עואד עמאש נ' דגנית עין בר תעשיות מזון ואפיה

1.התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה.

במסגרת הליך זה הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בגין חלק מרכיבי התביעה האישית. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 4/9/16.

בקשת רשות ערעור שהוגשה, נמחקה בהסכמה (בר"ע 49762-09-16).

2.בפניי העידו התובע וכן מנכ"ל הנתבעת מר אוברקוביץ ומנהל לוגיסטיקה מר רונן לוי. כן העיד רו"ח דרור זילכה.

בתום שמיעת העדויות, הוגשו סיכומים בכתב.

3.אלה העובדות העולות מחומר הראיות:

א. המבקש הועסק משנת 1990 בשותפות מוגבלת בשם "מאפית דגנית משמר השרון" (להלן – דגנית משמר השרון).

ב. תפקידו היה נהג חלוקה.

ג. החל מיום 1/10/99 מועסק המבקש על ידי המשיבה - שותפות מוגבלת דגנית עין בר תעשיות מזון ואפיה (להלן – הנתבעת).

4.במסגרת ההחלטה בתובענה הייצוגית, קבענו כי התובע הינו בגדר "עובד כפיים" כהגדרת מונח זה בצו ההרחבה בענף המאפיות. ההנמקות מפורטות בהחלטה לעניין התובענה הייצוגית ולא ראיתי לנכון לחזור עליהן.

נקודת המוצא לדיון בפסק הדין כאן, היא כי התובע הינו "עובד כפיים" כהגדרת המונח בצו ההרחבה.

5.תחולת ההסכמים הקיבוציים בענף המאפיות, על העסקתו של התובע

בתצהיר מנכ"ל הנתבעת מר מנחם אוברקוביץ, פירט את הנסיבות שהביאו להקמת הנתבעת, שהינה שותפות רשומה.

האמור בתצהירו לא נסתר, ונפרטו להלן:

א.בקיבוץ עינת פעלה מאפיה בשם "עין בר מפעלי אפיה בע"מ".

ב.בקיבוץ משמר השרון פעלה מאפיה בשם "דגנית משמר השרון שותפות מוגבלת".

ג.בחודש אוקטובר 1996 פרצה שריפה במאפיית דגנית משמר השרון. בעקבותיה הופסקה פעילות הייצור והמשיכה פעילות חלקית בלבד.

6.ביום 13/8/97 נחתם הסכם להקמת מאפיה חדשה, בשם "דגנית עין בר תעשיות מזון ואפיה, שותפות מוגבלת". השותפים במאפיה החדשה – מאפיה מרחבית קריית שמונה בע"מ, קיבוץ עינת, דגנית ו- דגנית עין בר (ניהול) בע"מ.

הסכם השותפות להקמת המאפיה החדשה, מיום 13/8/97, צורף נספח א' לתצהיר הנתבעת.

בסע' 5 להסכם נקבע:

"5.1.מטרת ההסכם בין הצדדים הינה הקמת המאפיה החדשה, המשותפת למרחבית, עין בר ודגנית שתופעל על ידי שותפות בה יהיו שותפים הצדדים להסכם זה בהתאם ליחסים האמורים להלן, וזאת חלף פעילותן הנפרדת של מאפיות עין בר ודגנית. למען הסר ספק מובהר במפורש כי בכל הנוגע לנתונים שנמסרו ככל שנמסרו ... .

5.2.המאפיה החדשה תופעל במבנה המאפיה הקיים בקיבוץ עינת וכן במקרקעין נוספים שתשכיר עינת לשותפות. מקרקעי המאפיה יושכרו לשותפות על ידי עין בר וקיבוץ עינת או גוף שיבוא במקומם באופן ובתנאים המתוארים.

5.3.במסגרת הקמת המאפיה החדשה תשכיר דגנית לשותפות את ציוד דגנית בתמורה ובתנאים המתוארים להלן. חלק מציוד עין בר ירכש על ידי השותפות וחלקו האחר ירכש על ידי דגנית ויושכר לשותפות. בנוסף תרכוש דגנית ציוד נוסף ותשכירו לשותפות.

5.4.בתקופת הביניים ימשיכו דגנית ועין בר בהפעלה עצמאית ונפרדת של פעילותן ...".

בסע' 8.4 להסכם נקבע:

"הצדדים להסכם זה יעשו כמיטב יכולתם כדי שעובדים מעובדיהם אשר השותפות תרצה להעסיקם, יסכימו לעבור ולעבוד עבור השותפות בהתאם לתנאים אשר יסוכמו בינם לבין השותפות. כל עובד כאמור שיכנס לעבוד בשותפות יתקבל לעבודה בשותפות כעובד בתנאים כפי שיסוכמו בינו לבין השותפות כשהוא חותם על כתב ויתור בנוסח שתקבע השותפות. צד להסכם זה אשר העסיק עובד כאמור מתחייב לשלם לעובד זה ו/או להשלים עבורו ולאשר זאת בכתב לשותפות – תוך 7 ימים ממועד הודעת השותפות בכתב על כוונתה להעסיק את העובד – את כל זכויותיו על פי דין ו/או על פי תנאי העסקתו ו/או על פי ההסכמים החלים בגין תקופת עבודתו ועקב סיום עבודתו, לרבות פיצויי פיטורים, והפרשות לתגמולים, דמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה (כולל תנאים סוציאליים), יתרת חופשה וכיוצא בזה, אם מגיעים לעובד זה, עד למועד סיום עבודתו אצל הצד הרלבנטי".

7.כעולה מתצהיר מר אוברקוביץ, עם רישום השותפות והקמת המאפיה החדשה, עין בר הפסיקה את פעילותה ואילו דגנית משמר השרון המשיכה לפעול לפרק זמן נוסף, עד לסגירתה בחודש ספטמבר 1999.

8.עקב סגירת מאפיית דגנית משמר השרון, פוטרו כל העובדים ושולמו להם מלוא הזכויות. אף התובע פוטר ביום 30/9/99 וקיבל פיצויי פיטורים.

