לפניי תביעת התובע להחזר תשלומי ארנונה שלטענתו שילם ביתר, בהיותו זכאי לפטור (חלקי) מתשלום ארנונה לפי סעיף 3 ו-6א' לחוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה), תשי"ג – 1953 (להלן – חוק הפטור).
רקע:
1.התובע, נכה צה"ל, מפעיל עסק של דירות להשכרה ביבניאל.
2.בשנים 2010 – 2013 שילם התובע ארנונה בשיעור מלא על הנכסים המוחזקים במסגרת עסקו הנ"ל.
3.בחודש אוגוסט 2013 פנה התובע, באמצעות ב"כ, אל הנתבעת וטען כי הוא זכאי לפטור חלקי מחיובי הארנונה בהם חויב בשנים הנ"ל, בהתאם להוראות סעיפים 3 ו-6א' לחוק הפטור.
4.כפי שיפורט להלן, סעיפים אלה קובעים פטור של שני שלישים מחיובי הארנונה בין היתר ביחס למי שהוכר כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט – 1949, וזאת בהתקיים תנאים הקבועים בסעיף 6א.
5.אין חולק כי התובע מוכר כנכה צה"ל וכי הוא מקבל פטור חלקי מארנונה ביחס לדירת המגורים שלו. לטענתו, הוא זכאי לפטור כאמור אף ביחס לדירות שהוא מחזיק במסגרת עסקו. טענתו מתבססת על סעיף 6א לחוק הפטור, שזו לשונו:
"מי שמחזיק בבניין או בחלק ממנו שאינם משמשים למגורים בלבד – לא היה זכאי לפי חוק זה בשנת כספים פלונית לפטור מארנונה על הנכס המוחזק כאמור, אלא אם באותה שנת כספים לא היה חייב בתשלום מקדמה למס הכנסה לפי סעיפים 174 עד 181 לפקודת מס הכנסה, ופקיד השומה יתן לו לפי בקשתו, תעודה על כך. היה חייב בתשלום המקדמה, אך נקבע בשומה כי אין הוא חייב במס הכנסה לשנת הכספים הנדונה, תחזיר לו הרשות המקומית את הסכום ששילם על אותו נכס כארנונה לאותה שנה".
6.בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי הפטור הנ"ל חל אף ביחס למבנים המשמשים לצורך עסקי בלבד, ולא רק ביחס למבנים בשימוש "מעורב" (מגורים ועסק) (עע"ם 259/05 דוד שי ז"ל ואח' עירית נצרת עלית ואח' (פורסם במאגרים) (2011)).
7.לטענת התובע, מתקיימים לגביו התנאים הקבועים בסעיף 6א, לפיהם יינתן הפטור לנכה שאיננו חייב בתשלום מס הכנסה בגין העסק עבורו משמש הבניין. התובע טוען כי הוא לא חב במס הכנסה בגין עסקו לשנים הרלוונטיות, שכן העסק נשא הפסדים. לצד זאת, הוא שילם מס הכנסה בגין פנסיה שהוא מקבל מהמשטרה, אולם לעניין זה אין רלוונטיות לשיטתו לזכאות לפטור. מאחר שהוא משלם מס בגין הפנסיה שהוא מקבל, אין בידו להציג אישור רשות המיסים בדבר אי-חבות במס, אולם מדובר במניעות טכנית שאיננה פוגמת בזכאות המהותית לפטור. משכך, דרש התובע בפנייתו מהנתבעת כי תשיב לו את הסכומים ששולמו ביתר על-ידו.
8.בקשת התובע נדחתה על-ידי הנתבעת, אשר בתשובתה טענה כי התובע איננו עומדת בתנאי סעיף 6א לחוק הפטור משלא עלה בידו להראות כי מתקיימים לגביו תנאי הסעיף, ובפרט כי הוא איננו חייב במס הכנסה בגין השנים לגביהן נטענה הזכאות לפטור.
9.מכאן התביעה שבפני, בה עותר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו את סכומי הארנונה שלטענתו שולמו לה ביתר, קרי, מעבר לסכומים בהם הוא חייב לפי סעיף 6א לחוק הפטור.
