פס"ד בשאלת זכאות לדיירות מוגנת בדירה להסכם גירושין

ההליך

1. התובע והנתבעת 1 התגרשו ביום 10.9.07 על-פי הסכם, אשר קיבל תוקף פסק דין והכול עת היו הם בעלי זכות לדיירות מוגנת בדירה נשוא התובענה.

2. בתביעתו, תיאר התובע מסעיף 5 ואילך, כדלהלן:

"5.         בסעיף 5 בהסכם השכירות המוגנת, נקבע כדלקמן: "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המוכר או חלק  ממנו או את זכותו על המושכר או על חלק ממנו וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף משהו בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו בין אם השימוש או ההנאה החלקית מוגדרים או בלתי מוגדרים וכן אסור להעניק למי שהוא זכות במושכר כבר רשות בין בתמורה או בלי כל תמורה, בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר.

8. סעיף 12 להסכם הגירושין קובע: "האם והקטינה יהיו זכאיות לגור בדירה וזאת עד להגיעה הקטינה לגיל 24 והאב מתחייב שלא לתבוע פירוק שיתוף הזכויות בדירה עד להגיע הקטינה לגיל 24 בכפוף לאמור בסעיף 12ד' להלן. תנאי זה הינו תנאי יסודי ומתלה להסכם.

               האשה מתחייבת שלא להכניס לדירה דייר או דיירת  למגורי קבע ושלא לגרום שזכויותיו של הבעל בדירה יפגעו בצורה כלשהי. מבלי לפגוע באמור לעיל, מתחייבת האישה לשפות את הבעל על כל נזק ו/או פגיעה שתגרם בזכויותיו בדירה שהינם תוצאה של מעשיה ו/או מחדליה.

9. סעיף 12 ד להסכם קובע: "האור (האמור) בסעיף 12 ג' לעיל הינו בכפוף לכך, שהאם לא תבצע כל פעולות שיש בהם כדי לפגוע בזכות הבעל בדירה, בכפוף למגוריה של הקטינה עם האם עד למועד הגיע הקטינה לגיל 24 ובכפוף לקיום התחייבויותיה של האם על פי הסכם זה.

10. סעיף 12 ה'ל הסכם להסכם קבוע: "בהגיע הקטינה לגיל 24 תועמד הדירה למכירה בתנאי השוק החופשי והצדדים יחלקו את תמורת הדירה (בניכוי חלקו של בעל הבית) בחלקים שווים ביניהם".

אין עורר כי תיאורו של התובע את המסמכים המשפטיים, נאמן הוא למציאות.

3. הנתבע 2 הוא בן זוגה של הנתבעת ועל-פי הנטען בסעיף 4 לכתב התביעה מתגורר הוא עם הנתבעת בדירה זה 7 שנים (וראה גם סעיף 5 לסיכומי התובע). זאת ועוד, התובע הוסיף וטען כי הנתבעים עשו שינויים ושיפוצים במושכר שלא בהסכמתו. גם על עניין זה למעשה, אין מחלוקת.

4. משכך תבע התובע בשלושה:

א.           סילוק ידו של הנתבע מן הדירה.

ב.            דמי שכירות ראויים, לטעמו, בגובה 252,000 ₪.

ג.            פיצוי חוזי נוסף בגובה 50,000 ₪ בשל הפרת ההסכם, בבחינת מעין פיצוי בגין עגמת נפש.

טענות התובע בתמצית

5. התובע טען כי הסכם הגירושין לא העניק לנתבע זכויות כלשהן ומגוריו הם בעצם בניגוד לאמור בהסכם הגירושין.

6. התובע טען כי גם שיפוץ הדירה סיכן את זכויותיו בה ולאף אחד מן המעשים לא ניתנה הסכמתו.

7. התובע טען כי מגבלותיו הנפשיות שימשו כלי בידי הנתבעים לעשות ככל העולה על רוחם.

טענות הנתבעים בתמצית

8. הנתבעים טענו כי על-פי דין, רשאים היו הם לאפשר מגורי הנתבע 2 בדירה בהיותו "בן זוג".

9. הנתבעים טענו כי לא הוכח או הועד כי בעל הנכס חפץ לפגוע בזכויות התובע, ככל שהן קיימות, בשל מגורי הנתבע 2.

10. הנתבעים טענו כי לא הוכח נזק כלשהו לתובע.

11. הנתבעים טענו כי התובענה מוקדמת מידי ועל התובע להמתין עד הגיע הבת, נשוא ההסכם, לגיל 24.

12. הנתבעים טענו כי גם אם הופר ההסכם פורמאלית, אין בכך מאום.

13. הנתבעים טענו כי זכות התובע לפירוק השיתוף בנכס, לוטה ממילא בערפל ויכול והיא תלויה בשורת סעדים משפטיים בין הצדדים ובינם לבעל הדירה ולכן ספק אם יתגבש, גם בעתיד, נזק כלשהו.

14. הנתבעים סיפרו כי התובע בודד, לא עובד ומצבו הכלכלי רע, אינו בקשר עם הבת ואינו עוזר בגידולה, וכי רק פעולתם בהוצל"פ גרמה להגשת התובענה.

15. הנתבעים טענו כי יש לראות בתובע דייר שנטש את המושכר ואיבד את זכויותיו ולכן אין לו זכות לתבוע סילוק ידו של הנתבע 2.

16. הנתבעים טענו שיש לראות בזמן שחלף הסכמה למגורי הנתבע 2 בדירה.

17. הנתבעים טענו שחוק עשיית עושר ולא במשפט אינו חל בכאן, שכן הסכמת הנתבעת 1 למגורי הנתבע 2, היא מתן זכות שבדין ולא כאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הדורש כי הזכות הגיעה שלא כדין.

18. הנתבעים טענו כי אין לתובע עילת תביעה נוספת, ובכל מקרה עילת התביעה התיישנה.

דיון והכרעה

התיישנות

19. הסכם הגירושין שאושר הוא פסק דין, והתיישנותו רק לאחר 25 שנה. תביעה בדבר הסכם במקרקעין יכול והתיישן על-פי השאלה אם מדובר במקרקעין מוסדרים, אם לאו, לאחר 15 שנה (וראה: סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958)).

20. תובענה לשכר דירה ראוי היא כמובן תובענה כספית וניתן לפוסקה כל עוד שוהה הנתבע 2 בדירה, ומידי יום יוצר את העילה הנטענת, זאת 7 שנים לאחור.

21. הנתבע 2 מתגורר בדירה "רק" 7 שנים, וכפועל יוצא, אני דוחה את טענת ההתיישנות.

"הסכמה" ושיהוי

22. למדנו עוד מהלכת ביאלר הישנה (וראה: ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר, כז(1) 533 {פמ"מ – 19/2/1973}), כי נדרשת הסכמת שני בעלי המקרקעין למגורי בגיר, אפילו בנם של שני הצדדים הוא, שאם לא כן, תסולק ידו של המתגורר, באין הסכמה מצד שני הצדדים.

23. שתיקה או המתנה אינה הסכמה שכן (וקל וחומר במקרקעין) נדרשת הסכמה מפורשת למגורי הנתבע בדירה (וראה: ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, מ(4) 781 {פמ"מ – 28/12/1986}).

24. למעשה, כאשר נכנס אדם לגור במגורי זולתו, צריך הוא לצפות כי אם לא תינתן לו הסכמת כל בעלי הנכס במפורש, עלול הוא להיתבע בכל עת לסילוק ידו מן המקרקעין.

25. מבחינת התובע, ניתן לראות את התנהלותו כמי שבשתיקתו הפך את הנתבע 2 בר רשות ללא תמורה, רשות שהוא (התובע) יכול להפסיקה בכל עת (וראה: ע"א (ת"א) 88/98 לחמיש נ' שלו {פמ"מ – 14/8/2011}).

