לפניי בקשת הנאמנת לביטול הענקה.
רקע
1.החייב/המשיב 1 הגיש בקשה למתן צו כינוס והכרזתו פושט רגל ביום 25.10.2010 (להלן: "הבקשה"). בית המשפט נעתר לבקשה ונתן צו כינוס על נכסי החייב ביום 10.3.2011. ביום 27.2.13, הוכרז החייב פושט רגל והמבקשת מונתה כנאמנת על נכסי החייב.
2. החייב והמשיבה 3 (להלן: "המשיבה") היו נשואים כדת משה וישראל. ביום 10.8.1995, רכשו המה דירת מגורים המצויה ברחוב ***** ב***** והידועה גם כתת-חלקה ****** (להלן: "הדירה"). לשם רכישת הדירה, נטלו בני הזוג משכנתא מבנק טפחות בסך 198,500 ₪.
נישואי החייב והמשיבה עלו על שרטון וביום 30.4.2000 חתמו המה על הסכם גירושין (להלן: "ההסכם").
בהסכם נקבע, בין היתר, כי הדירה תועבר לידי המשיבה, וכן המשכנתא תעבור אף היא על שם המשיבה אשר תמשיך לשאת בתשלומי המשכנתא. בתמורה לכך, ויתרה המשיבה על כתובָּתהּ, מזונותיה וזכויותיה בדירה נוספת המצויה ברחובות ושהייתה רשומה על שם החייב (להלן: "הדירה הנוספת).
3. בית הדין הרבני בתל אביב (להלן: "בית הדין") התיר את נישואי החייב והמשיבה, אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין, במסגרת תיק 664/סב, ביום 10.6.2002. ביום 23.9.2004, נמחקה הערת האזהרה שהייתה רשומה על הדירה לטובת החייב במרשם המקרקעין, ומלוא הזכויות בדירה עברו על שם המשיבה. ויודגש: דין ההסכם כדין הסכם ממון, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 ( להלן: "החוק". ראו - סעיף 2(ד) לחוק האמור).
4.לאחר הגירושין, נושי החייב ביקשו לעקל את הדירה ואת המיטלטלין שבבעלות המשיבה. ביום 25.1.04, ניתן פסק דין הצהרתי על ידי בית משפט השלום בראשון לציון, לבקשת המשיבה, במסגרת תיק ה"פ 238/03, המצהיר, כי המשיבה היא הבעלים החוקי של המיטלטלין המצויים בדירה. וכן, ביום 19.5.2004 הצהיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, לבקשת המשיבה, במסגרת תיק ה"פ 827/03, כי המשיבה היא הבעלים החוקי של הדירה.
הבקשה
5.הנאמנת מסתמכת בבקשתה דנן על עילת ביטול הענקה לפי סעיף 96(ב) לפקודה. לטענתה, החייב העניק את זכויותיו בדירה למשיבה ונעשה פושט רגל לפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה. מועד ההענקה הוא המועד בו הושלם רישום הזכויות בדירה על שם המשיבה, דהיינו ביום 23.9.2004. ההענקה האמורה נעשתה על ידי החייב בזמן שהיה חדל פירעון דבר שהקטין, שלא כדין, את מאסת הנכסים שלו וגרם לפגיעה בנושים. במקרה דנן, לא מתקיים החריג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה.
לבסוף ואליבא דנאמנת, החייב לא קיבל תמורה כלשהי בעד ההענקה. אין לראות את ויתור המשיבה על כתובתה, מזונותיה וזכויותיה בדירה הנוספת, כתמורה בעד עסקת ההענקה.
תגובת החייב
6.החייב משאיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט.
תגובת המשיבה
7.המשיבה מתנגדת נחרצות לבקשה. לטענתה, חלפו 17 שנים מאז שהועברו זכויות החייב בדירה ונרשמו כדין על שמה, והדבר נעשה במסגרת הסדר חלוקת רכוש שעוגן כדין בהסכם. מאז ועד היום היא הבעלים החוקי והיחידי של הדירה, והיא מתגוררת בה ללא עוררין.
8.המשיבה טוענת עוד, כי ביום 19.5.2004 ניתן לבקשתהּ פסק דין הצהרתי בו נקבע, כי כלל הזכויות בדירה הן בבעלותהּ. כך גם נקבע, כי עיקול שהיה רובץ על הדירה והליכי גביה נגדה בוטלו.
9. וכן מוסיפה המשיבה וטוענת, כי אין מדובר בהענקה פסולה , אלא בעסקת מכר בגדרה העביר לה החייב את מלוא זכויותיו בדירה בתמורה ובתום לב. וכן, היא פרעה לבדה את יתרת המשכנתא אשר רבצה על הדירה. בנוסף ובתמורה לחלקו של החייב בדירה, היא ויתרה על כתובתה, מזונותיה וזכויותיה בדירה הנוספת שהייתה רשומה על שם החייב כתמורה בעד עסקת ההענקה.
