ט' נ' רשות שדות התעופה בישראל ואח'

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה.

התובע והאירועים מושא התביעה 

1. התובע, יליד שנת 1954 (בן 63), עלה לארץ מאתיופיה בשנת 1999.

    

2. הנתבעת, רשות שדות התעופה בישראל, הייתה מעסיקתו של התובע במועדים הרלבנטיים.

    

3. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש מרץ 2008 כסבּל במחלקת ניטול כבוּדה באגף השינוע, בהיותו כבן 54. במסגרת עבודתו, עסק התובע בפריקת כבוּדה וטעינתה. ביום 10.7.2008 נפגע התובע במהלך עבודתו, שעה שהרים, לטענתו, מזוודה במשקל כבד. עם הרמת המזוודה, הרגיש התובע כאבים עזים ודקירה בגב התחתון. התובע פנה באופן מיידי לקבלת טיפול רפואי במקום עבודתו. לאחר חופשת מחלה קצרה חזר התובע לעבודתו ביום 26.7.2008, אך בו ביום, חלה החמרה במצבו הרפואי והוא פונה באמבולנס לבית החולים אסף הרופא. לטענת התובע, כתוצאה מחומרת הפגיעה ומהכאבים, הוא הפסיק לעבוד, נזקק לטיפולים רפואיים ויצא ממעגל העבודה למשך פרק זמן ממושך.

    

4. למען שלמות התמונה יצוין כי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר באירוע כתאונת עבודה. עקב חוסר יכולתו של התובע לעבוד בתקופת הנכויות הזמניות, הוכר התובע כ"נכה נזקק". החל מיום 1.1.2010 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15%.

    

   שאלת החבות

    

5. התובע טוען כי נזקיו נגרמו מאחר שהנתבעת הפרה את חובתה להעביר לו, בשפה הברורה לו, הדרכה נאותה בדבר הסיכונים להם הוא חשוף במקום עבודתו וההגנה מפניהם. בכך, התרשלה הנתבעת והפרה את הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999 (להלן: תקנות מסירת המידע והדרכת העובדים).

    

6. הנתבעת סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהתרשלה. נטען כי התובע לא הציג גרסה עובדתית ברורה וקוהרנטית באשר לנסיבות התאונה, לרבות נתונים אודות סוגה, גודלה ומשקלה של המזוודה שהרים, לטענתו, עובר לפגיעה בגבו. התובע אף לא זימן עדים מטעמו לתמיכה בגרסתו ואין בידיו כל ראייה מסייעת להוכחת נסיבות התאונה. הנתבעת מוסיפה ומדגישה כי התובע, ככל עובד אחר במחלקת ניטול כבוּדה, קיבל הדרכות בטיחות מתאימות עם קבלתו לעבודה, אשר כללו התייחסות ספציפית לנושא הבטיחות בעבודה. במסגרת זו, כך נטען, הודרך התובע בנוגע לסיכונים שעשויים לנבוע ממקום העבודה, לרבות באשר לאופן ביצוע העבודה, צורת הרמה נכונה וטלטול משא יד, השתתף בסיור מודרך בסביבת העבודה וקיבל ציוד מגן מתאים. התובע, כך הודגש, אישר בחתימתו את קבלת ההדרכה וזאת ארבעה חודשים בלבד לפני האירועים מושא התביעה. לבסוף, טוענת הנתבעת כי הפעולה שביצע התובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת – הרמת כבוּדה – היא פעולת סבּלות שגרתית ומקובלת במחלקת מיון כבוּדה, שעובדיה מבצעים באופן שוטף וקבוע במהלך משמרתם. בנסיבות אלה, כך נטען, לא יכלה הנתבעת לצפות את קרות האירוע ולא ניתן היה לעשות דבר על מנת למונעו. התובע, כך נטען, ביצע תנועה לא נכונה, דבר שיכול היה להיעשות גם בביתו וללא קשר לעבודה.

