פלוני נ' רשת עתיד ואח'

לפני תביעה בגין נזק גוף אשר נגרם לטענת התובע בהיותו בן 16, עת נפל ונחבל במהלך משחק כדורגל שהתקיים במגרש הספורט בחצר בית הספר. התביעה הוגשה נגד רשת בתי הספר בו למד התובע וכן נגד המועצה המקומית מסעדה, והחברות המבטחות אותן (להלן: "הנתבעות 1-4" בהתאמה).

הרקע העובדתי וטענות הצדדים בתמצית

טענות התובע

1. התובע יליד שנת 1989.

    

2. על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, ביום 28.2.05 עת שיחק התובע בשעות הערב המוקדמות כדורגל במגרש הספורט בחצר בית הספר, נפל ונחבל.

    

3. נטען כי משטח האספלט במגרש מחורץ ובלתי אחיד במפלסו ובשוליו סף בנוי המסתיים באחד מצידי המגרש ללא סיבה, וכי עת ניגש התובע להביא הכדור שיצא מגבולות המגרש נתקלה רגלו בקצה הסף הבנוי והוא נפל ונחבל (להלן: "התאונה").

    

4. עוד נטען כי אין במגרש פנסי תאורה והמשחק התאפשר באמצעות תאורה חלקית של בתים סמוכים ותאורת רחוב.

    

5. בעקבות התאונה, התובע אושפז ונמצא כי נגרם לו שבר של הפטישון הפנימי בקרסול ימין, הוא עבר קיבוע באמצעות בורג ולאחר מספר שנים, ביום 25.7.10, הוצא בניתוח הקיבוע המתכתי מרגלו.

    

6. לאחר התאונה היה התובע במעקב אורטופדי, עבר טיפולי פיזיוטרפיה ונקבעה לו תקופת אי כושר עד סוף חודש אפריל 2005. נטען כי התובע סובל מהגבלה בתנועות מפרק הקרסול וכאבים המתגברים במאמץ.

    

   טענות הנתבעות

7. הנתבעות הכחישו את נסיבות התאונה ואת אחריותן, ולחילופין טענו לאשם תורם של התובע. עוד הכחישו את היקף הנזק הנתבע וטענו כי מדובר בפגיעה קלה ובלתי תפקודית, אשר לא תשפיע על יכולת השתכרותו של התובע בעתיד.

    

   ההליך

    

8. בדיון הוכחות אשר התקיים בפני, העידו התובע וחברו, מר חוסם סברה. מטעם הנתבעות 1 ו-2 העיד מר סלים אבו סאלח מנהל-אדמיניסטרטיבי בבית הספר ומטעם הנתבעות 3 ו-4 העיד מר מרסל חאמד-מזכיר המועצה.

    

   דיון והכרעה

    

9. לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפני, שקלתי טענות הצדדים והתרשמתי מעדיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה –להתקבל, כמפורט להלן.

    

10. אקדים ואומר כי טענת התובע לחלות הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולהעברת נטל הראיה אינה מקובלת עלי, שהרי גרסת התובע כפי שפורטה בתביעתו מעידה כי היתה לו ידיעה ברורה באשר לנסיבות שגרמו לתאונה, כעולה מסעיף 4 לכתב התביעה המתוקן. משכך, התנאים לחלותו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינו העברת חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו - אינם מתקיימים.

     

    נסיבות התאונה

     

11. בסעיף 4 לכתב התביעה המתוקן תוארו נסיבות התאונה כדלהלן:

    צוין כי התאונה ארעה במהלך משחק כדורגל אשר שיחק התובע עם חבריו במגרש הספורט בחצר בית הספר, לאחר שעות הלימודים בשעות הערב המוקדמות. כי גבולות המגרש מסומנים בצבע לבן ומשני צידיו שערים וסלי כדורסל; כי משטח האספלט במגרש מחורץ ובלתי אחיד במפלסו וזאת לאחר שלא שופץ במשך שנים וכי בשולי המגרש סמוך מאוד לסימון גבולו החיצוני, סף בנוי האמור להקיף את המגרש אך מסתיים באחד מצידיו ללא סיבה נראית לעין.

    צוין כי במהלך המשחק, יצא הכדור אל מחוץ לגבולות המגרש, התובע ניגש להביאו, רגלו נתקלה בקצה הסף הבנוי והוא נפל בחוזקה ונחבל.

     

12. בתצהיר עדותו הראשית חזר התובע על גרסתו היסודית לפיה במהלך משחק הכדורגל יצא הכדור מחוץ למגרש וכשניגש להביאו, נתקלה רגלו בקצה סף האבן והוא נפל. התובע הוסיף כי המגרש היה באותה תקופה מוזנח ובשוליו הצטברו גרוטאות וזבל, כי הוא וחבריו שיחקו באופן קבוע כדורגל במגרש לאחר שעות הלימודים והדבר היה ידוע למורים ולצוות בית הספר; כי שער בית הספר היה פתוח אחר הצהריים, לאחר שעות הלימודים וכי לא היתה כל בעיה לשחק במגרש; וכן כי לאחר התאונה החלו לנעול את השער על מנת למנוע מתלמידים לשחק במגרש לאחר שעות הלימודים. (ראו: סעיפים 4-7 לתצהיר עדותו הראשית של התובע).

