תביעה לפיצויים בגין נזק גוף של תלמידה בשיעור ספורט.
א. העובדות:
בפני תביעה, בגין פגיעתה של התובעת, ילידת 1994 ביום 21.9.03, בעת שיעור ספורט בהיותה בת 9 שנים. תיאור התאונה על ידי התובעת הינו כדלהלן: התובעת התבקשה על ידי המורה לספורט לקפוץ ולעבור מעל מתקן "חמור". לשם כך היה על התובעת לרוץ על מזרון דק, לקפוץ מעל מקפצה ואז לעבור מעל מתקן החמור. כשקפצה התובעת על המקפצה, מרפק שמאל של התובעת החליק ונכנס לתוך החריץ שבין שלבי מתקן "החמור" ונתקע שם. המורה לספורט ניסתה לשחרר את המרפק באמצעות משיכתו בכוח רב, דבר שגרם לפגיעתה של התובעת.
הנתבעת לעומת זאת מכחישה את אירוע התאונה הנטענת וטוענת כי פגיעתה של התובעת הינה בגין נפילה בסיום התרגיל על ידה.
עקב התאונה נבדקה התובעת בבית החולים זיו בצפת, שם אובחן שבר במרפק. השבר קובע בגבס למשך כחודשיים, ולאחר הסרתו טופלה התובעת בפיזיוטרפיה. לבית הספר חזרה התובעת לאחר כחודש וחצי. על פי קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, בשל הפגיעה במרפק שמאל, נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%.
ב. טענות הצדדים:
לטענת התובעת, בעת הפגיעה בתאונה היתה התובעת תלמידה חדשה בכיתה ד' אשר הגיעה מבית ספר אחר ולא הכירה את התרגיל שהתבקשה לבצעו על ידי מורת הספורט. לטענת התובעת למרות בקשתה לא הדריכה המורה את התובעת כיצד לבצע את התרגיל, ורק הבטיחה לתובעת כי תביט בה בעת ביצוע התרגיל. לטענת התובעת, גם בכך לא עמדה המורה ולא פיקחה על ביצוע התרגיל על ידי התובעת אלא עמדה במרחק מה ושוחחה עם תלמידות אחרות בכיתה.
לטענת התובעת עדותה היתה מהימנה והמסמכים שהוצגו בפניה לא סתרו את גרסתה. לעומת זאת מעדות המורה עולה כי אינה זוכרת את התאונה כלל. התובעת אף מפנה לאי הסכמת הנתבעת להצעת בית המשפט כי תישלח למומחה בית המשפט שאלת הבהרה האם הנזק הרפואי שנגרם לתובעת יכול להתיישב עם אירוע התאונה שנגרם לה.
הנתבעת, לעומת זאת, מכחישה כאמור את אירוע התאונה. לטענתה אין להאמין לגרסתה של התובעת. בין היתר מפנה הנתבעת לעובדות הבאות: התובעת לא צילמה את מיתקן "החמור" בו מדובר, לא ניתן מעשית להיתקע בחריץ שבין שלבי "החמור", פרטי האירוע אינם מופיעים במסמכים שונים. כך במסמך שכתב אביה חודשיים לאחר האירוע, כך במכתבים מוקדמים שנכתבו על ידי באי כוחה, וכך בגרסאות שנמסרו למומחים הרפואיים. לטענת הנתבעת גם בבית המשפט נמסרו מספר גרסאות על ידי התובעת באשר לתאונה. עוד מפנה הנתבעת לכך כי התובעת לא הביאה עדים לתמיכת גרסתה.
