לפני תביעתה של חברת מנטור הדרכה והשתלמויות מקצועיות בע"מ (להלן גם: "המעסיק" או "החברה"), כנגד גב' שרית יונה סרגוסטי, עובדת לשעבר שלה (להלן גם: "העובדת"), לפיצוי בגין שורה של הוצאות שהעובדת הוציאה שלא על דעתה, בעיקר רכישות באמצעות כרטיס אשראי של המעסיק בכל בו "חצי חינם" במשך תקופה של כ-14 חודשים, טענה ללקיחת תקבולי מזומנים ששולמו על ידי תלמידי המכללה בשנים 2010-2012, התנהגות רשלנית של העובדת ומחדלים שגרמו לנזקים למעסיק, "הפרת חוזה עבודה" ופיצויי כללי בקשר לכך.
העובדת הועסקה אצל המעסיק תקופה של 36.3 חודשים ועד ליום 14.12.12, לפי "משכורת קובעת" של כ- 7,000 ₪.
אין חולק כי המעסיק עיסוקו בהדרכה והשתלמויות בתחום הגרפיקה הממוחשבת, לרבות צילום באינטרנט; וכי העובדת הועסקה אצלו בהנהלת חשבונות (עמ' 6 ש' 16-18).
העובדת מצידה הגישה "תביעה שכנגד", לתשלום "פיצויי פיטורים, (עקב "התפטרות לצורך טיפול בילד"), ו "פדיון חופשה".
תביעת המעסיק:
הונחו ראיות מספיקות להוכחת ביצוע רכישות לצרכים האישיים של התובעת וקרוביה בכל בו "חצי חינם" בתקופה הנטענת (כ-14 חודשים בתקופה שבין 26.5.11 ועד 24.9.12), וזאת תוך חיוב כרטיס האשראי של המעסיק, וביצוע משלוחים לכתובות שהסתברו ככאלה של התובעת וקרובי משפחתה (ר' נספח ב לתצהירי המעסיק, סע' 12.1 לתצהיר מר ערן בורוכוב ועדותו בביה"ד- עמ' 11 ש' 25-32, סע' 26 לתצהיר גב' שרונה ירדן). גם מעדות העובדת עצמה עלה כי זו ביצעה רכישות מזון פרטיות עבורה ועבור בני משפחתה, כאשר העובדת לא השכילה לשכנע שמדובר בפעולה שלא בוצעה כלל, למול הראיות שהציג המעסיק (ר' עמ' 22 ש' 9-31 עמ' 23 ש' 3-4, 22-30, עמ' 24 ש' 1-29). נראה כי קיימת התאמה בין הזמנות שבוצעו על ידי העובדת לבין החיובים בכרטיס האשראי של החברה (ר' גם עדות הגב' שרונה ירדן-עמ' 10 ש' 10-13).
אשר לטענות על מעשי ומחדלי העובדת- התרשלות במסגרת תפקידה, אי סדרים, היעדר רישומים, אי דיווחים ותשלומים באיחור - אכן קיימת תחושה שהעובדת התרשלה במילוי תפקידה (סע' 15-27 לתצהיר מר ערן בורוכוב, סע' 7-15, 39-44 לתצהיר גב' שרונה ירדן, עדותה- עמ' 8 ש' 6-7, 17-19, עמ' 9 ש' 15-20 , סע' 3-44, 54-66 לתצהיר מר מאיר בן חיון), אך זאת מבלי לגרוע מהתרשלות המעסיק שבחר בזמן אמת ובמודע, שלא לפקח ולהשגיח על עבודתה (ר' עדות מר ערן בורוכוב- עמ' 11 ש' 20-24 , עמ' 13 ש' 1, עדות מר מאיר בן חיון- עמ' 13 ש' 25-27).
הפרת חוזה עבודה גוררת, בדרך כלל, שיפוי כספי של הצד הניזוק. כאשר המפר הוא העובד, מתעוררת השאלה, "... אם באיזו מידה ובאילו נסיבות, חייב עובד לפצות- מדיני חוזים- את המעביד על נזק שנגרם למעביד עקב הפרת חוזה" (דב"ע מב/18-3 ג.את ר.אורבך, מהנדסים יועצים בע"מ נ' חיים גלצנר, פד"ע יד 92, 103). התשובה לכך, תלויה במידת היקף חובת העובד לנהוג בזהירות במילוי תפקידו, ולטפל ברכוש המעביד בזהירות סבירה.