     

13. בעדותו בפני, העיד התובע עדות קוהרנטית אשר מצאתיה אמינה. התובע אישר כי התאונה אירעה בסביבות השעה 18:00 בערב (עמ' 9 לפרוטוקול); כי ניתן היה לראות את הכדור כי היה "קצת אור", וכי התאונה אירעה לקראת השקיעה "בין לבין" (עמ' 12, 17 לפרוטוקול); בחקירתו הנגדית חזר התובע על גרסתו לפיה: "....הכדור יצא החוצה הלכתי להביא אותו והיה חתיכת בטון שבלטה והכדור היה בחוץ" ובזמן שהלך להביא את הכדור נתקל בה. (עמ' 13 -14 לפרוטוקול). התובע הוסיף ואישר כי "האבן הייתה קיימת ואני יודע שהיא קיימת וכשהלכתי להביא את הכדור בריצה נתקלתי בה לא יודע מה קרה לי" (עמ' 14 לפרוטוקול).

     

14. התובע העיד עוד כי חברו, מר סברה, היה נוכח במועד התאונה, כי הוא היה הראשון שניגש לעזור לו, וכי הוא לקח אותו לביתו לאחר הנפילה (עמ' 10, 12 לפרוטוקול). בנוסף העיד התובע כי לא דיווח לבית הספר על התאונה וכי הפעם הראשונה בה דיווח על התאונה לגורם כלשהו היתה כשסיפר לעורך דינו על האירוע (עמ' 11 לפרוטוקול).

     

15. בסיכום האישפוז מיום 4/3/2005 (נספח ב' לתצהיר התובע), נרשם כי יום לפני קבלתו, התובע נחבל בקרסול ימין. מעבר לכך אין תיאור נוסף באשר לנסיבות הפגיעה. עיון בתיעוד הרפואי שצורף מעלה כי אף הוא נעדר אזכור לגבי פגיעה במסגרת משחק כדורגל או במגרש בית הספר או לגבי נסיבות התאונה הנטענות.

     

16. על אף האמור, תצהירו של מר סברה אושש את טענות התובע באשר לנסיבות התאונה ולפיו:

    התובע ניגש לצד המגרש על מנת להביא את הכדור ופתאום שמע צעקה מפיו. לכשניגש אליו יחד עם כמה שחקנים ראה כי הוא שוכב על הרצפה בקצה המגרש כשהוא צועק ובוכה מכאבים; מר סברה הוסיף והצהיר כי הוא וחבריו היו משחקים באופן קבוע כדורגל במגרש; כי לא היתה כל בעיה להיכנס למגרש שכן השער היה פתוח אחר הצהריים באופן קבוע; כי לא נאמר בבית הספר כי הכניסה למגרש לאחר שעות הלימודים אסורה; כי אין תאורה במקום וכי הם שיחקו בשעות ערב, וכי התאורה החלקית במגרש היתה מתאורת הרחוב והבתים הסמוכים (סעיפים 2-5 לתצהיר מר סברה).

     

17. עדותו של מר סברה הלמה את עדותו של התובע במספר נקודות מהותיות בקשר עם נסיבות התאונה, וביניהן כי היו כעשרה אנשים במגרש בזמן התאונה (עמ' 27 לפרוטוקול- השווה לעדות התובע בעמ' 10 לפרוטוקול); כי התאונה ארעה לקראת שעות הערב וכי "היה קצת אור כבר התחיל להחשיך"; כי הם המשיכו לשחק כי היה אור מצד הכביש ומבתים סמוכים באופן שלא היה חשוך לגמרי, כטענת התובע עצמו (עמ' 28 לפרוטוקול); כי הוא זוכר שהכדור יצא החוצה והתובע רץ ראשון להביאו- ואז נפל (עמ' 28 לפרוטוקול); כי התובע נפל ממש בסוף של המגרש. לכשנשאל מר סברה ביחס לתמונה מספר 2 באשר למיקום התובע לאחר הנפילה, מיקד העד והשיב: "לא פה הוא נפל ממש בסוף הוא היה יושב וצועק" (עמ' 27 לפרוטוקול). עדותו של מר סברה אוששה אף את מהות הפגיעה הנטענת על ידי התובע, ולפיה התובע לא יכול היה ללכת ולכן הם נאלצו להרימו עד לביתו (עמ' 28 לפרוטוקול).

     

18. אני ערה לעובדה כי התובע העיד כי נפל על פניו בעוד שמר סברה העיד כי נפל על הגב. על אף האמור, עדותו של מר סברה לפיה כבר חלפו 12 שנה באופן שהוא זוכר שהתובע היה באזור המסוים עליו העיד, נפל והתחיל לבכות וכי הם לקחו אותו הביתה - מקובלת עלי. לנוכח האמור לא ראיתי בבקיעים או אי התאמות מסוימות שנפלו בין העדויות כדי לכרסם באמינותן ובמהימנות גרסתו היסודית של התובע.