ג. דיון והכרעה – שאלת האחריות:
מהי חובת הזהירות הנורמטיבית הקיימת בין מורים ותלמידים בבית הספר בכלל ובשיעורי ספורט בפרט? על העקרונות בעניין זה עמדתי בפסק דיני בעניין ת.א. (שלום קריות) 49281-10-12 צבע נ' מדינת ישראל – משרד החינוך [ניתן ביום 3.5.2017]. ההלכה המנחה בעניין זה, נקבעה בפסק הדין בעניין ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה (2) 764 (1981), אשר אימץ את הפסיקה האנגלית בנושא זה. קיימת אף פסיקה מחוזית, ופסיקה אנגלית נוספת אשר קבעה עקרונות דומים, במקרים של אירועי ספורט בבתי ספר (ראה: ת.א. (ב"ש) 151/90 מסילתי נ' דרייר [ניתן ביום 2.12.1996]; ת.א. (ת"א) 344/94 פרץ נ' רוזן [ניתן ביום 11.7.2000]; Murray v. McCullough [2016] NIQB 52; Gibbs v. Barking Corp. [1936] 1 All E.R. 115; Sproule (a Minor) v. Western Education and Library Board (25.10.1993) (Q.B.D.)). ראה גם בארצות הברית: Dibortolo v. Metropolitan District of Washington Township, 440 N.E. 2d 506 (1982).
הקביעות בפסיקה האמורה הן אלו: חובתו של מורה בבית ספר הינה לפקח על קטין הנתון לאחריותו, בדומה לחובת הורה לילדיו, כאשר נבחנת הפעולה על פי הסבירות בפעולת הורה. כל מקרה נבחן לנסיבותיו, כאשר יש להתחשב בגיל הילדים בהם מדובר, בטיב הילד הספציפי, במהות הסיכון, סבירות הפציעה הצפויה וחומרתה, ועלות מניעת הסיכון. לעניין זה יש גם להבחין האם מדובר בסיכון צפוי על פי אופי הפעילות בה מדובר. יש גם להבחין בין פעילות בחצר בית הספר, לפעילות ספורטיבית מתוכננת בכיתה. בעוד שאין לצפות כי אופי ההשגחה של מורה על ציבור רב בהפסקות בית הספר בחצר ימנע כל פעילות בלתי צפויה, שונה הדבר בכיתה. אין אמנם להעמיד משגיח לכל תלמיד, אך בפעילות ספורטיבית צפויה, בעלת סיכונים ידועים על המורה להימצא בעת הפעילות בכיתה, ולהשגיח על תרגילי ספורט המתבצעים, ואף לסייע בידי כל תלמיד המבצעם, כדי למנוע התממשות סיכונים הטבועים בפעילות המתוכננת. יש לבחון האם בוצע פיקוח המתאים לאופי הפעילות, וככל ולא בוצע, האם יש לייחס את הנזק שנגרם להעדר הפיקוח.
אציין כי הצדדים הביאו בפני פסקי דין שונים במקרים של היפגעות תלמידים בשיעורי ספורט, בחלקם התקבלו תביעות ובחלקם נדחו. הצד השווה באותם פסקי דין הוא העקרונות אותם ציינתי לעיל, אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים התרשמתי ממהימנות גרסתה של התובעת שהיתה עקבית וקוהרנטית ומלמדת על רשלנותה של הנתבעת. לעומת זאת, התרשמתי לרעה מעדותה של המורה בפני. אני סבור כי עדותה של המורה באה לחפות על התנהלותה במועד האירוע. אתייחס ראשית לעדותה של המורה ולאחר מכן אתייחס לעדות התובעת.
המעיין בתצהירה של המורה הגב' דמרי שהוגש לבית המשפט, אינו יכול שלא להגיע למסקנה כי המורה זוכרת היטב את פרטי האירוע וכי זוכרת כי הדריכה את התובעת כיצד יש לבצע את הקפיצה על ארגז הקפיצות, כי ידה של התובעת לא נתקעה במתקן, כי היתה בקשר עיין עם התובעת בעת הקפיצה, וכי האירוע האמיתי היה שהתובעת נחתה על המזרן על היד. עוד מהתצהיר ניתן להתרשם כי תצלום ארגז הקפיצות המצורף לתצהיר, הוא תצלום הארגז שהיה קיים בעת האירוע.
