מ. נ' עמותת אור יקר

פתח דבר

1.מדובר בתביעה לפיצויי בגין נזקי גוף של התובע, יליד 16/10/1987, שהיה בעת הרלוונטית תלמיד אצל הנתבעת 2, ישיבת "אור יקר", עמותה הממוקמת בעיר צפת (להלן: "הנתבעת"). הנתבע 1 היה בעת הרלוונטית תלמיד אצל הנתבעת (להלן: "הנתבע").

העובדות על קצה המזלג

2.נטען בתביעה, כי בתאריך 26/10/2004, עת שהה התובע (בהיותו קטין) במסגרת לימודיו בתנאי פנימייה, אצל הנתבעת, הותקף ע"י הנתבע, במהלך שנתו, באמצעות אבן שזרק לעברו, וכתוצאה מכך נפגע ונזקק לטיפול רפואי (להלן: "האירוע").

3.בעקבות האירוע הוגש כנגד הנתבע כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת. הנתבע הואשם בניסיון לרצח וגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. בכתב האישום, פורטו נסיבות האירוע, כדלקמן:

"ביום 26.10.04 בשעה 02:30 או בסמוך לכך, הקיץ הנאשם משנתו בחדר, נטל בידו אבן גדולה, אותה הכין מבעוד מועד, וניגש עימה לעבר י. בחדר. בשלב זה, בעוד י. ישן במיטתו, הניף הנאשם את ידו והחל להכות את י. מכות נמרצות בראשו באמצעות האבן. הנאשם המשיך במעשיו כמתואר לעיל, עד שחרחוריו של י. העירו את דיירי החדר אשר בראותם את המתואר קפצו ממיטותיהם ומשכו את הנאשם מעל מיטתו של י...."

יצויין, כי הצדדים לא הביאו ראיות באשר לסופו של ההליך הפלילי, אך אין חולק ביניהם, כי נסיבות האירוע אכן היו כפי שפורט בכתב האישום.

4.בתאריך 23/11/2014 ניתן פסק דין חלקי בהעדר הגנה כנגד הנתבע, לפיו חוייב הנתבע לשלם לתובע פיצויי בסך של 120,000 ₪. שכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% (כולל מע"מ), והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

הסדר דיוני

5.בתחילת ישיבת ההוכחות מיום 06/10/2016 הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אשר ניתן לו תוקף של החלטה. אביא ציטוט מלא מהפרוטוקול להסדר הדיוני:

" מבלי שכל צד יודה בטענות הצד שכנגד, מוסכם עלינו שביהמ"ש ייתן פסק דין מנומק על פי כתבי הטענות שהוגשו על צרופיהם לרבות תצהירי עדות ראשית שהוגשו על תצהיריהם, ובנוסף יונח בפני ביהמ"ש כחלק מהראיות גם תיק המשטרה שהושג על ידי ב"כ התובע אך לאחרונה. תיק המשטרה יוגש במלואו לתיק ביהמ"ש על ידי ב"כ התובע תוך 30 ימים מהיום, עם העתק ישירות לצד שכנגד.

פסק הדין יינתן לאחר שהצדדים יגישו סיכומיהם בכתב.

עו"ד קלינגהופר (ב"כ הנתבעת 2- ס"י): אומנם אין אנו מבקשים להגיש ראיות חדשות אלא בהתחשב במה שראינו בתיק המשטרה, נבקש להגיש אישורים, ככל שנמצא אותם, מלפני 12 שנה. מסמכים רפואיים של הנתבע 1. עו"ד ג'ראח (ב"כ התובע-ס"י): אין לי התנגדות להגשת מסמכים רפואיים בשלב הסיכומים אך אשמור לעצמי את הזכות להגיש תשובה לסיכומים ככל שהדבר יידרש מהגשת המסמכים".

ואכן, תיק המשטרה והעדויות שנגבו ביחס לאירוע, הוגשו ונסרקו לתיק בית המשפט. כן הוגש ע"י הנתבעת, במסגרת סיכומיה, מסמך רפואי מיום 15/7/2003חתום ע"י רופאה פסיכיאטרית.

6.לטענת התובע, התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת, בעקבותיה נגרמו לו נזקים והפסדים ממוניים, ולא ממוניים. מנגד, התכחשה הנתבעת בכתב הגנתה לאחריותה לאירוע הנטען ולכל טענות התובע. ועוד נטען, כי יש להטיל אשם תורם מלא על התובע לקרות האירוע ותוצאותיו.

נסיבות האירוע והאחריות, טענות הצדדים

7.לטענת התובע, תצהירי עדותם הראשית של עדי הנתבעת עמדו בסתירה לעדויותיהם שנמסרו במשטרה. לטענתו, ישנן עדויות נוספות בתיק המשטרה שמצביעות באופן ברור על אחריותה של הנתבעת למעשה התקיפה אשר הוביל בסופו של יום לפגיעת התובע. לטענתו, מעדויות שנמסרו למשטרה עולה, כי הנתבעת ידעה היטב על אודות מצבו הנפשי ומחלתו של הנתבע, ידעה על מסוכנות התנהגותו, וחרף זאת הושיבה אותו בחדר משותף עם התובע ותלמידים אחרים (קטינים), מבלי שדאגה להשגיח עליהם ולשמור על שלומם וביטחונם, ובכך סיכנה את שלומם. מה גם, הנתבעת לא ערכה בירור ותשאול קפדני בעת קבלת הנתבע לישיבה, על אף שלא נמנה על תלמידי הישיבה, אלא הסתפקה בעובדה שקרוב משפחתו למד בישיבה ו/או כי הנתבע היה בעבר תלמיד בישיבה.

