קרפובה(אסיר) נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, היחידה המשפטית, משרד הפנים

האם די בהעדר אפשרות לערוך לבן הזוג הישראלי שימוע לבחינת כנות הקשר בשל מצבו הרפואי-מנטלי, בכדי לקבוע שבן הזוג הזר אינו יכול להיכנס להליך המדורג ולעמוד על צו הרחקה שניתן לו, זו השאלה העיקרית העומדת לדיון בערעור שבפניי.

רקע

המערערת היא אזרחית אוקראינה ילידת 1955, שנכנסה לישראל ביום 26.10.2000 באשרת תייר ומאז נשארה בישראל על אף שאשרתה פגה. המערער, יליד 1947, הוא אזרח ישראלי שלאחרונה אובחנה אצלו מחלת אלצהמייר וביום 14.8.2017 מונתה לו אפוטרופא לדין על ידי בית המשפט לענייני משפחה. במחצית שנת 2017 פנו המערערים לראשונה להסדרת מעמדה של המערערת בישראל וקבעו תור להגשת בקשה על פי "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין", מס' 5.2.2009 (להלן: "נוהל מעמד לידועים בציבור"). בני הזוג טענו, שהם מקיימים חיי זוגיות למעלה מ-16 שנים, מתוכן 14 שנים במגורים משותפים. תור להגשת הבקשה נקבע ליום 11.9.2017. לטענת המערערת, התור נקבע תחילה ליום 1.6.2017 אך הוא נדחה עקב אילוצי בא כוחה.

ביום 11.8.2017, ולאחר קביעת התור להגשת הבקשה להסדרת מעמדה, עוכבה המערערת על ידי משטרת ישראל בשל שהייה בלתי חוקית בישראל. ביום 13.8.2017 הועברה המערערת לידי המשיבה, ונערך לה שימוע שבסופו הוצאו נגדה צווי הרחקה ומשמרות עפ"י חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952. הצווים אושרו על ידי בית הדין לביקורת משמורת. המערערת שוהה במשמורת והרחקתה מישראל עוכבה על ידי בית הדין ובית המשפט.

בין לבין, התקיימו הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה בין המערערת ובין פרודתו וילדיו של המערער, בין היתר בעניין מינוי אפוטרופוס למערער לאור מצבו, כשכל צד הגיש בקשה להתמנות כאפוט' למערער. ביום 8.8.2017 ניתנה החלטה המקבלת את בקשת קרובי המערער להתמנות כאפוט' על גופו ורכושו, אולם ביום 10.8.2017 עוכב ביצועה נוכח בקשת המערערת למינוי אפוט' חיצוני. ביום 14.8.2017 מונתה לחסוי אפוט' לדין (מוצגים 9-11 לתיק מוצגי המערערת). לטענת המערערת, הליכים אלו הם שהביאו להגשת התלונה שהובילה למעצרה מביתם המשותף שלה ושל המערער.

ביום 16.8.2017 הגישה המערערת ערר לבית הדין לעררים נגד צו ההרחקה שהוצא לה (ערר 3813-17). פסק הדין בערר הורה למשיבה לערוך שימועים סימולטניים לבני הזוג ולבצע בדיקה בדבר כנות הקשר בינם, ולבחון לפי תוצאות הבדיקה האם היא עומדת על הרחקת המערערת.

ביום 31.8.17 נערך למערערים שימוע נפרד סימולטני, למערער בלשכת המשיבה בחיפה בנוכחות בנו ובתו, ולמערערת במתקן המשמורת גבעון. במהלך השימוע המערערת נתנה תשובות מפורטות בדבר הקשר עם המערער, ואילו המערער נתן תשובות לא ברורות ולא רלוונטיות בשל מצבו הרפואי והשימוע הופסק. עוד באותו יום הודיעה המשיבה לבית הדין כי לאור מצבו הרפואי של המערער לא ניתן לקיים עמו שימוע ולברר את כנות הקשר, ולפיכך היא עומדת על הרחקת המערערת (מוצג 17 למוצגי המערערת). על החלטה זו הוגש ערר נוסף (ערר 4085-17), הוא מושא ערעור זה.