     

19. יוסף, מטעם הנתבעות 1-2 הוגש תצהירו של מר אבו סאלח, מנהל אדמיניסטרטיבי בבית הספר "תיכון טכנולוגי מסעדה" מיום שנפתח בית הספר בשנת 1989, ומי שבמסגרת תפקידו אמון אף על תחזוקת בית הספר.

     

20. מר אבו סאלח הצהיר בסעיף 4 לתצהירו כי "מבדיקה שערכתי לא מצאתי ברשומות בית הספר מידע או דו"ח אירוע לגביי המקרה הנדון". על אף האמור, בעדותו נשאל מר אבו סאלח אם בדק את הרישומים הנוגעים להיעדרותו של התובע מבית הספר, ואישר כי לא בדק; לכשנשאל אם בדק את היומן עובר למתן תצהירו, אישר כי לא בדק; לכשנשאל אם שוחח עם המפקח באשר לאירוע הנטען, אישר כי לא שוחח עמו (עמ' 37 לפרוטוקול). הדברים אמורים ביתר שאת משבעדותו אישר מר אבו סאלח כי המחנך משמש כיום כמפקח במשרד הכלכלה וכי הוא גם מפקח בבית הספר וכי פגש בו כחודש לפני חקירתו, ואף על פי כן לא שוחח עמו על המקרה "אף פעם" (עמ' 33 לפרוטוקול). לכך יש לתת את המשקל המתחייב.

     

21. התנהלות מעין זו תמוהה בעיני ויש בה כדי להטות את הכף לטובת גרסתו של התובע. חזקה על מוסד חינוכי האמון על שלום תלמידיו, כי יערוך את כל הבדיקות המתחייבות לבירור נסיבות האירוע הנטענות, והימנעות מביצוען– תיזקף לחובתו.

     

22. לא נעלמו מעיני הטענות באשר לאמירות השונות של התובע בפני המומחים, לפיהן לכאורה מסר למומחה מטעם בית המשפט ד"ר לוגר כי "נפל על משטח חלק" בשעת משחק כדורגל בבית ספר; ולמומחה מטעם הנתבעות, ד"ר קליגמן, כי בזמן משחק כדורגל "החליק ונפגע בקרסול ימין". על אף האמור, סבורני כי אין באלה בלבד כדי לגרוע מקביעותי בדבר הוכחת נסיבות התאונה במאזן ההסתברויות הנדרש, זאת כשבין היתר התרשמתי מעדות התובע לפניי כי השפה העברית אינה שגורה בפיו ואי ההתאמות אינן נעוצות במהימנותו.

     

23. בנוסף, אני ערה לטענות הנתבעות באשר לחוסר הדיווח על דבר התאונה לאיש. ברם, התובע הסביר בחקירתו כי הגיע הביתה לפנות ערב, כי הלך לישון ונרדם עד למחרת היום (עמ' 15 -16 לפרוטוקול). משעסקינן בנער בן 16 לאחר משחק כדורגל ולאחר התאונה, לא מצאתי כי יש בכך כדי לכרסם בגרסת התביעה.

     

24. הדברים אמורים אף בהינתן הערתי לגבי התנהלות הנתבעות ובדיקת המסמכים שבחזקתן והיעדר ברור עם המפקח בקשר עם התאונה הנטענת.

     

25. לנוכח כל האמור לעיל אני קובעת כי במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי, התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת נסיבות התאונה.

     

    שאלת האחריות

     

26. האם הוכחה רשלנות מצד הנתבעות או מי מהן?

     

27. "על שלושה דברים עומדת עוולת הרשלנות: על קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, על הפרתה של חובה זו ועל נזק שנגרם עקב ההפרה." (ע"א 2617/13 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (6.12.15), עמ' 5).

     

28. המבחן על פיו יבחן אם המזיק חב בחובת הזהירות כלפי הניזוק הינו מבחן הצפיות. ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (להלן: "פרשת ועקנין"), עמ' 122.

     

29. בהתאם להלכה הפסוקה, בעלות ושליטה במקרקעין מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין. כמו כן, אין מי שיחלוק על אחריותו המושגית של בעלים, מחזיק ומפעיל של מוסד חינוך כלפי הבאים בשעריו, לרבות התובע. אף על פי כן, האחריות בגין נזק נטען תיקבע רק ככל שתופר חובת הזהירות הקונקרטית. (פרשת ועקנין, עמ' 124-125). בעלים או מחזיק שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, לא ישא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית. (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב (3) 733, פסקה 10; ע"א 683/77 בנימין ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו (31.10.79) עמ' 157).