נטען, כי התנהגותו של הנתבע עובר לאירוע העידה על החמרה משמעותית במצבו הנפשי, כך שהיה על הנתבעת לפקח עליו ולדאוג להפרידו ו/או לבודד אותו מיתר התלמידים.

8.מנגד, לטענת הנתבעת, התובע הגיש את תביעתו כ- 8 שנים לאחר קרות האירוע, ו- 7 שנים מעת שמלאו לו 18 שנים (יום אחד לפני שהתיישנה), דבר שמלמד על חוסר תום לבו. לטענתה, יש בעדויות שנמסרו במשטרה כדי להוכיח, כי הנתבע היה בחור שקט, שנהג למעט בדיבור ולהתבודד עם עצמו. אין בכל העדויות ולו אינדיקציה אחת, כי הנתבע נהג באלימות כלפי מאן דהוא, או כי הייתה לו מריבה ו/או קטטה עם מי מתלמידי הישיבה.

נטען, כי וועדה מטעם הנתבעת ערכה ראיון קבלה לכל מועמד ומועמד עובר לכניסתו לישיבה, והדעת נותנת כי עובר להגעתו של הנתבע בפעם הראשונה לישיבה, עבר ראיון ככל מועמד אחר לישיבה, כאשר במהלך כל תקופת שהותו בה, עד לעזיבתו, לא היה מעורב בכל מעשה קטטה ו/או אלימות. כאשר ביקש הנתבע לחזור בשנית לישיבה, ועל סמך ידיעות שהגיעו לאוזניו של הרב ירמיהו כהן, רב הישיבה והעומד בראשה (להלן: "הרב כהן") בדבר מצוקתו הנפשית ואשפוזו בבית החולים לבריאות הנפש, נשלח הנתבע לבדיקה פסיכיאטרית אשר העלתה, כי מצבו הנפשי תקין ואף הומלץ לקבלו לישיבה. לטענתה, כשנה עובר למועד קרות האירוע ועד האירוע עצמו, לא היה הנתבע מעורב בכל מעשה אלימות ו/או מסוכנות, דבר הנתמך בעדויות תלמידי הישיבה שנגבו על ידי המשטרה. נטען עוד, כי במהלך שנה שלמה לן הנתבע עם תלמידים אחרים באותו חדר, ומעולם לא התעוררה כל בעיה. משום מה, וכעולה מעדויות יתר תלמידי הישיבה במשטרה, "מוזרותו" של הנתבע צצה רק לאחר קבלתו של התובע לישיבה והצטרפותו לאותו חדר, כך לטענת הנתבעת. לדבריה, טענת התובע בתצהיר עדותו הראשית כי הוא ביקש, עובר לאירוע, לעבור חדר מאחר ופחד מהנתבע, אשר "התקוטט עם תלמיד נוסף", אין לה זכר בעדותו במשטרה (בה טען כי הנתבע היה בחור מוזר, "ומסתובב ככה בישיבה" ואף סותרת יתר העדויות במשטרה.

עוד טענה הנתבעת, כי מילאה את כל חובותיה כמוסד חינוכי הן בעצם עריכת ראיון, שהינו בירור ותשאול מקיף לכל מועמד ומועמד עובר לקבלתו לישיבה, והן בעצם הפניית הנתבע לבדיקה פסיכיאטרית עובר לקבלתו לישיבה. משכך, אין להטיל עליה כל אחריות לקרות האירוע.

הכרעה בשאלת הנסיבות והאחריות

9.לאחר שקילת טענות הצדדים ולאחר בחינת שלל הראיות שהוגשו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל.

התובע עמד בנטל הבאת הראיה וההוכחה הרובצים על כתפיו, הן באשר לנסיבות האירוע, והן באשר לאחריות הנתבעת לאירוע. אפרט.

10.יצויין, כי מעשה התקיפה אינו שנוי במחלוקת, ונסיבותיו תוארו באופן דומה על ידי כל העדים לאירוע, כולל הנתבע עצמו, שהודה בעדותו במשטרה כי נטל אבן גדולה, ובעוד התובע ישן במיטתו, הניף הנתבע את ידו והחל להכות את התובע מכות נמרצות בראשו באמצעות האבן (עדות הנתבע במשטרה מיום 26.10.2004).

11.סלע המחלוקת בין הצדדים סב סביב השאלה, האם בנסיבות המקרה חבה הנתבעת באחריות נזיקית כלפי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מאירוע התקיפה?

12.כדי לבסס חבות בעוולת הרשלנות על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, והפרתה של חובה זו (התרשלות, וקיומו של נזק). כמו כן, נדרשת הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לבין הנזק.

את קיומה של חובת הזהירות יש לבחון בשני מישורים מושגי וקונקרטי. המישור המושגי עוסק בשאלה אם סוג המזיק חייב בחובת זהירות כלפי סוג הניזוק בגין סוג הפעולה שהביאה להתממשות סוג הנזק. המישור הקונקרטי, בוחן שאלה דומה לזו שהוצגה לעיל, אולם ברמת הפשטה נמוכה יותר; כלומר: האם המזיק הספציפי חייב בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי בגין סוג הפעולה הספציפי שהביאה להתממשות סוג הנזק הספציפי (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985) (להלן: "עניין גורדון").

