1.השאלה העומדת לדיון בהליך זה היא, אם חייבת המבטחת של המזיק לשלם לניזוק פיצוי בגין הנזק שנגרם לו, בעת שהנהג הפוגע נהג לאחר שרישיון הנהיגה שלו נשלל, וטענתו היא, שלא היתה לו ידיעה על השלילה.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2.הנתבע 3 הוא נהג משאית (להלן: הנהג), אשר נסע לאחור ופגע ברכב חונה. הנהג ביצע את נסיעתו במהלך העבודה ועל כן נתבע בהליך זה גם הנתבע 2, מעסיקו של הנהג (להלן: המעסיק). הנתבעת 1 היתה חברת הביטוח אשר במועד התאונה ביטחה ביטוח אחריות כלפי צד שלישי את המשאית (להלן: המבטחת).
כאשר הסתבר לנהג כי פגע ברכב חונה עצר, ירד מהמשאית, והצמיד לרכב פתק (נספח א' לכתב התביעה), בו נרשם: "שלום אני מתנצל מראש. חזרתי רברס ופגעתי ברכב שלך סליחה" ובסיום נרשם מספר הטלפון הנייד של הנהג.
התובע פנה לשמאי אשר הכריז על הרכב כאבדן כללי ולאחר מכן, פנה התובע למבטחת אולם דרישתו לפיצוי נדחתה.
3.המבטחת הבהירה כי בית המשפט לתעבורה בירושלים שלל את רישיון הנהיגה של הנהג על פי גזר דין שניתן (בהעדר התייצבות הנהג) ביום 14.12.15, למשך 3 חודשים, וכי הודעה על גזר הדין נשלחה לנהג והתקבלה על ידי בת זוגתו דאז. המבטחת טענה כי מאחר שהנהג ידע כי רישיונו נשלל אך לא הפקיד את רישיונו כנדרש, המסקנה היא כי המשיך לנהוג במשאית בניגוד לדין ובניגוד לתנאי הפוליסה.
המבטחת סבורה כי בנסיבות אלו, יש לקבוע כי רישיון הנהיגה של הנהג לא היה בתוקף בעת האירוע נושא כתב התביעה מיום 18.11.16 ועל כן, הפוליסה לא מכסה את הנזק שנגרם. המבטחת הפנתה בכתב ההגנה להחלטות נוספות הפוסלות את הנהג מלנהוג ברכבו בעקבות שיטת הניקוד, על בסיס החלטת רשות ההוצאה לפועל ובהתאם להחלטה של מכון רפואי לבטיחות בדרכים.
לשיטת המבטחת, כל ההחלטות בדבר פסילה או שלילה של רישיון הנהיגה של הנהג מקורן בשלילה על בסיס מהותי ולא טכני ועל כן, יש בהן כדי להפקיע את הכיסוי הביטוחי ואם מגיע פיצוי לתובע, על הנהג ו/או המעסיק לשלמו.
4.המעסיק טען כי על פי המידע שהוצג לו - הן על ידי הנהג העובד והן על ידי קצין הבטיחות הנותן לו שרות - רישיון הנהיגה של הנהג היה תקף. על כן, לשיטת המעסיק, הוא אינו חב לשלם פיצוי לתובע בשל נסיבות שלא ידע ולא יכול היה לדעת אודות קיומן.
המעסיק הלין על כך כי המבטחת ידעה לכאורה שרישיון הנהיגה של התובע נשלל או נפסל לאחר קבלת מכתב הדרישה מהתובע ולא טרחה להודיע לו דבר, ובכך למעשה אפשרה למעסיק להתיר את המשך הנהיגה של הנהג במשאית באופן שהמשאית בנסיבות אלו, לגישת המבטחת, חסרת כיסוי ביטוחי.
5.הנהג מסר כי לא קיבל את המידע בדבר שלילה או פסילה של רישיונו. הנתבע העיד כי הוא נוהג מזה 32 שנה וכי ידע שהיתה לו שלילת רישיון בשנת 2013 אולם לא קיבל כל מסמך או הודעה על שלילה/פסילה של רישיון הנהיגה שלו בשנים 2015 או 2016.
