פס"ד העוסק בתביעת "לשון הרע" בהתאם לחוק איסור לשון הרע ובחלקו השני בהתנגדות לצו קיום צוואה בין שני אחים

1. בפניי שתי תובענות. האחת, תובענה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (תמ"ש 6694-08-16), אותה הגיש התובע כנגד הנתבע ביום 3/8/2016 (להלן: "תביעת לשון הרע").השנייה, תובענה לצו קיום צוואת המנוחה ב. ק. ז"ל, היא אמם של התובע והנתבע, אותה הגיש התובע, אשר הוגשה לה התנגדות (מתוקנת) על ידי הנתבע ביום 20/2/2017, לפי חוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (בת"ע 41334-10-16 ות"ע 41329-10-16), (להלן: "תובענת הצוואה").
2. הצדדים בהליכים שבפני, הינם שני אחים (להלן גם: "הצדדים"). בתובענת "לשון הרע", האח הצעיר, הוא התובע, ..... בהשכלתו ובמקצועו (להלן: "התובע"), ואילו האח הבכור, .... הוא הנתבע (להלן: "הנתבע"). כך גם בתובענה לקיום צוואת המנוחה, .... הוא מבקש את קיום הצוואה, ואילו .... הוא המתנגד לקיום צוואת המנוחה (וראה: סעיף 21(א)(1) לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998).
3. בין הצדדים קיים סכסוך ממושך, נוכח מחלוקות ואי הסכמות, אשר בעיקר נסובו סביב רכושם של אמם ושל דודם המנוחים של הצדדים.
4. להשלמת התמונה, יצויינו ההליכים הקודמים בין הצדדים, כדלקמן:
• א"פ 7889-12-10 ק. נ' פ., במסגרתו הוגשה בקשה למינוי התובע כאפוטרופוס על דודו. לאחר כחודש, התיק נסגר בשל פטירתו של הדוד.• ת"ע 22254-09-11 ות"ע 22246-09-11 ק. ואח' נ' האפוטרופוס, במסגרתו הוגשה בקשה לצו ירושת הדוד/קיום צוואתו. בסופו של יום, ניתן ביום 12/1/2012 על ידי חברתי, כבוד השופטת גליק, צו לקיום צוואת המנוח מיום 14/2/1984.• תמ"ש 37349-04-11 ק. נ' ק., במסגרתו תביעת לשון הרע שהגיש התובע כנגד הנתבע אשר הוגשה לבית משפט השלום תל-אביב. התובענה הועברה, בשל חוסר סמכות, לבית המשפט לענייני משפחה וביום 30/10/2011 נמחקה התובענה בעקבות בקשתם של הצדדים.• ת"ע 5659-06-16 ק. נ' ק., במסגרתו הוגשה ביום 2/6/2016 בקשה לצו מניעה זמני על ידי התובע, לדירת אמם המנוחה של הצדדים, וביום 11/7/2016, ניתן פסק-דין, על ידי חברתי כבוד השופטת סנונית-פורר, אשר ביטל את צו המניעה שניתן ביום 2/6/2016 תחת הסכמות, אליהן הגיעו הצדדים.
5. ביום 6/4/2017, במסגרת קדם בתובענה, ומשעה שהובהר כי, בנוסף לתביעת "לשון הרע", הוגשה תובענה בעניין התנגדות לצוואת אמם המנוחה של הצדדים, קבעתי כי תיקי הצדדים כולם ישמעו באחת.
6. אפתח תחילה ואדון בתובענת "לשון הרע", אשר הוגדרה כתובענה ל"פיצוי בגין לשון הרע וצו עשה" (תמ"ש 6694-08-16), כך כותרתה.
7. כאמור, ביום 3/8/2016 הגיש התובע תובענה לפיצוי כספי בסך  138,390 ₪, בגין לשון הרע מצד הנתבע. בד בבד, עתר הוא למתן צו עשה, המורה לנתבע להסיר כל פרסום בקשר לתובע וכן להימנע מכל פרסום לשון הרע כנגד התובע.
טענות התובע בתביעת "לשון הרע"

8. התובע טען כי הנתבע פרסם דברי לשון הרע כנגדו באינטרנט, במכתבים ששלח לבנק, למוסדות ממשלתיים, ולעמותת "לב זהב", בתלונות סרק שהוגשו למשטרת ישראל, בהדבקת מודעות גנאי על דלת דירת אמם המנוחה של הצדדים וב"נאום ההספד" שנשא הנתבע בפני מלוויה של האם למנוחת עולמים.
9. התובע טען כי בפרסומים אלו, כינה אותו הנתבע בכינויים כגון "נבל, נבזה, זייפן, גנב, עושק קשישים, רוצח" ועוד. כינויים אלו מבזים, מעליבים ופוגעניים ולטענת התובע, לא הוכח כל בסיס עובדתי לאותם כינויים ופרסומים.
10. במכתבים השונים אותם כתב הנתבע לגופים שונים, טען התובע כי הנתבע ייחס לו מעשי סחיטה באיומים כנגד אמו ודודו, גניבה, זיוף ומעשים פליליים.
11. התובע טען כי הנתבע פרסם כנגדו פרסומים אשר הינם בגדר "לשון הרע" במשמעותו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע, שכן פרסומים אלו מבזים את התובע, משפילים אותו בעיני חבריו ועושים אותו מטרה לבוז וללעג מצידם.
12. התובע טען כי פרסומים אלו פגעו, הן בעסקיו בפועל והן בזימונו לפורומים מקצועיים בהם משמש כבורר מקצועי והם עלולים לפגוע באופן חמור ביותר בעסקו, משלח ידו ובפרנסתו.
13. התובע טען כי פרסום לשון הרע על ידי הנתבע נעשה בעיקר באינטרנט ובכך הגיעו הפרסומים לידיעת הרבים, כולי עלמא, ומאחר ואין אמת באף אחד מן הפרסומים, מדובר בעלילות שווא שהן בגדר לשון הרע.
14. התובע טען כי יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים לפי סעיף 7א(ג) לחוק, בסכום של 138,390 ₪, שהוא כפל הסכום הנקוב בסעיף 7א(ב), וזאת כפיצוי מירבי ללא הוכחת נזק. לחילופין, פיצויים בגובה 69,195 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק. להשלמת טענתו זו, הוסיף התובע כי זו היתה כוונת המחוקק בהעניקו סעד של פיצוי סטטוסטורי בסעיף 7(ג) לחוק, במקרה של פרסום "לשון הרע" מתוך כוונה לפגוע, ללא הוכחת נזק.
15. עוד טען התובע כי, הנתבע הודה כי פרסם את הפרסומים הנטענים ואף הודה שהם אמת, לכל הפחות האמין בתום לב באמיתותם, ומדובר בטענות הסותרות זו את זו, שכן אם פרסומים אלו אמת הם, אמונתו של הנתבע אינה רלוונטית, ואם הפרסומים אין בהם מן האמת, אין הנתבע יכול לטעון כי האמין בהם בתום לב, שהרי הנתבע ידע כי התובע לא רצח, לא גנב ולא עשק אף אחד.
16. התובע טען כי לא נחקר ולא נשאל אפילו שאלה אחת במסגרת תביעתו ל"לשון הרע", ולא נסתרה ולא טענה אחת שבכתב תביעתו ובתצהיר עדותו הראשית.
17. לבסוף טען התובע, כי בטרם הגיש את תביעתו, פנה הוא ביום 10/4/2016 אל הנתבע באמצעות עורך דינו בדרישה לחדול מפרסום לשון הרע כנגדו, הסרת כלל הפרסומים במקומות בהם פורסמו, אך הנתבע לא הגיב אל הפנייה ולא הסיר את הפרסומים.
18. לאחר שהוגשו סיכומיו של הנתבע, הוסיף התובע בסיכומי תשובתו, כי בתצהיר הנתבע לא עלתה טענה שאין המדובר בפרסום אלא רק שהפרסום נעשה בתום לב, ובחקירתו, הודה הנתבע בפרסומים, ועתה מועלית הטענה בסיכומים כאילו לא היה פרסום. בטענה זו אין ממש, היא עומדת בסתירה לטענותיו הקודמות ומהווה שינוי חזית.
טענות הנתבע בתביעת "לשון הרע"19. הנתבע טען כי, הרקע לפרסומים כפי שנטענו על ידי התובע, הוא מהתנהלות ממושכת וסכסוכים רכושיים בין הנתבע ואמם של הצדדים לבין התובע. בתצהירו, פירט הנתבע את כל השתלשלות האירועים כפי שאירעו, הכוללת (לשיטתו) את השתלטות התובע על חשבונות הבנק של אמם, חנק כלכלי ורגשי שהפעיל התובע על אמם של הצדדים ועוד.
20. הנתבע טען כי, התובע הינו אדם רודף בצע, בריון, מתוחכם וחסר עכבות מוסריות העושה דין לעצמו ועקבי בניסיונותיו להשתלט על כספם ורכושם של אמם ודודם המנוחים של הצדדים משך שנים רבות, הן בעת שהיו הם בחיים והן לאחר פטירתם. התנהגותו זו של התובע, טען הנתבע, גרמה לסבל רב למשפחה ולריבים קשים בין הצדדים. 
21. הנתבע טען כי בשל מעשיו של התובע, לרבות שימושו של התובע בכוח הזרוע כדי למנוע מן הנתבע להיכנס לדירת אמם המנוחה של הצדדים ונקיטת מעשי ונדליזם חמורים של השחתת דלת הדירה והמנעול, נאלץ הוא להגיש חמש תלונות למשטרת ישראל.
22. הנתבע טען כי התובע ניצל את משאביו הכספיים כדי להתישו, הן נפשית והן כלכלית, שכן תביעה זו הינה ההליך השישי בו נקט התובע כנגד הנתבע.
23. הנתבע טען כי הפרסומים כפי שנטענו על ידי התובע הינם תולדה של העובדות, תוכנם אמת לאמיתה, ואין בהם לשון הרע.
24. הנתבע טען כי התובע לא המציא כל אסמכתא על כך כי שמו ופרנסתו נפגעו ולכן אין כל משמעות למתן פיצויים לתובע ללא הוכחת נזק.
25. הנתבע טען כי הוא זכאי להגנות הקבועות בחוק איסור "לשון הרע", כולן או מקצתן, בהתאם לאמת הפרסום (סעיף 14 לחוק), תום לב (סעיפים 15{2, 3, 5, ,8}) ותום לב (סעיף 16(א).
26. במסגרת סיכומיו, טען הנתבע כי מרבית הפרסומים כפי שנטענו, אינם פרסומים כהגדרתם בחוק, אינם מקיימים את התנאי הבסיסי הנדרש לצורך הקמת עילה תביעה בלשון הרע, וממילא כל הפרסומים היו אמת או שהוא, הנתבע האמין בתום לב באמיתותם וחלות לגביהם ההגנות הקבועות בחוק.
27. עוד הוסיף הנתבע כי סבר שמעשיו הפסולים של התובע, שכללו הפעלת לחץ נפשי וכלכלי כבד על אמם המנוחה של הצדדים עוד בעודה בחיים, ללא שהסכים התובע לכבד את רצונה של האם, פגעו קשה באם וקיצרו את חייה. מכאן, שגם אם נקט בביטויים קשים וחמורים, טען הנתבע כי אלו מצויים במתחם האמת וברור כי אין המדובר בהאשמה ב"רצח", אלא בתיאור אינפורמטיבי של התנהלות פסולה מצד התובע.
28. בנסיבות המתוארות, טען הנתבע כי מתקיימות ההגנות שבסעיפים 15(2) ובעיקר 15(3) לחוק, שכן אין ספק כי דבריו של הנתבע נכתבו לשם הגנה על עניין אישי שלו.
29. הנתבע טען כי התובע לא הוכיח כי הביטויים פורסמו בפועל, ויש להביא בחשבון כי מרבית המסמכים לא פורסמו אלא נשלחו לתובע בלבד, ומכאן, שאין התובע זכאי לפיצוי כלשהו בגין לשון הרע, לחילופין העמדתו של הפיצוי על סכום מינימלי או סמלי.
30. לבסוף, באשר לאותו מכתב הנטען כי התובע שלח אליו בטרם הגשת התובענה, טען הנתבע כי כלל לא קיבל לידיו מכתב זה.
בפתח הדברים31. אפתח ואומר, כי העלאת טענות עובדתיות בכתב הטענות, והעלאת טענות עובדתיות שונות במסגרת תצהיר ו/או בהגשת סיכומים, הינה מעשה העומד בסתירה לסעיף 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסד"א"). וכך כלשונה של התקנה:
"בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות".
32. בכתב הגנתו טען הנתבע כי אכן פרסם הוא את הפרסומים נשוא התביעה המהווים כפועל יוצא מהתנהגות התובע, האמין בתום לב באמיתותם, ואילו בסיכומים אותם הגיש הנתבע, טען הוא כי מרבית הפרסומים כפי שנטענו, אינם פרסומים כהגדרתם בחוק ואינם מקיימים את התנאי הבסיסי הנדרש לצורך הקמת עילת תביעה בלשון הרע.
33. הלכה היא, שכאשר נטענות טענות עובדתיות סותרות באותו הליך משפטי, קיים "השתק שיפוטי" לבעל הדין וזאת אף אם נטענו הטענות בשני הליכים משפטיים נפרדים:
"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל-דין בכתב-טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט".(ראה: רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, נט(6) 625 {פמ"מ – 8/3/2005)} להלן: "בית ששון").
