כללי
1.תביעה למתן צו עשה וסעד הצהרתי. בית-המשפט התבקש להצהיר כי זכויות התובעת בנתבעת 3 הינם כפי שהיה עובר ליום 12.6.2013. בנוסף, בהתאם לסעיף 134 לחוק החברות, התשנ"ט-1999( להלן – חוק החברות), להורות על תיקון מרשם בעלי מניות ונושאי המשרה בחברה, לרבות ברשם החברות, באופן שישקף את המצב שהיה קיים עובר ליום 12.6.2013 ובכלל זה להורות לרשם החברות לתקן את הרישום מבחינת ההון הרשום של הנתבעת 3 וכן למחוק את רישומו של הנתבע 2 כבעל מניות ודירקטור בנתבעת 3 ולרשום תחתיו את התובעת כבעלת מניות ודירקטורית בנתבעת 3 כפי שהיו עובר לאותו מועד.
רקע עובדתי ודיוני
2.התובעת והנתבעת 1 (להלן – הנתבעת) יזמו במשותף בשנת 2013 פרויקט מסוג התחדשות עירונית בקריית גת באמצעות הנתבעת 3 (להלן – החברה), אשר הוקמה על-ידן, במשותף. בעת הקמת החברה החזיקה התובעת ב-55% מהון המניות. לטענת התובעת, לאחר ייסוד החברה נקטו הנתבעים 3-1 (להלן – הנתבעים) בסדרת פעולות פוגעניות שתכליתן השתלטות על זכויותיה ואחזקותיה של התובעת בחברה, תוך ניסיון לשלול את זכויותיה שלא כדין. תחילה, הגדילו הנתבעים ללא ידיעת התובעת את הון מניות החברה, לאחר מכן העבירו את מניות התובעת לנתבעת, וזו העבירה את המניות לרבות מניותיה שלה, לנתבע 2 (להלן – בן דוד). הנתבעים דיווחו על הפסקת כהונתה של התובעת כדירקטורית ומינו תחתיה את בן דוד כדירקטור בחברה. לטענת התובעת, פעולות אלו נעשו ללא ידיעתה, תוך הצגת מצגים כוזבים בפני הנתבע 4 (להלן – רשם החברות) ותוך הפרה בוטה של הוראות תקנון החברה והוראות הדין. התובעת גילתה באקראי על קיומן של פעולות הנתבעים ואולם, פניותיה לתיקון המצב לא צלחו. משכך, הוגשה התובענה.
3.כאמור, התובעת והנתבעת הקימו בתחילת שנת 2013 את החברה, כאשר במועד הקמתה החזיקה התובעת 55% מכלל המניות, שימשה כיו"ר הדירקטוריון, כמנכ"ל וכמורשית החתימה של החברה. הנתבעת החזיקה ב-45% מכלל המניות ושימשה כדירקטורית בחברה. בן דוד רכש את מניות הנתבעת בחברה, לרבות אלה של התובעת שנלקחו ממנה על ידי הנתבעת, ונרשם לאחריה כבעל מניות ודירקטור היחיד בחברה. החברה אישרה את העברת המניות, לטענת התובעת שלא כדין, ובניגוד גמור למסמכי ההתאגדות.
4.החברה נוסדה במטרה לקדם פרויקט מסוג התחדשות עירונית בקריית גת (להלן – הפרויקט). מדובר בפרויקט סבוך היתרים, אשר דורש פרוצדורה ארוכה, לרבות החתמת דיירים על הסכמה לקידומו, איתור קבלן ומשקיע ואיזון הפרויקט לצורך מימושו והוצאתו לפועל. במהלך המחצית הראשונה של שנת 2013 פעלה התובעת בעיקר להחתמת דיירי הפרויקט על טפסי הסכמה לקידומו וכן נפגשה עם מספר משקיעים פוטנציאליים, אדריכלים ובעלי מקצוע שונים. לטענתה, לקראת סוף המחצית הראשונה של 2013, החלו להתגלע מתחים בחברה, אשר נבעו מיחס בוטה, אגרסיבי ומעליב כלפיה, זאת לצד ניתוק קשר של הנתבעת עם התובעת, כאשר באותה תקופה התובעת מצויה במשבר קשה בחייה האישיים. בנסיבות אלה, פנתה התובעת לאחד מיועציה המשפטיים של החברה, עו"ד שאול ארמה (להלן – עו"ד ארמה), אשר טען בפניה כי סיכויי הפרויקט לצאת אל הפועל קלושים. אמירות אלה של עו"ד ארמה לצד הנתק התקשורתי בחברה והמשבר האישי של התובעת הובילו לניתוק הקשר בין התובעת לנתבעת ולמיטב הבנת התובעת – הפעילות בחברה הוקפאה.
5.בחודש מאי 2015 פנה אחד מדיירי הפרויקט לתובעת וציין בפניה כי נמסר לו על כניסת גורם חדש כיזם לפרויקט. לאחר שניסיונות ליצור קשר עם הנתבעת העלו חרס, ביצעה התובעת בדיקה של מרשמי החברה ברשם החברות, או אז התברר לה לתדהמתה כי החל מחודש יוני 2013 בוצעו בחשאי סדרה של פעולות אסורות ופסולות שנועדו לדחוק את רגליה וליטול מידיה את השליטה בחברה. הפעולות שבוצעו בחברה ללא הסכמת וידיעת התובעת היו בין השאר הגדלת ההון הרשום של החברה ל- 100,000 מניות, הקצאת 9,000 ממניות החברה לנתבעת, שינוי בהרכב הדירקטוריון של החברה באמצעות הפסקת כהונתה של התובעת כדירקטורית, העברת מניות התובעת לנתבעת, ובהמשך – העברת מניות הנתבעת לבן דוד ורישומו כדירקטור יחיד בחברה.