אין חולק כי הנהג לא התייצב בדיון בתיק התעבורה וכי גזר הדין ניתן שלא בפניו. הנהג אישר כי במועד שנימסר גזר הדין בתיק התעבורה לידי בת הזוג שלו, גר איתה באשדוד אולם עמד על כך שלא ידע שנפסל רישיונו, לא קיבל מסמכים מהמכון הרפואי, ממשרד הרישוי או מבית המשפט. לעניין בת הזוג טען הנהג כי "הקשר שלנו לא היה רציף. אני לא זוכר שקיבלתי ממנה שום מכתב על משפט, לא לפני ולא אחרי".
הוברר עוד בדיון כי הנהג נאשם בתיק תעבורה נוסף (תת"ע 467-05-17), בו התקיים דיון ביולי 2017. הנהג הסכים לכך שאבדוק במערכת הממוחשבת את המסמכים מתיק התעבורה וטען כי באותו הליך לא נאמר לו על ידי בית המשפט או על ידי התביעה, כי הוא לכאורה נהג בזמן שלילה.
דיון והכרעה
אחריות המעסיק
6.אני מקבלת את עמדת המעסיק שלא ידע – ולא היה עליו לדעת - שקיימות החלטות המגבילות את השימוש של הנהג במשאית או את נהיגתו. אני סבורה כי המעסיק פעל באופן ראוי ותקין כאשר ביקש לבדוק את רישיון הנהיגה של הנהג בטרם העסקתו. אני מקבלת את עדות המעסיק, הנתמכת במסמכים שצורפו לכתב ההגנה שהגיש, לפיה התקשר עם קצין בטיחות בתמורה לתשלום כדי שזה יעשה את הבדיקות החודשיות הנדרשות ויחתום על רישיון מוביל כנדרש.
אמנם, ייתכן, שקצין הבטיחות יכול היה לבצע בדיקה יסודית יותר, לרבות במשרד הרישוי ולכל הפחות מדי מספר חודשים, על מנת לברר אם אין הגבלות על רישיון הנהיגה של כל נהג העובד אצל המעסיק. עם זאת, לא הועלתה טענה כזאת מצד מי מהצדדים ולא הובאה כל ראיה בדבר התנהלות סבירה ותקינה של קצין בטיחות בהקשר זה. על כן, לא ניתן לקבוע כי העובדה שקצין הבטיחות פעל באופן בלתי ראוי המהווה רשלנות, לא כל שכן שזו רשלנותו של המעסיק.
המצב המשפטי – תוקף הכיסוי הביטוחי
7.בע"א 11924/05, שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עז' המנוחה בתיה ממו ז"ל [20.06.2007] (להלן: הלכת ממו), נפסק כך: "המחלוקת, כאמור, מתמקדת בשאלה אם בענייננו נשללת אחריותה של חברת הביטוח מכיוון שהמשיב 6 נהג ברכב בזמן פסילה (קרי: ללא רישיון...). בית המשפט המחוזי קבע – וזו קביעה עובדתית – שבזמן התאונה טרם הודע לנהג על שלילת רישיונו. לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, המתבססת על לשונו של סעיף 67 לפקודת התעבורה, באין הודעה לנהג – אין לראות באחרון כמי שנוהג בזמן פסילה. אמנם, אין לתחום בגבולות קשיחים את אופני המסירה של הודעה לנהג על דבר פסילת רישיונו... הנה כי-כן, הודעה יכולה להיות בדרכים שונות, ובלבד שאמנם תהיה הודעה."