26. כבר בשעתו נפסק כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבורי ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין (וראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, נ"ז(5) 433 {פמ"מ – 2/7/2003}). על-פי הפסיקה, חלוף הזמן כשלעצמו אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ראה: ע"א 410/87 פריד נ' יונגר, מה(3) 749{פמ"מ – 18/3/1991} {להלן: "עניין פריד-יונגר"}). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (ראה: רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה {פמ"מ – 11/9/2007)). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו.

27. איש אינו כופר בהיות התובע בבחינת אדם מוחלש, הן לעניין מצבו הנפשי והן לעניין מצבו הכלכלי.

28. אביא מעט מדברי, אגב תמ"ש (ת"א) 10246-09-12 ד.ל. נ' נ.ב. (פמ"מ – 6.2.2013) וכך כתבתי שם, בנסותי להסביר את הממשק שבין התיישנות לשיהוי:

"ככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פ"ד מ(2) 668, 671-672 [1986]); ע"א 2452/01 אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582 [2002]).

בהביאי מעט מדברי חברי כב' השופט יחזקאל אליהו אגב תמ"ש (ת"א) 2080-02-12 על האסמכתאות המובאות שם אומר:

סילקו התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (פורסם במאגרים משפטיים) [פורסם בנבו] ניתן ביום 24.3.2008). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פורסם במאגרים משפטיים) [פורסם בנבו] ניתן ביום 22.6.2008).

כב' השופט עמית ניתח ותמצת בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ניתן ביום 19.9.2010) להלן: "עניין גיא ליפל") את הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית. וכך באו לידי ביטוי הדברים בס' 30 לפסה"ד:

"א.        טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית.

ב.           אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו.

ג.            ההנחה היא כי תובע א. "יישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע.

ד.           מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות תמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב.

ה.           להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה".

בסעיף 29 לפסה"ד גיא ליפל הנ"ל קבע כב' השופט עמית:

"בפסיקה ניתן להבחין בנטייה לפרש בצמצום את תחולה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית (ראו: ע"א 2243/03 אברהם נ' רשאד [פורסם בנבו] 18.7.2005); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ [פורסם בנבו], 31.8.2008 (להלן: "עניין טבע תעשיות"); עניין פלונית, בפסקה ו' והאסמכתאות שם, עניין אלנקווה). עם זאת, יש הגורסים כי את חוק ההתיישנות, כמו כל חוק אחר, אין לפרס לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב, אלא על פי תכליתו (הנשיא ברק בע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ פ"ד נו(3) 345 (2002)). גישת הביניים גורסת כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (ראו דברי השופטת (כתוארה אז) בייניש בע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל –משרד הבטחון [פורסם בנבו], 16.8.2005). הצעת החוק נקטה גישה מאוזנת בין התובעים לנתבעים, כפי שעולה מהמבוא להצעת החוק (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת ([פורסם בנבו] (206.10) (להלן: "נסייר"))." 

29. לדברי לעיל, מצטרף גם שיקול של מדיניות משפטית ראויה, כזו המשתקפת ונובעת גם מהלכת גיא-ליפל שהבאתי לעיל.

30. מדיניות שכזו אינה חפצה לעודד התעוררתם מחדש של סכסוכים, שנים רבות אחרי שקמה עילת התביעה, מבלי שכל אחד ואחד מיחידיו ידע לאחר שנים מה עוד יתבע ממנו ומי ידע אימתי. אך מאידך, היא נושאת פנים לחולשות התובע ומגלה סובלנות כלפיהן.

31. מגיע אני לעסוק בשאלת השיהוי. אכן לכאורה, חוסר הגינות בסיסי טמון בכך שאדם ניעור לתבוע שנים רבות לאחר האירוע המכונן. מכאן, שעל התובע להיות מודע לחובתו שלא להשתהות בהגשת תביעתו שמא יראה כמי שמחל על תביעתו או – ייצור מצג ולפיו ויתר הוא על הזכות.

32. ועדיין בהתקיים זכות תביעה, אנו רגילים לומר כי טענת השיהוי, כחי הנושא עצמו, תשמש לדחיית תובענה רק במקרים חריגים ומטעמים של צדק והגינות, כמו גם שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה להליך שיפוטי תקין.

33. אם חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ראה: עניין פריד-יונגר, לעיל), ועל הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. בנושא השיהוי, מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, היינו על הטוען לשיהוי (ראה: ע"א 2950/07 סולימאן נ' מינהל מקרקעי ישראל {פמ"מ – 26.10.2009}).

34. בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, נט(1) 665 (פמ"מ – 8.9.2004), נאמר על-ידי כב' השופט א. רובינשטיין:

"בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשוו סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1)199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשית הישר והטוב" (דברים, ו', י"ח)".

35. ההלכה לעיל, כוחה יפה גם להמשך דיוננו באשר לדרך התנהלות הנתבעים.

36. הבה נפנה לפסק הדין אשר ניתן בבש"א (ת"א) 12603/06 ד.ש. נ' מ.פ. {פמ"מ 6.8.2008}). אמרה סגנית הנשיא, כבוד השופטת סיון ז"ל (כתוארה דאז), בין השאר:

"גם טענות השיהוי, מניעות וויתור מטעמם של המבקשים מהותיות בעיני לצורך ההכרעה בדבר סילוקה של תביעת התובעת על הסף ומהטעמים שכבר פורטו: תביעתה של התובעת למתן פסק דין הצהרתי במאובחן מתביעה כספית כנגד הזוכים – הינה תביעה מן היושר, והיא כפופה גם לדיני השיהוי.

תביעה שביושר מתיישנת עכשיו כבדרך שתביעה שבדין מתיישנת, אך תביעה שביושר יכול שתידחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי הייתה קצרה מתקופת ההתיישנות: תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק היא עכשיו "הגבול העליון" של תקופת השיהוי (י. זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 568)".

               אך בכאן כבר אמרנו שהתובענה רחוקה מלהגיע למשך זמן ההתיישנות.

37. בשל מיוחדותו של הסכם הגירושין הנובע מיחסי משפחה, חלים עליו, לטעמי, בגדר מובן מאליו, גם שני כללי יסוד שאינם דורשים כתב:

א.           חלות סעיפים 12, 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי) (וראה: בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, נט(1) 665 {פמ"מ – 8/9/2004} {להלן: "בע"מ 5939/04"}, וכן ע"א 700/81 פז נ' פז, לח (2) 736 {פמ"מ – 24/6/1984}), והרי לא תמצא כמעט חוזה ובו נמצא צורך להוסיף בכתב ובמפורש כי חלים עליו תום לב ודרך מקובלת.

ב.            חיוב הצדדים בדרגה נוספת שהיא מעל עקרון תום הלב הרגיל, אותה מדרגה שכונתה על ידי כב' השופט רובינשטיין בשם "הגינות" (וראה: "בע"מ 5939/04", לעיל).

38. כשם שהדין מבחין למשל בין רשלנות ופזיזות, כך יש להבדיל תום לב מהגינות. הללו הם מושגים משלימים ולא בהכרח זהים. ההגינות היא לכן בבחינת חובת תום לב מוגברת.

39. המשכו של עקרון תום הלב והגינות גם נמצא ב"פרק נוסף" בחוזה המשפחתי, הקובע, כי צד לחוזה שכזה יכול אפילו לחוב ברשלנות או בעילה של הפרת חוזה, אם לא ינהג זהירות ראויה בשותפו לחוזה. במילים אחרות נאמר, כי הנתבעים נהגו בתובע מידת זלזול והתעלמות בשל חולשותיו. די בכך כדי לדחות כל טיעון לשיהוי.