6.לטענת התובעת, הפעולות שפורטו לעיל נעשו בניגוד להסכמתה ומהווים הפרה של הדין ומסמכי ההתאגדות של החברה. בהקשר זה הדגישה התובעת כי מעולם לא הסכימה וממילא לא חתמה על כתב העברת מניות שמכוחו נרשמה העברת המניות בחברה ברשם החברות. על-יסוד כל האמור, התבקש בית-המשפט ליתן לתובעת את הצווים והסעדים שפורטו.
7.בכתב-הגנתה דחתה הנתבעת את טענות התובעת. לטענתה, מבקשת התובעת להסתיר מבית-המשפט כי פרשה מהחברה, זאת לאחר שגילתה כי שוויה של החברה עלה בצורה משמעותית, ולאחר שגילתה כי פספסה הזדמנות עסקית, משתכניות לפרויקט אושרו להפקדה על-ידי הוועדה המחוזית.
8.הנתבעת עמדה על השתלשלות האירועים, לפיהם בעלה (להלן – יגאל) זיהה אפשרות עסקית להקמת פרויקט בניה בשיטת "פינוי-בינוי" בעיר קריית גת. לאחר שהשקיע מזמנו וכספו, היה צורך בגיבוש גוף עסקי שיוכל להתקשר עם בעלי הדירות במקום ולממן את עלויות הקמת הפרויקט. לפיכך, ניסה לאתר משקיע אסטרטגי אשר יממן את התקדמות התכנון והחתמת הדיירים. יגאל נפגש עם התובעת, אשר הציגה עצמה כנציגה של משקיע לביצוע פרויקטים לבנייה בעיר קריית גת ואשר מעוניין להיכנס לעסקה. התובעת הציגה בפניו ייפוי כוח של אחד בשם טולדנו. בנסיבות אלה ולשם קידום הפרויקט, התקשרו התובעת והנתבעת בהסכם שותפות ובמסגרתו ייסדו את החברה. לאחר הקמת החברה, התברר כי התובעת הציגה מצג שווא, לפיו מייצגת משקיע המעוניין בביצוע הפרויקט בקריית גת ולאחר שהחברה התקשרה עם גורמים שונים, נעלמה התובעת. הנתבעת הדגישה כי בגין הצהרת התובעת כמי שפועלת מטעמו של משקיע, הוענקו לה המניות בחברה. לימים התברר, כי אין משקיע והתובעת "נעלמה", תוך שפעילותה בחברה גרמה ליועצים שונים לעבוד לשווא.
9.לאחר זמן, וקיום מספר שיחות בין התובעת, הנתבעת ויגאל ומשהתברר כי אותו אדם שהוצג על-ידי התובעת כמשקיע, כלל אינו מעוניין להשקיע בחברה, הציעה התובעת לנתבעת לרכוש את מניותיה בחברה בתמורה כספית. לאחר משא ומתן הסכימה התובעת וחתמה ביום 10.7.2013 על הסכם פרישה מהחברה כנגד תשלום של 52,000 ₪ (להלן – הסכם הפרישה). הנתבעת הדגישה, כי עקרונות הסכם הפרישה הועלו על טיוטה כמה ימים קודם לחתימת ההסכם, בכתב ידו של יגאל ותוקנו על-ידי התובעת בכתב ידה על גבי הטיוטה (להלן – טיוטת ההסכם), כאשר לאחר מכן הועברה הטיוטה לעו"ד ארמה, ועל-פיה הוכן ההסכם. עוד נטען, כי במעמד החתימה על הסכם הפרישה, חתמה התובעת גם על שטר העברת מניות ועל-פיו העבירה לנתבעת 550 מניות רגילות של החברה (להלן – שטר העברת המניות). באותו מעמד נערכה ישיבת דירקטוריון של החברה ואושרה העברת המניות מהתובעת לנתבעת והתובעת חדלה מלהחזיק במניות החברה.
10.בהקשר זה הוסיפה וטענה הנתבעת, כי לצורך הגדלת הון המניות כפי שהמליץ עו"ד ארמה, זומנה אסיפה כללית של החברה, אולם התובעת לא הגיעה. עו"ד ארמה שוחח עם התובעת, אשר מסרה לו כי הגיעה באופן עקרוני להסכמה על מכירת כל מניותיה, כעולה מטיוטת ההסכם ולפיכך, אין לה כל עניין באסיפה. בהמשך, התקשרה הנתבעת עם בן דוד, אשר עם כניסתו כשותף לחברה הושקעו מאות אלפי שקלים בקידום עסקי החברה. לאחר שנודע לתובעת כי התכניות לפרויקט אושרו להפקדה על-ידי הוועדה המחוזית ומשהבינה כי הפרויקט יצא לדרך ובצדו רווחים גבוהים, מנסה כעת להחזיר את הגלגל אחורנית חרף פרישתה מהחברה. לפיכך, התבקש בית-המשפט לדחות את התביעה.
11.הנתבעים 3-2, בן דוד והחברה, טענו כי דין התביעה להידחות ולו מהטעם כי בן דוד בשעה שרכש את כלל מניות הנתבעת בחברה, לרבות אלה של התובעת שהועברו לנתבעת, התבסס על המרשם ברשם החברות ועל הצהרותיה של הנתבעת. בתחילה רכש בן דוד מקצת ממניות הנתבעת בחברה, תוך שניתנה לו אופציה לרכוש את יתר מניותיה. בהמשך, מימש את האופציה ורכש, כאמור, את כלל מניותיה של הנתבעת בחברה. בן דוד הדגיש כי פעל בתום לב, בהסתמך על הרישום ברשם החברות ומשכך, על יסוד "תקנת השוק" טען כי לא יכול להיפגע מכל מחדל או מעשה שנעשה, ככל שנעשה, קודם למועד רכישת המניות על-ידו. בן דוד הדגיש כי לא ידע כלל על קיומה של התובעת ועל טענותיה עד לקבלת כתב-התביעה. לפיכך טען כי יש לדחות את התביעה. להשלמת התמונה, יצוין כי רשם החברות בתגובתו טען כי משרד הרשם משמש מרשם הפתוח לעיון הציבור בדבר מרשמי החברה. הרישומים בספרי הרשם הינם דקלרטיביים בלבד ואינם יוצרי זכויות, תוקפן אינו תלוי ברשום וככול שישנה סתירה בין מרשמי בעלי המניות או הדירקטורים, גוברים הרישומים במשרדי החברה. הרשם הוסיף כי עם קבלת הדיווחים בדבר העברת המניות ושינויים בהרכב הדירקטורים שנחזו להיות תקינים, תוקן הרישום. בנסיבות אלה, טען כי אין לראות בו צד לסכסוך והוא מותיר את ההחלטה לעניין שינוי המרשם לשיקול דעתו של בית המשפט תוך שיכבד כל החלטה בעניין.
