רקע עובדתי ודיוני
1. לפניי תביעת תחלוף (שיבוב), בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 39,419 ₪, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 7.8.16 (להלן: "התאונה").
2. התובעת הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה המבטחת של רכב מ.ר. 60-601-79 בביטוח נזקי רכוש (להלן: "רכב התובעת").
3. הנתבע 1 היה מי שנהג ברכב מ.ר. 80-880-25 במועד התאונה, והנתבעת 2 הייתה מבטחת רכב זה בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים").
4. התובעת טוענת, כי ביום 7.8.16, בשעה 19:30 לערך, אירעה תאונת דרכים בין רכב התובעת לרכב הנתבעים, עת רכב הנתבעים פגע ברכב התובעת אשר הועמד על שול הדרך השמאלי כדין, לשם החלפת צמיג שארע בו תקר (להלן: "התאונה"). התובעת טוענת, כי התאונה ארעה בשל רשלנותו של נהג רכב הנתבעים, אשר לא הבחין ברכב התובעת, לא נתן דעתו לסימני אזהרה שהוצבו על ידי נהג רכב התובעת ונהג במהירות מופרזת.
5. בעקבות התאונה ניזוק רכב התובעת, ונזקיו הוערכו על ידי שמאי רכב מטעם בעלת רכב התובעת, אשר קבע כי סך עלות תיקון נזקי רכב התובעת עולים על שיעור של 60% מערכו של רכב התובעת, וככזה מדובר ברכב שאיבד מערכו באופן מוחלט.
6.התובעת כמבטחת רכב התובעת שילמה למבוטחת שלה תגמולי ביטוח, ועתה באמצעות תביעת שיבוב זו היא תובעת את נזקיה מהנתבעים.
7.מנגד, טוענים הנתבעים, כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של נהג רכב התובעת, עת בחר להעמיד את רכבו באמצע כביש מהיר, בשול השמאלי, באופן הבולט בכביש, ללא אורות חירום מופעלים, וללא הצבת סימני אזהרה באופן תיקני, והביא ברשלנותו לקרות התאונה. כמו כן, מכחישים הנתבעים את הנזק שנגרם לרכב התובעת, את הקשר הסיבתי בינו לבין התאונה ואת שיעור הנזק.
8.הנתבעים הגישו חוות דעת בוחן תנועה, מר מליחי עזריה, מטעמם, מיום 20.3.17 (להלן: "המומחה"). המומחה לא נחקר על חוות דעתו, והתובעת לא ביקשה זאת, בהתאם לתקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. חוות הדעת כוללת מידע אשר המומחה בדק ועיבד בעצמו – ובהיעדר חוות דעת מומחה נגדית, אין כל מניעה לאמצו. לצד זאת, כוללת חוות הדעת מסקנות והנחות משפטיות, בתורת חוות דעת משפטית. לחלקים אלה בחוות הדעת אין להעניק כל משקל. המומחה מציין בחוות דעתו, שניתנה לאחר שהגיע למקום התאונה, צילם את מקום התאונה עליו הצביע הנתבע 1, אותו אישר נהג רכב התובעת בחקירתו בבית המשפט (ראו עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 1) כי רוחב השול השמאלי – בו עמד רכב התובעת- אינו עולה על מטר אחד, שעה שרוחבו של רכב התובעת לא עולה על מטר ו- 59 סנטימטרים (סעיף 5.3 בחוות הדעת). חיזוק לעובדות אלה עולה גם מהתבוננות בתמונות שצורפו לחוות הדעת, מהן עולה באופן ברור כי השול השמאלי – הוא צר ביותר.
9.בישיבת ההוכחות שהתקיימה לפני ביום 8.2.18 נשמעו עדויות הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו ראיות הצדדים. מטעם התובעת הוגשו הראיות הבאות: הודעה על התאונה מטעם נהג רכב התובעת שנמסרה למשטרה (ת/1); הודעה על התאונה מטעם נהג רכב התובעת שנמסרה לתובעת (ת/2); הודעה נוספת שמסר נהג רכב התובעת לתובעת (ת/3); תמונות הנזק לרכב התובעת (ת/4); שרטוט שערך נהג רכב התובעת (ת/5). מטעם הנתבעים הוגשו הראיות הבאות: ההודעה שמסר נהג רכב הנתבעים לנתבעת 2 (נ/1) וההודעה על התאונה שמסר נהג רכב הנתבעים למשטרה (נ/2).
המחלוקת
10.המחלוקת בין הצדדים היא לעניין השאלה על מי מוטלת האחריות לקרות התאונה ומה שיעורה. מחלוקת משנית היא בעניין הנזק והיקפו.