המחלוקת וההסדר הדיוני בין הצדדים:
10.מתוך טיעוני הצדדים עולות שלוש נקודות עיקריות הצריכות להכרעה. האחת, בדבר הפרשנות הנכונה של סעיף 6א לחוק הפטור, המתמקדת בשאלה האם התנאי בדבר היעדר חבות במס הכנסה מתייחס רק להכנסה מעסק או להכנסה ממכל מקור שהוא שיש לנכה. השניה, האם הוכחו בעניינו של התובע התנאים הנדרשים בתקנה (לפי פרשנותה הנכונה). ושלישית – הזכאות להשבה (ככל שייקבע כי התובע זכאי לפטור).
11.במסגרת ההליך, ולאחר שהנתבעת הפנתה לתובע דרישה מפורטת לגילוי מסמכים, המציא התובע לנתבעת את הדו"חות הכספיים של עסקו לשנים הרלוונטיות.
12.לאחר מכן הגישו הצדדים הודעה בדבר הסדר דיוני מוסכם. בהתאם להסדר, מוסכם על שני הצדדים כי בדו"חות הכספיים של התובע לשנים 2013-2010 נרשם הפסד. כן הוסכם כי תביעת ההחזר ביחס לשנת 2014 תמחק. לאור הסכמה זו, ובהיעדר מחלוקת ביחס לעובדות אלא לגבי פרשנותן בלבד ושאלות משפטיות, הסכימו הצדדים כי לא ינוהל דיון הוכחות והתביעה תוכרע על יסוד טענות בכתב בלבד. ההסדר האמור אושר על-ידי ובהתאמה הוגשו טיעוני הצדדים בכתב.
דיון והכרעה:
פרשנות סעיף 6א לחוק הפטור:
13.המחלוקת הראשונה הטעונה הכרעה, הינה, האם התנאי בדבר היעדר חבות במס הקבוע בסעיף 6א' לחוק הפטור, מתייחס להכנסותיו של הנכה מכל מקור שהוא או שמא רק להכנסה מהפעילות העסקית המבוצעת בנכס. הרלוונטיות של שאלה זו לענייננו הינה בשל העובדה, לגביה אין חולק, כי התובע מקבל פנסיה ממשטרת ישראל בגינה מחוייב הוא בתשלום מס.
14.שאלה זהה נדונה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע בעת"מ 38386-09-15 שמעון גדז' נ' עיריית אשדוד (פורסם במאגרים) (2016). באותו מקרה מדובר היה בעותר נכה צה"ל אשר ניהל עסק בתחומי העיריה הנתבעת ובנוסף קיבל תגמולי פנסיה ממשרד הביטחון. בתחילת שנת המס ניתן לעותר פטור "על תנאי" מתשלום מקדמות למס הכנסה, תוך שנקבע ע"י רשויות המס כי הפטור מותנה בתוצאה הסופית של הדו"ח הכספי. בשומה הסופית לשנת המס חויב העותר במס הכנסה, וזאת ביחס לתשלומי הפנסיה. בקשתו למתן פטור חלקי מתשלום ארנונה למבנה העסק, על בסיס סעיף 6א' לחוק הפטור, נדחתה ע"י העיריה בנימוק של קיום חבות במס לפי השומה. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה, תוך שקבע כי פרשנותו הנכונה של סעיף 6א' לחוק הפטור הינה כי החבות במס הנזכרת בו הינה בגין פעילותו העסקית של הנישום, ולא ממקורות אחרים כגון תשלומי פנסיה.
15.מסקנה פרשנית זו חלה ונכונה אף בענייננו. מספר טעמים מצדיקים אותה, שעיקרם פורטו בפס"ד גדז' לעיל.