     

30. חובת הזהירות הקונקרטית אינה מתגבשת בגין כל סיכון וסיכון. ישנם סיכונים סבירים, טבעיים ורגילים בחיי היום יום, בגינם לא תוטל אחריות כעניין שבמדיניות משפטית. ראו: פרשת ועקנין, עמ' 126-127. ראו גם : ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 72, עמ' 76.

     

31. ומן הכלל אל הפרט – מן החומר שלפני עולה כי על אף שהתאונה ארעה במהלך פעילות ספורט, יש לקבוע קיומה של חובת זהירות קונקרטית הן של הנתבעת 1 והן של הנתבעת 3, כלפי התובע, שכן ראוי לראות בקצה אבן השפה מפגע, המהווה סיכון בלתי סביר שהיה על הנתבעות או מי מהן לנקוט באמצעים סבירים כדי להסירו.

     

32. עיון בתמונות (ת/1) מעלה כי אבן השפה אכן מסתיימת לפני סוף המגרש המסומן באופן שניתן היה לצפות פציעתו של מי מן המשתמשים במגרש כפי שארע בתאונה.

     

33. תימוכין לכך נמצא בעדותו של מר אבו סאלח בגדרה אישר בעמ' 36 לפרוטוקול כי אבן השפה הוסרה לאחר התאונה, וככל הנראה בעקבותיה, כדלקמן:

     

    "ש. עשיתם שיפוצים? תאורה?

    ת. עשינו שיפוצים אבל לא תאורה. אנחנו עובדים רק ביום.

    ש. אבן השפה נשארה?

    ת. לא.

    ש. למה הורדתם את אבן השפה?

    ת. כי יש שם חול ובוץ כל הזמן. עשינו אספלט עד הסוף."

     

34. מר אבו סאלח נשאל עוד לעניין זה:

     

    "ש. למה עשיתם שיפוץ של כל המגרש למה שמתם אספלט חדש?

    ת. כי האספלט היה ישן וביקשנו מהמועצה לעזור לנו בתקציב." (עמ' 38 לפרוטוקול)

     

35. לעומת עדותו זו, ראיתי בעדות מזכיר המועצה, מר מרסל חמאד, ביסוס לקיומו של קשר בין שיפוץ המגרש לאירוע התאונה דווקא. מר חמאד נשאל בעמ' 40 לפרוטוקול:

     

    "ש. העד הקודם אמר שהם הורידו את אבן השפה הזו?"

    והשיב:

     

    "ת. כנראה שנעשה עוד שיפוץ על ידי רשת עתיד לא היינו קשורים לזה. תחזוקה של החצר והמגרש החיצוני שארעה שם התאונה זה אך ורק של רשת עתיד. אין למועצה שום נגיעה." (ההדגשה אינה במקור)

     

36. ובהמשך עדותו בעמ' 40 לפרוטוקול:

     

    "ש. אתם מקבלים מרשת עתיד דמי שכירות על המבנה הזה?

    ת. נכון.

    ש. למעשה כל דבר שהם רוצים לבנות צריכים את האישור שלכם ואתם דואגים להיתר בניה?

    ת. אם הדבר נדרש הם מבצעים את זה חוקית ויש מקרים שלא ביקשו את האישור שלנו. יש מקרים שלא קיבלו את האישור שלנו.

    ש. יש מקרים שאתם יכולים להגיד להם לא לעשות?

    ת. אנחנו בודקים אם זה חוקי ועומד בקריטריונים נדרשים ונותנים אישור. הם חייבים לפנות אלינו לקבל אישור אבל בעניין שלו לא פנו אלינו בכלל. עשו על דעת עצמם את האספלט במקום שטח הגינון. למיטב זכרוני אחרי שנת 2005 ולא קיבלו את האישור שלנו" (ההדגשות אינן במקור)

     

37. הנה כי כן, מעדות נציג המועצה ניתן להסיק קיומו של קשר בין שיפוץ המגרש לאירוע התאונה של התובע ועולה ממנה כי השיפוץ בוצע רק לאחר התאונה.

     

38. זאת ועוד, מעדות מר אבו סאלח בעמ' 38 לפרוטוקול עולה כי עם קבלת המבנה מן המועצה, לא נערכו בדיקות בבית הספר מהפן הבטיחותי וכי ביצעו רק "מה שדחוף", כך:

     

    "ש. אני מבין שבדקתם את בית הספר את הצרכים בבית הספר גם אם זה מהפן הבטיחותי והתפעול ועשיתם עבודות כדי לשמר אותו וכדי שהילדים יהיו בטוחים בו נכון?

    ת. לא.

    ש. אז מה?

    ת. עשינו מה שצריך. המבנה הזה היה מבנה של חטיבת ביניים שייך למשרד החינוך. למועצה.... לקחנו את בית הספר ועשינו מה שדחוף לעשות אותו עשינו שיפור בריצוף, חלונות החלפנו אבל בטיחות וזה, קיבלנו עם אישור בטיחות מהמועצה".