    

7. לאחר בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפני מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח את השתלשלות האירועים הנטענת. התובע תיאר בתצהירו כי התאונה ארעה בעת הרמת מזוודה במשקל כבד מאד. לדבריו: "עם הרמת המזוודה הרגשתי כאבים עזים ודקירה בגב התחתון ומיד פוניתי לקבלת טיפול רפואי במקום..." (סעיף 5 לתצהיר התובע). בעדותו מסר התובע כי: "בשנת 2008 הייתי בעבודה במזוודות של המטוס, הייתי במטוס, ירד מזוודה כבדה למטה, אני העברתי את המזוודה הכבדה לחבר שלי, איך שהעברתי את המזוודה, שברתי את הגב שלי. בא אמבולנס ובטחון ולקחו אותי לאסף הרופא" (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 29.12.13, שורות 19-18). התובע הוסיף ופירט כי: "הרמתי מזוודה, אני יושב על הברכיים, הרמתי את המזוודה מאד כבדה, זורק לחבר, ונפלתי אחורה, נשבר הגב. אמבולנס הגיע, הגיע הביטחון, הרימו אותי ביד לאמבולנס ולקחו אותי לאסף הרופא" (עמוד 17, שורות 17-15). התובע הבהיר כי בעת האירוע הוא היה בבטן המטוס ("אני נכנס לתוך המטוס בפנים, לא בחוץ" – עמוד 18, שורה 3); כי את המזוודות שהוציא מבטן המטוס הוא זרק לחברו ("לחבר שלי, שהיה למטה. הוא מקבל. זרקתי... אני לוקח מזוודה וזורק לחבר... אני מוסר מבפנים לחבר שלי – עמוד 18, שורות 24-13); כי לא מדובר במזוודה הראשונה שהרים, שכן התאונה ארעה לאחר שכבר עבד מספר שעות ("ת. לא ראשונה, אני הרבה מזוודה זרקתי, בסוף אני זורק, לקחו אותי באמבולנס... ש. כמה מזוודות הספקת להזיז עד שזה קרה? ת. לא זוכר כמה, היה הרבה, דחוף עבודה. ש. אתה לא מספר אם זה קרה בתחילת המשמרת, מתי זה קרה, בתחילת המשמרת, אמצע, אתה לא מספר את זה, גם את זה אתה לא זוכר? ת. זה היה בלילה בשעה אחת, המשמרת מתחילה בשער עשר, קרה בשעה אחת" – עמוד 18, שורות 12-7); וכי מדובר היה במזוודה כבדה במיוחד ("לא יודע כמה שקלה המזוודה. יש כבד ויש קל, וזה היה כבד" (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 29.12.13, שורות 21-20. וראו גם בעמוד 17, שורות 27-25). התיעוד הרפואי שצורף, לרבות מסמכי המל"ל, תומך בגרסה זו. לא בכדי אישר עד הנתבעת לגבי האירוע כי "סביר מאד שארע כי הנושא מתועד" (עדות מר מניליצקי, עמוד 26 לפרוטוקול, שורה 13).

    

   בנסיבות אלה, יש לקבל את גרסתו של התובע באשר להשתלשלות האירועים. לפיכך יש להמשיך ולבחון אם התגבשו יסודותיה של עוולת הרשלנות באופן המקים אחריות של הנתבעת לנזקי התובע הנובעים מאירועים אלה.

    

8. הנתבעת פרשה במסגרת הגנתה בהרחבה את הליכי המיון וההדרכה שעוברים עובדים חדשים הנקלטים לעבודה. הנתבעת העידה שני עדים מטעמה. גב' זהר אמיר, העובדת באגף כוח אדם, במחלקת גיוס ומיון עובדים, מסרה בתצהירה כי היא שערכה את הריאיון עם התובע, בעת שהיה מועמד לתפקיד עובד שינוע. גב' אמיר עמדה על מדיניותה של הנתבעת לקלוט עובדים ממגזרים ומאוכלוסיות שונות, מתוך העדפה מתקנת. כן הבהירה כי במקרה של התובע, היא ביקשה לתת לו הזדמנות להשתלב בעבודה אצל הנתבעת, ולמרות שעבר את הריאיון בציון נמוך יחסית (4 כאשר הממוצע הוא 5), היא רשמה על גיליון הריאיון בהתרשמותה הכללית "שווה לתת צ'אנס"; לדבריה: "רציתי לתת לו צ'אנס, כי אני יודעת שברשות שדות התעופה מרוויחים הרבה, רציתי לתת לו צ'אנס" (עמוד 23, שורות 2-1). גב' אמיר ציינה כי הריאיון כולו נערך בשפה העברית. בדיון אישרה גב' אמיר כי היא אינה זוכרת את התובע באופן ספציפי (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 3-2).