34. כב' השופט א. רובינשטיין הצטרף לעמדת כבוד השופט א. גרוניס בעניין "בית ששון" והסביר: 
"אף אני איני סבור – על פני הדברים – כי לשם השתק שיפוטי נחוץ בכל מקרה התנאי של הצלחה קודמת בטענה כחוסמת העלאתה שוב, קרי שאם נתקבלה הטענה יש חשש להיווצרותן של החלטות סותרות של בתי-המשפט, אך אם נדחתה אין החשש קיים, וניתן להעלות את הטענה. לדידי, באספקלריית תום-הלב – ובלשון פשוטה, הגינות – אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי-המשפט, יהיו לטוען בחינת "תכנית כבקשתך". (ראה: עניין "בית ששון").35. הלכה זו אף חזרה וצוטטה על-ידי כבוד השופטת א. פרוקצ'יה: 
"דוקטרינת ההשתק השיפוטי מקורה בדיני היושר האנגליים, ומשמעותה היא חסימת בעל דין מהעלאת טענות מסוימות בהליך שיפוטי, אפילו מוצדקות הן לגופן, בשל התנהגותו בהקשר לסוגיה הנדונה שדבק בה פגם.ההשתק כלפי בעל דין נובע ממקורות ערכיים שונים - עקרון תקנת הציבור, האיסור על שימוש  לרעה בהליכי בית המשפט, ותורת תום הלב רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625). תכליתו של ההשתק השיפוטי למנוע פגיעה לא ראויה בבעל הדין שכנגד, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאימון הציבור במערכת המשפט, ולמנוע ניצול לרעה של בתי המשפט (פרשת בית ששון, שם).דוקטרינת ההשתק השיפוטי מהווה אחת השלוחות של דיני ההשתק המסורתיים. היא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא, יש בה דופי של חוסר תום לב דיוני. תורה זו משתלבת בעקרון תום הלב אשר חדר לכל תחומי המשפט - המהותי והדיוני כאחד".(ראה: רע"א 3640/03 דקל נ' דקל {פמ"מ – 16/12/2007}).
36. א. שנהר בספרו -  "דיני לשון הרע", 1997, בעמ' 425 (להלן: "שנהר"), כותב כך:
"בפרשת תיק נ' קריניצי העלה השופט חיים כהן את השאלה, האם רשאי נתבע בתביעת לשון הרע להכחיש בכתב הגנתו כי פרסם את הפרסום שייחס לו התובע, ובה בשעה להעלות בנוגע לאותו פרסום את טענת ההגנה "אמת דיברתי". השופט כהן ציין, כי במשפט המקובל האנגלי הדבר אסור, אולם בפקודת הנזיקין, 1944 (שהיתה אז בתוקף) ובתקנות סדרי הדין שלנו, אין "כל דבר המונע בעל דין מטעון טענות חלופיות, ככל העולה על רוחו, גם בתובענה בשל הוצאת שם-רע" . מאז נכתבו דברים אלה נחקק חוק איסור לשון הרע וכן הוחלפו ותוקנו תקנות סדר הדין האזרחי. כיום קובעות התקנות, כי "בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו" . נראה, כי אף שהדבר אינו מצוין במפורש בלשונה של תקנה 72(ב), הרי "שאין התקנה מגבילה אלא טיעון של טענות עובדתיות המכחישות זו את זו" . לפיכך, אין כל סיבה שנתבע לא יטען בכתב הגנתו שלא הוא פירסם את הפרסום שיוחס לו, ולחלופין שהפרסום אינו מהווה "לשון הרע", או שהפרסום הוא אמת ויש בפרסומו עניין ציבורי ולפיכך עומדת לו הגנת סעיף 14".
37. מהאמור לעיל עולה כי, למרות שהנתבע, הוא המפרסם, יכול לטעון כי הפרסומים הינם תולדה של העובדות, תוכנם אמת לאמיתה, אך בהמשך (במסגרת הסיכומים) להכחיש עובדה זו ולטעון כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע או שהפרסום הוא אמת ויש בפרסומו עניין ציבורי, הרי שאין הוא יכול לחסות בהגנות הקבועות בחוק, המותנות בביצוע הפרסום ובתום לב. 
38. הכחשת הפרסום ככזה שאינו מצוי כהגדרתו בחוק מחד, ובאותה נשימה ולחילופין טענה כי בוצע בתום לב, הינה באופן מובהק טענה עובדתית סותרת וככזו היא פסולה לפי סעיף 72(ב) לתקסד"א. 
דיון והכרעה39. לשונו של סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), שכותרתו "לשון הרע מהי", קובע כך:
"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" .....................................................
40. הפגיעה בגין לשון הרע איננה מחייבת הוכחת נזק בפועל לנפגע, שכן יש "הפגיעה או גרימת נזק בפועל" לנפגע, אינן חלק מהגדרת "לשון הרע". די בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בחלופות סעיף 1, כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני הבריות, כדי לבסס אחריות בגין "לשון הרע". (ראה: "שנהר). 
41. תביעה מכוח חוק "לשון הרע", הינה תביעה נזיקית לכל דבר ועניין, וככזו, מוטל על התובע להוכיח אותה במאזן ההסתברות בבחינת "המוציא מחבריו, עליו הראיה". (ראה: דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל נ' מלול, סד(1) 533 {פמ"מ – 29/8/2010}).
42. בראש ובראשונה, על התובע להוכיח כי הנתבע ביצע פרסומים של לשון הרע כמשמעותם בחוק. המבחן להתקיימות העוולה, קרי האם הפרסום היה משפיל, פוגע או מבזה, הוא מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי בעיניו של האדם הסביר. (ראה: ע"א 7380/06 חטר - ישי נ' גילת {פמ"מ – 2/3/2011} להלן: "עניין חטר – ישי").
43. בפסיקה נקבע כי קיומה של לשון הרע ייבחן בנפרד ובמנותק משאלת אמיתות הפרסום, שכן אף אם פרסום הינו אמת לאמיתה, אולם יש בו כדי להשפיל או לבזות, הרי שייחשב ללשון הרע, כאשר בשלב זה, אין חשיבות למניע או לכוונה שעמדה מאחורי הפרסום. (ראה: ע"א 751/10 פלוני נ' דיין – אורבך {פמ"מ – 8/2/2012}).
44. מעת שהתובע יוכיח עילתו כאמור, יועבר הנטל לכתפיו של הנתבע, להוכיח כי עומדת לזכותו אחת או יותר מן ההגנות הקבועות בחוק, ואשר נטענו על ידו במסגרת כתב הגנתו.
45. הנשיא א. ברק מציין את ארבעת השלבים לבירור האם הביטוי הנטען הינו בבחינת "לשון הרע" ונופל בגדר החוק, בהתאם להבנת האדם הסביר. ואלו הם:
א. בשלב הראשון תבורר המשמעות העולה מן הביטוי, האם הינו משפיל, פוגע או מבזה, וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. קרי, האם הדברים שפורסמו הם בגדר לשון הרע. 
ב. בשלב השני, יש לברר האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2  לחוק ובהתאם לתכלית החוק לעניין איזונים חוקתיים. קרי, האם בוצע הפרסום.
ג. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק. 
ד. בשלב הרביעי, אם בוצע פרסום "לשון הרע" ואין למפרסם הגנה, מהו שיעור הפיצוי שיש להעניק לתובע.
(ראה: "עניין חטר – ישי").
מן הכלל אל הפרט46. במקרה שבפני מתייתרת השאלה "האם בוצע פרסום" כנטען, אם לאו.
47. התובע טען כי הנתבע לא הכחיש הפרסומים אשר הוא עצמו כתב וטען לתום לב. מאידך, טען הנתבע כי פרסומים אלו הם בגדר הגנת "אמת דברתי", כלומר לא הכחיש כי אכן הוא שפרסמם. עוד הוסיף וטען כי הנטל הוא על התובע.
48. ביום 8/11/2016, עת קיימתי קדם בתובענת הצדדים, קבעתי כך:
"בהינתן ההלכה ברע"א 1379/14, ומשאין מחלוקת כי אכן בוצע פרסום בדרכים שונות והביטויים מדברים בעד עצמם, אזי מתהפך נטל הראיות". 
משעה שכך, אין לי הצורך בקביעת המיהות בנטל ההוכחה.
49. האם הביטוי נופל בגדר החוק? לצורך מתן התשובה יש לדון בכל פרסום לגופו, וכך אעשה.
הפרסומיםתלונות למשטרת ישראל50. חמש תלונות שהגיש הנתבע למשטרת ישראל, בהן התלונן על מעשיו של התובע כגון מעשי ונדליזם מצד התובע. (להלן: "התלונות").• 27/12/2013 – אישור בדבר הגשת תלונה ללא פירוט נסיבותיה.• 29/12/2013 – אישור הגשת תלונה בגין "קבלת דבר במירמה וזיוף בכוונה לקבל דבר. מקום האירוע מצויין – בנק ב..... (על אלו, טען הנתבע כי נענה לרצון אמם המנוחה וביטלן).• 24/5/2016 – אישור הגשת תלונה, ללא פירוט נסיבות האירוע. מקום האירוע מצויין – ...., בבית הקורבן.• 27/5/2016 – אישור בדבר הגשת תלונה, ללא פירוט.• 31/5/2016 – גניבת תכשיטים, מסמכים, שלטי טלוויזיה ומזגנים. מקום האירוע – בבית הקורבן.• 2/6/2016 – היזק לרכוש במזיד. מקום האירוע – בבית מגורים אחר.• 6/6/2016 – זהה לתלונה מיום 2/6/2016.
51. התובע טען שכלל התלונות שהגיש הנתבע בדבר היותו פורץ וכו', הינן תלונות סרק שלא היתה להן כל יסוד או אחיזה במציאות.
52. כך או אחרת, טען התובע כי הוא אף לא זומן לחקירה בגין תלונות אלו, שרובן ככולן נסגרו.
53. הנתבע טען כי תלונות אלו (חמש במספר) הוגשו למשטרת ישראל בגין מעלליו של התובע כגון החלפת מנעול הדלת 3 פעמים, איטום המנעול בדבק ובמסמרים (פעמיים), השחתת המזגנים וגניבת השלטים, נטילת כסף ותכשיטים מדירת האם ושימוש בכוח הזרוע כדי למנוע מן הנתבע להיכנס לדירת המנוחה. 
54. עוד טען הנתבע כי תלונות אלו הוגשו בגין ניסיונותיו של הנתבע להשתלט על כספם ורכושם של אמם ודודם של הצדדים, הן בעודם בחיים והן לאחר מותם, על עבירות התובע, לשיטת הנתבע, בגין קבלת דבר במרמה וזיוף, בריונותו ועוד שורה של מעשים אותם עשה התובע לאחר פטירת אמם.
55. הנתבע הוסיף כי תלונה אחת מבין אלו שהגיש, בוטלה רק בשל רצונה של האם וכיבודו של הנתבע את רצונה זה.מעדותו לפרוטוקול הדיון מיום 22/11/2017 בעמ' 7, באשר לתלונות העיד הנתבע כך:
"ש. אתה הגשת כמה וכמה פעמים תלונות במשטרה נגד ..... נכון?ת. נכון. ש. שום תיק חקירה לא נפתח בעקבות שום תלונה שלך, נכון?ת. נפתח. ש. ונסגר?ת. בוודאי. הוא התחיל לבכות לאמא שלי, בכה לה שם, כל 10 דקות מנסה להשפיע על אמא שלי. כל היחידה חקרה עליו, קבוצה שהם מחולקים, על המקרה הזה הם ישבו ואז הוא, כמו שהוא יודע לעשות, בלי לב ובלי כלום נכנס לאמא, מבלבל לה את המוח ובוכה והוא הבין שהוא בחקירות, "עושה במכנסיים". ... באופן אישי אמרו לי להצליח במקרה הזה. אז הוא בא, בודק את לחץ הדם, מספר שהוא משתין דם והילדים שלו לא זה ואמא אומרת "תעשה את זה בשבילי", אז אמרתי לה שאני יכול, זה משטרה.          ש. אתה יכול להראות לבית-המשפט מסמך אחד שלך שפונה למשטרה ומבקש שיסגרו את התיק נגד ....?          ת. יש לי כל-כך הרבה מסמכים. לא, אבל מה שקרה זה שהתקשר אלי ... באופן אישי, אחרי שקיבל ממני בפקס ויכול להיות שיש לי את המכתב הזה". 
56. הנתבע, לאחר שנחקר בחקירתו, הודה כי החליף את המנעול בדלת דירת אמם המנוחה, נטל סכום כספי ותכשיט אחד של אמו, וכך גם לגבי התלונות שהוגשו, לפרוטוקול הדיון מיום 23/11/2017, בעמ' 30:
      "ש. תאשר כי לאחר פטירת אמך לקחת מדירתה חפצים שהיו של אמך.        ת. (שתיקה) כל מה שהיה בדירה שייך לי ולאחי, 50%-50%, גם הדירה וכל מה שקשור אליה. לשאלתך, התשובה רשומה גם במסמכים, אחרי שאמי נפטרה, באותו יום,         ש. מתי לקחת חפצים?        ת. לקחתי מדליון שזה סנטימנטלי ובארנק שלה היה 100-120 ₪ ואת זה לקחתי.          ש. לא קיבלת אישור לקחת את הכסף, נכון?        ת. למה אני צריך לקבל ממנו רשות?         ש. כי זה 50%-50%.         ת. כי חשבתי שמדליון זה סנטימנטלי לקחת ולא חשבתי שלהשאיר ארנק פתוח לפני השבעה זה בסדר.         ש. אני מציג לך מכתב שכתבה פרקליטות המדינה (נספח 18 לתצהיר ....), שם את כל הדברים אישרת בחקירה: שלקחת כסף מהארנק, את התכשיט והורדת את מצלמת האבטחה.         ת. הורדתי את מצלמת האבטחה מספר ימים אחרי זה ולקחתי אותה.         ש. הפרקליטות סגרה את התיק בהעדר עניין לציבור ולא מחוסר אשמה, אתה מסכים?        ת. לא יודע (מעיין) אני לא יודע בכלל שהוגשה תלונה. הדירה משותפת לי ולאחי ואם אני עושה פעולה זה פלילי ואם הוא עושה פעולה אז זה גם פלילי". 
