ואראקלס ואח' נ' דעדס ואח'

מונחת לפניי תביעה למתן צווים וגם לפיצוי התובעים על נזקים שנגרמו להם כתוצאה מעבודות בניה שביצעו הנתבעים במסעדה המצויה מתחת לדירת התובעים. התובעים העמידו את החלק הכספי בתביעתם, על סך 200,000 ₪ (לצורכי אגרה - כך לפי כתב התביעה).

בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר שלילי לגבי השאר.

עיקר העובדות הרלבנטיות

מחומר הראיות בהליך עולה כי התובעים 2-1 הם אח ואחותו, שמתגוררים בדירה בבניין אשר שוכן באזור השער החדש בעיר העתיקה בירושלים (להלן בהתאמה: "הדירה" ו-"הבניין"). הדירה, וכך גם הבניין, נמצאים בבעלות הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית (להלן: "הפטריארכיה") והתובעים הם דיירים מוגנים בדירה.

הנתבעים 2-1 (להלן: "הנתבעים") הם אחים שמפעילים מסעדה בבניין, מתחת לדירת התובעים (להלן: "המסעדה"). הנתבעים הם בניו של הנתבע 3, וגם הם דיירים מוגנים בנכס המסעדה, שאף הוא בבעלות הפטריארכיה. הנתבעים הציגו בראיותיהם רישיון עסק להפעלת מסעדה שהוצא לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968. הרישיון בתוקף עד יום 31.12.2017.

עבודות הבניה להפעלת המסעדה החלו במועד כלשהו בשנת 2013. בין השאר, העבודות כללו חפירה ובניה בתוך חלל הנכס שכיום משמש כמסעדה; הריסת מחיצה בתוך הנכס האמור ואשר שימשה כקיר חוצץ בין שתי חנויות שבו; התקנת ארובה על חזית הבניין כלפי מעלה לפליטת ריחות (להלן: "הארובה"), הזזת בלוני גז של המסעדה לתוך סמטה אשר מובילה לכניסת ביתם של התובעים (להלן: "בלוני הגז"), התקנת צינור אוורור מחלון אשר משמש חדר שירותים בקומת המסעדה, כאשר האוויר נפלט אל חלל חדר המדרגות המוביל לדירת התובעים (להלן: "צינור האוורור"); התקנת מנוע מזגן בחזית דירת התובעים מתחת לאחד ממרפסותיה (להלן: "מנוע המזגן" או "המזגן"); התקנת גג סככה לאורך חזית הבניין מעל המסעדה; פגיעה במערכת המרזבים ועוד.

ביום 7.11.2013 הגישו התובעים לבית המשפט בקשה למתן צו מניעה במסגרת התביעה דנן. צו כאמור ניתן ביום 8.11.2013 (כבוד השופטת מ' אביב). תחילה הוגשה התביעה גם נגד עיריית ירושלים, ואולם בדיון מיום 26.1.2015, בהסכמת הצדדים, התובענה נגדה נמחקה.

תמצית טענות התובעים

התובעים טוענים בתביעתם, בין השאר, כי בשנת 2001 רכשו הנתבעים את זכות הדיירות המוגנת במסעדה. עד לרכישתה, שימשה המסעדה כמזנון ללא הכנת מזון. במהלך חודש ספטמבר 2013, רכשו הנתבעים את זכות הדיירות המוגנת בחנות הסמוכה למסעדה, חנות ששימשה בעבר כבית דפוס, ובכך הגדילו את שטח המסעדה.

הנתבעים ביצעו עבודות בניה במסעדה, ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 וללא הסכמת התובעים לכך. עבודות הבניה כללו כאמור, הזזת בלוני גז באופן לא בטיחותי והצבתם בסמטה שמובילה לדירתם; התקנת ארובה מרעישה ומפיצה ריחות רעים; חפירה מתחת לרצפת הבניין באופן שפוגע ביסודותיו; בניית קומת גלריה במסעדה, תוך הוספת מקומות ישיבה ובניית מדרגות; בניית חדר שירותים תוך פגיעה במערכת המרזבים; הגדלת סככה ישנה על-גבי הקיר החיצוני בבניין לאורך של כשני מטרים באופן שהסככה הנוכחית חוסמת את כל הראות לרחוב מדירת התובעים, ועוד.

הפעלת המסעדה על-ידי הנתבעים וביצוע עבודות הבניה האמורות, גרמו וגורמים לתובעים מטרדים רבים, מתמשכים ובלתי נסבלים. העבודות שבוצעו גורמות לתובעים צער גדול, עוגמת נפש ופגיעה באיכות חייהם, ובשימוש וההנאה הסבירים מדירתם וממרפסותיה. כמו כן, עקב המטרדים האמורים, חלה ירידה בערך הדירה בצורה ניכרת.

המסעדה פועלת בהיקף נרחב, מאכלסת עשרות סועדים במקום, על כל הרעש הבוקע ממנה. סמוך לאחד מדיוני ההוכחות, הוסר חלק ממתקן הארובה (ראו גם סעיף 157 בכתב סיכומי הנתבעים), ואולם ריחות רעים של טיגון הבשר עולים לדירתם של התובעים ומנוע הארובה ממשיך לפעול ולגרום רעש.

התובעים טוענים כי עבודות הנתבעים גרמו להם נזקים רבים, ממוניים ולא ממוניים. בין השאר, ביחס לנזקים הלא-ממוניים, עותרים התובעים לפיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה בשימוש והנאה סבירים מקניינם, בסך 200,000 ₪.

ביחס לנזקים הממוניים, עותרים התובעים בנוסף, לפיצוי כספי בגין ירידת הערך של דירתם. שיעור הירידה בשווי הדירה, שנגרם לדמי מפתח בגין המפגעים דלעיל, הוא 15%. סכום ירידת הערך הוא 56,000 דולר ארה"ב (כ-212,000 ₪). כמו כן, שיעור הפגיעה ברווחת שירותי הדיור שהדירה מספקת לדיירים, הוא 15%, כך שסכום ירידת הערך החודשית הוא 240 דולר ארה"ב לחודש. התובעים עותרים לתשלום פיצוי ברכיב זה בתביעה בגובה כ-36,000 ₪.

