ח' נ' קדאח ואח'

כללי

1. זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, כתוצאה מתאונה שאירעה במהלך עבודתו אצל הנתבע 1 (להלן- "הנתבע"). במהלך התאונה נפל התובע מרמפה בגובה של כ- 2 מטרים. הצדדים חלוקים הן באשר לאופן קרות התאונה והן באשר לגובהה של הרמפה (להלן- התאונה").

   התאונה אירעה ביום 27.6.2011, באתר עבודה /אולם המצוי בשטחה של הנתבעת מספר 2 (להלן- "נייר חדרה", "האולם").

   התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (התובע מס' 2).

    

   תחילה הוגשה התובענה על ידי התובע מס' 1 (להלן- "התובע") כנגד הנתבע, כנגד נייר חדרה וכנגד חברת הביטוח המבטחת את נייר חדרה (הנתבעת 3), לשיפוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. בהמשך צורף המוסד לביטוח לאומי (להלן- "המל"ל) כתובע נוסף לבקשתו. המל"ל תובע מהנתבעות 2 ו-3 השבת סכומים ששילם לתובע בתיק דנן כגמלה מהעבודה.

   התובע, יליד שנת 1992, היה כבן 19 שנים במועד התאונה, עבד כשכיר מתלמד אצל הנתבע.

   הנתבע עסק במועד הרלוונטי לתאונה כקבלן לביצוע עבודות חשמל. המדובר בעוסק מורשה.

   נייר חדרה הזמינה עבודות חשמל מקבלן ראשי בשם קובי (להלן- "קובי"), אשר מסר ביצוע חלק מהעבודה לידי הנתבע.

   הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

    

    

    

   עיקרי טענות הצדדים:

2. על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית שהגיש התובע, עבד התובע כמתלמד אצל הנתבע, והתבקש להחליף ו/או להתקין גופי תאורה במפעל נייר חדרה. התובע הוצמד לעובד בשם גיאת דוחי (להלן- "מר דוחי") שהוסמך כחשמלאי ,וכעוזר מתלמד היה עליו להעביר לידי מר דוחי את הכלים הנדרשים לו לצורך ביצוע העבודה וכן להשגיח על עבודתו של דוחי ולשמור על שלומו ובטחונו בהתחשב במלגזות העוברות במקום, כשהוא נדרש לעמוד קרוב לבמה החשמלית עליה עמד רוחי, ולא להתרחק ממנה.

    

   בהתאם לאמור בכתב התביעה ובתצהיר: "בכדי לבצע את העבודה היה צורך שאעלה על רמפה חשמלית, שמרחקה מהרצפה היה בגובה של כ- 2 מטר ואעביר לאותו עובד את כלי העבודה. זו היתה הפעם הראשונה בה עליתי על הרמפה.

   בסביבות השעה 11:30 בבוקר, במהלך עבודתי, ובעת שהעברתי מברגה לעובד האחראי עליי, החלקתי לפתע על שמן ו/או חומר מחליק אחר שהיה על הרמפה ונפלתי מגובה של כ- 2 מטר על רצפת האולם" (סעיף 7 ו- 8 לכתב התביעה המתוקן וסעיף 7 ו-8 לתצהירו של התובע).

    

3. התובע טוען כי נחבל בידו הימנית, והובהל לבית החולים "הלל יפה" שבחדרה. בבית החולים אובחן שבר מרוסק של רדיוס דיסטלי ימין עם מעורבות מפרקית. בחדר המיון בוצע ניסיון של שחזור השבר, וקיבוע השבר ע"י שני ברגים- ניסיון אשר לא צלח.

   התובע אושפז עד ליום 3.7.2011 ושוחרר, אלא שהמשיך לסבול מכאבים קשים ביד ימין ועל כן הופנה ביום 12.7.2011 לבית החולים גליל מערבי בנהריה, שם אובחן כסובל מסימני לחץ ונפיחות. במיון נפתח הגבס.

   ביום 31.7.2011 פנה התובע פעם נוספת למיון בבית החולים הלל יפה עקב כאבים בשורש יד ימין.

   ביום 4.9.2011 פנה התובע למרכז הרפואי הלל יפה לצורך הסרת הגבס ושוחרר עם המלצות לטיפול שיקומי במסגרת פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק.

   התובע עבר טיפולים פיזיוטרפיים וטיפולי ריפוי בעיסוק ממושכים עקב הגבלה קשה בתנועות שורש כף היד, היה במעקב אורטופדי ממושך וטופל במשככי כאבים.

   לטענת התובע, מאז התאונה ונוכח הפגיעה הקשה בידו הדומיננטית, לא הצליח להשתלב בעבודות בשל הכאבים הבלתי פוסקים והמגבלות ביד ימין.

    

4. התובע טען בכתב התביעה להתרשלות מטעם הנתבעים בכך שהפרו חובות חקוקות המוטלות עליהם, בין היתר חובות המוטלות על מעסיק ועל מחזיק מקום, וכי האחריות רובצת לפתחם של הנתבעים, ועל כן יש להעביר את הנטל להוכחת הטענה כי לא התרשלו אל כתפיהם של הנתבעים.

   הנתבע כפר בטענת התובע לרשלנות מצידו, שכן לטענתו מיקום התאונה מעיד על כך שהתובע פעל בניגוד להוראותיו והתרחק מרחק של כ- 15-20 מטרים מהמקום בו אמור היה לעבוד/להימצא, קרי- ממיקום הבמה החשמלית עליה עבד מר דוחי בעת הרלוונטית לתאונה. לטענתו, אין כל קשר בין המיקום בו אמורה היתה העבודה אותה התבקש התובע לבצע (בסמוך לבמה החשמלית) לבין מיקומה של הרמפה, שכן העבודה אותה נתבקש לעשות הייתה בתוך אולם נייר חדרה ולא מחוצה לו.

   הנתבעים כפרו בנסיבות התאונה וטענו כי התאונה אירעה בנסיבות אחרות. כן כפרו הנתבעים בכך שהתמלאו התנאים הקבועים בחוק להעברת נטל הראיה, ועל כן טענו כי על התובע להוכיח תביעתו במלואה.

   בכל מקרה טוענים הנתבעים כי לא הייתה מצידם כל רשלנות, התרשלות או הפרת חובה כלשהי, וככל שארע אירוע שכזה- המוכחש על ידם, הוא אינו מקים חבות משפטית כלשהי.

   הרשלנות הבלעדית, המכרעת, חוסר הזהירות והפרת חובות חקוקות חלות על התובע, אשר לא שמע להוראות הנתבע ולא ציית לאחראי מטעמו- מר דוחי.

   במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות 2 ו-3 לא נמסרה כל גרסה, וכן לא הוגשו מטעמן תצהירי עדות ראשית.

   דיון והכרעה:

5. לצורך הכרעה בשאלת האחריות, ובעקבותיה- ככל הנדרש בשאלת הנזק, יש להכריע קודם לכן באשר לעובדות השנויות במחלוקת.

   ואלה הן השאלות העומדות להכרעה:

   • האם המקום בו התבצעה עבודת התובע ומר דוחי היתה בסמוך לרמפה כטענת התובע או שמא במרחק של כ- 15-20 מטרים כטענת הנתבע?

   • האם הוכח כי הגורם לנפילתו של התובע היה כתם שמן, והאם פתח הרמפה היה סגור במועד הרלוונטי להתרחשות התאונה?

   • האם באזור הרמפה היה שילוט אזהרה מפני הסכנה שבכניסה לשטח הרמפה? האם קיבל התובע הדרכת בטיחות בנושא הסכנה הכרוכה בעת הימצאות באזור הרמפה?.

      

     האם המקום בו התבצעה עבודת התובע ומר דוחי הייתה בסמוך לרמפה כטענת התובע או שמא במרחק של כ- 15-20 מטרים כטענת הנתבע?

6. אקדים ואומר כי בעניין זה ביכרתי את גרסתו של התובע על פני גרסת הנתבעים, ולהלן טעמיי.

   בכתב התביעה, בתצהירו של התובע ובתשובות לשאלון שהופנה לתובע, חזר התובע וטען כי נתבקש לעלות על הרמפה החשמלית שגבוהה מהרצפה כמטר וחצי, על מנת להעביר כלים למר דוחי, ובעת שהעביר לידיו את המברגה החשמלית, החליק לפתע על כתם שמן ונפל אל רצפת האולם.

