פרציק נ' רכבת ישראל בע"מ

רקע

1. זו תובענה שהוגשה על ידי המבקשת - גב' פרצ'יק ברכה (להלן: "המבקשת" או "הגב' פרצ'יק"), בה התבקש בית המשפט להצהיר על זכאותה לקבל פיצויי הפקעה מחברת רכבת ישראל בע"מ (להלן: "המשיבה" או "הרכבת") בגין השטח שהופקע ושהיה בבעלותה, בסכום כולל של 357,060 ₪ (129,600 ₪ בגין מחוברים עצי אפרסמון + 227,460 ₪ שווי מקרקעין) (להלן: "התובענה").

    

2. המבקשת חוכרת של שטחים חקלאיים שונים באזור הרלבנטי בפתח תקווה (לאורך התוואי של כביש 6, באזור הקרוב לצומת קסם), וביניהם חלקי חלקות 27,25 ו-33 בגוש 6312 חלקי חלקות 1 ו-11 בגוש 6137 מ"ר, וכן חלקי חלקה 1 בגוש 8876 (להלן: "המקרקעין" או "החלקה"). זכויות המבקשת במקרקעין הן מכוח חוזה חכירה מיום 1.3.1959 ומיום 1.8.2007, כשמטרת החכירה הינה עיבוד חקלאי.

    

3. במקרקעין בוצעו לאורך השנים שתי הפקעות:

    

   • ההפקעה הראשונה בוצעה ביום 8.6.1995 על ידי חברת כביש חוצה ישראל בע"מ (להלן: "חב' חוצה ישראל"), בין היתר בחלקה ,לטובת הקמתו של כביש 6 - "כביש חוצה ישראל" (להלן: "כביש 6"). החזקה במקרקעין המופקעים על פי הפקעה זאת נתפסה בשנת 1996 (להלן: "ההפקעה הראשונה").

      

     קודם להפקעה, היו למבקשת כ- 80 דונם ולאחר ההפקעה הראשונה נותרו בידי המבקשת שטחים חקלאיים (כ-37 דונם), וכן שטח נוסף, שהיו קשיי גישה אליו - בין מסילת הברזל לבין תוואי הכביש, בשטח של 6.690 דונם (המסומן כ"חלקה הראי" מס' 104-ב'2), שהצדדים כינו אותו השטח הכלוא (להלן "השטח הכלוא").

      

   • בשנת 2002 כ-7 שנים מאוחר יותר, כיוון שהוקמה באזור גם תחנת רכבת, והרכבת הייתה זקוקה להגדלת שטחי חניה, הופקע השטח הכלוא על ידי שר התחבורה, למטרה זו.

      

     ביום 11.7.2002 פורסם צו הדרכים ומסילות הברזל (ההגנה בפיתוח) (תחנת ראש העין – צפון) (מחלף קסם), תשס"ב 2002, אשר בו נכלל בין היתר השטח הכלוא. החזקה בשטח זה נתפסה ביום 13.4.2015 (להלן: "ההפקעה השנייה").

      

4. אין חולק שהמבקשת קיבלה בעבר פיצוי מלא עבור השטח שהופקע בהפקעה הראשונה לטובת כביש 6, והצדדים חלוקים בשאלה היחידה, האם בפיצויים אלו ששולמו אז, נכלל גם פיצוי בגין השטח הכלוא, ואם לאו - האם זכאית המבקשת לפיצוי בגין שטח זה.

    

5. בעקבות ההפקעה הראשונה, הגישה המבקשת בשנת 1999, תובענה לקבלת פיצויי ההפקעה בגין המחוברים בפני וועדת הפיצויים (בראשה עומד שופט שלום, כשבמועדים הרלבנטיים הייתה זו כב' השופטת דניה קרת - ע"ש 601/99 בבית משפט השלום בתל אביב), אשר הוקמה לפי חוק כביש ארצי לישראל, תשנ"ה – 1994 (להלן: "התביעה בוועדת הפיצויים").

    

   המבקשת טענה באותו הליך, בין היתר, כי בעקבות ההפקעה של כביש חוצה ישראל וביצוע העבודות, היא זכאית לפיצויי הפקעה גם בגין השטח הכלוא, מאחר שנשללו ממנה דרכי הגישה אליו ואפשרות המשך עיבוד אותו השטח שהיה נטוע במטע אפרסמונים.

    

   המשיבה התנגדה נחרצות לתשלום פיצוי בגין השטח הכלוא, מאחר וטענה, כי השטח הנ"ל לא רק שאינו כלוא, אלא שהיא, בהסכמת המבקשת, הכשירה דרכי גישה אליו וחיברה תשתית מים מיוחדת אליו (כפי שיפורט בהמשך, כיום אין מחלוקת בין הצדדים כי במשך כ - 20 שנים לאחר תפיסת החזקה מכח ההפקעה הראשונה בשנת 1996 ועד לתפיסת החזקה מכח ההפקעה השנייה בשנת 2015, המשיכה המבקשת לעבד את השטח הכלוא).

    

   לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית והתקיימו דיונים בין הצדדים במסגרת התביעה לפני ועדת הפיצויים, הגיעו הצדדים לכדי סיכום לגבי הפיצוי שישולם ובהמשך לכך נחתם על ידי המבקשת ביום 14.1.2002 (להלן: "כתב הוויתור").

    

    

   טענות המבקשת

6. לטענת המבקשת, לאחר שהמקרקעין המופקעים נתפסו במסגרת ההפקעה השנייה - לצורך שיפור השירות למשתמשי הרכבת לצורך התחלת שלב ב' הפרויקט תחנת ראש העין צפון, נאמר לבעלה של המבקשת מר פינחס פרצ'יק (להלן: "מר פרצ'יק"), להפתעתה, כי המבקשת אינה זכאית לקבלת הפיצויים שכן חברת חוצה ישראל שילמה בעבר פיצויים עבור השטח המופקע, אלא שהמבקשת הכחישה טענה זו.

7. בדיונים שהתקיימו עם המשיבה בניסיון ליישב את המחלוקת, הועברו למבקשת ביום 7.6.2015 (על ידי מר טל סלע) מסמכים שלטענת הרכבת מוכיחים, שהמבקשת קיבלה בעבר פיצויי הפקעה בגין השטח המופקע.

   לטענת המבקשת, במסמכים אלה יש דווקא לחזק את עמדתה כי היא קיבלה פיצוי מכביש חוצה ישראל רק בגין השטח שהופקע על ידי כביש חוצה ישראל (43.092 דונם) בעוד שבגין השטח הכלוא שהופקע על ידי המשיבה (6.6 דונם) היא לא קיבלה פיצוי, דבר המקבל חיזוק בתצהירו של גדעון תירוש – מנהל אגף נכסים של חברת חוצה ישראל, מיום 19.9.2000.

8. עוד טוענת המבקשת, כי בכתב הוויתור עליו חתמה ביחד עם חברת כביש חוצה ישראל ביום 28.1.2002, פורטו כל השטחים בגינם קיבלה המבקשת פיצויים מכביש חוצה ישראל וזאת על פי נספח שצורף לכתב הוויתור. מנספח זה עולה, כי השטחים שחוצה ישראל שילמה בגינם מסתכמים בסך של 43.092 דונם בלבד - שהינו השטח החופף לשטח שצוין בתצהירו של מר תירוש, דבר המוכיח שהיא לא קיבלה פיצוי בגין השטח הכלוא.

9. תמיכה נוספת מוצאת המבקשת בשומה שנערכה על ידי השמאי המנוח גדעון גולדשטיין ז"ל- מיום 21.1.2005 ואישור של מר דוד ליפשיץ-מרכז תחום מקרקעין אצל המשיבה, מיום 20.9.2005 בצירוף העתק שיק שניתן למבקש מיום 17.8.2005.