התובעים עותרים גם להחזר הוצאות לשם השבת המצב לקדמותו, ככל שהנתבעים לא יעשו כן, הן לסתימת פתח הארובה, הן לתיקון מערכת הניקוז וניקיון החצר המובילה לדירת התובעים. התובעים העמידו את תביעתם ברכיב זה על סך 50,000 ₪, לצד החזר הוצאות עבור מומחים מטעמם לצורך ניהול המשפט, בסך 20,489 ₪.

לצד הסעדים הכספיים, עותרים התובעים גם למתן צווי מניעה וצווים אופרטיביים, בין השאר: צו להסרת הארובה וצינור האוורור, בכלל זה, צו שיאסור הצבת כל צינור או מתקן אחר דרך חלון השירותים וכן דרך חלון המטבח של המסעדה, הפונים לעבר הכניסה הפרטית של התובעים; צו המורה לאטום את החלונות האמורים. עוד עותרים התובעים למתן צו שמורה לנתבעים לתקן את צינור הניקוז השייך לדירת התובעים; צו שאוסר על הנתבעים לפתוח כל פתח כלפי החצר הפרטית של התובעים; צו שמורה לנתבעים לקצר את הסככה שנבנתה על-ידם; צו המורה לנתבעים להסיר את מנוע המזגן שממוקם מתחת למרפסת דירתם; צו שמורה לנתבעים לחדול מבישול ומטיגון מזון במסעדה באופן שיצמצם את מטרדי הרעש והריח; צו שמורה לנתבעים לחדול מהשמעת מוזיקה בשעות ובעוצמה שאינן עולות בקנה אחד עם הוראות הדין; צו שמורה לנתבעים להסיר את השולחנות והכיסאות המוצבים מחוץ למסעדה; צו שאוסר על הנתבעים להחנות את האופנוע שלהם בסמטת הכניסה לדירת התובעים.

תמצית טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים מנגד, כי תביעת התובעים באה על רקע סכסוך רב שנים שבינם לבין התובעים. מטרת התביעה, כך לגישתם, היא רצונם של התובעים להביא לסגירת המסעדה נוכח הסכסוך המתמשך בין המשפחות, ולא על מנת לשפר את איכות חייהם. המסעדה היא עסק אחד מבין עסקים רבים שמתנהלים מתחת לדירת התובעים, בעוד שהדירה משתרעת על עסקים נוספים ואין לתובעים טרוניות כלפי אחרים.

התובעים לא הוכיחו את תביעתם. בין היתר, התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם לפיה קיים ערך היסטורי רב לבניין, וגם לא הוכיחו את טענותיהם לפיהן עבודות השיפוצים שבוצעו במסעדה פגעו ביסודות הבניין או שמא עבודות אלו הצריכו היתר בניה.

ביחס לירידת הערך הנטענת, טוענים הנתבעים כי אין להתייחס לעתירה זו משום שיש בה הרחבת חזית אסורה וגם בשל העובדה לפיה השמאי מטעם התובעים לא ערך השוואה בין המצב של הנכס שהיה עובר להרחבת המסעדה, לבין המצב שבו מצא אותו בעת הביקור שערך במקום. לעומת התובעים, השמאי מטעם הנתבעים, הבהיר בעדותו במשפט את נושא ירידת הערך וטען כי הארובה משפרת את איכות החיים, כאשר היא מפזרת את ריח הבישול והטיגון מעל לגגות הבתים. מאחר והארובה הוסרה, נושא זה כבר אינו רלבנטי. לגישת הנתבעים, כאשר בודקים ירידת ערך, יש לערוך השוואה בין המצב הנוכחי לבין המצב הקודם, דבר שלא נעשה על-ידי השמאי מטעם התובעים אשר בדק רק את המצב הנוכחי.

ביחס לטענות התובעים לפיהן קיים מטרד רעש, טוענים הנתבעים כי מאחר שהרעש נמדד על-ידי המומחה מטעם התובעים רק במקום אחד בדירה שמשתרעת על קומה שלמה, ומאחר והמקור לרעש הוסר (הארובה), כי אז הדיון בעניין זה, כאמור, אינו רלבנטי. התובעים התנגדו לביצוע בדיקת רעש נוספת, גם לא על חשבון הנתבעים.

הנתבעים מתנגדים להרחבת חזית בכל הנוגע לטענות התובעים בדבר צינור הפליטה מהשירותים של המסעדה (צינור האוורור). נושא זה לא נזכר בכתבי הטענות של התובעים. בכל מקרה, לא ברור מדוע התובעים אינם מוכנים לאפשר לנתבעים לעשות שימוש בקיר המשותף של המסעדה ושל ביתם, ולהמשיך את צינור הפליטה כלפי מעלה, כך שיפלוט את הריחות מעל דירת התובעים. מדובר בקיר משותף, לכן לא קנויה לתובעים זכות למנוע מהנתבעים את הסרת המפגע על-ידי הארכת צינור האוורור, בצמוד לקיר המשותף.

לעניין הסככה, טוענים הנתבעים כי זו אינה בולטת מעבר למרפסות של התובעים. התובעים ביצעו פעולה של עיוות הצילום, דבר שיש בו משום שיבוש ההליך המשפטי ומתן עדות שאינה אמת.

לעניין בלוני הגז, טוענים הנתבעים כי אלה הוצבו במעבר על-פי דרישות מחלקת הפיקוח של עיריית ירושלים. למרות תלונות התובעים לרשויות המוסמכות, אף רשות לא מצאה מקום להורות על סילוקם. התובעים גם לא הגישו כל חוות דעת מקצועית אשר קובעת מה היא המסוכנות של בלוני הגז במקום הימצאותם היום. לעומת זאת, בלוני הגז ששייכים לתובעים, הם אלה שמהווים סיכון למסעדה ולציבור.

למסעדה ניתן רישיון עסק, והיא ממוקמת באזור מעורב, אשר מיועד הן למגורים הן למסחר.

התובעים לא הוכיחו קיומה של עוולה נזיקית כלשהי, לרבות עוולת המטרד ליחיד, זולת הארובה וצינור האוורור. מאחר והארובה סולקה אין להידרש לדיון בעניינה. ביחס לצינור האוורור, התובעים כאמור מונעים מהנתבעים לממש את זכותם החוקית להתקין על הקיר החיצוני המשותף, צינור שיעבור אל מפלס הגג. לאור זאת, כך לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה נגדם ולחייב את התובעים בהוצאותיהם.