   במסגרת עדותו בישיבת ההוכחות שנערכה ביום 2.1.2018, שינה התובע גרסתו במספר מובנים:

   • התובע לא עמד על הרמפה החשמלית בעת מסירת הכלי (עמוד 13 שורות 10-13 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018), אלא עמד על משטח ברזל הממוקם בסמוך לרמפה בה מעמיסים ופורקים משאיות. ההסבר לכך היה כי התבלבל בהגדרה בין משטח ברזל לרמפה (עמוד 23 שורות 1-3 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018), מאוחר יותר טען התובע כי התכוון וקרא גם למשטח הברזל וגם לבמה החשמלית- רמפה חשמלית (עמוד 23 שורות 23-35 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018)

   • התובע לא נפל לרצפת האולם בו עבד כי אם נפל לרצפה הממוקמת מחוץ לאולם , קרקע נמוכה לטענתו בכמטר וחצי מגובה האולם (עמוד 13 שורות 14-18 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018, שרטוט המיקום שורטט על ידי התובע וצורך כמוצג ת/ 1 , עמוד 26 שורות 21-22 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018)

   • הנפילה ארעה לאחר שהתובע מסר למר דוחי את הכלים ולא תוך כדי המסירה (עמוד 18 שורות 15-19 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

   • ההסברים שניתנו על ידי התובע לשינויים בין הגרסה שניתנה במסגרת עדותו הראשית לבין הגרסאות שפורטו בכתבי בי הדין התמקדו בידיעתו הדלה את שפה העברית, שבלבלה את בא כוחו בעת עריכת התצהיר (עמוד 14 שורות 11-12 ו- 26-27 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018), וכי כיום שולט טוב יותר בשפה העברית (עמוד 14 שורות 18-19 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

   • התובע מסר גרסה פוזיטיבית במסגרת כתבי בי הדין, לפיה החליק על כתם שמן/חומר מחליק. במסגרת עדותו העיד התובע כי לא ידע מה גרם להחלקתו, וכי הנתבע הוא שאמר לו שהחליק על כתם שמן לאחר שהוא אמר לו שהחליק על משהו (עמוד 20 שורות 28-29 ,עמוד 24 שורות 1-4 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018)

      

     באשר למיקום העבודה אותה ביצעו התובע ומר דוחי במועד הרלוונטי לתאונה- טען התובע כי החלפת גופי התאורה היתה בסמוך לרמפה מצופה משטח ברזל בגודל של כ- 2*2.5 מטרים, ובמועד הרלוונטי לתאונה הבמה החשמלית שרוחבה כשני מטרים, עמדה במחציתה על רצפת האולם בה אין משטח ברזל, ובמחציתה על משטח הברזל. יוצא איפוא כי לטענתו, במועד הרלוונטי לתאונה עמד התובע במרחק של כ- 0.5-1 מטר משפת הרמפה ממנה נפל לרצפה/מחוץ לאולם (עמוד 17 שורה 28 עד עמוד 18 שורה 10 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

7. לטענת הנתבע, המקום בו נפל התובע מרוחק בכ- 15-20 מטרים מהמקום בו אמור היה לבצע עבודתו , שם הוצבה אותה עת הבמה החשמלית עליה עמד מר דוחי (עמוד 29 שורות 7-8 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018), אך הודה כי לא היה במקום, ועל כן הידיעה שבידו נובעת מברור שערך לאחר אירוע התאונה עם מר דוחי ואחרים (עמוד 29 שורות 12-13 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

   תחילה טען הנתבע כי כאשר הגיע בבוקר התאונה לאולם נייר חדרה לא ראה במקום את פתח הרמפה, אך לאחר מכן תיקן דבריו וחשב שסבר כי השאלה היא לגבי פתחי הכניסה הרגלית אותם לא ראה, אך את פתח הרמפה ראה (עמוד 30 שורות 1-5 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018). למרות זאת, טוען הנתבע כי באזור הרמפה לא היה צורך בהחלפת גופי תאורה, שכן לא ראה כי מותקנים בשטח זה גופי תאורה (עמוד 30 שורות 6-7 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018), וממילא לא התבקש להחליף שם גופי תאורה (עמוד 30 שורות 21-22 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

   מאוחר יותר הודה הנתבע, כי בתחילת יום העבודה הגיע למפעל חדרה לאולם בו אמורים היו מר דוחי והתובע לעבוד, הסביר להם מהי העבודה אותה עליהם לבצע, והוסיף ואמר כי מי שנתן הוראות עבודה מדוייקות ושימש כאחראי במהלך יום העבודה בהיעדרו, הוא מר קובי, ועל כן הוא אינו יכול לדעת אילו הוראות נתן להם קובי בדיוק , לרבות מיקום העבודות אותן התבקשו לבצע (עמוד 35 שורות 5-6 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

8. הנתבע נשאל באשר לכתב התביעה שהוגש על ידי התובע למל"ל, במסגרתו פורטו נסיבות התאונה כשחתימתו בצירוף חותמתו הוטבעו על גביו (טופס התביעה צורף למוצג ת/2), שם נכתב: "הנפגע התחלק על משטח רמבה כאשר הרצפה הייתה מלאה שמן שגרם להחלקתו"). לכך השיב הנתבע כי זו אינה חתימתו ואינה חותמתו, ולמעשה "הרחיק" עצמו מהטופס על הכתוב בו (עמוד31 שורה 31 עד עמוד 32 שורה 12 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

   הנתבע נתבקש לאשר כי בטופס בל/250 (טופס בל/250 צורף למוצג ת/2) כתב שבזמן שהעובד החליף מנורות תוך כדי עבודה, עבד התובע על הרמפה והחליק. לכך השיב , כי אכן זו חתימתו על הטופס וזהו כתב ידו, אלא שהוא כתב את מה שהתובע ביקש ממנו לכתוב, וכי הוא מודע לכך שזו טעות וזה אסור, אך נסיבות התאונה אינן כפי שמצוין שם (עמוד 33 שורות 7-17).

9. למעשה אישר התובע, כי מאחר שלא נכח במקום הוא אינו יודע את נסיבות קרות התאונה (עמוד 33 שורות 18-20 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018), אך גם הודה כי לא טרח לבדוק את נסיבותיה לאחר מכן . מאז בוקרו של אותו יום בו הגיע לאולם נייר חדרה בפעם הראשונה ועד היום, לא הגיע הנתבע פעם נוספת למקום ולא חקר את נסיבות קרות התאונה (עמוד 32 שורות 35-36 עמוד 33 שורות 1-6 ושורות 22-23 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

   עולה מן האמור לעיל, כי הנתבע לא היה במקום התאונה במועד הרלוונטי, ואינו יכול להעיד אלא על מה שסיפר לו התובע מחד גיסא, והעובדים שהוזעקו למשמע צעקות התובע לאחר נפילתו (ועל כן לא ראו את נסיבות קרות התאונה) מאידך גיסא.

10. מטעמו של הנתבע העיד מר דוחי, חשמלאי שאליו צוות התובע כעוזר. מר דוחי הודה כי לא ראה את התובע במועד הנפילה, אך רץ לכיוונו מיד לאחר ששמע את צעקותיו, ומצא אותו שרוע על הרצפה שמחוץ לאולם, מעבר לרמפה (עמוד 37 שורות 13-19 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

    לשאלה מה היה תפקידו של התובע השיב מר דוחי: "תפקיד אחד ברור, להשגיח על העבודה שלי, זאת אומרת כאשר אני עובד בגובה איני יכול להסתכל כל הזמן מסביב, והייתי צריך משגיח שידאג שאנשים כלים מלגזות ולא יתקרבו לבמה שלי, שמירה עליי ועל אנשים מסביב. זה תפקיד מאוד מוגדר. " (עמוד 38 שורות 15-18 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

    לטענתו, בסמוך לרמפה יש שטח תקרה נמוך בו ממוקמים שירותים ומחסן קטן, כשבשטח זה יש גופי תאורה צמודי תקרה, ואלה אינם דורשים החלפה , כאשר מדובר בשטח של כ- 20-30 מ"ר (עמוד 38 שורות 21-25 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018). מר דוחי הוסיף ואמר כי מיקומה של הרמפה ביחס לתקרה המונמכת מאופיין בכך , שקצה הרמפה קרוב למקום בו מתחילה התקרה להיות גבוהה. מהתרשים אותו שרטט עולה כי במרבית אזור הרמפה תקרה מונמכת (עמוד 38 שורות 32-33 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018, שורטט תרשים- מוצג שסומן ת/5 ). למיטב זכרונו, באזור התקרה הגבוהה הסמוכה אל הרמפה, הם לא החליפו מנורות (עמוד 39 שורות 1-3 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

    מר דוחי עמד בחקירתו על הגרסה, לפיה המרחק בין הרמפה לבין המקום בו עבדו במועד הרלוונטי לתאונה עומד על כ- 15-20 מטרים (עמוד 39 שורות 20-22 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

    חשוב לציין כי בתרשים אותו צייר מר דוחי, ניתן לראות בברור כי שורות המדפים בהן אמור היה להחליף את גופי התאורה פרושות על פני מרבית האולם, ובסמוך לרמפה (ראה מוצג ת/5 בו ניתן לראות כי המרחק בין התקרה הנמוכה בה נמצאים השירותים והמחסן והתקרה הגבוהה באולם, הינה 2-3 מטרים בלבד).