10. לבסוף, טוענת המשיבה, כי החייב לא היה מסובך בחובות במועד הגירושין, כי לא הייתה כל כוונה להעדיף נושים וכי הבקשה דנן לוקה בשיהוי רב.
תמצית תגובת הכנ"ר
11.הכנ"ר סבור, כי אין מדובר בהענקה פסולה. לשיטתו, המועד הרלוונטי לעניין ביצוע ההענקה אינו יום ביצוע רישום הדירה על שם המשיבה, בלשכת רישום המקרקעין, ביום 30.4.2000. המועד הקובע הוא יום חתימת ההסכם. מועד מעשה פשיטת הרגל חל ביום 25.10.2010 בו הגיש החייב בקשה לצו כינוס, בעטיה הצהיר, כי אין ביכולתו לפרוע את חובותיו. מכאן, חלפו עשר וחצי שנים מיום ההענקה ועד לפשיטת הרגל. לפיכך, אין מדובר בהענקה אסורה הבטלה מכוח סעיף 96 לפקודה.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
12. סוגיית ביטול הענקות נכסים שבוצעו על ידי אדם שנעשה פושט רגל מוסדרת בסעיף 96 לפקודה, כהאי לישנא:
"(א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג)"הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1)בשל נישואין ולפניהם;
(2)לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".
תכליתו של סעיף 96 לפקודה היא לאפשר, בתנאים מסוימים, לבטל הענקות נכסים שנעשו על ידי חייב ללא תמורה בת-ערך לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה פגיעה בכושר הפירעון שלו כלפי הנושים וגם הקטנת מסת הנכסים המיועדת לחלוקה בין נושיו (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה (4) 925, 938 – 939 (2001) (להלן: "עניין לוין"); ע"א 4352/15 קורן נ' הראל [ פורסם בנבו], מיום 2.8.2017) ; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010) 317). החיקוק האמור קובע שלושה תנאים מצטברים לביטולה של הענקה : הנכס היה בבעלותו של החייב שנעשה פושט רגל; החייב העניק את הנכס לאחר ; ההענקה נעשתה עד עשר שנים לפני שהחייב נעשה פושט רגל. סעיף 96(ב) לפקודה, הרלוונטי לענייננו, קובע, כי ההענקה בטלה אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה. במקרה זה, ההענקה לא תהיה בטלה אם התובעים מכוח ההענקה הוכיחו, כי בזמן ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו גם בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה, עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה (סעיף 96(ב) סיפא לפקודה).
ויודגש: נטל ההוכחה, כי מדובר בהענקה פסולה ובת-ביטול מוטל על מבקש הביטול, ועליו גם הנטל להוכיח, במקרים המתאימים ובמידת הצורך, את העדר קיום היסודות השליליים של שלושת החריגים לביטול ההענקה המצויים בסעיף 96(ג) לפקודה, הגם שהנטל לעניין האחרון אינו כבד. מאידך, נטל ההוכחה של שני התנאים החלופיים שבסעיף 96(ב) סיפא רובץ על התובע מכוח ההענקה שמתנגד לביטול ההענקה.(ע"א 255/69 פיק נ' הנאמן לנכסי שמואל פיק, פ"ד כג (2) 803, 804 (1969); ע"א 5822/16 שמיר נ' המנהל המיוחד [פורסם בנבו], מיום24.1.2018)).
מהתם להכא
13.אפתח ואומר, כי לאחר עיון בבקשה, בתשובות ובתגובה לתשובות, ובשים לב לדין שלעניין (החרות וההלכתי) שוכנעתי, כי אין ממש בבקשה ודינה להידחות. אכן, אין ולא צריכה להיות מחלוקת במקרה דנן, כי מועד הגשת הבקשה הוא מועד "פשיטת הרגל", והכל לפי הוראת סעיף 5(4) לפקודה, ומועד זה הוא תחילתה של פשיטת הרגל לצורך ענייננו ,שממנה ולאחור יהיה צורך לבדוק אם ארעה הענקה פסולה, ומהו מועדה. נזכור ואף נטיב להזכיר, כי הבקשה הוגשה ביום 25.10.2010. לגבי מועד ההענקה יש להזכיר , כי ההסכם הוא, למעשה, הסכם ממון, וטעון אישור בית המשפט לענייני משפחה או בית דין דתי מוסמך(סעיף 2(א) לחוק). מכאן יוצא, כי מועד ההענקה לענייננו הוא מועד אישור ההסכם ומתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית הדין , קרי יום ה- 10.6.2002. יוצא, כי פשיטת הרגל אירעה לפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ועל המשיבה, המתנגדת לביטול ההענקה, להוכיח כי בזמן שנעשתה ההענקה היה החייב כשר-פירעון של חובותיו בלי להיזקק לזכויותיו בדירה וכי משנעשתה ההענקה עברו זכויות החייב האמורות לה, בהיותה הנאמנת על ההענקה.