12.במהלך הדיון מיום 21.2.2017 טענה התובעת, בתמצית, כי החתימה הנחזית להיות חתימתה על גבי הסכם הפרישה ועל שטר העברת המניות היא חתימה מזויפת, שכן לא הסכימה ולא מכרה את מניותיה לנתבעת. בנסיבות אלה הסכימה כי השאלה המרכזית והעיקרית העומדת להכרעה בתובענה, עניינה במכירת המניות וככל שטענתה בדבר זיוף חתימתה לא תתקבל, אין לה על מה להלין ביחס לפגמים שנפלו בהחלטות הדירקטוריון של החברה. משכך, הסכימה כי השאלה היחידה שעל בית המשפט להכריע, ממנה ייגזר פסק הדין, עניינה בסוגיה עובדתית – האם התובעת מכרה את מניותיה לנתבעת. הנתבעת הסכימה עם התובעת כי הכרעה בשאלה זו תגזור את גורל התביעה. על-יסוד האמור הסכימו התובעת והנתבעת (עמוד 4, שורות 21-17), כי הפלוגתא היחידה העומדת להכרעה בתובענה הִנה עובדתית ועניינה סוגיית מכירת המניות ובשאלה, האם חתימות התובעת על גבי המסמכים הרלוונטיים (הסכם הפרישה ושטר העברת המניות) אמיתיות או מזויפות, כפי שטוענת התובעת. ככל שבית-המשפט יקבל את טענת התובעת, התביעה תתקבל ואילו אם יידחו טענותיה, התביעה תידחה. בעניינו של בן דוד, באשר לתחולת "תקנת השוק", בנסיבות שעל-פיהן ייקבע, אם ייקבע, כי חתימות התובעת זויפו ולא בוצעה עסקת מכר, בשים לב לכך כי העברת המניות נעשתה באופן פרטי שלא ב"שוק פתוח" והִנן מניות "על-שם" ולא מניות למוכ"ז, ביקש בן דוד לבחון את המצב המשפטי ולמסור את עמדתו האם בנסיבות אלה יצטרף להסכמה הדיונית בין התובעת לנתבעת לעניין השאלה היחידה העומדת להכרעה, זאת מבלי לפגוע בזכויותיו כלפי מי מהצדדים. בהמשך, מסר בן דוד כי הוא עומד על טענתו בדבר תחולת "תקנת השוק".
13. בדיון מיום 5.7.2017 טענה הנתבעת כי חתימת התובעת על גבי הסכם הפרישה ושטר העברת המניות נעשתה באמצעות חותמת, כאשר התיקון בטיוטת הסכם הפשרה נעשה על-פי הנטען בכתב ידה של התובעת. עוד הוברר, כי הגם שהנתבעת טענה, בתחילה, כי המסמכים המקוריים ברשותה, בהמשך תיקנה וטענה כי אלה הועברו לעו"ד ארמה, ואולם זה טען כי המסמכים המקוריים אינם ברשותו. הצדדים הגישו את ראיותיהם.
14.בתצהירה, מסרה התובעת את גרסתה לפיה נטילת מניותיה בחברה נעשתה על ידי הנתבעת שלא בידיעתה ובהסכמתה וכי החתימה הנחזית להיות חתימתה על גבי הסכם הפרישה ושטר העברת המניות, מזויפת. בעניין זה, אף נערכה חוות-דעת מטעמה, של מומחית לבדיקת מסמכים והשוואת כתב יד, הגברת איה שוחט (להלן – המומחית), אשר קבעה באופן מפורש כי מדובר במסמכים שהחתימה עליהם נערכה והושתלה בדרך מלאכותית ובזיוף. כתב היד על גבי טיוטת הסכם הפשרה איננו של התובעת, ואף החתימה על גבי הסכם הפשרה ושטר העברת המניות איננו חתימתה. בהקשר זה הוסיפה, כי גרסת הנתבעת בדבר חתימה באמצעות חותמת נטענה לראשונה רק במהלך הדיון וכי ניסיונותיה לקבלת המסמכים המקוריים מהנתבעת לא צלחו. בחוות-דעתה, מסרה המומחית כי הועברו לעיונה רק העתקים צילומים של הסכם הפרישה ושטר העברת המניות, אף שקיבלה את המסמך המקורי של טיוטת הסכם הפרישה. לאחר שבחנה את החתימות הנחזות להיות חתימותיה של התובעת על גבי המסמכים הרלוונטיים סברה, כי שלוש החתימות הן "שכפול" של אותה חתימה. המומחית עמדה על כך, כי הועלתה בפניה טענה כי התובעת חתמה על הסכם הפרישה ושטר העברת המניות באמצעות חותמת, וסברה כי טענה זו ניתנת לבדיקה, לאימות או להפרכה בצורה ישירה רק במסמכים מקוריים וכאלה אינם בנמצא. עם זאת, הוסיפה כי הממצאים שפורטו בחוות-דעתה מצביעים על כך שהחתימות הנחזות להיות חתימותיה של התובעת על גבי מסמכים אלו "הושתלו" בדרך של "פוטו-מונטאז' או סריקה וצילומים חוזרים של המסמכים, ולכן העריכה כי הטענה לחתימה באמצעות חותמת אינה סבירה כלל וכלל, זאת מבלי שהתייחסה לטענה לגופה. באשר לטיוטת הסכם הפשרה, שבעניין זה הועבר לעיונה המסמך המקורי, ערכה המומחית ניתוח של תכונות כתיבה בכתב היד במשפט נושא חוות-הדעת שהועבר לבחינתה, שעניינו "כל חוזה שהיה בינינו". לאחר שזה הושווה לדוגמאות כתב היד של התובעת נמצאו אי התאמות בתכונות כתיבה במבנה האותיות. משכך, מסקנתה על-פי ממצאי הבדיקה שערכה כי המשפט האמור לא נכתב על-ידי התובעת. מסקנה זו הובאה ברמת הוודאות הגבוהה ביותר.