57. הנתבע לא הציג ולו אסמכתא אחת לגבי פתיחת חקירת התובע או אף זימן לעדות נציג ממשטרת ישראל כדי להוכיח כי יש ממש בתלונות אלו. כל שהציג היה את העתקן של טפסי התלונות עצמם כפי שנפתחו וכן את מכתביו שכתב לגורמים כאלו או אחרים במשטרת ישראל. בהעתקי התלונות מתוארים המעשים המיוחסים לתובע כפי שתיאר אותם הנתבע בעת הגשת התלונות.
58. תוצאת הדברים היא, שהנתבע לא הוכיח שהיתה אמת ברכיב פרסום זה. ואזכיר כי תלונות שווא במשטרה, כאשר סביר כי המלין לא סבר בתום לב כי נעברה עבירה, יכולה גם יכולה להיות נושא לתביעה על-פי חוק איסור לשון הרע (וראה: בג"צ 9452/11 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה {פמ"מ – 11/3/2012}).
59. משעה שלא הוכח דבר ואף לא נפתחה חקירה כנגד התובע בגין תלונות אלו, ובוודאי שאין המדובר בתלונות מבוססות כפי שטען הנתבע, הרי שמדובר בתלונות סרק ויש בהן מן הפגיעה בשמו הטוב של התובע ואלו עולות כדי איסור לשון הרע כלשונו של החוק.

מודעת אבל על פטירת אמם המנוחה של הצדדים60. התובע טען שעל מודעת האבל בדבר פטירת אמם של הצדדים, שהודבקה על דלת דירתה בימי השבעה, ואותה צירף התובע לכתב תביעתו, כתב הנתבע כך: "4 פעמים היו שוטרים לפריצת הדירה על ידי גנב. המשטרה חוקרת את הנבל! הי"ד ואני אעזור לו". (להלן: "מודעת האבל").
61. הנתבע טען כי מצא הוא על גבי דלת הדירה מספר מודעות מודבקות, ומשהבין כי אלו הודבקו על ידי התובע או משהו מטעמו, הסירן והדביק מודעה אחרת. בכל מקרה, התובע לא טען כי מישהו מלבדו ראה מודעה זו.
62. להשלמת הגנתו זו, הודה הנתבע כי הכיתוב על גבי המודעה הינו בכתב ידו והינו אמת לאמיתה.
63. אין בידיעתי אם וכיצד "ישבו" האחים בימי השבעה על פטירת אמם, כך שאין בידי לקבוע באם מישהו פלוני זה או אחר, מלבד התובע ראה מודעה זו. יחד עם זאת, מתצהירו של הנתבע (שלא נסרק בפני בשלמותו), בסעיף 45 נכתב כך: "במהלך השבעה שהתקיימה בדירתה של המנוחה, לא דברתי עם התובע מטוב ועד רע. רוב הזמן הייתי בדירה ואירחתי את המבקרים ובמרבית המקרים שבהם התובע הגיע לשבת בדירה, יצאתי ממנה באמתלות שונות על מנת שלא אאלץ לשהות במחיצתו." 
64. די לי בכך כדי להבין שאותה מודעה הודבקה על גבי דלת הדירה בימי השבעה, עובדה שלא נסתרה (כנהוג כמנהג דתי יהודי), ואותם מבקרים אשר באו לנחם האבלים, כפי הנראה שלא יכולים היו שלא להיתקל במודעה זו. הדברים אמורים גם באשר לטענת הנתבע כי האם התגוררה בקומה האחרונה בבניין, רק עם שכנה אחת נוספת בקומה, הרי יתכן כי היא או מי מטעמה ראו מודעה זו מלבד התובע, ודי בכך כדי לקבוע כי בכך יש כדי "לשון הרע".
המכתב לבנק ....65. מדובר במכתב מיום 14/11/2015, המופנה למר ....., מנהל מחלקה בבנק, ונשלח על ידי הנתבע לתובע, במייל ביום 29/1/2016. במכתב, מיוחסים לתובע על ידי הנתבע מעשי "סחיטה באיומים", התובע מכונה "גנב", זייפן סדרתי, ב-6 חשבונות בנקים בהם היתה מעורבת אמם של הצדדים. (להלן: "המכתב לבנק ה....").
66. הנתבע הודה במכתב זה וטוען כי תוכנו אמת לאמיתה.
67. לא יכול להיות חולק על כך שתוכנו של המכתב עומד בהגדרות סעיף 1 לחוק, ומהווה לפיכך "לשון הרע", בוודאי משעה שאין בפני שום תשתית ראייתית לקבוע כי אותם דברי בלע באמת יסודם.
המכתב למשרד אזרחים ותיקים68. מכתב נוסף מיום 30/12/2010, שכתב הנתבע, המופנה אל מר ...., מנהל בנק .... והעתקו נשלח אף למשרד ראש הממשלה/אזרחים ותיקים, בו כינה הנתבע את התובע בשם "הגנב הסדרתי וזייפן". בעותק אותו שלח הנתבע אל התובע בדואר אלקטרוני ביום 31/3/2011, צויין בכותרתו "גנב רוצח תקרא". (להלן: "המכתב למשרד אזרחים ותיקים").
69. הנתבע הודה כי כתב מכתב זה, תוכנו אמת לאמיתה ואף הוסיף כי בנוסף לאמור בו, התובע גנב כספים ותכשיטים בנוסף לתעלוליו בחשבון אמם המנוחה של הצדדים.כך גם מעדותו של הנתבע לפרוטוקול הדיון מיום 22/11/2017, בעמ' 7:
"ש. אני אומר לך ש.... לא גזל דבר מאף אחד ואתה קורא לו גזלן ומפיץ ידיעות שהוא גזלן, שלחת את זה למשרד ראש הממשלה, למשרד לאזרחים ותיקים, נכון? ת. נכון". 
70. גם בתוכנו של מכתב זה לא יכול להיות להיות חולק כי יש "לשון הרע" במובנו של החוק.
מכתב אל רופאה האישי של האם המנוחה71. מכתב המופנה אל דר' ...., שנשלח במייל ביום 5/11/2010 בו מייחס הנתבע לתובע התנהלות פלילית ואיומים על אמם של הצדדים. עותק הועבר על ידי הנתבע לתובע ביום 31/3/2011, ובכותרתו נכתב "תקרא גנב ורוצח את שכתבתי לרוק ושמתי על שולחנו במרפאה ובפקס לקליניקה הפרטית שלו". (להלן: "המכתב אל רופא האם").
72. הנתבע טען כי תוכנו של המכתב אף הוא אמת לאמיתה וכי הביטוי המצוטט על ידי הנתבע נועד לתובע בלבד והגיע רק אליו והתובע בהתנהלותו כפי שהוזכרה, קיצר את חייהם של דודם ואמם של הצדדים.
73. גם אם אכן נכון הוא כפי שטען הנתבע כי אותו ביטוי כפי שצוטט, הופיע רק בהעתק המופנה לתובע, הרי שבתוכן המכתב מייחס הנתבע לתובע מעשים של התנהלות פלילית ואיומים, הרי שבכך די כדי לקבוע כי יש בכך פרסום לשון הרע כנגד התובע.
מאמר שפרסם הנתבע באינטרנט74. מדובר במה שנראה וצורף על ידי התובע, ככתבה שכותרתה "סיפורה של אחותו של "...." XXXX, XXXX הי"ד, כפי שסיפרה לבנה א. ק.". התאריך המופיע מתחת לכותרת הינו 21/5/2013, אם כי המאמר נפתח במילים "היום ה 17.5.15....". במסמך, הכולל 81 עמודים (לכתב התביעה צורפו 4 העמודים הראשונים), כינה הנתבע את התובע בכינויים משמיצים וייחס לו התנהגות ומעשים כדלקמן:"...השיטה הרצחנית של ח. ק., ההוא שלא בחל בשום אמצעי למנוע מאמו לנהל את חייה כרצונה, גנב וזייף כספים ורכוש ששייך לאמו, לאביו ולדודו....כשהגנב השיילוקי....הגנב המתוחכם....הגנב...ניסיונות סחיטה באיומים....נבל סדרתי...." ועוד. (להלן: "המאמר").
75. הנתבע הודה בפרסום המאמר ובתוכנו וטען כי הביטויים המצוטטים בו, תוכנם אמת לאמיתה, למעט העובדה שאלו הם "ביטויי השמצה", ביזוי ולשון הרע שאין הנייר סובל אותם, שכן, הוא הנתבע איתן בדעתו כי התובע בהתנהגותו החמורה קיצר את חייה של אמם המנוחה, וגם אם הביטויים בהם נקט הנתבע היו קשים וחמורים, הם מצויים במתחם האמת וברור כי אין המדובר בהאשמה ב"רצח", אלא בתיאור אינפורמטיבי של התנהלות פסולה מצד התובע.
76. בחקירתו של הנתבע לפרוטוקול הדיון מיום 22/11/2017, בעמ' 6, הודה כך:
"ש. ..... לא רצח אף אחד, בפועל, נכון? ת. לא מסכים.  ש. לבית-המשפט: הוא כן רצח משהו? ת. אבא שלחם בסטניגרד, הקים את המוסד וכל הדברים האלה יום אחד אומר לי "תשמע, אמא חלשה", החלטה הבנתי שלמונח "רצח" הקיים בחוק העונשין או הנפוץ בפי הציבור הרחב אין בהכרח קשר למונח "רצח" שהוא סובייקטיבי לחלוטין בפי העד". 
77. דעתי אינה כדעתו של הנתבע וכבר אמרתי זאת. אין מדובר בביטויים המצויים במתחם האמת. למונח "רצח" הקיים בחוק העונשין או הנפוץ בקרב הציבור, אין בהכרח קשר למונח "רצח" שהוא סובייקטיבי לחלוטין בפני הנתבע.
78. גם אם מדובר בתיאור אינפורמטיבי של התנהלות התובע, לשיטתו של הנתבע, מדובר בביטויים קשים מנשוא, אשר אין הדעת סובלת כי אדם יידרש לחיות עם "תגיות שם" או סטיגמות כאלו, משעה שלא הובהר כי אכן ביצע את אותם מעשים. סבורני כי גם הנתבע לא האמין בהם.
79. ביטויים אלו, אין ספק כי ביטויי "לשון הרע" כמובנם בחוק. וגם ל"אמיתותם" כביכול, להבדיל מהשקפותיו הסובייקטיביות, פרטיות ומתלהמות של הנתבע, לא נמצא בדל ראייה.
פרסומים נוספים80. במסגרת סיכומיו הוסיף התובע וטען כי הנתבע אף פרסם דברי לשון הרע כנגד התובע במכתבים נוספים (אשר צירף את העתקם) אותם שלח לגורמים נוספים (עו"ד ..., רפ"ק ..., עו"ד ....), בהם ייחס גם כן הנתבע מעשים פליליים וכינויי בוז משפילים. עוד הוסיף התובע כי אף בדברים שנשא בבית הכנסת בתל-אביב, במכתבים ובפניות טלפוניות לגורמים שונים ובכללם מכתבים ששלח לעמותת ".. ..." שהעסיקה מטפלת סיעודית לאמו, פרסם הנתבע דברי לשון הרע כנגדו. 
81. כל אלו לא צורפו ולא הוזכרו בכתב התביעה ומשכך, לא מצאתי להרחיב אודות כל אחד מהם בנפרד.
למי הופצו הפרסומים?82. פרסום לשון הרע הינו פרסום בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק. קרי, אם היתה מיועדת "לשון הרע" לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם, או לאדם אחר זולת הנפגע (סעיף 2(ב)(1)), או אם עשוייה היתה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע (סעיף 2(ב)(2)).
83. הוראות סעיף 2 לחוק קובעות כך:
"2. (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
84. הנתבע טען כי הפרסומים נועדו לעיניו של התובע בלבד, ומאידך טען הנתבע בחקירתו הנגדית, כי הפרסומים נועדו כדי להגן על הציבור מפני התובע. ברור לכל, טען התובע, שכל הפרסומים לא נשלחו לעיני התובע בלבד, אלא לידיעת הרבים. אף אני סבור כך וסבור אני כי אותם פרסומים לא נועדו, אלא להשתלח בתובע.
85. כאשר מדובר במכתבים המופנים לגורמים שונים, המשמשים כבעלי תפקיד (בנק, משטרה, עמותה האחראית למטפלים סיעודיים, משרדים ממשלתיים), הרי שאכן היו מיועדים לצפיית אותו אדם, שהוא אדם נוסף זולת התובע, לצורך טיפולו או אף רק לצורך ידיעתו.
86. קל וחומר הדברים נכונים בכתיבת ופרסום מאמר, שאין מחלוקת כי פורסם באמצעי המדיה, לפחות כך עולה מהעתק המאמר כפי שצורף לכתב התביעה. 
87. הנתבע טען כי מרבית הפרסומים כלל לא נשלחו והגיעו רק "לעיניו" של התובע. לא כך נראה הדבר משעולה בעיון בפרסומים כי הללו נשלחו לאותם גורמים באמצעות אמצעים אלקטרוניים, בדרך של שליחת "דואר אלקטרוני".
88. לא מצאתי בדברי הנתבע, לא בחקירתו ולא ביתר כתבי הגנתו, כל טענה הסותרת או מוכיחה כי אכן מכתבים אלו לא נשלחו לאותם גורמים, קל וחומר הכחשה של ממש המבוססת על כך.
89. לא בנקל, בית המשפט יקל ראש בנזק שעלול פרסום שקרי, כוזב ופוגעני לגרום לאותו גורם אליו מיוחסים אותם פרסומים. אותו צד שנפגע, לא ישכח במהרה את הפרסום הפוגעני ולא ישכח את תגובות מכריו לפרסום. 
90. פרסומים פוגעניים וכאלו המייחסים מעשים פליליים, יש להם השלכות עד כדי הסתה, פגיעה בפרנסה, נידוי חברתי ועוד שלל תוצאות. גם אם התובע לא הוכיח כי פרנסתו נפגעה, די בכך שעולה החשש כי יכולה היא להיפגע בשל אותם פרסומים.
