מקיפי מרום 300 בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

1. לפנינו ערעור על החלטת הרשות המוסמכת, שלא להעניק למערערת 1 (להלן: החברה), המצויה בבעלותו של המערער 2 (להלן: פרץ), רישיון לעסוק כקבלן כוח אדם וכקבלן שירות.

ההחלטה ניתנה ביום 27.3.18 על ידי מר יוסי אוסדון, מרכז בכיר חקירות במינהל ההסדרה והאכיפה במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (להלן: ההחלטה). יצוין כי הערעור הוגש במקורו כנגד החלטה קודמת של מר אוסדון מיום 28.2.18 (להלן: החלטת השימוע), אך כיוון שההחלטה הסופית ניתנה עוד טרם הדיון שנקבע - הסכימו הצדדים כי הערעור ייסוב על ההחלטה כהגדרתה לעיל.

רקע עובדתי, הליכים קודמים והחלטת הרשות המוסמכת

2. החברה פועלת, החל משנת 2010 או סמוך לכך, כקבלן כוח אדם וכקבלן שירות, בהתאם לרישיונות שקיבלה כדין. לפי הנטען, לחברה כ - 150 עובדים והיא מספקת שירותי שמירה ואבטחה למוסדות חינוך, מועצות מקומיות באזור הצפון (לאחר זכייה במכרזים כדין) וכן גורמים נוספים. בהחלטה מיום 26.10.17 בוטלו רישיונותיה של החברה בהחלטה מנהלית שניתנה בהתאם להוראות חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו - 1996 (להלן: החוק), על רקע הגשת כתב אישום נגדה ונגד בעליה (מר פאדי סויטאת).

יצוין כי מדובר בכתב אישום חמור ורחב היקף, שהוגש בבית המשפט המחוזי בנצרת כנגד 31 נאשמים (תפ"ח 37502-02-17), והטענות בו נוגעות לקיומו של ארגון פשיעה שפעל לסחוט קבלני בניין ואחרים לצורך קבלת דמי חסות, תוך הנפקת חשבוניות פיקטיביות על שירותי שמירה ואבטחה (לתמצית האישומים המיוחסים למר סויטאת ולבעלים קודם של החברה שנאשם אף הוא במסגרת כתב האישום, ראו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעש"א (מחוזי י-ם) 42824-06-17 מקיפי מרום 300 בע"מ ואח' נ' הוועדה לרישוי חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (21.12.17); כן ראו בקשר לכך את החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 31.1.17, בנוגע לשחרורם ממעצר בתנאי ערובה (עמ"י 69430-01-17)).

3. החברה הגישה ערעור לבית דין זה כנגד ההחלטה מיום 26.10.17 (עש"ר 19640-11-17), ובפסק דין מיום 4.12.17 (השופטים לאה גליקסמן, אילן איטח ואילן סופר ונציגי הציבור מר נתן מאיר ומר אמנון גדעון) נדחה ערעורה (בכפוף לאמור להלן), תוך שצוין כי "אכן, כתב האישום שהוגש כנגד החברה ומנהליה המדווחים חמור ביותר, ועל פניו הצדיק שלילת הרישיון של החברה". עם זאת, כך נקבע -

"סבורים אנו כי בהחלטה על שלילת הרישיון יש לאזן בסבירות ובמידתיות בין כלל השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זאת היות החברה ומנהליה בגדר חשודים שעומדת להם חזקת החפות וזכותם לחופש העיסוק, והיות החברה מעסיקתם של 150 עובדים, אשר עלולים לאבד את מקום עבודתם או את הוותק שלהם בעבודה וזכויות שצברו בתקופת עבודתם. נוכח האמור, יש מקום להתיר לחברה להמשיך לפעול בהתאם לסעיף 7 לחוק, דהיינו להמשיך להעסיק את העובדים שהועסקו בחברה נכון למועד מתן ההחלטה (להבדיל מלכרות התקשרויות חדשות ולקבל עובדים חדשים לחברה), פרק זמן נוסף, וזאת עד ליום 28.2.2018. בפרק הזמן הנוסף ניתן יהיה לנסות לאתר רוכש לחברה שימשיך להפעילה, כמובן בכפוף לקבלת כל האישורים והרישיונות הנדרשים. למותר לציין, כי המשך פעילות החברה כקבלן שירות בתחום השמירה מותנה בכך שהיא מחזיקה ברישיון מארגן שמירה ונשק מאורגן תקף"

(להלן: פסק הדין הקודם).

