פלוני נ' בוחארי

הנתבע, רופא שיניים במקצועו, טיפל בתובע. התובע טוען כי הנתבע עקר לו שן בינה בצורה רשלנית וגרם לו נזק. הנתבע מכחיש כי ביצע את העקירה.

המחלוקת היא, בעיקרה, מחלוקת עובדתית המוכרעת על-יסוד הראיות והתרשמות בית-המשפט מן העדים. אקדים אפוא ואומר כי אף ששני-בעלי הדין לא הקפידו על דיוק בעובדות, משקלן המצטבר של הראיות הוביל למסקנה כי סביר יותר שהנתבע אכן ביצע את העקירה, ובאופן רשלני.

התביעה מתקבלת אך הפיצוי שנפסק נמוך משמעותית מהנזקים להם טען התובע.

בעלי הדין והעובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובע, יליד XX/XX/XXXX, , כיום תושב ש. ובעבר תושב י.

2. בילדותו נפגע בשתי תאונות שגרמו לפגיעה בעינו השמאלית, לשבר בלסת ימין ולעיוות בפניו.

3. הנתבע הוא רופא שיניים המפעיל מרפאה בעיר יפו.

4. ב-7/11/12 פנה התובע למרפאת הנתבע לצורך טיפול שיניים ובהמשך טופל על-ידו.

5. ב-20/6/13 הנפיק הנתבע לתובע חשבונית ממוחשבת על תשלום בסך 500 ₪ "עבור עקירת שן". הנתבע הוסיף על החשבונית בכתב ידו את המילים "עבור עקירת שן בינה 38" (שמאלית-תחתונה).

6. ב-21/7/13 הנפיק הנתבע לתובע מרשם לאנטיביוטיקה (moxypen forte), למשכך כאבים (narocin) ולתוסף מולטי ויטמין (v-centrum).

7. התובע ביקש מהנתבע עותק מן הרשומה הרפואית אך הנתבע סירב להעביר לו עותק ודרש מהתובע להציג אישור שהיה בישראל. רק ב-24/2/14, בהוראת משרד הבריאות, העביר הנתבע עותק מן הרשומה הרפואית.

    

   גרסת התובע

8. ב-2011 עבד במאפיה בב.י.. אותה עת החל לסבול מכאבי שיניים וקיבל המלצה לפנות למרפאת הנתבע ביפו.

9. ב-7/11/12 פנה לנתבע שבדק אותו והפנה אותו לצילום פנורמי אותו ביצע במכון בשכם.

10. התובע חזר למרפאת הנתבע ומסר לו את הצילום. הנתבע בחן את הצילום והחליט לעקור את שיני הבינה התחתונות משמאל ומימין (שינים 38 ו-48). בתום הביקור נקבע תור לביצוע העקירה הראשונה בדצמבר 2012.

11. במועד התור הגיע למרפאה וקיבל זריקת אלחוש שאחריה החל הנתבע בעקירת השן משמאל (שן 38). במהלך העקירה חש התובע בכאבים חזקים בלשון ובלסת, והנתבע שהתקשה בחילוץ השן הזריק לו זריקת הרדמה מקומית נוספת. לאחר העקירה תפר הנתבע את החניכיים ונתן לתובע מרשם לאנטיביוטיקה ולתרופות לשיכוך כאבים. התובע שילם 500 ₪ במזומן ולא קיבל חשבונית.

12. לאחר העקירה חש כי החלק השמאלי בלשון רדום וכך גם החניכיים השמאליים. התובע פנה לנתבע שהשיב כי מדובר בתופעה רגילה שתחלוף ולא נתן לו טיפול כלשהו. שבוע לאחר מכן שב למרפאת הנתבע לביצוע סתימה (שבוצעה על ידי רופא אחר במרפאה).

13. התובע המשיך לסבול מחוסר תחושה בלשון ובחניכיים, אך כשפנה לנתבע פעם נוספת התנער הנתבע מאחריות וטען כי מדובר בפגיעה עצבית שמקורה בתאונות שעבר התובע בילדותו ולא בעקירה.

14. התובע פנה לרופא שיניים בירדן שמסר לו כי עצב הלשון נפגע בעקירה וסיכויי החלמתו קלושים. בהמשך פנה לרופא שיניים נוסף ולנוירולוג שמסרו לו אבחון דומה. לתובע אין תיעוד מבדיקות אלו.

15. התובע הבין כי פניו לתביעה וכי אין בידיו מסמכים כלשהם. לכן החליט לאסוף מסמכים שיתמכו בתביעתו.

16. ב-30/6/13 פנה למרפאת הנתבע וביקש חשבונית על הסכום ששילם. המזכירה הנפיקה לו חשבונית על סך 500 ₪ "עבור עקירת שן".

17. לאחר מספר ימים שב למרפאה ושוחח עם הנתבע עצמו. שיחה זו הוקלטה על ידי התובע ללא ידיעת הנתבע, ובמהלכה כותב הנתבע על-גבי החשבונית כי ניתנה "עבור עקירת שן בינה 38".

18. ב-21/7/13 פנה לנתבע והתלונן על כאבים והנתבע הנפיק לו מרשם לתרופות וויטמינים.

19. לאחר מועד זה פנה לנתבע פעם נוספת במטרה להקליטו ושוחח עמו על התכנית לעקירת שן 48.

20. התובע פנה לנתבע וביקש לקבל את התיק הרפואי אך הנתבע סירב למסור לו עותק עד להתערבות משרד הבריאות.

    גרסת הנתבע

21. ב-7/11/12 פנה אליו התובע והתלונן על כאבים, דימומים בחניכיים וריח רע מפיו. התובע הציג עצמו כאזרח ירדני ומילא שאלון בריאות בו ציין כי בילדותו נפגע בתאונת דרכים "הכוללת פגיעה עצבית באזור הפנים". הנתבע בדק את התובע ומצא אבנית וריריות מודלקות, והמליץ לו על ניקוי אבנית וצילום סטאטוס. התובע טען כי אין לו כסף לביצוע הטיפול וכי ישוב במועד אחר.

22. הנתבע טוען כי כבר במועד זה שתי שיני הבינה (38 ו-48) היו חסרות.

23. ב-2/1/13 הגיע התובע ללא תור ואמר כי לא היה לו כסף לבצע צילום. הנתבע ביצע ניקוי אבנית והסביר לתובע כי עליו לבצע ניקוי יסודי יותר הקרוי "הקצעת שורשים" ולהחליף את הכתרים הקדמיים הלקויים. התובע שילם סכום של 150 ₪.