14. אכן, המשיבה הרימה את נטל ההוכחה של שני התנאים החלופיים השוללים את ביטול ההענקה על-פי סעיף 96(ב) לפקודה. היא הוכיחה כדין את כשרות-הפירעון של החייב בעת ההענקה.
בתצהיר אשר צורף לתשובת המשיבה, הוצהר, בין השאר ולענייננו, כי בעת ההענקה המצב הכלכלי של המשיבה ושל החייב היה מצוין, ולחייב כמעט ולא היו חובות. בלשונה: "העברת הדירה מהחייב אליי נעשתה בתום לב ובתמורה בת ערך והחייב לא היה כלל שרוי בחובות כבדים ולא הייתה שום העדפת נושים" (סעיף 63 לתצהיר, וראו גם סעיפים 5 ו- 71 לתצהיר). וכן, הצהירה המשיבה, כי במקביל להענקה וכחלק מאיזון המשאבים, היא ויתרה לחייב על חלקה בדירה הנוספת, ששוויה דאז עמד על סך 93,000 $ ארה"ב (סעיפים 36 ו- 37 לתצהיר). לבסוף, הצהירה המשיבה, בהדגשה ולענייננו, כי בעת ההענקה היה החייב "כשר-פירעון לתשלום חובותיו גם ללא התחשבות בדירה שלי.."(סעיף 61 לתצהיר).
15. כאן המקום לציין, כי הנאמנת ויתרה מרצון על חקירת המשיבה, בחקירת שתי וערב, על תצהירה. בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור את תצהירה האמור של המשיבה. ההפך הוא הנכון. במה דברים אמורים? החייב צירף לבקשה את תצהירו לאימות העובדות הנטענות בה (להלן: "תצהיר החייב"). בתצהיר האמור, הצהיר החייב, לענייננו ובין השאר, כי בתקופה החל משנת 2001 ועד 2005, הוא עבד באופן קבוע בפולין. עם שובו ארצה, בשנת 2005, נקלע הוא למצב רוח קשה, לא תיפקד והפסיק לעבוד, ומאז אין לו כל הכנסה! (סעיפים 6, 9 ו- 15 לתצהיר החייב). אין להכביר מלים, כי תצהיר החייב מחזק, תומך ומאשר את עדותה בכתב (תצהירה) של המשיבה.
זאת ועוד, הקשיים הכספיים בהם היה שרוי החייב בזמן ההענקה, כשלעצמם ואם בכלל, אינם מעידים שלא היה יכול לפרוע את כל חובותיו לנושים מבלי להיזקק לזכויותיו בדירה.
16. אלא בכך לא סגי. המשיבה אף הוכיחה, באופן פוזיטיבי, כי ההענקה הייתה בתום לב ובתמורה בת-ערך. בעת ההענקה, החייב היה כשר-פירעון של כל חובותיו שהיו לנושים. היא נתנה תמורה בת-ערך בעד ויתור החייב על זכויותיו בדירה. היא פרעה לבדה את יתרת המשכנתא אשר רבצה על הדירה. בנוסף ובתמורה לחלקו של החייב בדירה ובמסגרת הסדר איזון המשאבים הכולל ביניהם, היא ויתרה על כתובָּתה, מזונותיה וזכויותיה בדירה הנוספת. החייב והמשיבה כרתו את ההסכם. ההסכם אושר כדין על ידי בית הדין. המדובר בהסכם נכון, תקף , סביר ומאוזן. המשיבה נתנה תמורה סבירה ובת-ערך בעד הוויתור על זכויות החייב בדירה. המדובר בדירת מגורים משותפת, והמשיבה נותרה לגור בה לאחר הגירושין מהחייב. משנעשתה ההענקה, עברו אליה, כדין, זכויות החייב בדירה.
למצער, מסקנתי היא, כי במכלול נסיבות העניין הנאמנת לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח כדין את העדר היסודות השליליים של החריג לביטול ההענקה המצוי בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, וטענותיה, לעניין זה ועם כל הכבוד, בעלמא הן.
התוצאה
17. מסענו תם. התוצאה היא, אפוא, כי אין ממש בבקשה ודינה להידחות.
הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ד' ניסן תשע"ח, 20 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.