ראוי לציין כי גם בהליך מקביל, שהתקיים בפני המשרד לביטחון פנים בנוגע לרישיון החברה להחזיק ולהשתמש בנשק חמוש כחלק מעיסוקה כחברת אבטחה, נקבע כי הרישיון יישלל אלא אם הבעלות תוחלף (החלטה מיום 30.3.17, נספח ד' להודעת הערעור).

4. בהתאם לפתח שהושאר בפסק הדין הקודם לבעלי החברה להעבירה לבעלות אחרת, נמכרו מניותיה של החברה לפרץ (במזכר הבנות מיום 19.12.17 והסכם מיום 25.12.17), באופן שפרץ אמור להפוך לבעל המניות היחיד ולמנכ"ל החברה (ככל שיינתנו לחברה הרישיונות הדרושים), כאשר לפי המוצהר - למר סויטאת לא יהיה עוד כל קשר לחברה לאחר תקופה מוגדרת של חפיפה. המערערים הדגישו כי פרץ עבד משך עשרות שנים במשטרת ישראל ולאחר פרישתו ומשך כ - 4 שנים היה הבעלים של חברת אבטחה אחרת, כאשר אין לו קשר כלשהו לחשדות מושא כתב האישום והוא אף לא היה קשור כלל לחברה או מי מבעלי התפקידים בה בטרם רכש את מניותיה. ביום 20.12.17 הגישה החברה, באמצעות פרץ, בקשה לרשות המוסמכת למתן רישיונות כקבלן כוח אדם וכקבלן שירות.

5. לאחר תכתובת בין הצדדים והעברת מסמכים נוספים, לרבות בחינה וראיון אותם עבר פרץ בהצלחה, הודיע מר אוסדון למערערים ביום 28.2.18, היינו היום האחרון בו הותר לחברה לפעול לפי פסק הדין הקודם, כי אין בכוונתו להיענות לבקשתם וזאת בכפוף לזכות שימוע עד ליום 7.2.18 (ככל הנראה הכוונה ליום 7.3.18). הטעמים המצוינים בהחלטת השימוע הם העדרו של רישיון שמירה בתוקף ממשרד המשפטים; קיומו של "קשר" בין פרץ לבין החברה ובעליה הקודמים מעצם מתן עדות אופי לזכותם בשימוע שנערך במשרד לביטחון פנים ביום 30.3.17 (והוזכר בסיפת סעיף 3 לעיל), באופן ש"עשוי להותיר את בעליה הקודמים של החברה מאחורי החברה בצורה ישירה או עקיפה"; וכן העובדה כי "עצם שינוי הבעלים, אינו מביא בהכרח להסרת האחריות מהחברה, המהווה אורגן עצמאי הנושא באחריות פלילית למעשים שבוצעו במסגרתו".

6. על החלטת השימוע האמורה הוגש, כאמור, ערעור לבית דין זה ביום 6.3.18 ועמו בקשה ל"עיכוב ביצוע" (ולמעשה למתן צו עשה זמני). בהחלטת השופטת לאה גליקסמן מיום 19.3.18 הוארכה התקופה מכוח סעיף 7 לחוק עד מועד הדיון במעמד הצדדים (9.4.18) וזאת הן לגבי תחום הניקיון וכוח האדם והן לגבי תחום השמירה (אלא אם יחול שינוי נסיבות בקשר לרישיון החברה בהיבט זה נוכח ההליך המקביל המתנהל בבית המשפט המחוזי ויפורט להלן).