24. ב-20/6/13 הגיע התובע ללא תור וביקש הקצעת שורשים. הנתבע הסכים לבצע את הטיפול בסכום של 500 ₪. בסיום הטיפול ביקש התובע אישור למוסד לביטוח לאומי דבר שעורר את חשדו של הנתבע וכך גילה שהתובע אינו אזרח ירדני אלא תושב השטחים. הנתבע שחשש לתת טיפול לשוהה בלתי חוקי הודיע לתובע כי המשך הטיפול יהא כפוף להצגת אישור שהיה בישראל. התובע שילם את הסכום המוסכם וביקש כי ירשם על הקבלה שהטיפול בוצע "עבור עקירת שן" משום שבמקום עבודתו הוא זכאי להחזר על עקירות וטיפולים משמרים. הנתבע שריחם עליו נעתר לבקשתו ואף הוסיף בכתב ידו כי עקר את שן 38, וזאת למרות שהשן נעקרה עוד לפני תחילת הטיפולים.

25. ב-21/7/13 הגיע התובע למרפאה, התלונן על כאבים ודרש עותק מתיקו הרפואי. הנתבע לא נכח במרפאה ובהנחייתו הנפיקה המזכירה מרשם לתרופות אך סירבה לתת לתובע עותק מתיקו הרפואי.

26. התובע ביקש עותק מן התיק הרפואי אך הנתבע חשש ממתן שירות לשוהה בלתי חוקי. הנתבע התייעץ עם עו"ד (עו"ד בר תנחום) שהורה לו לסרב לבקשה עד שהתובע יעביר אישור שהיה כדין בישראל או עד לקבלת הנחיה ממשרד הבריאות. מיד לאחר שקיבל הנחיה שכזו העביר את התיק.

    הראיות

27. מטעם התובע העידו התובע והמומחה הרפואי מטעמו – ד"ר ברק. מטעם הנתבע העידו הנתבע, הגב' רונה דחדל, מזכירת המרפאה, ד"ר אבו סנינה רופא שיניים העובד במרפאת הנתבע, והמומחה הרפואי מטעמו – ד"ר לייסר.

28. הוגשו הקלטות משתי שיחות בין התובע לבין הנתבע ותמלולים של שיחות אלה (תחילה תמלול לא מקצועי וב-1/3/17 הוגש תמלול מקצועי ומחייב). כן הוגשו הרשומה הרפואית ממרפאת הנתבע, שאלון הבריאות שמולא וצילומי החשבוניות והמרשמים שנתן הנתבע לתובע. במהלך הדיון הוגשו גם שני צילומי רנטגן שביצע התובע ב-31/3/13 וב-8/12/13.

     

    ממצאים ומסקנות

    בעוד שהתובע הציג גרסה מתקבלת על הדעת ומשתלבת במארג הראיות, גרסת הנתבע לא הייתה קוהרנטית או אמינה ולא תאמה את הראיות בתיק.

29. החשבונית מ-20/6/13: זהו מסמך בכתב בו מאשר הנתבע בכתב ידו כי עקר לתובע את שן 38. מסמך זה מדבר בעד עצמו ומשקלו הראייתי גבוה. הנתבע מודה כי כתב את החשבונית אך טוען שהתובע טמן לו פח וכי נעתר לבקשת התובע שייתן לו את האישור כדי שיקבל החזר עבור עקירות. הסבר זה אינו הגיוני, אינו אמין והנתבע שינה אותו בהתאם להתפתחויות הראייתיות בתיק. כזכור, מדובר בחשבונית ממוחשבת בה הודפס כי ניתנה "עבור עקירת שן" ועליה הוסיף הנתבע בכתב ידו את המילים "עבור עקירת שן בינה 38". בכתב ההגנה – לפני שנחשפה החשבונית עם כתב ידו – טען הנתבע כי התובע הטעה את מזכירתו וכי המזכירה היא שנעתרה לבקשת התובע ורשמה בחשבונית כי זו הוצאה עבור עקירת שן. הנתבע אינו מזכיר את מעורבותו האישית בהוצאת החשבונית ואף טען כי דבר זה "נתגלה לי לאחרונה", היינו – כי לא ידע על כך בזמן אמת (סעיף 19). רק אחרי שהתגלתה החשבונית עם כתב ידו שינה הנתבע את גרסתו וטען כי הוא עצמו נעתר לבקשת התובע משום שרצה לסייע לו. הנתבע התקשה לתת הסבר משכנע לשינוי בגרסה, התחמק ממתן תשובה ברורה ולבסוף טען כי כתב-ההגנה שהוגש ללא עורך דין ולכן לא דקדק בפרטים (עמ' 128-124). הסבר זה אינו אמין שכן מדובר בסוגיה עובדתית מרכזית וסביר כי היה מזכיר את הדברים בכתב הגנתו. הסבר סביר יותר לשינוי הגרסה הוא שבעת הגשת כתב ההגנה הייתה בידי הנתבע החשבונית שבמחשב והוא לא זכר שהתובע מחזיק את החשבונית עם כתב ידו ולא ידע שקיימות הקלטות של מעמד כתיבת החשבונית. לכן ניסח את הדברים באופן לא מדויק (בלשון המעטה) שמסתיר את מעורבותו האישית בכתיבת החשבונית.

30. גרסת הנתבע בנוגע לחשבונית גם אינה מתיישבת עם טענתו שבאותו מועד גילה שהתובע הוא תושב השטחים וחשש לעבור על החוק משום שאחד מבני משפחתו ישב בכלא על עבירה דומה (עמ' 108, 7). לא הגיוני שמיד לאחר שהודיע לו על הפסקת הטיפול משום שחשש הוא נעתר לבקשתו ונתן חשבונית פיקטיבית, בכתב ידו וחתימתו האישית, כדי שיוכל לקבל החזר ממקום עבודתו או מהביטוח הלאומי. הנתבע לא התקשה להסביר גם את הסתירה הזו בגרסתו וטענתו כי נעתר לבקשת התובע משום שמדובר בהתנהלות "נימוסית" (עמ' 113-112) אינה תואמת את חששו העז מהפרת החוק.

