קושי בסגירת אגרוף, נפיחות ניכרת, כאבים מתמשכים" [שם].
ט.הפער בין חוות-הדעת שהגישו הצדדים היה ניכר. בשל קביעת נכות רפואית מוסכמת לא מונה מומחה מטעם בית-משפט. יחד עם זאת, נכות רפואית בשיעור 7% היא מעין 'כותרת'; יש לדלות את המשמעות התפקודית שנודעת לה מתוך מכלול הראיות שהוגשו. ראיות אלה כוללות את עדות התובע ואת התיעוד הרפואי העשיר שהציג. הדברים יפים דרך כלל, ומקל וחומר בהיעדר חוות-דעת של מומחה רפואי מטעם בית-המשפט.
י.לא נעלם מעיניי כי ועדה רפואית של המל"ל שדנה בעניינו של התובע וקבעה את נכותו הצמיתה מצאה שאין להפעיל את תקנה 15; כך קבעה הוועדה שדנה בעניינו של התובע ביום 14.10.2012 [מוצג 5 בראיות המל"ל]. יחד עם זאת, קביעת הנכות התפקודית מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט; עמדת המל"ל בעניין זה, כעמדתם של מומחים רפואיים מטעם בעלי-הדין, אינה מכרעת. מתווספת לכך העובדה שלא מצאתי בפרוטוקול הוועדה הנמקה שתבאר מדוע נמצא שאין להפעיל את תקנה 15 בעניינו של התובע. כפי שיובהר להלן, אגב דיון בהפסדי השכר, התנהלות התובע לאחר שובו לעבודה מצדדת בקביעה כי נבצר ממנו לעסוק בהפעלת באגר, באופן שמעמיד את נכותו התפקודית על שיעור גבוה מנכותו הרפואית.
3.הפסדי שכר לתקופת העבר
א.התובע הציג תלושי שכר לחודשים יוני עד אוגוסט 2011 אשר קדמו לתאונה. אגב הכרה בתאונה כתאונת עבודה, העמיד המל"ל את שכרו הרבעוני של התובע עובר לה על 26,824 ₪ [מוצג 6 בראיות המל"ל]. על-בסיס זה יש לקבוע את שכרו החודשי של התובע עובר לתאונה בסך של 8,942 ₪. סכום זה כשהוא משוערך להיום הינו סך של 9,500 ₪; על-פיו יש לחשב את הפסדי שכרו של התובע (להלן השכר הקובע).
ב.המל"ל קבע לתובע נכויות זמניות עד יום 31.5.2012 ועד בכלל. הנתבעות טענו כי בתום תקופה זו, בתאריך 1.6.2012, היה על התובע לשוב לעבודה. עוד טענו כי יש לזכות את התובע בתשלום בגין הפסד שכר מלא רק לתקופת שלושת החודשים שבתכוף לאחר התאונה, אחר כך – בהתאם לנכויות הזמניות הללו, ומיום 1.6.2012 – לפי נכות תפקודית בשיעור 5%.
ג.התובע שב לעבודתו בחברת עסלי ביום 1.7.2012, חודש ימים לאחר תום תקופת הנכויות הזמניות שקבע המל"ל; הוא הציג אישור ממעסיקו כי לא עבד ולא קיבל שכר וזכויות אחרות מיום התאונה עד 30.6.2012 [נספח ל' ב-ת/1]. כפי שכבר צוין לעיל, נקבעו לתובע תקופות אי-כושר לעבודה על-ידי רופא תעסוקתי במסגרת קופת-החולים, ובתוך כך נקבע אי-כושרו לעבוד למשך שלושה חודשים נוספים מיום 10.6.2012 [נספח כ"ה ב-ת/1]. למרות קביעה זו, ובמהלך תקופת אי-הכושר, בחר התובע לשוב לעבודתו בחברת עסלי והוא עשה כן ביום 1.7.2012. יש בכך ראיה לרצונו של התובע להשתלב בשוק העבודה לאחר התאונה, למרות פגיעתו בה.