40. ביחסי משפחה מובנה איסור מכללא לעשות שימוש לרעה גם בזכויות דיוניות הניתנות לבן הזוג (ראה: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, לה(3) 449 {פמ"מ- 4/6/1981}). במילים אחרות, הדין מאפשר שלא ליתן לצד אפילו זכויות ברורות בדיני המשפחה שעה שהוא רואה בפעולותיו חוסר תום לב (ראה: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, מט(3) 529 {פמ"מ – 13.8.1985}).

41. הפועל היוצא מדברי לעיל הוא, שכשם ש"החוזה המשפחתי" (הנובע מיחסי משפחה בעבר או בהווה), מכיל פרקים אפילו מכללא לעניין משמורת, סדרי ראיה, חלוקת רכוש ואחזקתו, זכויות למזונות וכו', הוא מכיל גם "עקרון על" אשר התפתח, לפחות מאז חוקק חוק החוזים (חלק כללי), והשולל מכל וכל תכסיסנות אגב נתינת וקבלת זכויות משפטיות.

42. כך למשל בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני (פמ"מ – 14/7/2004), קבע כב' הנשיא א. ברק:

"דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים והנוצרים בנסיבות אינטימיות בי-אישיות".

               ראו אף פסק דינה של סגנית הנשיאה, כבוד השופטת נ. מימון בתמ"ש (י-ם) 24760/08 ש.ב.ר. נ' ר.ר. (פמ"מ – 25/3/2010), בו קבעה:

"כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים "על עצמם מערכת של זכויות וחובות... בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות, סוככת עליהם מטריית חובת תום הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)... כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות א. לוקח על עצמו הבעל, או גם האישה, מכל מקום תחול חובת תום הלב... זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים. כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר".

43. ומהו אותו "יתר שאת" ו"יחסים מיוחדים" להם כיוונה השופטת מימון, אם לא אותה חובה להגינות, לזהירות מוגברת וכו'?

44. ולעניין חובת ההגינות, נשיאת ביהמ"ש העליון, כב' הנשיאה ד' ביניש, בבג"צ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פמ"מ – 23/6/2009), בפס' 38-39:

"תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חלק עקרון תום-הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים "יריבים" (ראו אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה דרך ב 550 (1993) (להלן: ברק – פרשנות החקיקה); דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי-הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגגרת ניהול הלכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 15.1.2007), פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)....

ככלל, התפיסה המנחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת - אמת-המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה".

45. טיבם של ההגינות ותום הלב צריכים להיבחן בהבנה, שלא כל הסכם או התנהלות בתחום התא המשפחתי צריכה או נכונה היא למשפט (וראה: תמ"ש (ת"א) 23849-08-10 י.ק. נ' ב.ש.ק. {פמ"מ – 9/10/2011}). ואולם, דריסת זכויות הזולת אינה יכולה להפוך ל"בלתי שפיטה".

46. הרחבתי במתכוון בשאלת תום הלב וההגינות (שהם קריטריון מרכזי לעניין דיון בשיהוי), על מנת לומר כי, כפי שהנתבעים עצמם מודים, הם חזקים כפל מונים מן התובע, נפשית וכלכלית.

47. הסובל מעוני ומבעיות נפשיות, לא ייתפס בראי דיני השיהוי על נקלה כ"משתהה שלא בדין", כ"מסכים", או כמי שתובע מאוחר מידי. איש שכזה, קשה הרבה יותר לייחס לו "חוסר הגינות" בשל עיתוי תביעתו. והרי גם הנתבעים עצמם אינם טוענים כי קיבלו מן התובע הסכמה מפורשת כלשהי.

48. ובכלל, חובת תום הלב הדיוני חלה גם על הנתבעים המצליחים לטעון באחת, כי מחד "התיישנה התביעה" ומאידך, כי היא מאוחרת מידי.

49. משהפרה הנתבעת 1 ולמעשה גם הנתבע 2 את פסק הדין, הוא הסכם הגירושין, קשה לומר כבסיסם של דברים, כי בלתי הגון הוא לאפשר לתובע להתריע על ההפרה ולתבוע הנובע ממנה לעת בה יאזור כוחות.

50. ביום 22/11/17, בעמ' 8 העיד התובע כך:

"ש.        כמה זמן אתה יודע ש..... גר בדירה?

ת.           כמה שנים, לא יודע להעריך. חמש-שש שנים.

ש.          ותסכים איתי שאתה לא התנגדת לזה שהוא יגור שם.

ת.           לא התנגדתי, אבל אמרתי לו, אני זוכר בזמנו היתה לנו שיחת טלפון הראשונה בשנת 2011, באותו זמן הייתי מאושפז ב.....והם גם באו לבקר אותי, .... ..... ו......וניסו לשכנע אותי שהוא רוצה לגור בדירה. במצבי אז כמובן שאמרתי לו שזה לא בא בחשבון ולאחר מכן היתה לנו שיחת טלפון. לא הייתי במצב טוב. בשיחה עצמה, כמו ששמענו בשיחה עצמה, היא די מוזרה, כי רואים שהיה המשך לשיחה. לא היתה התחלה, יש אמצע ואין לה סוף, כמו השיחה שהוקלטה עם אבא שלי. הוא לא אמר לי בהתחלה "היי, שלום" וגם רואים כאן בלבול באמצע השיחה, כל רגע "אני באמצע תפקיד" ונכנסים לי בשיחה וגם השיחה נתקעת בזה שאני אומר שאני לא צריך כלום בעולם הזה, מדבר כאדם מיואש. אני הסברתי את זה ל..... הרבה פעמים, שאתה יכול לגור בדירה כאורח בלבד ולא למגורי קבע. הוא גם שאל אותי בזמנו "מה זה מבחינתך אורח?" אז אמרתי לו שהוא יכול לבקר, כמו אורח שבא ליום-יומיים ולא למגורי קבע.

מה שהכעיס אותי הכי הרבה זה שעשו בדירה מה שרצו ואפילו לא טרחו להרים אלי טלפון: "א....., מותר לנו לעשות שינוי בדירה?" שיפצו את המטבח, את השירותים, את האמבטיה."

ובעמ' 9 העיד:

"ש.        מבחינת הבת שלך, לא עדיף שיהיה לה אמא ודמות אב?

ת.           עד היום עשיתי כל מה שאני יכול למען הבת שלי. ברגע ש.... הלכה איתי ב"כאסח" ובצורה של זלזול ונקמה וכעס על זה שלא קיבלה את המזונות כמו שהיתה צריכה לקבל את המזונות אז אמרתי ש"הגיעו מים עד נפש". הם גם עבדו עלי בכך שהוא נכנס למגורי קבע.

אמנם אני אדם חולה נפש, אבל אני לא אדם טיפש ויש להבדיל מהשתיים. עברתי הרבה אשפוזים ומספר רב של ניסיונות אובדניים, אפשר להגיד חמישה ניסיונות אובדניים החל מהקיץ האחרון. אני מתחייב, אפילו שאתה בתור עורך דינה אומר שזה לא נכון, שיש לי הוכחות שהזוג הזה נשוי כבר כמה שנים והם עשו את זה ב.... כי חתמתי בזמנו לילדה. הילדה לא יכולה לצאת ללא אישור האב והאם ללא חתימת האב והוא אמר לי בזמנו שהוא נוסע ל..... למה נוסעים לשם? כדי להתחתן וזה גם מופיע ב"פייסבוק". יש לי גם תמונות מה"פייסבוק", שם כתוב "בעלי היקר" (מציג תמונות).

ש.          אתה אומר שלפי מיטב ידיעתך .... גר שם שש שנים?