ראיות הצדדים

מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים ושניהם העידו במשפט. בנוסף, הגישו התובעים דו"ח ניטור מפלסי רעש סביבתי שהוכן על-ידי מר נ' בר (להלן: "המומחה מטעם התובעים בתחום הרעש"). המומחה האמור העיד במשפט. התובעים הגישו גם חוות דעת שמאית של מר א' ליטן (להלן: "השמאי מטעם התובעים") שהעיד במשפט. התובעים זימנו לעדות גם את המהנדס מר ע' איוב (להלן: "מר איוב"), אשר פיקח על עבודות הקונסטרוקציה שבוצעו לבקשת הנתבעים בנכס המסעדה.

מטעם הנתבעים הוגשו תצהיר עדות ראשית של הנתבעים 2-1, ושניהם העידו במשפט. בנוסף, הגישו הנתבעים חוות דעת בתחום הרעש שהוכנה על-ידי מר מ' זלבה (להלן: "המומחה מטעם הנתבעים בתחום הרעש"). המומחה האמור העיד במשפט. התובעים הגישו גם חוות דעת שמאית של מר ע' סרחאן (להלן: "השמאי מטעם הנתבעים") שהעיד במשפט.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועדיהם וכן התרשמתי מעדויותיהם, ולאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים שהועלו בהליך, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה נגד הנתבעים 2-1 - להתקבל באופן חלקי, וכי דין התביעה נגד הנתבע 3 - להידחות, כפי שיבואר להלן.

כלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה. על כן, על בעל הדין שתובע את חברו מוטל הנטל להוכיח את גרסתו ואת עילת תביעתו במשפט. הואיל ובמשפט אזרחי עסקינן, ראיות הצדדים תיבחנה לפי מאזן ההסתברויות.

התביעה נגד הנתבע 3

מעיון במכלול החומר הקיים בתיק עולה כי עיקר טענות התובעים מופנות נגד הנתבעים 2-1, ותו לא. לא מצאתי בטיעוני התובעים, בראיותיהם וגם לא בסיכומיהם כל ביסוס לקיומה של עילה משפטית כלשהי המופנית נגד הנתבע 3. התביעה נגדו, אם כן, נדחית.

עוולת המטרד והעתירה למתן צווים

למעשה, אין מחלוקת כי רוב העבודות המיוחסות לנתבעים כי בוצעו במסעדה, בוצעו על-ידם; בין השאר ובעיקר, התקנת הארובה בחזית הבניין; הנחת צינור האוורור מחדר השירותים; הזזת בלוני הגז לסמטת הכניסה לדירת התובעים; התקנת מנוע מזגן בחזית הבניין. לאחר שמיעת עדויות המומחים מטעם הצדדים, וגם עדויות התובעים והנתבעים, נחה דעתי כי בחלק מהעבודות שביצעו הנתבעים יש משום "מטרד ליחיד" שגורם נזק, ולכן קיימת תשתית מבוססת שמצדיקה התערבות שיפוטית כנתבע, כפי שיפורט להלן.

לפי סעיף 44 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן גם: "הפקודה"), שעניינו "מטרד ליחיד":

"(א)מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.

(ב)הוראות סעיף זה לא יחולו על הפרעה לאור שמש"

(ההדגשות אינן במקור)

תכליתה של עוולת המטרד ליחיד היא להגן על זכותו של בעל מקרקעין להשתמש וליהנות מרכושו; "היא מתמקדת בסבירותו של הנזק שנגרם לניזוק, ולא בסבירותה של פעולת המזיק" [ראו: רע"א 6483/15 נתיבי ישראל בע"מ נ' רות קטן‏, מיום 2.8.2016 (פסקה 41)]. עוולה זו, מורכבת משלושה מרכיבים עיקריים: "טיב התנהגותו או פעילותו של הנתבע, מהות האינטרס של התובע (הנאה סבירה מן המקרקעין, תוך איזון אינטרסים בין הצדדים) ומהות הפגיעה באינטרס המוגן - הוכחת הפרעה של ממש" [ראו: ת.א. (מחוזי - ת"א-יפו) 2433/06 סרג' פורטוגה נ' אורן חסאן, מיום 25.8.2011 (פסקה 9)].

בפסק הדין המנחה בעניין ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 794 (1973), בהתייחסו ל-"הפרעה של ממש", נקבע בין השאר, כלהלן:

"סעיף 44 לפקודת הנזיקין... נוקט לשון "הפרעה של ממש" בתארו מידתה של הפרעה של פלוני לשכנו, שהיא מיסודותיה של עוולת המטרד ליחיד, "הפרעה", משמע כי קיומה, מידתה ועצמתה אינם נבחנים אלא תוך זיקה לאדם אחר, כי הרי הפרעה היא התוצאה של פעלו של פלוני כלפי אחר, מכאן, כי הדגש על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו ועל-כן יתכן כי פלוני ינקוט אמנם באמצעי זהירות סבירים בביצוע מעשהו, אך בכל זאת לא יוכל להימנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בביצוע מטרד"

מן הכלל אל הפרט

הארובה: אין מחלוקת כי הנתבעים התקינו ארובה ששימשה לפליטת ריח אל על, וזאת לאורך חזית הבניין (חזית דירת התובעים). הנתבעים לא ביקשו מראש את רשות התובעים לכך (עדות הנתבע 1: שורות 7-2, עמוד 126). במהלך המשפט הודיעו הנתבעים כי פירקו את הארובה (עמודים 136-135 בפרוטוקול). ברם, נראה כי לא די בכך. הוכח באמצעות חוות דעת מומחה מטעם התובעים, שלא נסתרה כדבעי על-ידי מי מהנתבעים או עדיהם, כי מהארובה לפני פירוקה בקע רעש שחורג מהתקינה. התובעים טוענים כי גם לאחר "פירוק" הארובה, המנוע שלה ממשיך לפעול והוא מרעיש זאת לצד הריחות הנפלטים ממנה. בהקשר דנן, אין להכביר מילים בדבר הריח שיצא ויוצא מארובה זו, גם לאחר שפורק החלק העליון שלה. יש לזכור כי מדובר בארובה אשר כל תפקידה לשאוב את ריח הבישולים והכנת האוכל שבתוך המסעדה (ויש להניח מתוך המטבח), אל מחוצה לה.

