אנדראוס נ' מעיכי (עציר) ואח'

זוהי תביעה שעילתה היא תרמית שלטענת התובע ביצעו כלפיו הנתבעים.

הרקע העובדתי

התובע הוא תושב מעלות תרשיחא, והוא כבן 68 שנים.

נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") שימש בעבר כסגן ראש עיריית מעלות תרשיחא, ובינו לבין התובע קיימת קרבת משפחה.

בתאריך 22.4.15 הציע הנתבע לתובע לרכוש חלקת אדמה בתרשיחא מרשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"). התובע הסכים לרכוש את החלקה – חלקה X בגוש Y במסגרת תוכנית בניה ג/5549 (להלן: "החלקה"). סוכם שישלם סכום של 280,000 ₪ במזומן.

בתאריך 27.4.15 הוציא התובע נסח רישום של החלקה מלשכת רישום המקרקעין, ומצא כי רמ"י רשומה כבעלת הזכויות בחלקה.

למחרת הגיע התובע לבית הנתבע, וחתם על הסכם החכירה. ההסכם נושא את סמל רמ"י. באותו מעמד היה נוכח נתבע מס' 2 (להלן: "ביסאן"). טרם החתימה על ההסכם מסר התובע לידיו של הנתבע סך של 280,000 ₪ במזומן. הנתבע וביסאן מסרו לו כי סך של 152,800 ₪, כפי שרשום בהסכם, הוא התמורה עבור החלקה, ויתר הסכום הוא עבור אגרות, היטלים והוצאות.

השניים אף מסרו לו כי ההסכם ישאר ברשותם על מנת שיחתימו עליו את רמ"י ויוציאו תשריט חתום ומאומת.

כעבור מספר ימים קיבל התובע מהנתבע את ההסכם בחזרה, כשהוא נושא חותמת "מנהל מקרקעי ישראל", ועל גביה חתימה. כמו כן נושא ההסכם חתימת אישור וחותמת "תמיר ברקין מנהל מחוז הצפון".

כחודש וחצי לאחר מכן נעצרו הנתבע וביסאן על ידי משטרת ישראל בחשד לביצוע מרמה. הסתבר כי אין מדובר בעסקה אמיתית של מכר מקרקעין על ידי רמ"י, אלא במעשה הונאה.

הסכום ששילם התובע לא הוחזר לו, והוא הגיש תביעה זו.

ביום 20.9.15 נתן הרשם זיתוני פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבעים.

הנתבע ביקש לבטל את פסק הדין, וביום 10.12.15 החליט הרשם זיתוני לבטל את פסק הדין נגדו.

גדר המחלוקת

התובע טוען כי שני הנתבעים ביצעו כלפיו מעשה הונאה, גניבה ועוקץ, תוך התחזות, מצג שווא וזיוף מסמכים. לטענת התובע, חבים שני הנתבעים כלפיו בעוולת התרמית.

ואילו הנתבע טוען כי לא היה שותף למעשה התרמית, שבוצע על ידי ביסאן בלבד, ואף הוא עצמו הולך שולל על ידי ביסאן, וסבר כי מדובר בעסקת אמת. לטענתו, התובע "מפיל עליו את התיק" על מנת לזכות בפיצוי, על אף שמחדליו של התובע הם אלה שאפשרו לביסאן לרמותו.

דיון והכרעה

התובע פרט בתצהירו את השתלשלות האירועים. הוא תמך גרסתו בהקלטות של פגישותיו עם הנתבע, ובמסמכים. התובע מסר כי החליט לקחת חלק בעסקה רק בגלל אמונו בנתבע, בשים לב לקרבת המשפחה בין השניים ולמעמדו של הנתבע כסגן ראש העיריה. התובע טוען כי לנתבע היה תפקיד מרכזי באירועים נשוא התביעה – החל מהפניה אליו, עובר בקבלת הכספים על ידיו, וכלה בכך שלאורך כל הדרך הבטיח לו כי מדובר בעסקה כשרה.

הנתבע מסר בתצהירו כי פעל לצורך קיום פגישה בין התובע לבין ביסאן, וזאת לבקשת התובע. ביסאן הציג עצמו כמי שמטפל בעסקאות מסוג העסקה שבה התעניין התובע. פרט להיכרות שערך בין התובע לבין ביסאן, לא היה לו קשר עם הצדדים, והוא לא הציג בשום שלב מצג שיש לו אפשרות לקדם את העסקה. ביסאן הוא שהציג לתובע את המסמכים שעליהם חתם. הנתבע הדגיש כי לא קיבל מהתובע סכום כספי כלשהו. הוא ציין כי לא ידע ולא ראה שהתובע שילם סכום כלשהו לביסאן.

