-
האם הוכיח התובע את התאונה הנטענת על ידו?
-
האם הוכיח שקידה סבירה לאיתור הנהג הפוגע?
-
מהי נכותו הרפואית של התובע?
-
מהם נזקיו של התובע?
אלה השאלות הדרושות הכרעה במסגרת תובענה זו.
התאונה:
-
לטענת התובע, ביום 10.6.2009, בשעה 23:00, עת חצה את הכביש במעבר חציה, בפינת הרחובות ליבורנו וכט' בנובמבר בעיר בת ים, פגע בו רכב מסחרי בצבע בהיר בעוצמה. נהג הרכב לא הותירו על אתר, אלא נחלץ לעזרתו ואף פינה אותו ברכבו לבית החולים "וולפסון" בחולון. הנהג אף שהה לצד התובע זמן מה בעוד האחות מטפלת בתובע וזה האחרון מבקש להזמין משטרה למקום. כעבור זמן, נעלם כלא היה והאחות לא הזמינה משטרה. התובע אף קרא לחברו שלום מועלם ז"ל לבית החולים וזה האחרון הגיע. כעבור ימים, התובע דיווח למשטרה על התאונה, פנה לקב"ט בית החולים בניסיון לאתר צילומי המכונית, אולם ללא הצלחה.
זוהי תמצית האירוע מושא התובענה.
-
הנתבעת טוענת כי התובע לא רק שלא הוכיח את התאונה אלא שגם גרסתו אינה מתיישבת עם השכל הישר וראיות נוספות שבנמצא.
-
התובע זימן לעדות את אלמנתו של מר מועלם ז"ל וזו סיפרה בתצהירה כי בעלה סיפר לה על המקרה כמתואר על ידי התובע. עוד צירף תצהיר של מר ינקו התומך בטענותיו הנוגעות לנכות התפקודית.
-
בחקירתו הנגדית של מר ינקו עלה כי שמע על התאונה למחרת היום, אם כי לא דיבר עם התובע עצמו והידיעה הגיעה לאוזניו ממנהל העבודה.
-
בחקירתה של הגברת מועלם עלה כי שיחת הטלפון מהתובע התקבלה בשעה 22:30 לערך ובעלה יצא מן הבית כעבור חצי שעה.
-
בחקירתו הנגדית התובע סיפר כי לעת התאונה נעל סנדלים שכן היה זה ערבו של קיץ. הוא היה בדרכו חזרה מבית הוריו לביתו. לא היה רכב בכביש. הנהג הפוגע נסע מהר ברחוב חד סיטרי והגיח מימינו. אורות הרכב דלקו. התובע לא הספיק לראות את הרכב מתקרב, הספיק לגמוע מחצית ממעבר החציה, ביקש להתגונן מפני הפגיעה, סובב את גופו ימינה, אולם הרכב פגע בו בצד הגוף השמאלי. מעוצמת המכה נהדף למרחק של כמטר ואף נפגע בפניו. התובע לא איבד הכרתו. עברה כרבע שעה מרגע התאונה ועד שנכנס למכונית הפוגעת. בדרך לבית החולים ישב ליד הנהג, דובר רוסית ועברית, שנהג בטנדר מסחרי, לא לפני שהנהג עזר לו להיכנס פנימה. הנסיעה לבית החולים ארכה 10-15 דקות. עם הגיעם לבית החולים, נעצר הנהג מול חדר המיון. לפקידת הקבלה סיפר התובע כי נפגע בתאנ"ד בכל גופו וכי הנהג לידו.
טען התובע כי בנוכחות הנהג דרש מהאחות להזמין משטרה בעודה מטפלת בפצעיו אולם היא מצידה ביכרה להפנותו לצילומי הדמיה. לטענת התובע הזמנת משטרה הינה בבחינת "פרוצדורה" ועל כן ביקש להזמינה. את חברו קרא לחדר המיון כעבור כשלושת רבעי השעה. את הטופס במשטרה מילאה שוטרת.