כפי שניתן להתרשם מחומר הראיות ומטיעוני הצדדים, מדובר בארובה שמשמשת מסעדה, על כל הנגזר וכרוך בכך מבחינת שעות ההפעלה, התדירות הגבוהה בשימוש וההפרעה המתמדת לשכנים מעל. על כן, בשים לב לאינטנסיביות כאמור של השימוש בה ומשלא הוכח על-ידי הנתבעים כי פיזור הריחות נעשה באופן מווסת או מבוקר, התקנת הארובה ואופן תפקודה, כפי שהוכח במשפט, יש בו פגיעה ממשית באיכות החיים של דיירי הדירה שמעל המסעדה (הם התובעים).

כאמור, במהלך המשפט עלה כי הנתבעים פירקו לכאורה חלק מהארובה [מוצג ת/6 - ראו להשוואה: מוצג נ/9], ואולם לדידי, אין בכך די, במיוחד נוכח טענת התובעים - שלא נסתרה - לפיה הריח ממשיך להתפזר לכיוון דירתם, זאת לצד רעש המנוע של הארובה. אמנם מקובלת עליי טענת הנתבעים (וכפי שמשתקף מהתמונות שהציגו הצדדים) כי אזור הבניין הוא שילוב של מגורים ומסחר, עם זאת, העובדה לפיה קיים אזור מסחר אינה מצדיקה מטרד לדיירים. למעלה מן הצורך יוער, וכך יש להניח, כי קיימים כיום אמצעים טכנולוגיים-לוגיסטיים חדישים אשר יכולים להגשים את שתי התכליות הרלבנטיות לשאיבת ריחות כאמור, בבת אחת: שאיבת ריחות הבישול מבלי שהדבר יפגע בזולת. בכל מקרה, לפי דעת המומחה מטעם התובעים בתחום הרעש, ולאחר הבדיקות שעשה, עוצמות הרעש מהמסעדה חרגו מהתקינה, בין השאר, בשל הארובה.

על כן, נקבע בזאת כי השימוש שנעשה בארובה היווה מטרד ליחיד, וכי המשך השימוש בה גם במתכונתה הנוכחית, מהווה מטרד ליחיד. שכן, הוכח כי הרעש שבוקע מהארובה חרג וחורג מהתקינה, ולכן יש ממש גם בטענת התובעים לפיה רעש זה חורג מהוראות תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990. על-יסוד זאת, נקבע כי התובעים זכאים לפיצוי ולסעד אופרטיבי בנדון.

מנוע המזגן: לא מצאתי בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים בתחום הרעש התייחסות לרעש של מנוע המזגן. מעיון בחוות הדעת (בפרט עמודים 6-5), עיקר הרעש מיוחס לפעילות של המסעדה, בכלל זה, הבדיקות נעשו כאשר הארובה הייתה במוקד הבדיקה. כמו כן, מעדות המומחה מטעם התובעים בתחום הרעש, לא ניתן להתרשם כי קיים רעש ממנוע המזגן, ונראה שזה גם לא נבדק (עמוד 20 בפרוטוקול). בכל מקרה, לא השתכנעתי כי יש באמור משום מטרד ליחיד. זאת ועוד, לפי התמונות שהוצגו, מנוע המזגן של המסעדה הותקן מתחת למרפסת דירת התובעים כאשר באותה חזית ניתן להבחין במנועים נוספים של מזגנים [מוצג נ/1]. בהקשר זה, יש ממש בתמיהה שהעלו הנתבעים ולפיה לא ברור מדוע הטרוניה של התובעים לעניין המזגן מופנית דווקא כלפי הנתבעים ולא כלפי אחרים. לטענה זו של הנתבעים, לא מצאתי תשובות משכנעות מפי התובעים; בהקשר זה, בין השאר, העיד התובע: "המזגן של הנתבעים יותר קרוב וגורם רעש מאשר המזגן של השכנים" (שורות 9-8, עמוד 35). ברם, ממוצג נ/1 ניתן להתרשם כי מדובר במנועים סמוכים.

בכל מקרה, וכפי שניתן היה להתרשם משאלות בא-כוח הנתבעים, הנתבעים אינם מתנגדים להזזת המזגן (שורה 3, עמוד 89).

צינור האוויר: הוכח במשפט כי מדובר בצינור שיוצא מחדר השירותים שבנו הנתבעים במסעדה וכי צינור זה לא היה קיים עובר לכן. הנתבעים התקינו את הצינור האמור ללא קבלת רשות מראש מהתובעים (עדות הנתבע 2: שורות 16-15, עמוד 170). למעשה, הריחות שנפלטים מצינור זה, מפוזרים בחלל חדר המדרגות של התובעים. הגם הצינור נמצא מתחת למדרגות כאמור, ואולם מהתרשמותי מהתמונות שהוצגו (מוצגים נ/12 ו-נ/13), סבורני כי אין בעובדה זו כדי להעלות או להוריד. שכן, מטבע הדברים, התכונה הבסיסית של ריח, היא יכולתו להתפזר באופן רנדומלי. בשעה שהריח אינו נשאב לחלל מלאכותי מסוים, הוא מטבעו מתפזר באוויר הפתוח.

בהקשר דנן, ללא ספק, שימוש תדיר בחדר השירותים שבמסעדה, כך יש להניח, מביא לפעילות מאומצת של צינור האוויר על כל הנגזר מכך מבחינת פליטת ריחות. ברי, כי יש באמור פגיעה של ממש באיכות חיי התובעים, בשעה שהריח האמור אינו נשאב למקום כלשהו, אלא שהוא מפוזר באופן חופשי בנכס של התובעים, עת עולים הם לדירתם או יורדים ממנה. על כן, הצינור האמור מהווה מפגע ומטרד. טענת הנתבעים לפיה ממילא מדובר בחלון אשר היה קיים מימים ימימה (סעיף 59 בתצהיר של הנתבע 1), למצער, לפני כניסתם לנכס - אין בה ממש. נטען על-ידי התובעים כי מדובר היה בחלון סגור (שורות 6-1, עמוד 94), אשר ממילא לא שימש בעבר לחדר שירותים. בכל מקרה, גם לו נניח לצורך הדיון כי החלון האמור היה בעבר חלון של חדר שירותים, סבורני כי שינוי הנסיבות שהתחולל, לרבות שינוי בהיקף השימוש והתדירות, יש בו לבסס את טענת המטרד.