עובד יחויב בשיפוי על נזק שגרם למעסיקו, רק אם יוכיח המעסיק "הפרה בלתי סבירה" של חוזה העבודה או חובת הנאמנות, והקשר בין אלו לנזק שנגרם (ע"ע 71/99 עו"ד אדם טל ואח' נ' סוזי ביטון, מיום 23.11.00). הטלת פיצוי כספי על עובד, שהפר את חוזה העבודה כתוצאה מרשלנותו, צריכה להיעשות בזהירות ותוך כדי התחשבות בכך, שפעולה מוטעית- במסגרת יישום הסכם עבודה- היא חלק מסיכון, שהמעסיק צריך להיערך לקראתו במסגרת הפעלת עסקו. זאת, בין בדרך של רכישת פוליסת ביטוח ובין על ידי נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים, שהן מחובות המעסיק. ניתן לשקול יישומה של הגנת ה"אשם תורם בחוזה", כאשר המעסיק לא נקט את האמצעים הדרושים לצמצום נזקים, שעלולים להיגרם בדרך הרגילה של ביצוע העבודה.
במקרה דנן, לא שוכנעתי כי הוכחה התרשלות במידת ההוכחה הנדרשת, כזו המצדיקה הטלת פיצוי נזקי לטובת המעסיק. כפי שנאמר לעיל, התרשלות סתם אינה מספקת להטלת "חובת פיצוי". לא הוכחה "כוונת זדון" או "התרשלות רבתית", לנוכח "עצימת העיניים" שהופגנה על ידי המעסיק.
אשר לטענה על גניבת תקבולי מזומנים- הלכה היא כי על מנת להשתית חיוב אזרחי על אדם כאשר מדובר במעשה שיש בו משום גוון פלילי ופוגע בשמו הטוב של האדם, חייב המעסיק להביא ראיות מוגברות (ר' דב"ע נה/3-60 אנואר חמוד נ. יעקב הלמן, עמ' 5 לפס"ד מיום 5.7.95; דב"ע נ/3-31 ד"ר אוסוסקין נ. מוטורולה, סע' 8 א'-ב' לפס"ד מיום 9.3.94). לכן, אין די בהשערות או חשדות מצד המעסיק, גם אם מדובר בחשדות כבדים. עיון בחומר הראיות מעלה, כי קיימות אמנם הצהרות של נציגי החברה, אך אלה אינן מגובות בראיות מספיקות, ומסתכמות בראיות נסיבתיות ובחשד בלבד של המעסיק. אין ראיות מסייעות, שיש בהם כדי לקשור דווקא את התובעת לאותם "היעלמויות" אלו או אחרות של כספים מזומנים (עדות מר ערן בורוכוב עמ' 12 ש' 17-24, עדות מר מאיר בן חיון- עמ' 14 ש' 1-26, עמ' 15 ש' 8-12).
המעסיק פירט שורה נוספת של הוצאות שלטענתו העובדת הוציאה על חשבונו, וללא רשותו- בין היתר: הזמנת מקומות בפסטיבל באילת, הזמנת נופשים באילת ובים המלח, טיפולים שונים לרכבה הפרטי, רכישת אייפד ונגן אייפד, תשלום דו"חות חניה עבור בעלה של העובדת, תשלום ביטוח בריאות לבעלה של העובדת, טיפולי מוסך (ר' סע' 12.26 לתצהיר מר בורוכוב).
קיימות אסמכתאות על ביצוע מרבית הרכישות/הוצאות, ואולם לא הוכח כי אותן הוצאות הוצאו שלא בידיעתו או הסכמתו של המעסיק באותה העת, כחלק מתנאי העבודה או לתועלתה האישית של העובדת דווקא (ר' עדות העובדת- עמ' 25 ש' 31, עמ' 26 ש' 1-21, עמ' 28 ש' 19-25, 31-34).
אין זה סביר כי הוצאות מסוג זה המופיעות במפורש ברישומי המעסיק, נעלמו מעינייו "בזמן אמת", ויותר סביר כי הוא (המעסיק) בחר להתעלם מכך, תוך ראייתם כ"הטבות" לעובדת.
יצויין, כי אין כל אסמכתא לביצוע רכישת אייפד ו/או נגן אייפד של העובדת.
הנטל בעניין זה מוטל על כתפי הטוען לאותן "גניבות", המעסיק במקרה דנן, שלא עמד בנטל הנדרש ברמה הראויה.
סיכומם של דברים: אני מקבל את התביעה של המעסיק, רק ככל שהיא נוגעת לאותן רכישות שבוצעו ב"כלבו חצי חינם" בסך כולל של 17,289 ₪.
