ר' ואח' נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות

1.לפניי תביעה בעילות של רשלנות רפואית ופגיעה באוטונומיה המיוחסות לנתבעת, בעטיו של נזק נטען שנגרם לתובע מס' 1, יליד 2.3.1991 (להלן "התובע"), בעקבות ניתוח לכריתת שקדים ואדנואידים, כפי שיפורט להלן.

2.ביום 31.8.95 בהיותו בן 4 שנים, עבר התובע ניתוח בהרדמה כללית, להסרת שקדים ואדנואידים (שקד שלישי), בבי"ח רמב"ם הנמצא בבעלותה של הנתבעת (להלן "הניתוח הראשון"). אחרי הניתוח לקה התובע בדימום אשר הצריך החדרת טמפונדה אחורית עם פולי-קטטר ללוע האפי, דרך הנחיר, לשם עצירת הדימום. לאחר שפעולה זו לא עצרה את הדימום, עבר התובע, ביום 1.9.95, ניתוח להחדרת שני טמפונים שנקשרו סביב אגד, וקיבועם בלוע האפי עם חוט קיבוע שהוצא דרך הנחיר (להלן "הניתוח השני"). לאחר הניתוח הועבר התובע למחלקת טיפול נמרץ ילדים, ולמחרת שוחרר למחלקת ילדים. ביום 4.9.95 הוצא הטמפון תחת הרדמה כללית. ביום 5.9.95 שוחרר התובע לביתו עם המלצה להשגחה ולמנוחה למשך 5 ימים.

3.לטענת אמו של התובע (תובעת מס' 2), לאחר השחרור התגלה חתך עמוק בנחיר הימני של התובע, במקום החיבור של הנחיר לעור הפנים. בשל אודם ונפיחות בקדמת האף, נמנע ממנה להבחין בפצע הנ"ל מיד לאחר השחרור או בתקופה הסמוכה, אולם לאחר מכן, היא הבחינה כי הנחיר אצל התובע פצוע ונותרה אצלו צלקת. על כן הוא הופנה לקבלת טיפולים רפואיים והיה במעקב רפואי כמפורט בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית שלה (ת/1).

4.לטענת התובעים, לאחר שני הניתוחים הנ"ל, נותרה אצל התובע דפורמציה וצלקת מכערת באף, והוא החל לסבול וממשיך לסבול, מנחיר ימני חסום, הפרעות בנשימה אפית, הצטברות גלד לרבות הפרשות נזלת תמידית, נחירות עזות, קשיי דיבור וקשיי התנהגות.

5.בתביעה המונחת בפניי שהוגשה על ידי התובע ושני הוריו, טענו התובעים כי הנזק ממנו סובל התובע כמתואר לעיל, הינו תוצאה של טיפול רפואי רשלני שהוענק לתובע על ידי הצוות הרפואי של הנתבעת, במהלך הניתוח השני. עוד טענו כי הצוות הנ"ל לא מסר להם מידע מלא אודות שני הניתוחים לרבות אודות הסיבוכים האפשריים הנובעים מהם, ומשכך הם עתרו לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצוי בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהטיפול הרשלני הנטען, ובגין פגיעה באוטונומיה וביצוע עוולת תקיפה.

6.לתמיכת הטענה לעניין הרשלנות הרפואית, הגישו התובעים חוות דעת רפואית מיום 1.3.13, ערוכה על ידי ד"ר יובל זוהר מומחה למחלות אף אוזן גרון. בחוות דעת זו ציין ד"ר זהר כי בבדיקה נמצא כי הצלקת הקיימת גורמת להיצרות בהיקף ניכר של הנחיר וחסימתו, וכתוצאה מכך, להפרעה נשימתית דרך הנחיר המוקטן והחסום. גם ניקוז האף וקינוחו הינם בלתי יעילים בגלל היות הנחיר הימני מוצר (עמ' 3). בהמשך הסביר ד"ר זהר את הפרקטיקה המקובלת להחדרת חוט דרך הנחיר באומרו "עלי לציין שכדי שחוט הקיבוע יבצע את תפקידו, עליו להיות משוך ומתוח. כדי שיהיה מתוח החוט חייב להיתמך על דפנות הנחיר. בנקודת המגע החוט עלול לחתוך את הרקמות ולגרום לפצע לחץ בנקודת התמיכה בנחיר. לכן כפי שיוסבר להלן הרופא הזהיר יניח בין החוט החותך והנחיר ריפוד מבודד" (עמ' 5 לחווה"ד), והמשיך והדגיש כי פרקטיקה זו של הלבשת ריפוד רך מסביב לצינור הקטטר או מסביב לחוט החודר דרך הנחיר, הינה פרקטיקה ידועה ומקובלת על פי הספרות הרפואית.