13. אולם, בחובת הזהירות הקונקרטית על מנת לייחס אשם לנתבעת במסגרת עוולת הרשלנות, עלינו להוכיח כי היא יכולה הייתה לצפות פיסית וצריכה הייתה לצפות נורמטיבית את אירוע הנזק.

"הצפיות הטכנית" - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי."הצפיות הנורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

אשר לצפיות הטכנית נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח (4) 701, 712 (1964)).

עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה (עניין גורדון לעיל).

14.בענייננו, אין חולק, כי על הנתבעת מוטלת חובה מושגית לפקח ולהשגיח על תלמידים בישיבה על מנת להבטיח את שלומם וביטחונם ולמנוע כל פגיעה בהם (ראו גם: סעיף 31 לסיכומי הנתבעת). הפסיקה הרלוונטית לבחינת שאלת אחריות הנתבעת כלפי התובע, בהיותה ישיבה ומוסד חינוכי, הינה הפסיקה שניתנה בהקשר של אחריות מוסדות חינוך כלפי תלמידיהם. כבר נפסק באשר לתופעת האלימות במוסדות החינוך:

"מריבות וקטטות בין ילדים... אינן תופעה בלתי מוכרת. על כל הורה ומורה חלה חובת צפיות לגבי התרחשויות כאלה ומוטלת עליו חובה לנקוט אמצעי פיקוח סבירים למניעת סיכוני בטיחות מסוימים הקשורים בכך"

(ראו: דנ"א 2571/94 ארגמן נ' חפצדי (1996))

יפים בהקשר זה גם הדברים שצויינו בחוזר מנכ"ל משרד החינוך בעניין "אורחות חיים במוסדות החינוך, אלימות, יצירת אקלים בטוח וצמצום האלימות במוסדות החינוך", על פיהם, מערכת החינוך הכירה בחובתה לפעול באופן אקטיבי כדי לאתר גורמים אלימים ולפעול לניטרולם, ואף הורתה לצוותים החינוכיים לג.ות חוסר סובלנות למעשי אלימות.

15.כאמור, לצורך קביעה האם חלה חובת זהירות קונקרטית, יש לבחון האם ניתן וצריך היה לצפות כי הימצאותם של תלמידים, לרבות התובע, באותו חדר עם הנתבע, עלולה להביא להתרחשות אירוע כגון המקרה שבפנינו.

16.סבורני, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. המדובר בתלמידים בגיל ההתבגרות (17 שנה), השוהים יחדיו בתחום הישיבה יומם ולילה, כאשר התובע והנתבע, ועוד מספר תלמידים, אף שוהים לאורך שעות הלילה תחת קורת גג אחת.

"לעתים נדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר דווקא לעניינם של ילדים מבוגרים יותר, שהרי אלה האחרונים יכולים להיות אקטיביים והרסנים יותר" (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות , מז (1) 802 (1993) (להלן: "ענין מרצלי").

בגילאים אלה המתבגר נתקל בשינויים עמוקים מבחינה רגשית, בקשיים ובהתמודדויות רבות שמתבטאים לעיתים בהפרעות בהתנהגות כמו אגרסיביות, אלימות וכו'. הסתברות זו מתחזקת נוכח התנהגותו של הנתבע עובר לאירוע, והרקע הנפשי שלו, להם היו ערים האחראים בישיבה כפי שיפורט בהמשך, דבר המגביר את הסיכון להתרחשות אירועים אלימים מסוג זה.

17.הנני מבכר עדותו של הרב כהן, אשר נמסרה במשטרה, על פני עדותו המפורטת בתצהיר עדותו הראשית שהוגש כאן. אירוע התקיפה הינו מיום 26.10.2004, רוב העדויות במשטרה נגבו ביום האירוע ובזמן אמת, למעט עדותו של התובע אשר נמסרה ביום 19.1.2011. לעומת זאת תצהיר עדותו הראשית של הרב כהן נערך ביום 3.12.2015 (לאחר 11 שנים) לצורכי ההגנה בתיק זה.

מה גם, הנתבעת הודתה בסיכומיה, כי תצהיר עדותו הראשית של הרב כהן היה מבוסס, כלשונה: "על המעט שנותר בזיכרונו" (סעיף 6 לסיכומיה), ואף לטענתה לא היו זכורים לו נסיבות קבלתו של הנתבע לישיבה (סעיף 5 לסיכומיה). הנה אם כן, מפיה של הנתבעת אנו שומעים כי עדות הרב כהן במשטרה עדיפה על עדותו בתצהירו.

18.יוער, כי תיק המשטרה, כולל העדויות שנמסרו בזמן האירוע, הוצגו ביום ישיבת ההוכחות מתאריך 6.10.2016, קרי לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים. בשלב זה, ולאחר הצגת תיק המשטרה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כמתואר לעיל.