ביום 12.9.2017 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיין מרט דורפמן). בית הדין קבע שהחלטת המשיבה לעמוד על הרחקת המערערת מכיוון שלא הצליחה להתרשם מכנות הקשר עומדת במתחם הסבירות ולא מצא מקום להתערב בה. בית הדין היה מוכן לקבל את עמדת המערערת לפיה "השימוע הנו אך כלי אחד מתוך מגוון הכלים אשר עומדים לרשות המשיב בבחינת כנות הקשר" אולם קבע כי "השימוע הוא הכלי המרכזי לצורך בחינת כנות הקשר בין בני הזוג", ומשהסתבר שלא ניתן לערוך למערער שימוע בשל מחלתו, החלטת המשיבה להרחיק את המערערת עומדת במתחם הסבירות. עוד נקבע כי ככל שהמערערת תעמוד על רצונה להסדרת מעמדה, הרחקתה מישראל לא תמנע ממנה לחלוטין לעשות כן, "גם אם הדבר יהיה כרוך במכשולים לא פשוטים".

ביום 11.10.2017 הוגש הערעור דנן. ביום 31.10.2017 ניתן צו ביניים בערעור, לפיו עד להכרעה בערעור לא תורחק המערערת מן הארץ. בית המשפט (כב' ס"נ ורדי) קבע כי לא ניתן לשלול בשלב זה את סיכויי הערעור, "בהתחשב בכך שיש לבחון את עמדת החסוי והאם ניתן לשמוע את קולו או עמדתו באמצעות אפוטופוסו או בדרך אחרת כגון ראיות חיצונית". וכן קבע, כי מאזן הנוחות מטה את הכף לקבלת הבקשה, "כאשר לא ניתן להתעלם מכך שמדובר, לכאורה, במי שניהלו חיים משותפים כבני זוג במשך שנים רבות, ושהחסוי עצמו (גם אם באמצעות אפוטרופוסו) תומך בבקשת המבקשת...".

טענות המערערת בהליך דנן

לטענת המערערת, היא והמערער מנהלים מערכת יחסים זוגית כנה מזה 16 שנים, והביאה בתמיכה תצהירים ומכתבים של חבריהם, תמונות משותפות וטיוטת מכתב בכתב ידו של המערער אודות הקשר ביניהם, כמו כן הפנתה לעמדת האפוטרופא במסגרת ערר 3813-17 לפיה הם בני זוג. נטען, כי ילדיו ופרודתו מזה 23 שנים מנצלים את מצבו של המערער, שאובחן כחולה אלצהיימר, וסוחטים ממנו כספים. עוד נטען, כי המערער נבדק מספר פעמים ע"י ד"ר גרינברג, מומחית לפסיכוגריאטריה, שקבעה כי המערער כשיר להביע את דעתו ומעוניין שהמערערת תהיה אפוט' על גופו ורכושו, בהיותה בת זוגו הדואגת לו דאגה כנה (חוו"ד ד"ר גרינברג מיום 11.5.2017 –מוצג 3 למוצגי המערערת).

עוד טענה המערערת, כי ניסיון השימוע שנערך למערער פסול, כיוון שהמשיבה לא פירטה מדוע נערך השימוע ללא האפוטרופא והאם התקבלה עמדתה, כן לא פורט האם המשיבה יצרה קשר עם ד"ר גרינברג או עם העו"ס שבדקה את החסוי. עוד נטען, כי לצד השימוע עומדות למשיבה אפשרויות נוספות לבחינת כנות הקשר ובכלל זה ראיות חיצונית ושיחה עם הגורמים המקצועיים המטפלים במערער, כאשר על המשיבה למצות את מלוא האמצעים העומדים לרשותה לחקר האמת ובחינת כנות הקשר. לטענתה, ממכלול הנסיבות עולה תמונה ברורה של חיי זוגיות כנים, אך המשיבה כלל לא התייחסה אליהם. לשיטת המערערת, בית הדין שגה כאשר לא נתן משקל לעמדת האפוטורפא ואנשי המקצוע, לא התחשב באפשרות לבחון ראיות נוספות זולת לראיון עם המערער, וקבע כי בהעדר יכולת לערוך שימוע אין לקבל את הבקשה למתן מעמד.