במקרה של התובע ציין ד"ר זהר כי בתיעוד הרפואי לא נמצא רישום על ביצוע טיפול כלשהו בנחיר שדרכו יצא החוט המקבע את הטמפון לתוך הלוע, לרבות תיעוד המצביע על השימוש בפרקטיקה הנ"ל, ואת חוות דעתו סיכם, בין היתר, במילים הנ"ל:

"במקרה שלפנינו נוצר פצע לחץ בנחיר הימני, שנגרם לדעתי עקב פרקטיקה רפואית כושלת בזמן הפעולות החוזרות לעצירת הדימום. הפרקטיקה הרפואית הכושלת, שזורה בהזנחה טיפולית לאחר שחוט הקיבוע פצע וחתך את הנחיר. הפצע המזוהם מהפרשות האף, נטול טיפול רפואי, גרם לצלקת קלוידית בולטת וחוסמת בנחיר הימני של י'". סבור אני שבמקרה הנדון קיימת סטייה מסטנדרט ההתנהגות והזהירות המצופה מן הרופא הסביר. פצע לחץ בנחיר הינו תוצר של חוסר זהירות רפואית ו/או חוסר בקיאות רפואית" (עמ' 8).

לעניין הנכות העריך ד"ר זהר את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 20% בגין שינויים בצורת האף החיצוני עם הפרעות בנשימה, לפי תקנה 69(1) ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

7.הנתבעת הכחישה את טענות התובעים ואת הנזק שנטען על ידם, ולחילופין טענה להעדר קשר סיבתי בין הנכות הנטענת לבין הטיפול הרפואי שהוענק לתובע על ידי הצוות הרפואי מטעמה. לתמיכת טענתה, הגישה הנתבעת חוות דעת רפואית מיום 19.1.15 ערוכה על ידי פרופ' אביתר אפרים, מומחה למחלות אף אוזן גרון. בחוות דעת זו אישר פרופ' אפרים כי התובע סובל היום מחסימה כמעט מלאה של נחיר ימין עקב הצטלקותו. יחד עם זאת, ולאחר סקירה מלאה של התיעוד הרפואי, ציין פרופ' אפרים כי רק ביום 2.1.97, היינו כשנה וארבעה חודשים לאחר הניתוח, ניתן למצוא תיעוד רפואי המצביע על נזק בנחיר, ובהסתמך על נתון זה קבע "על סמך השתלשלות העניינים כמתואר לעיל, קשה לקשר בין המאורע הטראומתי של הדמם לאחר הניתוח של השקדים האידנואידים, הפסקת הדמם וההיצרות של הנחיר. שהרי עפ"י התיעוד הן ביה"ח והן בקהילה, לא נצפה נזק בנחיר ורק כעבור זמן רב מהאירוע מצויין שיש נזק לנחיר". עוד הוסיף וקבע כי אין קשר בין ההיצרות בנחיר ותלונותיו של התובע על נחרה עזה "כאשר ברור שהסיבה העיקרית לעיניין זה היא השמנת יתר שלקה בה בהיותו נער, עד כדי מצב שנדחה על ידי הצבא מלשרת בו" כדבריו. עוד הפנה לעובדה שהתובע סבל מקשיי דיבור בגיל 3, קרי עובר לניתוח.

לעניין הנכות קבע פרופ' אפרים כי הנכות בגין שינויים בצורת האף החיצוני עם הפרעות בנשימה הינה נכות זמנית וניתנת לתיקון על ידי כירורג פלסטי, "ומכל מקום אינה קשורה בניתוחים שעבר בבי"ח רמב"ם".

8.לאור המחלוקת הרפואית שהתגלעה בין מומחי הצדדים, מונה פרופ' רפאל פיינמסר מומחה למחלות אף אוזן גרון, כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 19.10.15 אישר פרופ' פיינמסר כי התובע סובל מעיוות באף ומבעיות נשימה, ולאחר שבדק את החומר הרפואי ועיין בחוות הדעת הרפואיות של שני הצדדים, הגיע למסקנה כי קיים קשר סיבתי בין העיוות באף והפרעות הנשימה שמהן סובל התובע כאמור לבין הניתוח השני שעבר. וכך כתב בחוות דעתו:

"הכתובים אינם מציינים בעיות אף במועד האשפוז או מיד לאחר השחרור, ומכאן השאלה האם יש קשר בין השניים.