טענת הנתבעים ממנה משתמע כי גם חלון חדר השירותים של דירת התובעים אף הוא פונה לחלל המדרגות ולכן אין מניעה כי הצינור שהניחו הנתבעים יוותר על כנו - אין בידי לקבל. כאמור, נראה כי אין חלון שמשמש דירת מגורים כחלון של נכס מסחרי, כל שכן חלון חדר שירותים. יותר מזה, וזה העיקר, נראה כי זכותם המלאה של התובעים לפעול בחלל המדרגות שלהם כרצונם, זכות זו אינה נתונה לצדדים שלישיים אשר ממילא אין להם זכויות בחלל זה.

גם טענת הנתבעים לפיה זכותם להתקין צינור אוורור שיעבור גם דרך חזית ביתם של התובעים - אין בה ממש. בהקשר זה, תשובת התובע בעדותו, נראית סבירה והגיונית, ולפיה: "אני לא מוכן לתת. אני לא מוכן לתת לשכנים לשים צינור של שירותים בתוך הבית שלי כדי להקל עליהם" (שורות 2-1, עמוד 48; ראו גם עדות התובעת: שורות 38-26, עמוד 83).

בלוני הגז: בהקשר דנן ולאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, הגם שלפי טענת הנתבעים בלוני הגז (מוצג ת/1) הונחו בסמטה שהיא רכוש משותף (סעיף 65 בתצהיר של הנתבע 1), הנתבעים לא טרחו לבקש מראש את הסכמת התובעים לאמור (עדות הנתבע 1: שורות 17-8, עמוד 126). מהתמונות שהונחו לפני בית המשפט ומעדויות הצדדים נראה כי מיקומם של בלוני הגז, עלול לפגוע בשימוש הסביר של התובעים, ודאי כאשר מדובר בבלונים המונחים סמוך לשער הכניסה לנכס שלהם, על כל הסיכונים הנשקפים מכך לרבות מצינור הגז החשוף שמוביל אליהם (מוצג ת/1; עדות התובע: שורות 24-21, עמוד 38; עדות התובעת: שורות 11-9, עמוד 91).

טענת הנתבעים לפיה בלוני הגז הונחו במקום שבו הם הונחו זאת לבקשת גורמי הפיקוח בעיריית ירושלים, לא נתמכה בראיה משכנעת כלשהי (ראו עדות הנתבע 1: עמוד 127 בפרוטוקול). כך או כך, מצופה היה כי הנתבעים בטרם ינקטו בכל פעולה שיש בה לנגוס בשימוש של התובעים בסמטה שמובילה לביתם, כי יפנו אליהם תחילה ויבקשו את עמדתם. ייתכן כי לו כך פעלו הנתבעים מלכתחילה, נושא זה היה בא על פתרונו ללא הצורך בהתדיינות משפטית.

יותר מזה, טענת הנתבעים לפיה גם בלוני הגז של התובעים מסכנים את המסעדה - אין בה ממש. מחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט עולה כי לעומת הנתבעים, בלוני הגז של התובעים מצויים בחדר המדרגות שלהם (מוצג נ/4; עדות התובע: שורות 19-18, עמוד 37; עדות התובעת: שורות 7-3, עמוד 96), ולא נראה כי יש באלה כדי לפגוע בכל שימוש של הנתבעים בנכס שלהם.

על כן, די בכך שהוכח כי הנתבעים שינו את המצב שהיה קיים ערב הפעלת המסעדה והזיזו את בלוני הגז כנטען בתביעה (ראו והשוו: שורות 15-14, עמוד 97), וכי יש באמור הפרעה לשימוש הסביר של התובעים ברכוש המשותף, כדי להצדיק התערבות שיפוטית בנדון.

כאשר נשאלה על מה התביעה, השיבה התובעת - ותשובתה הותירה רושם אמין - בזו הלשון (שורה 23 ואילך, עמוד 64):

"המטרד המתמשך, על עוגמת הנפש המתמשכת. על עצם העובדה שיש שכנים למטה שעושים מה שבא להם, בלי רשות, בלי לבקש אישור מאף אחד. כל אישור, חצאי אישור שהם מביאים. חצאי אישורים, הם מביאים אותם אחרי שכבר פתחו את המסעדה. כולל את האישור מהמהנדס, כולל את האישור מאני לא יודעת איפה. או. קיי? אז כל הזמן עובדים. לא שואלים. ריח. רעש. מטרד, מוזיקה עד השעות הקטנות של הלילה. משחקי כדורגל מתחת לחדר שינה שלי. מזגנים. לא שואלים. לא שואלים. אני, אני מתעוררת יום אחד, מוצאת מזגן. באה, חוזרת מהעבודה, מוצאת איזה צינור שחודר לתוך חדר מדרגות שלי. זה השיטה של האנשים האלה. זה מטרד. וגם ההתנהלות של המסעדה. הייתה מסעדה קטנה, של 4-5 שולחנות. פתאום היא הפכה להיות מסעדה של 40 שולחנות. שיכולה לאכלס, אני לא יודעת, 70-80 איש. עם מוזיקה, עם כל התהלומה. כל הרעש וכל, ושולחנות בחוץ, מתחת למרפסות. אז כן, יש פה מטרד מתמשך. ארובה שזה הקש ששבר את גב הגמל. זה ארובה יום אחד בהיר..."