דא עקא, שכשהעידה המורה בבית המשפט הסתבר כי בניגוד לתצהירה, המורה אינה זוכרת לטענתה כלל את פרטי האירוע, ארגז הקפיצות המצולם גם אינו הארגז הרלבנטי, והמורה גם אינה יכולה לאשר האם הארגז המצולם זהה לארגז עליו קפצה התובעת, או האם אין ארגזים במידות אחרות בהם נעשה שימוש (ראה עדותה בעמ' 12 לפרוטוקול). כל שניתן לומר הוא כי העדה מסיקה כי עסקינן בארגז זהה. אכן, אילו היה אמת בעדותה של המורה בפני, כי אינה זוכרת את פרטי האירוע, מדוע בחרה שלא לציין זאת בתצהירה, ובמקום זאת לציין גרסה חד משמעית של האירוע כטענתה, בעוד שבעדותה בבית המשפט טענה כי אינה זוכרת דבר?! אינני מאמין למורה כי אינה זוכרת את פרטי האירוע, ובמיוחד נוכח עדותה כי זהו המקרה היחיד בכל שנות פעילותה כי תלמידה שלה נפגעה תוך כדי נפילה (עמ' 13 שורה 5 לפרוטוקול). אינני מוכן לקבל כי דווקא מקרה חריג שכזה, המורה אינה זוכרת כלל את פרטיו.
זאת ועוד, גם גרסתה של המורה לאירוע המשוער אינה מתקבלת על דעתי. לטענת המורה בעדותה (עמ' 15 שורות 17, 26), היא תמיד עומדת בזמן הקפיצה כדי לתפוס את הקופץ כדי שלא יפגע בעת הנחיתה. למורה אין הסבר מדוע לגרסתה נפגעה התובעת. אין אלא להסיק אחת משניים, אם כגרסתה של המורה התובעת נפלה בנחיתה על היד, משמע שהמורה לא השגיחה כראוי על התובעת לתופסה בעת הנחיתה כטענתה. לחילופין, הפגיעה היתה בנסיבות אחרות ואם כן נותרת לה גרסת התובעת. למעשה בגרסת המורה, על פיה התובעת נפלה על ידה על המזרן כנטען, יש דווקא אישוש לגרסת התובעת כי המורה לא השגיחה על התובעת בעת התרגיל, וזאת בניגוד לגרסת המורה כי השגיחה לאורך כל התרגיל על התובעת.
מעדותה של המורה מאושרת גם טענה אחרת של התובעת, ולפיה אכן זה היה ככל הנראה שיעור ראשון של התובעת עם ארגז הקפיצות, כך שלתובעת לא היה נסיון קודם בתרגיל (עמ' 16 שורות 3, 9 לפרוטוקול).
אעבור אם כן לגרסת התובעת בעדותה. כאמור גרסת התובעת היתה בעיני מהימנה. אינני מקבל כי גרסתה נסתרה, כנטען על ידי הנתבעת. ראשית, יש לזכור כי עסקינן בילדה בת 9 בעת האירוע, ולפיכך לחפש חוסרים במסמכים שונים שנערכו על ידי צדדים שלישיים, אשר אינם סותרים באופן ממשי את גרסתה, אלא לכל היותר אינם מדויקים, אינו נראה בעיני כבעל משקל ממשי. הנתבעת שדווקא אינה חולקת כי אירע אירוע חריג של פציעה, אינה מציגה בפני דוח כלשהו מהמועד הרלבנטי שמילאה והעבירה למשרד החינוך והמכיל גרסה שונה לתאונה. אשר לעדים אחרים, התובעת ציינה במפורש כי אין לה קשר עם בנות אחרות שנכחו באירוע שכן לא המשיכו ללמוד איתה בהמשך (עמ' 9 שורה 12). ניתן אפוא היה לצפות, שדווקא הנתבעת תאתר את פרטיהן הרשומים אצלה, אך זו בחרה שלא לעשות כן. הנתבעת גם סירבה להצעתי לשלוח שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט על מנת שיחווה דעתו האם אירוע הפגיעה יכול להתיישב עם משיכת המרפק כטענת התובעת. הנתבעת מוסיפה ומלינה מדוע התובעת לא צילמה את ארגז הקפיצות הרלבנטי. השאלה לטעמי מופנית דווקא לנתבעת, שארגז הקפיצות נמצא בבית הספר בשליטתה. הנתבעת לא טרחה לבדוק האם ארגז זה עדיין מצוי בבית הספר, ואם לא מתי הועבר ולאן.