אין ספק כי מס' חודשים לאחר האשפוז יש עדות הן לתלונות והן לפתולוגיה של האף והשאלה האם ניתן לקשור בין הניתוח לפתולוגיה זו.

פרופ' אביתר טוען כי מכיוון והאם לא פנתה לרופאי המחלקה להראות להם את הנזק שלדבריה שמה אליו לב בזמן האשפוז, הוא לא קיים. מאידך, ד"ר זוהר מצביע על תהליכים שלוקחים זמן עד ש"מבשילים" (נמק סחוסים כתוצאה מלחץ טמפונים).

לא ניתן להוכיח בדיעבד שזה מה שקרה, אך הסבירות הינה גבוהה שאכן לחץ טמפונים בילד בגיל 4 גרם לנזק פרוגרסיבי שהבשיל מס' חוד' לאחר האירוע. ולכן אני קובע 80% מהנזק לחובת הניתוח וזאת מכיוון ולמרות שאני מאמין שיש קשר סיבה-תוצאה, יש להשאיר גם מקום לספק"

לעניין הנכות הרפואית, העריך פרופ' פיינמסר את נכותו של התובע בשיעור של 20% בשל דפורמציה של האף, ו-10% בשל הפרעות בנשימה, אולם "מכיוון והתלונה התפקודית נובעת באופן חלקי ממשקל עודף", הוא הציע לתת רק 5% מותאם בשל הפרעות נשימה. לעניין בעיית הנחירה קבע כי "נחירה איננה מזכה כשלעצמה באחוזי נכות והיא לחובת דפורמצית האף, כמו גם לחובת משקל עודף חצי חצי". ולעניין הפרעת הדיבור קבע כי "מכיוון ויש עדות להפרעת היגוי ודיבור לפי הכתובים עוד טרם הניתוח, אינו זכאי לאחוזי נכות בגין תלונה זו". ולעניין קשיי התנהגות קבע כי יש לפנות למומחה בתחום זה.

9.העדויות

מטעם התובעים העידו התובע ואמו.

מטעם הנתבעת לא הובאו עדים.

לעניין המומחים, כל צד חקר את המומחה הרפואי של הצד השני, והנתבעת ויתרה על חקירתו של מומחה בית המשפט, פרופ' פיינמסר.

10.דיון

אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את חומר הראיות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בעילה של הרשלנות הרפואית ולהידחות בעילה של הפגיעה באוטונומיה. להלן נימוקיי.

11.הטענה של רשלנות רפואית

לצורך הכרעה בסוגיה זו, יש לדון תחילה בטענה של הקשר הסיבתי העובדתי/רפואי בין ההיצרות בנחיר ימין שממנה סובל התובע לבין הטיפול הרפואי שהוענק לו על ידו הצוות הרפואי של הנתבעת, וזאת על רקע טענת הנתבעת בדבר אי קיום קשר סיבתי כאמור לאור העדר תיעוד רפואי על פגיעה בנחיר במשך כארבעה חודשים לאחר הניתוח. ויובהר כי הניתוח מושא טענת הרשלנות הוא הניתוח השני, קרי הניתוח של הפסקת הדימום, ולא הניתוח הראשון של הסרת השקדים.

ככל שיוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי כנ"ל, תידון השאלה האם סטה הצוות הרפואי מסטנדרט ההתנהגות המצופה מצוות רפואי סביר, בניתוח השני.

12.לעניין הקשר הסיבתי העובדתי - פרופ' אפרים קבע כי הפעם הראשונה שבה הופיעה בתיעוד הרפואי תלונה על סגירת נחיר ימין, היתה כשנה וארבעה חודשים לאחר התאונה. על סמך פער זמנים זה, הוא קבע כי לא קיים קשר סיבתי עובדתי בין הניתוח של הפסקת הדימום לבין ההיצרות בנחיר ימין שממנו סובל התובע.