   בשומת מר גולדשטיין הוא מעריך את שווי העצים ממטע אפרסמון ובהתאם לאישור של מר ליפשיץ, הסך שנקבע על ידי השמאי גולדשטיין ישולם רק בגין פגיעה ב-150 עצים שנעקרו בסכום כולל של 189,582 ₪.

10. המבקשת אינה מתעלמת ממסמך שהוצג לה שהינו "הצעה להסכם פשרה".

    לטענתה, הצעה זו הועלתה בפורום דיון של חברת כביש חוצה ישראל שהתכנס ביום 5.11.2001 (בו נכחו יהודה כהן - מנכ"ל, גדעון תירוש - מנהל אגף נכסים, טלי ירושלמי – יועצת משפטית, ניצן יוצר – מנהל אגף כלכלה, אריה שבתאי – דובר החברה, יובל דן – שמאי מקרקעין, ערן מאירי – עו"ד ממשרד לוסקי, עוזי אמיתי – אגף נכסים).

    באותו פרוטוקול, מצוין בסעיף 6, כי: "ע"פ ניתוח סכום זה – מדובר בכ-7500 דולר לדונם מופקע הכולל את השטח הכלוא" ובסעיף 7 לאותו סיכום בכתב "מאושר קידום המשא ומתן וסיכום ההסכם ע"ב הנתונים שהוצגו, השאיפה לסיכומו ע"ב 2.5 מלש"ח" (להלן: "פרוטוקול ועדת הפשרות").

    המבקשת טוענת, כי לא היא ולא נציג מטעמה, היו צד לאותה ישיבה וההצעה נשארה בגדר הצעה בלבד וכי בסופו של דבר התשלום ששולם, שולם ללא השטח הכלוא.

11. לאור האמור לעיל, המבקשת טוענת כי יש לפסוק לה את הפיצויים בגין השטח הכלוא מכוח סעיף 9 לפקודת הדרכים.

    לטענתה, בהתאם להלכה, יש לפסוק לה פיצויים מהמטר הראשון ללא הפחתה של 25% וזאת בהתאם לעקרונות שנקבעו בע"א 8622/07 אהוד רוטמן נגד מע"צ החברה הלאומית לבטיחות בע"מ.

    בהתאם לשומת השמאי מטעם המבקשת (השמאי יומיק שמר) זכאית המבקשת לפיצוי בגין מטעי האפרסמון בסך של 129,600 ₪ נכון למועד תפיסת החזקה (13.4.2015) ולקבלת פיצוי בגין שווי הקרקע המופקעת בסך 227,460 ₪ נכון למועד ההכרזה (11.7.2002).

     

    טענות המשיבה

12. המשיבה טוענת, כי דין הבקשה להידחות על הסף תוך חיוב המבקשת בהוצאות משפט שכן עסקינן, לטעמה, בניסיון לקבל כפל פיצוי בגין אותה הפקעה בדרך של התעשרות שלא כדין על חשבונה של רכבת ישראל.

13. למבקשת שולם סכום הפיצוי בגין ההפקעה נשוא התביעה על ידי חברת כביש חוצה ישראל, והיא חתמה על כתב וויתור בשל כך, אלא שהמבקשת מתעלמת מכתב הוויתור ונותנת לו פרשנויות שאינן עולות בקנה אחד בכוונת הצדדים.

14. כבר במסגרת ההפקעה הראשונה התברר, כי בידי המבקשת שטח כלוא ללא כל דרכי גישה שלא ניתן היה להמשיך לעבדו. למרות שהשטח לא הופקע, שילמה חוצה ישראל בגינו את מלוא פיצויי ההפקעה הן בגין הקרקע והן בגין המחוברים.

    בשל טעות שילמה הרכבת למבקשת, פיצוי בגין מחוברים בשטח הכלוא, פעם נוספת בשנת 2005 בסך 189,580 ₪ . מאחר ועברו 11 שנה עד שהוגשה התביעה דנן, לא היה בידי המשיבה האפשרות לברר את סיבת מקור הטעות ולכן היא נמנעה מהגשת תביעת השבה.

15. לאור כל האמור לעיל טוענת המשיבה, כי דין התביעה להידחות מחמת העדר עילה ומטעמים של השתק שיפוטי.

     

    הדיון

     

    1. ביום 24.4.2017 נחקר בחקירה נגדית מר טל סלע שהינו מנהל הפקעות ורישום ברכבת ישראל (להלן ולעיל: "מר סלע") ומר עוזי אמיתי המשמש ממלא מקום סמנכ"ל הכספים בחברת חוצה ישראל (להלן: "מר אמיתי").

        

       המשיבה ויתרה על חקירתו הנגדית של מר פנחס פרצ'יק שנתן תצהיר תומך בתובענה.

        

       הכרעה

        

    2. הלכה למעשה אין מחלוקות כמעט בין הצדדים, למעט מחלוקת אחת:

        

       האם אכן שולמו למבקשת בעבר, במסגרת ההפקעה הראשונה - שהייתה לטובת כביש 6, או בשנת 2005 (כששולמו בטעות סכום נוסף בגין המחוברים - כטענת המשיבה) פיצויי הפקעה גם בגין המקרקעין הכלואים, שהינם הלכה למעשה מקרקעין שהופקעו מכוח צו ההפקעה השני.

        

       מאידך, אין מחלוקת בין הצדדים כי:

        

       המבקשת הינה הבעלים של השטח הכלוא, ולכן היא זו הזכאית לפיצויי הפקעה כדין, ככל שאלו לא שולמו לה;

       אין מחלוקת לגבי היקף השטח המופקע שהינו בגודל של 6,690 מ"ר;

       אין מחלוקת כי היו בשטח המופקע בעת תפיסת החזקה 202 עצי אפרסמון;

       אין מחלוקת בין הצדדים בעניין סכומי פיצויי ההפקעה (למעט פער של כ-47,000 ₪ בגין המחוברים), ככל שיקבע כי לא שולם פיצוי למבקשת כבר בעבר.

        

    3. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים בחנתי את הראיות שהיו לפניי, הגעתי למסקנה כי המבקשת הוכיחה את תביעתה באשר לזכאותה לפיצויי הפקעה בגין המקרקעין בשטח הכלוא (להבדיל מהפיצוי בגין המחוברים) והמשיבה כשלה בהוכחת טענת הגנתה ולפיכך דין התביעה בעיקרה להתקבל.

        

    4. המבקשת טענה, שלא קיבלה פיצוי הפקעה, למרות שהייתה זכאית לקבלם מכוח צו ההפקעה השנייה.

       המשיבה לא כפרה בזכאותה של המבקשת לקבל פיצוי בגין ההפקעה השנייה, אלא שלטענתה, הפיצוי שולם למבקשת כבר במסגרת הליך ההפקעה הראשון ובנוסף בשנת 2005 כששולם לה סכום נוסף בגין המחוברים מחמת טעות.

        

       יש לדחות טענה זו של המשיבה משני טעמים:

        

       ראשית: בסיטואציה בה המשיבה מודה בכל העובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מוסיפה עובדות נוספות, בעטיין היא גורסת שהמבקשת אינה זכאית לסעד המבוקש על ידה, או שהיא טוענת שהיא אכן היא חבה בחוב אלא שהוא נפרע - טענת "פרעתי", זו טענת "הודאה והדחה".

       במצב מעין זה, מוטל על המשיבה נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידה (בענייננו שהפיצוי שולם למבקשת כבר בעבר) וכאשר היא אינה מרימה אותן, דין גרסת המבקשת להתקבל, שכן המשיבה הודתה בה ולא הוכיחה את הטענה המדיחה.