דיון והכרעה:
-
ביום התאונה התקבל התובע לבית החולים בשעה 23:31 ומדבקת הקבלה מצביעה על "תאונת דרכים". יומיים לאחר מכן 12.6.2009 מילא התובע הודעה למשטרה על התאונה ובהודעה זו תיאר את התאונה ואת שאירע בעקבותיה בדומה לאמור בתצהירו ובחקירתו הנגדית. בהודעה זו קבע כי התאונה קרתה בשעה 23:00. עיון במפת העיר בת ים וחולון מעלה כי המרחק בין זירת התאונה לבית החולים עומד על כ-4 ק"מ.
-
שוכנעתי כי התאונה קרתה כטענת התובע. התובע, אשר בא כוחו מכנהו "אדם פשוט וחסר תחכום" הותיר עלי רושם אמין ודומה לתיאור בא כוח, ולא ניכר היה כי הוא מבקש לרחוק מן האמת. שעת התאונה הנטענת על ידי התובע והגעתו לבית החולים עולים בקנה אחד עם עדותו והשכל הישר, מקום בו סיפר כי קודם שהוסע לבית החולים שהה בזירת התאונה עוד דקות ארוכות. תיאור התאונה בדיווחו למשטרה עולה בקנה אחד עם חקירתו בבית המשפט. התמיהה היחידה שעלתה נוגעת לפגיעות שספג, לטענתו, בתאונה. מדוח חדר המיון עולה כי אותרה חבלת חזה משמאל, פציעה בשפה עליונה, חתכים בראש וברגלים. לטענת התובע הרכב הפוגע הגיח מימינו ואילו מרבית פגיעותיו, גם לפי תמונות שצירף, הינן דווקא בצד שמאל של הגוף. הנתבעת מבקשת לקבוע כי נסיבות התאונה אינן מתיישבות עם השכל הישר. דעתי שונה. אכן, בנסיבות רגילות בו נחבל אדם בתאונה בלתי צפויה כאשר רכב פוגע בו מימין, חזקה כי רוב פציעותיו תהיינה בחלק הימני של הגוף. עם זאת, כאשר מדובר בהולך רגל אשר נחבט והועף מעוצמת הפגיעה, צפויות גם חבלות מצדו השני של הגוף. בעניינו של התובע הדבר מקבל משנה תוקף מקום בו הסביר כי ביקש להתגונן מפני הפגיעה המתקרבת ועל כן סובב את גופו. גרסה זו מתיישבת עם הפגיעות שספג ואינה מותירה רושם של תיאור שאינו מתקבל על הדעת.
-
ניסיון החיים מלמד כי רוב התביעות המוגשות נגד קרנית בתאונה של "פגע וברח" מדברות על נהגים שפגעו בהולכי רגל ונסו מן המקום מבלי להותיר זכר. בעניינו של התובע הדברים שונים: לטענתו הנהג לא ברח ואף נחלץ לעזרתו והובילו לבית החולים. המדובר בגרסה נדירה שמעלה תמיהה ראשונית; מדוע לאדם המבקש להיבנות מתאונה שאירעה בנסיבות שונות שאינן מהוות תאונת דרכים, להמציא צד שלישי שלא נס ממקום התאונה אלא ליווהו לבית החולים לקבלת טיפול. תמיהה זו ועצם העובדה כי התובענה מופנית כלפי קרנית, מטילה על התובע חובת הוכחה מלאה כי התאונה אירעה כנטען על ידו. אני שוכנעתי כי עשה כן. ברי כי כאשר נהג נס מן המקום לא ניתן להוכיח את התאונה באמצעותו אלא באמצעות ראיות אחרות, לעיתים נסיבתיות; עדי ראיה, עדויות ראשוניות על האירוע, דיווחים בסמיכות זמן לתאונה וכיוב' ראיות. הראיות שצירף התובע תומכות בקרות התאונה; תעודת חדר המיון מיום התאונה, הדיווח למשטרה יומיים לאחר מכן, הגברת מועלם שידעה לספר על שסיפר לה בעלה (הגם שממרום גילה נידבה פרטים שאינם אלא בגדר השערה, כמו זמנים), מר ינקו שידע לספר כי שמע על התאונה יום לאחר מכן ממנהל העבודה של התובע והתיאור המפורט של התובע את הנהג. אכן, תיאור זה עלה רק בחקירתו הנגדית של התובע בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת, אולם הגם שפרטים אלה חשובים, הקביעה כי היה על התובע להביאם במסגרת תצהיר עדותו הראשית ומשלא עשה כן יש להחזיקו כמי שכבש את עדותו , תהיה קיצונית מדי.