ד.התיעוד הרפואי שהציג התובע עשיר. הוא כולל ביקורים רבים, תכופים, אצל רופאים אורתופדים בקופת-חולים. תלונותיו של התובע על-אודות כאבים הנובעים מהתאונה לא היו תלונות שווא; בעקבותיהן התגלה כי הוא סובל משבר בכף היד ושבר בצלעות. בתוך כך בוצעו לתובע בדיקות הדמיה מסוגים שונים. הוא טופל בריפוי בעיסוק ובפיזיותרפיה ונבדק על-ידי רופאים תעסוקתיים. בתקופה שבסמוך לאחר התאונה נדרש התובע לכמה וכמה ביקורים בבית-החולים הלל-יפה בחדרה ובבית-החולים רמב"ם בחיפה, כדי לעמוד על מלוא הפגיעות שנגרמו לו בתאונה – ובתוך כך השבר בכף היד והשבר בצלעות, שלא אותרו מיד.
יודגש: הפגיעה היחידה שסבל התובע בתאונה שהותירה נכות הייתה הפגיעה בכף יד שמאל. יחד עם זאת נגרמו לתובע בתאונה פגיעות בהיקף נרחב יותר: בכתף שמאל, בצלעות, בצוואר ובגב. הן תועדו בתיעוד הרפואי העשיר שהציג התובע. פגיעות אלה תואמות את אופי התאונה, בה פגעה כף ברזל של מנוף בתא הבאגר בו ישב התובע, באופן שלכד את התובע בבאגר והצריך פעולת חילוץ בת ארבעים דקות. התובע עמד על כך בחקירה הנגדית והדגיש: "המנוף הזה מרח את הקבינה עליי" [עמ' 8 ש' 20]. לשם קביעת תקופת ההחלמה והמועד שבו היה ביכולתו של התובע לשוב לעבודה לא ניתן להתייחס רק לפגיעה בכף היד – שהיא לבדה הותירה נכות צמיתה, אלא יש ליתן את הדעת למכלול פגיעותיו של התובע שכללו גם שבר בשתי צלעות.
זאת ועוד. מן התיעוד הרפואי הרב שצורף לתצהיר התובע ואף פורט בו גופו, וכך גם מעדות התובע לפני, התרשמתי כי הוא עשה מאמץ להחלים מפגיעותיו והקפיד לטפל בהן. אין מדובר בתיעוד שהוכן לשם ניהול המשפט אלא בתיעוד שמשקף תלונות אותנטיות, כנות, אשר גובו בממצאים אובייקטיביים. אכן, ביום 13.9.2011 פנה התובע לחדר-המיון בבית-החולים הלל-יפה בשל כאבים בגב המלווים בשלשולים ובתופעות נוספות [נספח ו' ב-ת/1]; התובע עמד על כך שפנייתו לא הייתה מנותקת מהתאונה [עמ' 9 ש' 16-1]. עיון בתיעוד מחדר-מיון מראה כי בפנייתו הזכיר התובע את התאונה; נוכח הפגיעה המורכבת שספג בה, ניתן היה לצפות כי הוא יגלה ערנות ולא יקל ראש בתופעות שהופיעו לאחר התאונה, גם אם בבדיקתו התחוור שאין להן קשר אליה. חוץ מן הפניה שתאריכה 13.9.2011 ביקר התובע בעטיה של התאונה במיון בית-החולים הלל-יפה בתאריכים 21.9.2011, 30.9.2011, 17.10.2011 ו-14.11.2011 וכן ביקר בבית-חולים רמב"ם ביום 3.10.2011 [נספחים ח', י"ב, י"ד, ט"ז ו-כ"א ב-ת/1]. משום שהתובע נהג בדרך זו אותרו במהלך הטיפול בו, לא מיד לאחר התאונה, השבר בכף היד והשבר בצלעות.
ה.נוכח הדברים הללו אני קובעת שהתובע סבל מתקופת אי-כושר מלאה מיום התאונה ועד שובו לעבודה בתאריך 1.7.2012. כאמור, בגין התקופה שבה ניתנו לתובע נכויות זמניות בלבד על-ידי המל"ל קבע לו רופא תעסוקתי אי-כושר מלא לעבודה. נובע מכך כי לתקופה מיום 5.9.2011 עד יום 30.6.2012 (כמעט עשרה חודשים) זכאי התובע לפיצוי מלא על-בסיס שכרו החודשי הקובע עובר לתאונה. התובע עמד על כך בסיכומיו, והמל"ל הצטרף לעמדת התובע.
