מ' נ' המוסד לביטוח לאומי

לפניי תביעתה של הגב' ר.מ. (להלן – "התובעת") לקבלת קצבת זקנה לשנים בתקופה שבין יוני 2001 ועד יוני 2008 (ראו הצהרת הצדדים בפרוטוקול הדיון מיום 13.06.17).

תמצית העובדות הצריכות לעניין

1. התובעת ילידת 29.05.1936 ובהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – "החוק"), היתה זכאית לקבל קצבת זקנה החל מחודש מאי 1996.

2. לדבריה, בשנת 2001 הגישה תביעה לקבלת קצבת זקנה, וזאת לאחר שממועד זכאותה על פי דין ועד למועד זה, סברה בטעות כי היא מקבלת את התשלום ישירות מהנתבע ביחד עם בעלה, מר ט.מ..

3. ואכן, בהתאם לעותק מתיקה האישי של התובעת אצל הנתבע (נספח א לכתב התביעה), עולה כי הנתבע משלם לכאורה לתובעת קצבת זקנה מלאה החל מיום 01.06.2001.

4. לדברי התובעת, בחלוף מספר שנים התגלה לה כי, למעשה, הנתבע לא משלם לה את קצבת הזקנה לה היא זכאית על פי דין (בניגוד לאמור באישור הנ"ל) ולכן שבה ופנתה לנתבע בכתב בשנת 2008 בסוברה כי הנתבע ישלם לה את המגיע לה גם בגין התקופה שבה היתה זכאית לקבלת הקצבה אך לא קיבלה אותה.

5. ביום 30.05.2012 קיבלה התובעת מכתב מהנתבע, בו נרשם כי על פי המידע שבידי הנתבע, בחודש מאי 1996 היא הגיעה לגיל שבו היא זכאית לקצבת זקנה, גם אם בעבר נדחתה בקשה (נספח ב' לכתב התביעה). התובעת, שלא הבינה את פשר המכתב, פנתה לבנה, מר ח.מ., והלה פנה בשם אמו לנתבע ביוני 2012 באמצעות דוא"ל וביקש הבהרה (נספח ג' לכתב התביעה).

6. ביום 17.06.12 קיבלה התובעת מכתב מהנתבע, ומהאמור בו התחוור לה כי תביעתה מחודש יוני 2001 נדחתה הואיל והוגשה באיחור, ואילו ביחס לקצבה המגיעה לה מחודש יוני 2008 ואילך, הנתבע בוחן את זכאותה (נספח ד' לכתב התביעה). למכתב זה צירף הנתבע טפסי תביעה אותם נדרשה התובעת למלא פעם נוספת, רביעית במספר, לטענתה, והנתבע שלח ביום 10.06.2012 אישור על כך (נספח ה' לכתב התביעה).

7. ביום 08.08.12 שבה התובעת ופנתה באמצעות הדוא"ל לנתבע בבקשה לברר מדוע לא הוכרה זכאותה לקצבת זקנה לתקופה שמשנת 2001 (נספח ו' לכתב התביעה). ביום 24.06.2012 קיבלה התובעת הודעה מהנתבע שכותרתה "שינויים בקצבת זקנה", ובו נאמר לה כי היא זכאית לקבלת קצבת זקנה מחודש יוני 2008 ואילך, כלומר בגין 4 שנים רטרואקטיבית (נספח ז' לכתב התביעה),

8. מכאן התביעה שבפניי, שהוגשה מלכתחילה בהתייחס לתקופה שתחילתה ביוני 1996 ועד ליוני 2008, ואשר הועמדה בדיון שהתקיים בפניי ביום 13.06.17 עד התקופה שמיוני 2001 ועד יוני 2008.

9. בכתב ההגנה מטעמו, הכחיש הנתבע כי מדובר במחדל או טעות מצדו והדגיש כי פעל בהתאם לדין. עוד הוסיף כי התובעת הגישה את תביעתה לקצבת זקנה ביום 10.08.12 ולא צברה תקופת אכשרה בהתאם לסעיף 246 לחוק ולכן זכאותה נבחנה לפי סעיף 245(2) לחוק. ביחס לתקופה הקודמת ליוני 2008, טען כי תביעתה של התובעת נדחתה בדין, וזאת בשל שיהוי בהגשת התביעה.