15.הנתבעת הגישה את ראיותיה, ובכללן תצהיר שלה ושל יגאל וכן תצהיריהם של הבן, תומר יראי, וחברו ניר נהרי וכן של אחד בשם שלמה דדון שהיה מעורב בתחילת הדרך בהקמת הפרויקט. בתצהירה, חזרה הנתבעת על גרסתה, לפיה נפגש יגאל עם התובעת ובהמשך הוקמה החברה. הנתבעת גרסה כי התובעת הציגה בפניה מצג שווא לעניין קיומו של משקיע. לאחר שהתקיימו מספר שיחות והוברר כי אדם שהוצג כמשקיע כלל אינו מעוניין להשקיע בחברה, הציעה לה התובעת לרכוש את מניותיה בחברה. הנתבעת הוסיפה כי עו"ד ארמה המליץ להגדיל את הון המניות בחברה ומשכך, זומנה אסיפה כללית של החברה, אליה לא הגיעה התובעת. הנתבעת הוסיפה ומסרה כי לאחר משא ומתן בין יגאל לבין התובעת, הכין עו"ד ארמה הסכם וביום 10.7.2013 חתמה התובעת על הסכם הפרישה בביתה בירושלים, בתמורה לקבלת סך של 52,000 ₪. באותו מעמד, חתמה גם התובעת על שטר העברה המניות. הנתבעת הדגישה כי התובעת הגיעה לביתה כשידה הימנית חבושה, לאחר שטענה לפניה כי נפגעה בידה ואת חתימותיה ביצעה על-ידי הטבעת חותמת של חתימתה. בהמשך הוסיפה, כי התקשרה עם בן דוד על כניסתו כשותף לחברה ובהמשך, מכרה את כל מניותיה לבן דוד בסכום של 3,000,000 ₪.
16.יגאל הצהיר כי ניהל משא ומתן עם התובעת בדבר תנאי פרישתה מהחברה. בהמשך, הכין עו"ד ארמה את הסכם הפרישה וזה נחתם על-ידי התובעת, כמו גם שטר העברת המניות ביום 10.7.2013 בביתו בירושלים, בתמורה לסך של 52,000 ₪. יגאל הדגיש כי במועד החתימה הגיעה התובעת כשידה הימנית חבושה וכי החתימות בוצעו על-ידי הטבעת חומת של חתימתה. בתמיכה לגרסת הנתבעת ויגאל, צורפו תצהיריהם של הבן, תומר יראי וחברו ניר נהרי. בתצהירו, מסר הבן כי אביו התקשר אליו וביקש כי יגיע לביתו עם 52,000 ₪. הבן מסר כי כל שהיה ברשותו הוא סך של 42,000 ₪ במזומן שנחסכו על-ידו במטרה להחליף את רכבו. הבן הגיע ביום 10.7.2013 לבית אביו, שם ראה כי במרפסת הבית ישבו אביו יגאל, אמו הנתבעת והתובעת. עוד הוסיף, כי אביו מסר לתובעת את הכספים שהובאו על-ידו וכי התובעת חתמה על מסמכים שונים כשידה חבושה והיא מבצעת את החתימה על המסמכים באמצעות חותמת. לאחר כשלושה חודשים מסר לאביו סכום נוסף של 10,000 ₪ במזומן, אותם קיבל במסגרת עיסוקו כזמר בשעות הערב. חברו של הבן, ניר נהרי, מסר כי הגיע עם הבן לביותו של יגאל כאשר זה מחזיק בידו סכום כסף של כ-40,000 ₪, אותו החזיק בשקית בכיסו ואשר נמסר לאביו, יגאל, בביתו. לגרסתו, לאחר ששולם הכסף לתובעת, זו חתמה על מסמכים שונים. תצהירו של שלמה דדון שצורף אף הוא לתצהירי הנתבעת אינו עוסק בסוגיה הרלוונטית הדורשת הכרעה ומשכך, אין צורך להרחיב בעניינו. יוטעם, כי הנתבעת בחרה שלא להגיש חוות-דעת מומחה, למצער, לעניין גרסתה בדבר תיקון טיוטת הסכם הפרישה בכתב ידה של התובעת, זאת אף שחוות דעת המומחית קבעה נחרצות כי התיקון לא נכתב על ידי התובעת. בנסיבות אלה, בשים לב לשאלה היחידה במחלוקת עליה הסכימו הצדדים ולאחר שהוגשו ראיותיהם, נקבע המשך הדיון להוכחות.
17.במהלך הדיון נחקרה המומחית על חוות-דעתה. בחקירתה, מסרה כי הוצג לפניה צילום של הסכם הפרישה ושל שטר העברת המניות ולא המסמכים המקוריים. משכך, הוסיפה בחוות הדעת אמירות מסתייגות. באשר לחתימות, קבעה בוודאות כי לא נחתמו בצורה ספונטנית בכתב יד על המסמכים ובאשר להשוואת כתב היד על גבי טיוטת הסכם הפשרה השיבה כי היה בידה המסמך המקורי ודוגמאות להשוואה ועל-יסוד האמור קבעה כי לא קיימת זהות בין המשפט שהיה שנוי במחלוקת לבין הדוגמאות של התובעת. המומחית חזרה והדגישה "...קבעתי את זה חד משמעית, מאחר שבדקתי את המסמך המקורי והיו בפניי די דוגמאות ומצאתי מספיק צורות כתיבה שונות שאינן מתאימות" (עמוד 13, שורות 32-30). באשר לחתימות על גבי הסכם הפשרה ושטר העברת המניות צינה כי בטרם ערכה את חוות-הדעת ידעה כי טענת הנתבעת שאלו נעשו באמצעות חותמת. עם זאת, המסמכים המקוריים לא הוצגו לפניה ולא ניתן היה לבדוק האם מדובר בחותמת או לא, אף שאפשרות זו פחות סבירה בעיניה, הגם שאיננה יכולה לשלול שום אפשרות בעניין זה בצורה חד משמעית (שם, שורות 14-1).