ו.התובע טען שלאחר שובו לעבודה בחברת עסלי לא עבד כמפעיל באגר אלא עסק בעבודה בעלת אופי משרדי, בגינה שולם לו שכר מופחת בסך של כ-4,000 ₪ בחודש [סע' 38(ג) ב-ת/1]. התובע הציג תלושי שכר לחודשים יולי-דצמבר בשנת 2012 ולשנים 2013 עד 2015 [נספח ל"ב ב-ת/1]. עיון בתלושי השכר מעלה כי ממוצע שכרו של התובע (ברוטו) במחצית השניה של שנת 2012 היה 4,710 ₪. בשנת 2013 עמד שכרו החודשי הממוצע (ברוטו) על סך 4,721 ₪.
לשנים 2013-2012 הוצגו תלושי שכר מלאים ורציפים; לא כן ביחס לשנת 2014, ולגביה חסרו תלושי שכר לחודשים מאי, נובמבר ודצמבר. התובע טען כי הוא לא עבד בחודשים שעליהם לא צורפו תלושים [עמ' 11 ש' 29-24]. על-פי תלושי השכר שהוצגו לשנה זו, בחודשים ינואר ופברואר השתכר התובע 4,187 ₪ ו-5,927 ₪ (ברוטו); בכל יתר החודשים בשנת 2014 שעליהם הציג תלושים שבה רמת שכרו לזו שקדמה לתאונה ונעה בין 9,446 ₪ ל-11,945 ₪. בהתאמה, שכרו הממוצע בשנה זו היה גבוה בהשוואה לתקופת עבודתו הקודמת שלאחר התאונה ועמד על סך של 9,146 ₪ (ברוטו). בשנת 2015, בגינה הציג התובע תלושי שכר לשנים-עשר חודשים, היה שכרו החודשי במרבית החודשים 4,663 ₪ ושכרו החודשי הממוצע עמד על 4,706 ₪ (ברוטו), באופן שתאם את השתכרותו בשנים 2012 ו-2013.
ז.נחה דעתי כי התובע לא אמר אמת בעת שהכחיש כי עליית שכרו בשנת 2014 נבעה מכך שהוא שב לעבוד, ולו בחלק מחודשי השנה, כמפעיל באגר. התובע לא השכיל ליישב בין רמת השתכרותו בשנה זו לבין טענתו שגם בה הוגבלה עבודתו למשרה חלקית בעלת אופי משרדי [עמ' 10 ש' 29 עד עמ' 11 ש' 23]. בין השיטין הודה התובע בכך באומרו, בייחס למעבידו: "אמרתי לך הוא אמר לי לא כדאי לי והחזיר אותי למשכורת הטבעית" [עמ' 11 ש' 21]; ברי כי מעסיקתו של התובע לא התנדבה לשלם לו את שכרו 'הטבעי' כפי שהיה לפני התאונה בלי שהתובע ביצע את עבודתו 'הטבעית' כפי שהייתה לפני התאונה. במקביל, אין בידי לקבל שבכל התקופה שלאחר חזרתו של התובע לעבודה הוא עבד כמפעיל באגר; הוא עשה כן רק בחודשים שבהם שכרו תאם את השכר ששולם לו לפני התאונה, דהיינו, במשך כמה חודשים ב-2014.