       (ראה: ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193 (2001) 194; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 1995, 321-320)).

       שנית: ולמעלה מן הצורך, אני סבור כי לא רק שטענה זו של הרכבת לא הוכחה ברמה הנדרשת, אלא שהשתכנעתי שטענת המבקשת כי לא קיבלה פיצוי בגין השטח הכלוא (להבדיל מהמחוברים), מוצדקת והוכחה.

        

    5. המשיבה, מטעמים השמורים עמה, החליטה לוותר על חקירתו של מר פנחס פרצ'יק בעלה של המבקשת, שתצהירו ניתן בתמיכה לבקשה בתובענה זו, למרות שהוא הצהיר, שהוא היה היחיד, שטיפל במקרקעין והחשוב לעניינו שהוא היה זה: "...שהיה מעורב בכל הליכי ההפקעה הקודמים" (ס' 1 לתצהירו), והוא זה שהיה במגעים בפגישות עם כביש חוצה ישראל בשלב ניהול התביעה לפני ועדת הפיצויים (בעקבותיה נחתם כתב הוויתור) ועם הרכבת בניסיון ליישב את המחלוקת (ס' 12 לתצהירו).

        

       אכן, מעיון במוצגים שהוצגו בדיון שהיה לפניי עולה, כי מר פרצי'ק היה העד היחידי שהיה מעורב בכל ההליכים מטעם המבקשת (המבקשת ומר פרצ'יק ביחד יקראו להלן: "משפ' פרצ'יק") והוא היה אף זה שנתן תצהיר עדות ראשית כבר לפני כ- 18 שנים - ביום 18.4.2000 במסגרת התביעה בוועדת הפיצויים.

        

    6. משוויתרה המשיבה על חקירתו של מר פרצ'יק על תצהיר התמיכה שהגיש (על צרופותיו), הרי שיש - כעקרון, לקבל את העובדות הכלולות בתצהיר כעובדות נכונות ואמינות שהוכחו, אלא אם המשיבה הציגה עובדות אחרות סותרות והוכיחה אותן.

         

       מר פרצ'יק בתצהירו (סעיף 11) טען כי בקשת אשתו לקבלת פיצויי ההפקעה סורבה על ידי הרכבת, מן הטעם שהיא כבר פוצתה בעבר בגין שטח זה, על ידי כביש חוצה ישראל ומר פרצ'יק טען: "...דבר אשר לא היה ולא נברא".

        

       המבקשת, לאורך כל הדרך וגם במהלך הדיון (ובכלל זה בתשובותיה לבקשות למחיקה על הסף) עמדה על הטענה כי לא רק שלא היו דברים מעולם, אלא שלתצהירו של מר פרצ'יק צורפו מסמכים של המשיבה או של כביש חוצה ישראל, התומכים בבירור בטענותיו אלו.

        

       בתצהיר שנתן מר פרצ'יק בתמיכה לתגובה לבקשה לדחייה על הסף (מיום 1.1.2017), הוא טען במפורש, כי כל דרישותיו ודרישות אשתו לקבלת פיצוי מכביש חוצה ישראל, כבר לפני כ-18 שנים, סורבו מן הטעם שלטענת כביש חוצה ישראל השטח הכלוא אינו כלול בהפקעה.

        

       מר פרצ'יק הודה בתצהירו זה, כי אכן בעקבות ההפקעה הראשונה נוצר בפועל שטח כלוא, והוא ואשתו סברו שמגיע להם פיצוי בגינו, אך חברת כביש חוצה ישראל טענה את ההפך וסירבה בתוקף לשלם פיצוי עבור שטח זה וכדי למנוע את הטענה כי מדובר בפועל בשטח כלוא היא אף עשתה פעולות בשטח ובין היתר:

       "... חיברה שטח זה לקו מים מתחת לפסי הרכבת ואף בנתה גשרון למוביל מים, תחת מסילת הרכבת אשר אפשר גישה לשטח זה, ואכן המבקשת המשיכה לעבד את מטע האפרסמון בשטח "הכלוא הזה" עד לשנת 2015 המועד בו נתפסה החלקה על ידי המשיבה בעקבות ההכרזה על ההפקעה מיום 11.7.02" (סעיף 12 לתצהירו של מר פרצ'יק).

        

       בתמיכה לטענתו זו צירף מר פרצ'יק לתצהירו, את תצהירו של מר רמי מנור (להלן "מר מנור") ששימש כמהנדס בכיר בחברת מדידות אשר פעלה מטעם כביש חוצה ישראל (מיום 18.9.2000). מר רמי מנור, הגיש את התצהיר שצורף, בתמיכה לטענת כביש חוצה ישראל בתביעה בוועדת הפיצויים, וטען כי יש לדחות את טענתה זו של הגב' פרצ'יק בגין השטח הכלוא, שכן:

       "...ברצוני לציין כי גם לאחר שתוואי הרכבת המתוכנן בתמ"א 31/א יופעל (זאת בעוד מס' שנים) לא תישלל הגישה לשטח הכלוא והגישה אליו תתאפשר בדרכים כמסומן במפה נספח א' לעיל לכביש 444 בלבד" (סעיף 4.10 לתצהירו של מר מנור שצורף כנספח 5 לתצהירו הנ"ל של מר פרצ'יק).

        

    7. יתר על כן, במסגרת אותה תביעה בוועדת הפיצויים שהגישה המבקשת בשנת 1999, הגיש מר גדעון תירוש, שכאמור כבר שימש באותה עת כמנהל אגף נכסים של חברת כביש חוצה ישראל, תצהיר תמיכה לפיו יש לדחות את טענות הגב' פרצ'יק בקשר לשטח הכלוא ובסעיף 4 לתצהירו מיום 19.9.2000 (נספח 1 לתצהירו הנ"ל של מר פרצ'יק) הוא פירט את שטחי ההפקעה שהופקעו על ידי כביש חוצה ישראל והוא קובע במפורש כי השטח המקרקעין בטרם ההפקעה היה כ-80 דונם, השטח המופקע 43,180 דונם והשטח ה"כלוא" 6.690 דונם.

        

        

       בסעיף 5 לתצהירו הנ"ל, טען מר תירוש במפורש ובצורה ברורה ביותר כי:

       "לאחר ההפקעה יוותרו לתובעת שטח עיבוד רציף של כ-35 דונם וכן שטח כלוא/שארית של 6.690 דונם" (להלן: "תצהיר מר תירוש").

        

       מדברים אלה עולה בבירור, כי לטענתו של מר פרצ'יק נמצאו תימוכין לפחות על ידי שני מצהירים שפעלו מטעם כביש חוצה ישראל, כי השטח הכלוא נותר בידי המבקשת ולא הופקע ולא שולם בגינו פיצוי על ידי כביש חוצה ישראל.

        

    8. כנגד עדותו של מר פרצ'יק והראיות התומכות בה, מבקשת המשיבה לתמוך טענותיה בכתב הוויתור החתום על ידי המבקשת מיום 14.1.2002 (להלן: "כתב הוויתור") ובעדותו של מר אמיתי.

        

       כבר בשלב זה של ההכרעה, אני קובע שאין בעדותו של מר אמיתי כדי לבסס את טענות המשיבה ובלאו הכי אין בה כדי לסתור את ראיות המבקשת. כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, מר אמיתי היה עובד חדש בחב' חוצה ישראל בעת שנוהל המו"מ עם משפ' פרצ'יק, הוא לא השתתף בכל ההליכים, בעדותו התגלו תהיות שלא ניתן להן הסבר והוא לא זכר פרטים רלוונטיים וחשובים והוא הודה "המו"מ עם פנחס וברכה פרצ'יק נוהל לפני 20 שנה, קשה לי היום במחשבה אחורה לדעת מה סוכם ומה נרשם מולו" (עמ' 5, ש' 2-1 לפרוטוקול הדיון בתובענה). עדותו של מר אמיתי אינה מתיישבת עם הראיות האחרות - גם אלו שהוצגו על ידי המשיבה, עדותו וגרסתו אינה סבירה, ולפיכך לא ניתן להשתית על עדותו את גרסת המשיבה, לפיה למבקשת שולם פיצוי בגין השטח הכלוא.