    

   מר בני מניליצקי, ראש אגף השינוע, ציין בתצהירו כי מיד עם קבלתו לעבודה, עבר התובע הדרכות מתאימות באשר לכללי הבטיחות ואופן העבודה במחלקת ניטול. בדיון חזר העד על הדברים ביתר פירוט. לדבריו: "אני העברתי את ההדרכות באותה תקופה, היום עושה את זה ראש המחלקה, באותה תקופה היו הדרכות של יום אחד, הדרכה כוללת, הדרכה של בטיחות בעבודה, על ידי אחראי בטיחות, מר ליבוביץ, הדרכה של אחראי בטיחות בתעבורה, הדרכה של מנהלי היחידה או אני או ראשי המחלקות בנושא נוהלי עבודה, ולאחר מכן מגיעים לשטח עובדים באמצעות חונכים בתקופה ראשונה והם עובדים בצוותים" (הדגשה הוספה. עמוד 27 לפרוטוקול, שורות 24-20. יצוין כי הנתון לפיו יש לעובדים חונכים בתחילת דרכם לא נכלל בתצהירו של מר מניליצקי והועלה לראשונה בדיון: עמוד 27, שורות 9-5). מר מניליצקי מסר כי במהלך ההדרכות שמועברות, "אנשים שלא מבינים, אנו שואלים, אם מישהו לא מבין אנו חוזרים על הדברים האלה... אנו מוודאים איתם שאכן הם מבינים ויודעים" (עמוד 28, שורות 18-15). מר מניליצקי אישר כי אינו מכיר את התובע באופן אישי ואין הוא מזהה אותו (עמוד 25, שורות 26-24). עוד אישר הוא כי כל ההדרכות וההרצאות הועברו רק בשפה העברית ואף החומר הכתוב שנמסר לעובדים הוא בשפה העברית (עמוד 29, שורות 7-6 ועמוד 28, שורות 12-8).

    

9. שקלתי היטב את טענות הנתבעת. אקדים ואציין את התרשמותי החיובית – הן מעדי הנתבעת, הן ממדיניות הנתבעת לקלוט עובדים ממגוון מגזרים ואוכלוסיות, והן מהקפדתה של הנתבעת על קיום הליך הדרכה מסודר לעובדים החדשים. על אף כל אלה, בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, בשים לב לנתוניו האישיים של התובע ולאופי עבודתו, אין בידי לקבוע כי ההדרכה שקיבל בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודתו וההגנה מפניהם, הובנה על ידו כראוי. משכך, הפרה הנתבעת את חובתה והתרשלה כלפיו. להלן אבאר את טעמי.

    

10. כידוע, נדרש מעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה. בכלל זה, עליו להנהיג נהלי עבודה, לספק אמצעי הגנה ולתת לעובדיו הנחיות והדרכות בנוגע לסיכונים ובנוגע לדרכים להימנע מסיכונים אלה. עוד נדרש המעביד להקפיד על קיום נהלי העבודה שהנהיג (ראו, בין השאר: ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית, פ"ד מח(1) 415 (1993); ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433 (1996)).

     

    תקנות מסירת המידע והדרכת העובדים מטילות על המעביד חובה מצטברת: על המעביד לקיים "הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם". בנוסף, שומה על המעביד לוודא "שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף" (תקנה 3(א)). בהתאם לכך המעביד נדרש לנקוט אמצעים "כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי" (תקנה 3(ב)). עוד נדרש המעביד למסור לעובדים תמצית מידע בכתב בדבר הסיכונים, בשפה העברית, הערבית ובשפה נוספת המובנת לרוב העובדים במקום העבודה ועליו לדאוג "שתוכנו של המסמך האמור יוסבר לעובד בשפה המובנת לו, אם אינו שולט בשפות שבהן נמסרה התמצית" (תקנה 7(ב)).

     

     

    חובתה המושגית של הנתבעת כמעבידה אינה שנויה במחלוקת. השאלה היא אם בנסיבות העניין, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה, בכך שלא העבירה לתובע, בשפה המובנת לו, הנחיות והדרכות בנוגע לסיכונים הקשורים בעבודתו ובנוגע לדרכים להימנע מסיכונים אלה.

     

11. עבודת התובע אצל הנתבעת הייתה עבודה פיזית קשה בתנאים לא נוחים. מר מניליצקי תיאר לעניין זה כי הסַבּל:

    "עובד בבטן של מטוס, זו לא עבודה שאתה עומד זקוף, בבטן של מטוס אתה בהכרח עובד מכופף, זה קורה בכל העולם, בכל העולם עובדים בתוך המטוס בצורה מכופפת, אתה עומד על הברכיים ומעביר את המזוודות... אתה מקבל גם הנחיות במידה ויש לך מטען כבד, אתה לא מעביר לבד, אלא מבקש עזרה... הבעיה הגובה, הגובה מוגבל במטוסים קטנים.