    

   ההליכים בתיק

10. התובעת ובנה הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, ובדיון ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 13.06.17, נחקרו קצרות על תצהיריהם.

11. בחקירתה נתבקשה התובעת להציג טופס תביעה שהוגש על ידה לנתבע לפני חודש 08/2012 והשיבה כי הוא לא מצוי בידה. במהלך חקירתה, התקשתה התובעת, בת 81, לזכור פרטים הקשורים להתנהלות מול הנתבע והבהירה כי בנה, ח' סייע לה. 

12. מר ח.מ. בעדותו הבהיר כי מקור הידיעה שלו הוא מידע שקיבל מאמו אך גם דברים שנמסרו לו במשרדי הנתבע כשניגש אליהם בשנת 2012 וכן מסמכים שאמו קיבלה מהנתבע וצורפו לתצהירו, לרבות נספח א', לגביו טען, כי הוציא אותו מסניף הביטוח הלאומי בפתח תקווה או מאתר האינטרנט של הנתבע (עמ' 5 לפרוטוקול מול שורות 9-10).

13. בסיכומיו טען הנתבע, כי התובעת לא הציגה כל פניה בכתב שנעשתה מטעמה, כפי שעשתה ביום 08.08.12 ולכן, אין בידה ראשית ראיה לכך ועל כן המסקנה המתבקשת היא, כי היא השתהתה בתביעתה לקצבת זקנה ובהגשת התובענה לבית הדין.

14. הנתבע הטעים כי התובעת לא הניחה תשתית ראייתית לטענה כיצד ובעקבות מה הבינה לכאורה כיה הקצבה אינה משולמת לה ומתי זה היה ולכן ניתן להבין כי השתהתה, במיוחד לאור העובדה שאין חולק כי קיבלה כל העת קצבת תלויים (כתלויה בתיק הזקנה של בעלה). לפיכך, טען, כי טענותיה בדבר פניות לנתבע בשנים 2001 ו- 2008, עליהן היא מבססת את תביעתה בתיק זה, אינן נכונות ונטענו בעלמא. לתובעת, המשיך הנתבע וטען, אין כל טופס מוקדם למועד 06/2012 ואף בפניותיה ובפניות בנה את הנתבע מיום 08.08.12 ואילך, לא נטען כי היו פניות קודמות. עוד הסיף הנתבע, כי הוא זה שיזם פניה לתובעת והודיע לה על זכאותה לקצבת זקנה ובהתאם לתביעה שהוגשה מועד 06/2012, שילם לה בהתאם לחוק, בגין 4 שנים רטרואקטיבית קצבת זקנה.

15. בנוגע לטענת התובעת כי בהתנהלותו גרם לה הנתבע נזק ראייתי, טען הנתבע כי מעבר לכך שאין מדובר בפלוגתא שהוגדרה בישיבת קדם המשפט, הרי שהתובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כאמור "ולו בדוחק" (סעיף 36 לסיכומי הנתבע).

16. ביחס לנספח א' לכתב התביעה, קרי, האישור לפיו משולמת לתובעת קצבת זקנה מלאה מיום 01.06.2001, טען הנתבע כי יש לדחות את טענת התובעת מן הטעם ש"לא היה קיים כלל אתר אינטרנט במועד מוקדם לשנת 2008, כך שהתובעת לא היתה יכולה כלל לקבל את האישור מאתר האינטרנט במועד זה" (סעיף 38 לסיכומי הנתבע).

17. עוד הוסיף, כי אין לתובעת אינטרס הסתמכות על האמור בנספח א' הנ"ל, וזאת לאור העובדה שהפעם הראשונה בה נרשמה כניסתה לאתר האישי שלה באתר הנתבע היא בשנת 2015, כחודשיים לפני הגשת התביעה.

18. מעבר לכך, הוסיף, התובעת לא הציגה כל מסמך שממנו ניתן ללמוד על פניותיה לכאורה לפקידי הנתבע.

     

    אשר להכרעתי

19. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין תביעתה של התובעת להתקבל, באופן שיש לחייב את הנתבע להשלים את תשלום קצבת הזקנה ל- 3 שנים נוספות מעבר לתקופה הרטרואקטיבית ששילם לה ובסה"כ לתקופה של 7 שנים, קרי מיום 06/2005. להלן נימוקיי.