11. מטעמו של הנתבע העיד גם מר ראני אשר סתר את גרסתו של מר דוחי וטען כי באזור הרמפה אין חדר שירותים/מחסן , והודה כי גם הוא לא ראה את אופן התרחשות התאונה. מר ראני, כמו הנתבע ומר דוחי הגיע לכיוונו של התובע למשמע זעקותיו לאחר שנפל (עמוד 42 שורות 19-24 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018). למרות שטען כי לא היה בקשר עין עם מקום עבודתם של התובע ומר דוחי בשל שדה ראיה מוגבל, ידע מר ראני לספר כי המרחק בין מקום עבודתם של התובע ומר דוחי היה מרוחק בכ- 15-20 מטרים ממיקומה של הרמפה (עמוד 42 שורה 28 עד עמוד 43 שורה 3 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

    מר ראני העיד כי מהרגע ששמע את צעקותיו של התובע ועד שהגיע למקום התאונה חלפה כדקה (עמוד 44 שורות 34-35 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

12. חשוב לציין כי כל אחד מהעדים- הנתבע, מר דוחי ומר ראני, צייר את מפת האולם באופן שונה לחלוטין. המשותפת לכולם היא הטענה, לפיה אזור התאונה מרוחק בכ- 15-20 מטרים מהמקום בו אמור היה להימצא התובע בעת הרלוונטית להתרחשות התאונה, על אף שהמיקום בו בוצעה העבודה ביחס למיקום הרמפה, צויר על ידי כל אחד מהעדים באזורים שונים של אותו אולם, שגם גבולותיו היו שונים בתרשימים השונים.

     

    עולה השאלה כיצד הנתבע ושני עדיו מעידים על מרחק זהה של 15-20 מטרים בין המקום בו אמור היה התובע להימצא לבין הרמפה ממנה נפל, בעוד שהשרטוט שבוצע על ידי הנתבע מעיד על כך כי מדובר באולם "ענק" (עמוד 28 שורות 7-8 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018), ומלמד על כך ששורות המדפים מכסות רק את מחציתו הימנית של האולם. מדובר במרחק הדורש תצפית כנטען ע"י הנתבע, מרחק בן עשרות מטרים ולא 15-20 מטרים כנטען על ידו. (עמוד 28 שורות 7-8 לפרוטוקול) (ראה תרשים ששורטט על ידי הנתבע שסומן ת/3). הנתבע מוסיף ואומר, כי כאשר היה בבוקרו של יום העבודה באולם באזור המדפים, לא יכול היה לראות את הרמפה כי "הוא רחוק ממני" (עמוד 29 שורות11 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018),וכי המרחק כה גדול מהרמפה עד שהוא לא חשב להתריע בפני התובע על הסכנות הטמונות בהתקרבות לרמפה (עמוד 29 שורות 1-3 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

     

    אין חולק, כי הנתבע, מר דוחי ומר ראני לא ראו את אופן התרחשות התאונה , ועל כן יכלו להעיד מידיעה אישית רק על מקום הנפילה של התובע לאחר שנזעקו למשמע צעקותיו.

     

13. למרות שעדותו של התובע שונתה במספר עובדות, אין חולק כי התובע נפל במהלך יום העבודה ובשטח העבודה, קרי- אולמו של מפעל נייר חדרה. הנני מייחסת את השינוי בגרסתו של התובע והסתירות שהתגלו בה להיעדר שליטה בשפה העברית, שינוי ברמת השליטה בשפה מגיל 19 ועד היום, וכן העובדה שמדובר בשינויים סמנטיים בלבד (בין אם ההחלקה אירעה לאחר מסירת הכלי לידיו של מר דוחי או במהלכה, בין אם מדובר ברצפת ברזל או "סתם" רמפה למשאיות, בין אם מדובר בבמה חשמלית או ברמפה וכדומה).

     

    לעומת זאת, לא מצאתי ליתן כל אמון בעדויות הנתבע מר דוחי ומר ראני, שכן עדותם הייתה מגמתית, ואלה טעמיי:

    • מר ראני לא ראה את אופן קרות התאונה ולא יכול היה לראות במועד הרלוונטי להתרחשותה את מיקומם המדויק של מר דוחי והתובע, זאת כאמור מאחר ששדה

      הראיה שלו היה מוגבל. יחד עם זאת, התעקש כי המרחק בין המקום בו ביצעו התובע ומר דוחי את העבודה לבין הרמפה מרוחק בכ- 15-20 מטרים, אותה הערכה משותפת לנתבע ולמר ראני.

       

      גם אם מר ראני יכול היה לאמוד את המרחק, הרי שלא נטען וממילא לא הוכח כי לכל אורך יום העבודה (3-4 שעות) יכול היה לומר בכל עת נתונה היכן עובדים התובע ומר דוחי, בהתחשב בעדותו של התובע שלא נסתרה, לפיה בכל 15-20 דקות עברו לעבוד על גוף תאורה אחר שמיקומו שונה.

       

    • הנתבע הכחיש כי מילא את טופס התביעה למל"ל, אך הודה כי מילא טופס בל/250. מטופס בל/250 עולה כי הנתבע הצהיר על נסיבות התאונה בדיוק כפי שטען התובע. יש בכך משום הודאת בעל דין.

      בהתאם להלכה אשר נקבעה בע"א 498/60 מקורות חברת המים בע"מ נ' זכריש (10.08.61), הצהרת המעביד בטופס הביטוח הלאומי לעניין תביעת עובד כנגד המעביד (ובענייננו- הן טופס בל/250 והן טופס התביעה) מהווה הודאת חוץ של בעל דין לעניין נכונות הפרטים הרשומים בה, גם אם בהתאם לאותה הלכה, הנתבע רשאי להוכיח כי האמור בהודעה אינו נכון או נרשם בשל טעות.

      לעניין זה ראה ע"א 697/72 ויסמונסקי נ' מרכבים, פ"ד כח (1) 429, 430.

       

      הוכחה שכזו לא ניתנה, ולכן אין הנתבע יכול להינות מכל טענה לעניין טעות ו/או חוסר תשומת לב לאמור באותה הודאה ו/או "טעות".

      לפיכך, יש לראות בטופס התביעה וטופס בל/250 משום הודאת בעל דין המשמשת כנגדו של הנתבע, המחזקת את גרסת התובע ומסייעת לעדותו.

       

      בנוסף, בטענות הנתבע כנגד האמור במסמכים אלה יש משום טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, כשלמעשה מאז עריכת המסמכים (בסמוך למועד קרות התאונה בשנת 2011) ועד לניהול הליך זה, לא פנה הנתבע בכל הודעה למוסד לביטוח לאומי בניסיון לשנות הודעה זו.

       

    • בע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (9.5.2011) נקבע:

       

      "...כמו כן, באופן דומה נקבע בפסיקה כי :

      כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" [ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993); עניין שוורץ, בפסקה 26; קדמי בעמ' 1650-1648]..."

       

      משנמנע הנתבע מלהביא את מר קובי אשר אחראי היה על סדרי העבודה ביום התאונה, על מנת להעיד על המקום בו אמור היה התובע לבצע את העבודה במועד הרלוונטי להתרחשות התאונה, ואולי אף להביא עימו את יומן העבודה המלמד על מיקומם המדויק של התובע ומר דוחי במועד הרלוונטי להתרחשות התאונה, אין לי אלא להסיק כי לו היה מר קובי מובא למתן עדות, היתה זו משמשת כנגדו של הנתבע.

      הנתבע בחר שלא להציג את הסכם ההתקשרות שנכרת בינו לבין קובי לביצוע עבודות החשמל באתר נייר חדרה. ייתכן שעיון בהסכמים אלה היה מלמד על חיובים אלה או אחרים אותם נטל התובע כלפי קובי ו/או כלפי נייר חדרה, שיש בהם כדי לחדד את הדרוש הבהרה באשר לחיובי הדרכת העובדים באתר נייר חדרה בכלל והדרכת התובע בפרט.