עוד נטען, כי בהרחקתה של המערערת מישראל בנסיבות העניין יש בכדי לשלול את זכות המערערים לחיי משפחה, מכיוון שמצבו הרפואי של המערער לא יאפשר את הגשת וניהול הבקשה להסדרת מעמדה אם תימצא מחוץ לתחומי ישראל, וכי השמתה במשמורת הובילה לכך שהמערער מוחזק בעל כורחו על ידי ילדיו, עמם יש לו סכסוך ואין לדעת האם ידאגו לצרכיו כנדרש.

נטען, כי יש לאפשר לבני הזוג למצות את ההליך המדורג בהתאם לנוהל מעמד לידועים בציבור ולבטל את צו ההרחקה כנגד המערערת, ולמצער לשחרר אותה בכפוף להפקדת ערובה. כן התבקש להורות למשיבה לזמן את המערערים לפגישה להגשת בקשה למתן מעמד ובחינת כנות הקשר. נטען כי כשבני הזוג נמצאים ביחד הצלילות של המערער מיטבית.

טענות המערער

כאמור, המערער אובחן כחולה אלצהיימר וביום 14.8.2017 במסגרת הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בין המערערת ובין משפחתו של המערער, מונתה לו אפוט' לדין. האופט' הגישה עמדתה לתיק במסגרת תגובה לבקשת המערערת לצו ביניים. מהתרשמותה של האופט' המערער אינו משתף פעולה ולא מתמצא בזמן ובמקום, עם זאת סבורה האפוט' שדבריו ורצונותיו של המערער מצאו ביטוי בתסקיר פקידת הסעד שמונתה בתיק בבית המשפט לענייני משפחה מיום 3.8.2017 וכן במסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק, מהם ניתן להניח ולהתרשם שהמערערים קיימו חיי זוגיות, תוך שהמערערת דואגת לענייניו של המערער. נטען כי הצהרותיו של המערער ניתנו לגורם חיצוני, קודם למעצרה של המערערת, ולא נסתרו עד כה.

לשיטתה של האפוט', ירידה קוגניטיבית ממשית שאובחנה אצל המערער והחמירה לאחרונה לא שוללת את זכותו לחיי משפחה עם בחירת לבו, גם כאשר חלקה האינטגרלי של המערכת הזוגית היא סיעוד, תמיכה וליווי שניתנו לו ע"י המערערת עד מעצרה, ואין מקום "להעניש" את המערער על ידי פגיעה במערכת היחסים הזוגית שלו בשל מחלתו והעדר תשובות ברורות במהלך השימוע. לטענת האפוט', ככל שהיה המערער מסוגל, "היה עושה כמיטבו למנוע את הרחקת המערערת ולהסדיר את מעמדה בישראל". האופט' הוסיפה, כי "הרחקתה המיידית של המבקשת מן הארץ תהיה מנוגדת לטובת [המערער], שהינו חסר יכולת לנהל את ענייניו ולעמוד על זכויותיו לבדו בשל מוגבלויותיו, ויש לאזן בין הפגיעה שתגרם לו עקב הרחקתה מן הארץ לבין האינטרסים שלהגנתם פועלת המשיבה".

טענות המשיבה

לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בפסק הדין מושא הערעור. נטען, שאין לאדם זכות קנויה להיכנס לישראל, מתחם שיקול הדעת של שר הפנים הוא רחב והביקורת השיפוטית עליו מצומצמת. כך במיוחד היקף הביקורת במסגרת ערעור מנהלי על החלטת בית הדין, שהוא טריבונל מקצועי בעל ידע ומומחיות בתחום עיסוקו, הוא מסויג ומצומצם.

המשיבה טענה עוד, כי הזמן הרב בו שהתה המערערת שלא כדין בישראל – 17 שנים, הכולל עבודה ללא רישיון כחוק, מהווה חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי, המצדיקים את דחיית הערעור על הסף. לשיטתה, הערעור נסב על ההחלטה להוציא למערערת צו הרחקה, ולא על הסדרת מעמדה של המערערת, שלא מצויה ולו בשלב ראשוני של ההליך המדורג. נטען, כי השימוע הסימולטני נערך לצורך בדיקה ראשונית של כנות הקשר בהתאם לנוהל הוצאת צווי הרחקה מס' 10.4.0001 (להלן: "נוהל צווי הרחקה"), וההחלטה על הרחקת המערערת נעשתה כדין, סבירה, ואין עילה להתערב בה. באשר לנוכחות האפוט' בשימוע נטען, כי לא עלה בידי ב"כ המשיבה להשיגה, הוא השאיר הודעה במשרדה ובנו של המערער יצר עימו קשר ומסר שהאפוט' לא תגיע לשימוע וניתן לקיימו בלעדיה.