ת.           לא יודע. הוא טען בהתחלה שהוא גר בין 7-9 שנים ופתאום זה ירד ל- 6 שנים.

ש.          מה קרה עכשיו? חשבת ששש שנים הוא בא והולך? הוא גר שם, הם מנהלים חיים משותפים כבר שש שנים, אז למה הגשת עכשיו את התביעה?

ת.           הרגשתי מרומה, עד שה"אסימון ירד לי", שהבן אדם מנסה לקחת לי את הנכס שלי. הוא משקיע בדירה בלי סוף, הוא התחתן ולא אמר וגרושתי פתחה תיבת פנדורה בכך ששוב תבעה אותי במזונות על-ידי הוצל"פ ולא הרימה טלפון וניסתה לסדר את זה."

51. עדות התובע אמינה בעיני, ואין בדבריו לגרוע מזכותו לסיים את רשיון המגורים של התובע, לתבוע בגין הפרת ההסכם מכאן ואילך, גם לדרוש שכר דירה ראוי, במיוחד לאור מצבו.

52. דין הטענה בדבר "הסכמת התובע", או שיהוי בהגשת התובענה, להידחות.

האם התובענה מוקדמת מידי

53. אין עורר כי מגורי הנתבע 2 בדירה, נוגדים ומפרים את הסכם הגירושין, והם למעשה הפרת פסק הדין.

54. לשון הסכם הגירושין ולפיו "האשה מתחייבת שלא להכניס דייר ... למגורי קבע...", אינה משתמעת לשני פנים וכבר נפסק כי לא ניתן לשנות פסק דין על-ידי התנהגות (וראה: ע"מ (ת"א) 1194/02 ג' כ' נ' ד' כ' {פמ"מ – 14/8/2003}).

55. לאמור, השלמת התובע עם מגורי הנתבע 2 משך 7 שנים אין בה לבטל הוראות פסק דין.

56. למעשה, טוענים הנתבעים טענה מקוממת מעט ולפיה הם מפרים את ההסכם בריש גלי אך הנפגע מן ההפרה צריך להמתין עד לתום תקופת החוזה על מנת לתבוע בגין ההפרה הידועה כבר היום. למעשה, לו תתקבל טענתם, תהא משמעה, כי על התובע היה להמתין עד שתתיישן תביעתו.

57. למעשה התובענה היא מידתית, שכן אין היא מבקשת לסיים את מגורי הנתבעת 1 והבת בדירה, להבדיל מהנתבע 2, למרות שמדובר בהפרה יסודית, שהפרה הנתבעת 1 את ההסכם.

58. קובעים דיני החוזים כי הפרה יסודית של חוזה מאפשרת את דרישת אכיפתו או ביטלו של ההסכם, הכול כטוב בעיני הנפגע (וראה: ע"א 3300/04 צול ניהול פרוייקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד {פמ"מ – 9/12/2009}).

59. משאין מחלוקת כי הנתבעת 1 הפרה (יחד עם הנתבע 2) את הסכם הגירושין הפרה יסודית, אין נפקא מינה אם יכול התובע לעת הזו להצביע על נזק אם לאו, לצורך דרישת אכיפת ההסכם (וראה: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח ניניו ז"ל, מו(2) 254 {פמ"מ – 4/3/1992}).

60. נכון שהנתבע 2 אינו חתום על הסכם הגירושין, אך למעשה נובעת שהייתו בנכס רק מהסכמת הנתבעת 1 ומשזו הפרה את ההסכם, נקלע הנתבע 2 לתוצאות ההפרה משל היה הוא מי שקיבל נכס שאינו של הנותן.

61. כאמור, תובענה בשל הפרת פסק דין לצורך אכיפתו, יכולה להתבצע עם ההפרה ואילך, ואין הנתבעים יכולים לטעון כי התובענה "מוקדמת מידי". דין הטענה להידחות.

62. לשאלה מה קרה בעקבות הפרת ההסכם לעניין הסדרת מגורי הנתבע 2 ושיפוץ הדירה, העידה הנתבעת ביום 22.10.17 מעמ' 10, כך:

"ש.        יש ביניכם הסכם ממון?

ת.           הסכם ממון יש, כן.

ש.          ממתי הוא גר בדירה?

ת.           משנת 2011. חצי שנה, בערך, של 2011.

ש.          כשאת מתכוונת שהוא גר בדירה, הכוונה באופן קבוע?

ת.           כן. בן זוגי.

ש.          מדוע לא דאגתם לעשות הסכם חדש או להגיע להבנות עם ...., שהוא מסכים שא.... יגור שם?

ת.           לא היה עם מי לדבר.

ש.          לבית המשפט: הוא היה חולה?

ת.           לא. הוא בחר להתנתק ולא להיות בקשר.

ש.          לבית המשפט: ברור היה לך שאם את רוצה לעשות שימוש בדירה צריך ליידע אותו. טרחת ליידע אותו?

ת.           ניסיתי לחפש אותו, הוא לא ענה לטלפונים."

63. ברור על רקע האמור לעיל, כי טענת הנתבעת 1 כי התובע "לא היה חולה אלא בחר להתנתק", רחוקה מן הדיוק, ולמעשה נוח היה לנתבעים שלא לשאול את הנתבע ולעשות כרצונם.

"ממילא יהא קשה לפרק השיתוף"

64. בסעיפים 13 ו-14 לסיכומיהם, כתבו הנתבעים:

"13.       על מנת לסבר את האוזן, נבהיר להלן חלק מההליכים הצפויים לצדדים במקרה של דרישה עתידית מצדו של ... פירוק שיתוף במושכר מוגן:

13.1.     מאחר ומנגנון פירוק השיתוף לא הוגדר בהסכם הגירושין הרי יתכן שהצדדים יסכימו על הדרך לפירוק השיתוף ויתכן שלא יסכימו ובמקרה האחרון תידרש התערבות של ערכאות משפטיות לקביעת מנגנון מתאים.

13.2.     אם ייקבע מנגנון לפירוק השיתוף בדרך של מכירה לצד שלישי יהיה על הצדדים לשתף פעולה ולמצוא קונה מתאים. לאור מצב שוק הדיירות המוגנת ההולך ונעלם, ספק אם יימצא קונה כזה.

13.3.     אף אם יימצא קונה, הרי נדרשת לעסקה כזו הסכמת בעל הבית (סעיף 68 לחוק הגנת הדייר). אם בעל הבית יסרב לעסקה הרי יתכן שיתעורר צורך לנהל מולו הליכים משפטיים (סעיף 93 לחוק הגנת הדייר), שסיכוייהם, בשלב זה, אינם ברורים כלל וכלל.

               כך למשל מאחר שבעל הבית אינו מחויב להסכם הגירושין, הוא עלול להעלות טענות כנגד זכאותו של ...., כמי שנטש את המושכר, לבצע עסק מול צד שלישי או נגד פירוק השיתוף בין הצדדים, ככל שיבוצע בדרך אחרת.

14. מהאמור לעיל עולה כי לא זו בלבד שלא הוכח נזק, הרי שגם בעתיד, נזק כלשהו יוכל להתגבש, אם בכלל, רק אחרי סדרה ארוכה למדי של צעדים והליכים, בין הצדדים לבין עצמם, בינם לבין בעל הבית ויתכן שאף מול צדדים שלישיים ולאחר בחינה של סוגית האשם בדיני נזיקין.

65. גם בטיעון זה יש יותר ציניות מממש. הקשיים הנכונים כשלעצמם שהוזכרו לעיל, היו נכונים גם לעת חתימת ואשרור הסכם הגירושין.

