ש' נ' לאטי ייזום ובנייה בע''מ

לפני תביעת נזיקין בגין פגיעתו של התובע בתאונת עבודה במהלך עבודתו אצל הנתבעת, מעסיקתו.

רקע:

1. לפי הנטען בתביעה, התובע נפגע ביום 10.2.2013 במהלך עבודתו כפועל בניין. לטענת התובע, התאונה אירעה בעת שעבד עם מכשיר קונגו בקומה הרביעית של בניין. במהלך העבודה המכשיר "נתקע", התובע איבד עקב כך שיווי משקל ואז נפל לתוך פיר מעלית פתוח ולא מגודר שהיה ממוקם בסמוך לנקודה בה עבד. התובע נפל בתוך הפיר מגובה של כ- 10 מטר ונפגע בגופו.

    

2. פרטי האירוע צוינו בעדותו של התובע וכן בעדות של עד מטעמו, מר חטיב מוניר, אשר עבד עם התובע והיה עד להתרחשות התאונה.

    

3. הנתבעת בסיכומיה איננה חולקת את התרחשות התאונה ועל נסיבותיה, כפי שפורטו לעיל. אין אפוא כל מחלוקת בהקשר זה, ומכל מקום הדברים נלמדים מתוך הראיות, ובכלל זה עדות התובע והעד מטעמו והפירוט במסמכים הרפואיים מסמוך לאחר התאונה.

    

4. אף אחריותה הנזיקית של הנתבעת איננה שנויה עוד במחלוקת שכן הנתבעת בסיכומיה איננה טוענת דבר בהקשר זה. מעבר לנדרש אציין, כי נסיבות המקרה כפי שהוכחו מלמדות בבירור על קיום אחריות נזיקית של הנתבעת. עולה מהן כי התובע ביצע את עבודתו בגובה וסמוך לפיר מעלית חשוף ולא ממוגן. מדובר בשיטת עבודתה בלתי בטיחותית היוצרת סיכון של נפילה מגובה, הוא הסיכון שהתממש במקרה דנן. סיכון זה ניתן וצריך היה לצפות מראש ולהיערך למניעתו על-ידי מיגון מתאים של פתח הפיר, דבר שלא נעשה. הנתבעת כמעסיקתו של התובע, נושאת בחובת זהירות כלפיו, הן במישור המושגי והן במישור הקונקרטי בנסיבות שצוינו, וחובה זו הופרה על-ידה וגרמה לנזק. משכך, נושאת היא באחריות נזיקית כלפי התובע בגין פגיעתו.

    

5. המחלוקת היחידה בין הצדדים כפי העולה מסיכומיהם, הינה ביחס לשיעור הנזק ובסוגיית האשם התורם. לכך אפנה כעת.

    

   הפגיעה והנכות הרפואית:

6. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים רמב"ם, שם אובחן כסובל משברים של הזיזים הרוחביים של חוליות L4 – L5. התובע אושפז למשך 3 ימים לטיפול והשגחה ולאחר מכן שוחרר לביתו.

    

7. לאחר השחרור התלונן התובע מספר רב של פעמים על כאבים ומגבלות בגב, היה נתון למעקב רפואי בקופת החולים והופנה לטיפולי פיזיוטרפיה.

    

8. במסגרת ההליך הגיש התובע חוות דעת רפואית לפיה נותרה לו נכות אורתופדית בשיעור 10% ונכות אסטטית בגין צלקת בקרקפת באותו שיעור. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית לפיה לא נותרה לתובע נכות צמיתה עקב התאונה.

    

9. נוכח הפערים בין חוות הדעת, מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר א. גרינטל. המומחה קבע בחוות דעתו כי לתובע נכות בשיעור 8% לפי תקנה 37(7)(א) לתקנות המל"ל. כן קבע כי יש לזקוף 3% נכות למצבו הרפואי של התובע לפני התאונה, כך שהנכות שהוסבה לתובע עקב התאונה מושא דיוננו עומדת על שיעור של 5%.