עוד נטען, שאין מניעה שהמערערת והחסוי ינהלו הליך להסדרת מעמדה כשהיא שוהה במדינת מוצאה. נטען, כי ככל שהליך זה כולל קשיים בעקבות מצבו הרפואי של המערער, על המערערת להפנות את טענותיה לעצמה, לאור הימנעותה מהסדרת מעמדה בזמן הרב בו שהתה שלא כדין בישראל.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שיש לבטל את צו ההרחקה בכפוף להפקדת ערבון, ולהחזיר את עניינם של המערערים למשיבה לבחינה חוזרת.

ככלל, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מחליף את שיקול הדעת הרחב שמוקנה למשיבה בעניין הסדרת מעמדם של אזרחים זרים בישראל בשיקול דעתו. אולם, אם ממכלול הנסיבות מתרשם בית המשפט כי קיימת הצדקה לבחינה חוזרת מצד המשיבה, רשאי הוא להורות על כך ולאפשר לבן הזוג להישאר בישראל (ר' עת"מ (מינהליים ת"א) 54978-12-12 אברהם שאול נ' ועדת השגה לזרים ת"א, בעמ' 5 (פורסם בנבו, 02.09.2013) [להלן: "עניין שאול"]).

כך לדוגמה בעניין דולוגוב החזיר כב' השופט מרזל את עניינם של המערערים שם לבחינה נוספת, וזאת לאור העדר מחלוקת בקיומו של קשר ארוך שנים ומיקוד המחלוקת בשאלת כנות הקשר, קיומן של ראיות חיצוניות שלא נשקלו, וכיוון שההחלטה שהתקבלה הייתה בדבר כניסה להליך המדורג, ולא מתן מעמד סופי, כאשר ממילא הליך זה כולל נקודות מבחן נוספות לאורך הקשר (עמ"נ (מינהליים י-ם) 34687-12-15 אנה דולגוב נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (פורסם בנבו, 11.09.2016)). כך גם בנסיבות העניין דנן, אין מחלוקת כי קיים קשר ארוך שנים, קיימות ראיות חיצוניות בהן יכלה להיעזר המשיבה לבחינת כנות הקשר – כגון תצהירים, תמונות וחוו"ד מקצועיות (מוצגים 3, 10, 12-14 למוצגי המערערת), וכן לא מבוקש מתן מעמד סופי אלא כניסה להליך המדורג.

לכאורה די בכך להשבת העניין למשיבה, אלא שכאמור, השאלה המרכזית היא כיצד על המשיבה לבחון את כנות הקשר בהתחשב במצבו הרפואי של המערער. לעמדת המשיבה, די בשימוע שנערך למערער ביום 31.8.2017, בו לא נתן המערער תשובות ברורות ולפיכך לא ניתן לבחון את כנות הקשר; לעמדת המערערת, השימוע בוצע בצורה לקויה וכמו כן היה על המשיבה לבחון את כנות הקשר גם על פי ראיות חיצוניות.

אין חולק ששימוע הוא כלי מרכזי ובסיסי לבחינת כנות הקשר (ר' גם עע"מ 119/12 קלרה סרמיאנטו נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 05.02.2012)). ברם, דווקא כיוון שיש חשיבות לקיום השימוע, על המשיבה להבטיח שהשימוע יתבצע כך שיקיים את מטרתו ויגברו הסיכויים לקבל את מלוא המידע הנדרש מהמרואיין, וזאת בכדי שהמשיבה תוכל לגבש מסקנות מוצקות. נפסק, כי "ההזדמנות להשמיע טענות צריכה להיות הוגנת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין" ו"כי ככל שהפגיעה הנטענת על-ידי הפרט היא קשה יותר, כן יורחב היקפה של זכות הטיעון" (להרחבה על חשיבות השימוע וביצוע ראיון מעמיק ר' עע"מ 8675/11 טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט, פס' 12-13 (פורסם בנבו, 14.05.2012) [להלן: "עניין טדסה"]). לא בכדי קובע נוהל עריכת ראיונות מס' 5.1.0013, בין היתר, שהראיון ייערך בשפת המרואיין, ושניתן במסגרתו להגיש מסמכים וראיות ואף לדרוש מסמכים במידת הצורך. בנוסף, יש לזכור כי השימוע הוא אמנם כלי מרכזי, אך הוא כלי אחד מיני רבים ואין להסתפק בו בלבד, אלא יש להתייחס למסגרת הנסיבתית כולה (ר' עניין שאול בעמ' 3 ו-5; עניין דולוגוב, בס' 25).