אין בידי לקבל מסקנה זו, משלושה טעמים:

א.בחוות דעתו סקר פרופ' אפרים כאמור את התיעוד הרפואי הנמצא בתיקו הרפואי של התובע. בתוך התיעוד של גליון מרפאת א.א.ג של קופת חולים כללית מרחב רפואי העמק-עפולה, ניתן למצוא בדיקה מיום 29.10.95, היינו כחודשיים לאחר הניתוח, שבה צוין כי התובע עבר ניתוח אדנואידים ושקדים, ונרשם "היה דימום בנתוח" "יש לו היצרות בנחיר הימני" "רופא בדק ברמבם" (על פי הציטוט המופיע בחוות הדעת).

למותר לציין כי בדיקה זו משמיטה את היסוד מתחת לתיזה של "פער הזמנים" שעליה ביסס

פרופ' אפרים את מסקנתו הנ"ל.

ב.המומחה מטעם בית המשפט פרופ' פיינמסר היה ער לקביעתו הנ"ל של פרופ' אפרים, וכן להעדר תיעוד במועד האשפוז ו/או בתקופה הסמוכה לאחר מכן, על בעיות באף. חרף זאת, הוא הגיע למסקנה בדבר קיום קשר סיבתי בין הנזק באף לבין הניתוח השני, וקבע, בסבירות גבוהה, ועל סמך התלונות שתועדו מספר חודשים לאחר האשפוז והפתולוגיה של האף, כי עסקינן בנזק פרוגרסיבי שהבשיל מספר חודשים לאחר הניתוח ובעקבותיו (ראה הציטוט בסעיף 8 לעיל). ודוק, פרופ' פיינמסר לא זומן לחקירה על ידי הנתבעת, ומשכך קביעתו הנ"ל לא נסתרה.

יצוין כי גם המומחה מטעם התובעים ד"ר זהר התייחס לסוגיה זו במסגרת חקירתו הנגדית, באומרו הדברים הבאים:

"החתך בנחיר יכול להופיע מיד לאחר הפעולה החבלית המקומית, לאחר מכן נוצרת צלקת אשר בהשפעת הפרשות של האף הולכת וגדלה והופכת למה שנקרא צלקת קלואידית. דינה של הצלקת הזו הקלואידית הוא שהיא באופן פרוגרסיבי הולכת וגדלה יותר ויותר חודש חודש שנה שנה" (עמ' 20 ש' 32-29)

ודבריו הנ"ל לא רק שלא נסתרו, אלא אף נתמכו, ברמה העקרונית, בעדותו של פרופ' אפרים (עמ' 30 ש' 12-5)

ג.אוסיף עוד כי לא הוכח קיומו של אירוע חבלתי ו/או תחלואתי הנוגע לאף, בין מועד הניתוח השני לבין הנזק שהתגלה באפו של התובע מספר חודשים לאחר הניתוח השני, ועובדה זו אף היא מחזקת את המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי רפואי כאמור. ודוק, משנשאל פרופ' אפרים אודות עניין זה במסגרת חקירתו הנגדית, לא היתה בפיו תשובה משכנעת, וכך אמר בעדותו:

"ש.אני שואל אותך אם הנזק הזה, לא מהניתוח או לא מהטיפול בדימום אתה יכול להגיד לי מאיזה סיבה נגרם נזק כזה?

ת.לא.

ש.האם בתיעוד הרפואי שהיה מונח בפניך, האם היה איזה תיעוד רפואי או רישום רפואי המתאר אני מדבר על לפני ואחרי הניתוח איזה אירוע תראומטי שיכול לגרום לעניין הנזקים שהבחנת אצל י'?

ת.לא" (עמ' 28 ש' 29-23).

13.אשר על כן, הנני קובעת כי הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי/רפואי בין הנזק שהופיע בנחיר הימני של התובע ואשר התבטא בהיצרות הנחיר, לבין הניתוח השני של הפסקת הדימום שבוצע על ידי הצוות הרפואי של הנתבעת.

14.האם חרג הצוות הרפואי במהלך ביצוע הניתוח השני, מסטנדרט הזהירות הסביר והמקובל, בניתוחים מהסוג הנ"ל?

צודקת הנתבעת בטענתה כי בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, לא קיימת קביעה, בין על דרך השלילה ובין על דרך החיוב, לעניין קיומה של רשלנות רפואית, להבדיל מקביעה בדבר קיום קשר סיבתי עובדתי בין הנזק בנחיר לבין הניתוח השני כמצוין לעיל. אמנם בחוות הדעת נרשם "לפי דוח הניתוח, הניתוח בוצע כמקובל, ללא סיבוכים, עם מהלך תקין", וכי המהלך הפוסט ניתוחי טופל כמקובל ובהצלחה, אולם המדובר באמירות כלליות ללא דיון ענייני וספציפי בשאלת הרשלנות העומדת על הפרק.