        

    9. לטענת הרכבת, המבקשת מנועה מלקבל פיצוי בהתבסס על כתב הויתור עליו חתמה המבקשת, הכולל הצהרה, כי המבקשת קיבלה פיצוי גם בגין השטח הכלוא.

       טענה זו מבססת הרכבת על האמור בסעיף 4.2 לכתב הוויתור, שנחתם על ידי המבקשת, לפיו:

        

       "הנני לאשר, כי תשלום התמורה מהווה פיצוי מוסכם וסופי בגין המקרקעין ו/או הפקעתם ו/או פגיעה ככל שקיימת בין בשוויו ובין אחרת, במקרקעין ו/או בשטחים נוספים, סמוכים ו/או גובלים במקרקעין, המצויים בבעלותי ו/או בחכירתי ו/או בחזקתי ואשר לא הופקעו (להלן - "השטחים הנוספים"), בין אם פגיעה כאמור נגרמה עקב ההפקעה ובין אם פגיעה כאמור נגרמה עקב התכנית".

        

    10. לכתב הוויתור צורף נספח א' שכותרתו: "לוח שטחים ברכה פרצ'יק".

         

        בנספח זה פורטו השטחים בגינם קיבלה המבקשת פיצויים מכביש חוצה ישראל ופורטו החלקות בגינן ניתן הפיצוי. סך כל השטחים המפורטים בנספח זה מגיעים לסך כולל של 43,092 מ"ר (להלן: "נספח א' לכתב הוויתור").

         

        יש להאיר כבר עתה, שהשטח המופקע בגינו שולם הפיצוי הינו 43,180 דונם בלבד, ללא השטח הכלוא בגודל של 6.69 דונם שהינו בנוסף, כמפורט בנספח א' של כתב הויתור, תואם כמעט לחלוטין את השטח המופקע שבסעיף 4 לתצהירו של מר תירוש.

         

    11. עיון בכתב הוויתור מעלה, כי אין בו כל ציון וכל אזכור מפורש כי השטח ה"כלוא" כלול בשטח בגינו שולם הפיצוי.

         

        אין כל ספק ולטעמי גם המשיבה אינה חולקת על כך, כי בטרם חתימה על כבר הוויתור ידעו הצדדים על קיומו של "השטח הכלוא" וכך כינו אותו בהתכתבויות שהוחלפו ביניהם ובתצהירים שהוגשו, כאמור, על ידי נציגי כביש חוצה ישראל במסגרת התביעה בוועדת הפיצויים.

         

        אין כל סיבה מתקבלת על הדעת, בנסיבות שהוצגו לי, ובייחוד לנוכח המחלוקת שהייתה נטושה בקשר לשטח זה, שאם אכן הייתה כוונה לכלול את השטח הכלוא בתוך השטח בגינו ניתן הפיצוי, היה הדבר מצוין מפורשות בכתב הוויתור.

         

    12. כאמור, סעיף 1 לכתב הוויתור מתייחס במפורש לכך כי המקרקעין נשוא כתב הוויתור הינם אלו "המפורטים בלוח השטחים המצורף כנספח א' לכתב זה..." ואין חולק כאמור, כי השטח הכלוא אינו כלול ואינו נמנה על מספרי המגרשים שצוינו בנספח א'.

        מתשריט שצירפה הרכבת לבקשתה למחיקת התובענה על הסף (נספח ג' לבקשה לסילוק על הסף מיום 15.12.2016) עולה כי השטחים אשר בגינם שולמו הפיצויים לפי נספח א', הם אלו המסומנים בעיגול בתשריט, ואלו אינם כוללים, באופן מפורש, את השטח הכלוא המסומן בתשריט כמגרש 104 ב' 2, שהוא השטח הכלוא, כשהוא אינו מוקף בעיגול.

         

    13. אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה, מנוסח האמור בסעיף 4.2 הנ"ל לכתב הוויתור, ניתן ללמוד שהפיצוי ניתן גם עבור השטח הכלוא.

         

        כפי שנאמר כבר לעיל, הצדדים היו מודעים היטב לקיומו של השטח הכלוא, היו ביניהם מחלוקות בקשר אליו ואף נעשו פעולות ממשיות על ידי כביש חוצה ישראל כדי לאפשר שימוש בו ובין היתר על ידי העברת קווי מים ובניית גשרון מעבר לאותו שטח, כדי שלא יהפוך בפועל לשטח כלוא.

         

        כך טענו במפורש נציגי כביש חוצה ישראל בהליכים המשפטיים שהתקיימו בפני וועדת הפיצויים ואין ספק בעיני שגם נוכח האמור (המחלוקת שהייתה כבר אז בקשר לשטח הכלוא), אם הייתה כוונה לכלול את השטח הכלוא בתוך כתב הוויתור, לא הייתה כל מניעה לציין זאת מפורשות ולא לכלול אותו בהסתר או ברמיזה בתוך סעיף 4.2 הנ"ל של כתב הוויתור.

         

        יתר על כן, מנספח א' לכתב הוויתור ובתשריט צוינו באופן מפורש השטחים בגינם שולם הפיצוי ולא ניתן כל הסבר הגיוני מדוע דווקא מגרש 104 ב' 2 (שהינו כאמור השטח הכלוא), המופיע בתשריט אינו מוקף בעיגול בתשריט, או מדוע אינו כלול בפירוט המגרשים שבנספח א', אלא אם אכן התכוונו הצדדים שלא לכלול אותו באחד מהשטחים בגינם שולם הפיצוי על פי כתב הוויתור.

         

    14. עסקינן אפוא בשאלה של פרשנות מסמך שיש לראותו כחוזה.

         

        כאשר משמעותן של הוראות בחוזה שנויות במחלוקת בין הצדדים שכרתו אותו ובית המשפט נדרש לפרשן, עליו להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 311 (1995)). לצורך כך יש להידרש בראש ובראשונה ללשון החוזה, המהווה נקודת מוצא ונקודת משען מרכזית לכל הליך פרשני, וכן לנסיבות החיצוניות האופפות את החוזה (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות- אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 1, 27-30 (2006)).

         

        לשון החוזה היא התוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי ולא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו. מבחינה זו שמור ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, [פורסם בנבו] (26.2.2012); רע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' EMI  MUSIC PUBLISHING  LTD [פורסם בנבו] (22.7.14)).

         

        אציין, שכתב הויתור נכרת ונחתם בשנת 2002 ועל כן לא חל עליו חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מספר 2), התשע"א-2011, ס"ח 202 (ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, בפסקה 10 [פורסם בנבו] (22.3.11)) אך העקרונות שבתיקון זה חלו מכח הדין על פרשנות חוזים גם קודם לכן.

         

        הכלל הוא, שחזקה על הצדדים שהתכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה שמביע את אומד דעתם של הצדדים וממצה את ההסכמות ביניהם,  למצער ככל שלשונו מאפשרת לאתר את כוונתם המשותפת ולגדר את מפגש רצונותיהם (ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבניה בע"מ נ' פלוני [פורסם בנבו] (23.5.16)).

        בענייננו, לוּ התכוונו הצדדים בנסיבות העניין, לכלול את הפיצוי בגין המקרקעין של השטח הכלוא בהסכם - הם היו עושים זאת במפורש.