ראשית, לשון סעיף 6א' מפנה בכל הנוגע לפטור בגין היעדר חבות במס הכנסה, לסעיפים 174-181 לפקודת מס הכנסה, סעיפים שעניינם הכנסה מפעילות עסקית. לפי קביעת המחוקק, נכה הפטור מתשלום מקדמות למס הכנסה לפי סעיפים אלה, יהיה זכאי לפטור חלקי מתשלום הארנונה, ומכאן למדים אנו כי מבחן החבות במס הוא ביחס לפעילות עסקית להבדיל ממקורות אחרים. את הסיפא של סעיף 6א, החלה על מי שמלכתחילה חויב במקדמות מס הכנסה אך בסוף שנת המס נמצא שאין הוא חייב במס הכנסה לאותה שנה, יש לפרש באופן קוהרנטי והרמוני לרישא, דהיינו, בהתייחס לחבות מס מאותו סוג של מקור הכנסה.
שנית, אין הגיון בפרשנות אחרת, לפיה נקודת המבט של הרישא לסעיף (פטור מתשלום מקדמות) הוא הכנסות מפעילות עסקית בלבד, ואילו נקודת המבט של הסיפא (היעדר חבות במס בסוף השנה) היא הכנסה מכל מקור שהוא. הדבר יביא לתוצאה בלתי סבירה, לפיה באותם נתונים מהותיים יתקבלו שתי תוצאות שונות לעניין הזכאות לפטור חלקי מתשלום ארנונה. ניקח לדוגמא מקרה של שני נישומים נכים בעלי עסקים הזכאים במקביל לתגמולי פנסיה בעדם מחויבים הם במס הכנסה. אחד מהם קיבל מלכתחילה פטור מתשלום מקדמות מס הכנסה עבור פעילות עסקו. השני חויב בתשלום מקדמות, אך בסוף שנת המס נמצא כי אין הוא חב במס בגין הכנסתו העסקית. לפי פרשנות הנתבעת, תתקבל תוצאה שונה ביחס לכל אחד מהם - הראשון יהיה זכאי לפטור חלקי מתשלום ארנונה לפי סעיף 6א לחוק הפטור והשני לאו. מדובר בתוצאה שרירותית ומפלה. משכך, אין לנקוט בפרשנות המביאה לה.
שלישית, הפרשנות לפיה התנאי בדבר היעדר חבות במס נסב על הכנסה מפעילות עסקית להבדיל מהכנסה מתגמולי פנסיה כבענייננו, נתמכת אף בתכלית החקיקה כפי שפורשה בהלכה הפסוקה. לעניין זה נקבע בפס"ד דוד שי לעיל, כי אחת מתכליות החקיקה הינה לעודד נכים להיכנס לשוק העבודה. הפטור (החלקי) מתשלום ארנונה משרת תכלית זו, בכך שהוא מפחית את הסיכון להפסדים הכרוך בכניסה לפעילות עסקית. ראו לעניין זה פסק-דינו של כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) בפס"ד דוד שי, כדלקמן:
"טעם נוסף המצדיק מסקנה זו עניינו במגמה לעודד נכים להיכנס לשוק העבודה. ברור שלמדינה אינטרס כי אוכלוסיית הנכסים תצא לעבוד, ולקידום מטרה חשובה זו נחקקו דברים חקיקה רבים, אשר אין זה המקום לתארם. דומה, כי גם לחוק הפטור תפקיד בעידוד הנכסים לצאת לעבודה. כזכור, סעיף 6א לחוק שולל את הפטור מארנונה לבתי עסק, ומלבד שהמחזיק משלם מקדמות לפי פקודת מס הכנסה. משמעות הדברים היא, כי הפטור מארנונה יינתן, בדרך כלל, אם מדובר במחזיק שאינו מפיק בשנת המס הרלוונטית הכנסות החייבות במס הכנסה. חוק הפטור מעודד, איפוא, נכים לצאת לעבודה, בכך שהוא מאיין את אחד הסיכונים הכלכליים הכרוכים בפתיחת בית עסק – החובה לשלם ארנונה אפילו מדובר בנכס שאיננו רווחי".
בהתחשב בתכלית זו, לעובדה כי לנכה זכאות לתגמולי פנסיה בגינם מחויב הוא במס הכנסה, אין רלוונטיות לזכאותו לפטור חלקי מארנונה בגין נכס עסקי בו הוא מחזיק.
16.סיכומם של דברים עד כה; הזכאות לפטור חלקי מארנונה לפי סעיף 6א' לחוק הפטור, מותנית בהיעדר חבות במס הכנסה בגין פעילות עסקית של הנישום בשנה הרלוונטית, להבדיל מהכנסה מפנסיה.