31. הנתבע מציין כי בחשבונית ניתן לראות תיקון במספר השן משן 28 (בינה עליונה) לשן 38 (בינה תחתונה). לדבריו תיקון זה מלמד שבעת כתיבת החשבונית כלל לא ידע באינו שן מדובר ומכאן הוא מבקש להסיק שאכן מדובר ברישום פיקטיבי. אינני מקבל הסבר זה. התיקון בחשבונית אינו ברור והעובדה שטעה במספר השן אינה מלמדת דבר (יתכן כי בהיסח הדעת רשם את הספרה 2 במקום 3). מן ההקלטות, שמיד נדון בהן, גם עולה גרסה שונה של האירועים (ודומה יותר לגרסת התובע).

     

32. השיחות המוקלטות: תוכן השיחות סותר חלקים מרכזיים מגרסת הנתבע ומחזק את גרסת התובע. בשיחה הראשונה הנתבע מקבל את התובע בלבביות ובאופן שאינו מתיישב עם טענת הנתבע כי סירב לתת לתובע טיפול בשל מושבו בשכם. הנתבע בודק את התובע ומשוחח עמו על טיפול "כירורגי" נוסף ב"שן בינה" שמתואם "ליום שישי ... ונקווה לטוב". מעמד כתיבת החשבונית מוקלט. הנתבע שואל את התובע "איזה מסמך רצית?" ואינו אומר לתובע כי כלל לא ביצע את הטיפול או מסתייג מהוספת המילים שן בינה לחשבונית. הנתבע אף פונה למזכירה ונוזף בה כי "הוא בא בשבוע שעבר. בא בעניין המשפט הזה ... בשביל מה התעללות הזאת?". אמירה זו סותרת את גרסת הנתבע כי החשבונית נכתבה ביום הטיפול ומאשרת את גרסת התובע כי החשבונית המודפסת והכתובה ניתנו בשני מועדים נפרדים. ההתנהלות בשיחה השנייה (מיולי) דומה. הנתבע מקבל את התובע ללא כל הסתייגות, ואינו מבקש אישור שהיה בישראל אף שהתובע מציין כי היה בשכם. השיחה כולה סבה על המשך הטיפול הרפואי, ויש בה התייחסות מפורשת לעקירת שן בינה בצד ימין תחתון. התובע מביע חששות מן העקירה והנתבע מרגיע אותו ואומר "אל תחשוב שאם בצד השמאלי זה כאב לך, הציק לך ולקח זמן וזה, אז זה יהיה נכון גם לצד הזה". כשהתובע מתלונן על התופעות מהן הוא סובל הנתבע בודק אותו ומסביר לו כי "[]הדבר הזה מצופה מהניתוח אלו תופעות הלוואי של הגוף אבל אנחנו נטפל בזה". הנתבע מוסיף ומסביר לתובע כי תקופת ההחלמה היא כחצי שנה עד שנה ומאשר כי הלשון תחלים תוך שלושה חודשים. לוח זמנים זה תואם את גרסת התובע כי השן נעקרה בדצמבר.

33. הנתבע מדגיש כי אין בקלטות הודאה מפורשת שעקר את שן 38 ("אקדח מעשן") ומכאן הוא מבקש להסיק כי עקירה זו לא בוצעה. אינני מקבל מסקנה זו. התובע הסביר כי אינו איש מקצוע בתחום החקירות ולא הצליח לכוון את השיחה באופן שתושג הודאה מפורשת (עמ' 55-56). הסבר זה סביר ומתיישב עם תוכן השיחות שבהן משוחחים הצדדים על עקירה קודמת משמאל, על תופעות הלוואי, על זמן הריפוי ועל המשך הטיפול וביצוע עקירה מימין. במהלך השיחות הנתבע מתייחס לתלונות התובע לגופן, כמי שנוטל אחריות לתלונה, ובשום שלב הוא אינו אומר או אפילו רומז כי לא הוא ביצע את העקירות. טענת הנתבע כי מדובר בתשובות כלליות לשאלות כלליות אינה מתיישבת, להבנתי, עם תוכן השיחות והרושם כי מדובר בחלק מטיפול מתמשך וכי הצדדים משוחחים על טיפול קודם של עקירת שן הבינה השמאלית ועל טיפול עתידי של עקירת שן הבינה מימין.

34. הנתבע סבור שאין לייחס לשיחות משקל משמעותי, בין השאר משום שהתובע הציג תמונה חלקית בלבד – השמיט שיחות וחלקי שיחות בהן פנה לנתבע וביקש ממנו כי יאשר לו את עקירת שן הבינה לצורך החזר. התובע מודה אמנם כי קיים שיחות נוספות עם הנתבע, ונתתי משקל לעובדה ששיחות אלו לא הוצגו (ולטענת התובע לא הוקלטו). עם זאת, ניכר בשתי השיחות שכן הוקלטו שההקלטה מתחילה בתחילת הטיפול (הנתבע מברך את התובע לשלום), היינו – מדובר בהקלטה מלאה של השיחות, וכי תוכן השיחות סותר חלקים משמעותיים בגרסת הנתבע. כך, למשל, למרות שהשיחות התקיימו אחרי "אחרי שהתייעצנו עם העורך דין הוא הסביר לנו שאתם צריכים לנתק קשר עם המטופל הזה ספציפית" (עמ' 107 14-16), הנתבע אינו מסרב לטפל בתובע ואינו מזכיר את אישור השהייה בישראל. הנתבע מסביר זאת בכך שהוא מכבד כל אדם גם אם הוא שוהה בלתי חוקי (104) אך הסבר זה אינו סביר בעליל, שכן אין מדובר בשיחת נימוסין אלא בבדיקה רפואית מפורטת הכוללת גם סיכומים ברורים ומפורשים על המשך הטיפול. השיחות סותרות את גרסת הנתבע בסוגיות נוספות, כמו מועד כתיבת החשבונית (כפי שפורט למעלה), וכן את טענת הנתבע שבבדיקה הראשונה ב-7/11/12 שתי שיני הבינה התחתונות כבר נעקרו, שכן בשיחות הוא מדבר על עקירת שן בינה תחתונה מימין.

35. במהלך השיחה פונה הנתבע לתובע ושואל באיזו שן מדובר. הנתבע מייחס חשיבות רבה לחילופי הדברים ולכן אציגם במלואם:

    נתבע: ... איזה מסמך רצית?

    תובע: דוקטור לא רשום פה שן בינה בכלל.

    נתבע: אני ארשום לך את זה.

    תובע: היא אמרה לי בחוץ שהיא לא יכולה לתת לי. היא אמרה לי שאני צריך לשלם עוד פעם. אמרה לי הרופא ירשום לך על זה.