אני סבורה שהתובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, והוכיח את תביעתו נגד הנתבע.

גרסת התובע הינה עקבית. לא נתגלו בה סתירות, והיא נתמכת בהקלטות ובמסמכים. גרסה זו מצביעה על מעורבות עמוקה של הנתבע באירועים נשוא התביעה. הנתבע הוא שיזם פניה לתובע והציע לו לרכוש את החלקה בטענה כי היא מוצעת למכירה על ידי רמ"י. הפגישה שבה נחתם חוזה החכירה נערכה בביתו של הנתבע, והוא זה שקיבל את הכסף מידיו של התובע. הנתבע הוא זה שכעבור מספר ימים המציא לידיו של התובע עותק מחוזה החכירה החתום, כביכול, על ידי רמ"י. גם לאחר שהתעורר חשדו של התובע כי מדובר בהונאה, הנתבע הרגיע את התובע, ושכנע אותו במידע כוזב שמסר לו, כי מדובר בעסקה כשרה. הדברים עולים מהקלטות השיחות בין השניים.

מנגד, בגרסת הנתבע סתירות בנושאים מהותיים, חלק מטענותיו כבושות מבלי שניתן לכך טעם סביר, והוא נמנע מלהביא עדים וראיות שהיו עשויים לתמוך בטענותיו, עובדה הפועלת לחובתו. אצביע להלן על הדברים ביתר פירוט.

נושא משמעותי אחד שבו קיימת סתירה בגרסת הנתבע היא נושא קבלת הכסף מהתובע. בתצהיר עדותו הראשית מסר הנתבע כדלקמן:

"הנני להצהיר כי לא קיבלתי כל סכום מהתובע. הנני להצהיר כי לא קיבלתי שום סכום מהתובע, ובטח ובטח לא סכומים שקשורים לעסקה נשוא התובענה" (סעיף 11).

"הנני להצהיר עוד כי לא ידעתי ולא ראיתי כלל ששולמה תמורה כלשהי לנתבע 2 על ידי התובע ואם שולמה כזאת אינני יודע כמה שולם ומה מקור הכספים" (סעיף 17).

הוא הוסיף כי אם שילם התובע סכום כלשהו, הרי שהסכום ששילם הוא בגובה התמורה הנקובה בחוזה החכירה (152,800 ₪) בלבד.

ואילו בחקירתו הנגדית הודה הנתבע שהתובע שילם 280,000 ₪ (עמ' 10 שו' 8). עוד מסר כי קיבל מהתובע את הכסף, ושם אותו בחדר השינה שלו. הוא אף הודה שהתובע הראה לו שהסכום במטבעות שונים (עמ' 12 שו' 26-27).

גם לגבי המועד שבו הגיע לידיו חוזה החכירה, קיימת סתירה בגרסת הנתבע. בתצהירו מסר הנתבע:

"הנני להצהיר כי כל המסמכים שהוצגו בפני התובע במעמד החתימה על חוזה החכירה הוצגו בפניו של התובע על ידי הנתבע 2 וכי במעמד החתימה על חוזה החכירה נחשפתי לראשונה לאותם מסמכים" (סעיף 7).

ואילו בחקירתו הנגדית מסר הנתבע, כי ארבעה-חמישה ימים לפני החתימה על חוזה החכירה, מסר את החוזה לידיו של התובע, וביקש ממנו להתייעץ עם עורך דין אם העסקה כשרה (עמ' 11 שו' 24-27).

טענות מהותיות שטען הנתבע הינן כבושות. בחקירתו הנגדית טען הנתבע כי גם בני משפחתו (חתנו ובניו) נפלו קורבן למרמה מצדו של ביסאן, הואיל ורכשו ממנו חלקות. חתנו שילם 275,000 ₪, ועבור בניו הוא שילם 185,000 ₪ (עמ' 10 שו' 6-8). חשיבותם של הדברים ברורה: אם אומנם פעל הנתבע לגבי בני משפחתו כפי שפעל לגבי התובע, ואף הם חתמו על חוזי חכירה ושילמו עבורם מאות אלפי שקלים, מהווה הדבר ראיה לכך שלנתבע לא היה חלק במעשה המרמה, והוא פעל בתום לב, כטענתו. דא עקא כי למרות חשיבות הדברים, לא מסר אותם הנתבע בתצהיר העדות הראשית שלו. לא מצאתי כל הסבר סביר לכבישת הדברים.

זאת ועוד: הנתבע נמנע מלהזמין לעדות את חתנו ואת בניו, עובדה הפועלת לחובתו, ומקימה הנחה כי אילו היו עדים אלה מעידים, הם לא היו תומכים בגרסתו.