19.לא הוכח בפניי, כי הנתבעת ערכה ראיון ותשאול כראוי לנתבע בטרם קבלתו לישיבה. הרב כהן, העיד במשטרה ביום 26.10.2004, כי הנתבע 1 לא היה מן המניין ואינו רשום כתלמיד הישיבה, אלא התקבל עקב מצבו הנפשי הירוד, והוא היה ישן ואוכל בלבד בישיבה. לטענתו, קיימת וועדה שעורכת תשאול וקבלה, אולם הנתבע התקבל לישיבה על סמך זה שהיה בעבר בישיבה, ותו לאו.

לעומתו הרב אמיר סויסה, משגיח הישיבה (להלן: "הרב סויסה"), העיד בתצהיר עדותו הראשית, כי במסגרת תפקידו הוא זה שראיין ותישאל את המועמדים, ע"מ להחליט באם מתאימים הם להתקבל לישיבה (סעיפים 6 ו- 7 לתצהיר עדותו הראשית). הרב סוסיה העיד בתצהירו, כי לא זכור לו הראיון עם הנתבע, בשל חלוף השנים מאז התקבל, אך לטענתו ככל שהייתה כל בעיה ו/או ספק לגבי מועמד כזה או אחר, היה מביא את העניין בפני הרב כהן.

20.עינינו הרואות, מצד אחד, הרב סויסה הצהיר בפה מלא כי אינו זוכר את הראיון עם הנתבע; מצד שני, עומדת עדותו של הרב כהן מאותו יום של האירוע לפיה קבל את הנתבע על סמך העובדה שבעבר היה תלמיד בישיבה, ולה אני נוטה להאמין, משמדובר בעדות שנמסרה ביום האירוע, לא בחלוף שנים ארוכות ולא לצורך ההגנה.

חיזוק למסקנה זו, מצאתי בעדותו של רחמים שבתאי, תלמיד הישיבה ואחראי על קבוצת התלמידים שחוזרים בתשובה. רחמים העיד במשטרה ביום 26.10.2004, כי לא היה לנתבעת מידע ופרטים אודות הנתבע, וכי הוא נקלט לישיבה מתוך רחמנות [כך במקור].

21.לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת נהגה בקלות ראש, ופעלה בשטחיות, בעת שהחליטה לקבל את הנתבע לישיבה. ולאחר קבלתו כשלה בהעדר פיקוח על הנתבע במהלך שהותו בישיבה.

22.בסיכומיה טענה הנתבעת, כי עקב המידע שהתקבל על מצבו הנפשי של הנתבע, הרב כהן הפנה אותו לבדיקה פסיכיאטרית בטרם קבלתו לישיבה, וראיה לכך צרפה לסיכומיה תעודה רפואית מיום 15.07.2003 הנחזית להיות חוות דעת פסיכיאטרית.כל שנכתב באותו מסמך רפואי היה: "הנ"ל נבדק אצלי היום מדבר מעט ולעניין שולל מחשבות שווא או מחשבות אובדניות, שפוט תקין מצב רוח תקין, לדבריו מרוכז בלימודים, מומלץ לקבלו לישיבה".

אינני נותן משקל של ממש לתעודה זו; ומכל מקום אין בה כדי להוציא את הנתבעת ידי חובתה. התעודה הרפואית מנוסחת באופן תמציתי, כמעט טלגרפי, אין בה כל התייחסות לרקע האישי או המשפחתי או החברתי של הנבדק/הנתבע, ואינה מפרטת את עברו הרפואי בתחום הנפשי, את מהלך הבדיקה הקלינית שבוצעה לו, את ממציאה או מסקנותיה של הרופאה, או את הדרך בה הגיעה הרפואה לכלל מסקנה כי "מומלץ לקבלו לישיבה". מה גם, מלבד המסמך הנ"ל הנתבעת לא צרפה מסמכים רפואיים אחרים המעידים על מעקב רופא פסיכיאטרי באשר למצבו הנפשי של הנתבע, במיוחד לאור הרקע הנפשי שלו, שהיה ידוע לה.

23.לא זו אף זו, הנתבעת לא דאגה לפקח כנדרש על התלמידים ולא השגיחה במידה סבירה עליהם, בפרט על הנתבע, על אף שהייתה מודעת למצבו הנפשי שהולך ומתדרדר. הרב סויסה, העיד בסעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית, כי מתוקף תפקידו היה :

"מגיע מוקדם בבוקר לישיבה, דואג להשכמת התלמידים, למזונם, קיבוץ אנשים לרמות לימוד, דואג לשיעוריהם ולפיקוח עליהם, מטפל בכל פנייה לימודית ו/או אישית של התלמידים, כאשר יום העבודה הנ"ל נמשך עד שעת ערב מאוחרת ולאורך כל היום".

מה גם, לטענתו, לאחר הראיון, ובמידה והוחלט לקלוט תלמיד מסוים לישיבה, היו ממשיכים ועוקבים אחריו, ע"מ לוודא שהוא רציני בלימודיו, וכי "התנהגותו עולה בקנה אחד עם הסדר והמשמעות המתחייבים בה ואשר עליהם מאד הקפדתי" (סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית).

24.בניגוד לדברים הנ"ל, הנתבעת לא דאגה לעקוב מקרוב אחר הנתבע, או לפקח עליו, ואף שידעה על מצבו הנפשי, לא דאגה לטיפול ומעקב פסיכיאטרי לנתבע, ע"מ לאיין מסוכנותו, ולא נקטה אמצעים סבירים למניעת התרחשות של אירוע התקיפה.