    נתבע: צריך להיות רשום פה "עבור"? לרשום באנגלית או בעברית? מה תרצה?

    תובע: בעברית. שישאר בעברית.

    עבור עקירת שן בינה צד שמאל?

    תובע: כן.

    נתבע: תחתון נכון?

    תובע: תחתון.

    נתבע: תגיש לה שתשים חותמת כאן. תגיד לה שתשים חותמת.

    תובע: טוב. וזה? זה כירורגי?

    נתבע: זה לשבוע הבא.

    תובע: כירורגי?

    נתבע: כן. נקווה שיהיה קל. או.קיי. נקווה לטוב. או.קיי.

36. הנתבע סבור כי מדובר בהוכחה ברורה שלא ביצע את העקירה שכן התובע הוא שמכתיב את זהות השן, וחיזוק לכך הוא מוצא בטענה שבחשבונית יש תיקון משן 28 לשן 38. הרושם בעיני שונה. הנתבע דווקא יודע שמדובר בעקירת שן בינה ואף מדבר על טיפול כירורגי נוסף "בשבוע הבא", ונראה שהוא רק מוודא כי אכן מדובר בשן שמאלית תחתונה, שכן כתיבת החשבונית לא התרחשה במועד העקירה אלא חודשים רבים לאחריה. התובע רק מאשר שמדובר בשן הנכונה ולא מכתיב לנתבע את תוכן המסמך. זהו גם ההסבר שנתן התובע בחקירתו (עמ' 60-59).

     

37. הרשומה הרפואית: הרשומה הרפואית הממוחשבת ממרפאת הנתבע כוללת ארבעה ביקורים – 7/11/12, 2/1/13, 20/6/12, 21/7/13 – ותוכנה תואם לחלוטין את גרסת הנתבע. הנתבע מבקש אפוא להסתמך על רשומה זו כראיה בכתב לטיפולים שקיבל התובע. אלא שתוכן הרשומה אינו מתיישב עם יתר הראיות בתיק ועולים ספקות רבים בכל הנוגע לאותנטיות שלה.

38. די בהתנהלות הנתבע שעשה כל שביכולתו למנוע מהתובע לקבל עותק מן הרשומה הרפואית כדי לעורר חשד בנוגע לתוכנה ולמועד כתיבתה. זכותו של מטופל לקבל עותק מן הרשומה הרפואית בעניינו היא אחת מעיקרי חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 והיא עוגנה בסעיף 18 לחוק. חרף הוראת חוק ברורה זו סירב הנתבע למסור לתובע עותק מן הרשומה הרפואית בטענה שהתובע תושב שכם ללא אישור שהייה בישראל. בפברואר 2014 קיבל משרד הבריאות את תלונת התובע והורה לנתבע להעביר את המסמכים. הנתבע מסביר כי חשש למסור לתובע עותק מהרשומה וכי פעל בהתאם להנחיית בא-כוחו אותה עת, אולם טענה זו אינה מתיישבת עם הוראות החוק או עם התנהלותו בפועל, שכן הוא המשיך לטפל בתובע גם אחרי שנודע לו מקום מושבו – דבר שעולה מהשיחות שהוקלטו ומהמרשם שהונפק ב-21/7/13. התנהלות זו מעוררת חשש לא מבוטל כי ההיתלות במקום מושבו של התובע הייתה רק תירוץ להימנע מלמסור לתובע עותק מהתיק הרפואי כנדרש בחוק.

39. אולם עיקר אינו בשיהוי במסירת הרשומה הרפואית אלא בסתירה בינה לבין ראיות אחרות עד כדי קעקוע אמינותה. דוגמא בולטת היא המרשם שקיבל התובע ב-21/7/13 לאנטיביוטיקה ותרופות נוספות. מרשם זה (שגם הוזכר בשיחה המוקלטת) לא נשמר בתיק הרפואי ולא היה בידי הנתבע במועד הגשת כתב ההגנה. והנה, המרשם גם אינו מופיע ברשומה הרפואית למרות שהביקור מ-21/7/13 דווקא מתועד בה אך התיעוד מתייחס באריכות לבקשת התובע לקבל מסמכים ולא מוזכר בו טיפול רפואי. הנתבע עומת עם הפער שבין הרשומה הרפואית לבין המרשם ובחקירתו העלה גרסאות משתנות שהופרכו, כמו הטענה שהמרשם הונפק על ידי המזכירה בהוראה טלפונית והמזכירה שכחה לעדכנו (עמ' 97-96, שם העידה מזכירתו כי אינה נותנת מרשמים ללא חתימת הרופא) והטענה שמדובר במרשם שהונפק ידנית בשבת (עמ' 132 ואילך). דוגמא נוספת לפער שבין הראיות לבין הרשומה ניתן למצוא בעובדה שהביקורים המוקלטים לא תועדו ברשומה. הנתבע טען כי מדובר בשיחות חולין שאין צורך לעדכנן, אך טענה זו אינה מתיישבת עם תוכן השיחות במהלכן פורטו תלונות רפואיות של התובע הרלבנטיות לטיפול שלא נכתבו ולא תועדו כלל. למעשה, הרשומה אינה מזכירה כלל את תלונותיו המפורטות של התובע או את העובדה שהנתבע תיאם עמו מועד לעקירת שן בינה ימנית תחתונה. מנגד נמצא ברשומה הרפואית עודף מידע שאינו רפואי כמו העיסוק הנרחב בתושבות התובע, הסירוב לתת לו מסמכים, וההדגשה שהתובע הגיע למרפאה ללא תיאום מראש. פערים אלו שבין הראיות לבין הרשומה, והעובדה שהרשומה אינה כוללת מידע ומסמכים שלא היו בידי הנתבע במועד העברתה לתובע, מעלים חשד ממשי כי לא מדובר ברשומה אותנטית שנכתבה בזמן אמת אלא ברשומה שהוכנה בדיעבד לקראת הגשת כתב ההגנה ובאופן שנועד לתמוך בגרסת הנתבע.