66. התובע והנתבעת 1 על-פי פסק הדין, ראו עצמם כשירים לפרק את השיתוף בזכות הדיירות המוגנת (והרי כמו מכח אנלוגיה במשק חקלאי, ניתן לפסוק שווי ולאו דווקא מכר, (וראה: רמ"ש (י-ם) 37167-07-17 א. י. נ' ש. י. {פמ"מ – 11/9/2017}), והנתבעים אינם רשאים בחוסר תום לב לטעון כי מותר להם להפר את ההסכם, שכן ממילא יקשה על התובע לקבל זכויותיו.

67. הקושי או הסרבול במימוש פירוק השיתוף, אינם זכות לנתבעים או מי מהם להפר פסק דין או ליצור הכבדה נוספת בקיום דייר נוסף בנכס, הוא הנתבע 2.

האם חל חוק עשיית עושר ולא במשפט?

68. לטעמי התשובה היא בכן ובניגוד לטענת הנתבעים, שהרי הנתבעת 1 אמנם התירה לנתבע 2 להיכנס ולגור בנכס אך מלכתחילה לא הייתה היא, על-פי פסק הדין, רשאית לעשות זאת.

69. לא תוכל איפה לומר כי שהות הנתבע 2 בנכס היא "כדין".

האם תניית איסור מגורי בן זוג בטלה?

70. מסעיף 4 לסיכומיהם כתבו הנתבעים כך:

"4.         ההסכם אוסר על .... להכניס דייר למושכר. האם הפרה .... את ההסכם כשהתירה לבן זוגה להתגורר במושכר?".

5. הסוגיה של הכנסת בן זוג למגורים ביחד עם דייר מוגן נבחנה בפסיקה באופן נרחב. בע"א 4133/97, 4100 רינדר ואח' נ' ויזלטיר; דרור נ' תדמור ואח', פ"ד נ"ב(4) 580 נבחן סעיף בהסכם שכירות שבו נקבע כך:

"השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או על חלק ממנו וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו, בין אם השימוש או ההנאה החלקית מוגדרים או בלתי מוגדרים וכן אסור לשוכר להעניק למי שהוא זכות במושכר כבר-רשות בין בתמורה או בלי כל תמורה, בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר".

עינינו הרואות כי מדובר בניסוח רחב האוסר בכל דרך ולשון ובכל צורה ואופן הכנסת אדם למגורים ביחד עם השוכר.

6. בית המשפט בחן את לשון הסעיף לאור חוק הגנת הדייר ותכליתו ולאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וקבע כך:

"...אין לפרש את סעיף 5 לחוזה כאוסר על אדם להביא את בן-זוגו לגור עמו בדירה השכורה על-ידיו בהיותו, הוא בלבד, שוכר מוגן על-פי חוק הגנת הדייר וכי הכנסת בן-זוג לגור עמו מהווה הפרה של חוזה השכירות ומכאן עילה לפנותו על פי חוק הגנת הדייר. אפשר אף שטענה כזו מנוגדת לתקנת הציבור. ייתכן גם שחוק-יסוד: כבוד האם וחירותו עומד דווקא כאן לטובת הדייר ועומד לרועץ, במקרה כזה, לבעל הבית. משמעות טענת המערערים היא, למעשה, כי דייר מוגן החפץ לחיות עם בן-זוגו, חייב לוותר על זכותו המוגנת בדירה. לא רק שסעיף 20 לחוק סבר אחרת, אלא שפירוש זה מקומם. גם ההיגיון והשכל הישר אינם יכולים להשלים עם פירוש כזה, אשר ייטיב עם בעל הבית, אך יבטל את הגנת החוק במקרה שלפנינו לגבי אשה שמצאה בן-זוג שיחיה עמה, בדירתה, שבה הייתה דיירת מוגנת. פירוש כזה הנטען על-ידי המערערים יכול להוות מכה מוחצת כלפי האישה אשר החוק, בוודאי, אינו מסכים עמו.

השיקול השני נוגע למהות הפעולה אשר נטען לגביה כי היא מהווה הפרה של הסכם השכירות המוגנת. מדובר במהלך של הקמת תא מפחתי. זוהי פעולה בסיסית מובנת מאליה, על פני רצף חייו של אדם. זהו מצב, שאותו רואים רוב בני-האדם כצורך טבעי, אקסיומטי...

7. על רקע דברים אלה, אני סבור כי אין לייחס לצדדים להסכם השכירות המוגנת, אשר לא התייחסו במפורש לעניין זה, כי התכוונו לאסור על מגוריהם של בני התא המשפחתי בדירה נושא ההסכם... דיירות מוגנת אינה שכירות לתקופת זמן קצרה וקצובה. מדובר בתקופת שימוש ארוכה, בלתי מוגדרת, החובקת את השימושים הטבעיים והמקובלים של הדייר בדירה. גם מקום שבו השוכר על-פי הסכם השכירות המוגנת אינו בעל משפחה, בדרך כלל יצירתו של תא משפחתי, ומגוריה של המשפחה הגרעינית בדירה, הם שימוש טבעי וצפוי מאין כמותו בדירה. בשל כך, ניתן להניח כי בהיעדר התניה מפורשת לסתור, שימוש כזה הוא חלק מבסיס ההסכמה בין הצדדים...

... דברים אלה יפים גם למצב שבו מי שידוע בציבור כבן-זוגו של הדייר עובר להתגורר עמו. בשני מצבים אלה, אין לראות הפרה של הוראת סעיף 5 להסכם הדיירות המוגנת.

...מקל וחומר, שאין זה סביר לעשות כן בנסיבות המקרה שבפנינו, שבו הדיירים המקוריים היו בני-זוג נשואים. לא ניתן לזהות פגיעה כלשהי בציפיותיו הלגיטימיות של בעל הבית, אשר קיבל דמי-מפתח מזוג נשוי...

...בשולי הדיון בע"א 4100/97 אעיר, כי במקרה שבפנינו לא נדונה הוראה אשר אוסרת במפורש יצירת תא משפחתי בדירת המגורים המוגנת. בשל כך, אין צורך לנקוט עמדה בסוגיה אם התניה מפורשת כאמור – בין ככלל ובין בנסיבות מסוימות – עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. סוגיה זו מעוררת שאלות קשות, שאותן ניתן להותיר למקרה המתאים.

8. ניתן אולי לטעון כי בענייננו שונים הדברים שכן ההסכם נחתם בין זוג דיירים ולא בין דייר לבעל הבית. אולם לדידנו הבל זה, אין בו כדי לשנות דבר, מאחר שהעקרון שבפס"ד רינדר חל גם אצלנו: הקמת תא משפחתי ומגורים משותפים של בני זוג הן פעולות בסיסיות ושלילתן אינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לחוזה ואף עם תקנת הציבור (ראה גם רע"א 876/02 משה בן דוד נ' יפה מרקוביץ, תק-על 2002 (4) 488).

9. בענייננו ניסוח סעיף האיסור הוא צר הרבה יותר מהסעיף שנדון בפס"ד רינדר."

71. דעתי אינה כדעת הנתבעים ולו בשל שוני מהותי אחד והוא, קיומו של פסק דין ספציפי החל על התובע והנתבעת 1.

72. יכול (ועשה) בית המשפט העליון לקבוע נורמה ולפיה משכיר בדיירות מוגנת צריך להביא בחשבון נישואי הדייר המוגן, ויש צורך בתניה מפורשת למנוע זאת, אך בכאן נתקיימה תניה מפורשת בין הצדדים על דרך פסק דין שלא ניתן לבטלו ללא פסק דין מפורש אחר (וראה: רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' וינשטיין {פמ"מ – 8/3/2009}).