חיזוק לכך יש בפנייתו של התובע לרופאה תעסוקתית בחודש ספטמבר 2014 על-פי הפניה מאוגוסט 2014, זאת לאחר שביקורו הקודם של התובע אצל רופא תעסוקתי היה בתאריך 10.6.2012, למעלה משנתיים קודם לכן [ר' בחלק ג(2)(ו) לעיל והשוו נספח כ"ה ונספח כ"ח ב-ת/1]. לא-זו-אף-זו, בגוף פנייתו של התובע לרופאה התעסוקתית צוינה מטרת הפניה: "מעוניין לקבל מכתב המאשר כי אינו כשיר לעבוד בתור מפעיל בגר" [נספח כ"ח הנ"ל]. עיתוי פנייתו של התובע לרופאה התעסוקתית ומטרת הפניה מתיישבים עם הקביעה כי במהלך שנת 2014 עשה ניסיון לשוב לעבוד אצל מעסיקו כמפעיל באגר. יש להצטער על כך שהתובע נמנע מלהצהיר על כך בעדותו באופן גלוי. אי-אמירת אמת נזקפת לחובתו; לא כן ניסיונו לשוב לעבודה כמפעיל באגר. בכך שהתובע לא התמיד בכך יש דווקא משום ראיה לכך שבשל הפגיעה בידו נבצר ממנו באמת ובתמים לעבוד בתחום זה, ואשר על כן הוא שב לעבוד בחברת עסלי בעבודה משרדית ובשכר נמוך יותר משמעותית בשנת 2015. בסופו של יום, וחרף מורת הרוח שעוררה אי-כנותו של התובע בעניין זה, הדבר מתיישב עם הקביעה כי נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית בשל אי-יכולתו להפעיל באגר ולהשתכר בהתאם לכך.
ח.התובע הפסיק לעבוד בחברת עסלי בסוף שנת 2016 [עמ' 10 ש' 30-27]. למרות שתצהירו ניתן ביום 18.1.2017, לא צורפו אליו תלושי שכר לשנת 2016 – והתובע לא ידע לבאר זאת [עמ' 11 ש' 30 עד עמ' 12 ש' 3]. יחד עם זאת, הנתבעות נמנעו מהצגת דו"ח רציפות בעבודה לגבי התובע מן המל"ל, למרות שניתן היה ללמוד ממנו באופן מהימן על השתכרותו של התובע בחברת עסלי וגם אצל מעסיקו הבא לאחר מכן. במצב דברים זה אניח כי שכרו של התובע בחברת עסלי בשנת 2016 תאם את שכרו בשנת 2015.
ט.נוכח האמור לעיל, יחושבו הפסדי שכרו של התובע לתקופת העבר, החל משובו לעבודה לאחר התאונה (1.7.2012) ועד תום תקופת העסקתו בחברת עסלי (31.12.2016) על-פי הפער בין שכרו החודשי הממוצע המשוערך לבין השכר הקובע עובר לתאונה (המשוערך אף הוא), זאת בגין כל אחת מהשנים הללו בנפרד.
י.התובע לא הביא נתונים לגבי שכרו בשנת 2017. בעדותו בחקירה נגדית מסר שעבד במשך חמישה חודשים בתפקיד משרדי בחברת הובלות בשם אמץ שמש ופוטר [עמ' 12 ש' 18-4]. בשים לב לחֶסֶר זה יחושב הפסד שכרו של התובע לתקופה מיום 1.1.2017 עד סוף אוגוסט 2017 לפי גריעה בשיעור 7% מהשכר הקובע. התובע נקט תחשיב זה בסיכומיו לגבי התקופה שמשנת 2016 ויש לאמצו באורח חלקי, ביחס לתקופה מינואר עד אוגוסט 2017 [ר' סיכומי התובע בסע' 6 סיפא].
יא.זהו אפוא תחשיב הפסדי שכרו של התובע לתקופת העבר:
5.9.2011 עד 30.6.2012 93,500 ₪
1.7.2012 עד 31.12.2012 27,312 ₪
שנת 2013 54,960 ₪
שנת 2014 1,944 ₪
שנת 2015 56,676 ₪
שנת 2016 56,808 ₪
1.1.2017 עד 31.8.20175,320 ₪
סך-הכול296,520 ₪
4.הפסדי שכר לעתיד ורכיב הפנסיה
א.כשקרתה התאונה היה התובע כבן חמישים ואחת; בקרוב ימלאו לו חמישים ושבע שנה. לאחר התאונה ובגינה נפגעה יכולתו לעבוד כמפעיל באגר, קרי, בתחום עיסוקו. בשים לב לגילו ולמכלול נתוניו, סיכוייו של התובע למצוא עבודה בה יוכל להרוויח את שכרו שקדם לתאונה קלושים. לפיכך יש לפסוק לו לתקופת העתיד הפסדי שכר על-פי נכות תפקודית בשיעור 12% ובהתאם לתחשיב אריתמטי: 118,060 ₪ = 103.5617 X 9,500 ₪ X 12%.