    ש. תסכים איתי שמדובר בעבודה בתנאים לא נוחים, לעבוד כשאתה מכופף על ברכיים?

    ת. כן, זו עבודה קשה" (עמוד 26 לפרוטוקול, שורות 31-20).

     

12. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר הסיכונים הטבועים בעבודת התובע. הנתבעת הייתה ערה לסיכונים אלה. הדבר עולה באופן ברור מחוברת הבטיחות המפורטת שהוצגה לבית המשפט, אשר כותרתה: "בטיחות וגיהות ברש"ת" (להלן: חוברת הבטיחות; סומנה כחלק מנ/1). חוברת הבטיחות כוללת, כנדרש, פירוט של הסיכונים הארגונומיים הכרוכים בעבודת ניטול. סיכונים אלה נובעים, בין השאר, ממשקל הפריטים, תנוחת הגוף הלא ניטראלית, לחץ מכני (עבודה בברכיים מכופפות), משקל המטענים, תנאי מזג האוויר והחזַרתיות שבפעולת ההעמסה או הפריקה. בין הפתרונות המוצעים נרשמה גם הנחייה מפורשת בדבר הרמת מטען חריג בזוגות. בנוסף, כוללת החוברת גם הדרכה מפורטת בדבר "טלטול משא ביד", לרבות תאונות אופייניות ("גב טפוס", עמוד שדרה, פריצת דיסק); תהליך ההרמה, תהליך ההובלה ותהליך ההורדה (הנחה).

     

    אין חולק גם כי בעת קבלתו של התובע לעבודה הוא השתתף בשלושה ימי עיון והדרכה (סעיף 16 לתצהיר התובע). התובע אף קיבל לידיו את חוברת הבטיחות האמורה וחתם על הצהרה (נ/1), אשר בה נרשם כדלקמן:

    "הריני מאשר שהובאו לידיעתי סיכוני הבטיחות והבריאות הקיימים בתהליכי העבודה בהם אני מועסק והבנתי את משמעותם. כמו כן, קיבלתי את החוברת "בטיחות וגיהות ברש"ת" והריני מתחייב לשמור ולקיים את סדרי העבודה המקובלים לפי הוראות הבטיחות הנזכרות בחוברת זו וכן לפי הוראות בכתב ובע"פ שאקבל מזמן לזמן מהממונים עלי ומהממונה על הבטיחות. כמו כן, הנני מתחייב להשתמש בציוד המגן שהועמד או יועמד לרשותי על ידי רש"ת".

     

    על אף האמור, הרי שלאחר שמיעת עדותו של התובע ולאחר שניתנה לבית המשפט אפשרות להתרשם מן התובע באופן בלתי אמצעי, לא ניתן לקבוע כי ההדרכה שהועברה לתובע הייתה אפקטיבית.

     

13. בדיון ניכר היה כי שליטתו של התובע בשפה העברית מוגבלת (ראו את פרוטוקול הדיון כולו וכן את הערת בית משפט בעמוד 25, שורה 8). בהתאם לכך, עלה מעדותו של התובע כי הבנתו את ההדרכה שהועברה לו בשפה העברית הייתה מוגבלת ובפרט הובהר כי התובע אינו קורא עברית. כך, נשאל התובע לעניין הבנתו את ההדרכה שעבר:

    ש. הבנת את כל מה שאמרו לך?

    ת. אני הבנתי כנפיים של מטוס להיזהר" (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 14-13).

     

    עוד נשאל התובע בעניין מילויים של טפסים שונים בעברית, בין השאר במסגרת תביעותיו במל"ל, והסביר כי הוא נעזר בחבר שמתרגם לו את הכתוב:

    "ש. את כל הטפסים שכתובים בעברית אתה מלאת לבד, איך הבנת?

    ת. חבר שלי אני לוקח את הטופס הוא ממלא.

    ש. איך קוראים לו?

    ת. אברהם.

    ש. ...חבר טוב, הוא עוזר לך בעברית בארץ?

    ת. כן, עוזר לי בעברית. אני מדבר באמהרית והוא כותב...

    ש. הבנת מה שהרופאים אמרו לך, מה שביקשו ממך עשית?

    ת. הוא מדבר אני מקשיב. מדבר אני חותם, אני לא קורא עברית...

    ש. אתה לא יודע לקרוא ולא מבין?

    ת. אני מדבר אמהרית, קשה לי לדבר עברית, גם עכשיו כשהשופטת מדברת ואתה מדבר, לא הכול שומע..." (עמוד 16, שורות 30-12).