זכאות התובע:
17.ומכאן לשאלה האם הוכיח התובע את זכאותו לפטור בגין השנים לגביהן תובע הוא החזר התשלום.
18.כפי שפורט לעיל, סעיף 6א לחוק הפטור כולל שתי חלופות לזכאות. האחת – אי-חיוב במקדמות מס הכנסה לשנה הרלוונטית לפטור. השניה – חיוב במקדמות אך היעדר חבות מס לפי השומה השנתית.
19.התובע איננו טוען כי הוא הופטר מתשלום מקדמות למס הכנסה, ומכאן משתמע כי הוא חויב במקדמות כאמור. יוער כי הדבר אף מתיישב עם המצוין בשומות שצורפו לכתב התביעה, בהן נכלל קיזוז של תשלומים ששולמו על חשבון המס.
20.ענייננו אפוא בחלופה השניה, הקובעת זכאות לפטור חלקי למי ש- "היה חייב בתשלום המקדמה, אך נקבע בשומה כי אין הוא חייב במס הכנסה לשנת הכספים הנדונה".
21.לטענת הנתבעת, תנאי זה איננו מתקיים ביחס לתובע שכן לא עלה בידו להציג שומות מס לשנים הרלוונטיות לפיהן הוא איננו חייב במס הכנסה. לטענתה, העובדה (שכזכור איננה שנויה עוד במחלוקת נוכח ההסדר הדיוני), כי בדו"חות העסק של התובע נרשם הפסד באותן שנים, איננה רלוונטית לעניין הזכאות לפי הסעיף הנ"ל, המחייב עיגון של אי-חבות המס בשומה השנתית.
22.אינני רואה לקבל את טענות הנתבעת בנסיבותיו של התובע. כפי שכבר צויין, אין חולק כי התובע חייב בתשלום מס הכנסה בגין תגמולי הפנסיה שהוא מקבל. מכאן, שמבחינה מעשית אין הוא יכול להציג שומה שנתית שאיננה כוללת חבות מס בגין הרכיב האמור, כאשר השומה מתייחסת מטבע הדברים לסה"כ הכנסותיו. קריאה דווקנית של הסעיף כמחייב אי-קיום חבות מס ממקור כלשהו לפי השומה, כבסיס בלעדי לזכאות לפטור לפי סעיף 6א, כטענת הנתבעת, מביאה הלכה למעשה לריקון מתוכן של פרשנות הסעיף כפי שפורטה לעיל. זאת, כיוון שכל אימת שלנכה הכנסה ממקור נוסף שאיננו עסקי, הנושאת בחבות מס, לא יהיה בידו להציג את האישור הנדרש. תוצאה זו אין להלום. סבורני כי יש לפרש את הסעיף באופן התואם את תכליתו, כך שככל שבידי התובע להראות ברמת הוכחה מספקת כי החיוב במס במסגרת השומה השנתית איננו בגין פעילותו העסקית, תוכר זכאותו לפטור החלקי. פרשנות דומה ננקטה על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין גדז' לעיל, במסגרתו בחן בית המשפט לגופו את החיוב במס הכנסה בו חויב העותר דשם בסוף שנת המס, וקבע כי הוא נסב על תגמולי הפנסיה שקיבל העותר להבדיל מהכנסה מפעילותו העסקית. אכן, צודקת הנתבעת כי באותו מקרה מדובר היה בנישום אשר מלכתחילה ניתן לו פטור (על תנאי) מתשלום מקדמות, בעוד שלא כך בעניינו של התובע דכאן. אולם אינני סבורה כי יש בשוני זה להקרין על מהות הדברים, שכן אף בעניין גדז' נדרש היה בסופו של יום להכריע האם עצם קיומה של חבות מס בסוף שנת הפעילות הנלמדת מהשומה השנתית, יש בה לשלול את הזכאות לפטור לפי סעיף 6א, או שיש לבחון לגופם של דברים את מהות החבות הנ"ל ועל מה היא נסבה. נפסק, כאמור לעיל, כי יש לילך בדרך השניה, וכך גם בענייננו.