9.התובע מפנה להסכם קיבוצי מיוחד שצורף לתצהירו וכותרתו: "הסכם קיבוצי מיוחד לעובדי עין בר מפעלי אפיה בע"מ" (הסכם 11/1998) שנחתם בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה לבין "עין בר מפעלי אפייה בעינת בע"מ".

בסעיף 2 להסכם הנ"ל נקבע:

"והואיל: והצדדים מעוניינים להבטיח את מכלול זכויות העובדים, הן העובדים העובדים במועד חתימת הסכם זה בעין בר (להלן – העובדים הוותיקים) ובין העובדים החדשים אשר יקלטו לעבודה במאפיה החדשה, באופן שזכויות העובדים לא תיפגענה כתוצאה מהשינויים המבניים".

ובסע' 2 להסכם, העוסק בשמירת זכויות העובדים, נאמר:

"הצדדים מסכימים כי במסגרת הבטחת זכויותיהם הקיימות והעתידיות של העובדים ונציגות העובדים, ישמרו ולא יפגעו מכלול תנאי העבודה, הן באשר לעובדים הוותיקים שעבדו בעין בר והן באשר לעובדים החדשים אשר יקלטו במאפיה חדשה ובלא לגרוע מכלליות האמור לעיל, לרבות תנאי שכרם, וותק מצטבר, זכויות צבורות, זכויותיהם הסוציאליות ... והכל בין שהוקנו בהסכם קיבוצי ו/או בהסדר קיבוצי ו/או אישי ו/או בנוהג ו/או בנוהל ו/או על פי כל דין".

בסעיף 3 ואילך להסכם, נדונו זכויות של "העובדים הוותיקים" שהם, על פי הגדרת ההסכם, עובדים שהועסקו בעבר בעין בר.

לגבי אלה נקבע כי זכויות הנובעות מוותק, יחושבו בהתאם לוותק הקיים החל ממועד תחילת עבודתם בעין בר. כך גם לעניין זכאות לפיצויי פיטורים.

אין הוראה כאמור, לגבי עובדים של דגנית משמר השרון (כדוגמת התובע).

10.התובע טוען והנתבעת אינה מכחישה, כי מאפית דגנית משמר השרון ומאפית עין בר, היו חברות באיגוד האופים, שחתם על מספר הסכמים קיבוציים ענפיים. כן מפנה להוראות ההסכם הקיבוצי שקבע כי כל ההסכמים הקיבוציים בענף האפיה, יחולו על איגוד האופים.

לאור זאת, מפנה התובע לשורה של הסכמים קיבוציים שעליהם חתום איגוד האופים מול ההסתדרות הכללית.

לטענתו, בהסכם 11/1998, שנחתם לקראת הקמת הנתבעת, קבעו הצדדים כי זכויות כלל עובדי הנתבעת, הן אלה שיעברו מעין בר והן כלל העובדים החדשים שיקלטו במאפיה החדשה, יהיו תוך שמירה על זכויות שהיו קיימות לאותם עובדים קודם להקמת השותפות.

11.לתמיכה בטענתו, מפנה התובע למכתב ששלח מר אוברקוביץ לעובדי דגנית משמר השרון, ובכללם לתובע, ביום 24/8/1999 בו נאמר:

"לעובדי דגנית שלום רב!

החל מתאריך 30/9/99 הינכם מסיימים את עבודתכם מאפיה דגנית משמר

השרון.

אתר המאפיה והשיווק עובר למאפיה "דגנית – עין בר" בקיבוץ עינת.

בכוונת מאפית "דגנית – עין בר" להמשיך להעסיק את העובדים במאפיה החדשה שנבנת בקיבוץ עינת.

במהלך הימים הקרובים אנו נפגוש כל עובד ועובד לשיחה והתחלת תהליכי קליטה כעובד "דגנית – עין בר".

ברצוני להודות לכולכם על האחריות ועל המסירות שגילתם בשלוש השנים האחרונות, ומאחל לכולנו דרך חדשה מוצלחת ומשותפת במאפית "דגנית עין – בר".

לטענת התובע, מכתב זה מעיד על כוונת הנתבעת לקלוט לשורותיה את עובדי מאפית דגנית משמר השרון, ולהמשיך את העסקתם תוך שמירת זכויותיהם, לרבות אלה שהיו מעוגנות בהסכמים הקיבוציים שחלו על עין בר ועל דגנית משמר השרון.

12.ועוד, מפנה התובע להוראות סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים הקובעת:

"עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, יראו את המעביד החדש כמעביד שעליו חל ההסכם הקיבוצי".

לטענת התובע, עסקינן באיחוד בין שתי מאפיות, באופן שממשיכות לחול על העובדים שמועסקים על ידי ההתאגדות החדשה, ההסכמים שחלו עליהם אצל כל אחת מהשותפות.

13.הנתבעת טוענת בתגובה, כי לא היתה קיימת כלל בעת הקמתו של איגוד האופים ובעת שחתם על הסכם האימוץ של הוראות ההסכם הקיבוצי בענף האפיה (בשנת 1988).

הנתבעת מודה כי דגנית משמר השרון היתה חברה באיגוד האופים אך לטענתה:

"קיים ספק רב בשאלה אם איגוד האופים הינו בגדר ארגון מעסיקים על פי חוק" וכן "איגוד האופים לא פעל כמתחייב וכנדרש מארגון מעסיקים ולא עשה דבר בתחום הסכמי עבודה ו/או קביעת תנאי עבודה אצל המעסיקים החברים בעמותה"

ועוד טענה במסגרת הסיכומים, כי :

"לא הוכח שדגנית משמר השרון יישמה את הוראות ההסכם הקיבוצי הענפי על יחסי העבודה אצלה".

עוד נטען כי מדובר בהקמת יישות משפטית עצמאית ושונה, ולא באיחוד או במיזוג בין שתי מאפיות.

14.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני קובעת כי בעת העסקתו על ידי דגנית משמר השרון, עד שנת 1999, היה התובע זכאי לזכויות מכח הוראות ההסכם הקיבוצי בענף האפיה.

15.טענת הנתבעת כי איגוד האופים אינו בגדר ארגון מעסיקים, היא טענה שבעובדה, שהיה על הנתבעת לטעון אותה בכתב ההגנה ולהביא ראיות בעניין.