     

    הדברים הובהרו גם בחקירתו הנגדית:

    "ש. נשאלת לגבי השפה העברית, אתה יודע לקרוא בעברית?

    ת. לא.

    ש. למה בכל זאת חתמת על טפסים שנתנו לך?

    ת. חתמתי, לא לקרוא כלום.

    ש. אומרים לך לחתום אתה חותם?

    ת. חתמתי" (עמוד 21, שורות 28-22).

14. אין בעדויות עדי הנתבעת כדי לשנות מהתרשמותי האמורה. שני עדי הנתבעת אישרו בהגינותם כי אינם מכירים או זוכרים את התובע באופן אישי. גב' אמיר פרטה בעדותה כי במידה שהיא מתקשה לתקשר עם מועמד בעברית, היא רושמת זאת באופן מפורש. לתצהירה של הגב' אמיר צורף מסמך מודפס, לקוני, בן עמוד אחד, הנושא את הכותרת "סיכום ראיון ראשוני". אמנם, גב' אמיר לא ציינה על גבי מסמך זה כי לתובע קיימים קשיי שפה; ברם, מעדותה עלה שלא הוצגו לבית המשפט כל המסמכים הרלבנטיים שנערכו במסגרת הליך קליטתו של התובע. כך, הובהר כי כל מועמד ממלא, עובר לראיון, טופס בן ארבעה עמודים המהווה בסיס לראיון הראשוני שנערך עמו. טופס זה לא הוצג לבית המשפט (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 20-14). באופן דומה, ציינה גב' אמיר כי התובע, כשאר המועמדים, נשלח למבחני התאמה. כן ציינה היא כי מקום בו היא מתרשמת שהמועמד לא יודע לקרוא או לכתוב בעברית, היא מודיעה על כך למכון מראש, על מנת שייבחן בעל פה. בעניינו של התובע, לא הוצג לבית המשפט טופס הפנייתו למבחן ההתאמה, לא הוצגו תוצאות המבחן וגב' אמיר העידה כי אינה יודעת מה היה במקרה שלו (עמוד 24, שורות 12-1). באופן דומה, אין בעדותו של מר מניליצקי כדי לסייע. מר מניליצקי נשאל לעניין חוברת הבטיחות והשיב כי לא ראה אותה לפני כן וכי "יכול להיות שהמרצה מעביר להם ואז נמסר להם. זו המצגת, אני מתאר לעצמי, זה לא אני שמעביר להם, אלא אחראי הבטיחות" (עמוד 28 לפרוטוקול, שורות 10-8). מר ליבוביץ, שהעביר את הדרכת הבטיחות הרלבנטית, לא הובא לעדות ולא יכול היה לשפוך אור באשר לתכנים שהועברו בהרצאתו, אופן העברתם והתאמתם לעובדים השונים, ובכללם עובדים שאינם שולטים בשפה העברית.

     

    בשולי פרק זה יוער כי מר מניליצקי השיב, במענה לשאלת בא-כוח התובע, כי הדרישה לדאוג שההדרכות יועברו בשפתם של עובדים מאוכלוסיות מגוונות היא "דרישה מאד גדולה, אני צריך לבצע הדרכות לגבי כל מועמד ומועמד, עובד ועובד, אני אצטרך להעביר הדרכות עם סוללה של דוברי אנגלית, רוסית, אמהרית, ואנשים שלא שומעים, זה נראה לי קצת מוגזם הדבר, לבקש את הדברים האלה" (עמוד 29, שורות 6-3). מבלי לקבוע מסמרות יצוין כי הנתבעת יכולה הייתה, באמצעים פשוטים שעלותם נמוכה יחסית, לעמוד בחובתה תוך העברת התכנים באמצעים ויזואליים, באמצעות תרגום או תוך הסתייעות בעובדים אחרים הדוברים את השפה הרלבנטית.

     

    משלא הוצגו בפני בית המשפט מלוא הנתונים הרלבנטיים בנוגע לקליטתו של התובע ולהדרכתו, לא הוכח כי הנתבעת וידאה כי ההדרכות שניתנו בעל פה ובכתב, הועברו לתובע בשפה המובנת לו.

     

15. מן המקובץ עולה כי יש להעדיף את גרסתו של התובע באשר להשתלשלות האירועים שהובילה לפגיעתו. בנוסף, לאור התרשמותי ממגבלות השפה של התובע ומשהובהר כי אינו קורא בשפה העברית, לא הוכח שהנתבעת הדריכה את התובע בדבר מניעת הסיכונים להם הוא חשוף במקום עבודתו וההגנה מפניהם, באופן שהובן על-ידו כראוי. הנתבעת הייתה ערה לסיכון מן הסוג שהתממש וברי כי מדובר בסיכון סביר וצפוי. משהפרה הנתבעת את חובותיה ומשהתממש אחד הסיכונים, התרשלה הנתבעת כלפי התובע ועליה לפצותו בגין נזקיו.