דיון והכרעה
11.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניינים שבמחלוקת ועיינתי במסמכים שהוגשו, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות, מהנימוקים המובאים להלן:
12. הנני סבורה, כי הגם שדבק אשם בנהיגת הנתבע 1, אשמו של נהג רכב התובעת הוא הסיבה המכרעת לגרימת הנזק לרכב התובעת (ראו הוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אזכיר, כי אין חולק כי בזמן שרכב הנתבעים פגע ברכב התובעת, האחרון היה במצב עמידה בשול השמאלי של הכביש. במצב דברים זה, רכב התובעת היה חלק מתנאי הדרך שלכאורה היה על נהג רכב הנתבעים להביא בחשבון, בעת שהוסע רכבו בכביש כמצוות תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). עצם פגיעת רכב הנתבעים ברכב התובעת העומד, יש בו כדי לעלות כדי התרשלות מצדו של נהג רכב הנתבעים. ברם, התרשלותו של נהג רכב התובעת גדולה הרבה יותר, ואבאר.
13. על פי חוות דעתו של המומחה, רוחבו של רכב התובעת הוא 1.59 מטר (סעיף 5.3) ואילו רוחב השול השמאלי אינו עולה על 1 מטר. נהג רכב התובעת אומר בתיאור התאונה (מוצג ת/2) כי הוא יצא מרכבו, על מנת להחליף את הגלגל, באמצעות דלת הנהג, דהיינו הדלת השמאלית הקדמית. על מנת לעשות כן, צריך היה נהג רכב התובעת לפתוח את דלת הנהג. בהנחה שנהג רכב התובעת לא יכול היה לפתוח את דלת הנהג לרווחה, אלא רק חלקית על מנת שיוכל לצאת מהרכב, הרי שגם אז על פי נתוני הרוחב של רכב התובעת והשול השמאלי, הדבר מביא אותנו לידי כך שרכב התובעת בלט באופן משמעותי לנתיב השמאלי. אם רוחבו של רכב התובעת הוא 1.59 מטר ועל כך נוסיף מרווח של חצי מטר על מנת לאפשר לנהג רכב התובעת לצאת מדלת הנהג, ונעמיד נתונים אלו מול רוחב של 1 מטר של השול השמאלי, נגיע לידי חישוב פשוט שרכב התובעת בלט ברוחב של מעל למטר אחד בנתיב השמאלי בכביש. גם אם נקבל את גרסתו של נהג רכב התובעת, לפיה רוחב רכב התובעת הוא 1.4 מטרים, הגם שנהג רכב התובעת מאשר כי מדובר בהערכה בלבד, שלא כמו המומחה מטעם הנתבעים שביצע מדידה בפועל, הרי שגם אז יוצא כי רכב התובעת בלט לכביש ברוחב של 90 ס"מ לערך. כך או כך, יוצא כי רכב התובעת בלט באופן משמעותי לנתיב הנסיעה השמאלי ביותר בכביש. לכך, נוסיף את השרטוט שערך נהג רכב התובעת (מוצג ת/5), בו נראה רכב התובעת כשחציו על השול השמאלי וחציו על נתיב הנסיעה השמאלי ביותר בכביש.
14.תקנה 69(א) לתקנות התעבורה, האוסרת על העמדה או עצירה של רכב, בין היתר על השול בדרך שאינה דרך עירונית, קובעת בלשון זו:
"הנוהג רכב בדרך שאיננה עירונית, המסומנת כדרך ראשית או אזורית על-ידי תמרור מודיעין לא יעצור את רכבו, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד על הכביש או על שולי הדרך בין בהשגחה ובין שלא בהשגחה."
עם זאת, תקנה 69(ה) קובעת סייג לאיסור האמור בתקנה 69(א), וזו לשונה:
"הוראות תקנות משנה (א), (ב) ו-(ג) לא יחולו על עצירתו או העמדתו של רכב שהיה הכרח לעצרו ולהשאירו עומד באופן זמני על פני הכביש עקב קלקולו, ובלבד שנוהג הרכב יעשה את כל הדרוש כדי להסיעו לשולי הדרך במידת האפשר ולהרחיקו מהדרך בכלל במהירות האפשרית."
ללמדך, כי במקרה שישנו הכרח בעצירתו או בהעמדתו של רכב באופן זמני על שול הדרך בגין קלקול ברכב, הרי שהעצירה הזמנית או ההעמדה הזמנית הינה מותרת. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן אני סבורה כי לא היה כל הכרח בעצירתו של רכב התובעת דווקא על השול השמאלי הצר.