אדגיש כי אף הנתבעת אינה מעלה את הטענה כעובדה אלא לשון ספק, כאמור בתצהיר ובסיכומים:

"ספק רב בשאלה אם איגוד האופים הינו בגדר ארגון מעסיקים ...".

משהוצגו הסכמים קיבוציים עליהם חתום איגוד האופים ומשהנתבעת אישרה שדגנית משמר השרון היתה חברה באיגוד האופים, הרי שמדובר בהסכמים קיבוציים שחלים על דגנית משמר השרון.

16.לאור זאת, בעת שהתובע עבד בדגנית משמר השרון, היה זכאי לזכויות מכח ההסכם הקיבוצי בענף האפיה, אף זכויות כאלה לא שולמו לו בפועל.

הנתבעת טוענת כי ההסכמים הקיבוציים שעליהם חתם איגוד האופים, לא יושמו מעולם בדגנית משמר השרון.

אכן כפי שנקבע בדיון בתביעה הייצוגית (וכפי שיפורט להלן) דגנית משמר השרון לא שילמה לעובדיה זכויות על פי ההסכם הקיבוצי בענף האפיה, ואף לא על פי צו ההרחבה בענף האפיה. כך, לא שילמה תוספת וותק, תוספת משפחה, קרן השתלמות ועוד.

זו בלבד הראיה שהוצגה בתיק. לא הוצגו כל ראיות לגבי חברות אחרות שחברות באיגוד האופים והשאלה אם פעלו לפי ההסכמים הקיבוציים. כמו כן, לא הוצגו ראיות לטענת הנתבעת כי ההסתדרות הכללית לא פעלה מעולם לאכיפת אותם הסכמים.

הפסיקה שציטטה הנתבעת בסיכומים, עוסקת במצבים שבהם הוכח שלא יושמו הוראות הסכם קיבוצי במשך שנים, ולכן נקבע שאין לאכפו. עיון בפסיקה שאליה מפנה הנתבעת מעלה כי בעס"ק 11/08 (סעיף 15.4 לסיכומי הנתבעת) הדברים כלל לא נאמרו על ידי בית הדין הארצי, אלא בציטוט שהובא מפסיקת האזורי. ואילו בעניין סק (ת"א) 1047/02, קבע בית הדין האזורי את שקבע, לאור העובדה שלא מדובר היה בהסכם קיבוצי כי אם בהסדר קיבוצי, שכלל לא פעלו על פיו (סעיף 4 ב' לפסק הדין).

יתר על כן, קבלת טענת הנתבעת, לפיה דגנית משמר השרון לא יישמה על עובדיה את הוראות ההסכמים הקיבוציים בענף האפיה ולכן העובדים אינם זכאים לזכויות מכח הסכמים אלה, משמעה למעשה מתן פרס למעסיק שאינו פועל על פי הוראות הסכם קיבוצי שחל עליו.

17.באשר לשאלה אם עסקינן באיחוד או מיזוג בין חברות או שמדובר בהקמת גוף חדש לחלוטין. בהסכם ההקמה (נספח א' לתצהיר הנתבעת) נאמר:

"הואיל: וברצון הצדדים לשתף פעולה בהפעלה ובניהול של מאפית עין בר שתורחב ותוגדל (להלן – המאפיה החדשה) וזאת חלף הפעילויות הנפרדות של המאפיה עין בר ודגנית, והכל כמפורט בהסכם זה".

מהראיות עולה כי במקביל להקמת הנתבעת, דגנית משמר השרון המשיכה בהפעלה עצמאית למשך כשנתיים, עד שנת 1999. משמע – אין מדובר בסגירת מפעל והקמתו מחדש במקום אחר.

עוד עולה כי מקום העבודה של התובע עבר, מקיבוץ משמר השרון לקיבוץ עינת.

אמנם נכון שהתובע עסק בהובלת לחם ומוצריו וכי קו ההובלה שלו כמעט לא השתנה בין שתי החברות, ואולם הובהר שחלק בלתי נפרד מעבודתו היה להגיע למאפיה, לבצע נוהל של החזרות, להעמיס את המשאית, להחתים כרטיס עבודה, וכן – לטענת התובע – פגישות קבועות עם הנהלת חשבונות. כל אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהעבודה ובוצעו, תחילה בקיבוץ משמר השרון ולאחר מכן בקיבוץ עינת.

עוד, יש לציין כי התובע פוטר מעבודתו בדגנית משמר השרון ולאחר מכן נשכר כעובד חדש של הנתבעת, כאשר חתם על הסכם עבודה חדש ועל כתב ויתור כלפי דגנית משמר השרון.

18.כל האמור מעיד על כך שאין מדובר במיזוג או באיחוד של חברות, אלא בהקמת חברה חדשה.

ראו לעניין זה דבע (ארצי) נד/ 4 – 1 ההסתדרות הכללית נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ, פד"ע כט 601, בעמ' 624 ואילך לפסק הדין.

19.מסקנת האמור הינה כי על דגנית משמר השרון, כחברה באיגוד האופים, חלו ההסכמים הקיבוציים בענף האפיה. התובע זכאי היה, בתקופת עבודתו בדגנית משמר השרון, לזכויות מכח הסכמים קיבוציים אלה.

על הנתבעת, שהוקמה בשנת 1997, לא חלים ההסכמים הקיבוציים בענף האפיה, באשר מדובר בהתאגדות חדשה, שהוקמה בשנת 1997 ולא הצטרפה לארגון המעסיקים שעליו חל ההסכם הקיבוצי בענף האפיה.

אין מדובר באיגוד או במיזוג של מפעלים ובתחולת סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים, כי אם בהקמת חברה חדשה, נפרדת ובשכירת עובדים כעובדים חדשים, לאחר שפוטרו על ידי המעסיקה הקודמת.

20.ההסכם הקיבוצי 11/1998, בין ההסתדרות הכללית לבין עין בר, בא להגן על זכויות הוותק והזכויות האחרות של העובדים שיועסקו על ידי הנתבעת ועבדו בעבר ב- עין בר. הסכם זה נחתם מול "עין בר מפעלי אפיה בעינת בע"מ" ולא מול הנתבעת.