73. לא דומה הסכם גירושין שהוא פסק דין, להסכם עם משכיר. הסכם הגירושין הוא כלים שלובים (וראה: תמ"ש (ת"א) 46648-04-14 ר. ש. נ' ד. ש. {פמ"מ – 6/11/2016}). באים בו לידי ביטוי צרכי מדור של קטין, שיעורי המזונות, טובת קטין מבחינת סבירות מגוריו, הסדר איזון המשאבים, יכולת השתכרות ושאר תחומים שאינם שיקול, אגב הסכם שכירות סתם.

74. פירוק שיתוף במדור על דרך דחיית המועד על מנת לספק מדור לקטין, היא לפעמים כורח בל יגונה אך יחד עם הסכמה כזו נדרשות תדיר תניות מגן למען לא ישתלט בן הזוג הנשאר בדירה על זכויות זולתו.

75. אם תתקבל טענת הנתבעים ולפיה לא יכול התובע להסתמך אפילו על פסק דין, לבל ייכנס זר לדירה, אזי מי יסכים בעתיד להסדר פירוק שיתוף נדחה? והרי לך שיקול של נקיטת מדיניות משפטית ראויה.

76. למעשה, על דרך פירוק השיתוף הנדחה, פרע התובע דמי מדור, אך אלו היו צריכים לפחות בכמחצית מרגע שנכנס בן הזוג לדירה (ראה: תמ"ש (ת"א) 6935-08-12 ג. נ' ע. {פמ"מ – 3/3/2013}).

77. כשם שלנתבעת 1 זכות הייתה להקדים את עזיבת הדירה ואת הפירוק ולתבוע דמי מדור, זכאי כמובן התובע לדרוש אכיפת ההסכם כאשר זה הופר.

78. כבודו של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו במקומו מונח ועמו הזכות הטבעית לבוא בזוגיות, אך אותו חוק יסוד מגן, בנוסף על ההגנה שבפסק הדין גם על קניין התובע וזכויותיו שלא יופר פסק הדין, ואם יופר, יתוקן המעוות.

79. אמור מעתה, כי מבלי לעתור מראש לביטול פסק הדין, נתפסים הנתבעים ובוודאי הנתבעת 1, כמי שהפרו את פסק הדין.

האם נטש התובע את המושכר?

80. קטונתי מלהבין את העומק שבטענה זו.

81. הרי אין עורר כי התובע אכן אינו מתגורר בדירה, אלא שטענת "דייר שנטש" שמורה כמובן לבעל הנכס בראש ובראשונה.

82. כנגד הנתבעת 1 יש כמובן מניעות מלטעון להעדר זכויות לתובע, שכן "נטישתו" לא הייתה אלא פרי ההסכם עמה.

83. התובע שינה מצבו לרעה לטובת הנתבעת 1, וכנגדה קמה מניעות מלטעון כנגד ההסכם לאחר נטילתה את תמורתו (מגורים חינם בדירה).

84. הנתבעת 1 או הנתבעים אינם יכולים לומר בבחינת "חתמתי הסכם המשמר את זכויות התובע ולכן כשעזב על-פי ההסכם, אין לו זכויות" (בשל נטישה). אבסורד הוא ולא רק חוסר תום לב דיוני.

האם הוכח נזק?

85. דומה כי בכאן צודקים הנתבעים ונזק ספציפי כלשהו לא הוכח.

86. אוסיף עוד ואומר, כי אמנם מניעות מלתבוע בשל שיהוי אין כאן, אך להשתהותו של התובע מלתבוע כ-7 שנים, ישנה משמעות לגבי המועד ממנו מחשבים חבות.

דמי שימוש

87. המעיין בעמ"ש (ת"א) 48595-05-10 (לא פורסם) ובעמ"ש (ת"א) 1396-09-12 פלונית נ' אלמוני (פמ"מ – 21/4/2013), ילמד כי תרומת התובע לעיכוב והתנהלותו, יש בהם עד כדי ביטול זכותו לקבל דמי שימוש ראויים או הפחתתם, למצער, עד למועד הגשת תביעתו. והרי ממילא מסכים הוא להמשך מגורי הנתבעת בדירה עד תום המועד החוזי, וללא תמורה.

88. עוד בשעתו כתבתי אגב תמ"ש (ת"א) 3652-08-10 נ.ג. ואח' נ' ש.ג. (פמ"מ – 25/5/2011), כך:

"זאת ועוד, האם כל שהיה כדין של אדם בנכס הופכת אותו לשוכר בכח של שותף נוסף בנכס ומזכה את הבעלים הנוסף בזכות לשכ"ד ע"פ מחיר השוק בנכס פנוי? האם בכלל נוצרת זכות אוטומטית לקבלת דמי שכירות מעצם המגורים? המענה הינו בשלילה, וכל מקרה ונסיבותיו".

89. למעשה, לא הוכיח התובע מה שווי דמי השימוש בדירה וכל שיכול אני לומר בשלב זה הוא כי לימים, לו תוגש תובענה, ובנסיבות העניין יתכן ויהא התובע זכאי לשווי רבע (יש לו 1/2 זכויות והנתבע 2 יכול לחוב לו רק 1/2 מהן, לאמור 1/4) משכר דירה ראוי מיום הגשת תביעתו בכאן, הוא יום 16/1/2017, ועד לעזיבת הנתבע 2 את הנכס בפועל.

סילוק יד

90. כפי שהסברתי קודם לכן, אזי דרישת התובע בעניין זה מכוונת לשניים:

א.           אכיפת פסק הדין.

ב.            ביטול רישיון המגורים.

91. בדבר קיום הפרה אין עורר, ואני כאמור השתכנעתי כי זכאי התובע לדרוש ולקבל את ביצוע פסק הדין. השאלה היא אימתי.

92. כאמור, לעניין זה יפות ההלכות אשר נקבעו לעניין ביטול רשות מגורים ללא תמורה, רשות שניתנה על-ידי התובע בשתיקתו עד למתן הודעתו כי חפץ הוא לסיים את שתיקתו ולדרוש ביצוע ההסכם.

93. לעניין הפרת פסק הדין, אין עורר כי מגורי בן הזוג (הנתבע 2) משך שנים בדירה הם בגדר מגורי קבע.

94. אלא שלעניין אכיפת פסק הדין, יכול היה התובע לבחור בין תיקון המעוות, לאמור החזרת המצב הקבוע על-פי סעיף 12ג' להסכם על דרך סיום רישיון המגורים של הנתבע 2, לבין האמור בסעיף 12ה', לאמור סיום תקופת מגורי הנתבעת 1 והוצאת הדירה למכירה. התובע כאמור, בחר באופציה הראשונה, המתונה יותר, שכן הנתבעת 1 יכולה תמיד להחליט דווקא על ביצוע האופציה של מכר מוקדם.

95. הנתבעים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי הנתבע 2 נתן דבר מה תמורת מגוריו בדירה. וגם לו כן היו עושים, יכול גם יכול ומתן זה היה מתקזז כנגד שווי מגורי הנתבע 2 בדירה.

96. אגב תמ"ש (ת"א) 66009-06-16 ו. ג. נ' כ. א. ס. (פמ"מ – 18/1/2018), כתבתי בין השאר כך:

"42.       בבסיס אותה "זעקת הגינות" (שבהלכת ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185), היא העדפת מי שנתן תמורה ממשית, ושיקוף התמורה במתן זכויות למי שנותן תמורה והעדפתו על פני המקבל בלא תמורה.