די בעדות הרב כהן במשטרה, כי היה מודע למצבו הנפשי של הנתבע בטרם קליטתו לישיבה, כדי להעמיד את הנתבעת על רמת המסוכנות של הנתבע, והצורך להדק את הפיקוח עליו ולנקוט באמצעי זהירות נוספים : "...לדוגמא היו לנו בחורים שהגיעו אלינו ממעצר בית כדי להשתקם פה והיו כאלה שהגיעו עם מצב נפשי לא טוב. אותם הבחורים האלה לא היו מן המנין של הישיבה הם התקבלו כסיעוד. ג. א.הוא אחד מאותם הבחורים שהגיעו לישיבה וקיבלו אותו לסיעוד... ג. הוא בחור מאוד מוזר הוא לא מתקשר עם אף אחד וידוע לי שג. היה חולה נפש והיה מאושפז בבית חולים לחולי נפש לפני כשנה וחצי לערך וזאת אני יודע ממשפחתו" (ההדגשות שלי- ס"י). ועוד, ידוע היה לרב כהן כי הנתבע ניסה להתאבד, וכדבריו: "אני נזכר כרגע שלפני כשנתיים התקשרו אליי בני משפחתו של ג. מטבריה ואמרו שג. עלה על בניין ואיים שיקפוץ והוא לא יקפוץ רק אם אני יגיע אליו" (ההדגשות שלי- ס"י).

25.על מצבו הנפשי של הנתבע ניתן ללמוד גם מעדויותיהם של יתר תמלידי הישיבה אשר מסרו הודעות במשטרה ביום האירוע. לדוגמא: י.נ, תלמיד בישיבה, העיד כי:

"לפני שבוע ג. פנה אלי ומסר לי שאינו יודע מה לעשות ורוצים לרצוח אותו. לשאלתי מי רוצה לרצוח אותו, הוא ענה שהוא מרגיש שהרבה אנשים רוצים לרצוח אותו. בנוסף לכך, התנהגותו השגרתית היתה מוזרה ומשונה וזה

התבטא בחוסר תקשורת עם הסביבה..מעולם לא ענה לשאלות של הזולת ..התבודד באופן תמידי. כמו כן לבושו העיד על מוזרות היות ולפני כחודשיים שהייה חם ושרבי הסתובב כל הזמן במעיל..ונהג לשאת זוג כפפות חורפיות".

עדות דומה לגבי התנהגותו המוזרה ומצבו הנפשי של הנתבע, נמסרה ע"י ש.מ., ש.א. ור.ש. תלמידי הישיבה.

26.הנה אם-כן, הוכח בפניי כי הנתבעת הייתה מודעת למצבו הנפשי של הנתבע בטרם קליטתו לישיבה, הייתה ערה להדרדרות המשמעותית במצבו הנפשי, ולמרות זאת הושיבה אותו, והלינה אותו, בחדר משותף עם התובע ויתר התלמידים, ללא השגחה סבירה וללא שדאגה לבודד אותו מאחרים. מה גם, הנתבעת הייתה יכולה לצפות וצריכה היתה לצפות, כי מצבו הנפשי הירוד של הנתבע, כמתואר לעיל, עלול היה להגביר את מסוכנותו כלפי הזולת, עד כדי אלימות כנגד חבריו. נקבע בפסיקה, כי מידת ההשגחה והפיקוח הנדרשים מהמורים תגדל כאשר מדובר בתלמידים בעלי נטייה לאלימות ו/או שנמצאים בחבורה, אשר ניתן לצפות לסיכון יותר גבוה מהם (עניין מרצלי, עמ' 813).

27.הנתבעת לא טענה ולא הציגה בדל של ראיה בדבר נקיטת דרכי פיקוח, או נוהלי פיקוח על תלמידי הישיבה, או פיקוח מוגבר על תלמידים במצבו של הנתבע. לדוגמא: מספר המורים שסיירו בין החדרים, אם בכלל, ודרכי ההשגחה. יש לזכור כי "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת ... ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין" (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3), 784, 790), וזאת לא עשתה הנתבעת.

28.לדידי, בנסיבות המקרה, ובהינתן כי מדובר בישיבה שתלמידיה לנים בקבוצות באותו חדר, חלה על הנתבעת חובת השגחה ופיקוח ברמה גבוהה וקפדנית יותר מאשר זו שחלה על מורים כלפי תלמידים בבתי ספר רגילים. חובה זו מקבלת משנה תוקף במקרה דנן כאשר היו סימנים מוקדמים וברורים להתנהגות חריגה של הנתבע, דבר שניתן היה לצפייה ע"י הנתבעת. האירוע היה צריך להיות צפוי על ידי צוות העובדים של הנתבעת, בשים לב לאופיו הבעייתי של הנתבע. סקירה רחבה של הדין באשר למקרים דומים נוכל למצוא בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד ואח', פ"ד נה(5) 826 (2001), מפי כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין:

"אף מעשה פשע שהוא, כשלעצמו, פתאומי ומהיר, עשוי לבוא בגדר מיתחם הצפיות הסבירה של הנתבע העסקי המחזיק במקרקעין שבהם התרחש המעשה – זאת בשל הישנותם של מקרים דומים בעבר, בשל התנהגות מחשידה של העבריין עובר לביצוע המעשה, ואף – על פי גישה מרחיבה יותר – בשל היותו של מקום הביצוע מצוי בסביבה המועדת לפעילות עבריינית, ואף לאור מכלול נסיבותיו של המקרה".