23.לגופם של דברים; לכתב התביעה צירף התובע שומות מס (משותפות לו ולאשתו), מהן עולה כי חלה לגביו חבות מס שנתית (בשיעורים נמוכים – 4,707 ₪ ו- 2,220 ₪). יוער כי לאחר קיזוז תשלומים שבוצעו על חשבון המס וקיזוזים נוספים, נמצאה זכאות להחזרי מס בגין אותן שנים. במסגרת הליכי הגילוי והעיון בהליך דנן, דרשה הנתבעת מהתובע להמציא לה את הדו"חות הכספיים המלאים כפי שהוגשו על-ידו לרשות המיסים בשנים הרלוונטיות (ראו נספח 2א' לבקשת הנתבעת מיום 10.1.17). בסופו של יום, לאחר מיצוי הליכי הגילוי והעיון, הודיעו הצדדים כאמור כי מוסכם שבדו"חות התובע נרשם הפסד בשנים הרלוונטיות. הדו"חות עצמם לא צורפו כראיה וזאת משלא היה בכך צורך נוכח ההסכמה הדיונית בין הצדדים. יוצא אפוא, כי הדו"חות הכספיים, כפי שהוגשו מטעם התובע לרשויות מס הכנסה, משקפים הפסד בפעילות העסקית. על רקע דו"חות אלה יש לקרוא את השומות שצורפו לכתב התביעה. טענת הנתבעת כי הדו"חות הנ"ל אינם בגדר ראיה רלוונטית לעניין סעיף 6א לחוק איננה יכולה להישמע. הנתבעת היא שדרשה ועמדה על קבלתם במסגרת ההליך, בנמקה זאת בכך שמוקד המחלוקת בתיק הוא בין היתר ב- "שאלת רווחיותו של עסקו של התובע" (ראו סעיף 2 לבקשת הנתבעת מיום 10.1.17). משמע, הנתבעת סברה אף סברה כי הדו"חות הכספיים של העסק הינם רלוונטיים למחלוקת העומדת להכרעה בענייננו. העובדה כי בסופו של דבר הסתבר כי תוכן הדו"חות איננו משרת את האינטרס שלה בהליך, איננה יכולה להצדיק התנערות מכך. מכל מקום, הרישום בדו"חות לרשויות המס, ובהיעדר כל ראיה לסתור (ונזכיר כי הצדדים וויתרו במסגרת ההסדר הדיוני על הבאת ראות וחקירות), תומך במידה מספקת בטענת התובע כי מקור החבות במס לשנים הרלוונטיות הוא בתשלומי הפנסיה שקיבל, להבדיל מפעילותו העסקית. במאמר מוסגר יצויין, כי השומות שצורפו לכתב התביעה אינן מתייחסות לכל השנים מושא התביעה, אולם לעניין זה לא הועלתה כל טענה מטעם הנתבעת (להבדיל מטענותיה הגורפות ביחס לכלל השנים כפי שנדונו לעיל), ומכל מקום נזכיר כי מתוך ההסדר הדיוני עולה כי הנתבעת קיבלה לידיה את מלוא הדו"חות הכספיים של עסקו של התובע לכל השנים עליהן נסבה התביעה.
24.מסקנת הדברים היא כי הוכח שהתובע זכאי לפטור חלקי מתשלום ארנונה לפי סעיף 6א לחוק הפטור בשנים מושא התביעה (למעט שנת 2014 לגביה הוסכם כי תמחק מכתב התביעה).
השבה:
25.לטענת הנתבעת, אף ככל שייקבע כי התובע זכאי היה לפטור חלקי לפי סעיף 6א' לחוק הפטור, הרי שאין הוא זכאי להשבה יחסית של תשלומי הארנונה (המלאים) ששילם. זאת, משלא נפל כל פגם בפעולותיה שהרי התובע כלל לא פנה אליה בבקשה לפטור בצירוף המסמכים הנדרשים וזאת עובר לביצוע התשלום.
26.גם טענה זו אין לקבל.