(ההדגשות אינן במקור)

ובהמשך העידה (שורות 34-24, עמוד 68):

"סליחה. אתה כל הזמן אומר מה שאני רוצה. אתה לא יודע מה אני רוצה. אני רוצה להיות מסוגל להנות הנאה בסיסית מהבית שלי. אני רוצה להיות מסוגלת לפתוח חלון ולא להריח ריחות ולשמוע רעשים של ארובות ושל אנשים ושל מוזיקה רועשת וכו'. אני רוצה להיכנס, לצאת ולשמוע קללות. אני לא רוצה להריח ריחות של שירותים בתוך הבית שלי. זה מה שאני רוצה. אני רוצה להיות מסוגל ליהנות הנאה בסיסית. וזה אומר לפתוח. הוא מקודם, הרי זרק פה מישהו שאני לא פתחתי את המרפסת כבר כמה שנים. מאז הארובה אני לא מסוגלת לפתוח מרפסת. גם הרעש, גם הדבר המכוער הזה בחזית הבניין היפה והעתיק הזה. אני, אני לא מסוגלת לפתוח מרפסת. למה שאני אפתח מרפסת? שאני אתעצבן? שאני מה? אני לא מסוגלת"

(ההדגשה אינה במקור)

הרעש הבוקע מהמסעדה

ביחס לרעש שבוקע מהמסעדה ומהפעילות שלה בשעות היום ובעיקר בלילה, זאת כטענת התובעים, התובעת העידה על כך באופן ברור (עמודים 64, 65, 66, 68 ו-74 בפרוטוקול). כמו כן, עמדת התובעת בהקשר זה נתמכת במידה מסוימת, בחוות הדעת של המומחה מטעם התובעים בתחום הרעש. טענות אלו של התובעים, לא נסתרו כדבעי על-ידי הנתבעים.

מעדות התובעת במשפט, עולה כי המסעדה פועלת עד שעות מאוחרות של הלילה ובחלק מהמקרים שוהים סועדים מחוץ למסעדה לצפייה במשחקי כדורגל שמשודרים שם, תוך אספקת משקאות חריפים ועישון "נרגילות", וכל זאת אל תוך השעות הקטנות של הלילה, מתחת לחלונות ומרפסות דירת התובעת (עמוד 65 בפרוטוקול).

בנדון, המומחה מטעם התובעים בתחום הרעש, חווה את דעתו כי "אין להרשות הפעלה של המסעדה בשעות הלילה", שכן הרעש המגיע מהמסעדה עובר את העוצמה המותרת לחשיפה בשעות הלילה. יוער כי המומחה מטעם התובעים ערך את ביקורו בשעות אחר הצהריים ומדד רעש שחורג מהתקינה. למעשה, המומחה הסיק ביחס לרעש בשעות הלילה מתוך מדידותיו בשעות אחר הצהריים. אמנם אין בכך די, ואולם, סברתו של המומחה לא נסתרה על-ידי הנתבעים, אדרבא, מחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים בתחום הרעש, ניתן להבין כי גם אם מדובר בשטח מסחר כגון-זה מושא התובענה, בשעות הלילה "מפלס הרעש הינו כנדרש בשכונת מגורים", זאת במובחן משעות היום ששם "מפלס הרעש המותר הינו יותר מהסף המרבי בשכונות מגורים" (סעיף 7 בחוות הדעת).

נזכיר, התובעים אינם עותרים להגבלת פעילות המסעדה. התובעת העידה: "הם רוצים לעבוד. בצדק. רוצים לתת, למכור אלכוהול, לעשות מסיבות, להקרין משחקי כדורגל. על הכיפאק, אבל זה לא יכול להיות על חשבוני. כן. בדרך זה מטריד אותי. זה הבית שלי" (שורות 31-29, עמוד 74). ואולם נראה כי יש להטיל מגבלות מסוימות, כפי שיפורט בהמשך, כדי למנוע חריגה מן רף הרעש המותר בלילה, או למצער, לצמצמו באופן משמעותי. הנתבע 1 העיד כי המסעדה מתחילה לפעול ב-10:00-09:30 לערך ונסגרת ב-23:00-22:30 לערך (עדות הנתבע 1: עמודים 133 ו-138 בפרוטוקול).

על-יסוד האמור, בהינתן רישיון העסק הקיים, בשים לב לתקנות למניעת מפגעים והוראות חוק עזר ירושלים (מניעת רעש), התשס"ז-2007 וכן בהינתן חוק עזר לירושלים (פתיחת עסקים וסגירתם), התשט"ו-1955, הרי לפי סעיף 2(ב) בחוק העזר האמור, בימים שאינם ימי מנוחה, אין לפתוח את המסעדה בשעות שבין 02:00 ועד השעה 05:00. לאחר ששקלתי את השיקולים הנדרשים בכגון ובשים לב לכך שמדובר גם באזור מגורים, ניתנים בזאת הצווים המפורטים בסעיף [68(ד) ו-(ה)].

סיכום ביניים

התובעים הוכיחו קיומו של מטרד, שכולל מפגעי ריח ורעש וכן פגיעה בשימוש הסביר בסמטה המובילה לבית התובעים.

על כן, גם אם העבודות שבוצעו על-ידי הנתבעים הנן חוקיות, הן מבחינה תכנונית הן מבחינת רישוי עסקים, אין הדבר גורע מזכותו של אדם לטעון בדבר קיומה של עוולה נזיקית, או עילה קניינית או חוזית כלפיו בנדון. כך במקרה לפנינו, הגם פעולה יכולה להיות חוקית בהיבט התכנוני ואינה אסורה לפי הדינים שמסדירים רישוי עסקים, ואולם היא פעולה מזיקה - גורמת מטרד ליחיד ופוגעת בשימוש הסביר שלו במקרקעין.

התובעים טענו בתביעתם כי העבודות שביצעו הנתבעים נעשו ללא היתר כדין. אין מחלוקת כי הנתבעים לא הציגו היתר כאמור, ולדידם, העבודות שבוצעו אינן טעונות היתר. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני כי די בכך שהתובעים הוכיחו לפי מאזן ההסתברויות קיומה של הפרעה של ממש לשימוש הסביר וההנאה מדירתם זאת עקב העבודות שביצעו הנתבעים - כמפורט לעיל - בכדי לבסס את עוולת המטרד.