תביעת העובדת:
"פיצויי פיטורים":
אין חולק כי העובדת התפטרה עם תום תקופת חופשת הלידה ולצורך הטיפול בבתה.
עם זאת, המעסיק טוען לשלילת פיצויי פיטורים בשל הפרת משמעת, ומעשיה של התובעת כאמור לעיל.
מקור הזכות של מעביד לשלול פיצויי פיטורים המגיעים לעובד על-פי חוק או להפחית מהם מצוי בסעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963.
סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 קובע, לאמור:
"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".
בהעדר ראיה בדבר ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים בענף, ובהתאם להוראת סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, חלות אפוא הוראות תקנון העבודה ש"הן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית הדין, בהפעלת שיקול דעתו בשלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת" (ע"ע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ, מיום 29.12.02).סעיף 53 לתקנון העבודה קובע, לאמור:
"עשה העובד אחת מאלו -
א.הפר משמעת באופן חמור;
ב....
ג.גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה;
...
יהיה צפוי:
א....;
ב.לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים;
ג.לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.".
השאלה אם התנהגות מסוימת דייה להצדיק פיטורים מידיים בלי פיצויים, היא ביסודה שאלה של מידה ודרגה, הנתונה להערכתו של בית המשפט (ע"א 641/61 יהודע קלוצמן נ' רחל כהן, פד טז 1016). יש לזכור כי פיטורים, כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש (דב"ע לא/3-3רים בע"מ נ' נסים יוסף פד"ע ב 215, ע"ע 300327/98 אטקה בע"מ נ' דוד רטר, פד"ע לט 49).
הנטל להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, מוטל על המעסיק (דב"ע ל/3-6 אליהו שמואלי ואח' – שושנה שרייר).
נוכח הפרת המשמעת וחומרת מעשיה של העובדת כמתואר לעיל, סבורני כי לו פוטרה העובדת, אכן היתה הצדקה לשלילת הזכות לפיצויי פיטורים. ואולם, כאן מדובר "בהתפטרות לצורך טיפול בילד", ולכן אין להחיל על המקרה הנוכחי את "הלכות הפיטורים"; שהרי ביה"ד הארצי כבר פסק במפורש, שאין לצרף "עילת פיטורים" המצדיקה שלילתם, שעה שהפיטורים, קל וחומר ההתפטרות, היתה מסיבה אחרת שלא קשורה בטעם לשלילת הפיצויים (ר': דב"ע לג/3-2 חיים זילבר נ. גלוביס בע"מ, פד"ע ד' 153, 158).
לפיכך, חרף התחושה המקוממת משהו, אין סמכות לשלול או לפגוע בפיצויי הפיטורים (ר' גם: דב"ע נב/3-97 קרדו בע"מ נ. סימא עזרא, סע' 5 א' לפס"ד מיום 10.3.92).
יש לפסוק לזכות התובעת סך של 21,175 ₪ כ"פיצויי פיטורים" (12 : 7000 ₪ X 36.3 חד').
פדיון חופשה:
הזכות לפדיון חופשה אינה מותנית בהתנהגות זו או אחרת של העובד במקום העבודה.
מי שעליו הנטל לשכנע מתן מלוא החופשה לעובד הוא המעסיק, שלא עמד בנטל זה. לא הוצג "פנקס חופשות", או רישום ברור אחר ליציאה אמיתית לחופשה.
אשר על כן זכאית העובדת לפדיון חופשה של 25 ימים, בסך כולל של 7,000 ₪.
סוף דבר:
מצד אחד, תביעת המעסיק מתקבלת בחלקה, כך שהעובדת מחויבת לפצות את המעסיק בסך כולל של 17,289 ₪ בגין רכישות מזון פרטיות שביצעה על חשבונו.
מצד שני, המעסיק מחויב לשלם לעובדת "פדיון חופשה" בסך של 7,000 ₪, וכן "פיצויי פיטורים" בסך של 21,175 ₪.
כל אחר מהסכומים הללו יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום הגשת התביעה 15.1.14 ועד התשלום בפועל.
הוצאות:
בסופו של יום, מעשייה של התובעת – מעשים שלא ייעשו - הם שהביאו עליה את הצורך בהתדיינות הנוכחית, וממילא היא זו שתשא לפחות בחלק מהוצאות המעסיק, ותשלם לו סך של 8,000 ₪ בצרוף מע"מ, כהוצאות שכ"ט עו"ד.
ערעור: בזכות, תוך 30 יום.
ניתן היום, כ"א טבת תשע"ח, (08 ינואר 2018), בהעדר הצדדים.