7. בין לבין ניתנה ביום 27.3.18 ההחלטה כהגדרתה לעיל, במסגרתה הודיע מר אוסדון למערערים על החלטתו שלא ליתן רישיון קבלן שירות וקבלן כוח אדם לחברה. הטעם המרכזי לכך כמצוין בהחלטה הוא עצם הגשת כתב האישום כנגד החברה, וכלשון ההחלטה - "לאור האישומים החמורים שבכתב האישום ונסיבות העבירה, אני סבור כי אין לתת רישיון לחברה שעומד כנגדה כתב אישום כה חמור... עצם שינוי הבעלים, אינו מביא בהכרח להסרת האחריות מהחברה, המהווה אורגן עצמאי הנושא באחריות פלילית למעשים שבוצעו במסגרתו, ומתוך כך אין במהלך זה כדי להעניק לחברה רישיון חדש". עוד צוין כי "לא שוכנעתי כי מר פרץ אכן לא היה בשום אופן קשור לחברה ולבעליה הישנים, שכן מר פרץ עצמו העיד עדות אופי לטובת החברה ומנהליה. עובדה זו מעלה חשד כי החברה ומנהליה הקודמים מנסים להשתמש בכסות של אישיות חדשה לצורך המשך פעילותה באמצעות מנהליה הקודמים. הנחתי זו נובעת מכך שאם מר פרץ אכן רוצה לעסוק בתחום, מדוע לו לקנות חברה שיש כנגדה כתב אישום כה חמור במקום לנסות לקנות חברה "נקייה"... או להקים חברה חדשה".

טעם נוסף שצוין בהחלטה הוא מסירת "מידע כוזב או שגוי", שכן בתצהירו של פרץ כפי שהוגש במסגרת הליכי מתן הרישיון ביחס למספר העובדים המועסקים בחברה, הסתבר כי בבית המלון "פרימה" (אחד מלקוחות החברה) הועסקו בעת מתן התצהיר רק 5 מתוך 24 העובדים שצוינו ברשימה (כאשר הרשימה בכללותה מנתה 141 עובדים), והשאר נקלטו אצל המעסיק בפועל או סיימו את עבודתם.

ראוי לציין כי פרץ הסביר במענה לטענות כנגדו כי נתן את "עדות האופי" במהלך השימוע מיום 30.3.17 לעניין נקודתי הנוגע לתפקידו בעבר במשטרה, ואין לו התנגדות כי ייחשפו פרטיה המלאים של אותה "עדות אופי" וממילא אין בה כדי ללמד על קשר בינו לבין הבעלים הקודמים ועל היות מכירת המניות פיקטיבית כביכול. עוד הסביר כי קיימת הצדקה כלכלית לרכישת החברה בהתחשב במכרזים הרבים בהם זכתה וביתרונות שניסיונה יעניק לה במכרזים עתידיים. אשר לתצהיר הסביר, כי נוכח לחץ הזמנים הסתמך בטעות ובתום לב על רשימת עובדים קודמת, ואין בטעות זו כדי להצדיק אי מתן רישיון.     

8. עוד יצוין להשלמת התמונה, לגבי רישיון לשירותי שמירה ולארגון שמירה הדרוש לצורך פעילות כקבלן שמירה מכוח חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב - 1972, כי רישיון זה אמנם נשלל מהחברה על ידי הוועדה לרישוי חוקרים פרטיים במשרד המשפטים נוכח הגשת כתב האישום, אך ההחלטה בקשר לכך בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי (עש"א 42824-06-17 מיום 21.12.17 שאוזכר לעיל), והוחזרה לדיון חוזר. ביום 20.2.18 התקבלה החלטה חדשה בדבר אי חידוש הרישיון, אך גם על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"ו 1327-03-18) ובהתאם להחלטה מיום 22.3.18 ניתן צו עיכוב ביצוע בנוגע להחלטה זו עד לתום ההליכים בערעור שהוגש. בהחלטה מצוין כי למערערים טענות ראויות לבירור, בין היתר בנוגע "להחלפת הבעלות בחברה ומשמעותה".

דיון והכרעה

9. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול ההחלטה. בהתאם, הבקשה שהגישו המערערים למתן רישיונות תוחזר לרשות המוסמכת לצורך שקילתה מחדש תוך התחשבות באמור בפסק דיננו. להלן יפורטו הנימוקים לקביעתנו.

