פלונית נ' אסכנדר חלייחל

מבוא

1. לפניי תביעה אזרחית, הנגררת להרשעה בפלילים, מכח סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: "החוק").

    

   רקע

2. בתאריך 23.7.13 הוגש נגד הנתבע כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת (ת"פ 46114-07-13). בהמשך וביום 1.12.14 הודה הנתבע בעובדות כתב האישום לאחר תיקונן, ובהתאמה הורשע בעבירות של איומים, פגיעה בפרטיות, הטרדה מינית ומידע כוזב.

    

3. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, במהלך שנת 2012 פגש הנתבע את התובעת במסגרת עבודתה אצל אביו. התובעת הוסיפה את הנתבע לרשימת חבריה בפייסבוק ולאחר זמן מה הסירה אותו מרשימה זו. על רקע אירועים אלה, החל מחודש אוגוסט 2012, יצר הנתבע פרופיל פייסבוק כוזב על שמה של התובעת, הוסיף בו את תמונתה והוסיף חלק ממכריה כחברים. לפרופיל זה העלה תכנים בעלי אופי מיני ותכנים נוספים כוזבים. הנתבע שב ויצר פרופילים כוזבים על שמה של התובעת, הנושאים כותרות גסות וכוללים את תמונתה, אליהם אף צרף קישורים לאתרי הכרויות וסקס, ותכנים בעלי אופי מיני ואחרים. ביום 29.1.13 יצר הנתבע קשר עם התובעת דרך אחד האתרים, ובלי לגלות את זהותו, דרש ממנה לגלות על עצמה פרטים ולאשר את הפרופילים שנפתחו על שמה. בהמשך התכתבותו עם התובעת איים לרדוף אותה "עד שתמות או עד שתהפוך לדתיה", וטען כי לא יניח לה ויפיץ במכללה שהיא זונה. מכל האמור, פגע הנתבע, וכן איים לפגוע, בפרטיותה של התובעת ובשמה הטוב, כשהוא מתייחס אליה באופן מיני, מבזה ומשפיל ואף אחסן במחשב מידע כוזב על אודותיה, שיש בו כדי להטעות, ופרסם מידע זה.

4. בתאריך 2.12.15 נגזר דינו של הנתבע למאסר מותנה וחתימה על התחייבות כספית, לצד תשלום פיצוי בסך 5,000 ₪ לתובעת.

    

5. לא הוגש ערעור על פסק הדין.

    

6. בתאריך 5.4.16 הוגשה התביעה שלפניי.

    

   מסגרת נורמטיבית

7. נוכח המסגרת המשפטית בה עסקינן, סמכות אזרחית נגררת לפלילית, הבסיס לדיוננו הוא עובדות כתב האישום המבססות את הרשעתו של הנתבע, וב"כ הצדדים אינם חולקים על כך שאחריותו של הנתבע, למיוחס לו בכתב האישום, הוכחה, והכל בהתאם לסעיף 77(א) לחוק, וסעיף 17 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

    

8. סעיף 42א.(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה") קובע כי

    

   "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

    

9. מכאן שגם הממצאים והמסקנות מפסק הדין החלוט, קבילים בענייננו כראיה לכאורה. יתרה מכך, בהתאם לסעיף 42ג. לפקודה, משלא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור ממצאים ומסקנות כלשהם מתוך פסק הדין, הרי שלא ניתן לחלוק עליהם.

    

   טענות הצדדים

10. ב"כ התובעת טען כי לתובעת נגרמו נזקים רפואיים, כאב וסבל גופניים ועגמת נפש רבה. התובעת התקשתה בלימודיה, ציוניה נפגעו והיא השלימה את הלימודים לאחר חמש שנים, במקום שלוש. כמו כן בקש לפצותה ללא הוכחת נזק לפי סעיף 6ב לחוק למניעת הטרדה מינית, וכן לפי חוק הגנת הפרטיות. בנוסף, מעשיו של הנתבע מהווים פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע בתובעת, ומקימים עילת תביעה נוספת, ללא צורך בהוכחת נזק. עוד ציין כי משום שהתובעת שייכת למגזר הערבי, הפגיעה בה קשה יותר.