18.בחקירתה, חזרה התובעת על גרסתה, לפיה עד 2015 "...הייתי מאוד מאוד במשבר אישי" (עמוד 21, שורה 10). בעניין השאלה שבמחלוקת הדגישה כי "...מעולם ואני בת 62, אין לי רופא משפחה... לא סבלתי מעולם מדלקת בגיד. לשאלת בית-המשפט האם סבלתי מבעיה רפואית כלשהו ביד באותה עת, אני משיבה שלא, ב- 2013 לא הייתי בקופת חולים או טרם, אני אדם בריא" (עמוד 23, שורות 9-5). התובעת הודתה כי באותה תקופה נפגשה מספר פעמים עם יגאל בביתו, ואולם "...מעולם, מעולם, לא הועלתה אפשרות שאני אמכור את המניות, לא שוחחנו על אפשרות שאולי אני אתן להם את המניות שלי, לא עם יגאל (שם, שורות 23-22)", ועוד הוסיפה: "...לא דובר מעולם, גם לא עם ארמה, לא היו מעולם שיחות על מכירת המניות" (שורה 25). התובעת חזרה והדגישה "...הם זייפו את החתימה שלי, רק אני והם יודעים את האמת, הם זייפו את החתימה, ארמה עזר להם" (עמוד 24, שורות 10-9) וסיכמה "...יש לי כתב יד יפה כל כך, למה שאני אשתמש בחותמת? ממש לא. מעולם לא השתמשתי בחותמת. מעולם לא... מעולם לא הזמנתי חותמת, לא הזמנתי, לא היה לי וזה לא עלה על הפרק" (שם, שורות 17-15). בהמשך, עמדה התובעת על גרסתה, לפיה לא התקיימה כל פגישה בבית הנתבעת וממילא לא קיבלה את התמורה הנטענת בגין מכירת המניות. בלשונה: "...מעולם לא זומנתי, מעולם זה לא עלה ומעולם לא קיבלתי שום אגורה" (עמוד 26, שורה 19).
19.מטעם הנתבעת העידו בנה, מר תומר יראי וחברו ניר נהרי. לגרסת הבן התבקש על-ידי יגאל לסייע בעניין גיוס התמורה וזו הובאה על-ידו במזומן לבית הנתבעת, עובר לפגישה עם התובעת שבמהלכה קיבלה 42,000 ₪ במזומן. בחקירתו, עמד הבן על כך כי התובעת השתתפה בפגישה הנטענת כשידה חבושה וכי קיבלה סך של 42,000 ₪ במזומן. הבן הדגיש, כי "...ראיתי את החותמת על הטפסים, היא חתמה ביד ימין. בחותמת. ראיתי חותמת. חותמת לחיצה... אני משוכנע שהיא חתמה באמצעות החותמת" (עמוד 24, שורה 22-16). בחקירתו, מסר החבר כי התלווה לבן שעה שהגיעו יחדיו לבית הנתבעת והיה נוכח במועד מסירת הכספים לתובעת. עם זאת, העיד כי "...לא ראיתי איך היא חתמה, באיזו יד" ובתשובה לשאלת בית-המשפט באשר לטענת הנתבעת בדבר יד חבושה, מסר "...יכול להיות, אינני זוכר".
20.בחקירתו (עמודים 29-28), מסר יגאל על השתלשלות האירועים. לדבריו, התקיימו מספר פגישות אצלו בבית והתקיים משא ומתן לעניין מכירת מניותיה של התובעת. לדבריו, "...רצינו לגמור יפה. סיכמנו שהיא מקבלת 52,000 ₪". במהלך פגישה בביתו, הוכנה טיוטה על-ידו ואולם, זו תוקנה באמצעות כתב ידה של התובעת. בהמשך, הוסיף "...קבענו תאריך והיא חזרה אחרי חודש בערך. קבענו פגישה, הגיעה, ישבנו אני ואורלי". עו"ד ארמה הכין את ההסכם. עוד הוסיף, כי התקשר לבנו שהביא לביתו סך של 42,000 ₪ במזומן ולאחר מספר חודשים השלים את התמורה ומסר לה 10,000 ₪. בעדותו הדגיש כי "...היא חתמה על שני המסמכים, בחותמת. הייתה לה בעיה ביד". בהמשך, חזר והשיב "...היא חתמה בחותמת על הכל, כן". בחקירתה, חזרה הנתבעת על גרסתה, לפיה התובעת חתמה על המסמכים הרלוונטיים באמצעות חותמת. "...לשאלת בית-המשפט אני משיבה כי אני משוכנעת שהתובעת חתמה בחותמת. מאה אחוז" (עמוד 32, שורה 19).
21.עו"ד ארמה חזר בחקירתו על גרסתו, כפי שהובאה בתצהירו, לפיה קיים שיחות עם התובעת, מהן הבין כי התובעת "...יוצאת, נפרדת". בהמשך הוסיף, "...באיזשהו שלב הבנתי כי הגיעו ביניהם להבנה, שמעתי מהתובעת ומיגאל, סגרו על סביב 50,000, התובעת אמרה לי, חד משמעית, אני זוכר" (עמוד 34, שורות 23-22). עו"ד ארמה הכין את ההסכם, ולאחר שזה נמסר לו חתום כמו גם שטר העברת המניות, קיים ישיבת בעלי מניות ונמסר דיווח לרשם החברות. לגרסתו, קיבל העתק מההסכם ולא את המקור, מכל מקום לא מצא את מקור המסמכים, רק העתקים. עם זאת, הוסיף כי התובעת אישרה בפניו שהיא מכרה את המניות במהלך הפגישה שקיימה בביתו של יגאל והוסיף "...אני זוכר שהייתה תקופה שהיא הייתה עם יד חבושה... אני ראיתי אותה עם יד חבושה כשנפגשנו. תחבושת אלסטית כזו, עד כמה שזכור לי" (עמוד 35, שורות 20-18). בהמשך חקירתו, חזר ומסר כי התובעת הודתה לפניו כי חתמה על המסמכים הרלוונטיים (עמוד 36, שורות 8-2).