השאלה אם העבודות בוצעו על-ידי הנתבעים שלא לפי היתר, אם כן, מתייתרת. עם זאת אעיר לעניין רף חומרת הפגיעה הנגרמת, שנדרש שעה שעסקינן בבניה שבוצעה ללא היתר כדין, די לו לנפגע שעותר לצו מניעה או צו הריסה כי יוכיח שהבניה גרמה לו ל-"אי-נוחות". ואולם, כאשר מדובר בבניה שבוצעה לפי היתר כדין, על הנפגע להוכיח "מטרד"; רוצה לומר, על הנפגע להוכיח כי מדובר בהפרעה משמעותית וחמורה יותר מאשר "אי-נוחות" [ראו והשוו: ר"ע 62/83 ברוך בעל טכסא נ' רחל גונן, פ"ד לח(1) 281, 284-283 (1984); ע"א 7727/01 מאיר קרנש נ' יאיר נחומי, מיום 29.12.2002 (פסקה 9); עניין פורטוגה לעיל, סעיף 9].

כאמור, בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא דנתי אלא בטענות ובראיות אשר נחוצות להכרעה. על כן, זולת הסעדים שיינתנו במסגרת פסק דין זה, יש לגזור הסדר שלילי לגבי השאר; כך למשל ביחס לטענת התובעים בדבר גג הסככה שמותקן מעל המסעדה, שלא הוכח כי מדובר במטרד או מפגע ובכל מקרה אינה שונה מיתר הסככות של החנויות הסמוכות (מוצג ת/6; עדות הנתבע 1: עמודים 132-131 בפרוטוקול), וכך גם שאלת תוכנית המתאר שחלה על הבניין, שלא נראה כי רלבנטית היא להליך, ועוד.

העתירה לפיצויים בגין ירידת ערך ופגיעה ביסודות הבניין

דין העתירה של התובעים ברכיב זה בתביעה, ולאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון - להידחות.

ראשית - אמנם טענת הרחבת חזית אסורה שהעלו הנתבעים כלפי העתירה לפיצוי בגין ירידת ערך, אין בה ממש, שכן בסעיפים 12(ג) ו-21(ה) שבכתב התביעה, הטענה בדבר ירידת ערך הנכס לכאורה נטענה מפורשות. ואולם, דומה כי התובענה בהקשר זה מעוררת קושי שכן לא שולמה אגרה בעדה. כזכור, סכום התביעה הועמד על סך 200,000 ₪ (לצורכי אגרה בלבד - כך לטענת התובעים) כאשר סכום זה כולל את כל הרכיבים הכספיים, לרבות פיצוי בגין נזק לא ממוני.

לעומת זאת בסיכומי התובעים (ראו סעיף 125.2 בכתב הסיכומים), סכום הפיצוי הנתבע בגין ירידת ערך, לבדו, כרבע מיליון ₪. מעיון בתיק עולה כי האגרה שולמה בהתאם לסכום שבכתב התביעה (סך כולל 5,000 ₪) (ראו והשוו עם דברי בא-כוח הנתבעים: שורות 14-12, עמוד 57). דומה כי די באמור כדי לדחות רכיב זה שבתביעה.

שנית - וזה העיקר, לאחר שעיינתי בחוות הדעת השמאיות ושמעתי את עדויות השמאים מטעם הצדדים, לא השתכנעתי כי חלה ירידת ערך של הדירה (הן בגובה דמי המפתח הן דמי השכירות). מעיון בחוות הדעת של השמאי מטעם התובעים, ומעדותו במשפט, סבורני כי טענות התובעים בנדון מעוררות קושי של ממש. אמנם העיד השמאי כי בדק את שווי הנכס עובר להקמת המסעדה (שורה 25-21, עמוד 32), ואולם לא התרשמתי כי נעשתה בדיקה מבוססת דיה לערך הנכס ביחס למצבו שקדם להפעלת המסעדה מתחתיו (ראו להשוואה: חוות דעת שמאית מטעם הנתבעים, עמוד 11); בעיקר, לא התרשמתי שהתובעים הניחו בסיס נתונים שהוא שקוף ומוצק ביחס לשווי הנכסים באזור הנדון (ראו לעניין זה: סעיפים 14.3 ו-16.3 בחוות הדעת השמאית, שמדברים בעדם; ראו עדות השמאי מטעם התובעים: שורות 19-1, עמוד 27 וגם עמוד 29; ראו גם: סעיף 8.5 (עמוד 18) בחוות הדעת השמאית מטעם הנתבעים).

השמאי מטעם התובעים העיד גם, בין השאר, כלהלן (שורות 28-21, עמוד 32):

"ש. נכון שצריך היה לערוך השוואה בין ממחיר הנכס טרום השיפורים והשיפוצים לבין מצבו היום אחרי ביצוע אותם שיפוצים.

ת. זה מה שאני עשיתי.

ש. איפה תן לי את המספרים. כמה הנכס היה שווה קודם וכמה לאחר השיפורים או המפגעים.

ת. לפני זה שווה מאה אחוז והיום הוא שווה 85%.

ש. את המידע הזה לא קיבלת לא ממנהל הנכסים ולא מכל אדם אחר.

ת. לא אמרתי מכל אדם אחר. קיבלתי את זה מפסיקות של בתי משפט, וועדות ערר של הרבה גורמים, שחלקם ציינתי.

ובהמשך (שורות 3-1, עמוד 34):

"לשאלת ביהמ"ש, את הנתון בדבר שווי הערך לפי דמי מפתח אני קיבלתי ממנהל הנכסים של הכנסייה, אולם בדקתי את הסכום הזה גם עם השמאי ביר, וגם אני מכיר את שווים של נכסים ברובע היהודי שהוא רובע סמוך, ושם ערך נכסים הוא 40 נכס למכירה, לא לפי דמי מפתח הוא כ-40,000 ₪ למטר"

אם לא די בכך, ככל שירידת הערך מיוחסת להפעלת המסעדה (שמופעלת כאמור ברישיון עסק תקף), לא התברר די-הצורך הביטוי שניתן בחישוב ירידת הערך לעובדה לפיה מדובר באזור מסחר מתחת לשכונות מגורים באופן שלצד המסעדה יש חנויות מסחר נוספות. בכל מקרה, ככל שחלה ירידת הערך, בין השאר ובעיקר, עקב הארובה על המפגע החזותי והסביבתי שיצרה (שורה 28, עמוד 31; שורה 23, עמוד 33), הרי נראה כי עם הסרת הארובה כמצווה בפסק דין זה, נושא זה יאוזן.