       

      ואם לא די בכך, הרי שעדותו של הנתבע בפני, אשר "נזכר" כי הגרסה המופיעה בטופס בל/250 אינה הגרסה הנכונה על אף שמודה הוא כי חתם על טופס זה, אינה אלא "עדות כבושה", לגביה נקבע בע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.09.2009):

       

      "הכלל החל לעניינה של עדות כבושה הינו כי ערכה ומשקלה הראייתי

      של זו מועטים בשל החשד המתעורר באופן טבעי באשר לאמיתותה. זאת, כל עוד אין בפי העד הסבר משכנע ומניח את הדעת לטעמים שבעטיים כבש עדותו (ראו: ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.5.06); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 687 – 688 (2000); ע"פ 3625/91 אור נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.6.93) פסקה 19 לפסק דינו של השופט לוין; ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 387, 399 (1987)). משך הזמן

      שלאחריו תיחשב עדות לכבושה אינו נקבע בהתאם לאמת מידה ברורה ונוקשה, אלא הוא נקבע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו (ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.11.07); ע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.6.07); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת

      ישראל ([פורסם בנבו], 19.9.05) בפסקה 13; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 363 (1993)"

       

      הנתבע לא הבהיר מדוע מאז חתם על טופס בל/250 ועד היום, לא פנה למוסד לביטוח לאומי על מנת לתקן הגרסה, ו/או להבהיר כי גרסה זו נכתבה בעל כורחו.

      לפיכך, גם מטעם זה איני מוצאת ליתן כל אמון בגרסתו של הנתבע.

       

    • הנתבע ושני עדיו היו באותו אולם. כל אחד מהם, שרטט תרשים אולם שונה בתכלית השינוי, כאשר גם מיקום עבודתם של מר דוחי והתובע בעת הרלוונטית לתאונה ביחס לרמפה, שונה.

      הכיצד ניתן ליתן אמון לעדים אשר עומדים על דעתם, לפיה המרחק בין מיקום העבודה לבין הרמפה עמד על 15-20 מטרים, בעוד שעל פי התרשים אותו שרטטו עולה תמונה אחרת? הכיצד זה שלושה עדים שונים נוקבים באותו מרחק בדיוק, על אף שאף לא אחד מהם יכול היה לזכור את מיקום העבודה באולם בעת הרלוונטית לתאונה ביחס למיקומה של הרמפה (ולשרטט המפה בהתאם)?

       

      כיצד ניתן לקבל את עמדתו של מר דוחי, לפיה חרף העובדה שבתמונה שצולמה על ידי עובדי נייר חדרה נראית במת ההרמה סמוכה לפתח הרמפה, אך עדיין זהו מקום הטעינה של הבמה?! מיקום זה אינו אפשרי שכן יש בו כדי להפריע לתנועת המלגזות העוברות במקום בעת פריקת וטעינת המשאיות בפתח הרמפה.

       

      מכל האמור לעיל, אין לי אלא להסיק כי העדים העידו על מנת להגן על הנתבע אשר בחר שלא לבטח את התובע בביטוח חבות מעבידים, כאשר המשמעות היא שכל פיצוי בו יחוייב, יצא מכיסו הפרטי. ערה אני לעובדה שלכאורה עובדים אלה אינם בקשר עם הנתבע ואינם עובדים עימו ו/או אצלו ועל כן לכאורה אין להם כל אינטרס בתוצאות הדיון. יחד עם זאת, משמצאתי כי עדותם מגמתית ואינה נשמעת אמינה בעיני, הרי שאין מקום לתהות אחר הקשרים הקיימים/שאינם קיימים בינם לבין הנתבע.

       

      לאור האמור לעיל- כאמור, הנני מבכרת את גרסתו של התובע על פני גרסת הנתבע באשר לנסיבות אירוע התאונה, ומוצאת שלא ליתן כל אמון בגרסת הנתבע ועדיו, ובהתאם- קובעת, כי המקום בו ביצעו התובע ומר דוחי את עבודת החלפת גופי התאורה היה בסמוך לרמפה, בנסיבות הנטענות על ידי התובע.

      באשר לנייר חדרה הרי שחרף העובדה שלא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמה ולמעשה לא נמסרה מטעמה כל גרסה לדרך קרות התאונה, הרי שמהמיילים שהוגשו כראיות התובע וסומנו כ ת/1 ואשר נשלחו על ידי מר תמיר חן מטעמה, למדים אנו כי אירוע התאונה אירע בסמוך לרמפה.

      ב. האם הוכח כי הגורם להחלקתו של התובע היה כתם שמן?

14. כפי שיפורט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע אכן החליק כתוצאה מכתם שמן שהיה על הרמפה.

    לטענת התובע, הוא החליק על דבר מה מחליק, אך את העובדה שמדובר בכתם שמן למד מהנתבע אשר ביקר אותו בביתו לאחר שהשתחרר מבית החולים. לטענתו, הנתבע הוא שהודיע לו כי צילם את כתם השמן והתמונות ברשותו (עמוד 13 שורה 18 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

    גם במקרה זה התכחש הנתבע לטענה והבהיר, כי מאז בוקר התאונה לא ביקר באולם. מר דוחי הוסיף כי הנתבע לא ביקש ממנו לצלם את אזור הרמפה (עמוד 32 שורה 35 עד עמוד 33 שורה 2 ,עמוד 37 שורה 34-35 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

    היעלה על הדעת שמעביד המודע לכך שעובדו (לביטחונו הוא אחראי) נפל ונחבל במקום העבודה לא יערוך בירור ויבחן את אזור הרמפה, ולו על מנת לשלול קיומו של מפגע בטיחותי?! האם ייתכן שהנתבע סמך ידו על נייר חדרה שתערוך תחקיר ותעביר לידיו את ממצאיו?! נראה כי רב הנסתר על הגלוי.

    עדותו של הנתבע כמו גם עדותו של מר דוחי מגמתית, ושמה לעצמה למטרה להתכחש לטענה, לפיה נערך בירור על ידי הנתבע שהעלה כי במקום היה כתם שמן, על אף שייתכן כי כטענת התובע נלקחו תמונות על ידי הנתבע ו/או על ידי מי מטעמו כדי להוכיח זאת.

     

15. מטעם הנתבעות 2-3 לא הוגשו כאמור תצהירי עדות ראשית, וממילא לא הוצגו כל עדויות באשר לתחקירים שנערכו באמצעותן לאחר התאונה. במסגרת גילוי המסמכים נאלצה נייר חדרה להודות, כי נערך תחקיר, או לכל היותר נערכה תכתובת בין הגורמים השונים במפעל לאחר התאונה. המסמכים שהוגשו לתיק לדרישת ב"כ התובע הגיעו כבלתי קריאים בעליל, למרות שלכאורה מדובר בתחלופת מיילים שניתן היה להדפיסה באופן קריא על נקלה.

     

    מעיון בחלקים הקריאים של המסמכים אשר צורפו כמוצג ת/1 , עולה כי במייל מיום 4.6.2013 שנשלח על ידי עובד הנתבעת 2 - מר תמיר חן (להלן- "מר תמיר") נכתב:

     

    "האירוע מוכר, כנראה עובד קבלן, נשען על שרשרת שנועדה להזהיר על מיקום הרמפה המכלה- ומעד, נפל למטה 1.6 מ'. העובד עסק בהחלפת גופי תאורה, לא במקום האירוע". (הדגשות לא במקור ס.ג.א)

    במייל מיום 27.7.2011 שנשלח על ידי תמיר נכתב:

    "...העובד נמצא שוכב מתחת רמפת העמסת מכולות סמוך למשרדי כ"א....בשטח נמצא כי שרשרת האבטחה אינה מחוברת בעת מציאת הנפגע...

    גיאת עבד על רמפה בגובה, העובד שנפגע עזר לו. בעת האירוע גיאת שם ציוד בצד ולא ראה את העובד נופל.

    ראני. גם הוא מצוות הקבלן בא מהר אף הוא, אינו יודע מה קרה, העובד (ח') בתחקור- טוען שהיה על הרמפה והחליק למטה, אין עדים ישירים למה שאירע.

    ...התמונה צולמה על ידי הח"מ..." (הדגשות לא במקור ס.ג.א)

16. מהאמור לעיל עולות מספר עובדות:

    • תחקיר אירוע נערך בסמוך למועד התאונה על ידי מר תמיר מטעמה של נייר חדרה.

    • מקום התאונה צולם על ידי מר תמיר.

    • מר ראני, מר דוחי, מר אטדגי- עובד משלוחים של נייר חדרה, והגברת זלצמן- עובדת כ"א מטעמה של נייר חדרה תוחקרו, וככל הנראה עדותם ביחד עם תמונות שצולמו במקום הביאו לכלל מסקנות כלשהן שהנתבעות 2 ו-3 בחרו שלא להציג.