ב.לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור 12% לתקופת העבר, שייגזרו מן הסכומים שצוינו בחלק ג(3)(יא) לעיל ביחס לתקופה שמיום 1.7.2017 [סע' 12 רישא בסיכומי התובע]; הפסדי הפנסיה לעבר הם סך של 24,362 ₪.
עוד זכאי התובע לפיצוי בשל הפסדי פנסיה באותו שיעור לעתיד, בהתאם לסכום האמור בחלק ג(4)(א) לעיל ובסך של 14,167 ₪. סך כל הפיצוי המגיע עבור הפסדי פנסיה הינו 38,529 ₪.
5.עזרת צד שלישי
בעדותו הראשית עמד התובע על כך שלאחר התאונה נעזר בבני-משפחה ובמיוחד ברעייתו לשם ביצוע פעולות פשוטות כרחצה והלבשה [סע' 43 ב-ת/1; ר' גם עמ' 12 ש' 27]. רעייתו של התובע לא העידה לשם פירוט אופי ותדירות העזרה שניתנה לו בתחום זה, והתובע לא ביאר אם היא עובדת מחוץ לבית, באופן שמשליך על כימות הפיצוי בראש הנזק של עזרת צד שלישי. מדובר בחֶסֶר, בהתחשב בכך שהנטל להוכיח את הנזק המיוחד בראיות מבוררות מונח לפתחו של התובע [ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809 (1981); ת"א (מח' חי') 810/01 עזבון המנוח ו.ל. ז"ל נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פסקה 48 (2010)].
יחד עם זאת, בתיעוד שצוטט לעיל על-אודות טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק שעבר התובע ניתן ביטוי לכך שבתקופה שלאחר התאונה הוא נזקק לסיוע בביצוע פעולות מסוימות [ר' חלק ג(2)(ח)]. על-סמך תיעוד זה, שתמך בעדות התובע, יש לפסוק לו פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי לתקופת העבר שבתכוף לאחר התאונה. התובע לא פירט ברחל-בתך-הקטנה אלו פעולות נבצר ממנו לבצע בעת מתן תצהירו, כך שהוא יזדקק לעזרה בגינן גם בעתיד; בעניין זה לא הורם הנטל, ותיעוד שהוצג ביחס לחודשים הסמוכים לאחר התאונה אינו מלמד דבר על טיב והיקף פעולתו של התובע כיום בכל הנוגע לפעולות כרחצה והלבשה. לפיכך אין לפסוק פיצוי בגין עזרת צד שלישי לעתיד.
6.הוצאות רפואיות ואחרות
התאונה הוכרה כתאונת עבודה. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה שבהן נשא התובע בגינה מכוסות על-פי דין בידי המל"ל; על התובע חלה חובה למצות את זכויותיו על-ידי פניה לכיסוי הוצאותיו [ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817 (1998); ע"א (חי') 4702-05-09 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ביליבאו, פסקה 15 (2010)]. התובע לא הראה כי פעל לשם קבלת החזר בגין הוצאותיו הנטענות.
לכך מתווסף כיסוי במסגרת קופת-החולים בה חבר התובע, שניתן על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אין מחלוקת שהתובע חבר בקופת-חולים והוא טופל במסגרתה בעקבות התאונה. במציאות זו, ובהתחשב בכך שהתובע לא זימן לעדות את מי שהסיעוֹ לטיפולים ולא הציג כל תיעוד על ההוצאות הכרוכות בכך, אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה [ור' סע' 41 ו-44 ב-ת/1 ועמ' 12 ש' 28-27].
7.כאב וסבל
כבר נאמר לעיל שבעקבות התאונה נזקק התובע לביקורים רבים בבתי-חולים ובקופת-חולים. הוא סבל ממספר פגיעות שנגרמו בתאונה. גם אם רק השבר בכף היד הותיר נכות רפואית צמיתה, בפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל יש להביא בחשבון גם את השבר בצלעות ואת הפגיעה בכתף שמאל. במכלול השיקולים הללו, יפסק לתובע סך של 45,000 ₪ בראש נזק זה.