    15. אני סבור מכל האמור לעיל, כי הכללת המונח "השטחים הנוספים" בסעיף 4.2 לכתב הוויתור נעשתה רק לשם ביטחון, או כ"סעיף סל", כדי למנוע כל תביעה נוספת בגין השטחים שהופקעו או בגין המחוברים בגינם אכן שולם הפיצוי למשפ' פרצ'יק.

        לא ייתכן, ואף הרכבת לא טוענת זאת, כי הפיצוי האמור כולל פיצוי בגין 35 דונם נוספים שנותרו בידי מש' פרצ'יק כמפורט כבר לעיל וכפי שאישר העד אמיתי בעדותו (עמ' 5, שו' 25-24 לפרוטוקול דיון) נותרו בידי משפחת פרצ'יק לאחר ההפקעה 35 דונם.

        לפי טענת הרכבת, למשפחת פרצ'יק לא מגיע פיצוי בגין השטח הכלוא שכן הוא נכלל בתוך הגדרת השטחים הנוספים שבכתב הוויתור, ומפאת העובדה שבסעיף 4.2 נאמר כי התשלום המפורט בכתב הוויתור מהווה פיצוי מוסכם וסופי גם בגין מקרקעין "המצויים בבעלותי ו/או בחכירתי ו/או בחזקתי ואשר לא הופקעו... בין אם פגיעה כאמור נגרמה עקב ההפקעה ובין אם פגיעה כאמור נגרמה עקב תכנית".

         

        הוכחה ניצחת לכך שמדובר בסעיף סל, ניתן למצוא בהמשך הסעיף, כאשר נאמר בו כי לא תהיה למש' פרצ'יק כל תביעה או דרישה:

        "בגין הפקעת המקרקעין, ו/או ייעוד המקרקעין לצורכי כביש ארצי וישראל ו/או תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ח – 1965. ביחס למקרקעין או לשטחים נוספים ו/או בקשר לאובדן יכולת השימוש בהם או כל תביעה כספית אחרת הנוגעת למקרקעין ו/או הפקעתם ו/או לשטחים הנוספים".

         

        ראשית, לא הייתה תלויה ועומדת כל תביעת פיצויים לפי סעיף 197 וגם בכך יש הוכחה שמדובר בסעיף סל שאינו מעיד על תשלום פיצויי הפקעה בגין השטח הכלוא.

        יתר על כן, לפי פרשנות זו של המשיבה, כיוון שהשטחים הנוספים כוללים גם מקרקעין סמוכים או גובלים במקרקעין שבבעלות משפ' פרצ'יק, הרי שככל שתהיה פגיעה באותם 35 דונם שנותרו בידיהם, לא תהיה להם כל זכות להגיש תביעה לפי סעיף 197 ולא תביעה לפיצויי ההפקעה, גם אם אלה יופקעו מהם בעתיד.

        ברור שמדובר בפרשנות בלתי אפשרית, בלתי מתקבלת על הדעת, שאינה מתיישבת עם הכתוב ודינה להידחות מכל וכל.

         

    16. ניסיון מר אמיתי בעדותו להסביר כי השטח הנוסף שבכתב הוויתור, כולל את השטח הכלוא- נכשל. מר אמיתי הסביר כי השטח הנוסף הינו 3.785 דונם שהופקעו בשלב מאוחר יותר בצו הפקעה נוסף וכי כתב הוויתור שנחתם שנים מאוחר יותר, כלל את כל השטח שהופקע בפועל ושולם בגינו פיצוי, משמע 43.785 דונם. וכשנשאל מדוע ההכרזה הנוספת (של 3.785 דונם) שהייתה אמורה לדבריו, להתווסף לשטחים שבכתב הוויתור אינה מופיעה, הוא השיב, "טעות של עורך הדין" (עמ' 8 שורה 32 לפרו' הדיון).

         

    17. כפי שהוכח בדיון שלפניי, כשרצתה חברת כביש חוצה ישראל לכלול את השטח הכלוא, בתוך כתב וויתור, היא עשתה זאת במפורש "ברחל בתך הקטנה" כששילמה פיצויים לנפקע אחר.

         

        כתב וויתור דומה לזה שנחתם עם המבקשת, נחתם עם נפקעים אחרים -יוסף ויצחק עזרא (מוצג נ/1 בתיק המוצגים). בכתב וויתור זה צוין מפורשות והוגדרו:

        "המקרקעין הכלואים" ועוד צוין מפורשות כי: "חלק המקרקעין אשר לא הופקע ואשר כלוא בין מסילת הברזל הישנה לבין תואי הרכבת החדש בשטח 3.653 דונם, כמסומן בתשריט נספח א' ייקרא להלן "המקרקעין הכלואים"" (ס' 1 לכתב הויתור של משפחת עזרא); כמו כן בנוסף לסכום הפיצוי ששולם לנפקעים אלו בגין ההפקעה, שולם להם פיצוי בגין השטח הכלוא תוך ציון מפורש של עובדה זו בכתב הוויתור:

        "בגין הפגיעה במקרקעין הכלואים סך של 13,699$ ....(להלן: "תמורת המקרקעין הכלואים"), על פי שער הדולר היציג ביום התשלום" (ראה סעיף 3.2 לכתב הוויתור של משפחת עזרא) (ההדגשות בקו אינן במקור, י.ש.).

         

        בעדותו לפניי, כשהתבקש מר אמיתי להבהיר את השוני בין כתב הוויתור שבענייננו לבין זה שנחתם עם משפחת עזרא, לא הייתה לו תשובה ממשית ועניינית והתשובה היחידה שיכול היה לתת הייתה:

        "יכול להיות שעו"ד אחר יותר טוב עשה את זה, זה הסכם אחר" (עמ' 6 שורה 35 לפרו' הדיון). כשנשאל בהמשך מר אמיתי לאיזה שטחים נוספים הכוונה בסעיף 4.2 לכתב הוויתור, תשובתו היחידה הייתה:

        "זה לא מופיע בהסכם, היום במחשבה אחרת הייתי עורך אחרת את טבלת השטחים. קשה לשחזר היסטוריה של 20 שנה אחורה" (עמ' 5 שורה 25-28 לפרוטוקול הדיון).

         

         

    18. מהראיות שהיו לפניי עולה, שבכתב הוויתור לא נכלל במודע השטח הכלוא ובכל מקרה לא הרימה המשיבה, רכבת ישראל, את הנטל להוכיח כי שטח זה היה כלול בכתב הוויתור.

         

        יש לזכור כי כביש חוצה ישראל היה הגוף החזק המפקיע ובעל הניסיון בביצוע הפקעות ובהחתמת ניפקעים על הסכמים וכתבי ויתור, הוא זה שניסח את כתב הוויתור, ולכן גם מטעם זה כל התלבטות בקשר לניסוחו צריכה לפעול בהתאם לדין לרעת המנסח ולא לרעת המבקשת.

         

        אין חולק, שהשטח הכלוא גם אם הוגדר כך בתחילה כשטח כלוא על ידי משפ' פרצ'יק, הוא לא היה כלוא בפועל בסופו של יום, כך לטענת אנשי כביש חוצה ישראל וכך גם לטענת המבקשת שהמשיכה לעבד אותו שנים רבות לפחות עד לשנת 2015, לאחר החתימה על כתב הוויתור (שנחתם ביום 14.1.2002).

         

        המשיבה - רכבת ישראל, באמצעות עדיה, תמכה בטענות של המבקשת בעניין זה, ומר סלע כשהעיד אישר:

        "אני יודע שמר פרצ'יק עיבד את המטע, הגישה אליו הייתה קלה מאוד, דרך הכבד (צריך להיות "כביש", י.ש.) מאז שנבנתה תחנת הרכבת השטח הזה לא היה כלוא" (עמ' 3 שורה 1 לפרוטוקול הדיון).