     

39. מדבריו עולה כי תחת ביצוע בדיקות בטיחותיות למבנה כמתחייב, הסתמכו על אישור בטיחות שקיבלו לכאורה מן המועצה. על אף האמור, אישור בטיחות למבנה בית המספר ומתקניו - לא הונח בפני בית המשפט. את ההימנעות מהצגת אישורי הבטיחות הרלוונטיים בגדרי ההליך יש לזקוף הן לחובת הנתבעת 1 והן לחובת הנתבעת 3 כמי שתחת ידה יצאו האישורים הנטענים בזמנים הרלוונטים וכמי שהינה הבעלים של המבנה ומי שהחזיקה בו בפועל עובר למסירתו לנתבעת 1. הדעת נותנת כי הנתבעות 1 ו-3 מחזיקות בכל המסמכים הנוגעים לתקינות ובטיחות מבנה בית הספר ומתקניו, ואי הצגת אף לא אחד מהם – ראוי כי תיזקף לחובתן בראי ההלכה הידועה בדבר הימנעות מהבאת ראיה.

     

40. לנוכח האמור לעיל, על אף שלא נעלמה מעיני הפסיקה לפיה תאונה במהלך משחק כדורגל יכולה להיות "סיכון רגיל" הכרוך בפעולת ספורט, משהוכח קיומו של מפגע המהווה סיכון בלתי סביר במגרש יש לקבוע כי הנתבעות 1 ו-3 הפרו את חובת הזהירות המוטלת על כל אחת מהן ולמעשה התרשלו. השווה לעניין זה: ת"א (נצ') 4983/04 פלוני (קטין) נ' עיריית פתח תקוה (17/6/07) עמ' 6:

     

    "אמת היא שאין צורך, עם כל הכבוד, בחוות-דעת מומחה לבטיחות מגרשי ספורט, כדי ללמד אותנו כי הפרשי גבוה במרצפות, כדי 1.5 ס"מ, מסכנים את הולך הרגל, בכך שיכולים לגרום להיתקלות ונפילה. קל וחומר, כשמדובר במגרש ספורט, אשר באופן רגיל רצים בו ולא הולכים הליכה רגילה; נסיון החיים מלמד אותנו, כי בתנאים אלה קיים סיכון למעוד ולדעתי הסיכון הינו בלתי סביר."

     

     

    אשמו התורם של התובע

     

41. לאחר בחינת הדברים, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות יש לקבוע כי לתובע אשם תורם מסוים לתאונה. זאת בראי עדות התובע לפיה היה מודע לקיומה של אבן השפה במקום וכי: "האבן הייתה קיימת ואני יודע שהיא קיימת וכשהלכתי להביא את הכדור בריצה נתקלתי בה לא יודע מה קרה לי" (עמ' 14 לפרוטוקול). וכן בראי בחירתו להשתתף במשחק כדורגל בהינתן מידת התאורה במגרש באותן השעות. ראו לעניין זה עדותו של מר סברה בעמוד 28 לפרוטוקול לפיה שיחקו כילדים על אף שהחשיך שכן לא היה להם מה לעשות וכי "עכשיו לא נשחק בצורה כזו".

     

42. מחד, התובע ידע והיה ער לקיומו של המפגע בעת המשחק ולסיכון הטמון בו ומאידך, מדובר בפעילות ספורט ובקטין, והרי דרכם של קטינים בזמן משחק תחרותי ככדורגל להתלהב ולא לפעול במתינות וביישוב דעת. ראו הערת כבוד השופטת חיות בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (7/9/10) בעמ' 35 פסקה 3, לעניין אשמו התורם של קטין בן 16 כדלקמן:

     

    "אכן, הפסיקה הכירה בכך שקטין אינו מחזיק באותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת שבגיר מחזיק בהם וניתן לצפות כי הוא עלול בדרך הדברים הרגילה להיפגע בידי גורם חיצוני ולהביא נזק על עצמו ועל זולתו במעשה ובמחדל (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 (1993)). יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו ואין לפטור מראש קטין אך בשל היותו קטין מן החובה לשמור על בטחונו שלו. במקרה דנן היה המערער בעת קרות האירוע כבן 16 וחצי שנים, דהיינו קרוב לבגירות וניתן היה לצפות ממנו כי יפעיל שיקול דעת ולא ייתלה על השער נוכח עדות מפורשת שמסר חברו של המערער ולפיה היו התלמידים מודעים היטב לעובדה שהשער איננו מקובע כדבעי אל הקרקע ונוכח תיאורו כיצד היו התלמידים מזיזים את השער כל אימת שזע ממקומו בעיצומו של המשחק (ראו עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 29-24 ועמוד 23 בשורות 7-1). בהתחשב בגילו של המערער, בכובד משקלו על שער הקט-רגל ובמידע שהיה ברשותו באשר לאי-יציבותו של השער, ניתן היה לצפות כי יימנע מלהיתלות עליו גם בהתלהבותו מהבקעת השער." (ההדגשה אינה במקור).