ראשית, בענייננו קבועה חובת השבה בחוק המסמיך עצמו. לעניין זה קובע סעיף 6א סיפא כי במקרה שבו חוייב הנישום בתשלום מקדמות למס הכנסה לשנה הנדונה, אך בדיעבד נקבע כי אין הוא חייב במס הכנסה, "תחזיר לו הרשות המקומית את הסכום ששילם על אותו נכס כארנונה לאותה שנה". הסדר של השבה מגולם אפוא מלכתחילה בתוך מנגנון החיוב שבחוק. טעם הדבר הוא ברור, שכן המחוקק הכיר בקיום פער אפשרי בין תמונת הדברים הלכאורית מלכתחילה (כפי שהיא משתקפת מהחיוב במקדמות מס הכנסה) לבין התמונה כפי שהתבררה לאשרה בסוף שנת המס (היעדר חבות מס). ממילא נדרש לגשר על הפער, ככל שמתקיים, בין שתי נקודות הזמן הנ"ל, וכך אכן הורה המחוקק.
שנית, חובת השבה חלה אף מכוח הדין הכללי. ההלכה הפסוקה הכירה זה מכבר בחובת השבה של הרשות הציבורית ביחס לתשלומי חובה ששולמו ביתר על-ידי הפרט, מכוח חוק עשיית עושר שלא במשפט. חובה זו עוגנה לכתחילה במסגרת העילות המסורתיות של דיני עשיית עושר, הכוללות תשלום מחמת טעות. נפסק, כי תשלום ששילם הפרט לרשות הציבורית בגדר תשלום חובה, ובדיעבד הובהר כי אין הוא חייב בו עפ"י החוק, מהווה בגדר טעות שבדין המצדיקה השבה (ראו: ע"א 292/68 יעקב יפת ושות נ' הרולד איסטווד ואח', פ"ד כג(1) 604; ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (פורסם במאגרים) (2006)). בפסיקה מאוחרת יותר הוכרה קטגוריית השבה עצמאית של תשלומים שנגבו בחוסר סמכות ע"י הרשות הציבורית (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (פורסם במאגרים) (2015)). מכוח הלכות אלה, זכאי התובע בענייננו להשבת הסכומים ששילם ביתר, אף אם את טענותיו כנגד הרשות העלה הוא בדיעבד. יצוין כי כך אף נקבע במקרים נוספים בהם דנו בתי המשפט בתביעות השבה של נכים זכאים לפי סעיף 6א לחוק הפטור, ביחס לתשלומי ארנונה ששילמו ביתר (ראו: ת"א (שלום חיפה) 56123-10-12 חובל נ' עיריית קריית ביאליק (פורסם במאגרים) (2015); תא"מ 49295-10-13 אוכמן נ' עיריית עפולה (פורסם במאגרים) (2015)). לא למותר להוסיף ולציין, כי הדבר אף עולה בקנה אחד עם השקפת המחוקק באשר להשבת תשלומי מס ששולמו ביתר, כפי שבאה לידי ביטוי בהוראות חוק שונות המסדירות זאת בהקשרי מס שונים (ראו הפירוט בפסק-דינו של כב' הנשיא גרוניס בעניין עיריית ירושלים לעיל, שם בפסקה 40). אכן, את חובת ההשבה ניתן לסייג בנסיבות מתאימות, וזאת בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. בכלל זה, הוכרה אף "הגנת התקציב" ביחס לתביעות השבה מרשות ציבורית, בשל ההשלכות התקציביות השליליות על הקופה הציבורית שעלולות לנבוע מחובת השבה רחבה. אולם כפי שנפסק בפסיקה שפורטה לעיל, הגנה זו מחייבת הוכחה והנחת תשתית עובדתית מתאימה ומפורטת מטעם הרשות. בענייננו לא הוצגה כזו מטעם הנתבעת.