40. טענות הנתבע בנוגע למקום מושבו של התובע: לכל אורך המשפט – מן הרשומה הרפואית, דרך כתב ההגנה, העדויות ולסיכומים – חוזר הנתבע על העובדה כי התובע אמר לו כי הוא תושב ירדן והסתיר את היותו תושב שכם. מיד לאחר שגילה זאת הפסיק את הטיפול. התייחסתי לסוגיה זו למעלה, אך הואיל ומדובר בנושא מרכזי בטענות הנתבע אשוב ואתייחס לדברים בקצרה. גרסת הנתבע בעניין זה אינה אמינה ואינה מתיישבת עם הראיות, שכן הוכח באופן ברור כי הנתבע המשיך לטפל בתובע גם אחרי שגילה שהוא תושב שכם. לא סביר כי למרות שחשש מהמשך טיפול בתובע נתן לו חשבונית פיקטיבית בכתב ידו, ואין הסבר מניח את הדעת למתן המרשם הנוסף ב-21/7/13. גם השיחות המוקלטות מיוני ויולי מפריכות לחלוטין גרסה זו שכן הנתבע מטפל בתובע ומתאם עמו המשל טיפולים ואינו מזכיר במילה את מקום מגוריו. על-כל אלה אוסיף כי לראיותיו צירף התובע תעודה שנחזית כאישור בר-תוקף לשהות בישראל (נספח 18).

41. טיפולים שעבר התובע אצל רופאי שיניים אחרים: במהלך החקירות הוכח כי ב-2013 עבר התובע עקירה של שן בינה 28 (שמאל למעלה) אצל רופא בשכם, ולטענתו בהמשך נעקרה שן בינה נוספת, הפעם בירדן (עמ' 13; ועמ' 46-45, ו-75-74). התובע לא הצהיר על העקירות ולא גילה אותן מיוזמתו, ובסעיף 10 לתצהירו אף שלל עקירת שן 28. הנתבע סבור כי התנהלות זו מעידה על חוסר תום לב, והוא מפנה לתשובות התובע בחקירה שלא היו עקביות בנוגע למועדי העקירות וזהות הרופאים שביצעו אותן. הנתבע סבור אפוא כי התשובות הסותרות מחייבות את המסקנה שהתובע עבר את כל העקירות במרפאה אחרת – בירדן או בשכם – ופנייתו לנתבע נעשתה רק לצרכי התביעה. אינני שותף למסקנה זו. גרסת התובע בסוגיית העקירות הנוספות אכן לוקה בחסר ופוגמת באמינותו אך היא אינה בליבת המחלוקת בתביעה וממילא לא ניתן להסתיר עקירת שן בינה והנתבע היה מודע לכך עוד לפני החקירות שכן הדבר הוזכר בחוות הדעת מטעמו. בסעיף 10 לתצהיר התובע אמנם שולל את העקירה אך במקביל הוא מפנה לצילומי השיניים מהימים 31/3/13 ו-8/12/13 המהווים את ההוכחה לעקירת שן 28 ב-2013. צילומים אלה, כמו גם יתר הראיות בתיק, מציגים לוח זמנים שאינו תואם את גרסתו החלופית של הנתבע, שכן הוכח ששן 38 נעקרה לפני מרץ 2013 (השן חסרה בצילום מ-31/3/13), ואילו שן 28 נעקרה אחרי יולי 2013 (השן חסרה בצילום מ-8/12/13 אך היא אינה מוזכרת בשיחות המוקלטות מיולי). לגבי שן 48- כלל לא ברור שנעקרה, ואם נעקרה היה זה אחרי אוקטובר 2015. גרסת הנתבע היא אפוא שהתובע עבר עקירה במרפאה בירדן שגרמה לו נזק, הצטלם ב-31/3/13, המתין מספר חודשים, פנה לנתבע לצרכי התביעה בלבד ולשם כך התייעץ עמו ותיאם עמו עקירה אחרת, אז שב למרפאה שגרמה לו נזק וביצע עקירה נוספת, בדצמבר 2013 הצטלם, ולאחר כל זה המתין שנתיים ושב לאותה מרפאה לעקירה שלישית. הסבר מורכב זה אמנם אפשרי, אך הוא פחות הגיוני מן ההסבר הפשוט לפיו התובע אכן טופל על ידי הנתבע שביצע עקירה, ולאחר שגילה שהעקירה גרמה לו נזק עבר למרפאה אחרת.

     

42. צילום פנורמי מנובמבר 2012: התובע טען כי בבדיקה הראשונה בנובמבר 2012 הפנה אותו הנתבע לצילום פנורמי שעל בסיסו החליט הנתבע לבצע את העקירות. צילום זה, שיכול היה להוכיח כי באותה עת שן 38 הייתה במקומה לא הוצג וכל צד מטיל את האחריות על רעהו. התובע טוען כי הצילום נמסר לנתבע שבחר שלא לגלותו במסגרת הרשומה הרפואית, וכי פנה למכון הרנטגן בשכם, שם ביצע את הצילום, אך המכון אינו שומר עותק מהצילומים. הנתבע לעומתו טוען שחסרונו של הצילום מוכיח שהתובע לא ביצע את וממילא גם לא מסר לו עותק, ומבקש לשקול לחובת התובע שלא הובאו עד או מסמך רשמי מטעם המכון בשכם. במהלך החקירות העיד ד"ר ברק, מומחה התובע, כי "בדרך כלל מכוני הרנטגן הפרטיים שעושים את הצילומים הפנורמיים לא שומרים אצלם במאגרים את הצילומים, הם גם לא חייבים לשמור, כי זה דורש מהם המון נפח אחסון" (עמ' 15, 4). ד"ר לייסר, מומחה הנתבע, כתב בחוות דעתו כי החוק מחייב את המכונים לשמור את הצילומים למשך שבע שנים, אך לא הפנה להוראת החוק הרלבנטית ולא התייחס, מן הסתם, לחוק החל בשכם. אין דרך להכריע במחלוקת נקודתית זו, אך אציין כי בבחינת משקל הדברים מכאן ומכאן נתתי משקל לעובדה שהתובע לא הציג ראיה תומכת ממכון הרנטגן בשכם.

