MOHAMED AHMED MOHAMED HAROUN נ' משק קלוסקי בע"מ

לפניי תביעותיהם ההדדיות של הצדדים לתשלומים שונים הנובעים מעבודת התובע אצל הנתבעת וכתוצאה מסיומם.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. התובע, נושא דרכון סודני, עבד אצל הנתבעת בתחום החקלאות מיום 01.12.08 ועד ליום 30.08.13, אז פוטר, לדבריו, ללא הודעה מוקדמת ומבלי שנערך לו שימוע כדין. לטענתו, במהלך עבודתו אצל הנתבעת, היא נמנעה מלשלם לו תשלומים שונים המתחייבים על פי דין, לרבות בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות, שלטענתו, חל על מערכת יחסי העבודה ביניהם.

2. לפיכך, עתר לקבלת זכויות שונות כגון: השבת ניכויי שכר, תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, תוספת משפחה ותוספת וותק, פדיון ימי חג, פדיון דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, קרן השתלמות, גמול פנסיה, שי לחג, מענק שנתי, דמי כלכלה, דמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הפרת חובת השימוע. בנוסף לכל אלה, תבע כי יושתו על הנתבעת פיצויי הלנת שכר. לתביעתו, צרף התובע מספר תלושי שכר.

3. הנתבעת הקדימה וטענה כי כתב התביעה מהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע ולגופו של עניין טענה, כי לא היתה לה שליטה על נוכחותו של התובע, אשר, לדבריה, "הרשה לעצמו להיעדר ממקום העבודה לעיתים קרובות למשך מספר שעות במהלך יום העבודה, ללא אישור של הנתבעת, על מנת לעבוד בעבודות מזדמנות אצל מעסיקים אחרים..." (סעיפים 32-33 לכתב הגנה). עוד טענה בהקשר זה, כי חרף היעדרויות התובע, היא לא קיזזה משכרו את שעות ההיעדרות מחשש שייעלם ולא יופיע יותר.

4. הנתבעת הוסיפה כי, התובע לא צרף כל אסמכתא לכתב התביעה, למעט מספר תלושי שכר, מהם ניתן ללמוד כי טענותיו הן "זדוניות, מגמתיות, שקריות מופרכות ומנופחות, לשון המעטה" (סעיף 36 לכתב ההגנה). בהקשר זה הוסיפה, כי התובע נמנע לצרף לכתב התביעה את כל תלושי השכר שקיבל, וכן מסמכים נוספים, שיש בהם כדי להעיד כי קיבל ממנה את מלוא זכויותיו, והכל במטרה להשחיר את פניה ולהטעות את בית הדין. הנתבעת טענה עוד, כי התובע קיבל סכומי כסף ביתר ונותר חייב לה סכומי כסף שונים ודרשה קיזוז סכומים אלה מכל סכום שייפסק כנגדה, ככל שיגיע לו.

5. ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה, טענה כי בחודש ספטמבר 2013, התובע נעלם ולמעשה נטש את מקום העבודה ללא מתן הודעה מוקדמת, כמתחייב. עוד הוסיפה, כי במהלך עבודתו אצלה, מעולם לא הלין על תנאי עבודתו ואף הביע את שביעות רצונו. ביחס למהות עבודתו, טענה, כי התובע הועסק כעובד כללי זמני וכי צו ההרחבה בענף החקלאות אינו חל עליה.

6. שכרו של התובע שולם על בסיס שעתי על פי שכר מינימום ולטענתה, תלושי השכר נמסרו לו מידי חודש, כמו גם כרטיסי הנוכחות ואלו נבדקו על ידו ביחד עם מנהל העבודה, אל מול תלוש השכר (סעיף 64 לכתב ההגנה).

7. הנתבעת הכחישה את זכאותו של התובע ביחס לכל אחד מרכיבי התביעה וטענה כי היא רשאית לקזז תשלומים שונים בגין: אי מתן הודעה מוקדמת, הוצאות המגורים שהעמידה לרשותו, תשלום בגין זמני הפסקות ששולמו לו וביטוח רפואי בסך כולל של 38,432 ₪.

8. במקביל לכתב ההגנה, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד על הסכום הנ"ל, שבה על טענותיה בנוגע למערכת יחסי העבודה בין הצדדים ופרטה ביחס לכל אחד מהסכומים שדרשה לקזז את אופן חישובם.

9. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו והנתבעת הגישה תצהירים מטעם מר יעקב דנזון ומטעם מר אליעזר קלוסקי. ביום 24.03.16 התקיים דיון הוכחות ובמהלכו העידו השלושה.