22.הצדדים הגישו את סיכומיהם. בסיכומיה, חזרה התובעת על טענתה הבסיסית, כי החתימה הנחזית להיות חתימתה על גבי הסכם הפרישה ושטר העברת המניות, מזויפת וכי לא ניתן היה לרכוש מכוחה את מניותיה. התובעת עמדה בסיכומיה כי על-פי ההסכמה בינה לבין הנתבעת, על בית-המשפט להכריע בתובענה בהתאם לקביעתו בדבר אמיתות החתימה הנטענת, בלבד. בעניין זה, עמדה התובעת בסיכומיה על "התפתחות" בגרסאות הנתבעת ויגאל במהלך הדיון, הן לעניין "גרסת החותמת", הן לעניין העדר המסמכים המקוריים, אשר לטענתם נמסרו לעו"ד ארמה, אף שזה הכחיש והן לעניין "גרסת התחבושת", אשר נטענה לראשונה רק לאחר שהוגשה חוות-דעת המומחית.
23.התובעת הדגישה בסיכומיה את היעדרם של המסמכים המקוריים, אף שצריכים היו להיות בידי הנתבעת או עו"ד ארמה. כמו כן, עמדה על ממצאי חוות-דעת המומחית, לפיה החתימות מזויפות ואין מדובר בכתב ידה, זאת בשים לב כי הנתבעת בחרה שלא להגיש חוות-דעת מטעמה. התובעת עמדה על עדויותיהם של הנתבעת ויגאל במהלך חקירתם ועל הסתירות שנמצאו בגרסתם וחוסר הסבירות בעדותם. על-יסוד כל האמור טענה כי יש לדחות את גרסת הנתבעת בדבר אמיתות חתימותיה על גבי המסמכים הרלוונטיים. באשר לבן דוד, טענה כי אין תחולה ל"תקנת השוק", בנסיבות העניין, זאת נוכח הוראת סעיף 298 לחוק החברות, אשר מכיל את הוראות סעיף 34 לחוק המכר רק על מי שרכש נייר ערך במסחר בבורסה וכי "תקנת השוק" אינה חלה על מי שרכש מניה של חברה פרטית. התובעת דחתה את האפשרות להחיל את "תקנת השוק" בדרך של היקש והפנתה לפסיקה הרלוונטית. לחילופין, טענה כי אף אם חלה "תקנת השוק", לא התקיימו התנאים בענייננו, לרבות מכירה על-ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר, במהלך הרגיל של עסקיו וכי הרכישה בוצעה בתום לב. לטענתה, בן דוד ידע היטב על זכויותיה ומטעם זה אף נמנע מרישום העברת המניות על שמו במשך מספר חודשים. על-יסוד כל האמור טענה כי לא עומדת לבן דוד הגנת "תקנת השוק".
24.מנגד, טענה הנתבעת בסיכומיה כי לא ניתן ללמוד על זיוף החתימות מחוות-דעת המומחית משום שאינה ודאית והוסיפה, כי יש לעמוד על הרקע לחתימה שממנו עולה כי טענת הזיוף לא יכולה לעמוד. הנתבעת עמדה על התנהלות התובעת, אשר לטענתה מצביעה על חוסר תום לב ודחתה את טענת התובעת בדבר עדות כבושה או התפתחות גרסתה. בהמשך, חזרה וטענה כי התובעת הסכימה למכור את מניותיה, כפי שעלה מעדותו של עו"ד ארמה, ופירטה את השתלשלות האירועים שקדמה למכירה הנטענת בדבר מצג שווא של התובעת. בסיכומו של דבר, טענה כי הוצגו מסמכים ועדויות לביסוס גרסתה להעברת המניות כדין ועל-יסוד כל האמור טענה כי יש לדחות את התביעה.
25.בסיכומיו, טען בו דוד כי התובעת מכרה את זכויותיה, זאת אף אם ייקבע שחתימתה אינה מתנוססת על כתב העברת המניות. בן דוד עמד על כך כי לא ידע על קיומה של התובעת וכי בעניינו חלה "תקנת השוק", שמכוחה זכאי להגנה על המניות אותן רכש מהנתבעת, בעיקר משזה הסתמך על הרישום ברשם החברות.
26.התובעת השיבה לסיכומי הנתבעים וחזרה על גרסתה בדבר זיוף חתימותיה על גבי המסמכים הרלוונטיים. עם סיום הליך הגשת הסיכומים הובא התיק לפניי למתן פסק דין, כדלקמן.
דיון והכרעה
27.לאחר בחינת ראיות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל. הנתבעת לא השכילה להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתה במידה הדרושה בדבר אמיתות חתימות התובעת על גבי הסכם הפרישה ושטר העברת המניות, ולא עמדה בנטל השכנוע לביסוס גרסתה לפיה חתימות התובעת על גבי המסמכים הרלוונטיים הִנן חתימותיה, אף שבוצעו באמצעות חותמת. משכך, ועל-יסוד הסכמת התובעת והנתבעת בדבר השאלה שבמחלוקת, על פיה יוכרע גורל התובענה, אין מנוס אלא מלקבל את טענת התובעת בדבר זיוף חתימותיה.