     

    אשם תורם

     

16. הנתבעת טוענת כי התנהגותו של התובע היא הסיבה המכרעת לנזק הנטען ועל כן יש ליחס לו אשם תורם בשיעור של 100% לקרות האירוע. לשיטתה, התובע פעל באופן בלתי זהיר ובלתי צפוי ובכך גרם במישרין לנזק הנטען. בין השאר, הפעיל התובע שיקול דעת מוטעה ולא נעזר בעובד נוסף ואף לא התלונן באזני מי מהאחראים עליו על הקושי שלו לבצע את העבודה.לחילופין, טוענת הנתבעת כי התובע בחר לעבוד במחלקת שינוע הכבודה אצל הנתבעת, עבודה שמעצם טיבה וטיבעה, טומנת סיכונים מן הסוג שהתממש.

     

17. הלכה היא כי "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת העבודה" (ע"א 655/80 מחסני קירור צפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604-603 (1982)).

     

    התובע עבד אצל הנתבעת במשך ארבעה חודשים בלבד לפני האירועים מושא התביעה. מדובר בעבודה קשה ואינטנסיבית. כפי שפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי למרות שהועברה לתובע הדרכה, לא ניתן לקבוע שהתובע הבין במלואם את התכנים שהועברו לו והודרך למניעת הסיכון שהתממש. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש ליחס לתובע כל אשם תורם.

     

    הנכות הרפואית

     

18. המומחה מטעם התובע, ד"ר מיכאל רבקין, קבע כי נכותו של התובע היא בשיעור של 28% וכי ראוי להפעיל את תקנה 15 במלואה.

     

    המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' יעקב נרובאי, קבע בחוות דעתו כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה.

     

    לאור הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה ד"ר מיכאל טנצמן כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע כי מאז התאונה ביום 10.7.2008 "קיים תיעוד על בעיות בגב התחתון שפגמו בתפקודו היומיומי, הצריכו טיפולים שמרניים מגוונים ובירור שכלל צילומי CT ו- MRI ואף הומלץ על התערבות ניתוחית... מעיון מדוקדק במסמכים הרפואיים... אין כל עדות למצב קודם ברור וחד משמעי בגין הגב התחתון". המומחה מצא כי קיימת הגבלה קלה בטווח התנועה של עמוד השדרה המותני לכל הכיוונים, עם יישור הלורדוזה המתנית וספזם שרירי קל. לאור האמור, העריך המומחה את נכותו של התובע בשיעור של 10% לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

     

    הנכות התפקודית

     

19. התובע טען כי בעקבות התאונה לא עלה בידיו לשוב למעגל העבודה, וכי רק במהלך שנת 2013 חזר לעבוד. לטענתו, הוא נאלץ לשוב לעבוד בלית ברירה בשל מצבו הכלכלי הקשה. התובע מדגיש כי הגם שהעבודה קשתה עליו מאד מפאת נכותו, לא נותרה לו ברירה אלא לעבוד בעבודה פיזית, שכן הינו עובד כפיים ללא כל השכלה. עוד טוען התובע כי הוא סובל עד היום מכאבים חזקים בגב עם הקרנה לרגליים, מוגבל בהליכה ובביצוע עבודות הדורשות מאמץ ונוטל תרופות לשיכוך כאבים.

     

    הנתבעת מצידה מדגישה כי מדובר בנכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בלבד ולא יתכן כי נכות זו הפכה את התובע למוגבל לחלוטין. הנתבעת מוסיפה ומדגישה כי לתובע ליקויים רפואיים אשר אינם קשורים כלל לאירועים מושא התביעה, לרבות שחפת וסכרת, וכי התובע נפגע בשנת 2013 בתאונת עבודה נוספת, בגינה קיבלת תקופות אי כושר ונכות זמנית.