-
האם שקד התובע לאיתור הנהג הפוגע? סבורני שכן. התובע העיד כי לאחר התאונה ניסה לאתר את הנהג הפוגע ואף "ארב" לו משך זמן באזור התאונה אולם ללא הועיל. הוא אף פנה לבית החולים בניסיון לאתר את תיעוד המצלמות מיום התאונה אולם גם מאמציו אלה לא נשאו פרי. די בכל אלה כדי לקבוע כי עשה כל שלאל ידו למצוא את הנהג הפוגע. ודוק; אמנם במשטרה לא תיאר התובע את הנהג הפוגע, אולם יש לזכור כי המדובר בהודעה על תאונה ולא בחקירה ו/או עדות שנגבו מהתובע על פי שאלות של חוקר. דומה כי המשטרה ביכרה לגנוז את התיק תחת העמקת החקירה ותשאול התובע לפרטים. מכל מקום, התובע את שלו עשה ולא ניתן לבוא עליו בתלונות כי לא עשה יותר בנסיבות העניין. הדרישה שהתובע יגבה מהנהג את פרטיו מיד לאחר התאונה בעודו בסערת רגשות נראית לי בלית סבירה בנסיבות העניין. וכי מדוע לתובע לגבות מהנהג פרטיו מקום בו האחרון נחלץ לעזרתו ואף נטלו לבית החולים תוך שבתחילה שוהה לידו ונוטע בו המחשבה כי אין בכוונתו להיעלם כלא היה?
-
אשר על כן אני קובע כי התובע הוכיח את נסיבות התאונה.
נכותו הרפואית של התובע:
-
ד"ר אבנטוב, אורתופד, קבע כי בגין התאונה נותר התובע עם נכות בשיעור של 5% בתנועות קרסול וכף רגל שמאל, זאת בגין הגבלה מזערית שאיתר בהם. עוד קבע כי לתובע 10% נכות בגין פגיעה בברך שמאל, אשר הותירה סימנים קליניים לפגיעה במיניסקוס הפנימי ולפיקה של הברך, אולם זו אינה קשורה בתאונה נשוא כתב התביעה. בעקבות שאלות ההרה קבע ד"ר אבנטוב כי הברך אינה מוזכרת בחומר הרפואי לאחר התאונה אלא רק בתלונותיו של התובע ועל כן לא נכון לשייך את הנכות בברך שמאל (אליה יש תיעוד משנת 1982) לתאונה. בתשובות לשאלות נוספות קבע המומחה כי מתעודת חדר המיון עולה כי "לפי הסגנון" מי שבדק את התובע בבית החולים לא היה אורתופד. המומחה הוסיף כי "לו היה נבדק ע"י אורתופד היה אפשר לאמר בביטחון אם הייתה או לא הייתה פגיעה גם בברכיים, נותר לי רק לסמוך על דברי הנפגע או לחכות לחומר שנכתב בזמנו ע"י אורטופד".
-
התובע מבקש לקבוע כי קיים קשר בין התאונה לבין הנכות בברך שמאל. טענתו המרכזית הינה כי עברו אינו יכול להצביע על שלילת קשר סיבתי משמדובר בביקור אחד משנת 1982 וגם בו לא אותר כל נזק לברך. לא שוכנעתי שקיים קשר בין התאונה לבין הנכות בברך שמאל. מדוח חדר המיון לא עולה דיווח על פגיעה בברך. במסמכים הרפואיים הדלים שלאחר התאונה והם אינם עולים על חמישה אין כל תלונה על ברך או בדיקה של הברך. מתצהיר עדותו של התובע לא עולה כל תלונה על ברך ולו ברמז וכאמור לעיל אין אף מסמך מיום התאונה ועד היום (משך 8 שנים) המדבר על טיפולים שעבר התובע בברכו, בדיקות, הדמיות וכיוב'. על התובע לשכנע כי קיים קשר סיבתי בין נכותו בברך לבין התאונה ולא די שבית המשפט ישתכנע כי "לא ניתן לשלול" קש"ס כאמור. התובע לא עמד בנטל האמור.