29.מעבר לנדרש אציין, כי ניתן להקיש לענייננו מהפסיקה שניתנה במקרים של תקיפתו של עובד אחד במקום העבודה על ידי עובד אחר. לדוגמא, דברי כב' השופטת ייטב מבית משפט השלום בירושלים ב- ת"א 3613/07 מינקוף נ' זוהר ואח' מיום 14.3.11), הוסבר שם, כי: "בגדרה של האחריות לשמירת סביבת עבודה בטוחה, אחראי המעביד גם לכך שלא ישררו יחסי אלימות בין העובדים ושהעובדים יהיו מוגנים מפני פגיעה אלימה".

ועוד נפסק, ב- ת"א (מחוזי ירושלים) 1453/99 אוד נ' הסוכנות היהודית ואח' מיום (10.2.2005):

"נדמה כי לא ניתן לטעון ברצינות כי לא ניתן לצפות, מבחינה טכנית, אירוע שכזה. האפשרות שיתרחש מעשה עבירה, אירוע פלילי, תמיד קיימת: ...

. . . . . . . .

יש להדגיש כי אין צורך בצפיית האירוע במדויק, אלא די בצפיית האפשרות שיתרחש אירוע אלים. נפסק כי הצפיות הנדרשת "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פירטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו: עלילות הנזק ומידותיו" (ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח' פ"ד יח(4) 701, בעמ' 712)".

שיהוי

30.באשר לטענת השיהוי, הרי כוחה כטענה שיכולה לחסום תביעה בהליך אזרחי שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות צומצם (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (5) 433, 444 (2003)). לגבי האופן בו ייעשה שימוש בית המשפט בטענת השיהוי אפנה ל- ע"א 1091/15 ראובן רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited (13.7.2016):

"לשם שימוש בטענת שיהוי בדין האזרחי, על בעל הדין להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה אשר עמדה לו, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה, או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום לב של התובע. מאחר שמדובר בפגיעה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות, ייעשה השימוש בטענת השיהוי בדין האזרחי במקרים חריגים, וזאת מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס הציבורי או מדאגה לקיומו של הליך שיפוטי תקין, וכאשר שיקולי מדיניות משפטית תומכים בכך (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, סד(1) 215 (2010), בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; ענין תלמוד תורה, בפסקה 15). לבית המשפט שיקול דעת רחב בדבר הנסיבות בהן יקבל טענת שיהוי, שתמנע גישתו של בעל דין לערכאות, ועליו לאזן בין מכלול שיקולים, ובראשם האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ומאזן הנזקים ביניהם (וראו ענין תלמוד תורה, בפסקה 14 לפסק הדין, טל חבקין התישנות (2014), בעמ' 21-16)" (ההדגשות שלי ס.י).

לא הוכח בפניי, כי התובע ויתר ו/או זנח זכות התביעה אשר עמדה לו, וכי במשך הזמן הנתבע שינה מצבו לרעה, או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום הלב של התובע..

אשם תורם

31.לטענת הנתבעת, קדמה לאירוע נשוא התביעה התגרות ישירה ו/או עקיפה של התובע כלפי הנתבע, אשר גרמה לקרות האירוע. הנתבעת מפנה לעדויות במשטרה, שלטענתה, יש בהם להעיד על התנהגותו הרעשנית והמתגרה של התובע כלפי הנתבע. לדוגמא, שלומי מיכאלי, אחד מתלמיד הישיבה תיאר את התובע כ-"בחור שעושה הרבה רעש", "מעצבן", "מתנהג לבחורים בחוסר רגישות", "והיה צריך סבלנות כדי להיות עם יעקב" (התובע- ס"י).

לפיכך, לטענתה, יש להטיל על התובע אשם תורם באופן מלא לקרות האירוע.

מנגד, לטענת התובע, אין להטיל עליו אשם תורם כלשהו, מאחר ולא הוכח כי הייתה מצידו כל הקנטה ו/או התגרות אשר קדמה לתקיפה, שכן מעדויות המשטרה עולה כי בעת התקיפה התובע היה ישן במיטתו.

32.אין בידי לקבל טענות הנתבעת בדבר אשם תורם כלשהוא מצד התובע. הנתבע הוא לבדו שיזם אירוע התקיפה. הוא שתקף את התובע בעת שינתו, ללא כל התגרות מצידו של התובע. נהפוך הוא, עיון בעדות הנתבע במשטרה, מלמד כי סיבת התקיפה היא מחשבות השווא שעברו בראשו על כוונת התובע לרצוח אותו. ברי גם כי התנהגות קודמת של התובע כפי שתוארה ע"י שלומי מיכאלי (ככל שהייתה), אין בה להעיד על התגרות מצד התובע בשעת ו/או בסמוך לפני אירוע התקיפה.