התובע, כאמור, הועסק בדגנית משמר השרון ומעולם לא הועסק בעין בר.

בנוסף, כפי שהוסבר בתצהיר מר אוברקוביץ, שלא נסתר, חלק גדול מעובדי עין בר היו חברי קיבוץ עינת שבו פעלה המאפיה, וההסכם נועד לשמור על זכויותיהם.

כעולה מתצהיר מר אוברקוביץ, הנתבעת הצטרפה להסכם הנ"ל (סעיף 15 לתצהירו).

משמע – הנתבעת הסכימה להקנות לעובדים שיועסקו בנתבעת, ואשר היו בעבר עובדי עין בר, את זכויותיהם בהתאם לוותק שצברו בעין בר.

העובדה שההסכם נחתם בין ההסתדרות לבין עין בר וכי לא נחתם הסכם דומה בין ההסתדרות לבין דגנית משמר השרון, כמו גם תוכן ההסכם, המתייחס רובו ככולו לעובדים ותיקים, שעבדו בעין בר, מעידה כי ההסכם רלבנטי אך לעובדי עין בר שיועסקו על ידי הנתבעת, ולא לעובדי דגנית משר השרון שיועסקו על ידי הנתבעת, כדוגמת התובע.

21.חתימה על הסכם עבודה חדש ועל כתב ויתור

התובע חתם ביום 13/10/99 כתב קבלה ואישור:

"אני הח"מ עמאש עווד, נושא ת"ז מס' 5891249-4, מאשר בזאת כי קיבלתי ממאפייה דגנית סך 18,240 ₪, לפרעון סופי ומוחלט של כל הזכויות המגיעות לי לתקופת עבודתי בדגנית, החל מ 1.10.90 ועד 30.9.99, לרבות, ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, זכויות לפיצויי פיטורים (פרישה), פדיון חופשה וכל זכות אחרת ללא יוצא מן הכלל.

עם קבלת הסכום האמור אין לי ולא תהיינה לי, או לכל מי שיבוא מכוחי, כל תביעה ו/או טענה כלפי מאפיית דגנית ו/או קבוצת משמר השרון ו/או מי ממועסקיהם ו/או מי מחבריהם בקשר לתקופת עבודתי".

באותו מועד חתם התובע על הסכם עבודה עם הנתבעת. בהסכם הצהיר כי קיבל מדגנית משמר השרון את כל הזכויות המגיעות לו וכי הוא מסכים לעבוד בנתבעת על בסיס הסכם עבודה אישי וכעובד חדש לכל דבר ועניין, ללא רציפות זכויות עבודה בין עבודתו בנתבעת לבין עבודתו בדגנית משמר השרון.

בסעיף 2 להסכם נקבע:

"הסכם עבודה אישי זה הוא המסדיר את היחסים בין עין-בר לבין העובד והקובע בלעדית את תנאי העסקתו של העובד בעין-בר. תנאי הסכם זה יחולו על הצדדים ולא יחולו עליו הסכמים ו/או הסדרים אחרים ו/או קודמים מכל סוג שהוא".

22.סוף דבר, כל הראיות מצביעות על כך שהתובע הועסק על ידי הנתבע כעובד חדש וכי לא חלות על העסקתו בנתבעת, הוראות ההסכמים הקיבוציים בענף האפיה.

על העסקתו של התובע בנתבעת חלות הוראות צו ההרחבה בענף המאפיות וכן הוראות ההסכם האישי עליו חתם התובע.

23.שעות העבודה של התובע

התובע הצהיר שהגיע למאפיה בשעה 2:45 לפנות בקר.

הנתבעת צרפה לתצהירה דוחות נוכחות של התובע. מהדוחות עולה שהתובע הדפיס את שעת הכניסה לעבודה בד"כ בשעה בשעה 04:00 ומספר דקות לאחר מכן הדפיס יציאה מהעבודה.

התובע נשאל על כך והשיב:

"אם אני מגיע למאפייה בשעה ארבע ואני צריך להכנס לחזרות שזה חצי שעה ולפרוק את הארגזים שזה עוד עשרים דקות, רבע שעה ולחזור לתא ולהעמיס את האוטו ולצאת אז אני יוצא בערך בשש. זה 70 ק"מ עד הלקוח הראשון וזה לא הגיוני. אנחנו באים מוקדם. חוץ מזה הוסיפו לי עוד נקודה שאני צריך עוד שעה. הייתי קם בשעה שתיים כדי להגיע ברבע לשלוש. כשהוסיפו לי את הלקוח הנוסף, הייתי קם בשעה אחת כדי להגיע ברבע לשתיים במקום ברבע לשלוש. לא יכול להיות שזה בשעה ארבע."

24.מהעדויות עולה באופן ברור שהדוחות שצורפה הנתבעת, אינם משקפים את שעות העבודה האמיתיות של התובע.

ראשית, הוכח שהתובע מגיע למאפיה לפני השעה שבה הוא מחתים כרטיס.

כך העיד התובע:

"ברגע שאני נכנס לשטח של המאפיה אני מתחיל עם החזרות, אם יש עוד שניים לפני אני צריך לחכות, אחרי שמורידים את החזרות, באים לאריזה ומפרקים. אח"כ באים למחסנאי לשאול לאיזה תא נכנסים. חשוב להכניס את הסחורה ולצאת. בזמן הזה ברבע לשלוש לא יקח זמן עד שאני מחתים את הכרטיס? אני לא הולך מיד לשעון והם יודעים את זה. אני לא הולך לשעון כדי להוכיח שהגעתי ברבע לשלוש. ברגע שאני מעמיס והכל בסדר, אני לוקח את המסופון לחדר עם התקשורת, מחתים כרטיס, אח"כ שהמסופון מוכן אני יוצא וחותם יציאה. את זה עושים כל הנהגים וזאת יוצאת בסביבות השעה ארבע".