    

   דיון והכרעה

   לשאלת חלותו של צו ההרחבה בענף החקלאות

10. לטענת התובע, על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף החקלאות (נוסח משולב), לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 _להלן – "צו ההרחבה"). צו זה הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות האיכרים לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה מיום 27.12.1998, כפי שעודכן בשנת 1999, על "כל העובדים בישראל בענפי החקלאות והאריזה, הדרים נשירים ופרחים, גננות נוי ומשתלות ומעבידיהם".

11. בהתאם להלכה הפסוקה, על התובע להוכיח את תחולתו של צו הרחבה וזו תיקבע על יסוד מבחן עיקר העיסוק והפעילות העיקרית של המעסיק. בהקשר זה נפסק בע"ע (ארצי) 18/99 יפה אפרימי - ליליה עבדלעיל (9.7.2000) כי: "שאלת תחולתו של צו הרחבה, 'היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד' (דב"ע נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158, 160 מול האות ג'),ולעניין זה ניתן גם להזדקק לסיווג האחיד של משלחי יד, שנקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ר' דב"ע לו/6-5 הנ"ל; דב"ע נו/3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - מואסי מוחמד עבד אלעזיז (לא פורסם)). עוד יצויןם בהקשר זה, כי במקרה של מחלוקת בקשר לסיווג הענפי של המפעל, יש לבחון את הענף שבו מועסקים מרבית עובדי המפעל. ראו: ע"ע 324/05 אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ (27/3/06).

12. אשר לענייננו - בסעיף 2 לתצהירו, טען התובע כדלקמן: "עבדתי בשורות הנתבעת, חב' חקלאית הפעילה פרדסי פרי, קטיף ומפעל אריזה בקיבוץ בית חנה, בו הועסקתי ברצף משך כל תקופת עבודתי". בסיכומיו הפנה התובע לשני פסקי דין שניתנו בעבר כנגד הנתבעת, וביקש להקיש מהאמור בהם ובפרוטוקולי הדיון לעניין דנן, באופן שייקבע כי צו ההרחבה הנ"ל אכן חל על הנתבעת. לאחר שעיינתי בפסקי הדין הנ"ל, ולאור האמור בתצהירו של התובע, באתי לכלל מסקנה כי דין הטענה להידחות, ולהלן נימוקיי.

13. פסק הדין הראשון אליו הפנה ב"כ התובע, התנהל בפני חברתי, כב' השופטת חופית גרשון-יזרעאלי בתיק סע"ש 53396-10-12. יצוין, כי בפסק הדין שניתן בתיק זה ביום 16.03.15, ואשר אושר מטעמיו ע"י בית הדין הארצי לעבודה ביום 16.03.16, דחתה השופטת גרשון-יזרעאלי את טענת התובע, שיוצג ע"י ב"כ התובע בתיק זה, בדבר חלותו של צו ההרחבה.

14. פסק הדין השני אליו הפנה ב"כ התובע ניתן על ידי בתיק 61933-10-13 ביום 12.11.15 ואולם, הואיל והצדדים שם הסמיכוני לפסוק לפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, בפסק דין לא מנומק, לא היתה כל קביעה שיפוטית פוזיטיבית בנוגע לחלותו של צו ההרחבה.

15. למותר לציין, כי אין בידי להסתמך, כבקשת ב"כ התובע, על הדברים שנאמרו בתיקים הנ"ל מן הטעם, שעל התובע בתיק זה להוכיח את חלותו של צו ההרחבה בזמנים הרלוונטיים לתקופת העסקתו. כך או כך, ממילא הטענה בדבר חלותו של צו ההרחבה נדחתה ע"י בית הדין האזורי ואושרה ע"י בית הדין הארצי ולכן, ברי, כי הדברים שנאמרו לפרוטוקול בתיק הנ"ל, לא הובילו בסופו של דבר למסקנה הרצויה מבחינת התובע.

16. לאור האמור לעיל, ומשלא לא הוצגו בפניי ראיות של ממש, שעל בסיסן ניתן לקבוע כי עיקר עיסוקה של הנתבעת בחקלאות, וגם לא הוצגו ראיות בדבר מספרם הכולל של עובדי הנתבעת וחלוקתם לתחומי עיסוק, אני קובע, כי בנסיבותיו של תיק זה, התובע לא הוכיח את תחולתו של צו ההרחבה בענף החקלאות על הנתבעת.

17. לאור קביעתי הנ"ל, אני דוחה את יתר רכיבי התביעה הנובעים מכוחו של צו ההרחבה, היינו: תוספת משפחה, תוספת וותק, קרן השתלמות, שי לחג, מענק שנתי ודמי כלכלה.

     

    ניכויים משכר יסוד

18. התובע טען, כי הנתבעת ניכתה סכומי כסף משכרו תחת הכותרת "כלכלה" ו"נילוות", בניגוד להסכמתו, מבלי להסביר לו את פשר הניכוי ומבלי שהוכיחה מה התמורה שניתנה בגין ניכויים אלה.