     

43. השוו עוד: ע"א (נצ') 264/08 אסולין מיכאל נ' עיריית קרית מוצקין (1/6/09) עמ' 7:

     

    "באשר לשיעור האשם התורם, לא שוכנעתי כי יש להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא גם בעניין זה. כאמור, לא שוכנעתי כי מקרה זה בא בגדר המקרים יוצאי הדופן שבהם קמה הצדקה להתערבות בתשתית העובדתית שנקבעה. בפסק הדין, ציין כאמור בית משפט קמא, כי המערער וחבריו משחקים במגרש כ-30 שנה, וכי הבור היה בנמצא קרוב ל-20 שנה והוא ידע היטב על הימצאו ומיקומו ואף לא נהג לסרוק את המגרש, בטרם החל לשחק, על מנת לבדוק באם הבור סגור או פתוח. בית משפט קמא ראה בפעולות אלה משום התרשלות והעמיד את אשמו התורם של המערער על 30%.

    (לא אכחד, יכול והיה מקום לקבוע אף אשם תורם גבוה יותר בנסיבות, אך לא כדי התערבותינו)."

44. ראו בעניין זה אף סעיף 8 לסיכומי התובע.

     

45. לנוכח האמור ובאיזון הראוי - ראיתי לייחס לתובע בנסיבות דנן אשם תורם בשיעור של 25%.

     

    חלוקת האחריות

     

46. באשר לחלוקת האחריות בין הנתבעות, צירוף הוראות סעיפים 11, 77(א), 83(א), 84 לפקודת הנזיקין, מלמד כי "...כל אחד מהמעוולים אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק; הניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהמעוולים בלי לצרף את האחרים; הניזוק אינו יכול להיפרע יותר מכפי נזקו; ואילו ביחסים הפנימיים בין המעוולים הם זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם" (ע"א 7008/09 ג'אבר נגד עבד אלקאדר (7.9.2010)).

     

47. יוצא, אפוא, כי הנתבעות חייבות כלפי התובע, יחד ולחוד, ונושאות כל אחת בנפרד במלוא נזקיו של התובע.

     

48. אשר לחלוקה הפנימית בין הנתבעות, זו נעשית בהתאם להוראות סעיף 84 (ב) לפקודת הנזיקין:

     

    "חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם עניינה ביחסים הפנימיים שביניהם.. החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית כאמור בסעיף 84(ב) לפקודה על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים. בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים .. או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית ..." (פס"ד ג'אבר הנ"ל, פיסקה 40).

49. מן ההסכמים המצורפים לתצהיר מר חאמד עולה כי המועצה הינה הבעלים היחיד והבלעדי של המבנה וכי העניקה לנתבעת 1 את זכות השכירות במבנה. תחילה בתמורה לשיפוץ המבנים בלבד, ובהמשך מכוח הסכם פשרה, בתמורה לדמי שכירות.

     

50. מן ההסכמים עולה לכאורה אחריותה של הנתבעת 1 לתחזוקת המבנים (עמ' 2 להסכם הפשרה). כמו כן, הנתבעת 1 הינה המפעילה של בית הספר, שוכרת המבנה והמחזיקה בו בפועל.

     

51. בנוסף עולה מחומר הראיות כי הנתבעת 1 לא הקפידה על נעילת שער בית הספר וכי היה ידוע לכל כי שער בית הספר לעיתים פתוח, זאת הן בתקופה שעובר לתאונה, וככל הנראה אף לאחריה. ראו לעניין זה: סעיף 4 לתצהיר מר סברה; סעיף 4 לתצהיר התובע; עדותם של התובע ומר סברה כי היו נוכחים במשחק כעשרה אנשים המעידה על ידיעת כל המשתתפים כי המגרש מהווה מקום מפגש למשחק; עדות התובע בעמ' 9 לפרוטוקול לפיה היו נוהגים לשחק במגרש אחרי שעות הלימודים כפעם בשבועיים; עדות התובע בעמ' 17 לפרוטוקול לפיה עד היום השערים לפעמים פתוחים ולפעמים סגורים וכי זה היה מצב רגיל בו נכנסים לשחק "בלי לשאול אף אחד"; וכן בעמ' 24 לפרוטוקול.

     

52. עדותו של מר אבו סאלח בעמ' 36 לפרוטוקול לפיה כביכול הוא או אב הבית מקפידים לסגור את שערי בית הספר בשעה 15:00, אינה מקובלת עלי- משהוצג בפני בית המשפט צילום וסרטון וידאו לפיו השער פתוח אף בלילה. הטענה כי השער פתוח אך כשהקבלן עובד בבית הספר וכי יכול שעבד "מסביב לשעון" אף בשעות הלילה-אינה נראית לי סבירה. אף אם הותר למי מבעלי המקצוע להוסיף ולעבוד בשעות הלילה המאוחרות, מן הראוי היה כי יינתנו לו הנחיות ברורות ומתאימות בדבר נעילת השערים על מנת להימנע מתאונות דומות, לבטח משמדובר בתקופה שלאחר הגשת התביעה.