91. לאור כל האמור, אני מקבל את טענות התובע וקובע כי אותם פרסומים אשר צורפו לכתב התביעה, הינם פרסומים פוגעניים, כאלו העולים כדי פרסום "לשון הרע" במובנו של החוק, שנועדו לבזות ולהשפיל את התובע, ברבים וללא כל הצדקה.  
האם עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק?92. משקבעתי כי דיני איסור לשון הרע חלים על הפרסומים שבפני, והנתבע הוא שאחראי לפרסומים הנטענים, יש לדון האם עומדת לו תחולת ההגנות כפי שקבועה בחוק.
93. הנתבע טען כי כל הפרסומים האמורים, אשר לשיטתו אינם פרסומים ואינם מקימים כלל את התנאי הבסיסי הנדרש לצורך הקמת עילת תביעה בלשון הרע, אמת הם, או שהוא הנתבע האמין בתום לב באמיתותם וחלה לו ההגנה שבחוק "אמת דברתי".
94. עוד טען הנתבע כי, במקרה דנן, הדבר שפורסם, היה בו "עניין ציבורי".
95. לאור כל אלו טען הנתבע כי, הוא זכאי להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, כולן או מקצתן, בהתאם לאמת הפרסום (סעיף 14) ובהתאם לחזקת תום הלב (סעיפים 15(2),(3),(5),(8) ו-16(א)).
96. מנגד טען התובע כי, לא עומדת לנתבע הגנת "אמת דברתי" וסעיף 14 לחוק "לשון הרע" לא חל, שכן אין מדובר בדברי אמת, אלא שקרים ועלילות היו בפרסומים שעשה הנתבע, ולא היה שום עניין ציבורי בפרסום. 
97. עוד טען התובע כי, הנתבע ידע שהדברים שפורסמו משוללי בסיס עובדתי כלשהו, אינם אמת ונוסחו מתוך כוונה לפגוע בתובע, בוודאי שלא יכול היה להאמין שהם אמת. כדי להוכיח אמונתו, טען התובע כי, על הנתבע להביא ראיות לקיומן של ההתנהגויות ושל התיאורים בהם בחר הנתבע להשתמש בהתכוונו לתובע.
טענת הגנת "אמת בפרסום"98. סעיף 14 לחוק "לשון הרע" קובע כך:
"14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
99. על מנת שיקבע כי עסקינן ב"לשון הרע", אין הדבר מותנה בכך שהפרסום אינו אמת, שהרי גם ביטוי אמת עשוי להיחשב כלשון הרע. גם אם פעל המפרסם בתום לב, והאמין הוא בכנות באמיתות הפרסום שפרסם, ובכלל זה גם אם טעותו שלו הייתה סבירה והוא לא התרשל כלל בכל הקשור לבדיקת תוכנו שלהפרסום, לא תעמוד לו הגנת ״אמת הפרסום״, אם היסוד העובדתי של אמיתות הפרסום לא התקיים. (ראה: ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות, ס(4) 13 {פמ"מ – 28/12/2005}).
100. עוד נקבע בפסיקה, ביחס להגנת "אמת בפרסום", כך: "אם בהגנת אמת הפרסום המדובר הרי רשאי נתבע, המבקש להצליח בהגנתו לנסות ולהוכיח כי העובדה שפורסמה היא אמת וכי היה בפרסום ענין ציבורי. הגנה זו מורכבת איפוא משני חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע......"(ראה: ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל, לא(2) 281 {פמ"מ – 24/2/1977}).
101. מכאן, שלטענת "אמת דברתי", שני יסודות מצטברים שהוכחתם על הנתבע, והם:
א. "אמת בפרסום", הוא היסוד העובדתי, היינו כי הפרסום תואם את המציאות כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט. ה״אמת״ שאליה מכוון סעיף 14 לחוק היא אמת משפטית (או אמת שיפוטית). היינו, פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו״ (וראה: דנ"א 1212/12 פלוני נ' אורבך דיין {פמ"מ – 18/9/2014}להלן: עניין אורבך דיין").
ב. "בפרסום היה עניין ציבורי", יסוד אשר מהווה יסוד ערכי ותכליתו לבדוק באם קיים אינטרס חברתי המצדיק את הכשרתו של פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע. בשאלה זו, מכריע בית המשפט בהתאם למדיניותו השיפוטית ולפיכך היא תיעשה על ידי השופט היושב בדין, תוך איזון האינטרסים המתנגשים. (ראה: ע"א 90/04 נודלמן נ' שרנסקי {פמ"מ – 4/8/2008} להלן: "עניין נודלמן").
102. באיזון האינטרסים בין זכותו של הנתבע לחופש הביטוי, אל מול זכותו של התובע לשמו הטוב ולכבודו, זכותו של התובע כי לא יפורסמו כנגדו ברבים הודעות וכינויים משפילים ומבזים, זכות אשר גוברת על זכותו של הנתבע.
103. כך גם דברים אלו הובאו לידי ביטוי בספרו של  "שנהר", וכך: 
"ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות. היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה "לשון הרע". היסוד השני נוגע למידת ה"עניין הציבורי" שבאותו פרסום. קיים הבדל מהותי בין שני היסודות. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא שאלה ערכית בעיקרה, והיא מוכרעת על ידי בית-המשפט בהתאם למדיניותו השיפוטית. חשוב לזכור, כי שני חלקיה של הגנת סעיף 14 הם "חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע".
104. נטל ההוכחה בכל הקשור לטענה זו מוטל כאמור על הנתבע, ואינו עניין של מה בכך. מידת  ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום. מדובר בנטל כבד מאוד, בין היתר בשל הפער שיכול להיווצר בין אמיתות הפרסום לבין היכולת להוכיחו בהליך שיפוטי. (ראה: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, נב(3) 1 {פמ"מ – 29/6/2018} להלן: "עניין קראוס"). 
105. בכתב הגנתו, הנתבע לא הכחיש את הפרסומים וטען הוא כי תוכנם אמת לאמיתה.
106. באשר למרכיב ה"עניין הציבורי", הודה חקירתו לפרוטוקול הדיון מיום 22/11/2017,  בעמ' 6 כך:
"ש. בתצהירך אתה כותב שהדברים שנכתבו על ידך, אתה מאשר שכתבת אותם, יועדו רק לעיניו של התובע, ח. ק.. נכון? ת. אני לא יודע על סמך מה אתה אומר את זה.  ש. התצהיר שלך.  ת. אתה אומר משהו ורוצה שאשיב, אך אין את התצהיר מולי.  ש. אני מפנה אותך לסעיף 64 בתצהירך, שם אתה כותב: "הפרסומים נשוא התביעה הם פועל יוצא של מעשי התובע המתוארים לעיל, בשל התנהלותו הכללית המשתקפת באירועים אלו ... במרבית הפרסומים לא הזכרתי את התובע בשמו או מקצועו ..." (מצטט סעיף 64), אם זה רק לעיניו של ...., אז איך תגן על הציבור? ת. (מעיין) זה נכתב מתי שאני עשיתי ובכלל לא על ..... כתבתי על אמא שלי. אני דיברתי ועשיתי את הפרק של אמא שלי, אחד הגדולים בהיסטוריה ופעם שאלו אותי איך אני מעלה דברים כאלה? אמרתי שזו בושה, אבל חייבים לדעת את זה. כיוון שאני יודע מה הוא עושה לאמא שלי בלי רחמנות, אז רציתי להזהיר אותו, שיידע שזה עולה.  ....................................................................
ש. לבית-המשפט: איך היה אמור הציבור היה להיות מוגן בחלק מהפרסומים שהיו מיועדים אך ורק לתובע, לדבריך? ת. אני רוצה שהציבור יידע שיש מקרה כזה ושהוא מתחכם וכל הדברים האלה ומנסה שאף אחד לא יידע מזה. כמו למשל, שהוא הגיע לבית- המשפט הזה שפה הכל בדלתיים סגורות ולא יודעים על מקרים כאלה, אז שיזהרו. חובת הציבור להיזהר".
107. כאשר מדובר על פרסום המייחס עבירות פליליות לתובע, הנטל הוא מוגבר, לאמור: 
"הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים. 
בהמשך נאמר:
"מקובלת עלי הדעה, שבמשפטים אזרחיים או פליליים בשל הוצאת דיבה, שבהם טוענים הנאשמים או הנתבעים "אמת דיברתי" והאמת שבה המדובר מייחסת למתלוננים ביצוע מעשיים פליליים, או יש מקום להחלת הכלל האמור. דוגמא נוספת נמצא במשפטים בדבר אישור צוואה, כאשר הצד, התוקף את כשרות הצוואה, מנסה לייחס ליריביו הפעלת לחצים או מעשי מירמה פליליים כלפי המנוח, כאן דרושה מידת הוכחה משכנעת במיוחד גם בשל הסטיגמה המוטלת על הצד היריב וגם בהתחשב בעובדה, שלא ניתן להשמיע בפני בית המשפט את גרסת המנוח."  (ראה: ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, מ(1) 589 {פמ"מ – 26/2/1986}). 
108. אין חולק כי האדם הסביר רואה ברצח וגניבה כמעשה פסול ולא ערכי והכינויים "רוצח   ו/או "גנב" על שלל הגרסאות, נועדו להשפיל ולבזות את התובע בעיני סביבתו.
109. במקרה שלפניי מדובר בפרסומים בהם מעשים וביטויים משמיצים ביותר של הנתבע על  התובע, כאשר מעבר להשמצה הנובעת והגלומה באותם ביטויי גנאי, קיים ייחוס אשמה  פלילית לתובע כי גנב, רימה, זייף את כספיהם של אם הצדדים ודודם, והחמור מכל, כי הנתבע הוא רוצח. אין כל ספק, כי מדובר בייחוס אשמה פלילית מהדרגה החמורה ביותר שניתן לייחס ועל כן מחוייב היה התובע להצטייד בראיות כבדות משקל שישכנעו את בית המשפט כי אכן דיבר הוא אמת. אילו היה מביא ראיות שכאלה, אין ספק, כי אף היה מתקיים אינטרס ציבורי בפרסום. אך בהיעדר ראיות כבדות משקל כאמור, לא תוכל לעמוד לו טענת ההגנה האמורה.
110. דומה כי לא צריך להכביר מילים באשר לסתירות המהותיות בעדות הנתבע, סתירות  שיורדות לשורש העניין, ויש בהן כדי להעיד על חוסר אמינותו של הנתבע.
111. תנאי להנאה מן ההגנה האמורה הוא כי היה בפרסום "עניין ציבורי", לאמור שהציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום. נדמה כי הציבור בכאן, אינו מעוניין בפרסום.
112. הנתבע לא הוכיח את אמיתותה של אף אחת מן הטענות כפי שפורסמו במכתביו ו/או בפרסומים, המהווים לשון הרע. בהיעדר הוכחה של היסוד הראשון להגנה, ש"הדבר שפורסם היה אמת", לא היה צורך לדון כלל ביסוד השני, שלפיו היה בפרסום "עניין  ציבורי".
113. משנקבע כי בפרסומים לא היה מן האמת, ומשעה שלא מתקיים התנאי השני לסעיף 14 לחוק, הוא היסוד הערכי, "עניין לציבור", הפרסומים האמורים, אינם חוסים תחת ההגנה של "אמת דברתי", כלשונה בחוק. 
טענת הגנת "תום הלב"114. בכתב ההגנה, טען הנתבע להגנת "תום הלב" מכוח הסעיפים 15(2), (3), (5), (8) לחוק. בסיכומים אותם הגיש, התייחס בעיקר להגנות הקבועות בסעיפים 15(2), (3), (8).
115. עוד טען הנתבע כי סבר שמעשיו הפסולים של התובע, שכללו הפעלת לחץ כלכלי ונפשי כבד על אמו בחייה, ללא שנתן משקל לרצונה של האם, או הסכים לכבד רצון זה, פגע קשות באם וגרם לה לסבל רב שקיצר את חייה. בנסיבות אלו לטענתו, מתקיימים יסודות ההגנות שבסעיפים 15(2) ובעיקר 15(3) לחוק, שכן אין ספק, לשיטתו, כי הפרסומים נכתבו לשם הגנה על עניין אישי של הנתבע. 
116. במרבית הפרסומים, טען הנתבע כי לא הזכיר את שמו ומקצועו של התובע, והם נועדו להגן על האינטרסים של אמם של הצדדים, של דודם המנוח, של הציבור הרחב ושלו. למעשה, אין בדברים ממש והכל ידעו למי מכוון הנתבע ומהם טעמיו.
117. בסיכומים אותם הגיש, הוסיף הנתבע וטען כי משעה שהתובע טען בפני מנהל סניף בנק  .... כי הנתבע נטל מכספי האם, המכתב אותו שלח הנתבע למנהל הסניף, נועד להגן על שמו הטוב בפני האשמות סרק אלו, ומכאן שעומדת לו ההגנה המנוייה בחוק גם באשר לסעיף 15(3), אך גם מתוקף סעיף 15(10) – לפיו, תהיה זו הגנה טובה אם הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן.
118. אין בכוונתי להתייחס לטענה זו משעה שזו נטענה לראשונה בסיכומים ואף לא נעשה  בירורה במהלך החקירות הנגדיות, ולו אף לשם נסיון להוכיח כי אכן כך טען התובע בפני מנהל סניף הבנק.
119. התובע טען כי, הנתבע לא הוכיח כי פעל בתום לב ולא הוכיח כי היחסים בינו לבין התובע הטילו עליו חובה מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום, כמפורט בסעיף 15(2) לחוק. 
120. עוד טען התובע כי, הנתבע יכול היה לפנות למשטרה, כפי שעשה, אך לא היה כל צורך להכפיש את התובע ברבים. 
121. הוראות סעיף 15 לחוק (הרלוונטיות למקרה שבפני), קובעות כך:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3)  הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –       (א)   כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון                                 כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או     (ב)   כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או                             כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על              אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה             התנהגות.             (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה                          התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות                    המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא               התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של               התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".