אבחן את טענות הנתבעת באשר למסמכים השונים: אשר למסמך ת/1 – המסמך נערך כעדותה של התובעת כעדות שמיעה מפיה של התובעת על ידי אביה ביום 1.12.03 היינו כחודשיים לאחר האירוע. במסמך מצוין כי הפגיעה במרפק היתה במרפק על החמור, וכי המורה לא הסתכלה על התובעת בזמן האירוע. במסמך לא מצוין החריץ במתקן, אך הגרסה בו אינה סותרת את גרסת התובעת אלא שפרטיה לא מלאים. מכתב זה דווקא סותר את גרסת הנתבעת כי הפגיעה היתה בעת הנפילה למזרן, ובעת מילויו של המסמך לא היתה משמעות לשאלה האם הפגיעה היתה על המזרן או על ארגז הקפיצות.
אשר למסמך נ/2 – מדובר במכתב של עו"ד דקואר אליו פנו הורי התובעת בשנת 2005. הנתבעת לא ביקשה לזמן את עו"ד דקואר לעדות. מדובר בעדות שמיעה מדרגה שלישית – עדות שקיבל עו"ד דקואר מהורי התובעת, כאשר תיאור התאונה במסמך לקוני וכל שמציין הוא קפיצה על המתקן ומעידה ולא ניתן לדעת ממנו מהו מקום הנפילה המדויק וצורת הנפילה. אינני מוכן להסתמך על מסמך זה כטענה לסתירה ממשית לגרסת התובעת.
אשר למסמך נ/4 – מדובר בעו"ד נוסף – עו"ד סופר אליו פנו הורי התובעת בשנת 2007. גם כאן מדובר במכתב לקוני שמצוינת בו נפילה ממתקן עץ מעליו דילגה התובעת. אינני רואה במה מסמך זה סותר את גרסת התובעת שהיתה אמורה לקפוץ מעל ארגז הקפיצות ובכל מקרה גם כאן עסקינן בעדות שמיעה מדרגה שלישית, כאשר הנתבעת יכולה היתה לזמן את עו"ד סופר לחקירה, אך בחרה שלא לעשות כן.
אשר למסמך נ/3 – תעודת חדר המיון מיום האירוע – 21.9.03 – הכיתוב אינו ברור וממה שהצלחתי לקרוא מצוין אירוע ספורט בבית הספר ונפילה על ארגז (ככל הנראה ארגז הקפיצות). גם כאן אינני מוצא סתירה ממשית, מה גם שמדובר במסמך שנרשם על ידי רופא לצורך טיפול רפואי בלבד. אינני מוצא גם גרסה סותרת במסמך שהוציא ד"ר דניאל ביום 11.10.10 שצורף לכתב התביעה או בחוות דעתו וגם לא בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט פרופ' רופמן.
אשר לתיאור האירוע, אינני סבור כי כטענת הנתבעת בלתי אפשרי שבעת הקפיצה תמעד התובעת לאחר שהניחה את יד שמאל על ארגז הקפיצות ותחליק כך שמרפקה יכנס בחריץ שבין שני שלבים בארגז הקפיצות ויתקע שם. בניגוד לטענת הנתבעת, גם אינני סבור כי התובעת שיקרה באשר לגודל החריץ. התובעת אינה יודעת במדוייק את גודלו מאחר ולא נמדד על ידה ולפיכך תשובתה בשאלון היתה אמת. בבית המשפט נתנה הערכה בלבד לפי מראית עיין. הנתבעת לעומת זאת, שארגז הקפיצות ברשותה יכולה היתה להגיש חוות דעת מומחה לאחר בדיקת גודל החריצים כדי לשלול את גרסת התובעת. הנתבעת לא עשתה כן.
טענה אחרונה אליה יש להתייחס הינה טענת השיהוי שמעלה הנתבעת. אני דוחה טענה זו. על פי ההלכה שנפסקה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז (5) 433 (2003), במקרים בהם לא חלפה תקופת ההתיישנות, אין לדחות תביעה מחמת שיהוי אלא במקרים חריגים, וזאת בשל העובדה כי טענות שיהוי והתיישנות יש לפרש בצמצום, נוכח הזכות החוקתית לגישה לערכאות. המקרים החריגים בהם תתקבל בכל זאת טענת שיהוי הם כאשר התובע יצר מצג מטעה בפני הנתבע במפורש כי אין בכוונתו לתבוע, והנתבע שינה את מצבו לרעה בהסתמך על מצג זה. גם במקרים אלה אין קבלת טענת השיהוי אוטומטית, אלא יש לבצע איזון בין מהות הזכות הנתבעת, לפגיעה בנתבע עקב השיהוי.