         

        גם מר אמיתי בעדותו אישר דברים אלו ואמר מפורשות "כי הייתה לו גישה. החלקה של מר פרצ'יק" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון).

         

        לדברים אלו יש גם להוסיף את התצהיר של מר רמי מנור, שהעיד מטעם כביש חוצה ישראל בתביעה בוועדה הפיצויים, בסעיף 4.10 לתצהירו:

        "כי השטח לא היה שטח כלוא והגישה אליו התאפשרה לצורך כל עניין ובכלל זה לצורך עיבוד השטח".

        בנוסף לאלו, הוצגה גם חוות דעתו של השמאי שיפמן, שהוגשה מטעם כביש חוצה ישראל

        במסגרת ההגנה לתביעה בוועדה לפיצויים, כשהוא קבע מפורשות בעמ' 2 לחוות דעתו כי ממועד ההפקעה ועד למועד חוות דעתו לא נשללה הגישה אל השטח הכלוא:

        "ולמעשה ניתן להגיע אליו ולעבדו ללא בעיות מיוחדות".

         

        ברור שבנסיבות אלו, גם לא הייתה כל סבירות או הצדקה, שישולם הפיצוי לפרצ'יק בגין השטח הכלוא בזמן שהוא ממשיך לעבד אותו לפחות עד לשנת 2015.

         

    19. ראיה תומכת נוספת לגרסת משפ' פרצ'יק כי לא שולם לה פיצוי בגין המקרקעין של השטח הכלוא, ניתן למצוא בשומתו של השמאי מטעם כביש חוצה ישראל - מר גדעון גולדשטיין ז"ל מיום 20.1.2005 (להלן:" שומת גולדשטיין") ובאישור דרור ליפשיץ –מרכז תחום מקרקעין ברכבת ישראל מיום 20.9.2005 (להלן: "מכתב ליפשיץ").

        מאידך, ניתן למצוא באלו, תימוכין לכך ששולם סכום נוסף למבקשת בגין מחוברים בשטח הכלוא, כ- 3 שנים לאחר החתימה על כתב הוויתור.

         

        המבקשת לא נתנה כל הסבר או גירסה בקשר לתשלום זה ולפיכך המסקנה המתבקשת, שהיא אינה זכאית לפיצוי כפול בגין אותם מחוברים, בין אם אלו שולמו במכוון או שולמו לה בטעות, ובעניין זה יש לקבל את טענת הרכבת כי תשלום בגין רכיב זה יביא לקבלת פיצוי כפול והתעשרות שלא כדין של המבקשת.

         

        שומתו של מר גולדשטיין, מתייחסת מפורשות לחלקה 1 גוש 8876 מגרש 104 ב' 2, משמע לשטח הכלוא.

         

        בשומה זו קובע השמאי, שמטע האפרסמון נעקר במסגרת עבודות הבניה בתחנה,

        ומר ליפשיץ במכתבו מאשר: "...כי התשלום ע"ס 189,582 ₪, הינו ע"ח מחוברים בלבד" (ס' 1 למכתבו),ובהמשך מאשר כי: "מובהר בזאת כי הסכומים הנ"ל אינם כוללים פיצוי בגין הקרקע" (ס' 3 למכתבו).

         

        ההיגיון נותן, שלוּ היה סבור מר ליפשיץ ששולם פיצוי בעבר בגין הקרקע לא היה צורך בס' 3 או לחלופין היה נכתב : "פיצוי (ששולם כבר) בגין הקרקע".

         

        יש לציין, כי מר ליפשיץ לא הובא לעדות על ידי המשיבה כדי לתמוך בעמדתה, והמסקנה מקריאת מכתבו, תומכת דווקא בעדות מר פרצ'יק שלא שולם לו מעולם פיצוי בגין הקרקע- השטח הכלוא, אלא בגין עצי האפרסמון שנעקרו.

         

    20. לרכבת אין כל ראיה משלה לטענותיה (מעבר לנאמר בכתב הוויתור) והיא נסמכת על פרוטוקול דיון פנימי של ועדת הפשרות של חברת כביש חוצה ישראל בע"מ מיום 14.11.2001 הנושא את הכותרת: "הנדון : פ'רציק (מחלף קסם)- הצעה להסכם פשרה".

        המדובר בדיון פנימי של: "פורום דיון שומות" (ללא המבקשת או נציגיה) של חברת כביש חוצה ישראל שמטרתו: "הצעת פשרה לפרצ'יק-חוכר במחלף קסם" כשבסיכום נקבע כי אושר לקדם המו"מ על בסיס: "ע"ב 2.5 מלש"ח" (להלן: "הדיון הפנימי").

         

        כתב הוויתור נשוא המחלוקת בתיק זה, נחתם כחודשים לאחר הדיון הפנימי, מר אמיתי שהיה העד היחיד מטעם המבקשת שנכח בדיון העיד שהיה עובד חדש בחברה, וכי משפחת פרצ'יק לא היו נוכחים בדיוני פורום שומות ש"זה פורום פנימית של הנהלת חוצה ישראל בשיתוף יועצים חיצוניים..." (עמ' 4, שו' 8-6 לפרוטוקול הדיון) והוא לא היה מעורב בכל שלבי המו"מ עם משפ' פרצ'יק:

        "ש. האם היית מעורב במו"מ עם פרצ'יק

        ת. זו תקופה שהגעתי לחברה, בשלבים מסוימים כן" (עמ' 4 ש' 21-22 לפרוטוקול).

         

        כשנשאל מר אמיתי על המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, בין מועד הדיון לבין החתימה על כתב הוויתור הוא לא יכול היה לזכור פרטים והשיב:

        "קשה לי לשחזר מה קרה חודשים וחצי, הנוהל הוא שמאשרים במסגרת דיון השומות את הסכום הראוי לסיכום המו"מ...." (עמ' 4 ש' 18-9 לפרוטוקול) .

         

        כשהתבקש מר אמיתי להסביר מדוע אין פירוט וחלוקה לסכום הפיצוי (בגובה של 2.6 מיליון ₪) המופיע בס' 3 לכתב הוויתור, בעוד שהסכום המופיע בס' 5 לפרוטוקול הדיון הפנימי, מחולק ל-1.6 מ' בגין פיצוי לקרקע ו-1 מ' ₪ בגין המחוברים, הוא השיב:

        "...אין לי הסבר, לא אני כתבתי את ההסכם אך הסכום שכתוב בהסכם משקף את ההסכמה בדיון שומות. היום בדיעבד, במחשבה של 20 שנה אחורה הייתי כותב את ההסכם אחרת" (עמ' 4 ש' 27-29 לפרוטוקול. ההדגשה בקו אינה במקור, י.ש.) וכשנשאל אם פרצ'יק הסכימו לחלוקה הזו (1מ' ₪ +2.6מ' ₪) הוא השיב:

        "המו"מ עם פנחס וברכה פרצ'יק נוהל לפני 20 שנה, קשה לי היום במחשבה אחורה לדעת מה סוכם ומה נרשם מולו..." (עמ' 5 ש' 1-2 לפרוטוקול).

         

        יש לציין כי בכתב הוויתור בס' 1 צוין כי הייתה שומה למחוברים. שומה זו לא צורפה על ידי הרכבת ויש להניח שאם שומה זו הייתה תומכת בעמדתה היא הייתה מצרפת אותה.

         

        מדברים אלו של מר אמיתי, ניתן ללמוד שלא ניתן להשתית על זכרונו את שהתרחש בדיון הפנימי או איך וממה מורכב הסכום ששולם ובמהלך עדותו אף אישר כי מטרת הדיון הפנימי לקבוע "את הסכום הראוי לסיכום מו"מ..." (עמ' 4, שו' 19 לפרוטוקול הדיון).