19. הנתבעת הפנתה לשני מסמכים עליהם חתם התובע בעברית ובערבית, שכותרתם "אישור עובד לניכוי חוב לפי סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958", מהם עולה, כי התובע התיר לנכות משכרו סכום של 500 ₪ בגין "שכ"ד, ביטוח רפואי, כלכלה ונילוות".

20. אשר להכרעתי, אקדים ואציין, כי הנתבעת סיפקה לתובע מגורים וביטוח רפואי במהלך עבודתו אצלה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 24.04.16 בעמ' 10 מול שורות 4-5 לעניין המגורים ובעמ' 8 מול שורות 24-25 לעניין הביטוח הרפואי).

21. לאחר שקראתי את תוכנם של שני המסמכים הנ"ל בעברית ובערבית, ולאחר שמצאתי כי המסמך לערבית תואם את האמור במסמך שנכתב בשפה העברית, באתי לכלל מסקנה, כי הניכויים הנ"ל נעשו כדין, ובמה דברים אמורים? התובע לא התכחש לחתימתו על המסמכים הנ"ל ולא טען, ולו ברמז, בתצהירו כי אולץ לחתום עליהם או כי חתימתו זויפה; למען שלמות התמונה, אציין, כי במסמך בערבית, אין פירוט של הרכיבים בגינם מתבקש הניכוי, ואולם, צוין הסכום בסך 500 ₪ וכאמור לעיל, אין חולק כי התובע קיבל מגורים וביטוח רפואי. לפיכך, לא מצאתי כי יש בחוסר התאמה זה, שהנו טכני במהותו, כדי לאיין את תוקפו של המסמך ועוד אציין בהקשר זה, כי התובע לא טען בתצהירו וגם לא בחקירתו כי לא ידע מדוע הסכום הנ"ל מנוכה משכרו מידי חודש.

22. לא נעלמה מעיניי העובדה שב"כ התובע ראה את שני המסמכים הנ"ל לראשונה במהלך דיון ההוכחות, וזאת לאור טענתו כי הם לא צורפו לעותק הכרוך של תצהירי הנתבעת שקיבל במשרדו. כפי שהובהר באריכות במהלך הדיון, והדבר קיבל ביטוי בפרוטוקול, מסמכים אלה נסרקו ע"י ב"כ הנתבעת לתיק האלקטרוני במסגרת תצהירי הנתבעת ולכן גם התרתי את השימוש בהם במהלך הדיון. לפיכך, ומשהוכח כי התובע הוחתם כדין על אישור לנכות משכרו סך של 500 ₪ בגין המגורים, הביטוח הרפואי ודמי כלכלה – הטבות אותן קיבל בפועל, אני דוחה את רכיב התביעה המתייחס להשבת הניכויים.

     

    שעות נוספות

23. התובע טען בתצהירו כי הועסק במתכונת קבועה בימים א- ה' מהשעה 07:00 ועד לשעה 16:30 לכל הפחות, ובימי ו' מהשעה 07:00 ועד לשעה 13:00 וכן בשעות נוספות, בהתאם לדרישה משתנה. עוד טען, כי הנתבעת לא נתנה לו דוחות נוכחות ואת מלוא תלושי השכר, למעט אלו שצורפו לכתב התביעה מטעמו (10.11, 11,.11 ו- 01.12 עד 08.13). ביחס לתלושי השכר, טען כי הם אינם משקפים את המציאות, שכן הם מכילים רכיבים שלא שולמו בפועל, אלא הופחתו משעות עבודתו (סעיף 7 לתצהיר התובע). לטענתו, עדי הנתבעת לא הצליחו להסביר את אי ההתאמות אליהם הופנו במהלך חקירותיהם הנגדיות וגם לא הציגו את תלושי השכר, שלדבריהם, התובע אישר אותם בחתימת ידו.

24. טרם אפנה לבחון את הראיות שהוצגו בפניי, אניח את התשתית המשפטית הרלוונטית לעניין הנדון. ביום 1.2.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"). סעיף 26ב לחוק הנ"ל קובע בזו הלשון:

    "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –

    "גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;

    "פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.

    (ב)על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.

    (ג)בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת."

     

25. כזכור, התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת ביום 01.12.2008 ולכן תיקון 24 הנ"ל רלוונטי לחלק הארי של תקופת העסקתו. עוד נזכיר, כי ביחס לתקופה שקדמה לכך חלה ההלכה שנפסקה בעניין ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, (12.11.2008), לפיה יועבר נטל ההוכחה למעסיק בכל הנוגע לשעות עבודתו של העובד, כפוף להוכחת "דבר מה ראייתי" על ידי העובד. ראו גם: ע"ע (ארצי) 280/08 אושרי זגורי - חברת השמירה בע"מ, (3.5.2010).