    

10. התובע זימן את המומחה לחקירה על חוות דעתו. בסיכומיו טוען התובע כי אין לקבל את חוות דעתו של המומחה בשתי נקודות. האחת, קביעת המומחה בדבר 8% נכות, בעוד שהתקנה עליה הסתמך המומחה קובעת נכות בשיעור 10% לפגימה שנמצאה אצל התובע. השניה, ביחס לקביעת המומחה כי יש לייחס 3% נכות למצבו הקודם של התובע, בעוד שלטענת התובע הוא לא אובחן מעולם כסובל ממגבלה בעמוד השדרה עובר לתאונה. הנתבעת, מנגד, טוענת כי אין עילה להתערב באיזה מהקביעות הנ"ל של המומחה.

     

11. לאחר עיון בטענות הצדדים ולאחר שהמומחה נחקר בפני, סבורני כי יש לקבל חלקית את טענות התובע, וזאת בכל הנוגע לשיעור נכותו הרפואית האורתופדית של התובע, בעוד שבכל הנוגע לייחוס חלק מהנכות הקיימת לעבר, אין עילה להתערב בקביעת המומחה. להלן אפרט טעמי לכך.

     

12. כאמור לעיל, המומחה קבע את נכותו של התובע על בסיס תקנה 37(7)(א) לתקנות, הקובעת נכות של 10% בגין הגבלת תנועות בעמוד השדרה המתני בצורה קלה. לפי העולה מחוות דעת המומחה, נמצאה הגבלה מסוג זה אצל התובע. אולם המומחה בעדותו הסביר, כי מאחר שמצא הגבלה בארבעה מתוך ששת כיווני התנועה של עמוד השדרה (הכוללים: כיפוף, יישור, הטיה לימין, הטיה לשמאל, פיתול לימין ופיתול לשמאל), "גזר" בהתאם את שיעור הנכות מתוך השיעור של 10% הקבוע בתקנה (עמ' 3, ש' 20-22). התובע טוען כי בכך שגרה המומחה, שכן התקנה איננה קובעת מדרג שונה להגבלה בחלק מסוים מתוך כיווני התנועה של עמוד השדרה ואיננה מייחדת את הנכות בשיעור 10% למצב בו מתקיימת הגבלה בכל מישורי התנועות. עוד לטענתו, כאשר המחוקק רצה לקבוע שיעור נכות נבדל בגין הגבלה בסוג אחד של תנועות באיבר, הוא עשה כן במפורש (למשל – תקנה 41(10)(ה), הגבלה בתנועות שורש כף היד עם אפשרות של כיפוף גבי; תקנה 48(2)(ה) ו- (1), הגבלה בתנועת הכיפוף של הברך לעומת הגבלה ביישור הברך).

     

13. בנסיבות המקרה דנן, מסקנתי היא כי יש מקום להתערב בקביעת המומחה בדבר שיעור הנכות הרפואית של התובע, במובן של "תרגום" ממצאי בדיקתו למושגי התקנה. כפי שצוין לעיל, התקנה עליה הסתמך המומחה קובעת נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות בעמוד השדרה המותני. הגבלה כאמור נמצאה בבדיקת התובע אצל המומחה, כעולה מחוות דעתו. אציין כי אינני רואה לקבל את טענתו הגורפת של התובע, לפיה אין התקנה מאפשרת כלל התחשבות בכך שקיימת מגבלה בחלק מתנועות עמוד השדרה לעומת מצב בו נמצאה הגבלה קלה בכל כיווני התנועה, על דרך של התאמת שיעור הנכות במסגרת הרף הקבוע בתקנה הנ"ל לחומרת ההגבלה שנמצאה במקרה קונקרטי. אף אין לגזור לטעמי הסדר שלילי בעניין זה מתקנות אחרות, אליהן הפנה התובע, שאין בהן ללמד על שלילת שיקול הדעת להערכת עוצמת הפגימה במסגרת הפעלת תקנה 37(7)(א). אולם הדברים נוגעים להערכת מידת הפגיעה וביטויה במקרה נתון במסגרת הרף שקובעת התקנה ויישומו בהתאם. זאת, להבדיל מחלוקה מכאנית של אחוזי נכות, הנובעת מעצם העובדה כי נמצאה הגבלה בחלק מכיווני התנועה ולא בכולם. ככל שמבחינת הערכת החומרה של ההגבלה שנמצאה במקרה קונקרטי כמכלול, אין מדובר בהגבלה פחותה, הרי שאין הצדקה להפחתה בשיעורי הנכות. מחקירת המומחה בענייננו לא עלה כי שיעור הנכות שקבע התבסס על ממצא בדבר מידת חומרה פחותה של ההגבלה ממנה סובל התובע בהשוואה לזו המאפיינת הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה לפי התקנה. היפוכו של דבר, משהמומחה נשאל ספציפית בעניין זה עלה מתשובתו כי מבחינת הפגימה הרפואית וביטויה, אין הוא סבור כי קיים הבדל בין מצבו של התובע לבין מצב רפואי התואם את הנכות הקבועה בתקנה 37(7)(א), ובלשונו – "8-10% בנושא גב זה אותו דבר" (עמ' 8, ש' 29-31). בנסיבות אלה, אינני רואה בסיס לסטייה משיעור הנכות הקובע בתקנה בגין מגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה.