122. ביחס להגנת "תום הלב", הוראות סעיף 15 לחוק מעניקה הגנה, מקום בו עלה בידי המפרסם להוכיח, כי הפרסום נעשה בתום לב על פי אחת מאותן נסיבות המנויות בסעיפי החוק. 
123. יתרה מכך, התנאים המצויינים בחלופות סעיף 15 לחוק, הינם מצטברים. העדרו של מרכיב אחד מתוך המרכיבים, יש בו לשלול מן המפרסם את תחולת ההגנה. בין מרכיבים אלה, מצוי מרכיב תום הלב. 
124. משמעות עקרון "תום הלב", בהקשרה של הגנה זו, מתייחסת לאמונו של המפרסם באמיתות הפרסום, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא. בהקשר זה נקבע בפסיקה, זה מכבר כך:
".....עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו". (ראה: ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו, לו(2) 141 {פמ"מ – 23/7/1981}).

125. דרישה זו, לקיומו של "תום הלב", פורשה על ידי בית המשפט העליון, ככזו שיש להוכיח את קיומן של עובדות עליהן מסתמכת הדעה המובעת. העובדות חייבות להיות נכונות והפרסום כולל הפרדה ברורה בין עובדות לבין דעות: "בין יתר השיקולים הצריכים לעניין זה, ניתן למנות את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום – האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת (ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(3) 251;ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 216); את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום (פרשת ריימר הנ"ל, בעמ' 148); את נושא הפרסום ומושאו – האם נסב הפרסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין רב בהן (ראו פרשת קראוס הנ"ל, בעמ' 864); את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום (פרשת משעור הנ"ל, בעמ' 10; פרשת פלוס הנ"ל); במקרים מתאימים, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה אף היא שיקול רלבנטי (ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 306, 312; פרשת פלוס הנ"ל), וכך גם סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת (ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 307). מקצת משיקולים אלה, הצריכים לעניין תום-הלב שבסעיף 15 לחוק, משתקפים בחזקות תום-הלב, הקבועות בסעיף 16 לחוק. (ראה: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר {פמ"מ – 12/11/2006} ראה: "עניין בן גביר").
126. אינני סבור כי יש מקום להעמיק בבחינת התקיימות התנאים הקבועים בכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיף 15 חוק, אליהן טען הנתבע, מאחר שאיני סבור כי מתקיימת      בנתבע, ביחס לאותם פרסומים הנטענים, הדרישה לקיומו של "תום הלב".
127. סעיף 16(א) לחוק, שכותרתו " שלילת הגנת תום הלב", קובע חזקות לקיומו או להיעדרו של רכיב "תום הלב" (בהתקיים אחד משלושת החלופות), וכך לשונו של הסעיף:
"16.  (א)  הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות       האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן       נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.      (ב)  חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם              נתקיים בפרסום אחת מאלה:  (1)   הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2)   הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום                      אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3)   הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה                סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
128. באשר לנטל ההוכחה של הגנת תום הלב, שתי החזקות הנכללות בסעיף 16, אינן חלוטות  וניתנות לסתירה. בפסיקה נקבע:
"כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו:נ כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף  15לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין". (ראה: ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל {פמ"מ – 31/12/1989} להלן: "עניין טריגמן").
129. לשונו של סעיף 16(א) מסביר כי, החזקה שהפרסום נעשה בתום לב, דורשת שני תנאים  מצטברים – האחד, שהפרסום נעשה באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק, והשני כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר. 
130. השאלה האם הפרסום חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, נעשית באמצעות שני מבחנים  – בדיקת לשון הפרסום (טון הפרסום וסגנונו - מתונה או בוטה), ובדיקה האם ניתן היה להשיג את מטרת הפרסום בדרך שפגיעתה פחותה. (ראה: ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל {פמ"מ – 14/3/2916}).
131. הנתבע טען כי לא בוצעו פרסומים כמובנם בלשון החוק, לחילופין וככל שימצא כי בוצע  פרסום כלשהו, הנתבע יטען כי הוא פעל מתוך חובה חוקית, מוסרית וחברתית לטובת אמם של הצדדים ולטובתו שלו, ותוך עניין משפחתי המצדיק את העמדת הדברים נכונה על דיוקם שכן התובע הוא שגרם לאותה מערכת יחסים משפחתית עכורה והנתבע נדרש להגן על עצמו ועל אמו מפני התובע.
132. בעניין שבפני נראה כי תוכנם וסגנונם של המכתבים אותם פרסם הנתבע אל אותם גופים   שונים, היה בוטה וייחס לתובע מעשי מרמה, גניבה ועוד, סגנונם של המכתבים/הפרסומים היה בוטה, שלא לומר גס במפגיע. 
133. אין בידי הספק, שגם לו היתה לפרסומים, אותם מכתבים, מטרה לגיטימית (לשיטת  הנתבע), הרי שניתן היה להשיגה בשימוש בלשון מתונה ועניינית הרבה יותר. די לי מקריאת המכתבים ואותם כינויים בהם נקט הנתבע כלפי התובע, כדי להגיע למסקנה שבנסיבות העניין, ניתן היה להשיג את אותה מטרה בלשון מתונה ועניינית הרבה יותר , בדרך של בירור הדברים בטרם הגשת תלונות ושליחת מכתבים לבנקים ולגורמים נוספים.
134. אם אקח כדוגמא את המאמר המספר את סיפור חייה של אם הצדדים, אשר בה  תוארו גם דברים בוטים על התובע, הרי שסביר כי מטרת המאמר הינה הנצחת האם המנוחה וסיפור חייה, ולא היתה כל חובה ל"שרבב" לאותו מאמר גם דברי ביזוי והשפלה אודות התובע.
135. גם במהלך דיון בפני, בין הצדדים, "לא שם" הנתבע מחסום על פיו וכינה בפני את התובע  כ"רוצח אמו, התובע נתן הצהרה שקרית במשטרה ובבית המשפט, ולבסוף, ככה נראה בית המשפט".
136. לטעמי, די בלשון המשתלחת והבלתי מרוסנת של הנתבע ובפרט בפרסומיו, כדי להגיע  למסקנה שאין מתקיימת לגביו החזקה כי הפרסום נעשה בתום הלב, כפי האמור בסעיף  16(א) לחוק. 
137. חזקת היעדר תום הלב, מתקיימת מקום בו מתמלאים התנאים שבאחד משלושת      החלופות של סעיף 16(ב) לחוק.
138. סבורני כי, וכבר אמרתי זאת, הנתבע לא נקט אמצעים סבירים לבירור האמת, קודם לפרסום. אם תרצה תאמר כי הנתבע לא טרח כלל לפעול בכיוון זה. התחשק לו לנאף, וכך עשה.
139. ניתן היה לצפות לכל הפחות (במבחן האדם הסביר), שהנתבע יבדוק מול הגורמים אליהם שלח המכתבים, כך משל את אותו מכתב ששלח הוא אל עמותה לב הזהב באשר לחשבון המנוחה ואת אשר קרה מטעם התובע לפני שכתב את המכתב. זאת לא נעשה.
140. מהדברים העולים ומהיעדרן של הראיות, אשר לא צורפו ו/או הוכחו, ניכר שהנתבע לא  טרח לבחון המעשים ואת אותן עבירות פליליות אותם ייחס הוא לתובע, טרם כתיבת ופרסום מכתביו. הרי, שוב, יכול היה לערוך בירור חשבונות מול הבנק, תום בירורן של התלונות אותן הגיש למשטרת ישראל. אך לא! הנתבע בחר לפעול בכמה ערוצים בד בבד ופרסם דברי ביזוי והשמצה כנגד התובע בכמה מקומות יחדיו.
141. המסקנה היא כי הנתבע לא נקט בצעדים סבירים ומספקים לבירור האמת. מכאן,  שתנאיו של סעיף 16(ב) לחוק מתקיימים במלואם, וכפועל יוצא, קמה כנגד הנתבע חזקה שעשה את הפרסום שלא בתום לב.
בחינת ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק, להן טען הנתבע (על אף היעדר תום הלב)
142. למותר לציין שהנתבע לא הפריך את החזקה כי פעל שלא בתום לב ומכאן שהוא אינו עומד בדרישה המקדמית של סעיף 15  לחוק. המשמעות היא שאין צורך שפסק הדין יבחן את התקיימותם של הסעיפים 15(2), 15(3), 15(5) ו-15(8) לחוק. יחד עם זאת, ולמען שלמות התמונה, מצאתי לנכון לסקור אותם בקצרה.
143. סעיף 15(2) - הנתבע לא הוכיח או נימק, לא בכתב טענותיו, לא בסיכומיו ואף לא  בחקירתו,  מדוע היחסים בינו לבין מי מהמכותבים במכתביו הטילו עליו "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לפרסם את אותם פרסומים נשוא התובענה. גם כדי ל"שחרר" את אותה חסימה של חשבונות המנוחה, הרי שקיימים צעדים אחרים הנקוטים בחוק לשם כך. הטענה הועלתה סתם כך והיא נדחית בהיעדר כל בסיס.
144. סעיף 15(3)  - הפרסום במקרה זה נועד אולי לשם  הגנה על "עניין אישי כשר" של הגב' ק. ולא של הנתבע או של אותם נמענים למכתביו, או של הציבור בקריאת המאמר על אמם של הצדדים. אך למרבית הצער, חלק מן הפרסומים פורסמו כבר לאחר מותה. הנתבע לא הרים הנטל להראות שדבריו בעניין התובע "רוצח", גנב ועוד, נאמרו לצורך הגנה על אינטרס שלו או של אדם אחר. נוכח הקביעה של היעדר תום לב, איני רואה צורך להכריע בשאלה זו.
145. סעיף 15(8)  - מכתביו של הנתבע הופנו לבעלי תפקיד מסויימים בבנק, לרופאה האישי של המנוחה, למשרד ממשלתי ועוד. לפי חלופה זו, תהא הגנה מוגבלת רק לעניינים מסויימים, ביניהם לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין נשוא התלונה. אין חולק, כי יכול היה הנתבע להגיש תלונות כאלו ואחרות כנגד התובע למשטרת ישראל לצורך חקירתה אודות אותם מעשים אותם ייחס הנתבע לתובע. יחד עם זאת, גם בנסיבות אלו, לא תהיה לו לנתבע הגנה על פרסום התלונה, דבר הגשתה או תוכנה. 
146. אין חולק על כך כי הנתבע בחר, במודע וב"נפש חפצה", להכפיש את התובע על גבי אותה מודעת אבל אשר הודבקה על דלת דירת אמם המנוחה של הצדדים, וכפי שכבר צוטט, כתב הנתבע כך:  "4 פעמים היו שוטרים לפריצת הדירה על ידי גנב. המשטרה חוקרת את הנבל! הי"ד ואני אעזור לו".
147. לא יכול להיות חולק על כך כי מדובר בפרסומה של תלונה, שהרי המשטרה אינה חוקרת  סתם כך.
148. מצאתי כי ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק יכולה הייתה לחול באופן חלקי בלבד, אם הנתבע היה עושה את הפרסום בתום לב. אך לא כך היה הדבר. 
149. יצויין כי בסופו של יום, וכפי שכבר הוזכר, התובע לא זומן לחקירה בגין תלונות אלו ואף  לטענתו, קיבל הודעה אודות סגירתן. כך או אחרת, לא הוכח על ידי הנתבע כי התובע זומן לחקירות לבירורן של התלונות.
150. לסיכום, באשר להגנות הקבועות בחוק להן טען הנתבע, אומר כי החלטתי לקבל את  טענות התובע בעניין זה.  אכן ניכר שהנתבע בחר להגיש את התלונות על "מעשי" התובע וכן לשלוח מכתבים לגורמים השונים, תוך שבתוכנם מייחס לתובע מעשים פליליים ונוקט כנגדו בביטויים מבזים ועוד, כל זאת  מתוך מטרה להכפישו, וזאת מתוך נקם על מערכת יחסיהם העכורה.
הפיצוי 151. התובע טען כי יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים לפי סעיף 7א(ג) בסכום 138,390 ₪ שהוא כפל הסכום הנקוב בסעיף 7א(ב), וזאת כפיצוי מרבי ללא הוכחת נזק. לחילופין, טען התובע לפיצויים בגובה 69,195 ₪ בהתאם לסעיף 7א(ב) וזאת כפיצוי ללא הוכחת  נזק. לכך התכוון המחוקק בהעניקו סעד של פיצוי סטטוסטורי בסעיף 7(ג) במקרה של פרסום לשון הרע מתוך כוונה לפגוע וללא הוכחת נזק. לתימוכין בטענתו זו, מפנה התובע לרע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר.  
152. הנתבע טען כי כלל הפרסומים הינם אמת לאמיתה ואין בהם לשון הרע. 
153. עוד טען הנתבע כי, התובע לא המציא כל אסמכתא על כך כי שמו ופרנסתו נפגעו, ולכן אין כל משמעות למתן פיצויים לתובע וללא הוכחת נזק.
154. לעניין גובה הפיצוי טען הנתבע כי, התובע לא הוכיח כי הביטויים נשוא התביעה פורסמו בפועל. למען הזהירות, עוד הוסיף בהקשר זה כי, גם אם יקבע כי התובע זכאי לפיצוי כלשהו בגין לשון הרע, מן הדין לפסוק לטובתו פיצוי מינימלי, אם בכלל.
155. סעיף 7א לחוק, קובע כך:
"7א.   (א)  הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם       לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט,  שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
          (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
      (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.    156. הסך הנ"ל עודכן לימים, וכן מאליו ברור כי הסכומים הנקובים בחוק, אינם אלא תקרה ואת היקף הפיצוי רשאי בית המשפט לקבוע כפי שיקול דעתו.
157. תכליתם של הפיצויים בגין תביעת לשון הרע הם:
"הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך ¬למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב"' )ע"א 30/72  [1], בעמ' 244), הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ראה ע"א 670/79, 78/80, 82[2], בעמ' 205)". (ראה: ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, מה(2) 489 {פמ"מ – 7/3/1991}). 