בדומה, ברע"א 2330/12, עזבון המנוח רפאל מנור ז"ל נ' משה מויאל [06.05.2012], נקבע כי: "בקשר ליסוד הנפשי שצריך להתקיים אצל הנוהג ללא רישיון, הפסיקה דחתה את רעיון "הידיעה הקונסטרוקטיבית", ונקבע שחבותו של המבטח תפקע רק אם הנהג המבוטח מודע לפסילה או לפחות נמסר לו גזר הדין בדרך מקובלת. בהתאם לכך נקבע, כי באין הודעה לנהג על שלילת רישיונו אין לראותו כמי שנהג בעת פסילה"
על בסיס הלכות אלה, קבע בית המשפט בתא"מ (שלום נתניה) 47534-07-16, ש. שלמה רכב בע"מ נ' אלבו ליאור [10.10.2017], כי "יש צורך "ידיעתו" של הנהג על הפסילה כמוטיב בלעדיו לא נכנסת הפסילה לתוקף ואת הצורך בהודעה אקטיבית, וזאת לאור המשמעויות כבדות המשקל שיש לנהיגה בזמן פסילה."
מהכלל אל הפרט
8.בענייננו, אני מודעת לעובדה שלכאורה נמסר לנהג גזר הדין ובו שלילת רשיונו של הנהג "בדרך מקובלת", לאדם מבוגר הגר עמו (בת זוגתו). עם זאת, בנסיבות תיק זה, אני מקבלת את טענת הנהג כי בפועל לא ידע על שלילת רישיון הנהיגה שלו וזאת בשל אלה, במצטבר:
ראשית, הנהג עשה רושם אמין, העיד בשטף ובעקביות, אישר כי גר עם בת הזוג הגם שהדבר פועל לכאורה לחובתו, וחזר והכחיש כל ידיעה בדבר שלילת רישיונו. הנהג העיד כי ידע על שלילת רישיונו בשנת 2013 ואף מסר כי היה לו הליך נוסף בבית משפט לתעבורה.
שנית, הנהג התייצב לדיון על אף שלא נמסר לו כתב התביעה, רצה למסור את גרסתו ולא פעל כדי לעכב או לדחות את בירור ההליך. הנהג לא נמנע או התחמק ממתן תשובות בחקירה נגדית, ולא סתר את עצמו.
שלישית, מדובר בנהג עם ותק רב בנהיגה על משאית, המתפרנס מכך. התרשמתי כי הנהג לא היה מסתכן ביודעין בנהיגה בזמן שלילה, שמשמעותה יכולה להיות ענישה חמורה שתמנע ממנו אפשרות להתפרנס במשך זמן ממושך.
רביעית, הנהג פגע ברכב חונה בשעות החשיכה, בלא עדים לאירוע, ומצא לנכון להשאיר פתק, להתנצל ולרשום את מספר הטלפון שלו לצורך יצירת קשר. הנהג לא ניסה לברוח או להתנער מאחריות, והתנהלות זו מחזקת באופן משמעותי את מהימנותו הכללית, ובד בבד מביאה למסקנה כי לא חשש מהשלכותיה. חזקה שלו ידע הנהג שהוא נוהג בזמן שרישיונו נשלל, היה מבין כי הודאה באירוע בכלל ובאחריותו לנזק בפרט, עשויה לפעול לחובתו ולהטיל עליו חיוב כספי משמעותי.
חמישית, וכחיזוק בלבד: עיינתי בתיק התעבורה 467-05-17. כתב האישום שם הוגש בשל נהיגה על אופנוע בלא שהיה מורשה לעשות כן קרי, ללא רישיון נהיגה מתאים וללא פוליסת ביטוח תקפה לאותה נהיגה. בכתב האישום אין כל התייחסות לעובדה שהתובע נסע לכאורה כאשר רישיונו נשלל על פי הכרעה שיפוטית קודמת.
9.בהתאם לעמדת המבטחת, די בכך שגזר הדין הקובע את עונש השלילה הומצא לידי בת הזוג של הנהג, במסירה "כדין", כדי שייחשב כמי שיודע בפועל על קיומו של העונש, ועל כן יש בכך כדי להביא לשלילת תוקפה של פוליסת הביטוח שהוציאה. מצאתי לדחות טענה זו.
הטענה האמורה היא טענת הגנה של המבטחת, מפני תביעת התובע. המבטחת לא היתה יכולה לצפות – בהעדר כתב הגנה של הנהג – כי הנהג יאשר שמי שחתמה על אישור המסירה לקבלת גזר הגין היתה בת זוגתו, וכי התגורר עמה באותה עת.