     

14. אשר לקביעת המומחה לפיה יש לייחס חלק מהנכות הקיימת אצל התובע למצבו עובר לתאונה, אינני רואה בסיס להתערב בה. המומחה פירט בחוות דעתו את המסמכים הרפואיים המלמדים על כך שהחל משנת 2011 התלונן תלונות חוזרות על כאבי גב המלווים בגירוי שורשי (הקרנה לרגליים), בעטיים קיבל טיפול תרופתי ואושרו לו ימי מחלה. מתוך התיעוד הרפואי שפורט בחוות הדעת, עולה כי מדובר בתלונות עקביות וממשיות, האחרונה מהן פחות מחודשיים לפני התאונה, וכאמור המומחה העריך כי חלק מנכותו העכשווית של התובע בגבו מקורה עוד באותה תקופה. מקובלת עלי עמדת המומחה כי העובדה שבמסמכים הרפואיים לא נרשמה במפורש קיום מגבלת תנועות, אין בה כדי להכריע לעניין הערכת קיומה של נכות עובר לתאונה, שכן מדובר היה בטיפול רפואי שוטף בקהילה ולא במסגרת של הערכת נכות. הערכתו של המומחה בענייננו נסמכת על התיעוד הרפואי הקיים ועל ניסיונו ושיקול דעתו המקצועיים, ואינני מוצאת עילה להתערב בה.

     

15. המסקנה היא כי לתובע נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בעמוד השדרה המתני, הכוללת נכות קודמת בשיעור 3%. הנכות שהוסבה לתובע עקב התאונה עומדת אפוא על 7%.

     

    אשם תורם: 

16. הנתבעת טוענת כי יש לייחס לתובע אשם תורם, שכן הוא בעל ניסיון בעבודה בגובה וכי לפי שעלה מעדותו הוא היה מודע לקיומו של פיר המעלית בסמוך לנקודה בה עבד.

     

17. אינני רואה לקבל את הטענה. כידוע, מגמת הפסיקה הינה להקל עם העובד ומנגד לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע לשמירה על אמצעי בטיחות הולמים בעבודה. לעניין זה נפסק כי "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 232), וכי "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (לא פורסם) (2010)). בבסיס גישה זו עומדים פערי הכוחות בין הצדדים והתפיסה כי המעסיק הוא בעל האוטונומיה והאמצעים המתאימים למניעת סיכונים בעבודה לעובדיו בעוד שיכולתו של העובד בהקשר זה פחותה.

     

18. המקרה דנן איננו מבין אותם מקרים בהם מדובר באשם "בולט וברור" מצד העובד, המצדיק להטיל עליו אשם תורם להתרחשות התאונה. התאונה נגרמה עקב תנאי ושיטת עבודה לא בטיחותיים, שהונהגו על-ידי המעסיקה והיו בשליטה ובאחריותה. מעדות התובע עלה כי הדרישה כלפיו לעבוד באותם תנאים הוכתבה לו וכי לא היה בידו לשנותה, ועדות זו הינה מסתברת ביותר בשים לכך שמדובר בעובד מן המניין שהחל עבודתו אצל המעסיקה זמן לא רב לפני התאונה ושאיננו בעל מעמד או סמכות להכתיב את תנאי העבודה. בנסיבות אלה, אינני מוצאת לייחס לתובע אשם תורם כלשהו ביחס לפגיעתו.