26.  אשר לענייננו, התובע טען בכתב התביעה, כי לא קיבל מעולם דוחות נוכחות ולכן הוא זכאי לתשלום בגין תקופת עבודתו לתשלום בגין 3,420 שעות נוספות עבור ההפרשים (הדלתא) שלא שולמו לו בשיעור 25%.

27.  לאחר שעיינתי בתצהיריהם של מר קלוסקי ומר דנזון, לא מצאתי כל התייחסות, ולו מנימאלית, ביחס להיקף שעות העבודה של התובע, פרט לטענה כללית, כי "שולמו לו כל השעות אשר עבד בפועל" וכי "התובע קיבל הפסקה במהלך שעות העבודה לצורכי אוכל ומנוחה" (סעיפים 7 ו- 10, בהתאמה, לתצהירו של מר קלוסקי).

28. הנתבעת צרפה לתצהיריה דוחות נוכחות חלקיים כדלקמן:

    ביחס לשנת 2009 – חודשים ינואר עד מרץ, מאי עד יולי ודצמבר (סה"כ 7 דוחות); ביחס לשנת 2010 – ינואר עד דצמבר; ביחס לשנת 2011 ינואר עד דצמבר וביחס לשנת 2012 – ינואר ופברואר.

29. מעיון בדוחות הנוכחות, עולה, כי התובע אכן עבד גם בשעות נוספות בכמות משתנה. במהלך חקירתם הנגדית, עומתו עדי הנתבעת עם אי ההתאמות שהופיעו בתלושי השכר ביחס לדוחות הנוכחות ולא הצליחו לספק הסברים מניחים את הדעת. כך, לשם דוגמה, הוכח כי בתלוש השכר לחודש 11.2011, צוין כי התובע עבד 260 שעות, מתוכם 213 שעות "רגילות"; בתלוש 10.2011 צוין כי התובע עבד 230 שעות עבודה "רגילות"; בתלוש השכר לחודש 12/2010 צוין כי התובע עבד 225.5 שעות "רגילות" ובתלוש השכר לחודש 1/2011 צוין כי עבד 222 שעות "רגילות".

30.  מהאמור לעיל, עולה כי התובע הוכיח כי קיבל שכר רגיל בשיעור 100% בלבד עבור חלק מהשעות הנוספות שעבד. הנתבעת מצדה, לא הציגה כל תחשיב נגדי, אלא לראשונה במסגרת סיכומיה, ויש לתמוה מדוע הטבלה שצרפה לא מצאה את ביטויה בתצהיר ערוך כדין מטעם נציג של הנהלת החשבונות של הנתבעת, שיכול להעיד על האמור בטבלה ולהיחקר על תוכנה בחקירה נגדית. הצגת הטבלה המפורטת בכתב הסיכומים, מנעה מהתובע לממש את זכותו אפוא להתגונן בפני הנתונים שהוצגו בה.

31. זאת ועוד. ברי, כי נוכח העובדה שהנתבעת לא הציגה את דוחות הנוכחות המלאים של התובע, לא ניתן לבדוק את טענתה כי שילמה לתובע את ההפרשים המגיעים לו, וזאת משהוכח כי ביחס לשעות נוספות התובע קיבל שכר רגיל בלבד.

32. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי תחשיבו של התובע לא נסתר, ומחייב את הנתבעת לשלם לו בגין הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות, סך של 19,767 ₪.

     

    ימי חג

33. התובע טען כי לא שולמו לו ימי חג, אך לא טרח לפרט מהם אותם ימי חג בהם עבד, שלכאורה לא שולמו לו. מעיון בתלושי השכר והשוואתם לדפי ריכוז משכורות שנתי, עולה התמונה הבאה:

    • בשנת 2009 – לא שולמו דמי חגים;

    • בשנת 2010 – לא שולמו דמי חגים;

    • בשנת 2011 – שולמו 3 ימי חגים: בספטמבר (1) ובאוקטובר (2);

    • בשנת 2012 – שולמו 7 ימי חג: באפריל (1), במאי (1), בספטמבר (3) ובאוקטובר (2);

    • בשנת 2013 – שולמו 4 ימי חג: במרץ (1), באפריל (2)2 ובמאי (1).

34. בהתאם לצו הרחבה – מסגרת 2000, זכאי עובד שעתי ל- 9 ימי חג לאחר 3 חודשי עבודה, ובתנאי שלא נעדר מהעבודה בסמוך לחג, אלא בהסכמת המעסיק. כאמור, נטל ההוכחה רובץ לפתחה של הנתבעת להראות כי לתובע שולמו מלוא דמי החגים להם הוא זכאי, ולחילופין, להראות כי לא היה זכאי לקבל דמי חגים, ומדוע. דא עקא, הנתבעת הסתפקה בטענה כי שילמה לתובע את כל המגיע לו ולא הציגה פירוט של ימי החג שבהם לא הגיע לתובע לכאורה תשלום. אציין, כי גם בדוחות הנוכחות שצורפו על ידי הנתבעת עצמה, לא מצאתי אינדיקציה כלשהי לעניין.