15.במצב נתון זה, לא נותרו בפניי אלא שתי חוות הדעת של מומחי הצדדים, ומבין שתי חוות הנ"ל הנני מאמצת את חוות דעתו של ד"ר זהר, המומחה מטעם התובעים, לעניין הרשלנות הרפואית, מהנימוק שלהלן.

בצורה מפורטת עניינית ומשכנעת תיאר ד"ר זהר, הן בחוות דעתו והן בחקירתו הנגדית בבית המשפט, את הדרך המקובלת לטיפול בחוט נמתח היוצא דרך הנחיר. הוא הבהיר כי הדרך למניעת פציעה בנחיר היא על ידי עטיפת החוט בחומר רך המולבש כריפוד רך מסביב לחוט או לצינור הקטטר, והוסיף כי "פציעה ונמק של רקמות האף (נחיר במקרה שלנו) בגלל לחץ בלתי מבוקר ובלתי מוגן של צינורית הקטטר או/ו של חוט הקבוע של הטמפון הלועי, ידועות בספרות הרפואית". עוד ציין כי בספרות הענפה בנושא זה נמצאת גם המלצה והוראה והדגמה מפורטת על דרך מניעת הסיבוך הטרוגני הבלתי רצוי (עמ' 6 לחוות הדעת). משלא הומצא בפניו כל תיעוד רפואי המצביע על נקיטת אמצעי זהירות כמצוין לעיל, קבע ד"ר זהר כי פצע הלחץ בנחירו הימני של התובע הינו תוצר של חוסר זהירות רפואית ו/או חוסר בקיאות רפואית ו/או פרקטיקה רפואית כושלת (עמ' 8 לחוות הדעת).

לעומת הסבר מפורט ומשכנע זה, לא ניתן היה למצוא בחוות דעתו של פרופ' אפרים, כל התייחסות לפרקטיקה המקובלת שאוזכרה בחוות דעתו של ד"ר זהר, וגם לא לספרות הרפואית המצוטטת בה, ומלבד אמירות כלליות כדוגמת "הטופפרים קובעו כמקובל על ידי חוטי משי אחד דרך האף ושני דרך הפה", "ברור מהכתובים כי ננקטה פעולה להגן על הנחיר על ידי שימוש באגד" ועוד, לא ניתן היה למצוא פירוט ענייני לאמצעי ההגנה שננקטו בכלל, ולאמצעי ההגנה על הנחיר מפני החוט היוצא דרכו בפרט, וזאת למרות הודאתו של פרופ' אפרים כי "השימוש בטמפונדה האחורית שמוחזקת על ידי חוטים יכולה לגרום לנזק לנחיר" כדבריו. אף בחקירתו הנגדית, עת נשאל בעניין זה, לא ניתנה על ידי פרופ' אפרים תשובה משכנעת.

"ש. ד"ר זוהר גם בחוות הדעת הסכים ואמר שלא נקטו בעניין זהירות כאשר לא שמו אנטיביוטיקה וגם לא שמו ריפוד כדי למנוע את החיכוך בין הנחיר לבין השרוך. האם יש לך תיעוד רפואי שסותר את הדברים מה שאמרתי ומה שאמר ד"ר זוהר.

ת.הם קיבעו את החוט ללחי תוך הקפדה שאין לחץ על הנחיר ולא צריך יותר מזה. לא צריך לנקוט באמצעי הגנה לחוט עצמו. מדובר בילד בן 4 ואין מקום. לכן הם ציינו את זה והדביקו את זה באופן שלא יצר לחץ" (עמ' 30 ש' 29-24)

16.ב"כ הנתבעת ניסתה לקעקע את חוות דעתו של ד"ר זהר וטענה כי המאמרים אליהם הפנה בחוות דעתו, למעט אחד משנת 1990, הינם מאוחרים למועד הניתוח, לפיכך אין בהם כדי להצביע על הפרקטיקה המקובלת בשנת 1995.

אינני מקבלת טענה זו, שכן ד"ר זהר חזר ואמר בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי הספרות המתארת את דרך ההגנה על הנחיר מפני הפעולה ההרסנית של החוט כדבריו, היתה קיימת עוד משנת 1990 (עמ' 24 ש' 7), ועדותו הנ"ל לא הופרכה.