10. ראשית, אנו סבורים כי בהחלטה התעלמה המשיבה מפסק הדין הקודם של בית דין זה ומשמעותו. מפסק הדין הקודם עולה, כי ככל שהחברה תימכר לצד שלישי, יהא על הרשות המוסמכת לבדוק את רוכש המניות ובהתאם לקבל החלטה עניינית בבקשה למתן רישיונות לחברה, אך זאת מבלי שניתן יהא לדחות את הבקשה אך ורק בשל עצם קיומו של כתב האישום כנגד החברה כאישיות משפטית נפרדת. גם אם הדברים לא נכתבו ב"רחל בתך הקטנה", איננו סבורים כי יש דרך סבירה אחרת לפרש את פסק הדין, שכן לולא הייתה זו הקביעה, לא היה טעם לאפשר לחברה תקופת פעילות נוספת במהלכה יתאפשר למר סויטאת למכור את מניותיו לגורם אחר.

פסק הדין הקודם הותיר פתח להמשך פעילותה של החברה בכפוף למכר מניותיה, וזאת חרף היותו של כתב אישום תלוי ועומד נגדה. המדינה לא נקטה לאחר מתן פסק הדין הקודם בהליך דיוני מתאים לצורך השגה על האמור בפסק הדין. טענתה כי מדובר למעשה באותו "המתווה שהוצע לפשרה במהלך הדיון... לו התנגדה המדינה נחרצות" (עמ' 2 לתגובת המדינה בפנינו) - בוודאי שאינה יכולה להצדיק אי יישום פסק הדין בידי המדינה. משכך, הטעם לפיו כנגד החברה תלוי ועומד כתב אישום אינו יכול להצדיק, כשלעצמו, סירוב למתן הרישיון לחברה שבעליה עתידים להתחלף, שכן סירוב מטעם זה בלבד מנוגד ללשון פסק הדין הקודם ורוחו. לפיכך מבלי להביע עמדה לגבי "תורת האורגנים" והשלכותיה התיאורטיות במקרים כגון אלה, בעניינם של המערערים לא רשאית הייתה הרשות המוסמכת לדחות את בקשת המערערים למתן רישיונות אך ורק בשל עצם קיומו של כתב האישום כנגד החברה.  

11. צודקת המדינה, כי בפסק הדין הקודם הוכפף המשך הפעלת החברה לאחר העברת המניות ל"קבלת כל האישורים והרישיונות הנדרשים". בכך אכן הותיר פסק הדין הקודם שיקול דעת לרשות המוסמכת אם ליתן את הרישיונות המבוקשים נוכח מכר המניות, לאחר בדיקה אם הרוכש מניח את דעתה. את הבדיקה האמורה יש לערוך בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות עצם קיומו של כתב אישום תלוי ועומד כנגד החברה והצורך בזהירות מיוחדת כתוצאה מכך. על הבדיקה להתבצע בהליך נאות, מטעמים ענייניים העומדים במבחן הסבירות, ומבלי שההחלטה מתבססת על חזקה אפריורית המנוגדת לפסק הדין הקודם.