35. לפיכך, ובהיעדר ראיה לסתור, אני קובע כי התובע זכאי בגין כל אחת משנות עבודתו ל-9 ימי חג, בניכוי דמי החגים שהוכח שקיבל, כדלקמן:

    • שנת 2009 – 9 ימים;

    • שנת 2010 – 9 ימים;

    • שנת 2011 – 6 ימים;

    • שנת 2012 – 2 ימים;

    • שנת 2013 – 5 ימים.

36. בהתאם לריכוזי השכר שהוצגו, שכרו היומי של התובע עמד על 165 ₪ בשנת 2010; 198 ₪ בשנת 2011, 187 ₪ בשנת 2012 ו- 196 ₪ בשנת 2013. לגבי שנת 2009 לא נמסרו נתונים, ולפיכך, חישבתי יום עבודה בסך 165 ₪, בדומה לשנת 2010.

37. ביחס לכל אחת משנות עבודתו, זכאי אפוא התובע לסכומים הבאים:

    • שנת 2009 – 1,485 ₪;

    • שנת 2010 – 1,485 ₪;

    • שנת 2011 – 1,122 ₪;

    • שנת 2012 – 374 ₪;

    • שנת 2013 – 980 ₪.

38. לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע סך של 5,446 ₪ בגין דמי חגים.

     

39. דמי הבראה

40. התובע טען כי לא קיבל דמי הבראה במהלך עבודתו וכי הנתבעת חייבת לו סך של 5,236 ₪ בגין 14 ימי הבראה בשנתיים האחרונות להעסקתו.

41. התבעת טענה כי שילמה לו במהלך תקופת עבודתו את כל המגיע לו בגין רכיב זה.

42. מעיון בדפי ריכוז משכורות לשנתיים האחרונות לתקופת העסקתו, קיבל התובע בגין רכיב זה סך של 2,556 ₪ בשנת 2012 וסך של 7,140 ₪ בשנת 2013.

43. כאמור, התובע זכאי ל- 14 ימי הבראה. בהתאם לתעריף שהיה נהוג ב- 2012, זכאי התובע לסך של 2,597 ₪ ובעבור שנת 2013 – 2,618 ₪. סה"כ קיבל התובע בגין שנתיים אלה סך של 5,215 ₪.

44. לאור האמור לעיל, ומשהוכח שקיבל תשלום ביתר, אני דוחה את רכיב התביעה.

    פדיון חופשה שנתית

45. התובע טען, כי לא קיבל באופן מלא את ימי החופשה להם הוא זכאי (סעיף 32 לכתב התביעה). מעיון בתלושי השכר ובדפי ריכוז משכורות שנתי, עולה, כי התובע קיבל תשלום בגין "פדיון חופשה" במהלך תקופת עבודתו.

46. הנתבעת טענה כי התובע התעלם מדוחות הנוכחות שצרפה ומתלושי השכר, בהם, כדבריה, נוהל יומן חופשה, ואשר מהם ניתן לראות כי ב-3 השנים האחרונות לעבודתו, בגינן הוא זכאי לתבוע, הוא קיבל סך כולל של 7,904 ₪. לדבריה, הוא זכאי בתקופה זו ל- 38 ימי חופשה בלבד בסכום כולל של 6,574 ₪.

47. אשר להכרעתי, כאמור לעיל, הנתבעת צרפה דוחות נוכחות חלקיים בלבד. מעיון בדוחות הנוכחות הנ"ל, עולה כי צוין "פדיון חופשה" בשנת 2009 בשתי הזדמנויות: במרץ וביוני. מעבר לכך, לא צוין דבר בדוחות הנוכחות האחרים. לעומת זאת, בתלושי השכר שצורפו על ידה ועל ידי התובע, עולה כי שולם לכאורה רכיב בשם "פדיון חופשה" במהלך עבודתו השוטפת של התובע. לאור האמור לעיל, ראיתי לדחות את גרסת הנתבעת כי לתובע שולמו ימי חופשה כדין, ולהלן נימוקיי.

48. ראשית לכל, כידוע, פדיון חופשה משולם רק לעובד שבמועד סיום העסקתו לא ניצל את ימי החופשה הצבורים המגיעים לו כדין. במהלך עבודתו, על התובע לצאת בפועל לחופשה בשכר ועל המעסיק לנהל יומן חופשה, לציין את הימים בהם העובד שהה בחופשה שנתית, ולתת לדבר ביטוי בתלושי השכר. תשלום פדיון חופשה אפוא במהלך עבודתו של עובד, מנוגד לחוק חופשה שנתית ולרציונל העומד מאחוריו.