המבטחת מתמצאת בהליך המשפטי, יודעת לבצע חקירה ודרישה כדי לברר אם הוטלו הגבלות על רישיון הנהיגה של מבוטח. לעניין זה אציין כי נציג המבטחת טען בסיכומיו כי "אנחנו ידעו שהוא בשלילה כי ברגע שמקבלים דרישה ובודקים את הכיסוי הביטוחי ועושים שאילתה ביום 22.12.16 למשרד הרישוי..." (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 8-9). עם זאת, נמנעה המבטחת מלהזמין את בת הזוג של הנהג למסור עדות בבית המשפט כדי שניתן יהיה ללמוד אם ידעה מהו תוכנו של המסמך שקיבלה, בהתאם לאישור המסירה עליו חתמה, ואם מסרה את המסמך האמור לנהג. הימנעות זו מהזמנת עדה רלבנטית נזקפת לחובת המבטחת.
10.בשולי הדברים אציין כי מצאתי קושי בהתנהלותה של המבטחת, אשר בדקה וביררה כבר בחודש דצמבר 2016 ולשיטתה, כל נהיגה של הנהג ברכב אינה מכוסה בפוליסת הביטוח שהוצאה לו. למרות זאת, וחרף ידיעתה כי הוא מועסק על ידי מבוטח שלה, לא פעלה המבטחת להודיע למבוטח ולשתף אותו במידע מהותי זה. התנהלות כזו אינה ראויה. מובנת לי טענת המעסיק כנגד המבטחת שהתנהלה באופן זה, והותירה את המעסיק חשוף לתביעות כספיות ולנזקים כספיים ממשיים באם היה נגרם נזק למשאית.
11.לנוכח האמור, הגעתי למסקנה כי לא היתה לנהג ידיעה בפועל על שלילת רישיונו, ועל כן יש תוקף לכיסוי הביטוחי שניתן לרכב בו נהג, לטובת צד שלישי, הוא התובע שניזוק.
הנזק
12.אין מחלוקת אמיתית בשאלת הנזק הישיר שנגרם. לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי הקובעת כי הנזק לרכב התובע הביא לאובדן גמור של הרכב. השמאי העריך את ערך הרכב, בניכוי ערך השרידים, בסכום של 32,513 ₪.
נוסף על עלות התיקון, זכאי התובע להחזר הוצאותיו בגין שכר השמאי, בסך של 1,400 ₪ (קבלה צורפה לכתב התביעה).
התובע ביקש פיצוי נוסף בגין עגמת נפש, אולם לא ניתן לפסוק לטובתו פיצוי העולה על הסכום המקסימלי שבסמכות בית המשפט לתביעות קטנות, ובהתאם הועמדה התביעה על סכום כולל של 33,400 ₪.
האחריות לתאונה
13.הנהג אחראי לתאונה, שהוא גרם לה ברשלנותו, כפי שהודה בהגינותו, בפתק שהותיר על רכב התובע. המעסיק אחראי לתאונה מכוח אחריותה השילוחית, שכן הנהג נסע במסגרת עבודתו, ברכב המעסיק, ולא הועלתה טענה כי נסיעתו לא היתה בהתאם להנחיות שקיבל מהמעסיק או מי מטעמו.
14.בהתאם לאמור לעיל, אני קובעת כי המבטחת אחראית לפצות את התובע בגין אחריותם של הנהג והמעסיק.
סוף דבר
15.אני מחייבת את הנתבעת 1 בפיצוי התובע, בסכום של 33,400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום הגשת התביעה 22.05.17, ועד התשלום בפועל.
בנוסף, הנתבעת 1 תשלם לתובע הוצאות בגין ניהול ההליך, בזבוז זמנו לצורך הגשת התביעה והתייצבות לדיון, ואגרת בית משפט, בסכום כולל של 1,000 ₪ (בערכים להיום). הוצאות המשפט שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ג טבת תשע"ח, 31 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