11. ב"כ הנתבע טען שהתנכלות ולשון הרע אינם מהווים חלק מכתב האישום. התובעת לא הוכיחה כל נזק, ונמנעה אף מהגשת תצהירים של בני משפחה או מרצים מהמכללה וכיוצ"ב. אין כל מסמך המעיד על פגיעה נפשית, והתעודות הרפואיות שצורפו אינן מעידות על קשר סיבתי.

    עוד טען כי הנתבע, בהיותו נכה ודחוי חברתית, נפגע מהתנהלותה של התובעת ולכן פעל כפי שפעל.

     

12. ב"כ הצדדים הסתפקו בהגשת תצהירים מטעם התובעת והנתבע, ויתרו על חקירות נגדיות ועל הגשת ראיות נוספות, העדת מומחים או עדים אחרים כלשהם.

     

13. על יסוד האמור, המחלוקות שנותרו נוגעות לשאלת הנזק.

     

    דיון והכרעה

14. ראשית, יש לציין כי פרק העובדות בכתב התביעה מרחיב את היריעה אל מעבר לגדרי כתב האישום, ומאדיר את האמור בו; כך, למשל, צויין בסעיף 7 כי הנתבע הוסיף מספר רב של חברים לפרופיל הפייסבוק שיצר, שעה שכתב האישום מדבר על "חלק ממכריה". בסעיף 10 ציין כי ההתכתבות בין הנתבע לתובעת נמשכה "במשך תקופה ארוכה", בעוד כתב האישום מתייחס ליום אחד, 29.1.13. בסעיף 11, מוזכרת אחותה של התובעת כמאויימת לצד התובעת, למרות שאין לאחות כל אזכור בכתב האישום. בסעיף 12 צויין שהמעשים "נמשכו שנים", בעוד כתב האישום מתייחס לתקופה שהחלה באוגוסט 2012 ושעה שכתב האישום הוגש לבית המשפט ביולי 2013. עוד עולה מסעיף 12 כאילו הנתבע סחט את התובעת, ולא היא.

     

15. גם לאורך יתר כתב התביעה ותצהיר עדותה הראשית של התובעת, פזורות טענות, המובאות כעובדות, שאין להן אחיזה בתשתית המהווה בסיס לדיון בתובענה זו, ולא הוכחו בראיות. וחבל.

    כך, למשל, בסעיף 17 לכתב התביעה נטען כי הנתבע סחט את התובעת, טענה שאין לה זכר בכתב האישום.

    האמור בסעיף 18 ביחס לגורמים ציבוריים שהוספו לדפי הפייסבוק, לא הוכח. לפי סעיף 4 לכתב האישום, הנתבע צירף "חלק ממכריה" של התובעת. הא ותו לא.

    לא הובא בדל ראיה ביחס להעדרותה הנטענת של התובעת מלימודיה. נטען כי לימודיה ארכו חמש שנים, בעוד שעיון בחומר שצורף לתצהירה מגלה כי למדה ארבע שנים; משנת תשע"א ועד שנת תשע"ד, ועד בכלל. זכאותה לתואר נרשמה מחודש אוקטובר 2015. בנוסף, עיון בגליונות הציונים שצירפה מגלה כי ציוניה לא רק שלא ירדו בתקופה הרלוונטית, אלא שככלל, הם אף גבוהים יותר ביחס לציוניה בתקופה הקודמת למעשים. עובדה זו מפריכה את טענותיה שלא הצליחה להתרכז בלימודיה, ומופרכת גם טענתה שלא מסוגלת היתה לעסוק במחשבים, לאור העובדה שלמדה בשנת תשע"ד קורס בשימושי מחשב, בו זכתה לציון 90.

    בסעיף 37 תוארה התובעת כ"נפגעת התעללות מינית", גם לטענה זו אין רגליים, והיא מהווה האדרה של המציאות.