158. במקרה שבפני, אומנם הפרסומים לא הופצו בתפוצה רחבה, ואולם הם נועדו לפגוע  בתובע, אולי מתוך מערכת יחסים עכורה וממושכת בין הצדדים וכפי שהגדיר הנתבע "לא ספרתי אותו בכלל", ולצורך פגיעה במקצועו, פרנסתו ובשמו הטוב של התובע. הפרסומים והמעשים המוזכרים נועדו להשפיל את התובע ושוכנעתי כי נגרמה לו עוגמת נפש לא קטנה. 
159. לא כך הם פני הדברים באשר למאמר אודות סיפורה של האם המנוחה. אין לדעת מה  היתה תפוצת פרסומו ומה היקף קוראיו.
160. כאשר מדובר בפגיעה בשם הטוב, מדובר למעשה בנזק לא ממוני, אשר התובע אינו צריך להוכיח את גובהו (כנדרש בהוכחת נזק מיוחד), אלא די להוכיח כי אכן נגרם נזק, והפיצוי שיפסק על ידי בית המשפט ייגזר מכלל הנסיבות. ואומר כי, ככל שגדולה הגסות, יכול גם וגדולה הרשעות, ובכל מקרה גדל הפיצוי.
"גיבושה של עוולת לשון הרע אינה מותנית בקיומו של נזק. יחד עם זאת,  לצורך פסיקת פיצוי, חלות ההוראות הכלליות של דיני הנזיקין, המחייבות  קיומו של נזק כתנאי לפסיקת פיצוי, שהרי סעד הפיצוי, מטבעו, מצריך  קיומו של נזק עליו יש לפצות (יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין, דיני  הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי עורך) (מהדורה שנייה, תשל"ז)  (להלן: דיני הנזיקין), 577). זאת, בכפוף לפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק, המוסדר בהוראה מיוחדת בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, ולהבדיל מסעדים אחרים המנויים בחוק, שהענקתם אינה מותנית בקיום נזק. דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא, וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך הענין. מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת (שנהר, 367). למונח "נזק" שבפקודת הנזיקין, הכולל גם פגיעה בשם טוב, יש להעניק משמעות רחבה, ולכלול בו כל הפסד מוחשי, לרבות סבל נפשי (דיני הנזיקין, 162; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1) 113 (1985), 139). כך הוא לענין העוולות הכלליות שבפקודת הנזיקין המתפרשות גם על נזקים נפשיים וכאב וסבל, וכך הוא בעוולה על פי חוק איסור לשון הרע שעיקר עניינה פגיעה בשם טוב של אדם".
(ראה:  "עניין נודלמן").
161. עוד בפסיקה, התייחס בית המשפט לשאלת הפיצויים בגין עוולת לשון הרע כאשר הנזק אינו נזק רכושי שניתן לכימות, וציין כדלקמן: 
"...נזק זה נוגע לפגיעה בשמו הטוב של אדם, במעמדו בחברה ובהערכתו את עצמו...על בית-המשפט לעשות מאמץ תוך בחינת כל מקרה לגופו, להעריך את היקף הפגיעה בשם הטוב ולקבוע אותו פיצוי אשר יהא בכוחו, ככל האפשר, להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון לולא פורסם לשון הרע..." (ראה: 4740/00 אמר נ' יוסף, נה(5) 510 {פמ"מ -  14/8/2001} להלן: "עניין אמר"). 162. לאחר שקבעתי כי הנתבע ביצע את עוולת לשון הרע, נותר בידי לקבוע את גובה הפיצוי אותו אפסוק לתובע, תוך עמידה על השיקולים והעקרונות המנחים בעניין זה.
163. סעיף 19 לחוק, מעניק לבית המשפט בבואו לפסוק פיצויים, את האפשרות להתחשב בנתבע בבחינת נסיבות מסויימות. וכך הוראות הסעיף:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או  הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".
164. כפי שנקבע בפסיקה, בבואו לפסוק פיצויים בגין תביעת "לשון הרע", על בית המשפט להתחשב במכלול נסיבות:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל,מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי".(ראה: "עניין אמר", לעיל).
165. חברתי כבוד השופטת א. גולן - תבורי, התייחסה לשיקולי הפיצוי בגין פרסום לשון הרע באומרה כך:
"כאשר מדובר בסכסוך בין בני משפחה, הרי שמתווסף רובד נוסף לשיקולים שיש לקחת בחשבון לצורך קביעת הפיצוי. מחד יש לנקוט משנה זהירות על מנת שלא להגביר את הסכסוך, שכן עסקינן בני משפחה אחת ואין ללבות הסערה. מאידך, דווקא כאשר מדובר בבני משפחה, יש להורות על פיצוי הנפגע, שאדם הקרוב לו ביותר (או - מי שהיה קרוב) מוציא כנגדו לשון הרע ומכפיש שמו ברבים".   (ראה: תמ"ש (ראשל"צ) 17772-01-10 פלוני נ' אלמונית {פמ"מ – 11/11/2013}).
166. התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק).  
167. הנתבע טען כי יש להביא בחשבון שמרבית הפרסומים לא פורסמו בפועל אלא נשלחו לתובע בלבד, את הסכסוך המשפחתי שלתובע יש אשם משמעותי בהיווצרותו ובהתפתחותו, ובעיקר את התנהלותו הפסולה והחמורה של התובע. לאור אלו, יש להפחית הפיצוי לאפס, או להעמידו על סכום מינימלי או סמלי.
168. הנתבע טען בפתח דבריו כי על בית המשפט להביא בחשבון כי מדובר בתביעת סרק שלישית מטעם התובע, אשר הוגשה מטעמים טקטיים בלבד, כדי להפעיל על הנתבע לחץ ולגרום לו הוצאות, כאשר שתי תביעות דומות שהוגשו, נמחקו על ידי התובע כדלקמן:• לאחר שהנתבע נכנע והסכים לחלוקת רכוש הדוד והאם המנוחה.• מחוסר סמכות לבית המשפט אליו הוגשה התביעה. אלו גרמו לנתבע להוצאות עתק, שמן הדין לחייב התובע לשאת בהן במלואן.
169. אין בידי להסכים עם טענה זו, שהרי תביעה המוגשת בחוסר סמכות גורמת לבסוף להגשת תביעה המוגשת בסמכות, והרי זו התביעה אשר בפני.
170. אם עברו שנים, אין הדבר מצביע כי מדובר בהליך שונה הזר לקודם.
171. באשר ל"כניעת" הנתבע (לשיטתו) לרצונו של התובע בדבר חלוקת רכוש, הרי שכפי שתיאר בכתב ההגנה, מניח אני כי הנתבע מכוון לאותה התנגדות אשר אותה הגיש התובע באשר לצו ירושת דודם של הצדדים. אומר כי זכותו של בעל דין להגיש תובענות, ומשעה שתובענה זו לא הונחה/נתבררה בפני, או הגיעה כלל להליך בבית המשפט, קרי שאין בידי לבחון את שיקוליו של הנתבע כאשר "נכנע" או את אלו של התובע, כשבחר להסיר את התנגדותו זו לצו הירושה. לא כל אימת שמסיר אדם הליך שנקט, למשל בשל היותו חסר סיכוי, פועל הדבר לטובתו.
172. אין המדובר במעשה בודד/פרסום יחיד אלא בריבוי פרסומים, אשר לא נאמרו בהזדמנות אחת, במספר מועדים, ואף לאחר הגשת התביעה. הדבר מעיד על חוסר תום לב מצד הנתבע בפרסומים, ועל כך כי אינו רואה לנגד עיניו את הנזק שגורם לו בפרסומים שמפרסם. 
173. כאמור, ככל שתפוצת הפרסום רחבה יותר הנזק גדל ומצדיק קביעת פיצוי בסכום גבוה יותר. 

174. כאמור לעיל על פי סעיף 19(4) לחוק, בעת קביעת גובה הפיצויים יש ליתן משקל אף להתנהגות הנתבע לאחר ביצוע הפרסומים, באם פרסם תיקון, הכחשה או התנצלות. הנתבע לא פרסם, לא בפני התובע ולא באף לא אחד מן הפרסומים, כל הודעת התנצלות, לא אישית, לא פומבית, ונראה כי אף אין בכוונתו לעשות כן.
175. בבואי לקבוע את גובה הפיצויים, לא מצאתי שיקולים המצדיקים הפחתת גובה הפיצוי, ובאתי לכלל דעה כי יש להעמיד את גובה הפיצוי לתובע על סך 15,000 ₪ בעבור כל אחד מן הפרסומים שננקבו, ובסה"כ 90,000 ₪.
176. במסגרת הסעדים אליהם עתר התובע, עתר הוא בנוסף לתביעתו, לצו עשה המורה לנתבע להסיר מיידית מכל מקום ואתר, בין באינטרנט ובין בכל מקום אחר, כל פרסום שהוא בקשר לתובע, בין במישרין ובין בעקיפין, שהנתבע עשה, להימנע מפרסום כלשהו של לשון הרע כנגד התובע וכן פנייה בכתב של הנתבע לכל הגורמים והמוסדות אליהם שלח פרסומי לשון הרע ולחזור בו מהאמור בהם.
177. סעיף 9 לחוק קובע כך:
"9. (א)  נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות – (1)   על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על         החרמתם; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו         נמצאים עותקים כאלה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו           אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית המשפט על החרמה, יורה מה         ייעשה בעותקים שהוחרמו;(2)   על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ודרך שיקבע בית המשפט.
178. כמו כן, הנני מחייב את הנתבע, בתוך 30 ימים, לפרסם התנצלות, לכל אותם נמענים רלוונטיים, אליהם נשלחו המכתבים בהם פורסם לשון הרע כנגד התובע, הם נשוא התובענה. בנוסף לאלו, יפרסם הנתבע הודעה באתר בו פורסם המאמר אודות אמם המנוחה של הצדדים.ההתנצלות תבהיר כי הדברים היו שגויים וכי לא היה בסיס לטענות כלפי התובע. עלות פרסומה תהא על הנתבע.
תובענת קיום צוואתה של המנוחה וההתנגדות לה179. כאמור, מונחת בפני גם תובענה לקיום צוואתה של המנוחה, אמם של הצדדים, צוואה בעדים מיום 20/11/2011 (להלן: "הצוואה"), אשר הועברה מהרשם לענייני ירושה מתוקפו של סעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה, לאחר שהוגשה לה התנגדות.
180. הן הבקשה לקיום צוואת המנוחה והן ההתנגדות לה הוגשו במסגרת ת"ע 41329-10-16 ות"ע 41334-10-16.
רקע עובדתי והשתלשלות האירועים181. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 17/5/2016, בהיותה כבת למעלה מ-96 שנים, אלמנה, ולה שני בנים.
182. הצדדים לתובענה הינם  שני אחים, הצעיר כאמור הוא התובע ומבקש את קיומה של צוואת המנוחה, והבכור, הוא הנתבע והמתנגד לצוואתה.
183. המנוחה ערכה צוואה כאמור, בה הורישה את כל רכושה מכל סוג, לשני בניה בחלקים שווים.
184. למנוחה היה אח, אשר הלך לבית עולמו לפניה, והוריש את כל רכושו לאחותו המנוחה, לאחר שבניה של המנוחה הסתלקו מעיזבונו לטובת המנוחה. מכאן, שעיזבונה של המנוחה כלל הוא גם את רכוש אחיה, הוא דודם של הצדדים. 
185. המנוחה, בסעיף 6 לצוואתה, מפרטת בצורה מרחיבה את רכושה, ככולל הוא גם נכסים אותם ירשה מאחיה.
186. צו קיום הצוואה של הדוד נחתם ביום 12/1/2012 על ידי כבוד השופטת גליק.
187. ביום 25/12/2016, במסגרת קדם דיון שנערך בפני, הובהר כי ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה, צריכה היא לתיקון, משעה שהליך התנגדות לצוואה אינו דרך לבירור האם כלול נכס מסויים בעיזבון, אם לאו, שהרי בירור שכזה מחייב הליך נפרד.
188. עוד הובהר כי טעמי ההתנגדות כפי שפורטו, חסרים הם ומחייבים פירוט יתר וניסוח הולם.
189. לאור האמור לעיל, התרתי לנתבע הגשת התנגדות מתוקנת, כמו גם תגובה מטעם התובע. 
190. ביום 20/2/2017 הגיש הנתבע כתב התנגדות מתוקן לקיום צוואת המנוחה, וביום 9/3/2017 הגיש התובע תגובה מתוקנת להתנגדות זו מטעם הנתבע.
191. בד בבד להגשת תובענה זו, הגיש התובע ביום 2/6/2016 (בת"ע 5659-06-16), בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, לביצוע כל דיספוזיציה בדירת המנוחה ובחשבונותיה בבנקים השונים.
192. צו המניעה ניתן עוד באותו יום, ולאחר שהנתבע הגיש בקשה לביטולה, נקבע דיון.
193. ביום 11/7/2016, במעמד הדיון הצדדים הגיעו להסכמה בדבר אי ביצוע דיספוזיציה בדירת המנוחה ובחשבונות המנוחה כאמור, לה ניתן תוקף של פסק דין על ידי כבוד השופטת סנונית – פורר, וצו המניעה בוטל.
194. תובענות הצדדים נקבעו לדיוני הוכחות אשר התקיימו במועדים 22/11/2017, 23/11/2017 ו-29/11/2017.
טענות הנתבע195. הנתבע טען כי הצוואה אינה עומדת בתנאים הקבועים בחוק הירושה, שכן הצוואה לא נחתמה במעמד שני עדים בלתי תלויים כנדרש על-פי דין. עוד הוסיף הנתבע כי שני העדים, שלכאורה נכחו במעמד החתימה על הצוואה הם עורך הצוואה ועד הקיום, כאשר בפועל, עד הקיום כלל לא נכח במעמד החתימה וחתימתו נוספה לצוואה במועד מאוחר יותר. יתרה מכך, לטענתו, המנוחה כלל לא פגשה בעד הקיום מעולם.