15.נהג רכב התובעת העיד, כי "הרגיש" תקר בצמיג וכשעצר (בפעם הראשונה) כדי לבדוק את פשר העניין, אכן הבחין בתקר בצמיג הגלגל השמאלי הקדמי, ואז נכנס לרכבו והמשיך להסיע את רכבו 40-30 מטר נוספים על מנת לקרב את רכבו קרוב ככל האפשר לגדר שמשמאל לשול השמאלי ואז עצר שוב כדי להחליף את הצמיג (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 22-18).
נהג רכב התובעת העיד בעדותו בבית המשפט, לראשונה יש לומר, כי עצר את רכבו פעמיים, פעם אחת על מנת לבדוק את פשר התקלה ובפעם השנייה על מנת למקם את רכבו צמוד ככל האפשר לגדר השמאלית. אם כך, אנו רואים כי לא מדובר במצב בו דובר על תקלה המחייבת "עצירה במקום" אלא בתקלה שנהג רכב התובעת יכול היה לטפל בה במיקום אחר, מאשר השול השמאלי המסוכן.
כפי שנהג רכב התובעת "חיפש" מקום רחב בשול השמאלי על מנת שיוכל להעמיד את רכבו (הגם שעל פי חוות דעתו של המומחה אין מקום רחב בשול השמאלי בכביש עד לקילומטר החמישי), באותה המידה יכול היה להשתלב בזהירות לימין ואז להעמיד את רכבו בשול הימני, שכזכור על פי ממצאי המומחה היה רחב יותר באופן משמעותי מהשול השמאלי (סעיף 5.6 לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים). עוד בעניין זה אומר כי איני מקבלת את הסברו של נהג רכב התובעת כי באותה העת לא יכול היה לדעת כי השול הימני רחב יותר. די בכך שהעמדת רכב התובעת נעשתה באופן שחלקו בולט לנתיב השמאלי ביותר בכביש, המשמש כנתיב עקיפה, על מנת להבין כי עמידה בסמוך לנתיב העקיפה או עליו, מסוכנת יותר מאשר עמידה בסמוך לנתיב הימני ביותר אשר מהירות הנסיעה בו באופן טבעי נמוכה יותר מאשר מהירות הנסיעה בנתיב העקיפה.
16.לא זאת אף זאת, מירב הנסיבות מצביעות על כך שנפל פגם מהותי בשקול דעתו של נהג רכב התובעת עת בחר להעמיד את רכבו דווקא בשול השמאלי. נהג רכב התובעת לאחר ש"הרגיש" תקר בגלגל רכבו יכול היה לנסות להשתלב אט אט ובזהירות לימין ולאחר מכן להעמיד את רכבו בשול הימני, הפחות מסוכן. אך זאת לא ביצע נהג רכב התובעת. נהג רכב התובע לאחר שעצר את רכבו בפעם הראשונה כדי לבדוק את פשר הרגשתו ולאחר שנכנס שוב לרכבו על מנת למצוא מקום כדי לעצור, שוב יכול היה להשתלב לימין ואז להעמיד את רכבו בשול הימיני, הפחות מסוכן, אך זאת לא ביצע ותחת זאת, בחר להמשיך להסיע את רכבו ולחפש מקום אחר, דווקא בשול השמאלי, כדי לבצע את החלפת הגלגל. ואדגיש כי עצם העובדה כי לאחר שנהג רכב התובעת "הרגיש" תקר, יכול היה בפועל להמשיך להסיע את רכבו, מעיד כי באותו אופן יכול היה להמשיך להסיע את רכבו לצורך העמדתו בשול הימיני.
למעלה מזאת, אם ניקח בחשבון את רוחבו הצר מאוד של השול השמאלי, ואת בליטתו של רכב התובעת לנתיב השמאלי המיועד לעקיפה, את משך הזמן הכרוך בהחלפת גלגל באמצעים רגילים הקיימים ברכב פרטי, את העובדה כי במושב האחורי הימני הצמוד לכביש, ישב נכדו בן השמונה של נהג רכב התובעת (מוצג ת/2), כל זה לעומת השיקול של הסעת הרכב לשול הימני הפחות מסוכן (הן בפועל מחמת רוחבו והן בפוטנציאל מפאת סמיכותו לנתיב הימני ביותר שמהירות הנסיעה בו קטנה יותר ממהירות הנסיעה שבנתיב עקיפה) תוך גרימת נזק, אם בכלל, לגלגל השמאלי הקדמי, הרי שברור כי השיקול של אי סיכון חיי אדם (נהג רכב התובעת, נכדו, ונהגים אחרים) גובר וחייב לגבור בעשרות מונים על השיקול של תיקון התקלה "על אתר" למען ייגרם נזק כבד לרכב שהינו מבוטח בביטוח נזקי רכוש.