הבסיס למדיניות בעניין הסדרת מעמדו של אזרח זר המקיים חיי זוגיות עם אזרח ישראלי הוא בסיס הומניטרי הכולל הכרה כפולה, הן ב"זכות לחיי משפחה, הכוללת את זכותו של הפרט לבחור את בן זוגו ולהקים עימו משפחה" (עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן, סא(1) 211, 225 (2006)), והן בחומרת הפגיעה בו אם אחד מבני הזוג יורחק מישראל (להרחבה על ההשלכות הקשות של בני זוג שנכפית עליהם פרידה ועזיבה של בן הזוג את הארץ, ר' עניין אבנר אורן, בעמ' 243-245). בענייננו הפגיעה הפוטנציאלית במערער מתחזקת, מקום בו נטען ונתמך בראיות לכאורה, כי בהרחקת המערערת מישראל לא נפגעת רק הזכות לחיי משפחה, אלא עלולות להיות לכך גם השלכות על גופו או רכושו של המערער, שאופן הטיפול בו נמצא במוקד הסכסוך בבית המשפט לענייני משפחה. מהחומרים שצירפה המערערת עולה לכאורה כי המערערת ממלאת תפקיד משמעותי בחיי המערער, היא גרה איתו 16 שנים, "דואגת לו ועוזרת לו בכל המישורים" ו"הוא אוהב אותה מאוד ולא מסוגל להיות בלעדיה". כן עולה, כי הוא לא מקיים חיי משפחה תקינים עם שאר בני המשפחה ואף מרגיש בסביבתם מנוצל, "מושפל ודחוי" (חוו"ד ד"ר גרינברג – מוצג 3 למוצגי המערערת). יובהר שאין באמור כדי להטיל דופי במשפחת המערער או לקבוע ממצאים כלשהם בסכסוך שבין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, שאינו מעניינו של בית משפט זה, יחד עם זאת, אין להתעלם מהראיות המנהליות שהובאו, ועל כך שלהחלטת המשיבה פוטנציאל להשלכות קשות וחמורות על המערער יותר מאשר במקרה רגיל בו מורחק בן הזוג הזר בישראל, ובן הזוג הישראלי יכול להמשיך ולטפל בעצמו וכן לבקש את השבת בן זוגו הזר לישראל.

בענייננו, השימוע בוצע מבלי לתן משקל מיוחד למצבו של המערער והפגיעות הקשות האפשריות במקרה זה. הנסיבות הייחודיות במקרה דנן אינן מאפשרות למשיבה לבחון באופן ראוי את כנות הקשר בין המערערים באמצעות קיום שימוע נפרד, ובנוכחות בני משפחה שנקבע לכאורה בחוו"ד רפואית כי הם אלו שגורמים לו מצוקה נפשית (ר' חוו"ד ד"ר גרינברג, מוצג 3 למוצגי המערערת). לאור מצבו של המערער, מתחייבת התייחסות רגישה לסיטואציה, לרבות קיום ראיון משותף של המערער והמערערת, על מנת שהמערער ייתן את התשובות הטובות האפשריות. יתרה מכך, מדובר באזרח ישראלי שמתקשה להשמיע את קולו ולצורך כך מונתה לו אפוט' לדין, במקרה זה חובה היה על המשיבה לשקול את עמדת האפוט' לפני מתן החלטה בעניינו.