     

    נזק פיזי

16. כתב האישום אינו מייחס לנתבע גרימת נזק פיזי. בסעיף 10 לגזר הדין קבעתי, בין היתר, כך:

     

    "... לא מצאתי כי הוכח קשר סיבתי בין מעשי הנאשם לחוליים הפיזיים המתועדים בבמ/1 ובמ/2".

     

17. התובעת לא תמכה את טיעוניה בדבר הנזק הפיזי שנגרם לה בחוות דעת רפואית בהתאם לתקנה 127 לתקנות, הערוכה בהתאם לסעיף 24 לפקודת הראיות. לא הוגשה בקשה לפטור את התובעת מהגשת חוות דעת כזו. בתיק הפלילי לא הוגש תסקיר נפגעת עבירה. התיעוד הרפואי שצירפה דומה, בעיקרו, לזה שהוגש במסגרת התיק הפלילי, לגביו נקבע, כאמור, כי לא בוסס הקשר הסיבתי בין המתועד בו לבין מעשי הנאשם (הנתבע כאן). קביעה זו הפכה, בנסיבות המתוארות לעיל, לחזקה חלוטה.

    לא למותר לציין כי לפי התעודה שכותרתה "הפניה כללית", סבלה התובעת מכאבי בטן שהחלו כשנה קודם לכן, ורזתה ב-8 ק"ג, משך תקופה של כשנה. התעודה נכתבה ביום 18.4.13, ומכאן שכאבי הבטן והירידה במשקל החלו טרם המעשים מושא כתב האישום.

    בנוסף, בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 21) ציינה כי בעקבות מעשי הנתבע "קיבלתי חיידק במעי". המצאות חיידק אינה מגובה בתעוד הרפואי, וממילא לא ייתכן שהמצאות חיידק במעיה של התובעת, היא תוצאה של מעשי הנתבע, רעים ככל שיהיו.

     

18. על יסוד האמור, אני דוחה את התביעה, ככל שהיא נוגעת לנזק פיזי, שעל פי הנטען נגרם לתובעת כתוצאה ממעשי הנתבע.

     

    נזק לא ממוני בגין כאב וסבל

19. הפיצוי עבור ראש נזק זה ניתן בגין תחושות של חוסר נוחות, מיחושים שונים, צער, עצב או עגמת נפש, שנגרמו לתובעת כתוצאה ממעשי נתבע.

     

     

20. בסעיף 10 לגזר הדין קבעתי באשר למעשי הנתבע ולהשלכותיהם על התובעת, כי

     

    "ברור כי התנהגותו ביזתה והשפילה את המתלוננת וגרמה לה נזק נפשי ותדמיתי בל ישוער, אף אם הדבר לא מתועד ברשומות הרפואיות, מקום בו נפגעו כבודה, שמה הטוב וזכותה לפרטיות".

     

21. אין ספק כי מעשי הנתבע מקימים עילה נזיקית, הן נוכח הקביעה דלעיל והן על בסיס ההגיון הבריא והשכל הישר לנוכח קריאת עובדות כתב האישום המתוקן.

     

22. הדעת נותנת כי מעשי הנתבע פגעו באופן ישיר ברגשותיה של התובעת ובכבודה, ובאופן עקיף במעגלים הסובבים אותה, החל מבני משפחתה הקרובים וכלה בחבריה. גלי הפגיעה במעגלים אלה, שבו והתנפצו על נפשה של התובעת. ברי כי הקביעות בגזר הדין, ביחס לתוצאות התנהגותו של הנתבע, טומנות בחובן את עגמת הנפש שנגרמה לתובעת, את כאב הלב ואת הקשיים הרגשיים עמם התמודדה בעצמה, מול משפחתה ועם חבריה.

     

23. יחד עם זאת, התובעת לא הניחה לפניי כל ראיה מלבד תצהירה ופסק הדין הפלילי בעניין נזק זה. בהעדר כל ראיה נוספת בעניין הנזק, יש להסתפק בהנחות כלליות לקביעת הנזק, שבבסיסן אומדנא והערכה.