דומה כי נהג רכב התובעת לא נתן דעתו לשיקולים המשמעותיים דנן אשר צריכים היו להנחות אותו בעת עצירה רכבו ובעת בחירת מיקום העצירה.
17.איני מקבלת את טענתו של ב"כ התובעת, לפיה החלטתו של נהג רכב התובעת להעמיד את רכבו על השול השמאלי היא החלטה סבירה בנסיבות העניין (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 22-20 ). מן הראיות שהובאו, ולא נסתרו, עולה כי רכב התובעת בלט באופן משמעותי בנתיב הנסיעה השמאלי ביותר. מכאן, שטענתו של ב"כ התובעת כי רכב התובעת לא בלט מעבר לקו השוליים (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 25 ), אינה יכולה להתקבל. לא ניתן לאחוז את המקל בשני קצותיו, מחד לטעון כי החלטתו של נהג רכב התובעת להעמיד את רכבו בשול השמאלי היא החלטה סבירה בנסיבות העניין, ומאידך לטעון כי המבחן לבחינת מיקום העצירה הוא סובייקטיבי לפי מה שהרגיש נהג רכב התובעת באותה העת (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 13). כאשר אנו באים לבחון סבירות של החלטה, הבחינה תהיה אובייקטיבית, ולא סובייקטיבית.
18. זאת ועוד, פגם נוסף שנפל בהתנהלותו של נהג רכב התובעת הוא במיקום משולש האזהרה שהציב על מנת להזהיר נהגי רכב אחרים מפני נוכחותו של רכב התובעת בהמשך. גם בהנחה שנהג רכב התובעת הניח את משולש האזהרה במרחק של 15 מטר ממקום עמידתו של רכב התובעת (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 16) הגם שבתיאור התאונה בכתב ציין כי דובר על 10 מטרים, הרי שהואיל ומדובר בכביש מהיר שמהירות הנסיעה המותרת בה היא 110 קמ"ש, ומשמדובר בשעות רדת החשיכה, הרי שהיה על נהג רכב התובעת להניח את משולש האזהרה במרחק של 100 מטר לפחות, על פי מצוות תקנה 70 לתקנות התעבורה. הרציונל העומד מאחורי תקנה 70 הנ"ל הוא כי הצבת משולש אזהרה במרחק של 100 מטר לפחות, תביא לכדי היערכות נכונה של נהגי רכבים לקראת נסיעתם לכיוון הרכב העומד ותפחית את הסיכון בהיווצרות חיכוך ביניהם. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בעצירת רכב בכביש מהיר. מהירות הנסיעה בכביש מהיר בו ארעה התאונה היא 110 קמ"ש. מכאן, שברור כי טווח הבלימה של רכב המוסע במהירות של 100 קמ"ש הוא הרבה מעבר למרחק של 15 מטר שבין רכב התובעת למשולש האזהרה.
פשיטא כי הנחת משולש האזהרה במרחק של 15 מטר בלבד, אם נעשתה על ידי נהג רכב התובעת, כמוה כאי הנחת משולש אזהרה כלל.
19. המסקנה המתבקשת מניתוח כלל הראיות היא כי עצם העמדת רכב התובעת בשול השמאלי על פני נתוניו, ובמשך פרק זמן לא קצר, הצבת אמצעי אזהרה באופן בלתי תקני, העלה עשרות מונים את הסיכויים לקרות התאונה, אשר התרחשה בפועל, ואשר רק בנס לא הפכה להיות תאונה קטלנית. בסיכומו של דבר, התובעת באה בנעליה של מבוטחתה עת האחרונה קיבלה את תגמולי הביטוח מהראשונה. התובעת אינה יכולה לתבוע (באמצעות תביעת שיבוב) יותר ממה שהגיע למבוטחתה אם זו הייתה מגישת תביעה לפיצויי בגין נזקיה כנגד הנתבעים, כאמור בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.
20. שעה שהוכח כי התאונה ארעה ברשלנותו הרבתית של נהג רכב התובעת, הרי שברור כי דין תביעת התובעת, אשר מקבלת לידיה את הטענות העומדות למבוטחתה, היא דחייה.
21. נוכח קביעתי בשאלת האחריות לגרימת התאונה, מתייתר הדיון בשאלת הנזק.
22. התביעה נדחית, ללא צו להוצאות, למעט שכר העדים, בו תישא התובעת. כיוון שהנתבעת היא זו שעמדה על מתן פסק דין מנומק, ולא הסתפקה, כמקובל, בפסק דין לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד -1984, בהתאם להוראות הדין והראיות שהובאו ונשמעו, הנני פוטרת את התובעת מתשלום המחצית השנייה של האגרה. מסיבה זו, גם לא עשיתי צו להוצאות.
ניתן היום, י"ז אייר תשע"ח, 02 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