20. לטענת התובעת, היא פנתה במהלך השנים למוסד לביטול לאומי בעל פה ובכתב והבינה כי הקצבה שהיא מקבלת מגלמת בתוכה את מלוא הקצבה לה היא זכאית (קצבת זקנה וקצבת תלויים). אכן, כדברי הנתבע, התובעת לא הציגה מסמכים מהם ניתן ללמוד כי אכן התבצעו מטעמה פניות שכאלה, ואולם, האישור שהוצג על ידה (נספח א' לכתב התביעה, ושתוכנו לא הוכחש ע"י הנתבעת, מחזק את טענתה, ובמה דברים אמורים?

21. ראשית, הנתבע לא סתר את הטענה כי מדובר במסמך מבית היוצר שלו עצמו. לא נעלמה מעיני טענת הנתבע, שלא נסתרה, לפיה לא ניתן היה להוציא אישור כאמור לפני שנת 2008, ואולם, בהקשר זה אציין, כי בנה של התובעת העיד כי אינו זוכר אם הוציא את האישור מאתר הנתבע במרשתת או שקיבל אותו כשפנה לסניף הביטוח הלאומי בפתח תקווה. כך או כך, הנתבע לא הניח כל הסבר, ואף לא ניסה להתמודד עם עצם תוכנו של מסמך זה. לשון אחר, בהתאם לאישור של הנתבע עצמו, שתוכנו לא נסתר, התובעת מקבלת קצבת זקנה מלאה החל מחודש יוני 2001. המסקנה המתבקשת מכך היא, כי התובעת הגישה בשלב כלשהו לאחר שקמה זכאותה על פי דין, תביעה לקבלת קצבת זקנה, וזו אכן אושרה לה (הגם שמעולם לא שולמה לה בפועל).

22. כידוע, הנתבע הוא מוסד ציבורי שהופקד ע"י המחוקק להיות אחראי ונאמן הציבור וכספו בכל הקשור לתחום הביטחון הסוציאלי במדינת ישראל. בתור שכזה, מן הראוי להחיל עליו נורמות מחמירות בכל הקשור לאישורים היוצאים תחת ידו. האישור הנ"ל מהווה אפוא ראיה לכאורה לנכונות האמור בו, ומשתוכן זה לא נסתר ואף לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לגביו, חזקה על הנתבע שלא היה מציין כי התובעת מקבלת בפועל קצבת זקנה, אם אכן, כדבריו, היא מעולם לא הגישה תביעה.

23. בהיעדר ראיה לסתור אפוא, האמור באישור זה מחזק את טענת התובעת כי אכן פנתה אל הנתבע בתביעה, כנדרש בדין, לקבלת קצבת זקנה; תביעתה אושרה אלא שלא שולמה לה בפועל.

24. במצב דברים זה, אין לקבל את טענת הנתבע כי לא הוצגה ע"י התובעת כל ראיה לתביעות שהגישה או לפניות שביצעה ומכאן שהשתהתה בתביעתה. האישור שהוצג על ידה מבית מדרשו של הנתבע הוא הנותן כי נעשתה לפחות פנייה אחת לקבלת קצבת זקנה וכי פנייה זו אושרה, כאמור לעיל. השאלה מדוע בפעול לא הועבר סכום הקצבה לחשבונה של התובעת, תישאר בבחינת נעלם ואולם, אין בידי לקבל כי האשם בכך נעוץ בהתנהלותה של התובעת.

25. לאור האמור לעיל, ובשים לב לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, ומשהנתבע שילם לתובעת קצבה ל- 4 שנים רטרואקטיבית, סבורני, כי מן הראוי לחייבו להשלים את התשלום עד למלוא תקופת ההתיישנות על פי דין, קרי, ל- 3 שנים נוספות, וכך אני מורה.

     

    אחרית דבר

26. הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים המגיעים לה על פי דין בגין קצבת זקנה ל- 3 שנים נוספות בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

27. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪.

     

    ניתן היום, י"ד אייר תשע"ח, (29 אפריל 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.