43. אמר בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (ע"א (מרכז) 14713-11-08 קאפי נ' מנהל מקרקעי ישראל (פמ"מ -27/1/2010), בין השאר כדלהלן:

"רישיון במקרקעין יכול שינתן על פי חוזה בין הצדדים או מכללא. זה האחרון הוא "היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע" (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 24 (תשנ"ה) (להלן: "זלצמן") וכך מצינו במאמרה של זלצמן:

בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך. הסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין לפעולתו של פלוני בנכס היא שמונחת בבסיסה של הרשות מכללא. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס" (שם, בעמ' 56-57) . הרשות אינה מסתיימת כל עוד לא גילה בעל המקרקעין כי בדעתו לבטלה. עם זאת, תיתכנה נסיבות בהן לא תבוטל הרשות באופן מיידי וחד צדדי, על אף כוונתו של בעל המקרקעין להביא לסיומה: עקרונית, רשות שנלמדה מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זוהי רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני. אולם, ככל שהיא נמשכת בלא תגובה מצידו של בעל המקרקעין היא יוצרת ציפיה אצל פלוני להמשך קיומה גם בעתיד....נסיבות המקרה שבמסגרתן נלמדת הסכמתו בשתיקה של בעל המקרקעין, עשויות למנוע את בעל המקרקעין מכוחו של דין ההשתק, או עקרון תום הלב, מלהביא את הרשות לסיומה באורח חד צדדי ומייד" זלצמן 57).

ביטול הרישיון יכול שיותנה בתנאים שונים, מטעמי צדק, ולעתים יקבע בית המשפט כי הוא אינו ניתן לביטול:

המסקנה לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2)337, 341 (1985).

97. בנסיבות שבפני, לא רק שלא מצאתי ראיה וגם לא טענה של ממש, כי הנתבע 2 נתן תמורה לתובע, גם לא מצאתי ראייה לפיה ניתנה רשות בלתי הדירה. אך הטענה של הנתבעים כי התובע "השלים" עם מגורי הנתבע 2 בדירה, מצריכה הרחבה בסוגיה זו.

98. את סוגיית הרישיון הבלתי הדיר סיכם בקצרה, וכיאה כב' סגן הנשיא א. זגורי, אגב תמ"ש (טבריה) 2690-10-10 י.נ. נ' ר.נ. (פמ"מ – 3/3/2013), וכך:

"הרשיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק (Estoppel) שפותחה בדיני היושר האנגליים.  השתק נועד למנוע תוצאות בלתי-צודקות, המתחייבות לכאורה מן הדין, על-ידי השתקת המתנגדים מלטעון בבית-המשפט טענות משפטיות או עובדתיות, שהן נכונות כלשעצמן.  השתק כמו זה שבענייננו מונע מבעל-זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה, על-ידי השקעות שהשקיע במקרקעין מתוך ציפייה שיצרה אצלו ההרשאה להמשך קיומה של הרשות להשתמש בהם, כל עוד הוא רוצה בכך.  עם זאת, לנוכח שיקולי הצדק שביסוד ההשתק, הפעלת הכלל היא גמישה ולבית-המשפט ניתן שיקול-דעת בקביעת הסעדים – אם רשות שימוש במקרקעין ללא-הגבלה ואם פיצויים – על-פי נסיבות המקרה הקונקרטי.

כאשר הצדק מחייב קיומה של זכות בלתי-הדירה, אין היא באה לסיומה עם העברת המקרקעין, אלא מכוחו של ההשתק, המכונה גם השתק קנייני (Proprietary Estoppel), היא חלה כלפי צד שלישי – נושה, יורש או רוכש – שזכויות בעל-המקרקעין עברו אליו.  זאת, להוציא רוכש המקרקעין בתמורה ובתום-לב, שלא ידע על קיומה של זכות השימוש (ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד, פ"ד נח(4) 27, 35 (01/04/2001); נ. זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, תשנ"ח – תשנ"ז), 25, בעמ' 40-41).

כאשר עסקינן "ברשות גרידא" שניתנה חינם ללא כל תמורה כפי שניתנה בענייננו הרי שאין זה הסכם במובן החוקי של המירה.  ככזו, הרשות קיימת עקב רצונו החופשי של המרשה, ומתבטלת עם גילוי דעתו של זה, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון.  יוצא איפוא, כי בר רשות מכוח רישיון שימוש ללא תמורה, צפוי בכל רגע נתון לדרישת סילוק יד, אף אם פעולתו בנכס נמשכה זמן רב (ראה לעניין זה ע"א 96/50 צינקי ואח' נ' ויקטור ואח', פ"ד ה(1) 474, 479; ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433, עמ' 439; ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית מדרש, פ"ד לא(3) 210, עמ' 215 – 216).

על השאלה אם המדובר ברשות הדירה או בלתי הדירה יש להשיב לאחר בחינת נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. יתכנו מקרים בהם ניתן רישיון בתמורה וחרף זאת תהא הזכות הדירה ויהיו מקרים בהם רישיון שלא בתמורה יצמיח זכות בלתי הדירה להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ת"א (חיפה) 3402/06 בדיע ג'ריס נ' פיירוז ג'יריס [פורסם בנבו] (12/10/2010)). רישיון חינם שהינו בלתי הדיר משתייך לקשת המקרים הנדירים שכמותם קשה למצוא במקומותינו ובזמננו.  בהקשר זה קיימת מטוטלת פסיקתית.  בתחילה קבעה הפסיקה, כי הגם שייתכנו מקרים חריגים בהם רישיון שלא בתמורה יוכר כרישיון שאינו ניתן לביטול, הרי שקביעה כזו תיעשה אך במקרים נדירים וכאשר הוכח, כי הייתה רשות מפורשת לשהיית המחזיק במקרקעין וכי האחרון הסתמך על רשות זו (ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא (2) 127, 132; ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט (2) 227, 241).  ברם, בפסיקה מאוחרת יותר נפסק מפורשות שרשות חינם אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה וכי היא ניתנת לביטול בכל עת.  עוד נקבע, בהסתמך על פסיקה קודמת, שהמגמה צריכה להיות צמצום מופעיה של רשות בלתי הדירה ולא הרחבתם (ראה: רע"א 1156/02 חי נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 955-957).  אציין, כי אני שותף לגישה זו של צמצום המופעים של רשות חינם בלתי הדירה, כאשר הנימוק לכך לטעמי, הוא ריקון מתוכן של זכות הקניין של הבעלים בשל הרחבת ההגנה על הרשות הבלתי הדירה".

99. כאמור, לא הוכח בפניי אף לא אחד משלושת היסודות העיקריים הדרושים, שעה שנטען לרישיון בלתי הדיר בלא מסמך מפורש, ואלו הם:

א.           תוצאה שאינה צודקת – שהרי הנתבע 2 לא נתן דבר, שהרי לא צריך היה הנתבע 2 לצפות כי כניסתו ומגוריו בנכס יימשכו על אפו וחמתו של התובע, כאמור אדם מוחלש בפני עצמו.

ב.            הסתמכות בתום לב ובאופן סביר.

ג.            שינוי מצב לרעה - ובמה שונה בעצם מצבו של הנתבע 2  לרעה, פרט לשימוש הנתבעים חינם בנכס שנים.              

100. אמור אפוא, כי הנתבע 2 היה לכל היותר בר רשות ללא תמורה, רישיון הניתן לביטול בכל עת.

101. אמר בית המשפט המחוזי אגב ת"א (ת"א) 1592/05 אבו ערדה נ' רשות הפיתוח (פמ"מ – 6/7/2011):

"הכלל הוא כי בר רשות השוהה ללא תמורה בנכס מקרקעין, אשר רישיונו בוטל, זכאי לפיצוי בגין השקעותיו בנכס והשבחתו:

הלכה פסוקה מקדמת דנא כי אין 'סימוכין לדעה שבעל מקרקעין חייב לפצות את ברי רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. יש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא ; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר ולא מכל דין אחר; (דברי השופט ח' כהן בע"א 160/62 עובדיה לוי נ' עיריית תל אביב יפו , פ"ד טז 1773, 1780)... בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, אפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות, אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק" (ר' רע"א 1156/02 רע"א 1238/02 עבד אל סלאם ח'יר נ' אלון לידאי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.5.03; להלן "עניין ח'יר"), ור' בענין זה גם ע"א 32/77 טבוליצנקי נ' בית כנסת ובית מדרש, פ"ד לא(3) 210; ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ,ד לא(2) 127; ע"א 657/71 יקותיאל נ' שר האוצר, פ"ד כו(2) 564; בג"צ 45/71 קרושבסקי נ' ראש עיר ת"א, פ"ד כה(1) 792; ע"א 234/07 גוטליב נ' לוי, פ"ד כה(1) 389; ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יז 710 , 701; וע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות –מדינת ישראל (לא פורסם [פורסם בנבו], ניתן ביום 21.3)...