     

20. כידוע, שיעור הנכות התפקודית נקבע על-ידי בית המשפט בהתחשב במכלול נסיבותיו של המקרה הנתון. על בית המשפט להביא בחשבון, לעניין זה, את אופי הפגיעה ומהותה; גילו של התובע; השכלתו; עיסוקו; כישוריו; השפעת הפגיעה על כושרו לעבוד בעבודתו הספציפית; השינויים בשכרו לאחר התאונה; יכולתו להשתקם וכיוצא באלה. כפי שיבואר להלן, לא שוכנעתי כי התובע יצא ממעגל העבודה למשך פרק הזמן הנטען על ידו ואף לא שוכנעתי כי הנכות הרפואית שנקבעה הצדיקה ישיבה בחיבוק ידיים למשך פרקי זמן כה ממושכים. לאחר בחינת מכלול הנתונים שהובאו בפני, לא מצאתי מקום לסטות במקרה דנן מן הכלל לפיו הנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית. משכך, מצאתי כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגובה נכותו הרפואית, לאמור: 10%.

     

     

    הנזק

     

    בסיס השכר

     

21. התובע מבקש להסתמך על בסיס שכרו בארבעת החודשים שקדמו לתאונה, ומבקש להעמיד על 9,000 ₪.

     

    הנתבעת מתנגדת מכל וכל לבסיס השכר לו טוען התובע. הנתבעת מדגישה כי התובע היה חסר יציבות תעסוקתית עובר לעבודתו אצלה. נטען כי התובע לא עבד במשך שנים וקיבל הבטחת הכנסה בין השנים 2002 ל- 2004; מסוף שנת 2004 ועד למועד קליטתו אצל הנתבעת (בחודש מרץ 2008), עבד התובע לסירוגין והרוויח שכר ממוצע של 4,604 ₪; התובע התקבל לעבוד אצל הנתבעת כ"עובד ארעי", למשך שנתיים; עובר לתאונה, השתכר התובע 9,000 ₪ למשך ארבעה חודשים בלבד.

     

22. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בקביעת בסיס שכרו של התובע, יש להבחין בין שתי תקופות. מיום התאונה ועד ליום 1.1.2010 – תקופה המקבילה בקירוב לתקופה בה הייתה התובעת אמורה להעסיק את התובע כעובד ארעי – יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע על הסכום שהשתכר אצל הנתבעת בחודשי עבודתו לפני האירועים מושא התביעה. בסיס שכרו של התובע למשך תקופה זו יועמד על סך של 9,000 ₪, ובערכם כיום – 10,223 ₪. יודגש כי תגמולי המל"ל בגין תקופה זו שולמו לתובע לפי בסיס שכר זה ומן הראוי שתהיה התאמה בין הסכומים.

     

    אשר לתקופה שמיום 1.1.2010 (מועד בו נקבעה נכותו הצמיתה של התובע) ואילך – מצאתי לנכון להעמיד את בסיס שכרו של התובע על 7,000 ₪. בקביעת בסיס השכר לתקופה זו הבאתי בחשבון את ההיסטוריה התעסוקתית של התובע, לרבות: העדר רצף תעסוקתי למשך תקופות ארוכות; נתוני שכרו בשנים שקדמו לתאונה (שכר ממוצע של כ- 4,000 ₪ לחודש); אי הוודאות שהתובע היה נקלט כעובד קבוע אצל הנתבעת; ושכרו בשנת 2013, העומד בממוצע על כ-6,000 ₪ לחודש. בסיס השכר שנקבע משקלל את מכלול הנתונים שלעיל ויצוין כי משקף בקירוב את השכר החציוני במשק.

     

    הפסד השתכרות לעבר

     

23. לתובע נקבעו על ידי המל"ל תקופות אי כושר והוא הוכר כנכה נזקק עד ליום 1.1.2010. ממועד זה, נקבעה נכותו הצמיתה על ידי המל"ל.

     

    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי יש לפסוק לתובע פיצוי מלא למשך תקופות אי הכושר, לרבות התקופות שבהן הוכר כנכה נזקק, לאמור: למשך 17.7 חודשים לאחר התאונה. הפיצוי בגין תקופה זו (180,947 =10,223 * 17.7 חודשים) ובצירוף ריבית מאמצע התקופה הוא בסך 201,154 ₪.

     

24. באשר לתקופה שמיום 1.1.2010 ועד היום: התובע טען בתצהירו כי כתוצאה מן התאונה הוא נפלט ממעגל העבודה ואיבד את כושר עבודתו (סעיף 15 לתצהיר). אף בדיונים שנערכו נטען כי התובע לא חזר לעבודה בפועל (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 24.3.14, שורות 21-20; עמוד 11 לפרוטוקול מיום 20.9.15, שורות 13-11). כך נטען גם בסיכומי התובע – כי רק בחלוף חמש שנים מהתאונה, במהלך שנת 2013, ניסה התובע לחזור לעבוד וכי שכרו עמד על 3,500 ₪ בממוצע.