49. שנית, ביחס לתקופת הזכאות של התובע לפדיון ימי חופשה (30.08.2011 עד 30.08.2013), אין בידי ביה"ד דוחות נוכחות, למעט, כאמור עד לחודש 02/2010, ובאלה אין כל אזכור לשהותו של התובע בחופשה בשכר, ולמצער, לעובדה שקיבל "פדיון חופשה", כהגדרת הנתבעת.

50. במהלך החקירה הנגדית של שני נציגי הנתבעת, הסתבר כי לא היה בידיהם ליתן הסברים לעובדה שבתלושי השכר צוין שהתובע קיבל לכאורה פדיון חופשה, חרף העובדה שבהתאם לדוחות הנוכחות המקבילים, צוין כי עבד חודש מלא.

51. בנסיבות אלה, ומשלא הוצג יומן חופשה, ולאור טענת התובע כי לא קיבל את מלוא ימי החופשה להם הוא זכאי, אין בידי לאמת את הנתונים המופיעים בתלושי השכר בנוגע לימי חופשה, שממילא נטען לגביהם כי שולמו לכאורה כ"פדיון חופשה", בניגוד לחוק חופשה שנתית, התשי"א -1951 (להלן – "חוק חופשה שנתית").

52. בהתאם לחוק חופשה שנתית, זכאי התובע ל- 42 ימי חופשה שנתית בגין 3 שנות עבודתו האחרונות. בכתב התביעה, תבע פדיון של 40 ימים לפי ערך יום עבודה בסך 198.83 ₪.

53. אין בידי לקבל את החישוב הנ"ל ביחס לשנת 2011, שבמהלכה, שכרו היומי הקובע של התובע עמד על 176 ₪ בלבד. לפיכך, התובע זכאי לסכומים הבאים:

    בגין שנת 2011 – זכאי התובע לסך של 2,363 ₪;

    בגין שנת 2012 – 2,772 ₪;

    בגין 2013 – 2,744 ₪.

    סה"כ זכאי התובע לסך כולל של 7,879 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית.

     

54. הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין היעדר שימוע כדין

55. הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות סיום העבודה. לטענת התובע, הוא פוטר לאלתר, ללא הודעה מוקדמת ומבלי שנערך לו שימוע. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע נטש את מקום עבודתו.

56. בתצהירו טען התובע כי בסוף חודש אוגוסט 2013, הודיע לו קובי (מר יעקב דנזון), כי אין לו עבודה עבורו ולכן הוא מפוטר. בחקירתו הנגדית העיד: "אני סיימתי עבודה בחודש אוגוסט , החברה סגרה בחודש ספטמבר, בתחילת חודש ספטמבר, כן". בהמשך העיד כי חיכה לקבל את משכורת חודש אוגוסט ולאחר מכן הלך לחפש עבודה (עמ' 17 לפרוטוקול מול שורה 27 ואילך). בהמשך העיד כי גם ראלף, מנהלו של קובי אמר לו כי אין עבודה בשל סגירת המפעל (עמ' 19 לפרוטוקול מול שורה 16 ואילך).

57. מר יעקב דנזון הצהיר כי התובע מעולם לא פוטר ומעולם לא נתבקש לסיים את עבודתו (סעיף 1 לתצהירו). בחקירתו, כשנשאל ע"י בית הדין מתי, לטענתו, התובע נטש לכאורה את מקום העבודה, השיב: "ב-3 לספטמבר" (עמ' 82 לפרוטוקול מול שורה 26). בהמשך עדותו הבהיר כי ראה את התובע בשנית ב- 11 לחודש ספטמבר כשהלה הגיע על מנת לקבל את משכורתו (עמ' 83 לפרוטוקול מול שורה 27).

58. כאמור לעיל, בכתב ההגנה מטעמה, טענה הנתבעת כי התובע נטש את מקום עבודתו. בסיכומיה, אמצה גרסה אחרת, לפיה "התובע התפטר מרצונו החופשי ועל דעת עצמו לאלתר, לטובת עבודה במפעל קרטונים בעיר שוהם, שם התחיל לעבוד כבר ביום 03.09.13, ביחד עם עובדים נוספים" (סעיף 39 לסיכומי הנתבעת) ותמכה את גרסתה זו בעדותו של התובע.