כך העיד גם מר אוברקוביץ:

"ש.אומר התובע שבבוקר לפני שהוא החתים את הכרטיס הוא בא עם ההחזרות של ערב לפני זה, הוא צריך לסדר את ההחזרות בתוך משטחים, לצורך העניין הזה יש תור המתנה, אחרי זה הוא הולך לקבל טופס הזמנה, ואז הוא הולך למחסן מעמיסים לו סחורה, ורק אחרי כל התהליך הזה הוא מחתים כרטיס. זה נכון?

ת.זה לא נכון באופן עקרוני. צריך להכיר את המבנה של המפעל. אנחנו מצפים מכל עובד שמגיע לעבודה שילך להחתים את הכרטיס שלו ואח"כ יעשה מה שהוא צריך. אבל נניח התובע, כשהוא מסיים יום עבודה, נדמה לי שהוא אמר שכל הסיבוב לוקח לו 45 דק', אבל כשהוא מסיים יום עבודה ב-8 בבוקר, הוא צריך לסיים את יום העבודה לאחר שהוא סידר את מה שנשאר לו באוטו בארגזים לפי סוג המוצר, לפי ההחזרות, למלא את הדו"ח, לראות שזה מתאים לו ליום המכירה ואז הוא הולך הביתה לישון. ואז כשהוא בא בבוקר, הוא ניגש למחסן ההחזרות, לטעמי הוא צריך להחתים כרטיס נוכחות אבל נניח שלא החתים, הוא ניגש למחסן ההחזרות, מוריד את המגשים שהם מסודרים, זה לוקח 5 דק', על משטח, מקבל ברקוד לכל משטח, מקבל העתק, הוא משאיר את התעודה שהוא סידר בסוף יום העבודה ולא בתחילת היום למחרת מה שהוא מספר לך. הוא צריך לעשות את זה בסוף יום העבודה וכשהוא מחזיר הוא משאיר תעודה אצל המחסנאי, מקבל ברקוד על התעודה שהוא שם, והוא הולך. אף אחד לא יודע מתי נכנס המשטח שלו לספירה. אין לזה קשר לנוכחות שלו. ואז הוא מגיע לתא העמסה שלו, ומפה שיחתים או לא... זה קרוב. זה 25 מטר. הוא צריך להחתים כרטיס, הוא מסתובב על הרמפה, הוא מברר שיש לו כמויות".

ועוד הצהיר מר אוברקוביץ, שהתובע מחזיר איתו סחורה שאסף מהחנויות ומביא למאפיה.

התובע טען שסידר את "ההחזרות" בלילה, כשהגיע למאפיה, ורק לאחר מכן חתם על כרטיס. לשיטת הנתבעת היה עליו לסדר את "ההחזרות" בבוקר ואילו בלילה רק להניחם במחסן, אך מכל מקום, מדובר על פרק זמן שלא נספר כלל על ידי הנתבעת, בין בלילה ובין בבוקר.

מהדוחות שצרפה הנתבעת עלה כי לעיתים הפער בין "כניסה" ל"יציאה" הוא של 2 דקות ולא יותר. מכאן תמיכה לטענת התובע, כי היה מגיע למפעל הרבה לפני החתמת הכרטיס, וכי החתמת הכרטיס נעשתה בסוף ההעמסה, לפני היציאה לדרך.

כך השיב מר אוברקוביץ:

"ש.למה בדו"חות נוכחות שצרפתם, מפנה ל-1/11/07. למה יוצא שהתובע נכנס בשעה אחת בבוקר ויצא בשתיים בבוקר ועבד שעה אחת.

ת.מי אמר שהוא עבד שעה אחת. פה הוא חתים שהוא בא למאפיה ואח"כ החתים שהוא הטעין את המסופון. פה הוא עשה שתי החתמות.

ש.האם נכון שב- 1/11/107 התובע הגיע לעבודה בשעה אחת?

ת.אם כך כתוב אז זה נכון.

ש.איך זה מתיישב עם זה שאמרת שהוא מתחיל בדר"כ ב- 4 בבוקר?

ת.כי בדר"כ הוא מתחיל ב- 4. אני לא יודע מה קרה באותו יום.

ש.מה זה החתמה בשעה שתיים כשעת יציאה? הוא סיים את יום העבודה או משמעות אחרת?

ת.אני מאוד מתפלא ממה שאני רואה. אתם אומרים שהנהג מחתים כרטיס רק לאחר שהוא הזין לתוך המסופון את ההזמנה. פה, לכאורה אתה מראה שהוא יודע שיש לו אפשרות להחתים כרטיס כשהוא בא למאפיה ובשתיים הוא יצא והחתים שוב כרטיס. איך זה עומד עם כל הסיפור שלכם.

ש.מה זה שעת הכניסה שמופיעה בדו"ח?

ת.ברגע שהוא נכנס למאפיה הלך והחתים כרטיס זו שעת כניסה. ברגע שהוא יצא מהמאפיה וגמר להעמיס את האוטו אז הוא החתים והלך.

לשאלת בית הדין האם כל יום מחתימים פעמיים אני משיב שהם צריכים להחתים פעמיים כדי לסגור את יום הנוכחות.

ש.כמה זמן לוקח מהרגע שהוא נכנס ומחתים כניסה ועד לרגע שהוא יוצא ומחתים יציאה?

ת.חצי שעה, 45 דקות.

ש.מפנה לסע' 26.2 לתצהירך. שם אמרת שזה לוקח לכל היותר שעה. האם אפשר להגיד שהתהליך הזה לוקח כשעה?

ת.45 דקות."

25.לאחר ששמעתי את העדויות אני קובעת כי שעת החתמת הכרטיס אינה משקפת את שעת הכניסה של התובע למאפיה, בתחילת יום עבודה. שוכנעתי מעדות התובע, שנתמכה בעדויות עדי הנתבעת, כי התובע הגיע בשעה מוקדמת יותר – 2:45, כפי שטען בתצהירו, וכי החתמת הכרטיס נעשתה רק לאחר שסיים את המוטל עליו – החזרת סחורות, העמסת הרכב והטענת המסופון.