33. יפים לענייננו הדברים שנאמרו ב-ת"א 8147-10-09 (שלום ת"א) פדל נ' עמבר (18.7.2013): "האחריות לאלימות הפיסית מוטלת, כמעט תמיד, על התוקף, והטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים". ועוד, נפסק ב- ת"א (מחוזי חיפה) 15518-05-10 סעד נ' סעד (18.11.2012) : "לא בנקל יקבע בית המשפט קיומו של אשם תורם, מקום בו ביצע אדם מעשה אלים ואכזר מבלי שנשקפה לו או ליקיריו סכנה כלשהיא ממעשיו של התובע, או שהיה מדובר בקנטור ממשי שגרם לו לפגיעה בשיקול דעתו. (השוו ת"א (י-ם) 5380/03 עזבון המנוח אלכסנדר רחלין ז"ל נ' דניאל ציסין (22.2.2009, מפי כב' הש' דרורי)".

34.נוכח האמור לעיל, לא מצאתי להטיל על התובע אשם תורם כלשהו.

הנזק

החבלה והנכות הרפואית

35.כתוצאה מאירוע התקיפה נחבל התובע בראשו, ואובחן כסובל מפגיעה באזור פריאטו-טמפורלי מימין. התובע הובהל לבית חולים זיו "צפת", ומשם הועבר לטיפול נמרץ בבי"ח רמב"ם, עבר נתוח הטרייה של הפצע בקרקפת, ובוצע חור קידוח משמאל עם הכנסת קטטר למדידת לחץ תוך גולגלתי. במהלך אשפוזו טופל במחלקת טיפול נמרץ ילדים ע"י מתן נוזלים, מניטול, ואנטיביאוטיקה.

36.התובע שוחרר מבית החולים ביום 25/11/2004 (לאחר 30 ימי אשפוז). במכתב העברה סיעודי מבית החולים רמב"ם מיום 25.11.2004, נרשם כי "...לא התלונן על כאבי ראש, יציב המודינמי ונשימתי, מתהלך, מדבר לעניין".

37.ביום 8.3.2006 ועקב כאבי הראש שהלכו והתגברו, נבדק התובע ע"י רופא מומחה נוירולוג, אשר רשם באבחון: "בהכרה מלאה משתף פעולה, החזרים מאד ערים, יתר הבדיקה תקינה, סיטי מוח תקין, הומלץ לו על צילום חוזר של CT מוח".

38.בסיכום הרפואי אצל מומחה נוירולוג מיום 3.12.2008, נרשם כי: "היום הגיע עם תשובת סט מוח מיום 8/3/06, סיטי מוח תקין... לסיכום: חולה במעקב נוירולוגי עקב חבלת ראש ודימום מוחי טראומטי. ממליץ טיפול סימפטומטי. עבודה שלא דורשת מאמץ פיזי" .

39.התובע המשיך במעקב אצל רופא נירולוגי, וביום 13.8.2014 נבדק ונרשם באבחנה כי : "שפה ודיבור תקינים, עצבים קרדיאליים תקינים, טונוס תקין. כוח תקין. ערות החזרים ובבינסקי משמאל. מבחני מוחון תקינים. הליכה תקינה".

40.במהלך המעקב הרפואי התובע הופנה לבדיקה קוגניטיבית, אולם לא מצאתי בתיעוד הרפואי ממצאים לבדיקה זו.

41.התובע הגיש למל"ל תביעה לנכות כללית, אולם תביעתו נדחתה. הוועדה שבדקה אותו קבעה כי נותרה לו נכות רפואית בשיעור 20% בגין כאבי ראש קשים לאחר טראומה מוחית.

42.התובע לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמו. לטענתו, לא היה ביכולתו לממן עלות חוות הדעת. התובע הגיש בקשה להסתמך על החלטת הוועדה הרפואית מטעם המל"ל, אולם בקשתו נדחתה.

נוכח האמור, מנוע התובע מלטעון לנכות רפואית צמיתה כתוצאה מהאירוע. ואכן אין הוא טוען זאת, אך טוען לפגיעה חמורה בתפקוד שלו.

הפסד השתכרותו לעבר ולעתיד 

43.התובע היה בן 17 במועד האירוע, תלמיד אצל הנתבעת, אך לא הוצגו ראיות לגבי הישגיו הלימודיים. עובר לאירוע התובע לא עובד.

44.התובע התחיל לעבוד בחודש 12/2009, (כ-5 שנים לאחר התאונה) בעבודות חלקיות, לרבות, עבודות ניקיון ושטיפת כלים. התובע צרף תלושי שכר המתייחסים לעבודתו בניקיון בחברת "הכוכב במתן שירותי ניקיון" וכשוטף כלים בחברת- "מ.י. מאכלי הצפון בע"מ".

45.בסיכומיו טען התובע, באופן כללי וללא כל ביסוס בחומר הראיות, לפגיעה קשה בתפקודו (עמ' 10 לסיכומיו). מה גם, התובע לא טרח להציג כל ראיה על הפגיעה הנטענת בפוטנציאל עבדותו ו/או סיכויי קבלתו לעבודה.