43. עדות גב' רולה דחדל: גב' דחדל עובדת כמזכירת המרפאה ומועסקת על ידי הנתבע. בתצהירה תמכה בגרסת הנתבע והעידה כי שמעה את ההסברים שהסביר הנתבע לתובע, כי הנתבע לא ביצע בתובע כל פעולה כירורגית, וכי הרשומה הרפואית מתעדכנת באופן אוטומטי בהתאם לתאריך כתיבתה ולא ניתן לשנותה. אלא שבמהלך חקירתה עלה כי במרפאה עובדת מזכירה נוספת בשם דיאנה, שלא זומנה לעדות אף שהייתה דומיננטית יותר בטיפול בתובע. למעשה, גב' דחדל פגשה בתובע רק "פעמיים או שלוש" (עמ' 93, 15), אף שהתובע היה במרפאה פעמים נוספות (הרשומה הרפואית מעידה על ארבעה ביקורים, והוכחו עוד שני ביקורים שלא תועדו). הואיל ונכחה בביקור הראשון ופתחה את התיק הרפואי (עמ' 95, 13) המסקנה המתחייבת היא שאין באפשרותה להעיד על רוב האירועים השנויים במחלוקת. ואכן, במהלך החקירה עלה כי כלל אינה מכירה את הקבלה בכתב ידו של הנתבע, אף שבשיחה המוקלטת נשמע הנתבע משוחח עם אחת המזכירות ואף נוזף בה (עמ' 96-95). עוד עלה כי המרשם מ-21/7/13 הונפק על ידי דיאנה ולא על ידה (עמ' 96, 32). בהקשר זה אישרה כי המרפאה אינה מנפיקה מרשם ללא חתימת הרופא (עמ' 97), ובכך סתרה את גרסת הנתבע כי המרשם הוצא בהוראה טלפונית על ידי מזכירה. עוד אישרה כי במהלך הטיפולים בתובע נכחה סייעת (עמ' 99, 1) שלא זומנה לעדות. יתרה מכך, למרות שפירטה בתצהירה את תוכן השיחה שבין התובע לנתבע, בחקירתה התקשתה להסביר כיצד הצליחה לשמוע משולחן המזכירה את מלוא השיחות וההסברים שנתן הנתבע לתובע בחדר הטיפולים (עמ' 100-99) ורק בסוף עדותה העלתה, לראשונה, את הטענה כי "במקרה שלו הוא היה אחרון אני חושבת במרפאה ופשוט היה דלת החדר פתוח ושמעתי מה, דיברנו כאילו אני והרופא ב, עם דלת פתוחה" (עמ' 100, 6). קשה לקבל גרסה כבושה זו.

     

44. עדותה של גב' דחדל אינה תומכת בגרסת הנתבע, שכן לא נכחה באופן אישי באירועים מרכזיים הקשורים לתביעה ואילו גרסתה לגבי המפגש הראשוני אינה סבירה. חלקים מעדותה אף סתרו את גרסת הנתבע. אוסיף כי במהלך עדותה עלה כי קיימות שתי עדות רלבנטיות נוספות – המזכירה דיאנה והסייעת – שלא זומנו לעדות אף שהן עובדות או עבדו במרפאה, דבר הפועל לחובתו של הנתבע.

45. עדות ד"ר נסים אבו סנינה: ד"ר אבו סנינה הוא רופא שיניים שעובד במרפאת הנתבע מעת קבלת רשיונו ב-2011 (עמ' 86). בתצהירו שליל את טענת התובע כי ביצע לו סתימה כשבוע אחרי העקירה וכן תמך בטענת הנתבע שלא בוצעה עקירה ובטענה כי הרשומה הרפואית במרפאה משקפת את הטיפולים שניתנו. לא נתגלו סתירות מהותיות במהלך חקירתו, אך התברר כי הרלבנטיות שלה נמוכה, שכן גם הוא ראה את התובע "לא יותר מפעמיים" (עמ' 87, 13). עוד עלה כי כלל אינו עובד בימי שישי ולכן אינו יכול לשלול את גרסת התובע שטען כי העקירה בוצעה ביום שישי (עמ' 89, 13). משקל עדותו מוגבל אפוא מאוד שכן אינו יכול אפוא להעיד על האירועים באופן אישי, ולכך יש להוסיף את העובדה שמדובר בעובד של התובע התלוי בו לפרנסתו.

46. התרשמות כללית מעדות התובע והנתבע: גרסאותיהם של התובע והנתבע פורטו ונותחו למעלה ואין צורך לחזור עליהן. עם-זאת ראוי להוסיף כי אף ששני הצדדים נתפסו באי-דיוקים – וכל צד מפנה לכך זרקור בסיכומיו – הרושם הכללי שהתקבל היה שעדות התובע אמינה הרבה יותר מעדות הנתבע. תשובות התובע היו ברורות יותר ומתחמקות פחות, ואת מרבית הסתירות והקשיים שהתגלו ניתן להסביר, והם לא עמדו בליבת גרסתו. הרושם שהתקבל מעדות הנתבע היה שונה. תשובותיו היו, לא אחת, ארוכות ומתחמקות, והוא שינה גרסתו תוך כדי החקירה. התרשמתי כי מדובר באדם מתוחכם שאינו בוחל באמצעים כדי להוכיח את גרסתו, והתקשיתי מאוד לתת אמון בדבריו.

    סיכום ביניים לגבי המחלוקת העובדתית

47. גרסת התובע הייתה ברורה והגיונית. אמנם מדובר בעדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי, אך נמצא לה חיזוק במסגרת ראיה בכתב ידו של הנתבע ובראיות נוספות שתמכו בגרסתו ושללו את גרסת הנתבע. הנתבע לא הצליח להפריך ראיה ברורה זו, וגרסתו התגלתה כבלתי אמינה לחלוטין. התנהלותו עד הגשת התביעה עוררה חשד, הרשומה הרפואית שהגיש בשלב מאוחר לא תאמה את הראיות וחסרו בה עובדות רלבנטיות, טענתו בנוגע להפסקת הטיפולים בשל מקום מגוריו של התובע הופרכה, והשיחות המוקלטות בינו לבין התובע שללו את גרסתו. העדים שהציג התגלו כבלתי רלבנטיים ואילו עובדים אחרים שדווקא כן הכירו את העובדות לא הובאו לעדות באופן מעורר חשד.

48. שקילת הראיות מכאן ומכאן מובילה אפוא למסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו הרבה מעבר למאזן ההסתברויות.

    הראיות תומכות בטענה שהנתבע ביצע את העקירה.

     

    הרשלנות

49. התובע סובל מפגיעה בעצב המשולש (TRIGEMINUS) שאחד משלושת ענפיו מעצבב את אזור הלסת התחתונה והלשון, ונותרה לו, לכל הפחות, פגיעה תחושתית בחצי הלשון השמאלית לכל ארכה (חוות דעתו של ד"ר לייסר מומחה הנתבע). נזק זה הוא אחת התוצאות האפשריות, ואף המסתברות, מעקירת שן בינה (חוות דעתו של ד"ר ברק, שלא נסתרה).