שלישית - ביחס לטענת התובעים לפיה אירעה פגיעה קונסטרוקטיבית ביסודות הבניין עקב העבודות שבוצעו והקמת הגלריה - אין בידי לקבל טענה זו, שכן היא לא הוכחה באמצעות חוות דעת מקצועית בתחום ההנדסה. לעומת התובעים, הנתבעים צירפו מכתבים של מר איוב, המהנדס אשר פיקח על העבודות שביצעו, ומהם ניתן להתרשם כי העבודות שביצעו הנתבעים בתוך הנכס היו בפיקוח מקצועי וכי אין בהן פגיעה ביציבות הבניין [ראו צרופות תצהירו של הנתבע 1: טופס מיום 16.1.2014 ומכתב מיום 14.6.2015].

יותר מזה, מעדות המהנדס שפיקח על העבודות שבוצעו על-ידי הנתבעים (עד שהוזמן על-ידי התובעים), לא מצאתי כי בעדותו יש תימוכין ראייתי לטענה בדבר פגיעה הנדסית ביסודות הבניין, ביציבותו ובכל מקרה, פגיעה שגרמה נזק בר-פיצוי (ראו עדות המהנדס: שורות 22-15, עמוד 108; שורות 11-7, עמוד 110). בהתייחסה לנושא זה, ניתן להבין שהתובעת רק "חושדת" כי נפגעו יסודות הבניין (שורות 21-12, עמוד 63). התובעת ביקשה להסביר גם מדוע לא הוגשה חוות דעת הנדסית מטעמם (שורות 27-23, עמוד 63). על-יסוד המכלול, גם טענת התובעים לפיה חלה ירידת ערך כביכול לדירתם נוכח פגיעה ביסודות הבניין, אף היא לא הוכחה כדבעי.

הנזק בגין מטרדי הרעש והריח וכן פיצוי בגין נזק לא ממוני

משהוכח קיומו של מטרד שיצרו ומייצרים הארובה, צינור האוורור, בלוני הגז ורעש המסעדה בשעות הלילה, כאשר מטרד זה מתבטא הן בריח וברעש, כי אז מסתברת יותר גרסת התובעים לפיה תנאי מגוריהם הפכו להיות קשים יותר, אובדן הנאה מדירתם, מהשימוש הסביר בה ובסביבתה. כאמור, התובעת העידה: "אני רוצה להיות מסוגל להנות הנאה בסיסית מהבית שלי". דומה כי דברים אלה, יחד עם הדברים שצוטטו לעיל מפי התובעת, מדברים בעדם.

בהתחשב בסעדים האופרטיביים שיינתנו על-יסוד האמור לעיל, משך תקופת המטרד (משנת 2013), על ראשיו השונים (רעש, ריח הפרעה של ממש בשימוש הסביר), האינטנסיביות שלו והעובדה לפיה מדובר בדירת מגורים, לאחר שקלול כל אלה ודרך האומדנה [ראו והשוו: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף בע"מ, מיום 27.7.2008; ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ‎ ‎נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ''ד לה(2) 800 (1981) נפסק בזאת פיצוי לשני התובעים ביחד, בסך 50,000 ₪ כאשר מובהר כי פיצוי זה כולל גם פיצוי בגין עוגמת נפש.

סיכום

התביעה נגד הנתבעים 2-1, אם כן, מתקבלת באופן חלקי; התביעה נגד הנתבע 3, נדחית.

על-יסוד האמור, ניתנים בזאת הצווים שמורים לנתבעים 2-1, כמפורט דנא:

• להסיר את הארובה מושא התובענה [מוצגים ת/2, ת/6 ו-נ/9], או כל חלקים ממנה, ולהימנע מכל שימוש בה, הן נוכח הריח שנפלט ממנה הן נוכח הרעש הנובע מהפעלתה.

   

• לאטום את צינור הריח שנפלט מחדר השירותים של המסעדה אל חלל חדר המדרגות המוביל לדירת התובעים [מוצג נ/13].

   

• לשנות את מיקומם של בלוני הגז של הנתבעים ולהעבירם ממקומם הנוכחי לכל מקום אחר שהוא בטיחותי לפי הוראות כל דין.

   

• על הנתבעים להקפיד שלא ייווצר כל רעש מעבר למותר, הכל לפי הוראות תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990 והוראות חוק עזר ירושלים (מניעת רעש), התשס"ז-2007.

   

• מבלי לקבוע בכך כל עמדה אם ובאיזה היקף מותר לנתבעים להציב כיסאות ושולחנות בסמוך מחוץ למסעדה (שלא התברר ההיבט המשפטי שבה די-הצורך בטיעוני הצדדים) - נאסר בזאת על המשיבים להציב כיסאות ושולחנות כאמור מחוץ למסעדה, לאחר השעה 22:00 בערב ולפני השעה 09:30 בבוקר.

הצווים (א), (ב) ו-(ג) לעיל, יבוצעו תוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין. הצווים (ד) ו-(ה) יחולו מיד עם המצאת פסק הדין לידי הנתבעים.

הנתבעים 2-1 ישלמו לתובעים סך 50,000 ₪. לסכום האמור יתווספו הוצאות משפט (בשים לב לקבלות שהוצגו על-ידי התובעים מחד גיסא, ולתוצאת ההליך מאידך גיסא) בסך כולל של 13,000 ₪ וכן שכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין בסך כולל של 23,400 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו לתובעים תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

בשולי פסק הדין אך לא בשולי חשיבות הדברים - אין להתעלם מהעובדה כי מתחת לדירת התובעים, כפי שמתברר, קיים שטח מסחר שיכול וכי הוא פועל לפי הוראות כל דין. אין להתעלם מכך כי מעל לשטח זה קיימות דירות מגורים בהן מתגוררים דיירים: משפחות, אנשים מבוגרים, תינוקות וטף. לעתים קרובות, האינטרסים בין דיירי שטחים אלה מנוגדים. ואולם, לטובת כל הצדדים, מצופה כי יפעלו מתוך כבוד הדדי, הבנה והתחשבות - בעיקר, מצד בעלי חנויות המסחר - בשכניהם.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - לשלוח את פסק הדין לצדדים באמצעות דואר רשום.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ח, 25 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.