196. הנתבע טען כי המנוחה לא הצהירה בפני שני העדים שזו צוואתה, ופרט ל"שרבוב" חתימתה, המנוחה כלל לא קראה את הצוואה.
197. הנתבע טען כי הצוואה אינה מסויימת ויש בה שגיאות בפרטים מהותיים, לרבות פרטי הנכסים ופרטי זיהוי המורישה.
198. הנתבע טען כי המנוחה לא קראה את הצוואה וחתמה עליה כמי שכפאה שד.
199. הנתבע טען כי דירת המנוחה הוענקה לו במתנה באמצעות מכתב עליו חתמה המנוחה ביום 18/1/2016.
200. הנתבע טען כי התובע היה מעורב בעריכת הצוואה והכתיב את נוסחה ואת תוכנה לעורך הצוואה, וצוואה שהיא לטובת מי מהנהנים/עדים, יש לבטלה.
201. הנתבע טען כי הצוואה לא נערכה באופן עצמאי, אלא נערכה על ידי עורך הצוואה בהתאם להוראות התובע והנחייתו.
202. הנתבע טען כי התובע הפעיל לחץ והשפעה בלתי הוגנת על המנוחה על ידי הגשת תביעות סרק נגדה, השתלט על חשבונות הבנק שלה וגרם לה חנק כלכלי שאותו הבטיח להסיר אם המנוחה תחתום על הצוואה. השפעה זו מצד התובע, טען הנתבע, לא הוסרה עד ליום מותה של המנוחה.
203. הנתבע טען צוואת המנוחה אינה מבטאת ומקיימת את רצונה החופשי הטוב וכוונתה של המנוחה בעניין חלוקת רכושה. עוד טען הנתבע כי, צוואה חייבת לבטא באופן ברור את רצונו של המוריש כשהוא חף מכל לחץ, כפיה או השפעה זרה, ודאי כאשר מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, אשר עולה כאמור כדי עושק, שלא לומר סחיטה של ממש, מצד התובע.
204. לבסוף טען הנתבע כי יש לדחות את הבקשה לצו קיום צוואת המנוחה ולהורות כי ירושת המנוחה תחולק על פי דין ולא על-פי הצוואה.
טענות התובע 205. בפתח דבריו, טען התובע כי צוואת המנוחה היא צוואה הוגנת, מאוזנת והגיונית ככזו המורישה את רכושה לשני בניה בשווה, וכי הצוואה נעשתה לפני שנים מתוך מחשבה ויישוב דעת.
206. התובע טען, כי גם אם תתקבל התנגדותו של הנתבע, הרי שהתוצאה תהיה אותה תוצאה שכן רכושה של המנוחה יחולק על-פי דין בין שני יורשיה, ומה טעם איפה בהתנגדות. 
207. למרות זאת, טען התובע כי מטרתו של הנתבע היא השתלטות על רכושה של המנוחה, כפי שעשה עוד בחייה, ולקבלו בניגוד לצוואתה, כמו גם בניגוד לרצונה.
208. בהקשר זה, טען התובע כי דירת המנוחה ודירת דודם של האחים לא ניתנה לנתבע במתנה, שכן המסמך אותו הציג כ"מסמך המתנה" הינו מסמך אותו כתב בעצמו ורק החתים את המנוחה למרות מצבה הירוד ובאותו יום ממש ביטלה מסמך זה באמצעות מסמך אחר, כך שאין לו למתנגד כל יתרון ברכוש, לשיטתו" וזכויות הצדדים נקבעו בצוואת המנוחה בלבד.
209. לסיום טענה זו, הוסיף התובע כי כל מטרתו של הנתבע בהתנגדותו לצוואת המנוחה היא לשם "הכשרת השרץ" לצורך גזילת נכסי המנוחה עוד בעודה בחיים, אם רצתה המנוחה ליתן לנתבע את רכושה, יכולה היתה לשנות את צוואתה, ובכל מקרה צוואת המנוחה תקפה וטענה על מתנה אחרת, מקומה בהליך נפרד.
210. התובע טען כי אין ממש בטענות הנתבע לעניין פגמים בצוואה, שכן הצדדים לא היו מעורבים בעריכת הצוואה, הצוואה נחתמה כדין על-ידי 2 עורכי דין והיא אינה לטובת מי מהם, המנוחה חתמה בעצמה, ובכל מקרה, נטל ההוכחה מוטל על הנתבע וזה לא הורם ולו במעט.
211. באשר לטענת הנתבע כי התובע הפעיל על המנוחה "חנק כלכלי", התובע טען כי מדובר בטענה מגוחכת ואין בה ממש, שכן דאג הוא התובע לכל מחסורה. עוד הוסיף שלא נדרש היה כל לחץ על המנוחה שכן היא העניקה את רכושה לשני בניה בצורה שווה והוגנת.
212. התובע טען כי הנתבע הוא שעשה מעשים שונים עוד בעודה של האם בחיים, הוא שהפעיל לחץ והשפעה בלתי הוגנת, ניסה לבודד את המנוחה ממנו, כל זאת לצורך השתלטות על כספיה ורכושה, תוך משיכת כספים רבים מחשבונותיה וזאת לא כדין. כך, לטענתו, ממשיך המתנגד בעצם הגשת התנגדותו, לגזול את חלקו שלו ולהעביר אליו רכוש שאינו מגיע לו.

213. התובע טען כי הצוואה התקינה (לשיטתו) מבהירה כי משקפת את רצונה של המנוחה לשוויון בין האחים, שכן תמיד ציינה כך בעודה בחיים כי שני בניה יקבלו את רכושה בשווה, ויש לקיים את רצונה זה ולא לאפשר למתנגד לסכלו.

דיון והכרעה214. למעלה מן הצורך, אתייחס בפתח דבריי בקצרה לעניין החרגת דירת המנוחה או רכוש אחר, מעיזבונה של המנוחה.
215. עיקרה של המחלוקת בין האחים הוא בשאלה האם דירת המנוחה ואולי רכוש נוסף הם חלק מעיזבון המנוחה (כפי שטען התובע), או שאת אלו יש לגרוע מן העיזבון, שעה שניתנו לנתבע במתנה על ידי האם המנוחה (כטענת הנתבע).
216. סעיף 8(ב) לחוק הירושה קובע כך:
"(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת- תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
217. מהוראות הסעיף, עולה בבירור כי מתנה שאדם נותן, על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, יכולה להיעשות אך ורק באמצעות צוואה, וככל שלא נעשתה כך, הרי שהיא מבוטלת.
218. ועוד בהקשר זה, גם נקבע בפסיקה כך:
".......כי לא הייתה הקנית מתנה. לא ניתן ייפוי-כוח בלתי חוזר (ע"א 216/77 [2]) אלא  רק הצהרה, אשר לפי מהותה המשפטית לא שללה מנותן המתנה את החזרה הימנה.  זאת ועוד, המדובר במתנה, שצריכה הייתה להתבצע רק אחרי מותו של המנוח, ובתור  שכזאת הייתה בטלה (סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965)...... ההצהרה של המנוח, כפי שניתנה ביום 5.2.7, הייתה בגדר התחייבות מותנית לתת  מתנה, לא הייתה בה הקניה של מתנה על אתר, מאחר שהמדובר במקרקעין, ובאלו  ניתן היה להקנות את הבעלות רק בדרך הקבועה בסעיף 7לחוק המקרקעין, תשכ"ט-  1969(ראה סעיף 6, סיפא, לחוק המתנה, תשכ"ח-1968)". (ראה: ע"א 524/84 צברי נ' שוקרי, לט(2) 710 {פמ"מ – 8/7/1985}).
219. כפועל יוצא מדברים אלו עולה כי, אותו מסמך, בו נאחז הנתבע באשר למתנה הדירה מאמו אליו, בטל (ואף יש מסמך בו אוחז התובע המבטל מתנה זו), ומסיבה זו אין לו השפעה כלשהי על צוואת המנוחה.
220. אומר עוד כי, התנגדות לצו קיום צוואה אינה דרך לברר האם נכס מסויים כלול בעיזבון אם  לאו, שכן זה מצריך תובענה נפרדת. כבר אמרתי בהחלטתי מיום 25/12/2016 את הדברים כך:
"......התנגדות לצו קיום צוואה אינה דרך לברר האם נכס מסוים כלול בעיזבון אם לאו וזה מצריך תובענה נפרדת". 
221. כך או אחרת, תובענה לסעד כלשהו בעניין היקף העיזבון לא הונחה בפני ומשכך אין לי הצורך  לדון ולהכריע בתביעה שכזו.
כשירותה של הצוואה222. הנתבע טען כי צוואת המנוחה נחתמה שלא כהוראות החוק. הצוואה לא נחתמה במעמד שני העדים, שכן חתימתו של עד הקיום, נוספה לצוואה במועד מאוחר לזה שבו חתמה המנוחה.
223. עוד טען הנתבע כי, בצוואה שגיאות בפרטים מהותיים, כמו פרטי הנכסים המפורטים, פרטי הזיהוי של המנוחה, בכלל זאת תאריך לידתה, וכן כי פרטי גוש וחלקה של דירתה, נותרו ריקים.
224. מנגד, טען התובע כי הצדדים לא היו מעורבים בעריכת הצוואה, הצוואה נחתמה כדין במעמד שני העדים, לא הוכח כל פגם בצוואה, ובאשר לפרטים השגויים/חסרים, הרי שממילא בצוואה המנוחה ציינה כי צוואתה חלה על כל רכושה, לרבות כסף ומקרקעין.
225. עוד טען התובע כי משמדובר בצוואה כשרה שאין בה פגם צורני, נטל הבאת הראיות מוטל על שכמו של המתנגד לקיומה. נטל זה לא הורם ולו במעט שכן יכול היה לזמן את עורך הצוואה ו/או עד הקיום לעדות בדבר נסיבות החתימה על הצוואה, אך נמנע הוא מלעשות כן ויש בכך כדי לעורר החשד כי יש דברים בגו וחשש מחשיפתו לחקירה שכנגד.
226. סעיף 20 לחוק הירושה אשר כותרתו "צוואה בעדים" קובע כדלקמן: 
"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים  לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על  פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".
227. על פי הוראות הסעיף, בצוואה בעדים ישנם מספר יסודות קונסטיטוטיביים, אשר בהיעדרם אין צוואה. אותם יסודות הם: המצווה, שני עדים וכתב. כדי שצוואה בעדים תקויים, על המבקש לקיימה הנטל להוכיח למעלה מכל ספק כי מדובר במסמך שנערך על-ידי המצווה. תנאי זה הוא תנאי מקדים והכרחי ובנוסף לו על בית-המשפט להשתכנע שמונחת לפניו צוואת אמת. (ראה: ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, לו(3) 701 [פורסם בנבו] {פמ"מ – 28/7/1982}).
228. ככלל, עיקרה של הדרישה הצורנית בצוואה בעדים שהעדים יאשרו על גבי הצוואה שהמנוח הצהיר בפניהם שזוהי צוואתו, הוא להוכיח שבפנינו צוואה, ושהמנוח היה מודע לרצינות מעשיו בעריכת הצוואה. 
229. ברור מאליו, שנוכחותם של העדים בעת חתימתו של המצווה על צוואתו הינה מרכיב  קונסטיטוטיבי לקיומה של הצוואה. יתרה מזאת, ובהקשר לכך :
"..לעומת זאת, לדעת הכל, אם נכחו העדים בעת החתימה והוסיפו את חתימתם על פני הצוואה שלא במעמד חתימת הצוואה, אלא במועד מאוחר יותר, זהו פגם בהליך שניתן להתעלם ממנו ולקיים את הצוואה מכוח הוראות סעיף 25 (א) לחוק.."(ראה: ע"א 70/88 פז נ' אלון, מד(3) 032 {פמ"מ – 5/6/1990}).
230. בע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, מט (2) 077 (פמ"מ – 9/8/1995), עמד בית-המשפט העליון על התכלית הכפולה שיש להצהרת המצווה לפני העדים כי "זו צוואתו" במועד חתימת הצוואה:
"בהתאם להוראות סעיף 20 הנ"ל, תנאי לתוקפה של צוואה הנערכת על פיהן הוא שהמצווה יצהיר לפני העדים המאמתים "זו צוואתי". נראה כי הצהרה זו של המצווה משמשת לתכלית כפולה: מצד אחד – המצווה מזהה באמצעותה את המסמך שעליו הוא חותם כ"צוואתו"; ומצד שני – המצווה מאשר באמצעותה כי תוכן המסמך שעליו הוא מצביע מבטא את רצונו האחרון. הפן הראשון של ההצהרה הינו פן טכני-פורמאלי; בעוד שמשנהו הינו פן ענייני-מהותי". 
231. אין עורר כי מרכיבים אלו בצוואת המנוחה התקיימו בשלמותם, ואסביר.
232. טענת הנתבע כי עד הקיום לא חתם במועד הזהה לזה בו חתמה המנוחה לא הוכחה בפני. הנתבע לא הזמין לא את עורך הצוואה ולא את עד הקיום כדי שאלו יוכלו ל"שפוך אור" על טענתו זו או לאששה. טענתו זו של הנתבע, נטענה בעלמא וללא שצירף הוא כל ראיה לכך.

233. מכאן, מרכיב "החתימה בפני שני עדים" התקיים בשלמותו. החלק השני בהוראות סעיף 20 לחוק הוא "שהעדים יאשרו באותו מעמד, בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". 
234. באשר ליתר הפגמים להם טען הנתבע אומר כי, הוראות סעיף 20 לחוק דורשות כי הצוואה תהיה בכתב, יהיה בה תאריך, הצהרת המצווה, חתימת המצווה וכן חתימתם של שני העדים.
235. אין חולק (ולא נטען) על כך כי מדובר בצוואה בכתב, המנוחה חתמה על גבי הצוואה והתאריך בו נחתמה הצוואה מצויין על גבי הצוואה. אלו כולם מולאו כנדרש על-פי הוראות החוק.