בדונו בשיקולים המנחים את בית המשפט בקביעת שווי הפיצוי לפינוי בר רשות מנכס בו החזיק, קבע בית המשפט העליון ברע"א 2701/95 תחסין מוחי אלעדין כנען נ. אחמד עסק אלטיף (פ"ד נג(3) 151) כי:

על בית המשפט לבחון על פי נסיבות המקרה האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון והאם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לענין זה יתחשב בית המשפט בין היתר בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה אחרון על הרישיון שניתן, ובנזק שנגרם לו עקב כך".

בית המשפט הוסיף וקבע באותו ענין, כי יש לבחון את מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים לא רק במשקפיו של הדין הפורמאלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק".

102. כאמור, לא מצאתי גם, כי הנתבע 2 רשאי לדרוש פיצוי כלשהו בשל ביטול הרישיון אותו לא קיבל, על-פי טענותיו והוכחותיו, לא מבעל הבית, גם לא מכל בעלי מי שנתפס בעיני בעלי הזכות המוגנת כבעלי הזכות, לאמור התובע והנתבעת 1.

103. נכון שהרישיון ניתן לנתבע 2 על-ידי הנתבעת 1 וער אני לטענתה, כי התובע איבד את הרישיון עם עזיבתו את המושכר, אך גם שהיית הנתבעת 1 במושכר, לא הייתה אלא מכוח הסכם הגירושין, אשר המשיך ביחסי הצדדים, וראה בנתבעת 1 ובתובע בעלי הזכות המוגנת, כך שלתובע המשיכו להיות מוענקות זכויות גם לאחר עזיבתו את הנכס, כדוגמת זכות פדיון התמורה, לימים, גם הזכות למנוע מגורי דייר קבע, פרט לנתבעת 1 ויוצאי חלציו.

104. ואומר עוד, כי אם יימצא כי לא כמתואר לעיל הם פני הדברים, לא יהיה מנוס מן ההבנה כי תרופת הפרתם של הנתבעים את פסק הדין לא נותרה מבחינתם, אלא דרישת מימוש זכות מכר הדירה מיידית.

105. קמה איפוא לתובע זכות שבדין לקבל סעד של סילוק ידו של הנתבע 2 מן הדירה בתוך זמן סביר.

דמי שימוש

106. אמרתי קודם לכן, כי השתהותו של התובע מלתבוע בשל הפרה יש לה משמעות ביחסי הצדדים. משמעות זו מתייחסת בראש ובראשונה למועד ממנו יכול הוא לדרוש דמי שימוש ראויים בחלק הנתבע 2, ומכח אנלוגיה היא משליכה לעניין המועד בו יכול התובע לדרוש סילוק ידו של הנתבע 2 מן הנכס.

107. כתבתי בשעתו אגב תמ"ש (ת"א) 3652-08-10 נ. ג. ואח' נ' ש. ג. (פמ"מ – 25/5/2011), גם כך:

"17.       האם כל שהיה כדין של אדם בנכס הופכת אותו לשוכר בכח של שותף נוסף בנכס ומזכה את הבעלים הנוסף בזכות לשכ"ד ע"פ מחיר השוק בנכס פנוי? האם בכלל נוצרת זכות אוטומטית לקבלת דמי שכירות מעצם המגורים? המענה הינו בשלילה, וכל מקרה ונסיבותיו.

                              ראה: בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (22.10.06) [פורסם בנבו].

18. האמנם צריך אדם להיחשב כמי שנקשר בחוזה שכירות רק מכיוון

שהבעלים חדל מלפעול כנגדו משך שנים ולהכין בכיסו דמי שכירות עבור תקופת העבר, שמא תבוא תובענה? ספק בעיני.

19. תביעת שכ"ד ראוי אינה בבחינת חדש בדיני המשפחה ועם השנים נתגבשו

קריטריונים אימתי זכאי בעלים בנכס לדרוש שכר ראוי.

20. כדי שיהיו התובעים זכאים לקבל שכר דירה אין די בכך שהנתבעת מפיקה

הנאה מן הנכס, קיים צורך להוכיח כי הנאה מקבילה נמנעה משאר הבעלים (וראה ע"מ (חי) 356/06 נ' בן א' נ' ג' בן א' (2.9.07) (לא פורסם) [פורסם בנבו]) ובענייננו כי הבעלים הנוספים עתרו לפירוק השיתוף בנכס וסורבו, שכן רק מאותה עת בה הובע סירוב לפירוק השיתוף או לסילוק יד שלא כדין, רק אז (וגם זאת לא תמיד) קמה הזכות לקבלת דמי שכירות ראויים (וראה ע"מ (י-ם) 320/02 עפל רפאלי נ' עפל [פורסם בנבו] (13.10.02) כפי שהובא בהלכת בע"מ 5357/06).

21. הרי כבר אמרתי שהימנעות מלתבוע פירוק השיתוף יש לה

משמעות כדבעי?".

108. הפועל היוצא אינו רק שהתובע לא הוכיח שווי דמי שכירות ראויים (להבדיל מטענה בעלמא לדעתו באשר לשווים), אלא שהזכות לקבלם בנסיבות העניין אינה קמה לו אלא מן השעה בה לא יצייתו הנתבעים להוראות פסק דין זה ולא יתקנו העוול שבהפרה שביצעו.

שיפוץ הנכס

109. אומר בקצרה, כי לכל היותר, מטיב כל שיפוץ שביצעו הנתבעים בנכס עם בעליו, גם עם התובע וזה אינו זכאי לקבל פיצוי בגין השיפוץ שבוצע במהלך התקופה בה החריש ולא עשה דבר.

"עגמת נפש"

110. כלל הוא כי פיצוי בגין עגמת נפש ניתן שלא בנפוץ ובשיעור שאינו גבוה (וראה: ע"א 6540/05 סולל בונה נ' אבנר ואח' {פמ"מ – 1/12/2008}).

111. בנסיבות שבפניי אין אני סבור כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בשל עגמת נפש, שעה שיש לראות בהשתהותו לתבוע בבחינת אשם תורם לתוצאה שנגרמה.

112. אין בכך כמובן לפגוע בזכאות התובע להוצאות המשפט.

אשר על כן

113. אני מורה לנתבע 2 לסלק ידו מן הדירה נשוא התובענה בתוך 90 ימים מיום מתן פסק דין זה.

114. לא יסלק הנתבע 2 את ידו בתוך המועד לעיל מן הדירה, ולא תובע הסכמת הנתבעים לממש זכויות התובע בדירה על-פי הסכם הגירושין זאת כאילו חלף המועד למגורי הנתבעת 1 בדירה, יהא התובע זכאי לתבוע, בנוסף לכל סעד אחר, גם דמי שימוש ראויים.

115. תביעת התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש, בגין שיפוץ הדירה ולדמי שימוש ראויים לעבר, נדחית.

116. הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בסך 25,000 ₪.

117. המזכירות תסגור התיק.

118. אני מתיר פרסום פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.

ניתן היום,  כ"ו שבט תשע"ח, 11 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.