17.בניסיון נוסף לערער את קביעותיו, טענה ב"כ הנתבעת כי עדותו של ד"ר זהר בבית המשפט היתה עדות מתחכמת ומתחמקת. אולם גם טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן תשובותיו של ד"ר זהר במסגרת חקירתו הנגדית, היו ענייניות, קוהרנטיות ומשכנעות.

18.לאור האמור לעיל, הנני מאמצת את קביעותיו של ד"ר זהר, וקובעת כי הצוות הרפואי של הנתבעת לא נקט, במהלך ביצוע הניתוח השני להפסקת הדימום, באמצעי הזהירות הסבירים והמקובלים בניתוח מסוג זה, להגנה על אפו של התובע, ומשכך, חבה הנתבעת כלפי התובעים בגין הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות ההתרשלות הנ"ל.

19.פגיעה באוטונומיה

התובעים טענו כי הנתבעת עוולה כלפיהם בעוולה של פגיעה באוטונומיה בכך שהצוות הרפואי שלה לא הסביר לאמו של התובע על הסיכונים האפשריים בניתוח, ובין השאר על מצב של פגיעה באף וגרימת דימום ממנו, וכן על הטיפול בדימום לאחר הניתוח הכרוך בסיכונים ונזקים מהסוג שנגרמו לבנה בהיותו בן 4 שנים.

20.בהינתן העובדה שהתובע עבר שני ניתוחים, יש לדון בטענה של הפגיעה באוטונומיה ביחס לשני הניתוחים הנ"ל.

לגבי הניתוח הראשון של הסרת השקד השלישי – מאחר והתובעים לא העלו טענה של רשלנות רפואית ביחס לניתוח הראשון, הרי אין מקום לדון בעוולה של פגיעה באוטונומיה בקשר לניתוח זה.

בנוסף, מחומר הראיות עולה כי האם חתמה על טופס הסכמה לניתוח זה בפני פרופ' אבישי גולץ. פרופ' גולץ מסר תצהיר עדות ראשית שבו פירט את השתלשלות העניינים, ואליו צירף העתק מטופס ההסכמה שעליו חתמה האם בפניו כאמור. ב"כ התובעים ויתר על חקירתו של פרופ' גולץ, ומשכך, האמור בתצהירו לרבות בטופס ההסכמה הנ"ל, לא נסתר.

21.לגבי הניתוח השני להפסקת הדימום - מחומר הראיות עולה כי האם חתמה על שני כתבי הסכמה בנוגע לניתוח זה, האחד ביום 1.9.95 בפני ד"ר אמיר גורי לביצוע הניתוח של החדרת הטמפונים, והשני ביום 3.9.95 בפני ד"ר גוב אורי אליאב להוצאת הטמפונים.

למרות שלא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם שני הרופאים הנ"ל, בהינתן העובדה שהניתוח הנ"ל נועד לעצור דימום שעלול היה לסכן את חייו של התובע, לא שוכנעתי כי האם היתה מתנגדת לביצוע הניתוח, גם לוּ נמסר לה כל המידע אודות הניתוח וסיבוכיו (ואינני קובעת מסמרות בעניין זה).

22. אשר על כן, לא שוכנעתי כי התובעים הוכיחו את העוולה בגין הפגיעה באוטונומיה הנטענת על ידם.

יצוין כי הטענה בדבר עוולת התקיפה נזנחה על ידי התובעים בסיכומיהם.

23.הנזק

הנכות הרפואית

ד"ר זהר העריך את נכותו של התובע בשיעור של 20% בגין שינויים בצורת האף החיצוני עם הפרעות בנשימה בשיעור של 20%.

פרופ' אפרים אף הוא העריך את נכותו של התובע בשיעור של 20%, אם כי קבע כי המדובר בנכות זמנית הניתנת לתיקון על ידי כירורג פלסטי.

פרופ' פיינמסר, המומחה מטעם בית המשפט העריך את נכותו של התובע בשיעור של 20% בגין דפורמציה של האף, ועוד 5% בגין הפרעות בנשימה.

משלא נחקר פרופ' פיינמסר על ידי מי מהצדים, הנני מאמצת את קביעתו הנ"ל, וקובעת כי הנכות המשוקללת הרפואית של התובע הינה בשיעור של 24%.