28.כך בעניין חתימות התובעת ובעניינו של בן דוד מצאתי לדחות את טענתו בדבר תחולת "תקנת השוק", זאת מטעמי התובעת בסיכומיה ונוכח המצב המשפטי, לפיו לא התקיימו התנאים המרכיבים את "תקנת השוק" לפי סעיף 34 לחוק המכר ובעיקר לתנאי בדבר "נכס נד" שהכוונה למיטלטלין מוחשיים, להבדיל מזכויות, שבעניינן לא חלה "תקנת השוק" ולאור הפסיקה שקבעה כי "תקנת השוק" אינה חלה על רכישת מניות "על-שם" במובחן ממניות למוכ"ז.
29.כאמור, התובעת והנתבעת הסכימו כי השאלה היחידה הדרושה הכרעה הִנה בסוגיה העובדתית, בשאלה – האם התובעת חתמה על הסכם הפרישה ושטר העברת המניות. לגרסת הנתבעת, התובעת חתמה על מסמכים אלו באמצעות חותמת, זאת לאחר שהתייצבה לפגישה בבית הנתבעת כשידה חבושה. מנגד, טענה התובעת כי מעולם לא הסכימה למכור את מניותיה בחברה וממילא לא התקיימה כל פגישה בביתה של הנתבעת שבמהלכה חתמה על המסמכים באמצעות חותמת.
30.לאחר בחינת הראיות, לא שוכנעתי כי התובעת חתמה באמצעות חותמת על המסמכים הרלוונטיים. כידוע, הכלל בדבר נטל ההוכחה במשפט האזרחי הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", משמע שבעל דין המבקש לזכות ביתרון או בהנאה כלשהי מכוחו של המשפט המהותי, שומה עליו להוכיח במאזן ההסתברויות כי מתקיימות העובדות המבססות את אותה זכות. זאת, בהתאם לעיקרון שדיני הראיות הולכים אחר הדין המהותי (ראו למשל, ע"א 7340/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' אלשער, בפסקה מ"ה (11.10.2015); ע"א 10467/08 חג'אזי נ' עיאס, בפסקה 14 (3.11.2010); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 645-642 (1992); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1726-1723 (2009) (להלן: קדמי)). ודוקו, לרוב התובע יהיה הצד שנושא בנטל השכנוע, כמו גם בחובת הבאת הראיה (להבחנה בין המושגים ראו למשל, ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, בפסקאות 24-23 (9.5.2011); קדמי, בעמודים 1721-1719). עם זאת, בנסיבות בהן אדם מתכחש לחתימתו שלו על מסמך – על הצד שכנגד להוכיח את אמיתותו (ראו: ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הורוביץ, בפסקה 6 (15.3.2011); ע"א 2032/06 האגי נ' זיאן, בפסקה 41 (1.2.2009); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993); ולאחרונה, ע"א 45/15 חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (15.5.2017)).
31.בענייננו, לא שוכנעתי, כאמור, כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה לעניין טענתה בדבר חתימות התובעת על גבי הסכם הפרישה ושטר העברת המניות באמצעות חותמת. ראשית, המסמכים המקוריים לא הומצאו לבדיקת המומחית חרף דרישה מפורשת של התובעת אף שלכאורה צריכים היו להיות בידי הנתבעת או על-ידי מי מטעמה, לרבות עו"ד ארמה ומשלא ניתן לכך כל טעם; זאת, בשעה שהמסמך המקורי של טיוטת הסכם הפרישה נמצא ונמסר לתובעת. שנית, כעולה מחוות-דעת המומחית, יש לדחות את טענת הנתבעת כי התיקון על גבי טיוטת הסכם הפרישה נעשה על-ידי התובעת, בכתב ידה. המומחית הותירה רושם מהימן בחקירתה והנני מקבל את קביעותיה בעניין אי התאמה של כתב התיקון הנטען לתכונות כתב ידה של התובע, זאת אף בהנחה שידה של התובעת הייתה חבושה במועד החתימה הנטען (עמוד14 שורות 30-29). כך בכלל ובמיוחד, מקום בו לא נמצא טעם של ממש, מדוע אין לקבל את קביעות המומחית בנסיבות בהן הנתבעת בחרה שלא להגיש חוות-דעת סותרת מטעמה. משכך, לא שוכנעתי כי יש לדחות את סברת המומחית כפי שהובאה בחוות-דעתה ובחקירתה לעניין תיקון טיוטת הסכם הפרישה. יוטעם, כי עניין זה מהווה ראיה נסיבתית בעל משקל המכרסמת בגרסת הנתבעת בדבר אמיתות חתימת התובעת על גבי המסמכים, ומערערת את מהימנותה. שלישית, גרסת הנתבעת לפיה התובעת חתמה על הסכם הפרישה ושטר העברת המניות באמצעות חותמת כשידה חבושה אינה סבירה, חסרת הגיון ולא משכנעת, בשים לב להתפתחות הטענה ומועד העלאתה לראשונה במהלך הדיון, תחילה הטענה על חתימה באמצעות חותמת ובהמשך, התוספת לעניין היד החבושה ובעניין זה טענות התובעת בסיכומיה (סעיפים 22-47) מקובלות עלי. ודוקו, מדובר באדם פרטי שלכאורה אינו נוהג להחזיק ברשותו חותמת ולא הובא כל טעם משכנע מדוע היה על התובעת להתייצב למפגש הנטעם בבית הנתבעת עם חותמת, מקום בו ניתן היה להסדיר את הסכמתה למכירה הנטענת בדרך מקובלת אחרת. בנסיבות אלה, הנני קובע כי לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת לטענה לפיה התובעת חתמה באמצעות חותמת כשידה חבושה ואף שגרסת הנתבעת נתמכת בגרסת עו"ד ארמה לא שוכנעתי בשים למכלול הראיות ומשקלן כי גרסה זו מסתברת ויש להעדיפה על-פני גרסת התובעת.