26.התובע טען בתצהיר שסיים לעבוד בשעה 11:00 ואילו בימי חמישי סיים לעבוד בשעה 14:00 שכן היה עליו להגיע למאפיה לעשות טיפול למשאית ולערוך התחשבנות על הלחמים שחילק במהלך השבוע. עוד הצהיר כי בימי ו' היתה העבודה מסתיימת בשעה 12:00.

27.התובע לא נדרש לדווח על שעות סיום העבודה, באמצעות טלפון, מסופון או בכל דרך אחרת. זאת למרות שלא היתה כל מניעה שידווח על שעת סיום העבודה.

מעדות מר רונן לוי מנהל העבודה, עלה שהתובע סיים יום עבודה בשעה 08:00 אלא שלאחר מכן עליו לסדר את ההחזרות.

כך העיד מר לוי:

"בשירות שלנו בקו, יש מנהל מכירות ויש לקוחות ואנחנו מדברים איתם ויש גם את הנהגים, אם אנחנו מדברים אם נהג בשמונה או תשע והוא נמצא בבית, אז אנחנו יודעים שהוא סיים את העבודה... מהנסיון שיש לי אין לקוח שמוכן לקבל סחורה בשמונה ובתשע. אנשים רוצים את זה בשש בבוקר במכולת".

28.התובע טוען שסיים לעבוד בשעה 11:00 ולעיתים מאוחר יותר, ואילו הנתבעת טוענת שסיים בשעה 08:00 או 09:00, אך מודה שלאחר סיום החלוקה היה עליו לסדר את ההחזרות. משמע, עבד מעבר לשעה 08:00.

29.מהראיות עולה, כי לא היתה כל מניעה לעשות דיווח מדויק של שעות העבודה.

לעניין שעת התחלת העבודה – לא היתה מניעה להציב את שעון הנוכחות בכניסה למפעל. כפי שפורט לעיל, ברי שלא התחיל בשעה 04:00, כטענת הנתבעת.

לעניין שעת סיום העבודה – לא היתה כל מניעה לדווח על שעות סיום העבודה, בטלפון או בכל דרך אחרת, אולם הנתבעת מטעמיה, לא דרשה זאת.

30.שוכנעתי שהתובע התחיל לעבוד לפני השעה הנקובה בדו"ח הנוכחות. שוכנעתי שהדו"ח הודפס רק לאחר שהתובע הגיע למאפיה, סידר את ההחזרות, העמיס את הרכב ורק אז חתם.

זאת אני קובעת הן לאור עדות התובע הנתמכת בעדויות עדי הנתבעת, והן לאור קיומם של הדפסות של כניסה ויציאה בפער של דקות ספורות, דבר שאינו הגיוני בעליל.

באשר לשעת סיום העבודה, אינני מקבלת את טענת התובע, לפיה סיים לעבוד מידי יום בשעה 11:00.

בידיעת דיינים כי לחם אמור להגיע לחנויות בשעות הבוקר המוקדמות. לא סביר בעיניי שקו החלוקה הסתיים בשעה 11:00. סבירה יותר טענת הנתבעת, כי סיים את החלוקה עד לשעה 08:00 ואז נסע לביתו וסידר את ההחזרות.

נכונים הדברים הן לגבי ימות השבוע והן לגבי יום ו', שכן מהסיבה המצויינת לעיל, לא סביר שביום ו' החלוקה מסתיימת בשעות הצהריים.

31.באשר לטענת התובע כי ביום ה' עבד עד שעה 14:00, טען מר אוברקוביץ בתצהירו (סעיף 46) כי לא היה כל צורך שהתובע יגיד להנהלת החשבונות.

מנגד מר רונן לוי הצהיר (סעיף 18) שהתובע הגיע רק במקרים בודדים אך באופן לא קבוע וכי הנתבעת התרתה בו בעניין זה:

"התרענו בפני התובע לא פעם אחת על נושא החוסרים ואי הגעתו למאפיה לצורך ביצוע התאמות. כך שטענתו לפיה, בימי חמישי הוא היה מגיע למאפיה בתום החלוקה ולכן מסיים את עבודתו בשעה 14:00, רחוקה מלהיות אמת".

מחד טוענת הנתבעת שהתובע לא נדרש להגיע בימי ה' אלא במקום בודדים ומנגד, טוענת שנדרש להגיע אך לא הגיע ולכן החלו בעיות בעבודתו.

נוכח סתירה זו, ומשקבעתי לעיל כי הדו"חות אינם משקפים את שעות העבודה בפועל, אני מקבלת את עדות התובע לגבי עבודתו ביום ה', שנמשכה עד שעה 14:00.

32.סוף דבר, נוכח הראיות שהובאו בפניי אני קובעת כי שעות העבודה של התובע היו כדלקמן:

ימים א'- ד' וכן יום ו': משעה 2:45 עד שעה 09:00.

יום ה': משעה 2:45 עד שעה 14:00.

34.שעות לילה

בצו ההרחבה בענף האפיה, נקבעה זכאות לתוספת עבור שעות לילה, בעד עבודה בין השעות 10:00 בערב עד 06:00 בבוקר, בשיעור 50% מהשכר הכולל.

הנתבעת אישרה שלא שולמה לתובע תוספת לילה (עמ' 41 ש' 30 לפרוטוקול, עדות מר אוברקוביץ).

הטבלה שצירף התובע, מחשבת שעות לילה עבור 3 שעות.

הנתבעת טוענת כי יש לחשב את השכר לשעה לפי 4,300 ₪ שהם 23.11 ₪ לשעה.

בטבלה שערך התובע, חישב את השכר לשעה לפי שכר הבסיס בצירוף תוספת ותק ותוספת משפחה, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי.

כפי שיפורט להלן, התובע זכאי לתוספת ותק אך לא הוכיח זכאות לתוספת משפחה.

35.לפיכך, יש לחשב את זכאותו לתוספת שעות לילה, לפי שכר היסוד בתוספת תוספת ותק.

כפי שיפורט להלן, תוספת הותק השעתית בחודש 10/13 הינה בסך 0.623 ₪ ואילו השכר לשעה עמד על סך 23.11 ₪.

על כן, תוספת הלילה הינה בסך 11.86 ₪: (23.11 ₪ + 0.623 ₪) X 50%.