24.בסיכומיה טענה ב"כ הנתבעת כי יש לקחת בחשבון רק 80% מהנכות שנקבעה על ידי פרופ' פיינמסר (ראה סעיף 8 לעיל). אולם אינני מקבלת טענה זו, שכן לקביעתו הנ"ל של פרופ' פיינמסר המתייחסת ל-80%, אין כל נפקות על ההליך שבפנינו, שבו רמת ההוכחה הדרושה הינה רמת ההסתברות, ולא האחריות היחסית כמוצע על ידי הנתבעת.

25.הנכות התפקודית 

התובע הינו כיום סטודנט בן כ-27 שנה. מעדותו עלה כי בגיל 22 שנה הוא השתחרר משירות חובה בצבא, ולאחר מכן החל ללמוד מערכות מידע ניהוליות, ובמקביל עבד בעבודות שונות דרך הפייסבוק, וכיום הוא עובד בחברת שמירה "גשש" כמוקדן, ומעביר התראות דרך המחשב לסיירים.

26.הפגיעה ממנה סובל התובע, הדפורמציה של האף, הינה בעיקרה פגיעה אסתטית. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שלקות זו מבטאת חסימה של חלק מנחיר ימין על כל הנובע מכך, כגון גודש אפי והפרשות נזלת וכו', שעלולות להיות להן השפעה על תפקודו של התובע. כמו כן, לא ניתן לשלול לחלוטין שלנכות אסתטית זו, לא תהיה השלכה על אפשרויות השתלבותו של התובע במקומות עבודה מסוימים, כגון אלה המחייבים הופעה ייצוגית. על כן, ובהתחשב בנכות הנוספת של הפרעות בנשימה בשיעור של 5% שממנה סובל התובע, הנני מעמידה את נכותו התפקודית הכוללת על שיעור של 10%.

27.הפסד השתכרות לעבר

התובעים עתרו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעבר עבור הוריו של התובע.

אולם, תובע מס' 3 לא נטל חלק במשפט ולא העיד מטעם התובע, ומשכך אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות.

לגבי תובעת מס' 2, אמו של התובע, אין חולק כי היא היתה צמודה לבנה במהלך כל ימי האשפוז שלו והטיפולים הרפואיים שנזקק להם בהמשך. יחד עם זאת, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת המעידה, ולוּ לכאורה, על קיום הפסדי השתכרות עבורה בתקופות הנ"ל. גם עדותה בבית המשפט, לא סייעה בהשלמת חסר זה.

על כן הנני קובעת כי לא הוכח ראש נזק של הפסד השתכרות לעבר לגבי התובעים 2 ו-3.

28.הפסד השתכרות לעתיד

התביעה הוגשה בעת שהתובע היה בן 22 שנה, וככל הנראה לאחר שחרורו מהצבא. במועד שמיעת עדותו, הוא היה לקראת סיום לימודיו בחוג למערכות מידע ניהוליות, והתחיל לעבוד בחברת שמירה.

אין ספק כי עד למועד הגשת התביעה או לחילופין עד למועד שמיעת עדותו, טרם התגבשה תמונה ברורה לגבי עתידו התעסוקתי ופוטנציאל ההשתכרות שלו בעתיד, על כן יחושב הפסד שכרו של התובע לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק.

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר החודשי הממוצע למשרת שכיר, נכון לחודש נובמבר 1917, עומד על סך של 9,912 ₪.

על כן החישוב של הפסד השתכרות לעתיד, עד גיל 67 שנה, לפי נכות תפקודית של 10% הינו כדלקמן:

9912 ₪ X 10% X 281.15072 מקדם היוון = 278,677 ₪.

ברם לאור העובדה שהנכות התפקודית מגלמת בתוכה נכות אסתטית, שייתכן ותהיה לה השלכה על ההשתלבות במעגל העבודה, ויתכן שלא (ראה סעיף 26 לעיל), הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות לעתיד, על מחצית החישוב האריתמטי בקירוב, היינו על סך של 140,000 ₪.

29.הוצאות רפואיות ואחרות לעבר ולעתיד

לא יכול להיות חולק כי האשפוזים של התובע בעבר והמעקב הרפואי שבו היה נתון, היו כרוכים בהוצאות רפואיות ואחרות, לרבות הוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים. התובעים צירפו לתצהיריהם חלק מהראיות שברשותם, ובין השאר, חשבוניות בעבור תשלום שכרו של ד"ר זהר בסכום כולל של 14,980 ₪, בגין הכנת שתי חוות דעת והופעה בבית המשפט, חשבונית תשלום לפרופ' פיינמסר על סך של 3,800 ₪, חשבונית עבור שירותי תרגום בסך של 643.50.