     

53. לנוכח האמור, אני מעדיפה את גרסת התובע לפיה הנתבעת 1 או מי מטעמה לא נהגה לנעול את שערי בית הספר, באופן שהיה עליה לצפות כניסתם של ילדים לאחר שעות הלימודים ומשכך אף את קרות התאונה. השווה: ת"א (הרצ') 26057-11-12 ג. ס נ' פלוני עמ' 14-15.

     

54. נתבעת 3 הינה בעלת המקרקעין ועולה מחומר הראיות כי עזרה ונטלה חלק בביצוע עבודות בבית הספר (ראו עדות נציג המועצה, מר חאמד, בעמ' 40-41 לפרוטוקול); כי היה על הנתבעת 1 לקבל את אישורה של המועצה עובר לביצוע כל עבודה וכי "אנחנו בודקים אם זה חוקי ועומד בקריטריונים נדרשים ונותנים אישור. הם חייבים לפנות אלינו לקבל אישור ..." (שם בעמ' 40) באופן שהמועצה למעשה פיקחה והיתה מעורבת בנעשה בבית הספר וכי אישור הבטיחות ניתן לנתבעת 1 מאת המועצה. כמו כן המועצה גובה דמי שכירות בגין המבנה. בנסיבות אלה, למועצה החובה לקיים פיקוח הולם על הפעילות המבוצעת במגרש, לרבות תקינות ובטיחות המגרש ומניעת סכנות בלתי רגילות ובלתי סבירות.

     

55. לאור האמור לעיל, הן על פי מבחן האשמה המוסרית והן על פי מבחן האשמה ההדדית, סבורני כי הנתבעת 1 רשת עתיד, היא הנושאת בעיקר האחריות. זאת, לנוכח היותה המחזיקה והמפעילה של בית הספר ומי שהיה עליה לתחזק את המבנים ולשפצם ולהקפיד על נוהלי נעילת השערים.

     

56. מכל האמור, סבורני כי יש להעמיד את אחריות הנתבעת 1 על 80% ואת אחריות הנתבעת 3 על 20%.

     

    שיעור הפיצוי

    הנכות הרפואית

     

57. עקב התאונה אובחן התובע כסובל משבר בפטישון המדיאלי והוא נותח על ידי קיבוע בבורג ולאחר מספר שנים עבר ניתוח נוסף להסרת הבורג.

     

58. בחוות דעת מומחה מטעם התובע, דר. אסא לב-אל, נקבעה לתובע נכות אורטופדית בשיעור 10%. בחוות דעת מומחה מטעם הנתבעות, דר. מרדכי קליגמן, נקבע כי לא נותרה לתובע נכות בתחום האורטופדי.

     

59. מומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, דר. א. לוגר, קבע בחוות דעת מיום 24.9.14 כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 6% בשל הגבלה קלה בתנועות פרק הקרסול הימני והפרק הסובטלרי לפי סעיף 48(3)א (בחלקו) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

     

60. משהצדדים לא ביקשו לחקור המומחה אני רואה לאמץ את חוות דעתו ולהעמיד את הנכות הרפואית של התובע בגין התאונה על 6%.

     

    הנכות התפקודית

     

61. מושכלות יסוד הן כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד זה נדרש בית המשפט להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד וזאת על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, השפעת הנכות על מקצועו של התובע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי ינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, לרבות לשינויים שחלו בשכר. ראה ע"א 3049 גירוגיסיאן נ' רמזי ; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21.12.92); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.10).

     

62. התובע יליד 1989, סיים לימודיו בגיל 18, כשנתיים לאחר התאונה והחל בשנת 2008 לעבוד בטפסנות כשכיר בעסקו של אביו (ראה תלושי השכר שצורפו ותקופת הוותק במקום העבודה). התובע ציין כי למד מחשבים אולם לא השלים לימודים אלה.

     

63. לטענת התובע הוא סובל ממגבלה, עובד "לאט לאט" ו"לא מרים דברים כבדים". הנתבעות מנגד טענו כי התובע אינו מוגבל בעבודתו, מאז סיום לימודיו עובד בטפסנות ואין לנכות הרפואית כל השפעה תפקודית.

     

64. לאור עדות התובע התרשמתי כי התובע איננו סובל ממגבלה המכבידה ממשית על שגרת היומיום שלו או על עבודתו וכי השפעתה התפקודית של הנכות שנגרמה לו מן התאונה נמוכה. זאת בשים לב לעובדה, כי התובע בחר בסמוך לסיום לימודיו לעבוד בטפסנות, עבודה פיזית המחייבת עמידה והליכה יומיומית. לא נעלמה מעיניי העובדה כי המעסיק הינו אביו של התובע וטענות התובע לעניין זה, כי משמדובר בעסק משפחתי מתחשבים בו ובמגבלתו הנטענת. עם זאת, הדעת נותנת כי ככל שלנכות היתה השלכה תפקודית משמעותית, היה התובע בהיותו קטין בקרות התאונה, בוחר להשתלב בעבודה אשר אינה כרוכה בעבודה פיזית כלל ותואמת הגבלתו הנטענת.