     

24. סעיף 29א. לחוק הגנת הפרטיות מתיר לבית המשפט לחייב נתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, בלא הוכחת נזק. ככל שהוכח כי הפגיעה נעשתה בכוונה לפגוע, ניתן לחייב בכפל הסכום. בענייננו, הורשע הנתבע בפגיעה במזיד בפרטיותה של התובעת.

     

25. סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית מאפשר קביעת פיצוי שלא יעלה על 120,000 ₪, ללא הוכחת נזק, אך ללא אפשרות לכפל הסכום.

     

26. לקחתי בחשבון, בין היתר, את טיב מעשי הנתבע, התמשכותם לאורך מספר חודשים, השפעתם המתמשכת על התובעת והשלכותיהם על נפשה ועל יחסיה עם הסובבים אותה, גילה הצעיר, משך הזמן שחלף מאז האירועים ועד היום ואת העובדה שהשלימה בינתיים את לימודיה חרף הקשיים עמם התמודדה.

     

27. בשקלול כלל השיקולים הצריכים לדבר, אני פוסקת כי על הנתבע לפצות את התובעת בגין הפגיעה בה מכח החוק למניעת הטרדה מינית והחוק להגנת הפרטיות בסכום של 25,000 ₪.

     

    לשון הרע

28. בסעיף 13 פירט כתב התביעה את החוקים שהפר הנתבע במעשיו, וכלל בהם, בין היתר, עוולה לפי חוק איסור לשון הרע. כתב האישום לא ייחס לנתבע עבירה על חוק איסור לשון הרע, ובוודאי לא ייחס לו את העוולה האזרחית. מכאן, שעבירה זו אינה יכולה להוות בסיס לתביעה שלפניי, שכוחה שאוב, כאמור, מסעיף 77 לחוק.

     

29. אשר על כן, אני דוחה את התביעה לפיצוי מכח חוק איסור לשון הרע.

     

    התנכלות

30. כתב האישום לא ייחס לנתבע סעיף של התנכלות, לפי החוק למניעת הטרדה מינית. ולפיכך, בהתאם לנימוקים בסעיף הקודם, אין לי אלא לדחות את התביעה לפיצוי מכח סעיף זה.

     

31. הדבר נכון גם בנוגע למעשים שנטען כי בוצעו לאחר הגשת כתב האישום.

     

    איומים ופרסום מידע כוזב

32. עבירות אלה יוחסו לנתבע בכתב האישום, והוא הורשע בביצוען.

    כתב התביעה מבקש לפסוק לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין עבירות אלה, ואת זאת אין החוק מאפשר לעשות.

     

    אובדן כושר השתכרות 

33. טענות בענין זה, ובעניינים משיקים לו, הועלו בחצי פה בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית של התובעת. יחד עם זאת, הטענה לא נתמכה בנתונים כלשהם, לא הוכחה בראיות, ואף לא הונחה ולו תשתית ראשונית לביסוסה.

     

     

     

     

     

    אשם תורם

34. כתב ההגנה וסיכומי הנתבע רומזים לאשם תורם מצד התובעת, אשר באופן התייחסותה לנתבע, הסובל מנכות ומניכור חברתי, הביאה למצב בו פעל הוא כפי שפעל. דברים אלה ראוי היה שלא ייאמרו כלל. איני רואה כיצד ניתן לייחס לתובעת אשם כלשהו או רשלנות באופן התנהלותה, כך שתרמה ולו במעט לַרָעות שהתרגשו עליה מצד הנתבע. אני דוחה טענות אלה מכל וכל.

     

    סיכום

35. על בסיס האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 25,000 ₪.

     

36. בהתחשב בכך שהרציונל העומד מאחורי הפיצוי העונשי, קרוב לרציונל שבבסיס הפיצוי שנפסק בתיק זה, אני מורה כי מסכום הפיצוי שנפסק בתיק זה, ינוכה הפיצוי מושא התיק הפלילי.

     

37. כמו כן, יישא הנתבע בהוצאות המשפט של התובעת בסך 2,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד של התובעת בסך 8,000 ₪.

     

    המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

     

     

    ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ח, 13 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.