36.לגרסת הנתבעת אשר לא נסתרה, התובע עבד בתקופה הרלוונטית 1,575 משמרות.

על כן זכאי לתשלום תוספת לילה בסך 56,038 ₪ (11.86 ₪ X 3 שעות X 1,575).

37.הפרש תשלומים לקופת גמל בגין מרכיב "תוספת לילה"

לטענת התובע, ההסכם הקיבוצי הענף האפיה שמספרו 7042/1986 קובע חובת הפרשה לפנסיה עבור התוספת המשולמת עבור שעות לילה.

הוראה דומה אינה מצויה בצו ההרחבה בענף המאפיות.

משקבעתי כי לא חלות על העסקתו של התובע בנתבעת הוראות ההסכמים הקיבוציים בענף האפיה, ומשהתובע לא הצביע על כל מקור אחר המחייב ביצוע הפרשות לפנסיה בגין רכיב "תוספת לילה", נדחית תביעתו ברכיב זה.

38.השלמת שכר מינימום

התובע טוען, כי בגין החודשים 10/07 עד 6/08 שילמה לו התובעת שכר יסוד בסך 31.94 ₪ בלבד, שהוא נמוך משכר המינימום שנהג באותה תקופה, כך טען בהתייחס לתקופה 7/08 עד 1/09.

הנתבעת טוענת, כי שכרו של התובע מורכב משכר יסוד ומפרמיה, המהווה חלק בלתי נפרד מהשכר.

התובע אישר זאת בעדותו:

"... המשכורת בנויה על שכר בסיס ופרמיות".

על פי חומר הראיות, השכר של התובע היה מורכב משכר יסוד ומעמלה בגין כל מכירה ומכירה שביצע. עמלה זו נקראה "פרמיה" אך על פי מהותה, מהווה עמלה והינה חלק משכר היסוד לכל דבר ועניין.

כך, הוכח שבוצעו הפרשות לפנסיה משכר היסוד ומהפרמיה (עדות התובע עמ' 30).

העובדה שבשנת 2009 החליטה הנתבעת לשנות את אופן חישוב העמלות באופן ששכר הבסיס יעמוד על שכר המינימום, אין משמעה כי קודם לכן עמד השכר על תעריף שהוא נמוך משכר המינימום.

39.משהנתבעת הוכיחה כי שכרו של התובע היה מורכב משכר בסיס ומעמלות בגין כל מכירה שביצע, ומשהובהר שהשכר, המורכב משכר בסיס ומעמלות, עלה על שכר המינימום הקבוע בחוק, התביעה להפרש שכר מינימום נדחית.

40.תוספת ותק

התובע זכאי לתוספת ותק בגין תקופת העסקתו על ידי הנתבעת.

התובע טוען כי יש לחשב את תוספת הוותק בהתייחס לשכר המופיע בדרגה ב' לטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי ותוך הצמדתו למדד המחירים לצרכן וזאת מיום חתימת ההסכם ועד ליום 1.10.07, הוא החודש הראשון שבגינו זכאי התובע לתשלום, לאור ההתיישנות. עוד טוען, כי יש לחשב את הותק לפי הוותק שלו בדגנית משמר השרון, דהיינו מחודש ינואר 1990. התובע נוקב בתוספת ותק בסך 285.68 ₪ לחודש 10/07 לאחר שהוצמדה למדד המחירים לצרכן וכן בסכומים נוספים, אך אינו מפרט מכח מה נקב בסכומים אלה וכיצד חושבו.

41.תוספת הוותק המצויה בצו ההרחבה, נקובה בלירות. זאת, בניגוד להסכם הקיבוצי אשר מתעדכן מעת לעת והסכומים הנקובים בו הינם באגורות.

כמו כן, לא צויין בצו ההרחבה כי על תוספת הוותק להיות צמודה למדד.

על כן, לא ניתן לקבל את התחשיב שהציג התובע.

42.הנתבעת הפנתה לפסק הדין בעניין תע"א (ת"א) 1785-09 שכטר נ' קיבוץ רמת הכובש (מיום 19/2/14) מותב בראשות כב' השופטת טרכטינגוט, שם התבקשה עמדת ההסתדרות הכללית בעניין שעה תוספת הוותק ונקבע, תוך הסתמכות על עמדת ההסתדרות הכללית, כי יש להצמיד את התעריף הנקבע בהסכם הקיבוצי, לפי תוספות היוקר שחלו במשק.

43.הנתבעת הגישה תצהיר מאת רו"ח זילכה ובו חישוב של תוספת הוותק אשר אמורה היתה להיות משולמת לתובע.

על פי התצהיר, תוספת הוותק השעתית שווה לפער שבין ערך השעה הרגילה התחילית הנקוב בטבלאות השכר בצו ההרחבה, לבין ערך השעה הנקוב בו בהתאם לשנות הוותק של העובד, תוך התחשבות בתוספות היוקר ובשיערוך לשקל חדש. על פי חוות דעתו, תוספת הוותק עמדה על 0.3598 ₪ בחודש 11/07 ועל סך 0.6299 ₪ בחודש 10/13.

על פי התחשיב שהוצג, סך תוספת הוותק המגיעה לתובע מיום 1/10/2007 עומדת על 6,375 ₪.

44.רו"ח זילכה נחקר על אופן החישוב והאמור בתצהירו לא נסתר.

לאור הודאת הנתבעת ולאור העובדה שלא ניתן להתבסס על הסכומים שבהם נקב התובע, מתקבל החישוב שהציגה הנתבעת.

הנתבעת תשלם לתובע סך 6,375 ₪ בגין תוספת ותק.

46.תוספת משפחה

התובע לא הציג ראיות על מועד נישואיו או על תקופות בהן אשתו עבדה, כפי שהודה בעדותו.

התובע מסר מספר גרסאות באשר לשאלה היכן אשתו עבדה ומתי.

בכתב התביעה נטען שהתובע היה נשוי בכל תקופת העובדה וכי אשתו לא עבדה בכל התקופה.

במסגרת ההליך הייצוגי, בעדות מחודש נובמבר 2015, טען שאשתו עבדה בבית אריזה "לפני שלוש שנים משהו כזה " דהיינו מסוף 2012.