     

65. מכל האמור אני מוצאת להעמיד הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית בשיעור 6%.

     

    הפסדי שכר לעבר ולעתיד

     

66. כאמור, בעת התאונה התובע היה כבן 16; הוא סיים 12 שנות לימוד ולא שרת בצבא; בשנת 2008 (ככל הנראה בסמוך לאחר סיום לימודיו) החל לעבוד בטפסנות כשכיר אצל אביו ושם הוא עובד עד היום, לדבריו תמורת סך של כ-5,000 ₪ לחודש. פרט לשלושה תלושי שכר בגין חודשים: ינואר 2015, פברואר 2015 ומרץ 2015, המעידים על שכר ברוטו בסך כ-4,500 ₪ בממוצע בחודש, לא צרף התובע נתונים אודות השתכרותו ולא נתן כל הסבר מדוע לא המציא נתונים אלה. שעה שהתובע עובד כל השנים במקום אחד, בעסק המשפחתי, לא היתה כל מניעה כי ימציא תלושי שכר בגין מלוא התקופה לרבות טפסי 106 לשנים הרלוונטיות.

     

67. הפסיקה גורסת כי בעניין קטינים יש לחשב את הפסדי השכר חישוב אקטוארי מלא בהתאם לשכר הממוצע במשק, החל מתקופת השחרור מן הצבא. למרות האמור, בענייננו, משהתובע לא שרת בצבא וחלף כעשור מאז סיים לימודיו והחל לעבוד ולהשתכר, ניתן להסיק את ההפסד שנגרם לו בפועל, ככל שנגרם. כאמור, עולה מן החומר, לרבות מעדות התובע, כי במשך כל התקופה האמורה הינו עובד בטפסנות אצל אביו.

     

68. מחומר הראיות לא הוכח כי נגרמו לתובע הפסדי השתכרות לעבר. התובע העיד בחקירתו כי שכרו כיום הינו בסך כ-5,000 ₪ בערך בחודש, אולם, לא צרף תלושי שכר בגין התקופה הנוכחית ואף לא בגין שנות העבר פרט לשלושה תלושי שכר בודדים כמפורט לעיל. אי המצאת נתונים אודות השכר, בעבר ובהווה, נזקפת לחובת התובע. משמדובר בנכות אשר התרשמתי כי לה השפעה תפקודית נמוכה, ומשלא הוכח כי נגרמו לתובע הפסדי שכר לעבר ומשעסקינן בראש נזק מיוחד הטעון הוכחה, אינני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר לעבר.

     

69. נראה כי התובע החלים היטב מפציעתו, הוא עובד מזה כעשר שנים בעבודה פיזית בתחום הבניין, כשנכותו הצמיתה נמוכה יחסית וספק אם עד כה השפיעה על כושר השתכרותו. עם זאת, משהתובע עובד בעבודה פיזית קיימת אפשרות כי נכותו תשפיע על השתכרותו בעתיד. בנסיבות אלה, סבורני כי סביר לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין גריעה מכושר השתכרות לעתיד, הלוקח בחשבון את גילו ואת השכר הממוצע במשק כיום, אולם בחישוב אקטוארי חלקי בלבד, בסך של 90,000 ₪ (כולל פנסיה).

     

    כאב וסבל

     

70. בראי גילו של התובע (יליד 1989), מועד התאונה (28.02.05), ימי האשפוז, טיב ואופי הפגיעה ואחוזי הנכות העומדים על 6%– זכאי התובע לפיצוי בראש נזק זה בסך של 25,000 ₪.

     

    הוצאות ועזרת הזולת

     

71. בנסיבות העניין, בשים לב לאופי פגיעתו של התובע והנכות שנגרמה לו, סבורני כי סביר לפסוק לתובע בגין הוצאות ועזרת הזולת לעבר פיצוי גלובלי בסך של 5,000 ₪.

     

72. משנכותו הצמיתה של התובע הועמדה על 6% בלבד, ומשלא מצאתי כל ראיה לכך כי התובע נזקק כיום לעזרה כלשהיא, אין מקום לפסוק לתובע עזרה לעתיד.

     

73. בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, ואלה יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק. לפיכך, ובהעדר ראיה להוצאות רפואיות להן יזקק התובע בעתיד, אינני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעתיד.

     

    סוף דבר

     

74. לנוכח כל האמור, הנתבעות 1 ו-3 יחד ולחוד, באמצעות המבטחות, תשלמנה לתובע את הסכומים כדלקמן:

     

    א. הפסד שכר לעתיד 90,000 ₪

    ב. נזק לא ממוני25,000 ₪

    ג. הוצאות ועזרת הזולת5,000 ₪

    120,000 ₪

    בניכוי 25% אשם תורם (30,000) ₪

     

    סך פיצוי  90,000 ₪

     

75. לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% +מע"מ והוצאות משפט. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

     

     

    ניתן היום, ב' טבת תשע"ח, 20 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.