32. לאחר שבחנתי את עדויות עדי הנתבעת לא שוכנעתי לקבלם במידה המצדיקה את העדפתם על פני גרסת התובעת, זאת לאור התרשמותי מאופן מתן העדויות ותשובות העדים במהלך חקירתם, במיוחד בעניין עדותם של יגאל והנתבעת וגרסתם המתפתחת. בהקשר זה יוטעם כי עדותו של יגאל, העד המרכזי מטעם הנתבעת, הותירה רושם עגום במיוחד. בחקירתו נמצאו סתירות ואי דיוקים רבים כמפורט בסיכומי התובעת (סעיפים 70-65) ולא ניתן להן הסבר מניח את הדעת. העד לא ידע להסביר את ההבדל בין החתימות השונות על גבי העתקים של שטר העברת המניות, הגם שלכאורה מדובר בחותמת (עמוד 29 שורות 28-15; עמוד 30 שורות 25-15) וניכר שמבקש להתאים את גרסתו לטענות הנתבעת. כך גם הנתבעת שלא ידעה להסביר וליישב את השוני הלכאורי בין החתימות על גבי שטר העברת המניות שצורף למכתב ב"כ אל מול החתימה על גבי נספח 4 לתצהיר עדותה (עמוד 32 שורות 18-15) הגם שלכאורה מדובר באותו מסמך. הינה כי כן, עדותם של יגאל והנתבעת מתפתלת ולא קוהרנטית ולא מצאתי ליתן להן אמון (לכללים המנחים באשר לאופן בו בית-המשפט קובע את עמדתו בסוגית מהימנות עדים – ע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205 (2002); ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו] (12.1.2012)).
33.לא נעלמה מעיניי עדותו של עו"ד ארמה שתמך בגרסת הנתבעת. עם זאת, אין בעדותו כדי להטות את נקודת האיזון ולשנות ממסקנתי, זאת נוכח מארג הראיות הכולל, הגם שאין בידי לקבוע כי גרסתו אינה אמת. דומה, שכל שניתן ללמוד מעדותו שייתכן והצדדים ניהלו משא ומתן וייתכן שאף התובעת הביעה הסכמה עקרונית לפרוש מהחברה, ואולם גם עו"ד ארמה לא יכול היה להעיד על דרכי חתימת המסמכים ואף שגרס כי התובעת הודתה בפניו על מכירת מניותיה, לא שוכנעתי כי אכן המפגש הנטען בדבר חתימת המסמכים התקיים וכי התובעת חתמה באמצעות חותמת, כפי שגרסה הנתבעת. על משקל עדותו של בן הנתבעת אין צורך להכביר במילים נוכח היותו בו משפחה.
כללו של דבר, בחינת מכלול הראיות ובכלל זה גרסתם המתפתחת של הנתבעת ויגאל שעדותו נמצאה בלתי מהימנה בעליל, היעדר חוות דעת מומחה מטעם הנתבעת מבלי שניתן טעם, מקום בו הייתה דרושה נוכח חוות דעת המומחית שנמצאה מהימנה עליי, מעלה בעליל את המסקנה כי לא ניתן להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעת ויש לדחותה מחמת היעדר הוכחה.
34.בעניינו של בן דוד, שוכנעתי לדחות את טענותיו לתחולת "תקנת השוק" שכן זו חלה בנסיבות בהן נכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר, והמכירה הייתה במהלך העסקים הרגיל. על הטוען לתחולת ההגנה מוטל הנטל להוכיח כי רכש את תעודת המניה ממוכר, בית המכירות הפומביות, העוסק במכירת נכסים מסוגו של הנכס הנמכר, במהלך עסקיו הרגיל. בענייננו, בן דוד לא הרים את הנטל להוכיח תנאי זה כלל ועיקר: הוא לא הוכיח ואף לא ניסה להוכיח כי רכש את מניות הנתבעת באמצעות בית מכירות פומבי וכי המניות נמכרו במסגרת מהלך עסקיה הרגילים של הנתבעת וכי לא רכש תעודות מניה למוכ"ז (ראו והשוו: ע"א 5634/90 אדי דוד פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(846) 854 (1993)). אכן, רכישת המניות על-ידי בן דוד מהנתבעת נעשתה ישירות במקום שזה אינו עיסוקה הרגיל ולא ב"שוק פתוח". כשמדובר בעסקת רכישה של מניות בחברה פרטית, אשר אינה נסחרת בבורסה, ככלל, אין תחולה ל"תקנת השוק" (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 274-283 (2003)). מכאן, ברכישת המניות בחברה שהִנה חברה פרטית, אף שהעסקה הִנה חוזית-קניינית בין הנתבעת לבן דוד, יחול הכלל שאין אדם יכול למכור יותר זכויות משיש לו. לפיכך, אף אם רכש בן דוד את מניות התובעת בתום לב, ובתמורה, לא רכש את הזכויות במניות אלו, שכן לנתבעת לא היו זכויות במניות התובעת ודין טענתו להידחות.
35.סיכומו של עניין, משלא עמדה הנתבעת בנטל להוכחת אמיתות חתימת התובעת על גבי המסמכים הרלוונטיים, זאת לאחר שהתובעת התכחשה לחתימתה על גבי המסמכים, אין מנוס, נוכח הסכמתם הדיונית של הנתבעת והתובעת, ולאחר שמצאתי לדחות את טענות בן דוד, אלא לקבל את התביעה.
סוף דבר
36.הנני מקבל את התביעה ומצהיר, כי הסכם הפרישה ושטר העברת המניות לא נחתמו על-ידי התובעת ואינן בעלות תוקף כלשהו. משכך, הנני קובע כי יש לתקן את הרישום בספרי החברה וכפועל יוצא מורה לרשם החברות לתקן את המרשם באופן שישקף את המצב מבחינת התובעת כפי שהיה קיים עובר ליום 12.6.2013, הן לעניין זכויות התובעת כבעלת מניות, הן לעניין היותה כיו"ר הדירקטוריון, כמנכ"ל וכבעלת זכויות חתימה בחברה.
37.בנסיבות העניין, בשים לב לדרכי ההכרעה בתובענה ותוצאותיה, יישאו הנתבעת ובן דוד בהוצאות התובעת, יחד ולחוד, בסכום מתון, בסך של 20,000 ₪.
ניתן היום, י"ג שבט תשע"ח, 29 ינואר 2018 2018, בהעדר הצדדים.