46.הלכה היא, כי בהעדר נכות רפואית, לא יפסקו לנפגע פיצויים בגין הפסדי השתכרות בעתיד, אלא במקרים חריגים ונדירים ביותר. ב- ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואחר נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מ"ה(4) 77, 87 (1991) נקבע כי: "...אם לא נשארה כל נכות רפואית-אות הוא, בדרך כלל, שלא נשארה כל מגבלה תיפקודית". כך נקבע בע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ ואחר נ' מימי בן-ארי, פ"ד נו (4) 689, 711 (2002):

"... פסיקתו של פיצוי לנפגע שלא נקבעה לו כל נכות רפואית הינה מהלך נדיר ביותר. מהלך זה הוגבל לפסיקת פיצויים בשל אובדן כושר השתכרות לעתיד בסכומים גלובליים צנועים. אך בראש ובראשונה, פיצויים אלה נפסקו במקרים שבהם לא היה ספק כי ההגבלה התפקודית של הנפגע (שאין לה ביטוי בנכות רפואית) נגרמה כתוצאה ישירה של תאונת הדרכים. במקרים אלה, כאשר קיימת הפרעה תפקודית קלה, שלא ניתן לבטאה באחוזי נכות רפואית, ואשר אליה מצטרפות נסיבות מיוחדות, ניתן לפסוק פיצוי גלובלי צנוע בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד". (ההדגשות שלי- ס"י).

(ראו גם: ע"א 634/88 חגג עטיה ואחר נ' עליזה זגורי פ"ד מה (8) 99 (1990)).

47.מצאתי, כי המקרה שלנו נמנה מהמקרים הנדירים האלו. אין ספק, כי התובע נפגע קשות כתוצאה מהאירוע כפי שפורט לעיל, אלא שחסרון כיסו מנע ממנו הגשת חוות דעת רפואית, משכך ובהתחשב בגילו הצעיר בעת האירוע, הנני פוסק לו פיצויי גלובלי צנוע בגין הפסד שכר לעבר והפסד השתכרותו בעתיד בסך של 25,000 ₪.

כאב וסבל

48.התובע מבקש לפסוק פיצויי בגין כאב וסבל בשיעור של 80,000 ₪. מנגד, לטענת הנתבעת, לא הוגשה כל חוות דעת רפואית מטעם התובע, ואף מהמסמכים הרפואיים ניתן ללמוד כי מצבו הרפואי לאחר חודש ימים מיום התקיפה היה תקין לחלוטין. לטענתה, אין לפסוק לתובע פיצויי כלשהו בגין רכיב זה.

49. בהתחשב בנסיבות האירוע כפי שתוארו בכתב האישום, עליהם אחזור שוב: "בעוד יעקב ישן במיטתו, הניף הנאשם את ידו והחל להכות את יעקב מכות נמרצות בראשו באמצעות האבן. הנאשם המשיך במעשיו כמתואר לעיל, עד שחרחוריו של יעקב העירו את דיירי החדר אשר בראותם את המתואר קפצו ממיטותיהם ומשכו את הנאשם מעל מיטתו של יעקב", ובהתחשב בימי האשפוז ( 30 ימי אשפוז), והטראומה הקשה הפיזית והנפשית אותה עבר התובע בהיותו בן 17, ניתן לשער מידת הכאב והסבל אותה חווה התובע ברגעים של התקיפה וגם במהלך הטיפול הרפואי, ואף לאחר מכן, אני פוסק בגין ראש הנזק של כאב וסבל, פיצויי בסך של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד

50.לטענת התובע, יש לפסוק פיצוי בגין רכיבים אלה סכום גלובלי בסך של 75,000 ₪. מנגד, לטענת הנתבעת, התובע לא הניח כל תשתית ראייתית לטענותיו, כך שאין לפסוק לו פיצויי בגין רכיבים אלה.

51.אכן, לא הוצגה בפניי כל אסמכתא אשר תעיד על הוצאות בגין עזרת צד ג', ולא צורפו קבלות או ראיות אחרות להוצאות אחרות שנגרמו לתובע. אולם, כבר נפסק , אין צורך לשמור כל קבלה. משברור שהנפגע נזקק לנסיעות והוצאות רפואיות יש לשום את שיעור ההוצאות. (ראה: ת"א (מחוזי ירושלים) 1334/98 מור נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, (3/09/2000)). כן קרוב לוודאי שהתובע נזקק לעזרת צד ג', הן במהלך אשפוזו והן בתקופה של מספר חודשים, לכל הפחות לאחר שחרורו.

בהתחשב באמור לעיל, ובפרט חומרת הפגיעה, ימי האשפוז הארוכים, הטראומה והמעקב הרפואי, סבורני, כי פיצוי בסכום של -.15,000 ₪ יהלום נזקי התובע בגין ראש נזק זה.

הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה

52.לטענת התובע, יש לפסוק בגין רכיב זה 12% מהפסדי השכר. מנגד, לטענת הנתבעת, הוכח

 כבר כי לא נגרמו לתובע כל הפסדי שכר לא בעבר ולא בעתיד, כך שאין לפסוק לו פיצויי בגין רכיבים אלו.

53.משנפסקו לתובע סכומים גלובליים, צנועים יחסית בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, אין מקום לפיצויי כלשהוא בגין ראש נזק זה. מה גם, סעד זה לא נתבקש כלל בכתב התביעה, ובית המשפט מן הסתם, אינו רשאי ליתן סעד שלא נתבקש.

לסיכום

54.לאור המקובץ לעיל, הנני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע, פיצויי בגין נזקיו בסך 90,000 ₪.

לסכום הנ"ל יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור 18% (כולל מע"מ כחוק), והוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ח, 26 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.