59. אשר להכרעתי, אין חולק כי ביום 12.09.13, הוחתם התובע על מסמך שהוכן ע"י הנתבעת וכונה על ידה "כתב ויתור וסילוק". בהתאם למכתב זה, שצורפה אליו גרסה בשפה הערבית, הודיע התובע לכאורה על הפסקת עבודתו ביום 11.09.13 והודה בקבלת סך של 5,500 ₪ במזומן, לפנים משורת הדין, וזאת לוויתור מוחלט על כל טענה או דרישה עתידית.

60. נסיבות כתיבתו של מסמך זה לא הובהרו ע"י הצדדים, אך מהצורה בו הוא מנוסח ומהעובדה שנלווה אליו מסמך ובו תרגום לשפה הערבית, שהודפס, בנוסף לעובדה שמכתב זה כולל קווים ריקים ביחס לשם העובד ופרטיו, תקופת העבודה והסכם המשולם, הגעתי לכלל מסקנה כי מדובר במסמך שמשמש את הנתבעת גם לעובדים אחרים, ולא הוכן באופן מיוחד לכבוד התובע.

61. מעבר לעובדה שהנתבעת שינתה את גרסתה ביחס לנסיבות סיום עבודתו של התובע, לא מצאתי כל הסבר, מדוע חרף העובדה שנטש, כדבריה, את העבודה ללא הודעה מוקדמת וגרם לה נזקים, ניאותה לשלם לו "לפנים משורת הדין" סכום של 5,500 ₪. כמו כן, לא מצאתי כל הסבר מדוע נקבע דווקא הסכום הנ"ל וגם מר קלוסקי בחקירתו הנגדית, לא הצליח לספק תשובה לכך כשנשאל ע"י בית הדין.

62. מעדויותיהם של התובע ושל מר קלוסקי עולה, כי סכום זה שולם עבור משכורת חודש אוגוסט. כך או כך, ממילא לא הוצגה כל ראיה, ממנה ניתן ללמוד כי שולם סכום נוסף במועד הנ"ל, ואם כן, עבור מה.

63. יצוין, כי בתלוש השכר לאותו חודש, מצוין כי התובע זכאי לתשלום בסך 5,332 ₪, ועל כן, בהיעדר ראיה לסתור, מתבקשת המסקנה כי שולם לו סכום עגול בסך 3,500 ₪ תמורת עבודתו ולא תמורת תשלומים אחרים כלשהם. בנוסף, מר קלוסקי העיד, כי מערכת יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימה יפה ולכן הופתע כל כך כשקיבל את כתב התביעה.

64. כל אלה הובילוני למסקנה, כי בנסיבות העניין, גרסתו של התובע, לפיה פוטר מעבודתו, מתיישבת יותר עם שורת ההיגיון ועם חומר הראיות שהוצג בתיק, מאשר הטענה, כי התובע נטש את עבודתו. לאור האמור לעיל, אני קובע כי התובע פוטר מעבודתו ולכן הוא זכאי לקבל דמי הודעה מוקדמת בשווי חודש עבודה וכן פיצוי בגין היעדר שימוע. בגין אלה, תבע התובע סכום כולל בסך 5,000 ₪ ואני פוסק אותו לטובת התובע במלואו.

65. לנוכח פיטוריו, התובע זכאי מטבע הדברים לפיצויי פיטורים. בכתב התביעה מטעמו תבע סך של 20,426 ₪. הנתבעת לא סתרה את תחשיב התובע, אלא הכחישה את עצם זכותו לאור העובדה שלטענתה נטש את מקום העבודה. משדחיתי את גרסתה, כאמור לעיל, אני פוסק לתובע פיצויי פיטורים בסך 20,426 ₪.

     

    הפרשות לגמל

66. התובע תבע הפרשות לפנסיה בהתאם לצו ההרחבה החל במשק בסך 14,707 ₪. הנתבעת בכתב הגנתה, לא התכחשה לעצם זכותו לכך, אך טענה כי למיטב ידיעתה "עד היום לא נפתח ע"י משרד האוצר ו/או ע"י משרד התמ"ת חשבון מיוחד להפקדת הפרשות לפנסיה עבור עובדים פליטים..." עוד טענה כי ממילא שילמה לתובע "סכומים גבוהים בשיעור ניכר על ההפרשות לפנסיה הנטענים על ידו" (סעיף 95 לכתב ההגנה).

67. דין טענת הנתבעת להידחות. בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011, החל מיום 01.01.2008 על מעסיקים להפריש תשלומים לגמל עבור עובדיהם. בהתאם להלכה, מעסיק שלא ביצע הפרשות כאמור במהלך עבודתו של העובד אצלו, ישלם לעובד את הסכום שהיה צריך להיות מופרש לטובתו בעין.

68. הנתבעת לא סתרה את עצם החישוב שהציג התובע ולכן אני מחייב אותה לשלם לו סך של 14,707 ₪ בגין הפרשות לגמל.