      עולה אם כן השאלה, מדוע זה לא הגישה הנתבעת תצהירי עדות ראשית מטעמה לרבות עדויותיהם של העובדים אשר תוחקרו מיד לאחר התאונה? מדוע זה לא הוגשו תמונות המקום אשר צולמו מיד לאחר התאונה נשוא כתב התביעה על מנת להוכיח כי במקום לא היה כתם שמן ו/או כי השרשרת הייתה סגורה עובר לתאונה נשוא כתב התביעה ו/או כי אזור הרמפה היה מגודר בדרך כלשהי לשמירת ביטחונם של עוברי אורח?

      אין לי אלא להסיק פעם נוספת בהתאם להלכה הנוהגת כי לו היו מובאים ממצאי התחקיר לעיונו של בית המשפט, כמו גם עדויותיהם של האנשים שתוחקרו מיד ובסמוך לתאונה, היו אלה פועלים כנגדן של הנתבעות 2 ו-3.

17. לסיכום נקודה זו הנני קובעת, כי במקום היה כתם שמן אשר כתוצאה ממנו החליק התובע ובמועד הרלוונטי לתאונה השרשרת שאמורה היתה לחסום את הפתח, היתה פתוחה. בהיעדר כל מידע אחר בנושא זה נראה, כי אזור הרמפה לא היה מגודר/חסום למעבר רגלי, ולמעשה לא היה כל מיגון שמטרתו למנוע מקרי פגיעה כתוצאה מנפילה מאזור הרמפה אל מחוץ האולם.

    ג.האם באזור הרמפה הוצבו שלטים המזהירים מפני הסכנה שבכניסה לשטח הרמפה? והאם קיבל התובע הדרכת בטיחות לנושא הסכנה הכרוכה בעת הימצאות באזור הרמפה?.

18. כפי שיפורט להלן, התובע קיבל הדרכת בטיחות מטעם הנתבעת אך לא ניתן לדעת את תוכנה, ולא הוכח כי באזור הרמפה הוצבו שלטים המתריעים מפני הסכנה שבהמצאות בסמוך לה.

    התובע לא העלה כל טענה באשר לשלטים, ולא נחקר לעניין קבלת הדרכת בטיחות כלשהי.

     

    הנתבע לעומתו הבהיר כי הדבר היחיד שהסביר לתובע הוא: "התובע יודע חד וחלק, שהוא רק משגיח ויורד, רוצה כלי תיתן לו והוא רק משגיח למטה, לא עושה כלום" (עמוד 29 שורות 5-6 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018), ואף העיד כי בוקר יום התאונה היה הפעם הראשונה בה היה בשטח העבודה באולם. מר דוחי הסביר לו מה קובי ביקש מהם לעשות באותו יום, הם לקחו ממנו את הכלים... ולהתראות להתראות (עמוד 30 שורות 27-30 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

    במקום נוסף טען הנתבע כי "מהיום הראשון כל פועל שנכנס, עושים לו הדרכת בטיחות מהמפעל וגם הנחיות ממני מילולית כדי להתייצב בנוהל של המפעל" (עמוד 30 שורות14-16 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

    מכאן ניתן ללמוד, כי מאחר שהנתבע לא הכיר באופן אישי את האולם הספציפי בו עבדו התובע ומר דוחי במועד התרחשות התאונה, לא יכול היה להזהיר את התובע מפני הסכנות הצפויות בעת המצאות בקרבה לפתח הרמפה. לכל היותר ייתכן כי התובע קיבל הדרכה מטעם קצין בטיחות של נייר חדרה, אך תוכנה אינו ידוע.

     

    אין לי אלא להסיק, כי לא ניתנה לתובע כל הדרכת בטיחות מטעם הנתבע.

     

    הן הנתבע ,הן מר דוחי והן מר ראני שהעידו מטעמו, העידו כי כל עובד שנכנס קיבל תדריך בטיחות מטעם נייר חדרה (ראה עדותו של מר דוחי עמוד 40 שורות 11-16 ועדותו של מר ראני עמוד 41 שורות 28-31 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018),אלא שבאורח- פלא למרות שמר דוחי זוכר לכאורה לפרטי פרטים את מיקום הבמה החשמלית עליה עמד במועד התאונה ואת מפת האולם, לא יכול היה לזכור את ההוראות שניתנו לו ולתובע בתדריך הבטיחות (עמוד 40 שורות 18-20 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018). מר ראני השיב לשאלת ב"כ התובע האם מישהו הזהיר אותו או את התובע מפני נפילה מפתח הרמפה, "אני לא צריך אף אחד שיזהיר אותו, אני יודע שהרמפה הזו אין לנו מה להתקרב אליה זה רמפה של פירוק והעמסת סחורה..." (עמוד 44 שורות 5-10 לפרוטוקול דיון מיום 2.1.2018).

     

19. ככל שאכן ניתן תדריך בטיחות לכלל העובדים מטעם נייר חדרה, מדוע זה לא טרחה נייר חדרה ו/או הנתבע להציג את פרטי תדריך הבטיחות שניתן לתובע ולעובדים אחרים באולם על מנת לוודא כי ישמרו מפני פגיעה?!, מדוע זה לא הובא לעדות קצין הבטיחות של המפעל להעיד על תוכן תדריך הבטיחות שניתן לתובע?! סתמה נייר חדרה ולא הבהירה.

    ככל שאכן ניתן לתובע תדריך בטיחות לא ניתן ללמוד על תוכנו, וגם במקרה זה יש להסיק, כי לו קצין הבטיחות של נייר חדרה היה מובא למתן עדות מטעם הנתבעות 2 ו-3, היתה עדותו פועלת כנגד נייר חדרה, שההימנעות מהעדת קצין הבטיחות רובצת לפתחה של נייר חדרה, ולא בכדי.

     

    באשר לקיומם של שלטים- הרי שגם בעניין זה לא הובאה מטעם נייר חדרה כל הוכחה לקיומם, למרות שניתן היה להוכיח קיומם על נקלה באמצעות צילום האזור הסמוך לרמפה בסמוך למועד התרחשות התאונה.

    גם במקרה זה הנני קובעת שיש בכך כדי לשמש כנגדה של נייר חדרה כמחזיקת השטח (ולחזק את ראיות התובע).

     

    שאלת האחריות

20. לצורך קביעת אחריות תוך קביעה עובדתית, לפיה הנתבעות התרשלו במעשיהן, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה האמורה וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה.

     

    לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית- התובע עמד בנטל ההוכחה בכל הקשור לנתבע והוכיח, כי התאונה אירעה במסגרת עבודתו אצל הנתבע במהלך יום העבודה, והפסיקה קבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בין העובד והמעביד קיימת חובת זהירות מושגית (וראה לעניין זה ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). במסגרתה נקבע בין היתר, כי על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל פ"ד לט(4) 266, 271 (1985); ע"א 447/85 בוארון נ' עיריית נתניה פ"ד מב(1) 415 (1988).

     

    כך גם באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית של נייר חדרה כלפי התובע. חובת זהירות של בעל/מחזיק במקרקעין כלפי המבקרים בהם, נקבעה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש):

    "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או מחדל המפורשים באותו סעיף".

     

    כך גם קבעה הפסיקה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז (1), 113, בעמ' 124-125:

    "הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין".

     

    במילים אחרות, אף אם הנתבעת 2 מסרה את ביצוע עבודות החשמל למר קובי אשר מסר בתורו את ביצוע העבודות לנתבע, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לפטור את נייר חדרה מקיומה של חובת זהירות מושגית כלפי העובדים במקום, ובכללם התובע.

     

21. בבדיקת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבדוק האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אדם סביר היה יכול וצריך לצפות התרחשות הנזק.

    חובת זהירות קונקרטית אינה מופרת שעה שהסיכון הנשקף הוא סיכון סביר, טבעי ורגיל לסוג הפעולה המבוצעת, אלא מתגבשת במקום בו הסיכון הנשקף מביצוע אותה פעולה בלתי סביר הוא (וראה לעניין זה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).

     

    באשר לנתבע הרי שאין חולק כי הוא לא הדריך את התובע באשר לסיכונים הצפויים מעצם עבודתו בסמוך לרמפה וסכנת הנפילה מהרמפה, על אף שסיכון ההחלקה הנשקף מקרבה לפתח הרמפה, ובוודאי כאשר קיימים כתמי שמן, צפוי. בהתאם- ניתן לקבוע כי הוא הפר את חובת הזהירות הקונקרטית, שכן אדם סביר יכול היה לצפות כי בהיעדר הדרכה מתאימה יתקרב התובע במהלך יום העבודה לאזור הרמפה באופן שתתרחש התאונה כפי שאירעה בסופו של יום.