50. הנתבע טוען כי עצם הפגיעה בעצב אינה מלמדת על רשלנות, משום שהתובע סבל מפגיעה עצבית בפנים עוד לפני העקירה כתוצאה מהתאונה שעבר בילדותו, ומשום שגם אם בוצע עקירה, ואפילו נגרם נזק, לא הוכח שהעקירה הייתה רשלנית. אינני מקבל עמדה זו.

51. טענת הנתבע שנזק לעצב היא תוצאה אפשרית של התאונות מהן סבל התובע בילדותו נשללה על ידי ד"ר ברק שהבהיר כי הנזק ללסת הימנית לא יכול לגרום לפגיעה עצבית בצדה השמאלי של הלשון (עמ' 14). אבחנה רפואית סבירה זו לא נסתרה.

52. טענתו השנייה של הנתבע היא שלא הוכחה רשלנות. טענה זו נסתרה מניה וביה. ראשית, מקרה זה שבו רופא שביצע טיפול מכחיש את הטיפול ומציג רשומה רפואית חסרה הוא מקרה קלאסי להעברת נטל הראיה. סעיף 17 לחוק זכויות החולה מחייב רופא לנהל רשומה רפואית מפורטת, וכפי שנפסק ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים ובהעדרם עשוי הנטל לעבור לכתפי הרופא להוכיח כי לא נהג ברשלנות (ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253 (1985) ; ע"א 8842/08 עזבון לב ארי נ' סרנה (20/1/11) – שעסק בעקירת שן בינה). אמנם לא כל חוסר ברישום מצדיק העברת נטל הראיה (ע"א 7416/12 מאוחדת נ' פלוני (4/11/14) אך כאשר הליקוי ברישום נוגע בשורש המחלוקת יועבר הנטל (ע"א 2402/11 יורשי המנוח כנאענה נ' קופ"ח לאומית (12/5/13)). מקל וחומר נלמד לענייננו שבו הנתבע הכחיש ביצוע הטיפול והציג רשומה רפואית חסרה, כי יש להעביר את נטל הראיה להוכיח כי ביצע את העקירה כדין ובהתאם לכללים רפואיים מתאימים. הואיל והנתבע לא הציג כל ראיה בנושא חזקה כי העקירה בוצעה ברשלנות, כפי שמציין גם מומחה התובע ד"ר ברק. אוסיף, כי במקרה שכזה עשויה לקום לתובע גם עילת תביעה עצמאית בגין נזק ראייתי ובשל הפרת הוראות חוק זכויות החולה (השוו: ע"א 9063/03 פלוני נ' הדסה, פ"ד ס(1) 556 (2005); ע"א 10776/06 בראון נ' כללית (30/9/09); ע"א 10094/07 פלונית נ' בית החולים האנגלי (24/11/10)).

53. שנית, מהראיות עולה כי הנתבע התרשל בטיפול הרפואי. אמנם לא ניתן לקבוע כי עצם העקירה בוצעה באופן רשלני – כפי שטוען מומחה התובע, אך הרשלנות באה לידי ביטוי בהכנות לעקירה ובטיפול שנתן לתובע אחריה. הנתבע לא ערך תכנית טיפול כנדרש, ועל-פי הודאתו שלו גם לא ביצע את צילומים הנדרשים לעקירה שכן לדבריו עקירה שכזו מחייבת בדיקת C.T שלא בוצעה (עמ' 122, 16). הרשלנות החמורה יותר מתבטאת בטיפול שנתן הנתבע לתובע אחרי העקירה. למרות שהתובע התלונן על חוסר תחושה במשך זמן רב (התלונות הוקלטו) הנתבע לא נתן לו טיפול תרופתי מתאים (סטרואידים) ולא הפנה אותו לרופא מומחה שיכול היה לטפל בפגיעה העצבית שנגרמה (עמ' 23, 27). הנתבע פטר את התובע בטיפול אנטיביוטי ונוגדי כאב – שאים מתאימים לפגיעה בעצב – הסביר לתובע כי מדובר בתופעת לוואי שכיחה שתתרפא מעצמה חצי שנה עד שנה אחרי העקירה וכי עליו ליטול ויטמינים לחיזוק. אילו נתן לתובע טיפול נכון בזמן אמת אולי ניתן היה להציל את העצב אולם הטיפול הרשלני והשיהוי הרב גרמו לפגיעה בלתי הפיכה.

54. שלישית, הנתבע התרשל במתן הסבר רפואי לתובע טרם העקירה (העדר הסכמה מדעת). כל הרופאים בתיק, כולל הנתבע עצמו, הסכימו כי עקירת שן בינה היא הליך רפואי כירורגי המחייב מתן הסבר מפורט על עצם הטיפול, תופעות הלוואי והסיכונים הכרוכים בו. כמו כן הוסכם כי לפני העקירה יש להחתים את החולה על טופס קבוע של הסכמה מדעת. אולם הנתבע לא נתן לתובע הסבר כלשהו לפני העקירה ואין חולק כי התובע לא חתם על טופס ייעודי כמתחייב בדין.

    הנתבע התרשל הן בטיפול הרפואי שנתן והן בהפרת חובת הגילוי וקבלת הסכמת המטופל.

    הנזק

55. מוסכם שהתובע סובל מפגיעה בעצב המשולש (TRIGEMINUS) שאחד משלושת ענפיו מעצבב את אזור הלסת התחתונה והלשון. הפגיעה בעצב זה מוסדרת בסעיף 29(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, והמחלוקת שבין המומחים היא בנוגע להיקף בפגיעה ושיעור הנכות הנגזר ממנה. ד"ר ברק מצא בבדיקתו ב-2013 פגיעה בלשון ובחניכיים וסבר שמדובר בפגיעה קשה המקנה בתקנות 40% נכות. הוא חילק את הנכות בשלוש שכן רק אחד משלושת ענפי העצב נפגע והעריך כי הנכות היא 13.3%. ד"ר לייסר בדק את התובע ב-2015 ומצא פגיעה בלשון בלבד. לפיכך סבר כי מדובר בפגיעה בינונית המקנה בתקנות 20%, ואת הנכות חילק בשש – לשלוש בשל הפגיעה בענף אחד משלושה ואז לחצי משום שרק הלשון נפגעה; כך שלגישתו הנכות היא 3.3%. ללא קשר לשיעור הנכות הרפואית, מוסכם מבחינה מוטורית הלשון מתפקדת וכי הפגיעה היא פגיעה תחושתית שעשויה לגרום לאי-נוחות, לפגיעה בחוש הטעם ולפגיעה בהיבטים אישיים כמו נשיקות (הדברים עלו בהרחבה בחקירתו של ד"ר ברק בעמ' 21-19). התובע עצמו טוען כי הוא סובל מפגיעה בתחושת הטעם, מנשיכות בלתי רצוניות של הלשון, מקשיים בלעיסת המזון, מקשיים בדיבור, בעיקר בביטוי אותיות לשוניות, ומקושי להתנשק הגורם לו הפרעה בחיי האישות.