בענייננו, אין מקום לקבלת טענת השיהוי. ראשית, אין טענה כי התובעת יצרה מצג בפני הנתבעת כי אין בכוונתה לתבוע את נזקיה. ממילא, הנתבעת גם לא הסתמכה על מצגה של התובעת ולא שינתה מצבה לרעה עקב כך. לכך יש להוסיף את העובדה, כי עסקינן בקטין, אשר המחוקק במפורש קבע לגביו תקופת התיישנות ארוכה על פי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, כאשר תקופת הקטינות אינה נמנית בגדר תקופת ההתיישנות. הטעם לכך הוא, ההנחה לפיה "בתקופת הקטינות.. אין הקטין מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן" (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח (6) 847, 860 (2004)). קבלת טענת שיהוי בנסיבות אלה, הינה עקיפת כוונתו של המחוקק. בענייננו, יש להוסיף על כך כי הנתבעת היתה מודעת לעניין הנפילה, ואף נעשו אליה פניות על ידי עורכי דין ששכרו הורי התובעת שנים מועטות לאחר התאונה. ממילא לא ניתן לקבל, שנגרם נזק ראייתי לנתבעת. על הנתבעת היה לצפות כי עלולה להיות מוגשת תביעה עקב האירוע החריג נשוא התביעה.
נוכח כל האמור אני מקבל את גרסתה של התובעת לאירוע התאונה וקובע כי הנתבעת התרשלה בהשגחה על התובעת בעת התרגיל ובהוצאת מרפקה של התובעת מארגז הקפיצות בדרך שלא תפגע התובעת.
ד. שאלת הנזק:
התובעת היתה קטינה בעת האירוע, וכיום הינה בת 23 ועובדת כקופאית במאפיה בצפת. כידוע לגבי קטינים יש לחשב את אובדן השכר, על פי השכר הממוצע במשק (ראה: ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס (3) 13 (2005)). לתובעת נגרמה נכות אורטופדית של 10 אחוז במרפק שמאל, דבר שיש בו משום הגבלה ממשית בתפקודה ועלול להשפיע על פוטנציאל השתכרותה. אני קובע כי נכותה התפקודית הינה נכותה הרפואית. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי הנכות אינה תפקודית, הן נוכח חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, והן נוכח העובדה כי בניגוד לטענת הנתבעת, קיימים מסמכים רפואיים גם לאחר שנת 2005 המלמדים על כאבים מהם סובלת התובעת (ראה מסמכים משנת 2008 ומשנת 2011). לעומת זאת אינני מקבל את טענת התובעת להפסדי שכר של ההורים בעבר, מאחר ואלה לא הוכחו. לפיכך אני קובע את נזקיה של התובעת כדלקמן:
בגין כאב וסבל: 50,000 ₪.
בגין הפסדי שכר בעבר: התובעת, על פי תלושי משכורתה מועסקת החל מיום 1.10.14. לפיכך יש לחשב לתובעת הפסד על פי אחוזי נכותה, מחודש זה ועד היום סך של 36,961 ₪.
בגין פוטנציאל הפסד השתכרות בעתיד עד גיל 67 בהיוון: 300,053 ₪
בגין הפסדי פנסיה בשיעור 12 אחוז מהפסדי השכר: 40,442 ₪.
בגין עזרת צד ג': מדובר בעזרה החורגת מעזרה רגילה. אני פוסק סכום גלובלי בסך 5,000 ₪.
בגין הוצאות ונסיעות: לא הוצגו קבלות. אני פוסק סכום גלובלי של 3,000 ₪.
סה"כ נזקי התובעת הינם הסך של 435,456 ₪.
לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 435,456 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20 אחוז ואגרה.
ניתן היום, י' חשוון תשע"ח, 30 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.