     

    באשר לנייר חדרה- הרי שכמחזיקת/בעלת המקרקעין, היה עליה לצפות, כי תיתכן קרבתם של הולכי רגל/עובדים לאזור הרמפה, ובהתאם היה עליה להדריך את הבאים בשעריה להימנע מלהיכנס לשטח הרמפה, לגדר את אזור הרמפה שעה שאין מתבצעת במקום פריקה וטעינה של משאיות, ולוודא כי שטח הרמפה יהיה נקי ללא רבב, כך שלא יווצרו בו כתמי שמן.

    יתרה מכך, ככל שאכן ניתנה הדרכה לעובדים, הרי שלאחריה היה על נייר חדרה לבדוק כי אכן נהלי הבטיחות מיושמים בשטח, לרבות נהלים באשר להימצאות עובדים בשטח הרמפה בשעה בה אין פעולות טעינה ופריקה של משאיות, שמירה על ניקיון אזור הרמפה ומניעת כתמי שמן.

     

    לפיכך הנני קובעת כי הן הנתבע והן נייר חדרה הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, שכן היה עליהם לצפות אירוע תאונה כדוגמת אירוע התאונה נשוא תיק זה.

     

22. לטענת התובע, הנתבעים הפרו חובות חקוקות לרבות:

    • סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 (להלן- "הפקודה") הקובע:

      50".היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך – אחיזת יד בטוחה, יותקנו – ככל שהדבר מעשי במידה סבירה – אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר."

       

      במסגרת סעיף 1 לתקנות הוגדרה" עבודה בגובה", כ-"כל עבודה, לרבות גישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים, ולרבות עבודה כאמור".

       

      במקרה דנן העיד התובע כי אינו יודע מה גובהה של הרמפה אותה לא מדד כי אם אמד את גובהה בכ- 2 מטרים, לכאורה זה יכול להיות גם חצי מטר, אך הוא הרגיש שזה גבוה (עמוד 17 שורות 25-27 לפרוטוקול דיון מיון 2.1.2018).

      מהמיילים שנשלחו על ידי מר קובי שצורפו למוצג ת/1 עולה, כי גובה הרמפה עומד על כ- 1.6 מטר (ראה מייל שנכתב על ידי תמיר מיום 27.7.2011)

       

      לפיכך, סעיף זה אינו חל על המקרה דנן, שכן התובע לא הוכיח כי גובהה של הרמפה עולה על 2 מטרים.

       

    • סעיף 54 לפקודה הקובע:

      "כל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון ומדרכת מעבר יהיו ממבנה טוב ויקויימו כראוי."

       

      במסגרת סעיף 1 לפקודה הוגדר:

      "קיים" – קיים במצב יעיל, בכושר הפעלה יעיל, ובמתוקן היטב, ובמקום המיועד למדרך אדם – במצב המונע החלקה;

       

      לפיכך, מחובת הנתבעים היה להבטיח שמשטח הרמפה ו/או האולם כולו יתוחזק ויאובטח כראוי, באופן שמקום המיועד למדרך אדם, יהיה במצב המונע החלקה, לרבות החלקה מכתמי שמן.

       

    • הפרת תקנות 5,6,7,8,9,11,12,17 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז-2007 (להלן- "התקנות")

      מסעיף 1 לתקנות עולה כי הגדרת "עבודה בגובה"- "כל עבודה, לרבות גישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים...".

       

      כאמור, לא הוכח במקרה דנן כי גובה הרמפה עולה על 2 מטרים.

       

    • בהתאם לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999, סעיפים 2,3 ו- 10 היה על הנתבעים ליתן לתובע מידע אודות הסיכונים הקיימים בשטח האולם, לקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם, לוודא כי ההדרכה הובנה כראוי ולא להעסיק את התובע אלא לאחר שיוודאו כי קיבל הדרכה כראוי.

      מאחר ולא הובאו כל ראיות באשר לתוכן התדרוך שניתן לתובע עובר לתחילת העבודה נשוא כתב התביעה, ככל שאכן ניתן תדרוך, הרי שהנתבעים לא הוכיחו, כי ניתנה הדרכה, במסגרתה הוזהר התובע מהמצאות בקרבת שטח הרמפה.

       

      באשר לנתבעות 2 ו-3- לא הוכח כי ניתנה הדרכה כלשהי למי מהעובדים ולתובע בפרט, וככל שניתנה- מה היה תוכנה. עוד לא הוכח כי ננקטו אמצעים על מנת למנוע מצב בו עוברי אורח יפלו מפתח הרמפה.

       

    • בהתאם לסעיף 2.100 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970, בכל מקום ממנו קיימת סכנת נפילה ובו ההפרש בין המפלסים עולה על 0.6 מטרים, יותקן מעקה, ובהתאם לסעיף 2.104 לתקנות במשטחי פריקה וטעינה שגובהם עד 1.20 ניתן להתקין מעקה הניתן לפירוק בשעת פריקה וטעינה.

      במקרה דנן גובה הרמפה עולה על 1.2 מטרים, ולא נטען וממילא לא הוכח, כי הותקן מעקה בטיחות. גם באשר לשרשרת הביטחון- הרי שזו לא ננעלה עובר למועד התאונה-כעולה מתחקיר אירוע שנערך על ידי מר תמיר בסמוך למועד התאונה.

       

      לפיכך הגעתי לכלל מסקנה, כי הן הנתבע והן נייר חדרה הפרו הוראות חקוקות. הנתבע- בכל הקשור להדרכתו של התובע, ונייר חדרה כמחזיקת המקרקעין.

       

      רשלנות תורמת וחלוקת אחריות

23. לאור התוצאה אליה הגעתי, לפיה הוכחה הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעים, הרי שבמקרה כזה על בית המשפט לעשות שימוש זהיר בקביעה כי קיימת רשלנות תורמת מצד העובד, ובהתאם להלכה הנוהגת אין להטיל כל רשלנות תורמת על כתפי התובע. (ראה ע"א 435/85 מתמור בע"מ נגד אטדגי (פרחן) פ"ד מא(4) 524 בעמ' 527).

     

24. לעניין הרשלנות התורמת, נקבע בע"א 100/66 בראון נ' "פעמון" יעקב בנצינברג ובניו מפעלי מתכת ויציקה, פ"ד כ(3) 183, 191 נקבע:

    "פועל בעבודה חייב לעשות את אשר אומרים לו לעשות וכפי שאומרים לו לעשות, הוא אינו חייב להרהר אחרי שיטת העבודה הנהוגה, לחפש בה מומים, לגלות בה סכנות נסתרות, לחשב חשבונות ולהמציא דרכי מניעה משלו. כל זמן שהוא ממלא את תפקידו בדרך שהסבירו לו, הריהו יוצא ידי חובתו כלפי המעביד וכלפי עצמו ואין למצוא בו אשמת רשלנות"."

    תא (י-ם) 15033/06 בזל אלכסנדר נ' גבריאל אזרזר (21.05.2009)

     

    עוד נקבע בפסיקה:

    "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק"

     

    הפסיקה נוטה לייחס אשם תורם לעובד, במקרים בהם ניתן לייחס לעובד את יצירת הסיכון בעצמו:

    "מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך, שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא. הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את תחומי עיסוקו, את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה בו. הוא קובע איזו עבודה תוטל על עובד מסוים, בעל כישורים מסוימים וותק כזה או אחר של עבודה במקום, ויש בידו לשלוט במידת ההדרכה שיקבל אותו עובד. העובד מצידו פועל מתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק. רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכוןשיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק."

    (הדגשות לא במקור ס.ג.א)

     

    ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524.

    כאמור, המגמה בפסיקה היא להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו ולהחמיר דווקא עם המעביד:

    "היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו"

    (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).

     

    מטרת הוראות הפקודה והתקנות היא להגן על שלום העובדים במקום עבודתם, ולמנוע נזק מסוג הנזק שנגרם לתובע.

     

    הדרכה לגבי שמירת מרחק מפתח הרמפה, הצבת מחסום לפני שטח הרמפה , תחזוקת הרמפה באופן שימנע מצב בו קיים כתם שמן, היה בה כדי למנוע את הפגיעה (ככל שזו לא נבעה מכח עליון). למעשה, גם אם השרשרת שאמורה היתה להיות קשורה בפתח הרמפה היתה ננעלת על ידי מי מעובדי הנתבע/נייר חדרה, יש לשער שלא היה בה כדי לבלום נפילתו של התובע מפתח הרמפה, שכן אין בה כדי להוות "מעקה" כנדרש.