בהתחשב בטיפולים הרפואיים שנזקק להם התובע בתקופת העבר, ובהתחשב בראיות שצוינו לעיל, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לו בגין תקופה העבר בעבור הוצאות רפואיות ואחרות על סכום של 25,000 ₪.

30.לגבי העתיד – לאור מהות הפגיעה שממנה סובל התובע, שוכנעתי כי הוא יזדקק בעתיד לביקורים אצל רופאים מומחים בתחום א.א.ג על מנת לעקוב אחר מצב הנחיר, ובניסיון לשפר את מצב הנשימה האפית שלו, דבר שיהיה כרוך בהוצאות נוספות. בנוסף, לתובע הומלץ על ביצוע ניתוח כירורגי פלסטי לתיקון נזק הרקמה באפו (הסרת הגוש החוסם), ניתוח אשר הוערך על ידי ד"ר זהר בעלות העולה על 30,000 ₪.

למרות שב"כ הנתבעת טענה כי ד"ר זהר בהיותו מומחה בתחום א.א.ג, אינו מוסמך ליתן הערכת מחיר של ניתוח פלסטי לתיקון האף, לא ניתן להתעלם מהצורך של התובע לביצוע ניתוח מסוג זה בעתיד.

על כן, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בגין הוצאות רפואיות ואחרות לעתיד על סכום כולל של 30,000 ₪.

31.עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובע נזקק לעזרת אמו במועד האשפוז ובתקופה של קבלת הטיפולים שלאחר מכן. בתצהיר עדות ראשית שלה תיארה האם את הנסיעות התכופות שבהם ליוותה את בנה למוסדות רפואיים לקבלת טיפולים, ובעדותה בבית המשפט חזרה ותיארה את השהות הצמודה ליד מיטתו בבית החולים, ולאחר מכן את הליווי לבדיקות הרפואיות עקב הקשיים שמהם סבל בעקבות הבעיה באף.

אמנם לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת שלפיה חלק מהביקורים הרפואיים לא היו קשורים לבעיית האף, וכן הטענה כי המדובר בעזרת הורה לבנו, אולם בנסיבות המקרה שבפנינו, שוכנעתי כי העזרה שניתנה לתובע על ידי האם חרגה מעזרת אם לבנה, ומשכך, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בעבור עזרת צד ג' לתקופת העבר על סכום של 8,000 ₪.

לאור אופי הפגיעה, לא שוכנעתי, וגם לא הוכח, כי התובע יזדקק לעזרת צד ג' בעתיד.

32.כאב וסבל

התובע הופנה לבית חולים של הנתבעת, בהיותו בן 4 שנים, לביצוע ניתוח שגרתי של הסרת שקד שלישי, שעושים אותו מתמחים על פי דברי פרופ' אפרים (ראה עדותו בעמ' 31 ש' 9). למרבה הצער, הוא שוחרר מבית החולים עם נכות משמעותית באף, שגרמה לעיוות אסתטי במראהו, לחסימת הנחיר הימני ולבעיות נוספות של קשיי נשימה, הצטברות הפרשות ועוד. לא יכול להיות ספק כי המצב הרפואי שאליו נקלע התובע על כורחו, והנכות הצמיתה שנותרה אצלו מגיל צעיר ביותר על כל המגבלות שפורטו לעיל, הסבו לו, ויסבו לו בעתיד, כאב וסבל משמעותיים.

על כן הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע תחת ראש נזק של כאב וסבל על סכום של 100,000 ₪.

אמנם לתובע הומלץ על ניתוח אסתטי שיש בו כדי להקל על סבלו, אולם על פי עדותו של ד"ר זהר אשר לא נסתרה, לניתוחים מסוג זה "אחוז כשלון די גבוה" כדבריו (עמ' 26 ש' 15-14).

33.סוף דבר

לאור כל האמור לעיל הנני מחליטה לקבל את התביעה בעילה של רשלנות רפואית, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע מס' 1 את הסך של 303,000 ₪, וכן אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 70,000 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה של תובעים 2 ו-3 נדחית בזאת, ובנסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ח, 04 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.