8.תגמולי מל"ל
בשל התאונה שילם המל"ל לתובע דמי פגיעה בסך 20,341 ₪ וגמלת נכות מעבודה בסך כולל של 52,414 ₪ [מוצג 6 בראיות המל"ל]. סכומים אלה כשהם משוערכים מסתכמים בסך של 77,900 ₪. יש לנכותם מן הפיצוי המגיע לתובע בתביעת הנזיקין.
9.נוכח האמור לעיל, תחשיב הסכומים להם זכאי התובע הינו כלהלן:
הפסדי שכר לעבר296,520 ₪
הפסד שכר לעתיד118,060 ₪
רכיב הפנסיה לעבר ולעתיד38,529 ₪
עזרת צד שלישי5,000 ₪
כאב וסבל45,000 ₪
בניכוי תגמולי מל"ל77,900 ₪
סך-הכול425,209 ₪
ד.תביעת המל"ל
המל"ל זכאי לקבל מהנתבעות את הסכומים ששילם לתובע בגין התאונה, מכוחה של עילת שיבוב. בעניין זה, היפנה המל"ל בסיכומיו להלכה שחלה על תביעה מסוג זה, בגדרה על המזיק לפצות את המל"ל בגין מלוא הסכומים ששילם לניזוק – זאת ללא קשר לשאלה אם במסגרת התביעה שבין הניזוק לבין המזיק נקבע כי בסיס הנתונים שניצב ביסוד התשלומים שקיבל הניזוק מהמל"ל הוא שונה, כגון שנכותו של הניזוק נמוכה יותר או שיש לייחס רק את חלקה לתאונת העבודה שבה נפגע ובגינה קיבל תשלומים מהמל"ל [רע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (2012)].
כללים אלה, שנקבעו בפסיקתו של בית-המשפט העליון, חולשים על תביעת המל"ל [שם, בפסקה 12 לפסק-דינו של המשנה-לנשיא (בדימ') ריבלין]:
ככלל, אין מתעורר קושי לעמוד על הזיקה הסיבתית שבין הגמלה לבין התאונה, מקום בו משולמות כל הגמלאות במסגרת ענף נפגעי העבודה של המוסד על-פי קביעת הוועדה הרפואית, שכן זו נדרשת לעמוד גם על הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין הפגיעה בעבודה (סעיף 120 לחוק הביטוח הלאומי). כאשר התאונה היא עצמה אותה פגיעה בעבודה - ברורה הזיקה הסיבתית והמוסד יהא 'זכאי לשיבוב בגין מלוא הסכום ששולם. זאת, שכן יש לראות גמלאות אלה כקשורות בקשר סיבתי לתאונה' [...]. אכן, כאשר המוסד לביטוח לאומי משלם לנפגע - במסגרת ענף נפגעי עבודה - גמלאות בגין אירוע התאונה, עומדת למוסד הזכות לשיבוב בגין מלוא התגמולים. זכות זו אינה תלויה בצלע האחרת של המשולש, הנמתחת בין המזיק לבין הניזוק, ולפיכך אין נפקא מינה אם בית המשפט קבע, במסגרת תביעתו של הניזוק, כי קביעת המוסד נסתרה, כי הנכות היא בשיעור נמוך יותר וכי רק חלק ממנה נגרם בשל התאונה [...]. גם בתביעה הנזיקית כנגד המזיק וחברת הביטוח, כך הודגש באותו עניין, מנוכות מלוא הגמלאות ששולמו וישולמו לנפגע, ללא תלות בממצאי הקשר הסיבתי של בית המשפט, שהרי גמלאות אלה משקפות את ההטבה שצמחה לנפגע בגין התאונה [...].
אשר על כן יש לחייב את הנתבעות לשלם למל"ל, ביחד ולחוד, את הסך המשוערך של 77,900 ₪, אותו שילם לתובע בעטיה של התאונה.
ה.סיכומם של דברים
הנתבעות תשלמנה, ביחד ולחוד, את הסכומים שלהלן, בערכי יום פסק-הדין:
לתובע 1 – סך של 425,209 ₪ בצירוף הוצאות ההליך (לרבות האגרה בה נשא התובע) בסך 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 49,750 ₪.
לתובע 2 – סך של 77,900 ₪ בצירוף הוצאות ההליך בסך 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 9,114 ₪.
סכום שלא ישולם תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ו' אלול תשע"ז, 28 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.