-
ד"ר חייק, פלסטיקאי, קבע כי בגין התאונה נותרה בתובע נכות בשיעור של 7% בגין צלקות בפניו של התובע, בעיקר בשפה העליונה, שהיא מעוותת ומכערת. התובע מבקש מבית המשפט הגדלה של הנכות בעוד 3% נוכח נראותה כמתואר על ידו. אכן, הקובע את נכותו של התובע הוא בית המשפט ולו המילה האחרונה בנדון. אלא שבנדון לא מצאתי לחרוג מקביעות המומחה. ראשית, התובע מבקש "לעגל" את הנכות ל-10% והפער בין 7% ל-10% אינו מצדיק שינוי קביעת המומחה. שנית, לא השתכנעתי שקביעתו של המומחה חורגת מהתרשמותי את התובע.
-
אשר על כן אני מעמיד את נכותו של התובע על שיעור כולל ומעוגל של 12%.
נכותו התפקודית של התובע:
-
משך שנים עבד התובע כמחסנאי בחברת יבוא מכוניות. לטענתו, לפני כחמש שנים הועבר מתפקידו לסניף אחר של החברה (המוסך המרכזי) ושם העבודה אינטנסיבית וקשה יותר. התובע חרק שינויו ובלית ברירה קיבל את רוע הגזירה. לטענתו הוא מותר על משמרות ומשכך נגרמים לו הפסדי שכר בהשוואה לחברו, מר ינקו הגומע עוד חצי שעה של עבודה מדי יום, בתשלום.
-
עיון בשלל נתוני השכר שצורפו על ידי הצדדים מעלה את התמונה הבאה:
בשנת 2006 עמדה הכנסתו של התובע על סך ברוטו של 97,500 ₪.
בשנת 2007 עמדה הכנסתו על סך ברוטו של 98,500 ₪.
בשנת 2008 עמדה הכנסתו על סך ברוטו של 107,900 ₪.
בשנת 2009, שנת התאונה, עמדה הכנסתו על סך ברוטו של 101,600 ₪.
בשנת 2010 עמדה הכנסתו על סך ברוטו של 110,750 ₪.
בשנת 2011 עמדה הכנסתו על סך ברוטו של 110,400 ₪.
בשנת 2012 עמדה הכנסתו על סך ברוטו של 103,000 ₪.
בשנת 2013 עמדה הכנסתו על סך ברוטו של 108,000 ₪.
בשנת 2014 עמדה הכנסתו על סך ברוטו של 109,000 ₪.
בשנת 2015 הכנסתו עמדה הכנסתו על סך ברוטו של 109,000 ₪.
מעבר לכך לא צירף התובע דבר והסבריו בעת חקירתו הנגדית אינם מקובלים עלי. ברי כי בשקידה סבירה ו/או בבקשה למתן צו למעבידו ניתן היה למצוא את הראיות על הכנסתו דווקא לשנים האחרונות.
אי המצאת המסמכים מעלה חזקה, למצער חשש, כי שכרו הושבח וכי אין הוא מעוניין להציגו לפני בית המשפט.
-
עולה אם כן, כי בשנת 2012 ירד שכרו של התובע בכ-7,000 ₪ אולם שוב עלה בשנת 2013 ואילך. הסבר לירידה לא הומצא וממילא הוא רחוק 3 שנים מיום התאונה.