     

    פיצויי הלנה

69. התובע דרש כי הנתבעת תשלם לו פיצויי הלנת פיטורים בגין תשלום שכרו ביום העשירי לכל חודש. מר דנזון העיד כי המשכורת שולמה עד ליום ה-9 בחודש והתובע מצדו לא הניח תשתית ראייתית לכל מועדי התשלום, אלא טען בכלליות כי השכר שולם ביום העשירי בחודש או לאחריו. משכך, באתי לכלל מסקנה, כי לא הונחה בפניי תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע כי הנתבעת הלינה את שכרו של העובד באופן עקבי, ועל כן ראיתי לדחות את רכיב התביעה הנ"ל.

     

    טענת הקיזוז והתביעה שכנגד

70. בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד מטעמה, טענה הנתבעת כי התובע נותר חייב לה סכומים שונים בגין כספים ששולמו לו בגין זמני הפסקות, בגין החזר ביטוח רפואי ובגין הוצאות מגורים והוצאות נלוות למגורים. כמו כן, דרשה פיצוי בגין אי קבלת הודעה מוקדמת מהתובע עקב נטישתו את מקום העבודה.

71. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוצג בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין דרישת הקיזוז ודין התביעה שכנגד להידחות, ולהלן נימוקיי.

72. ראשית, הנתבעת החתימה את התובע על כתב ויתור וסילוק, בו דרשה ממנו להתחייב כי בתמורה לתשלום סך של 5,500 ₪, אין לו ולא תהיינה לו כל דרישות כספיות ממנה. הדעת נותנת, ומכל מקום, לא הוצגה כל ראיה לסתור, כי אילו סברה בזמן אמת כי התובע חייב לה סכומי כסף כלשהם, הדבר היה מקבל ביטוי בכתב הסילוקין שהיא עצמה ניסחה, דבר שלא נעשה.

73. לגופו של עניין, וביחס לקיזוז ההפסקות שהתובע נטל, ולכאורה קיבל עבורן תשלום, התובעת, כפי שנפסק לעיל, לא הציגה דוחות שעות מלאים ומפורטים ביחס לעבודתו של התובע. בנוסף, מר דנזון, שהיה מנהלו הישיר של התובע לא ציין דבר בהקשר לכך בתצהירו, ורק מר קלסקי, שלא ברור מה היה הקשר היומיומי שלו עם התובע, העיד באפן כללי, כי התובע קיבל תשלום גם עבור ההפסקות שנטל (סעיף 10 לתצהירו). מעבר לטענה הנ"ל, ובהיעדר דוחות נוכחות מלאים, הנתבעת לא הניחה מסד ראייתי של ממש לטענתה, וכבר נפסק לעיל כי היא זו שנותרה חייבת לתובע תשלום בגין הפרשי שעות נוספות. לפיכך, אני דוחה את טענתה.

74. ביחס לאי מתן הודעה מוקדמת, משמצאתי כי הנתבעת היא זו שפיטרה את התובע, ברי כי הוא לא חייב לה תמורת הודעה מוקדמת.

75. ביחס לתשלום בגין מגורים, התובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי נוכה משכרו סך של 500 ₪ בכל חודש. הדבר אף מצא ביטוי מפורש בכתב ההסכמה שהתובע הוחתם עליו ע"י הנתבעת בעברית ובערבית.

76. כך או כך, הנתבעת לא מצאה לנכון לנכות סכומים אלה מהסכום האחרון ששילמה לתובע, "לפנים משורת הדין", כנוסחו של מכתב הסילוק, והוא הדין לגבי ביטוח רפואי, ועל כן, אני דוחה גם את הרכיבים הנ"ל.

77. מעבר לכל האמור לעיל, אציין, כי תשלומים ששולמו באופן שוטף לעובד במהלך עבודתו, נחשבים כהטבת שכר, ועל מנת לדרוש את קיזוזם, על המעסיק להוכיח מדוע יש לקזזם בדיעבד. דבר זה לא נעשה במקרה דנן.

     

    אחרית דבר

78. תביעת התובע מתקבלת בחלקה ואילו התביעה שכנגד נדחית על כל ראשה וחלקיה.

79. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

    • בגין הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות – 19,767 ₪;

    • בגין תשלום ימי חג – 5,446;

    • בגין פדיון חופשה שנתית – 7,879 ₪;

    • בגין אי מתן הודעה מוקדמת ואי עריכת שימוע – 5,000 ₪;

    • בגין פיצויי פיטורים – 20,426 ₪;

    • בגין הפרשות לגמל – 14,707 ₪.

      כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

80. בנוסף לסכומים אלה, תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט בסך 7,000 ₪. סכום זה נפסק על ידי בשים לב לסכום שנפסק לטובת התובע ובשים לב לכך שכתב התביעה שכנגד – נדחה.

     

    ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ח, (15 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.