בכל הנוגע להחלטה העומדת לבחינתנו - שוכנענו כי ההליך המנהלי שהתקיים לא קיים את התנאים לעיל, ולא היה תקין. ראשית, שיקול עיקרי כפי שהוצג על ידי המדינה היה עצם הגשתו של כתב האישום כנגד החברה והדגשתה כי די בכך לאור תורת האורגנים, כאשר כאמור לעיל - הדבר מנוגד לפסק הדין הקודם. שנית, וביחס לבחינתו של פרץ עצמו - המדינה העלתה שני נימוקים. אשר לטענה בנוגע ל"עדות אופי" - הסתבר במהלך הדיון כי תוכן עדות זו כלל לא עמד בפני הגורם המחליט טרם מתן החלטתו (ובהתאם אף לא הוגשה העדות לעיוננו), והמסקנה שהוסקה הייתה אך ורק לנוכח הנסיבה של מסירתה. שימוש בנימוק זה מבלי שעמדה בפני הרשות כל התשתית העובדתית הרלוונטית מהווה פגם משמעותי בהליך קבלת ההחלטה. קל וחומר, כאשר לא ניתנה לפרץ ההזדמנות ליתן הסבריו לנסיבות מתן עדות האופי; האם ניתן ללמוד ממסירתה על קיומו של קשר קרוב בינו לבין מר סויטאת כפי שסברה הרשות; והמשקל שיש ליתן אם בכלל לעצם מסירתה של עדות האופי בהתחשב בזכותם של נאשמים כי תיזקף לזכותם תרומה חברתית חיובית ככל שקיימת. אשר לנימוק השני - התצהיר ה"כוזב" - ראשית יצוין כי נימוק זה לא צוין במכתב השימוע (שכן התצהיר נמסר רק לאחריו), בו צוינו נימוקים אחרים לאי מתן הרישיונות. שנית, מבלי לפגוע בחשיבות של מסירת תצהיר מדויק ומהימן לכל פרטיו - גם הרשות עצמה לא טענה כי התצהיר כשלעצמו מספיק על מנת לפסול את פרץ, וחשיבותו מבחינתה היא בהצטרפותו לטעמים הנוספים שצוינו על ידה (וכאמור לעיל אינם יכולים לעמוד).

12. בהתחשב באמור לעיל ובפגמים החמורים שנפלו בתהליך קבלת ההחלטה, שוכנענו כי ההחלטה מיום 27.3.18 אינה יכולה לעמוד ודינה להתבטל. משמעות הדבר היא כי בקשת המערערים למתן רישיונות תוחזר לרשות המוסמכת על מנת לשקול מחדש ובנפש חפצה אם היא עומדת על התנגדותה לבקשתם. ככל שתעמוד על התנגדותה, יהא עליה לעשות כן לאחר שתעמוד בפניה כל התשתית העובדתית הנדרשת, ותוך התחשבות באמור לעיל לגבי פסק הדין הקודם ומשמעותו. במסגרת זו וככל שהרשות מבקשת להסתמך על עדות האופי, עליה לעיין בה ולאפשר לפרץ להתייחס אליה במסגרת שימוע שייערך. הרשות תשקול בין היתר את האפשרות להתנות ברישיונות תנאים, או לתתם לתקופה קצרה מהמקובל, באופן שייתן מענה לחששותיה. מובן כי שמורה הזכות למערערים לתקוף כל החלטה חדשה שתתקבל, בהתאם לדין ובמידת הצורך. כמו כן מובן כי לאחר שתינתן הכרעת דין ביחס לכתב האישום שהוגש כנגד החברה, תהא הרשות רשאית לקבל החלטה נוספת בהתאם למצב הדברים וכלל הנסיבות באותה עת.

13. על הרשות לקבל את החלטתה החדשה בבקשת המערערים ובהתאם לאמור לעיל בהקדם הניתן. הארכה שניתנה להמשך העסקת עובדים קיימים בהתאם לסעיף 7 לחוק מוארכת בזאת עד חלוף 10 ימים ממועד מתן ההחלטה החדשה, ואם יוגש הליך בגדרי מועד זה ובגדרו יתבקשו סעדים זמניים - עד למתן החלטה ראשונית בבקשה לסעד זמני. מובן כי אין בארכה זו כדי לייתר עמידה בכל דרישה חוקית אחרת הנדרשת לצורך פעילות החברה.

14. בשולי הדברים ובאשר לבקשת המדינה לתיקון פרוטוקול הדיון, נציין כי הדברים נרשמו כפי שנאמרו מפי ב"כ המדינה ומשכך לא מצאנו הצדקה להיענות לתיקון המבוקש.

15. סוף דבר - הערעור מתקבל כמפורט לעיל. המדינה תישא בהוצאות המערער 2 בסך של 10,000 ₪. לא מצאנו לנכון לפסוק הוצאות לזכות המערערת 1.

ניתן היום, י"ד באייר תשע"ח (29 באפריל 2018) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.