-
אמנם העיד מר ינקו כי הוא תורן מדי יום לחצי שעה נוספת, אולם נתוני הכנסתו לא הוצגו, המעביד לא העיד ולא ניתן לקבוע על סמך הראיות שהוגשו האם מדובר בתורנות שהתובע אינו מסוגל לבצע או שמא מדובר בתורנות המוקדשת למר ינקו. מכל מקום התקשיתי לקבל את הטענה שבשל מגבלתו של התובע הוא לא מסוגל ולו לתורנות שבועית או דו שבועית של עוד חצי שעת עבודה. התרשמתי שמדובר בטענה מן הפה אל החוץ ללא כל תימוכין של ממש.
-
מכל מקום התובע לא הוכיח כי היה נתון להעלאות שכר שנבלמו ואף מר ינקו לא טען כך בתצהירו.
-
התובע לא הוכיח שנעדר מעבודתו בעקבות התאונה ולא צירף ולו אישור מעביד בגין 9 ימי ההיעדרות הנטענים על ידו (תעודת חדר מיון העניקה לו 7 ימי מחלה).
-
בתביעה לנכות כללית שהגיש בשנת 2010 בגין גידול סרטני בגרונו שאותר בשנת 2008 והצריך את אשפוזו, הצהיר כי אין שינוי בשעות עבודתו וכי הוא ממשיך לעבוד כתמול שלשום.
-
שוכנעתי כי בנכות הפלסטית של התובע אין כל מגבלה תפקודית בעבודתו ואף מר ינקו לא התרשם כי הצלקות מגבילות את התובע.
-
למעשה, קשייו של התובע עולים בקנה אחד עם נכותו הקלה בקרסול וכף רגל שמאל כפי שתוארו על ידי המומחה כמגבלה "מזערית". עם זאת, בבואו לתבוע נזק, על התובע להוכיח, למצער בראשי הנזק לעבר, נזק בפועל ולא די בטענות בעלמא.
הנזק:
כאב וסבל:
-
בהתאם לנכותו של התובע וגילו אני פוסק לתובע סך כולל של 15,187 ₪.
הפסדי הכנסה לעבר:
-
התובע לא הוכיח שנעדר מעבודתו 9 ימים ו/או כי נוכו לו ימי מחלה בגין תשלום שכרו לאותה תקופה ו/או כי היה זכאי לפדות ימים אלה בעת פרישה. מכל מקום גם אם כך היה המדובר בסכום זניח ושולי שעשוי להגיע למאות שקלים בודדים.
-
התובע לא הוכיח כי שכרו לא עלה לעומת חבריו לאורך השנים וממילא לא הוכח שכר השוואתי אצל חבריו ולו אצל ינקו.
-
משכך לא מצאתי לפסוק לו פיצוי בראש הנזק לעבר הדורש, ככל נזק מיוחד, הוכחה בפועל.
הפסדי הכנסה לעתיד:
-
התובע כיום בן 66 ועומד לפרוש מעבודתו בשנה הבאה.
-
נכותו קלה ומגבלתו מזערית ובוודאי שלא תשפיע על הכנסתו בשנה שלפני פרישתו, הגם שלא הוצגו הכנסות לשנתיים האחרונות.
-
משכך לא מצאתי לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה.
הוצאות לעבר ולעתיד (רפואיות, עזרת צד שלישי, נסיעות):
-
לעבר לא הוכח דבר בכל תתי ראש הנזק האמור.
-
לעתיד, הרי שלתובע נכות קלה מאד, אולם לא ניתן להתעלם מקיומה ומהסיכון שככל שיעברו השנים והתובע גר בגפו, יזדקק לעזרה גם בגין מגבלה זו ולהוצאות רפואיות שאינן כלולות בסל הבריאות.
-
אשר על כן ונוכח תוחלת חייו הצפויה של התובע, אני פוסק לו בראש נזק משולב זה לעתיד סך כולל של 10,000 ₪.
סוף דבר:
-
התביעה מתקבלת.
-
הנתבעת תפצה את התובע בסך של 25,187 ₪ ועוד שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך כולל של 3,831 ₪ ואגרה בסך כולל של 720 ₪ (משוערך).
-
התשלום יועבר בשיק לפקודת בא כוח התובע, בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין
ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ח, 16 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.