     

    אין בידי לקבל את טענתו של התובע לפיה הוא לא חזר למעגל העבודה עד לשנת 2013 רק בעטיים של האירועים מושא התביעה. מעיון בתדפיס יציאות מן הארץ שצירפה הנתבעת עולה כי בשנים 2010 ו-2011, טס התובע פעמיים לחו"ל, בכל פעם למספר חודשים ובסך הכול שהה כשמונה חודשים בחו"ל (על פי עדותו, באתיופיה). בנוסף, מדו"ח הרציפות בעבודה עולה כי התובע עבד חודשיים בשנת 2010, וחזר לעבוד בחודש ינואר 2012 (סעיפים 26 ו-27 לסיכומי התובע), נתונים שאינם מתיישבים עם טענתו של התובע לפיה לא עבד עד לשנת 2013. על זאת יש להוסיף כי בשנת 2013 נפגע התובע בתאונת עבודה נוספת וכי סבל לפני האירועים מושא התביעה מבעיות בריאותיות נוספות, אותן יש להביא בחשבון. לאור האמור, מצאתי כי לגבי התקופה שמיום 1.1.2010 ועד היום, יש לפסוק לתובע פיצוי בהתאם לנכותו התפקודית. פיצוי זה, בהתאם לבסיס השכר שנקבע, עומד על סך של 66,500 ₪ (95 חודשים * 7,000 * 10%) ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – סך של 69,199 ₪.

     

    סך כל הפסדי ההשתכרות לעבר עומד, אפוא, על סך של 270,353 ₪.

     

    הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה

     

25. בנסיבות העניין ומשהוכחה ירידה בשכרו של התובע, יש מקום לפצות את התובע בהתאם לחישוב אקטוארי מלא, עד לגיל פרישה: 7,000 ₪ * 10% * מקדם היוון ל-4 שנים (45.17) = 31,619 ₪.

     

    לסכומים שנפסקו בגין הפסדי השתכרות יש להוסיף הפסדי פנסיה בהתאם לפסיקה – בסך 37,747 ₪.

    עזרת הזולת

     

26. התובע עותר לתשלום בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד בסך 35,500 ₪. התובע הצהיר והעיד כי בעקבות התאונה אשתו עזבה אותו וכי נאלץ ללון אצל חברים. עוד מסר הוא בתצהירו כי בשל המשבר בזוגיות ולאור העובדה שאין לו קרובי משפחה בארץ, הוא טס לאתיופיה על מנת לקבל תמיכה ממשפחתו הקרובה (סעיפים 18-17 לתצהיר; עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 19-5). בחקירתו אישר התובע כי לא קיבל עזרה בכסף (עמוד 20, שורות 19-18). בנסיבות העניין, נוכח טיב הפגיעה והיקפה ותקופות אי הכושר, מצאתי לנכון לפסוק לתובע בגין עזרת הזולת, לעבר ולעתיד, סך של 10,000 ₪.

     

    הוצאות וניידות

     

27. התובע לא המציא קבלות ואישורים על הוצאות. מדובר בתאונת עבודה ומשכך, זכאי התובע להשבת הוצאותיו הרפואיות מהמל"ל ולטיפולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; ואמנם, התובע ציין כי הוא מקבל החזרים מקופת חולים על הוצאותיו (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 4-3). על אף האמור, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות שאין מתחשבנים עליהן דרך קבע (השתתפות עצמית, תרופות ובדיקות פרטיות) וכן בגין הוצאות שאינן מכוסות. בנסיבות אלה יועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 5,000 ₪.

     

    כאב וסבל

     

28. על יסוד מכלול הנתונים שהובאו בפני, יועמד הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 45,000 ₪.

     

    ניכויים

     

29. מן הסכום שנפסק יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך 223,419 ₪ (נ/5), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה – בסך של 274,784 ₪.

     

    סיכום נזקי התובע

     

    הפסד שכר לעבר		270,353	₪
    הפסד שכר לעתיד		31,619	₪
    הפסדי פנסיה		37,747	₪
    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד		10,000	₪
    הוצאות וניידות		5,000	₪
    כאב וסבל		45,000	₪
    סך נזקי התובע		399,719	₪
    סך נזקי התובע לאחר ניכויים		124,935	₪

     

    סוף דבר

     

30. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 124,935 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 23.4% והוצאות משפט שהוציא התובע. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ולאחר מועד זה, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ח, 03 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.