     

    לא הובאה עדות נייר חדרה באשר לקיומו של מסך אשר סוגר את פתח הרמפה שעה שאין העמסת/פריקת סחורה, או עדות באשר למחסום/מעקה המגדר את שטח הרמפה על מנת למנוע כניסה רגלית של עובדים (כאשר בהתאם לתקנות אמור להיות מותקן מעקה הניתן לפירוק בעת העמסה ופריקה של משאיות). למעשה, לא הובאה כל עדות באשר לקיומו של אמצעי בטחון לצורך גידור הרמפה או עדות באשר לתחזוקת שטח הרמפה על מנת למנוע כתם שמן, זאת על אף שבסמוך להתרחשות התאונה נערך תחקיר על ידי עובדי נייר חדרה, ועל כן ניתן היה להביא עדויות בנושאים אלה על נקלה.

     

    התובע נשלח לסייע למר דוחי בעבודת החלפת גופים חשמליים, והתבקש לבצע הוראותיו כמי שקיבל הוראותיו ממר קובי.

    כפי שנקבע, התובע פעל בהתאם להוראות, והתאונה אירעה במהלך ביצוע אותה עבודה לשמה הועסק, במהלכה וכתוצאה ממנה.

    אין חולק, כי התובע לא הכיר את שטח האולם, וממילא אין לטעון כי הנתבע אשר העיד כי הוא עצמו לא הכיר את כל שטח האולם ה"ענק", וכי ביקר בו רק בבוקר התאונה ומיד לאחר מכן עזב את המקום ולא שב לאולם זה, נתן לתובע הדרכה זו או אחרת באשר לאזורים באולם לגביהם נטען כי לא הכיר ו/או ראה.

     

    יחד עם זאת, התובע הגיע לאזור הרמפה בלוויית מר דוחי, ויכול היה להבחין בכך כי מיקומה של העבודה הינו בסמיכות לפתח הרמפה אשר אינה סגורה בשרשרת. לפיכך, היה על התובע להתחשב בתנאי המקום, ולנקוט במשנה זהירות שעה שביקש לצעוד אחורנית ולא לעשות זאת כשגבו מופנה לפתח הרמפה.

    כאשר התנהגות העובד מעידה על רשלנות רבתי ואף פזיזות מצדו בכך שעשה מעשה שכל בר דעת יכול היה להבחין בסכנה הטמונה בו, יש מקום לייחס לו אשם תורם.

     

    על יסוד האמור לעיל, ראוי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 15%.

     

    חלוקת האחריות בין הנתבע לבין הנתבעות 2 ו-3:

25. לדידי, הן הנתבע והן נייר חדרה הפרו חובות חקוקות. במסגרת חלוקת האחריות ביניהם יש לבחון את מידת האשמה, תוך שקילת מידת האחריות או מידת הרשלנות של כל אחד מהם (ר' ע.א. 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב(1) 415, סימן 11 לפסק הדין).

    כבר נפסק כי, חלוקת האחריות מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות שמובא בפניו, וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם. "הדבר תלוי במידה כה רבה בשיקול דעת ובהתרשמות השופט, וכמעט לעולם לא תמצא שני פוסקים שיגיעו לאותה מסקנה". (ע"א 435/63, 448 מלכוב נ' תמרוב, פ"ד יח(2) 146, 149). 17.

    לצורך חלוקת האחריות , יש לבחון גם את מערכת היחסים החוזית בין הצדדים, אלא שבמקרה דנן, נייר חדרה לא הציגה את הסכם העבודה עם מר קובי, וכך גם הנתבע לא הציג את הסכם העבודה אשר נחתם בינו לבין מר קובי, ועל כן לא ניתן להתחקות אחר החבויות השונות אותן נטל צד זה או אחר להסכמים, ובהתאם לקבוע את מידת האחריות אותה יש להטיל על כל אחד מהנתבעים.

    לאור האמור, ומאחר שכלל ה"הימנעות מהבאת ראיה" חל במקרה זה על כל הנתבעים, סבורני כי חלוקת האחריות הנכונה בין הצדדים תביא בחשבון את הגורם היעיל שיכול היה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, קרי- נייר חדרה, אשר היה עליה לפעול לגידור שטח הרמפה ואחזקתו כך שלא יהיו במקום כתמי שמן, להתקין במקום מעקה או לכל הפחות לוודא שהשרשרת שנמצאת במקום תהיה סגורה כל אימת שלא מתבצעת במקום פעולת טעינה או פריקת משאיות.

    לפיכך הני קובעת כי האחריות תחולק בין הנתבעים באופן שהנתבעות 2 ו-3 תישאנה ביחד ולחוד ב- 2/3 מהאחריות והנתבע יישא ב- 1/3 מהאחריות.

    שאלת הנזק

26. הנכות הרפואית

    לכתב התביעה צרף התובע חוות דעת ערוכה בידי ד"ר גנאים מאג'ד, מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה כדלקמן:

    20% נכות בהתאם סעיף 35(1)ג' שמתייחס לשינויים ארטריטים עם השפעה בינונית על כושר הפעולה יש לקבוע 20%

    5% נכות בהתאם לסעיף 75(1) א-ב שמתייחס לצלקת מכוערת.

    עוד קבע המומחה כי לאור גילו הצעיר יחסית של התובע וסוג עבודתו, יש להפעיל תקנה 15

    לפיכך קבע המומחה מטעם התובע, כי לתובע נותרה נכות צמית בשיעור 37.5%.

    מטעם הנתבעות 2 ו-3 הוגשה חוות דעתו של ד"ר קליגמן מרדכי אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בלבד.

    בשל הפער בין קביעת המומחים, מונה פרו' ש. שטהל, מומחה בכירורגיה אורתופדית (להלן- "מומחה בית המשפט"), אשר קבע כי מצבו הרפואי של התובע תואם נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1) ב' לתקנות המל"ל בגין חבלה בשורש כף היד. בנוסף קבע המומחה מטעם בית המשפט נכות בשיעור 3.3% בגין צלקת בצד הגבי המהווה נכות אסטטית בשיעור 3.3%.

    נכות משוקללת- 12.97%

    איש מן הצדדים לא ביקש לחקור מומחה זה או אחר. לפיכך, אין לי אלא לאמץ את חוות דעת המומחה, ולקבוע כי הנכות הרפואית תעמוד על 12.97%.

27. המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית כשזו יכולה להיות זהה לנכות הרפואית או שונה ממנה. המבחן הוא מידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר תפקודו של האדם בתחומי החיים השונים (ראה לעניין זה ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז(1) 178 וע"א3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792.

    הכלל הוא כי שיעורה של הנכות התפקודית, או השלכותיה התפקודיות של הנכות הרפואית נקבעים על-ידי בית-המשפט לנוכח התרשמותו מהעדויות והראיות הבאות בפניו.

    אין חולק כי לאחר התאונה שב התובע לעבוד, ובתקופות מסויימות אף עבד בשני מקומות עבודה, כשלפחות אחד מהם- עבודתו כספר, עבודה המחייבת עבודת ידיים.

    יוצא איפוא, כי הנכות ממנה סובל התובע, אינה שוללת ממנו לחלוטין עבודת כפיים (ולראיה עבודתו כיום כספר), ולפיכך ולאחר ששיקללתי את כל הנתונים, הנני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 7.5% בלבד לצמיתות.

    עיון בדו"ח המל"ל שצורף כנספח "י" לתתצהיר התובע, מלמד כי שכרו של התובע עובר לתאונה לרבעון, עמד על 17,100 ₪ ברוטו נכון ליום 27.6.2011, קרי שכר חודשי ממוצע של 4,275 ₪ - משוערך להיום 4731 בעבור משרה מלאה.

    אובדן כושר השתכרות

    הפסד השתכרות לעבר:

28. כאמור, שכרו של התובע ערב התאונה עמד בהתאם לדו"ח המל"ל שסומן ת/2 על סך של 4275 ש"ח, ובשערוך להיום (מאמצע התקופה) 4369 ₪ .

    התובע היה באי כושר מלא במשך 13 חודשים (עד ליום 31.10.12): 13*4369=56,797 ₪

    לאחר מכן הועמדה נכותו על 30% למשך חודש עד 30.11.2012: 4369 ₪* 30%=1,311 ₪

    ונכות בשיעור 20% למשך 3 חודשים עד ליום 28.2.2013: 4731*2*20%= 1748 ₪

    ביום 1.3.2013 נקבעה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10% ועד היום: 25,340₪

    סה"כ הפסד השתכרות לעבר מלא וחלקי 85,196 ₪.