הנתבע אף לא הגיש כראיות מטעמו את הסכמי החכירה של בניו ושל חתנו. בחקירתו הנגדית טען כי המשטרה תפסה את ההסכמים ולא אפשרה לצלמם, וכי הם ברשותה (עמ' 10 שו' 28-31). דא עקא כי הנתבע לא פנה לבית המשפט בבקשה שיינתן צו שיאפשר לו להעתיק את ההסכמים לצורך הגשתם, על אף שעל פניו מדובר בצו שהיה מקום לתיתו, הואיל ומדובר במסמכים שנתפסו מידיו של הנתבע.

הנתבע אף לא הגיש לבית המשפט מכתב שכתב לו, לטענתו, ביסאן, ובו הודאה בסכומים שהוא חב לאנשים שונים, ובהם גם התובע (עמ' 10 שו' 10-11). גם טענה זו הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית.

אי הגשתן של ראיות אלה פועל גם הוא לחובת הנתבע.

טענה כבושה נוספת, שעלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של הנתבע, היא כי הוא התייעץ עם עורך דין לגבי העסקה שעשה הוא עצמו עם ביסאן, ועורך דין מסר לו שהעסקה כשרה (עמ' 10 שו' 34 – עמ' 11 שו' 3; עמ' 13 שו' 28-29; עמ' 15 שו' 9-11). לא זו בלבד שמדובר בטענה כבושה, הנתבע אף לא הזמין לעדות את עורך הדין שאליו פנה, לטענתו.

לסיכום: גרסת הנתבע רצופת סתירות, טענות כבושות ללא כל הסבר סביר לכבישתן, ולא הובאו כל עד או ראיה התומכים בה.

אציין כי ביסאן לא הוזמן לעדות על ידי אף אחד מהצדדים, וכל אחד מהם טוען שיש לזקוף את מחדל אי הזמנתו לחובת רעהו.

הכללים שלפיהם נבחנת הימנעות מהעדת עד רלבנטי סוכמו בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.06). בין היתר, נקבע כדלקמן:

"כלל ידוע הוא, כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה (הניתנת לסתירה) כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בכך ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי,2003) 1649-1659 והאסמכתאות שם). עד נחשב רלבנטי לגרסת בעל דין מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל-דין טוען להן (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659 (1991))" (פסקה 53 לפסק הדין).

כנגד ביסאן חשדות כבדים לביצוע עבירות מרמה והונאה, ואף ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה. לא ברור מה הייתה הגרסה שהיה מוסר ביסאן אילו היה מוזמן להעיד, מה גם שהיה מקום להתייחס לגרסה זו בזהירות רבה לנוכח מעורבותו באירועים נשוא התביעה, והעובדה שעדיין תלויה נגדו חקירה פלילית. לפיכך אין מדובר בעד שלגביו ניתן לומר שקיימת ציפיה הגיונית ומתבקשת שמי מהצדדים יזמנו לעדות, ולכן אין מקום לזקוף את אי הזמנתו לעדות לחובת אף אחד מהצדדים.

הנתבע מוסיף וטוען כי מחדליו של התובע, שנמנע מלבצע בדיקה כלשהי בטרם החליט לקחת חלק בעסקה, הם שגרמו לנזקיו. לטענתו, התובע לא התייעץ עם עורך דין טרם החתימה על חוזה החכירה, לא בדק במשרדי רמ"י אם מדובר בעסקה כשרה, ולא בדק את זהותו של ביסאן. הנתבע אינו מפרט מהי המשמעות המשפטית שהוא מייחס לדברים. עם זאת אציין כי ככל שהכוונה היא לטעון שהדבר מקים הגנה בעוולת התרמית, דין הטענה להידחות. הפסיקה קובעת כי "יכולתו העיונית של הניצג לגלות את דבר הרמייה - וכזו הרי קיימת תדיר - איננה מקימה ככלל הגנה למרמה" (ע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל (2.4.12) בפסקה 45 לפסק דינו של השופט מלצר).

מסקנתי היא, כי התובע הוכיח, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט האזרחי, היא מאזן ההסתברויות, כי הנתבע וביסאן עוולו כלפיו בעוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968.

נזקיו של התובע כתוצאה מהתרמית הינם בסך של 280,000 ₪ ששילם בגין העסקה. התובע זכאי להשבתו של סכום זה מהנתבעים.

סוף דבר

לפיכך ישלם נתבע מס' 1, ביחד ולחוד עם נתבע מס' 2 שנגדו ניתן פסק דין ביום 20.9.15, לתובע סך של 280,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 14,040 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל; וישיב לו את החלק היחסי באגרה בהתאם לסכום שנפסק.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ח, 18 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.