בעדותו בפניי מחודש מרץ 2017 העיד:

"אשתי עובדת בבית האריזה וזה עונתי. זה חצי שנה כל פעם ואח"כ חותמים אבטלה.

ש:ממתי היא עובדת שם?

ת:שנתיים וחצי, שלוש. בערך שלוש שנים. אני לא זוכר בדיוק.

ש:גם לפני שנה וחצי אמרת שלוש שנים?

ת:יכול להיות בתלוש שלה ראיתי שלוש שנים...".

התובע אישר שלא הודיע לאיש בנתבעת על כך שאשתו התחילה לעבוד.

47.הזכאות לתוספת משפחה קמה לעובד אשר אשתו אינה עובדת.

בהעדר הוכחה באשר למועדים שבהם אשת התובע עבדה ובאשר למועד נישואיו, ומשהוכח שעבדה במהלך תקופת העסקתו בנתבעת, לפחות בחלקה, לא ניתן לפסוק לתובע סכומים בגין תוספת משפחה.

48.ימי חג

התובע דורש תשלום עבור 17 ימי חג בשנה. לטענתו שולמו לו ימי חג באופן חלקי.

התובע העיד בעניין זה:

"בחגים שאנחנו לא עובדים זה יורד. למעט פסח חופש של שבוע. בשבוע הזה אנחנו לא עובדים ואין לנו פרמיה ואין לנו משכורת, אנחנו מקבלים את היום הראשון והאחרון. מקבלים פרמיה על הימים שעבדנו אבל שבוע שלא עבדנו לא מקבלים שום דבר".

מר אוברקוביץ נשאל על כך והשיב:

"ש:האם שילמתם לתובע עבור חגים:

ת:הוא היה עובד חודשי וקיבל את מלוא השכר.

ש:כשהיה חג האם הוא קיבל את השכר הבסיס שלו או רכיבים נוספים?

ת:אנחנו בדר"כ משלמים גם את הפרמיה הממוצעת על ימי החגים וגם על

ימי מחלה וחופשות".

49.מדובר בעובד חודשי. שכר הבסיס שולם לתובע גם עבור חודשים שבהם חלו חגים. התובע הודה בכך בעדותו.

קיימת מחלוקת בשאלה האם שולם לתובע ממוצע של הפרמיות (העמלות) בגין ימי חג בהם לא היתה עבודה. במיוחד מדובר על חג הפסח, שבו במשך שבוע שלם לא היתה עבודה כלל.

עיון בתלושי השכר של התובע מעלה:

חודש פברואר 2013:

עבד 24 ימי עבודה. קיבל שכר בסיס לפי תעריף 105 ₪ וכן פרמיה בסך 2,741 ₪.

חודש מרץ 2013:

עבד 19 ימי עבודה וקיבל שכר בסיס לפי תעריף 167.2 ₪ וכן פרמיה בסך 2,006 ₪.

בחודש זה שולם יום חג לפי תעריף 141.36 ₪.

חודש אפריל 2013:

עבד 24 ימי עבודה. קיבל שכר בסיס לפי תעריף 105 ₪ וכן פרמיה בסך 2,727 ₪.

בחודש זה שולם עבור 2 ימי חג לפי תעריף 211.2 ₪.

חג הפסח בשנת 2013 התחיל ביום 25.3.13.

50.נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעת, להוכיח כי שולם לתובע עבור ימי חג, על פי שכר הבסיס וכן על פי ממוצע העמלות.

אמנם בחודש4/13 שעור התשלום ליום חג עלה על שכר הבסיס ולכן לכאורה כולל גם ממוצע עמלות, ואולם בחודש 3/13 שעור התשלום ליום חג היה נמוך משכר הבסיס.

מסקנת האמור, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה, כי שילמה לתובע את מלוא ימי החג, לפי התעריף שהיה עליה לשלם.

51.לאור האמור, הנתבעת לימי חג מתקבלת, בהתאם לטבלה שהוצגה בסיכומי התובע.

הנתבעת תשלם לתובע 2,365 ₪ בגין דמי חג.

52.קרן השתלמות

לאור קביעתנו, כי חלות על העסקתו של התובע הוראות צו ההרחבה בענף האפייה וכי לא חלות על העסקתו הוראות ההסכם הקיבוצי, הרי שהתובע אינו זכאי לתשלום עבור קרן השתלמות.

53.שעות נוספות

כאמור לעיל, התובע עבד במשך 5 ימים בשבוע משעה 2:45 עד 09:00, סה"כ 6.25 שעות ליום. בגין ימים אלה התובע אינו זכאי לשעות נוספות.

ביום חמישי עבד משעה 2:45 עד 14:40, סה"כ 12:45 שעות.

עבור יום חמישי זכאי לשעות נוספות בחלוף 7 שעות (משמדובר בעבודת לילה) כדלקמן:

משעה 09:45 עד 11:45 – שעתיים בתעריף 125%.

משעה 11:05 עד 14:00 – שעתיים ורבע בתעריף 150%.

התובע זכאי לתשלום בהתאם לימי חמישי שבהם עבד בפועל, כפי שמופיעים בדוחות הנוכחות שהוצגו.

חישוב ערך שעה, יעשה לפי ממוצע שכר היסוד והפרמיה, כפי ששולמו בחודש העבודה שבגינו מגיע התשלום.

54.סוף דבר

התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע -

א. 56,038 ₪ בגין תוספת לילה.

ב. 6,375 ₪ בגין תוספת ותק.

ג. 2,375 ₪ בגין דמי חג.

כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

55.בנוסף, הנתבעת תערוך חישוב של השעות הנוספות המגיעות לתובע, בהתאם לאמור בסעיף 53 לעיל. הנתבעת תשלח עותק מהטבלה לתובע ולבית הדין, תוך 20 יום מהיום. התובע רשאי להגיב לטבלה ובמידת הצורך תינתן החלטה משלימה.

56.בשים לב לתוצאות ההליך ולכך שחלק מהתביעה התקבל, תישא הנתבעת בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, צמודים כחוק מהיום.

ניתן היום, 30/1/18 , בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.