         

        מהאמור עולה, כי הסכום שנקבע בדיון הפנימי היה בסיס לסיום המשא ומתן עם משפ' פרצ'יק, בטרם נחתם כתב הוויתור בו התגבש וסוכם הסכום הסופי.

         

         

    21. המשיבה ומר אמיתי ניסו לתמוך טענותיהם בכך שבפרוטקול הדיון הפנימי צוין הסך של 7,500$ לדונם ובמכפלת השטח המופקע כולל השטח הכלוא (49.78דונם) מגיע לסכום המופיע בכתב הויתור- 2.6 מיליון ₪ (ס' 28-30 לסיכומי המשיבה ועדות אמיתי בפרוטוקול הדיון עמ' 9 ש 1-16).

         

        גם ניסיון זה של המשיבה נדון לכישלון, מכל אחד מהטעמים הבאים:

        • בפועל התקבל סך של 2.6 מיליון ₪ ולא הוכח מה מרכיב הקרקע ומה רכיב המחוברים לעומת ההפרדה שהייתה בדיון הפנימי (1 מלש"ח מחוברים ו- 1.6 מלש"ח קרקע);

        • שער הדולר ביום חתימת הרכבת על כתב הויתור (28.1.2002) היה 4.612 ₪ לדולר וסכום זה במכפלת כל השטח הנטען כולל השטח הכלוא (49.782דונם) מגיע ל 1,721,959 ₪, ועוד 1,000,000 ₪ בגין החוברים מביא לתוצאה של 2,721,959 ₪ שהיא שונה ב 121,959 ₪ מזו שבכתב הוויתור.

        • שער הדולר ביום חתימת משפ' פרצ'יק על כתב הויתור (14.2.2002) היה 4.487 ₪ לדולר וסכום זה במכפלת כל השטח הנטען (49.782דונם) מגיע ל 1,675,288 ₪, ועוד 1,000,000 ₪ בגין החוברים מביא לתוצאה של 2,675,288 ₪ שגם הוא שונה מזו שבכתב הוויתור.

        • גם אם יעשה חישוב שנעשה על פי הדין - החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור התשנ"ד 1964 (להלן: "הדין") אין התאמה לתחשיבים שניסה מר אמיתי לעשות. היום הקובע לחישוב פיצויי הפקעה (אם עסקינן בפיצוי ששולם בהתייחס להפקעה הראשונה כטענת המשיבה) הוא יום ההכרזה משמע-8.6.1995. שער הדולר ביום זה היה 2.994 דולר לש"ח ובמכפלת השטח (49.782 דונם) ובמכפלת 7,500 $ היה הסכום 1,117,855 ₪ ובתוספת הפרשים על פי הדין לפי ס' 8 ליום החתימה היה הסכום עומד על 1,746,800 ₪ בגין המקרקעין ועוד 1,000,000 ₪ בגין המחוברים מביא לתוצאה של 2,746,800 ₪ שגם הוא שונה מזה שבכתב הוויתור.

           

    22. המסקנה העולה מהאמור, שלא ניתן להתבסס גם על התחשיב שנעשה בהתבסס על הנאמר בפרוטוקול הדיון הפנימי כדי להגיע באמצעותו למסקנה ולהוכחה, שהסכום ששולם כולל את השטח הכלוא.

         

        ההפך הוא הנכון. גם הניתוח האמור מלמד שמדובר בסכום שהוא תוצר של משא ומתן שהתנהל בין הצדדים ואני מקבל את טענת המבקשת שהסכום לא שולם לה ובכל מקרה אני מקבל את טענתה שהמשיבה לא הוכיחה במישרין או בעקיפין את טענתה שהסכום שולם.

         

    23. ככל שהיה ספק בשאלה שבמחלוקת, כמדומני שעדותו של מר אמיתי על קיום מסמך נוסף, שלא הוצג לי קודם, נותן לטעמי תשובה ניצחת למחלוקת שבין הצדדים.

         

        מעדותו של מר אמיתי לפניי ביום 24.4.2017 עלה, כי בידי הרכבת הייתה חוות דעת נוספת, שניתנה במועדים הרלבנטיים לכביש חוצה ישראל:

         

        "ש. כותב השמאי מטעמכם, אתה מכיר מסמך זה

        ת. אני מכיר את השמאי ומכיר את המסמך" (עמ' 10 ש' 3-5 לפרוטוקול).

         

        כשבועיים לאחר העדות של מר אמיתי (ביום 15.5.2017), הגישו הצדדים בהסכמה, את חוות דעתו של השמאי יהודה דרורי מיום 23.8.2000 (להלן: "חוו"ד השמאי דרורי").

         

        חוו"ד השמאי דרורי ניתנה לבקשת חברת כביש חוצה ישראל, במסגרת התביעה בוועדת הפיצויים ומטרתה הייתה:

        "בהתייחס לתצהיר עדות שניתן ע"י מר פנחס פרצ'יק, בעלה של התובעת (להלן-תצהיר התובעת), ולחוות דעת של מר שמואל דרורי, בנוגע לשיעור ניכיון ראוי לצורך היוון הכנסות עתידיות בחקלאות" (עמ/ 1 לחוו"ד השמאי דרורי).

         

        בחוו"ד השמאי דרורי מופיעים נתונים שונים, אך החשוב לענייננו, הם התיאורים וההסכמות שהיו בקשר לשטח הכלוא וכך נאמר בפרק המוגדר בחוות הדעת "השטח הכלוא":

         

        "ברצוני לציין, כי במסגרת ההסכמות אשר גובשו עם השמאי מטעם התובעת, שמאי אלוף, סוכמו גם הנתונים ביחס לפיצוי אשר יינתן לתובעת בגין השטח הכלוא, זאת אם וכאשר תישלל הגישה אל השטח הכלוא ולא יהיה ניתן להמשיך לעבדו. עותק מן המסמך המסכם את הנתונים ביחס לשטח הכלוא מצ"ב כנספח א'." (עמ' 1 לחוות דעת השמאי דרורי).

        בהמשך בהגיעו לפרק "ההסכמות עם השמאי מטעם התובעת, שמאי אלוף", מוסיף השמאי דרור וכותב:

        "ברצוני לציין כי מר פרצ'יק היה מודע לסיכומים ביני ובין שמאי אלוף ועודכן טלפונית לעיתים תוך כדי הישיבה.

        גם הנתונים לגבי "השטח הכלוא" הוסכמו בינינו, זאת למקרה ובעתיד תמנע הגישה לשטח הכלוא, והשטח הכלוא יצורף להפקעה.

        מאחר וכאמור לעיל כיום לאחר ההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין קיימת גישה לשטח הכלוא ולא נראה כי בעתיד הקרוב תישלל אליו הגישה, לא נכללו הנתונים המוסכמים ביחס ל"שטח הכלוא" בשומה המוסכמת וזאת כפי שהוסכם ביני ובין שמאי אלוף" (עמ' 6 לחוות דעתו של השמאי דרורי) (ההדגשות בקו כפול אינן במקור י.ש.).

         

        כמדומני שהעובדות האמורות אינן מותירות עוד ספק, כי בין הצדדים לא רק שהייתה הידברות בקשר לשטח הכלוא, אלא סוכם מפורשות כי בשלב ההוא לא יינתן פיצוי, אלא רק בעתיד, ככל שתימנע הגישה ובלאו הכי יופקע השטח.

         

        אני סבור, כי אם המשיבה הייתה שמה ליבה למסמך זה, הרי שגם היא הייתה מבינה שגם הוא לא מותיר ספק לכך שהפיצוי בגין "השטח הכלוא" לא שולם.