    הפסד השתכרות לעתיד

29. במועד התאונה היה התובע כבן 19 שנים, וכיום הוא כבן 25 שנים בהתאם להלכה שנקבעה בת"א (שלום י-ם) אופיר אזולאי נ' אריה חברה לביטוח  (מיום 1.12.10), נקבע:

     

    "הנחת עבודה היא לנו, לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק"... דא עקא שגם לכלל רחב זה קיימים חריגים. אלה מצריכים הוכחת קיומו של "סיפור חיים" משמעותי המשפיע על החישוב שיש לעשות תחת ראש הנזק המשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות. הקביעה לפיה חל בעניינו של פלוני "סיפור חיים" המצדיק סטייה מהכלל לפיו יבוסס החישוב בעניינו של צעיר על השכר הממוצע במשק שמורה למקרים נדירים למדי, בפרט כאשר מדובר בקטינים, בשונה מעט מהמקרה דנא...

     

    המקרה דנן, לא הובאו כל ראיות לכך ששכרו של התובע יכול היה להאמיר מעבר לשכר הממוצע במשק ו/או כי אין לחשב את ההפסד לעתיד בהתאם להלכה זו.

     

    למרות שלא הוכחו הפסדים ממשיים בשכרו של התובע לאחר התאונה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהפגיעה גרעה מיכולתו של התובע למצות את פוטנציאל השתכרותו באופן מלא בעתיד, כאשר הפגיעה הינה ביד ימין- כידו הדומיננטית , וכי ככל שיפלט בעתיד לשוק העבודה בהיעדר השכלה אחרת, יש ויתקשה במציאת מקום עבודה לאור מוגבלותו ו/או כי יוכל לעסוק במשרה מלאה כספר בהתחשב במגבלות הקיימות בידו הדומיננטית.

     

    באשר לשיעור ההיוון לפיו יש לערוך התחשיב נטען על ידי התובע, כי בהתאם לעמדת מדינת ישראל כפי שהובאה בת.א. 56782-11-13 (תיק שעודנו מתברר), הגישה מדינת ישראל נייר עמדה לפיו יש לערוך את ההיוון בהתאם לריבית היוון של 2% ולא 3% כפי שנעשה עד כה.

     

    לסיכומים לא צורפה חוות דעת מומחה, ולמעשה טרם הוכרעה הסוגיה על ידי בית המשפט הדן בתביעה.

    במסגרת ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אחמד אבו שמסיה (פורסם בנבו, 01.11.2016), אישר בית המשפט של הערעור מפי כב' השופט י' עמית את עמדת בית המשפט קמא, וקבע כי היה על התובע להגיש חוות דעת מומחה נתמכת אסמכתאות לנטען, כתנאי לדיון ענייני בטענה לעניין שיעור ריבית ההיוון.

     

    כך גם במקרה דנן. משהתובע בחר שלא לצרף חוות דעת מומחה נתמכת באסמכתאות, לא מצאתי להידרש לטענה לפיה יש לחשב את הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד כמבוקש.

    אשר על כן, ראיתי לנכון לקבוע את הפיצוי המגיע לו בגין הפסד השתכרות לעתיד, עד גיל 67 שנה, בהתחשב בשכר חודשי ממוצע במשק העומד על סך של 9858 ₪ , נכות תפקודית בשיעור 7.5% בסך של 210,664 ₪.

     

    הפסדי פנסיה

30. הפסד זה יחושב כ- 12% מסך הפיצוי שנפסק בגין הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד ובסה"כ 35,503 ₪.

     

    כאב וסבל

31. התובע שהה באובדן כושר עבודה מלא למשך 13 חודשים, והוא עבר טיפולי פיזיוטרפיה. מאז התאונה ועד היום מתלונן התובע על כאבים ומגבלות בתנועות הכתף.

    בנסיבות אלה אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 40,000 ₪.

     

     

    סיעוד ועזרת הזולת לעבר ולעתיד

32. התובע טען כי במהלך התקופה הרלוונטית, נתמך על ידי בני משפחתו אשר סייעו לו בתפקודו השוטף. לא הובא כל תצהיר מטעם מי מבני המשפחה, אשר יכול היה להעיד על הפעולות אשר ביצעו בעבור התובע ו/או היעדרות ממקום עבודתם לצורכי הטיפול בתובע. סבורני כי בנסיבות אלו, בהעדר עדויות אחרות לתמיכה בעדות התובע לעניין זה, עומדת התנהלות זו לרועץ על פי ההלכה לפיה מהימנעות מהבאת ראיה רלבנטית הנמצאת בהישג ידו של הנמנע, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק ממנה שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. עם זאת, הלכה פסוקה היא כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנה ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה ( ראה בע"א93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277).

     

33. לפיכך, ראיתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' בסך של 10,000 ₪, בהתחשב בכך שיש לשער כי בני משפחתו של התובע סייעו ויסייעו לו בתקופת ההחלמה וזאת מעבר לעזרה המצופה מבני משפחה במהלך החיי ה"רגילים".

     

34. אשר לעזרת צד ג' בעתיד, לא הוכח כי נכות התובע תחייב אותו בעתיד לקבלת עזרת צד ג', ובוודאי שלא לעזרה בהיקף הנטען על ידו ועל כן לא מצאתי לנכון לפסוק לו כל סכום בעבור תקופה זו.

     

    הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות עבר ועתיד

     

35. הוצאות שהוציא ניזוק עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר "נזק מיוחד", המחייב פירוט והוכחה (ראה ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמוד 486).

    בענייננו, לא הציג התובע כל קבלה לעניין הוצאות רפואית שהוציא וכלל לא הוצגו כל אסמכתאות בקשר להוצאות הנסיעה הנטענות. ממילא, על ניזוק בתאונת עבודה להקטין את הנזק בדרך של פנייה למל"ל להחזר הוצאותיו.

     

    עם זאת, סביר להניח שנגרמו לתובע הוצאות מסוימות שלא כוסו על ידי גורמים אלו. לכן זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה על בסיס הערכה גלובלית בסך של 2,000₪.

     

    ביחס לעתיד, התובע לא הציג חוות דעת או אסמכתא רפואית שתאשר את טענתו לפיה יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד. לא שוכנעתי כי נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה תצריך הוצאות בגין טיפולים בעתיד ולפיכך אינני מוצאת לנכון לפצותו בגין ראש נזק זה.

     

    ניכויי מל"ל

36. התובע 2 נשא בתשלום דמי פגיעה לתובע בסך של 114,305 ₪ (הצדדים אינם חלוקים באשר לסך הנ"ל).

    סיכומו של דבר:

37. בגין פגיעתו זכאי התובע לפיצוי כדלקמן:

    הפסדי השתכרות עבר ועתיד295,860 ₪

    הפסדי פנסיה35,503 ₪

    כאב וסבל40,000 ₪.

    עזרת צד ג'10,000 ₪.

    הוצאות רפואיות2,000 ₪.

    סה"כ הפסדים:383,363 ₪.

     

    בניכוי אשם תורם בשיעור 15%- 325,859 ₪ .

     

    מסכום הפיצוי הכולל העומד על 325,859 ₪ יש להפחית את הסך של 114,305 ₪ בהם נשא התובע 2. ביתרה (211,554 ₪) , יישא הנתבע ב-1/3 מסכום הפיצוי (70,518 ₪) והנתבעות 2 ו-3 ביחד ולחוד ב- 2/3 מסכום הפיצוי (141,036 ₪).

     

    על סכום הפיצוי כאמור יש להוסיף שכר טרחת עורך דין התובע בסך של 49,503 ₪ (הנתבע יישא ב-1/3 מהסך הנ"ל והנתבעות 2 ו-3 ביחד ולחוד תישאנה ב- 2/3 מהסך הנ"ל, בהתאם לחלוקת האחריות).

     

    כמו כן, יישאו הנתבעים בחלקים האמורים מעלה באגרת בית המשפט אשר שולמה על ידי התובעים, משוערכת למועד התשלום בפועל וכן ביתרת האגרה בתיק זה.

     

38. אשר לתביעת המל"ל, כאמור, סכום התביעה הועמד על סך של 114,305 ₪. על הנתבעות 2 ו-3 לשפות את התובע 2 (המל"ל) בהתאם לחלקו באחריות כאמור לעיל, קרי 2/3 מסך כל הגמלאות ששולמו וישולמו לתובע (סך 114,305₪), ובהתאם לחישוב אריתמטי על הנתבעות 2 ו-3 ביחד ולחוד לפצות ו/או לשפות את התובע 2 בסך של 76,203 ₪.

     

    על סכום הפיצוי כאמור יש להוסיף שכר טרחת עורך דין התובע 2 בסך של 17,831 ₪ (בו תישאנה הנתבעות 2 ו-3 ביחד ולחוד) .

     

    כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    המזכירות תמציא עותק של פסק-דין זה לצדדים.

     

     

     

    ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ח, 31 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.