56. נוכח ההסכמה בדבר הפגיעה בלשון וההשלכות התפקודיות של הנכות כפי שבאו לידי ביטוי בעדות התובע, אין צורך להידרש לשאלה אם מדובר ב-13% נכות או ב-3%. ד"ר ברק הפנה בעדותו לפסק דינה של כב' השופטת יעל ייטב, בנסיבות דומות מאוד, שם הוסבר כי אין מקום להתייחס להבחנה פיזיולוגית מדויקת לפי מספר ענפי העצב שנפגעו אלא למידת עוצמתה של הפגיעה (ת.א (שלום ימ') 1743/10 יוניוב נ' ד"ר מקלר (26/4/15), ואני מסכים לדבריה. בחינת דברי המומחים והתובע, והשוואתן ללשון התקנות, מוביל אפוא למסקנה כי מבחינת התקנות מדובר בפגיעה קלה – "כאב שאינו דורש טיפול מניעה יום-יומי בתרופה ייעודית" – המקנה נכות בשיעור 5%. נכות זו משקפת את ההשפעה המינורית על כושר עיסוקו של התל התובע ועל תפקודו הכללי, ברם כפי שיובהר היא אינה משקפת את הפגיעה באיכות חייו.

57. הפסדי שכר: התובע לא הוכיח כי נגרמו או יגרמו לו הפסדי שכר כלשהם. לא-זו-בלבד שמדובר בנכות נמוכה שאין לה השפעה תפקודית של ממש על כושר העיסוק (עשויה להיות השפעה מסוימת בארוחות עם הזולת, אך לא ברור כיצד זו תשפיע על התובע הספציפי), אלא שלא הוצגו נתונים הנוגעים להשתכרותו לפני העקירה ואחריה. התובע לא הציג אפוא ראיות כלשהן שיצדיקו פסיקת הפסדי שכר לעבר שהם נזק ספציפי שיש להוכיח, וגם לא נתונים שיצדיקו קביעה כי הוא שכרו לעתיד צפוי להיפגע. הואיל ואני מאמין לתובע כי הוא מתפרנס למחייתו, ומששוכנעתי כי העקירה גרמה לנזק שחייב מפעם לפעם היעדרות מן העבודה ועשוי לחייב טיפולים בעתיד, נפסק בכל זאת סכום גלובאלי מינימאלי של 5,000 ₪ המשקף ימי היעדרות ספוראדיים אלה.

58. הוצאות רפואיות: אני מקבל את דרישת התובע לפסיקת סכום גלובאלי של 5,000 ₪. אמנם טענותיו להוצאות עבר לא הוכחו, אך הוכח כי הוציא הוצאות מסוימות (למשל לצורך צילומי השיניים מ-2013), ואין לשלול כי נוכח הפגיעה בלשון שגורמת, בין השאר, העברת הלעיסה לצד הימני של הפה עלולים להיגרם לו נזקים והוצאות בעתיד (בוודאי בהתחשב בפגיעה הישנה במפרק הימני שהופכת אותו, במובן זה, לבעל "גולגולת דקה" ובמקרה זה "לסת דקה").

59. כאב וסבל, העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה: הלשון היא אחד מאיברי החישה החשובים בגוף, וגם אם הפגיעה בה אינה באה לידי ביטוי בעבודה ואינה מחייבת עזרת הזולת, היא עדיין מהווה פגיעה משמעותית, המשפיעה באופן קבוע ועקבי, יום-יום ושעה-שעה, על איכות חייו של הנפגע. אין מדובר רק בפגיעה בחוש הטעם – שהיא משמעותית בפני עצמה – אלא בפגיעה תחושתית שגורמת אי נוחות תמידית ומשפיעה על כל ארוחה. נכפיל זאת במספר הארוחות ביום, במספר הימים בשנה ובשנות חייו של אדם ונבין את גודל הפגיעה. ואם נתחשב בכך שחוסר התחושה גורם לאי נוחות מסוימת גם בין ארוחות הפגיעה גבוהה אף יותר. התובע הוסיף כי הוא חש פגיעה גם בחיי האישות, ואף שסברתי כי הייתה הגזמה רבה במקומה של הנשיקה בחייו, ניתן להבין את חוסר הנוחות שהוא חש במצבים אינטימיים מסוימים. בהתחשב הנתונים אלה, כמו גם בשיעור הנכות שקבעו התקנות, אני מעריך את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל בסכום של 75,000 ₪. פיצוי זה כולל גם הפגיעה בעקרון ההסכמה מדעת ואת התרשלות הנתבע לפעול לפי חוק זכויות החולה, שכן סביר כי התובע היה מבצע את העקירה גם אם היה יודע על הסיכון המסוים של פגיעה בעצב.

    נזקי התובע עומדים על סך של 85,000 ₪

     סוף דבר 

60. הגרסה הסבירה ביותר מן הראיות שבתיק היא כי הנתבע ביצע בתובע עקירה באופן רשלני, התרשל בטיפול שנתן לו, ומשהתגלה הזק ניסה להסתיר את מעשיו. התנהלות זו מצדו של רופא היא חמורה, וראוי כי משרד הבריאות ייתן עליה את דעתו.

61. לגופם של דברים, הואיל והתובע הוכיח את גרסתו במידה הנדרשת, ומשהוכח גם שהנתבע התרשם וההתרשלות גרמה לו נזק, התביעה מתקבלת.

62. הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 85,000 ₪. לפיצוי יש להוסיף הוצאות משפט בסך 15,000 ₪, המשקפות את ההוצאות הריאליות בתיק (כולל חוות-דעת המומחה ושכר עדותו) ושכ"ט עו"ד בסך 22,000 ₪ (הסכום מתחשב במכלול ההליכים ממועד דרישת התיק הרפואי). הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין, ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

63. הנתבע רשאי לנכות מן הפיצוי הוצאות שנפסקו לטובתו במהלך ההליך (החלטה מ-22/1/17).

64. המזכירות תשיב לידי התובע את העירבון שהפקיד.

    ניתן היום, ז' אייר תשע"ח, 22 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.