     

    הנזק:

    הפסד שכר לעבר:

19. בחקירתו הנגדית בפני נשאל המומחה אודות הנכויות הזמניות שנגרמו לתובע לאחר הפגיעה ועד להתייצבות מצבו, והשיב לעניין זה כי ראוי להכיר לתובע בשלושה חודשי אי-כושר מלא, שלושה חודשים נכות זמנית בשיעור 50% ושלושה חודשים נוספים נכות זמנית בשיעור 30%. התובע בסיכומיו מבקש לפסוק לו בגין כלל התקופה הנזכרת אובדן שכר לעבר מלא וחלקי לפי שיעורי הנכויות הזמניות שלעיל, וכך ייעשה החישוב להלן.

     

20. עיון בתלושי השכר מעלה כי התובע החל בעבודתו אצל הנתבעת ביום 1.12.2012, קרי – התאונה אירעה כחודשיים לאחר תחילת עבודתו אצל המעסיקה. ממוצע שכרו אצל המעסיקה בתקופה זו לפי תלושי השכר שהוגשו עמד על סך 9,107 ₪, משוערך להיום (הצמדה בלבד) – 9,179.

     

21. אובדן השכר לתקופת הנכות הזמנית הוא אפוא כדלקמן: 9,179X3 = 27,537, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה - 29,000 ₪; 9,179X50%X3 = 14,000 ₪; 9,179X30%X3 = 8,261 ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 9,000 ₪. סה"כ הפיצוי לעבר בגין התקופה הנ"ל – 52,000 ₪. 

     

22. התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצוי נוסף בגין אובדן שכר חלקי לעבר מעת התגבשות הנכות הצמיתה ועד להיום. לטענתו, עקב מגבלותיו הקשות נמנע ממנו לחזור לעבודתו הקודמת כעובד בניין, והוא נאלץ לעבוד בעבודות פשוטות שאינן כרוכות בעבודה פיזית. לטענתו, שכרו לאחר התאונה ירד בצורה משמעותית ולעניין זה צירף תלושי שכר לפיו השתכר אצל אחיו סך של כ- 1,000 ₪ לחודש, ולאחר מכן אצל מעסיקים נוספים השתכר שכר שבין 3,000 ₪ ל- 4,500 ₪. אין בידי לקבל טענות אלה. כפי שעולה מהמצוין לעיל, לאחר התייצבות מצבו הרפואי, נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש המתני, שרק 7% ממנה יש לייחס לתאונה. מדובר בנכות נמוכה שאין בה כדי למנוע מהתובע לעבוד עבודה פיזית לרבות בבניין. תלושי השכר שהוצאו על-ידי אחיו של התובע הינם רטרואקטיביים, וכאמור השכר המגולם בהם איננו הולם את המאפיינים האובייקטיביים של הנכות, ובנסיבות אלה אין לראות ברישום בהם משום ביטוי סביר של כושר ההשתכרות של התובע במומו. עוד יש לציין, כי שכרו של התובע ערב התאונה עמד אמנם על סך של כ- 9,000 ₪, אולם כאמור התובע החל בעבודתו זו כחודשיים בלבד לפני התאונה. עיון בדו"ח רציפות מעסיקים של המל"ל שהוגש מטעם הנתבעת מלמד, כי ברצף השנים שקדמו לתאונה עבד התובע אצל מעסיקים שונים כאשר רמת שכרו לאורך השנים היתה פחותה ממשית מהשכר אותו השתכר בשני החודשים בהם עבד אצל הנתבעת עובר לתאונה, וקרובה לרמת השכר לאחר התאונה (כ- 4,500 ₪ ממוצע לחודש לחודשים ינואר עד אוקטובר 2012; כ- 4,000 ₪ ממוצע לתשעה חודשי עבודה בשנת 20011; כ- 4,500 ₪ ממוצע לחודש בשנת 2010) . נוכח כל המפורט, לא שוכנעתי כי לתובע נגרם אובדן שכר חלקי נוסף בשל התאונה מעבר לפיצוי שנפסק לעיל.