         

    24. יש לזכור ולהאיר בנוסף לכל האמור לעיל, שהצדדים שניהם מסכימים כי כתב הוויתור נחתם בהמשך לתובענה שהוגשה לוועדת הפיצויים.

         

        התביעה שהוגשה לוועדת הפיצויים הוגשה גם היא על סך של 2,648,905 ₪ וכפי שניתן לראות, בהגדרת מהות התביעה, הינה "תביעה כספית בגין מחוברים" וככל שהיה ספק באשר למהות התביעה, נאמר במפורש בסעיף8.1:"תביעה זו כאמור אינה לתשלום פיצוי בגין הנזיקין שגרמה הנתבעת למחוברים של התובעת בשטחי החכירה ולחיסול עסקה של התובעת והמגדל הפועל בשמה, עקב תפיסת החזקה וחיסול המחוברים.

        תביעה זו אינה כוללת את נזקי התובעת ופיצויים בגין אובדן הקרקע – שהופקעה להבדיל מהמחוברים." (ההדגשות בקו כפול אינן במקור, י.ש.).

         

        כפי שכבר הובהר לעיל, כתב הוויתור נחתם בעקבות הסכם שהביא לסיום התביעה בוועדת הפיצויים וגם באמור לעיל יש כדי לתמוך במסקנה, שבכתב הוויתור לא צוין השטח הכלוא, מאחר שצדדים לא התכוונו לכלול אותו ולכן גם לא פירטו אותו בין המגרשים בגינם ניתן הפיצוי (אלו המפורטים בנספח א' לכתב הוויתור).

         

        המסקנה העולה מהאמור וכפי שיפורט גם בהמשך, הינה כי לכל היותר כתב הוויתור כלל גם את הפיצוי בגין המחוברים – עצי האפרסמון שהיו על השטח ולא כלל את הפיצוי בגין הפקעת הקרקע עצמה שנעשתה שנים לאחר מכן.

         

    25. כאמור, אני סבור שהרכבת לא הוכיחה את טענתה כי שולם הפיצוי למשפ' פרצ'יק בגין הקרקע, אך זו אינה מסקנתי באשר לפיצוי הנדרש בגין המחוברים בשטח הכלוא.

         

        לתצהירו של מר פרצ'יק צורף נספח 2 שהינו תרשים ההפקעה שנעשה ביום 18.3.2015 על ידי הרכבת. המבקשת טענה כי ממסמך זה ניתן ללמוד שהיו 202 עצים בשטח בעת התפיסה.

        אין כל חולק כי לא נסתרה טענת פרצ'יק כי בשטח הכלוא היו עצים בעת התפיסה, אך אין זה אומר שהוא לא קיבל את התמורה בגינם כבר בעת תשלום הפיצוי בגין המחוברים המופיע בכתב הוויתור, או בתשלום ששולם לו מאוחר יותר.

        בתצהירו של מר טל סלע, שניתן בתמיכה בבקשה לסילוק על הסף, נאמר כי במכתבה של רכבת ישראל מיום 29.9.2005 מפורט סכום הפיצויים אשר שולם למבקשת על ידי רכבת ישראל, ואשר לימים מסתבר כי הלה כבר שולם לפני כן על ידי חוצה ישראל. בסעיף 3 למכתב זה מצוין כי סכום זה אינו כולל פיצוי בגין הקרקע, וזאת לא בכדי, לטענת מר סלע, שהרי התשלום כבר שולם זה מכבר על ידי חוצה ישראל.

         

        ראשית, לא ברור מדוע לא זימנה המבקשת לעדות את מר דרור ליפשיץ, בקשר למכתב זה בייחוד שהינו מרכז תחום מקרקעין ברכבת ישראל. אי הבאת עד משמעה על פי הדין ידוע ומוכר, בייחוד שמדובר במי שמשמש בתפקיד כה מרכזי אצל המשיבה. אילו היה מר ליפשיץ מעיד, ייתכן והיה תומך במסקנה המתבקשת במכתב זה שאם היה אכן משולם פיצוי בגין המקרקעין, להבדיל מהמחוברים, היה מר ליפשיץ דואג לציין זאת מפורשות במכתבו ולא אומר כי "מובהר בזאת כי הסכומים הנ"ל אינם כוללים פיצוי בגין הקרקע" (סעיף 3 למכתבו של ליפשיץ מיום 20.9.2005).

         

        כשהתבקש מר טל סלע להסביר, מדוע לא הובא מר ליפשיץ לעדות, הוא לא ידע ליתן תשובה על כך וכל שידע לומר היה:

         

        "ש. הייתה בעיה להביאו לכאן אם היית פונה אליו?

        ת. אני לא יודע, מעולם לא פגשתי בו.

        ש. אני שואל אותך כי בתצהירך, בסעיף 25, אתה כותב... אם לא דיברת איתו, מאיפה המסקנה ואתה חותם על כך לאחר שהוזהרת.

        ת. כל הנתונים היו לפניי, ידעתי שכל התשלומים לכביש חוצה ישראל שולמו בעבר, ולכן גם המכתב מתייחס למחוברים וכך כתבתי. לא דיברתי עם ליפשיץ" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 20-27).

         

    26. למרות ששולם מלוא הפיצוי למבקשת בגין השטח הכלוא על ידי חוצה ישראל, המשיכה המבקשת לעבד את המקרקעין, שכן חוצה ישראל לא הייתה זקוקה בפועל לשטח זה, אך מנוסח כתב הוויתור והראיות שהיו לפניי ובין היתר מנוסח התביעה ומראשי הנזק שנתבעו בוועדת הפיצויים, עולה כי ייתכן והסכום ששולם כלל גם את המחוברים שהיו בשטח הכלוא.

        בנוסף וזה החשוב לענייננו, המשיבה העבירה למבקשת, עוד בטרם הגשת התביעה (ביום 7.6.15) את חוות הדעת של גולדשטיין ומכתב ליפשיץ שניהם משנת 2005, מהם עולה כאמור כבר, כי בנוסף לפיצויים ששולמו למבקשת עם כתב הויתור (2.6 מיליון ₪), שולמו לה בנוסף בשנת 2005 סך 189,580 ₪ בגין המחוברים שהיו בשטח הכלוא.

         

        המבקשת לא הכחישה את התשלום הנוסף ולא הציגה כל גירסה או הסבר לתשלום זה כפי שהיה מצופה ממנה, בהתייחס לחוות הדעת של השמאי גולדשטיין מיום 20.1.05 ולמכתב דרור ליפשיץ מיום 20.9.05, ככל שלא היה בתשלום זה לפצות אותה באופן מלא בגין כל המחוברים שהיו בשטח הכלוא.

         

        אני סבור שהנטל בקשר לרכיב זה, חזר אל המבקשת שלא שולם לה פיצוי בגין כל המחוברים שהיו בשטח הכלוא, והיא לא הרימה אותו.

         

        לפיכך, אני קובע שהמבקשת קיבלה את מלוא הפיצוי בגין המחוברים ובלאו הכי דין תביעתה בגין רכיב זה - להידחות.

         

    27. לאור כל האמור לעיל, אני קובע:

         

        • שהמבקשת זכאית לקבלת פיצוי בגין המקרקעין בסך של 227,460 ₪ ולסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לדין, מיום 11.7.2002 (מועד ההפקעה השנייה).

        • בהתחשב בעובדה שמרבית תביעת המבקשת התקבלה וחלקה נדחתה, אני מחייב את המשיבה לשלם למבקשת בגין תובענה זו שכ"ט עו"ד בסך כולל של 27,000 ₪.

           

           

           

          ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ח, 01 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.