27.בסיכומיה מפנה הנתבעת לחוזר מנכ"ל משרד הפנים שפורסם בעקבות פסה"ד בעניין דוד שי, בו נקבע כי: "ככל שרשות מקומית גבתה ארנונה מן הזכאים לפטור בהתאם לאמור לעיל, לאחר מועד מתן פסק הדין, עליה להשיב לזכאים את הכספים בכפוף לכללי הזכאות הקבועים בחוק. ארנונה שהוטלה במהלך פרק הזמן שלאחר מתן פסק הדין האמור ולא נגבתה, תימחק מספרי הרשות, ללא צורך בהגשת בקשה למחיקת חובות". לטענת הנתבעת, נוכח האמור בחוזר היא פטורה מהשבה עד יום 6.11.2011 (מועד פרסום פסק הדין בעניין דוד שי). דין הטענה להידחות. ראשית, המחלוקת בהליך דנן כלל ללא נגעה לסוגיה שנדונה והוכרעה בעניין דוד שי (תחולת הפטור על מבנים המשמים לעסקים בלבד), ולא זו היתה הסיבה לדחיית בקשתו של התובע להשבה מלכתחילה. המחלוקת בענייננו נסבה כאמור על שאלה אחרת ביחס לפרשנות הסעיף ואופן יישומו. מכל מקום, אין ללמוד מחוזר המנכ"ל הנ"ל הוראה כללית בדבר פטור מהשבה החל ממועד כלשהו. עולה ממנו כי הרשויות הונחו בו לפעול מיוזמתן להשבת סכומים שנגבו לאחר מועד פסה"ד. אין בו קביעה כלשהי באשר לגבייה קודמת בזמן ואף אין ללמוד ממנו הסדר שלילי בעל תוקף לעניין זה. שאלת ההשבה של תשלומי חובה שנגבו עובר לקביעה שנקבעה בהלכה משפטית חדשה, נגזרת משאלת התחולה בזמן של ההלכה הנ"ל. הכלל הרגיל הוא כי הלכה חדשה המפרשת הוראת דין, תחול הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. לכלל זה חריג מקום בו בית המשפט קובע מפורשות כי להלכה מסוימת יהיה תוקף פרוספקטיבי בלבד. בפס"ד דוד שי לא נקבעה על-ידי בית המשפט כל קביעה בעניין זה. ככלל, ההצדקה להגבלת התחולה בזמן של הלכה משפטית חדשה הינה קיום הסתמכות משמעותית ולגיטימית על המצב המשפטי הקודם. בהקשר זה נפסק, כי אם ניתן להגן על הסתמכות זו בדרכים הנתונות בדין הכללי, למשל באמצעות הגנות מפני השבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, יש להעדיף דרכים אלה על פני קביעת תחולה פרוספקטיבית של ההלכה (ראו: ע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (פורסם במאגרים) (2006); דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ (פורסם במאגרים) (2011)). בענייננו, כפי שכבר צויין, לא הציגה הנתבעת תשתית מתאימה לכך.
סיכומם של דברים:
28.התביעה מתקבלת ביחס לתשלומי הארנונה ששולמו ע"י התובע בשנים 2010-2013, מעבר לסכומים בהם הוא חב לפי סעיף 6א לחוק הפטור, כפי שפורטו בכתב התביעה (לגבי עצם הסכומים לא היתה כל מחלוקת), כדלקמן: סך 12,284 ₪ בגין שנת 2010; סך 7,193 ₪ בגין שנת 2011; סך 16,607 ₪ בגין שנת 2012; סך 22,482 בגין שנת 2013.
29.התובע טוען כי סכומים אלה יש לשערך בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ס – 1980. סבורני כי אין מקום לעשות כן בענייננו, אלא יש לבצע שיערוך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961. זאת, בשים לב לעובדה כי פנייתו הראשונה של התובע לנתבעת בעניין מושא התביעה נעשתה באוגוסט 2013, והיא נסבה כאמור בעיקרה על תשלומים ששולמו על-ידו זמן רב לפני כן (החל משנת 2010). סבורני כי במסגרת ההשבה יהיה זה נכון וצודק ליתן משקל מסוים להשתהות התובע במיצוי זכויותיו מול הנתבעת, וזאת בסוגיית השערוך.
30.אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים בסעיף 28 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין (לפי המפורט לעיל), החל ממועד ביצוע התשלומים לידי הנתבעת ועד למועד מתן פסה"ד.
31.כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 9,000 ₪.
32.הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא לצדדים
ניתן היום, י"ג טבת תשע"ח, 31 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.