     

    פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

23. כמפורט לעיל, הנכות שהוסבה לתובע בתאונה הינה נכות נמוכה שמשמעותה התפקודית מוגבלת. התובע שב למעגל העבודה ואין לקבל את הטענה בדבר ירידה דרסטית בשכרו כתוצאה מהתאונה מושא דיוננו. עם זאת, לתובע הוסבה נכות אורתופדית, ומדובר כאמור בעובד כפיים, כך שהפגיעה עשויה להגבילו במידת-מה בעתיד מבחינת כושר השתכרותו.

     

24. בנסיבות אלה אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי. בשים לב למהות הנכות, עבודתו של התובע והאמור לעיל לעניין התנודות ברמת שכרו, אני רואה להעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 75,000 ₪.

     

    פנסיה:

25. הפיצוי בגין אובדן פנסיה עומד על סך 12% מאובדן השכר לעבר ולעתיד, ובסה"כ – 15,000 ₪ (מעוגל).

     

    כאב וסבל:

26. בשים לב למאפייני הפגיעה, הטיפול הרפואי, הנכות הזמנית והנכות הצמיתה שנגרמה לתובע עקב התאונה, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 36,000 ₪ בגין כאב וסבל (כפי שהציעה הנתבעת בסיכומיה).

    עזרת צד ג':

27. התובע טוען כי לאחר התאונה נזקק לעזרה מאסיבית של בני משפחתו בפעולות היום-יום. אחיו של התובע העיד אודות העזרה הרבה שלטענתו ניתנה לו על-ידו לאחיו. התובע טוען לפיצוי בסך 70,000 ₪ בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד.

     

28. אינני רואה לקבל את עדות התובע ואחיו בעניין זה, אשר אינן תואמות את מאפייני הפגיעה ואת הנכות שהוסבה לתובע עקב התאונה, ונחזו להיות מוקצנות במידה ניכרת. עם זאת, בשים לב למאפייני הפגיעה ותקופת אי הכושר והנכות הזמנית שנקבעה לתובע, סביר כי הוא נזקק לתקופה הסמוכה לתאונה לעזרה חריגה של בני משפחתו, מעבר לעזרה רגילה בין בני משפחה. בהתחשב במכלול אלה, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' בסך 6,000 ₪. אינני רואה בסיס לפסיקת פיצי בגין עזרת צד ג' לעתיד.

     

    הוצאות:

29. התובע טוען כי עקב התאונה נגרמו לו הוצאות רבות. לתצהיר התובע לא צורפו ראיות כלשהן לתמיכה בטענה זו. כמו-כן, מדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי לשיפוי בגין הוצאותיו מהמל"ל. עם זאת, בשים לב לפגיעה, האשפוז והטיפולים הרפואיים, סביר כי לתובע נגרמו הוצאות עודפות, לרבות בגין נסיעות. בנסיבות אלה אני רואה לפסוק לו פיצוי גלובלי בעניין זה בסך 2,000 ₪.

    סיכום הנזק:

30. סה"כ הפיצוי לתובע בגין נזקיו הוא כדלקמן:

     

    בגין אובדן שכר לעבר – 52,000.

    בגין פגיעה בכושר השתכרות לעתיד – 75,000 ₪.

    בגין אובדן פנסיה – 15,000 ₪.

    כאב וסבל – 36,000 ₪.

    עזרת צד ג' – 6,000 ₪

    הוצאות – 2,000 ₪.

     

    סה"כ: 186,000 ₪.

     

31. מסכום הנזק יש להפחית את תשלומי המל"ל ענף נפגעי עבודה ששולמו לתובע עקב התאונה, הכוללים דמי פגיעה בסך 16,590 ₪ (לאחר שיערוך להיום) ומענק חד פעמי בסך 30,492 (לאחר שיערוך), ובסה"כ – 47,082.

     

32. הפיצוי לתובע לאחר הניכוי שלעיל, עומד על סך 139,000 ₪ (מעוגל).

     

    סוף דבר:

33. התביעה מתקבלת.

     

34. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 139,000 ₪, בצירוף תשלום האגרה ששולמה משוערכת להיום, עלות חוו"ד המומחים בהן נשא התובע וכן שכרו של המומחה בגין עדותו, כשהם משוערכים להיום, ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהפיצוי ובצירוף מע"מ כדין.

     

35. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי התמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

     

     

     

    ניתן היום, ז' תשרי תשע"ח, 27 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.