זאת ועוד, אין מחלוקת כי המשיבה כלל לא בחנה את הראיות הנוספות שהוצגו לה בטרם קבלת ההחלטה, אשר התבססה רק על העדר האפשרות לקיים שימוע למערער. כבר נפסק ש"מושכלות יסוד הם כי החלטה מינהלית צריכה להתבסס על תשתית עובדתית ראויה. לשם כך, מוטל על הרשות לא רק לאסוף את הראיות הנוגעות לעניין, אלא אף להתייחס לנתונים הנמצאים בפניה במידה מספקת" (בג"ץ 4380/11 פלונית נ' מדינת ישראל - שר הפנים (פורסם בנבו, 26.03.2017)). השימוע הוא כלי מרכזי כאמור אך לא בלעדי, והמשיבה אינה יכולה להתעלם מראיות נוספות המוגשות לה. בהתאם לכללי המשפט המנהלי על המשיבה לשקול במסגרת החלטתה את מלוא נסיבות העניין, לרבות תמונות, תצהירים, חוו"ד של גורמים מקצועיים וכיו"ב, המשמשים כגורם מסייע לבחינת כנות הקשר ורצונו של המערער, וכן לנמק החלטתה כנדרש.

לא התעלמתי מטענות המשיבה על כך שהמערערת נמצאת בישראל כ-17 שנים מבלי שפנתה להסדרת מעמדה וכי דבקה בהתנהלותה אי חוקיות, ברם לאור כל האמור לעיל, ובכלל זה הראיות לכאורה שתומכות בקיומו של קשר בין המערערים, עמדת האופט' לפיה הרחקת המערערת מנוגדת לטובת המערער, ההשלכות הקשות האפשריות כתוצאה מהחלטת המשיבה, ובכך שאין מחלוקת שהרחקת המערערת מישראל תציב "מכשולים לא פשוטים" (כלשונו של בית הדין) בהגשת הבקשה מחדש, מצאתי שראוי לבחון פעם נוספת את השאלה בדבר כנות הקשר בין המערערים, כשמלוא העובדות והראיות עומדות בפני המשיבה, באופן המיטבי האפשרי.

סוף דבר

דין הערעור להתקבל בחלקו.

אני מורה על ביטול צו ההרחקה שהוצא למערערת ושחרורה ממשמורת בכפוף להפקדת ערבון בסך של 10,000 ₪. המשיבה תאפשר למערערת לשהות במדינת ישראל באמצעות אשרה מהסוג שתמצא לנכון.

המשיבה תבחן פעם נוספת את עניינם של המערערים ותקבל החלטה לפי שיקול דעתה ומיטב הבנתה. במסגרת הבחינה החוזרת, תקיים המשיבה למערערים שימוע משותף, ללא נוכחות בני משפחה אחרים, אך כן בנוכחות האופט' – שתביע את עמדתה, וככל האפשר בנוכחות גורם טיפולי אובייקטיבי שיכול לסייע למראיין לקבל תשובות ברורות ורלוונטיות מהמערער. השימוע יתבצע לכל המוקדם לאחר 14 ימים ממועד יציאת המערערת ממשמורת, על מנת לאפשר למערערים לחזור למסגרת החיים הקודמת טרם מעצרה. בנוסף, תבחן המשיבה את הראיות החיצוניות שיוגשו לה על ידי המערערת והאופט', וזאת גם אם לא ניתן לשאוב מהשימוע מידע מספק לצורך התרשמות ראשונית בדבר כנות הקשר. המשיבה תנמק כנדרש את החלטה הסופית. ככל שקיימות בידי האופט' ראיות רלוונטיות מגורמים שלישיים, היא תדאג להמציאם למשיבה.

המערערת לא תורחק מישראל כל עוד לא תינתן החלטה חדשה בעניינה, כשלאחריה ובכפוף לתוכנה תינתן למערערת שהות של 60 ימים למצות את זכויותיה בטרם תחויב לעזוב את ישראל. לאור מורכבות נסיבות העניין דנן, ובין היתר טענת המערערת שהיא סועדת את המערער ושבלא טיפולה מצבו מדרדר, גם אם תדחה האפשרות לקבלת מעמד מכוח הזוגיות בשל מצבו של המערער, מוצע למשיבה לשקול מתן מעמד למערערת (אם כעובדת סיעודית ואם מטעמים הומניטרים), בכפוף להגשת בקשה מתאימה (ר' בהקשר זה גם דברי בית הדין לעררים, כב' הדיינת באפי תם בערר 5361/15 לבנה קפון נ' משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה, בפס' 20 (פורסם בנבו, 01.08.2017)).

בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח חשוון תשע"ח, 17 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.