236. מכאן, שאין חשיבות אם בצוואה צויינו פרטי זהות שגויים של המנוחה שהרי ממילא אלו ניתנים להוכחה, אם באמצעות תעודת לידה/פטירה או כל רישום  אחר, אך אלו כאמור, אין להם השפעה באשר לכשרות צוואתה. 
237. כך כאמור יהא גם באשר לפרטי רכוש מקרקעין או פרטי חשבונות בנק, המוזכרים בצוואת מנוח ונמצא כי נפלה טעות ברישומם. באלו, לא יהא כדי לקבוע כי נפל פגם כלשהו בצוואה, המביא לבטלותה.
238. מהאמור לעיל, עולה כי צוואת המנוחה מיום 20/11/2011 היא צוואה בעדים, העומדת בכל הדרישות הצורניות של צוואה על-פי סעיף 20 לחוק.
השפעה בלתי הוגנת239. הנתבע טען כי לפני כ-9 שנים התברר לו כי התובע גזל נכס מהורי הצדדים ללא ידיעתם ובעקבות גילוי זה פרץ סכסוך מר בין הנתבע והוריו לבין התובע. בהמשך ניהל התובע כנגד המנוחה הליכים משפטיים רבים במטרה לגזול ממנה שלא כדין כספים ורכוש רבים. בנוסף, החל התובע בעשיית פעולות שמטרתן השתלטות על חשבונות הבנק של המנוחה על מנת שאלו ישמשו אותו לצרכים שונים ובדרך זו גם מנע ממנה גישה לכספים וגרם למנוחה חנק כלכלי. בגין מעשים אלו, הגיש הנתבע תלונות לבנקים ולמשטרה כנגד התובע.
240. רק לאחר שהמנוחה נכנעה ללחציו וכתבה צוואה, טען הנתבע כי התובע הסכים להסיר את כל תביעותיו. דבר זה לטענתו, מקים חזקה חלוטה בדבר השפעה בלתי הוגנת על המצווה ודי בה כדי להביא לפסלות הצוואה (גם אם לא הוכחה השפעה בפועל).
241. הנתבע טען כי אין מקום לתת תוקף לצוואה שנערכה במסגרת מה שכינה  "הסכם פשרה" בין יורשים פוטנציאליים למצווה שכן צוואה אינה פרס או תמורה שמקבל מי שמסתלק מהליך משפטי. צוואה חייבת לבטא באופן ברור את רצונו של מוריש, כשהוא חף מכל לחץ, כפייה או השפעה זרה, ודאי כאשר מדובר בהשפעה בלתי הוגנת אשר עולה כדי עושק, שלא לומר סחיטה של ממש מצד התובע כלפי המנוחה.
242. מנגד, טען התובע כי טענת הנתבע באשר ללחץ כלכלי על המנוחה אין בה ממש. התובע היה בן אוהב לאמו, דאג לכל מחסורה וראיה לכך כי המנוחה בחרה להוריש את כל רכושה לשני בניה. לשם כך,  לא נדרש כל לחץ.
243. עוד טען התובע כי הנתבע הוא שעשה מעשים שונים עוד בעודה של האם בחיים, לצורך השתלטות על כספיה ורכושה ואף משך כספים רבים מחשבונותיה. כפי שנשקף מההקלטות ותמלולם, הנתבע דווקא היה זה שניסה להפעיל על המנוחה לחץ והשפעה בלתי הוגנת.
244. עוד בהקשר זה טען התובע כי הנתבע הוא זה ששלט בחשבונות הבנק של המנוחה, ובכל ענייניה הפיננסיים (בצורה כפייתית), ונהג בהם כבשלו, כך שטענתו באשר לאותו חנק כלכלי, צריך שיפנה אל עצמו. 
245. התובע טען כי הנתבע שלט לא רק בחשבונות המנוחה, אלא גם בחייה של האם, רישת את דירתה במצלמות, עקב אחריה וניסה לבודדה ממנו התובע. 
246. לבסוף טען התובע כי הנתבע פעל לאורך שנים כשיטה בניסיונותיו לפתח יחסי תלות ואמון אצל המנוחה, להשפיע עליה השפעה בלתי הוגנת, וכל זאת לצורך השתלטותו על רכושה, במרמה ובדרכים לא דרכים. כך, לטענתו, עשה הנתבע באשר לדירת דודם באמצעות מסמך העברה מהמנוחה אליו וכך ממשיך הוא לגבי דירת המנוחה באמצעות מסמך המתנה.
247. סעיף 30 לחוק הירושה, תשנ"ה-1965 קובע: 
"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."
248. הכלל המשפטי אינו קובע כי יש לפסול כל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע מצד מי שנהנה מן הצוואה, אלא שחוסר ההגינות שבהשפעה הוא הפסול, ולא עצם האפשרות לקיום השפעה, וזאת בהתאם למושגים החברתיים המוסריים והערכיים שלנו.(ראה: שוחט, גולדברג, ופלומין: "דיני ירושה ועיזבון" הוצאת סדן, מהדורה שישית מורחבת, תשס"ה 2005, עמוד 100 וכן ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, מט(1) 318 {פמ"מ – 20/2/1995} להלן: "פרשת מרום").
249. כידוע, השפעה בלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך מנוח, משום שפגימתה הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונם של המשפיעים עליו.
250. בע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, מט(2) 441 (פמ"מ – 20/7/1995), בית-המשפט מבחין בין השפעה כשאלה עובדתית, לבין אי הגינות שבהשפעה כשאלה ערכית ונורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות, שעל-פי מושגים של מוסר אישי וחברתי, יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית-המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה, ושאכן הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב.אם תרצה, תאמר שהדגש אינו על השפעה אלא על אי הגינות.
251. ועוד,  בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 338 {פמ"מ – 4/9/1996}) קובעת השופטת בייניש:
"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".
252. הפסיקה הציעה לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת, ארבעה מבחנים מצטברים, וכך מסכם השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, נב(2) 813, (פמ"מ – 22/6/1998), (להלן: "פרשת מרום"), את אותם מבחנים עיקריים שיש בהם לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת: 
"א. תלות ועצמאות - המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה. לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות. ככל שהמצווה היה עצמאי פחות, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לחייב את קיום התלות.
ב. תלות וסיוע - מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה.... חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת.
ג. קשרי המצווה עם אחרים - ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה. אכן, בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי.... 
ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה – סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו...."
253. אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קבע כב' השופט מצא כי ראוי שהוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה, שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה והוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים, ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע, כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור, ובמקביל רשאי בית-המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.  
254. רק בהתקיימם של מאפייני מבחנים אלו כפי שהוזכרו, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מביאה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מי שמבקש לקיים את הצוואה, לסתור את אותה חזקה תוך שלילתם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של אי ההגינות שבהשפעה, חרף קיומם של אותם מאפיינים. נטל השכנוע, בסופו של דבר, מוטל כולו על שכמו של המתנגד אשר צריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו על-ידי השפעה בלתי הוגנת ולא מתוך רצונו החופשי והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש קיומה של הצוואה ב"הבאת ראיותיו לסתור", נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה. (ראה: "פרשת מרום", לעיל).  
255. הווה אומר,  על מנת להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שיש בה  להעביר את נטל הראיות אל מבקש הקיום, אין די בחשד גרידא אלא נדרשות ראיות משמעותיות המקיימות תשתית ברורה למסקנה האמורה .
256. קיומה של השפעה בלתי הוגנת או העדרה, תקבע על-פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה.
257. בנסיבות העניין שבפני, לאחר שהנחתי את השיקולים המנחים לבחינת סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, סבור אני כי במקרה שבכאן, אף לא אחד מן המבחנים המוזכרים מתקיים, ואסביר.  
258. תלותה ועצמאותה של המנוחה – הדגש במבחן זה הוא על עצמאות המצווה הן מהבחינה השכלית – הכרתית והן מהבחינה הפיזית.מכלל העדויות שנשמעו בפני, לא עלתה ולא נסתרה, ולו טענה אחת ולפיה בתקופה שבסמוך לעריכת הצוואה, כי המנוחה לא תפקדה כנדרש לעניין צוואתה, באופן עצמאי לחלוטין ובלתי תלוייה בסביבתה, הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית.  
259. אף בתקופה הסמוכה למותה, לא עלתה טענה שכזו. וכפי שהעיד הנתבע לפרוטוקול הדיון מיום22/11/2017, בעמ' 7:
"ש. החתימה היא של אמך המנוחה?ת. כן. יש שתי חתימות. ביקשתי וזה מצולם, שתי חתימות, כדי שיראו שהיא צלולה לחלוטין". 
260. תלות וסיוע – גם כאן יש להבחין בין סיוע יומיומי לבין סיוע הקשור לצוואה. בכל הנוגע להתנהלות המנוחה, לא הובאו בפני עדויות לעניין זה, אך מהתרשמותי מכלל התמונה המצטיירת, דומה כי המנוחה, אישה כבת ... שנים, נזקקה למטפלת סיעודית לצרכיה הטיפוליים, נעזרה בבניה לסידורים כאלו ואחרים ובכלל זה ניהול ענייניה הפיננסיים, אך לא דומה כי מדובר ביחסי תלות בסביבתה. ואומר כי, סיוע להורה ישיש, יש בו אולי השפעה, אך מדובר ב"השפעה" רצוייה ומבורכת בבחינת מצוות "כבד את אביך ואת אמך".
261. קיימת חשיבות מיוחדת לשאלה האם הנהנה הוא היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו או שהוא הסתייע גם באחרים. גם במקרה שבפני, לא עלה כי מי מהבנים הפנה למנוחה עורף ולא סייע בידיה בפעולותייה היומיות, וככאלו, זכו שניהם ברכושה של המנוחה באמצעות צוואתה שווה בשווה, כך שדומני כי מערכת היחסים העכורה ביניהם העיבה על המנוחה, אך לא פגמה באהבתה למי מהם ובוודאי שלא הניעה את האם לשנות בכך בצוואתה. גם לעניין עריכת צוואתה, הרי שכפי שעלה מהעדויות, שני הבנים הם שהיו בביתה של המנוחה, עת חתמה היא על צוואתה. באלו, אין כדי להצביע על חוסר עצמאות או תלות, שהרי שבכל מקרה נדרשה המנוחה לחתום על צוואתה ולא רק בנוכחות הבנים, כי אם בנוכחותם של עורך הצוואה, ששימש כעורך דינה, והן בנוכחות עד הקיום, ענין שנידון כבר בהרחבה. 
262. בעניין זה טען הנתבע כי התובע הוא ששלט בענייניה הכספיים של המנוחה ו"יצר" עליה חנק כלכלי, ובכך גרם ליחסי תלות של המנוחה בתובע. אודה כי התרשמתי אחרת, לאחר ששמעתי את הנתבע בפרוטוקול הדיון מיום 22/11/2017, בעמ' 10 וכך:
"ש. אתה ניהלת את העניינים הכלכליים של אמא, בנקים וכן הלאה. ת. בכל. ש. אתה גם כמו שאמרת לפני רגע, רצית להיות הנציג שלה כלפי כל מיני גופים?ת. הדוד אמר "אני ראש המשפחה, אבא מינה אותי שאתה תשמור על אמא, אתה יש לך לב ואתה יודע איך לשמור על אמא. אמא אישה חלשה ותגן עליה", כך אני עושה. הדוד שלי מהצד השני, אמא שלי היתה בשבילו הכל והוא ביקש והבטחתי לו שאעשה את זה ועשיתי את זה. טיפלתי בשניהם יחד". 
כך גם באשר לחשבונות דודם של הצדדים, בעמ' 11:
"ש. היית מיופה כוח בחשבון של הדוד ....שבינתיים נפטר, נכון?ת. היחיד, שלושים שנה, בשתי החשבונות. ש. ואז אתה משכת את כל הכספים שהיו בחשבון בנק .... של הדוד ועשרות אלפי שקלים ורוקנת כליל את החשבון. ת. זה שקר. ש. זה לא נכון?ת. לא. אני לא רוקנתי, העברתי מהחשבון הזה, נתתי הוראה. הם קראו לו גנב מתוחכם והוא אמר לי "תיקח", אז אמרתי "לא, תעביר את זה לחשבון של אמא". העברתי את הכסף לחשבון של אמא וזה נמצא שם, 25,000 ₪. ש. אז הדוד שלך נשאר חסר אמצעי קיום?ת. בכלל לא. ידעתי שאת הדוד אני מעביר לאמא וזה בחולון והוא יוכל להשתמש בכסף הזה. אחרת לא הייתי מעביר לשם. ש. אבל ב.... זה לא היה החשבון של הדוד. ת. אבל נתנו לי את האפשרות לקחת, כי אני בעל זכות חתימה וגם בעל זכות חתימה שם. מה שהוא עשה בחשבון, הוא עשה מהחשבון הזה משותף ואסור על-פי חוק. ש. אתה העברת מהחשבון של הדוד לחשבון של אמא, ת. כן. יש לי אישור מהמנהל .... ש. העברת מחשבון הדוד לחשבון של אמא, ת. בהוראה שלי, כן. ש. לדוד לא היה ייפוי כוח לפעול בחשבון ב....?ת. במצב הזה? אני ניהלתי לו את הכל. ש. גם משכת מזומנים מחשבון הדוד, נכון?ת. מחשבון הדוד לא משכתי שקל ויש לי פה הוכחות. אני הזהרתי את המנהל, אמרתי לו "תשמע, הוא גנב לו את השיקים ואת הכל והתיק שלו כשהיה מאושפז ואל תאשר שום שיק". 
ובעמ' 13:
"ש. האם נכון שביצעת משיכות נכבדות מהחשבונות של אמא? ת. כל המשיכות היו בידיעתה ויש לי קבלות. כיוון שהוא כל פעם היה שולח פקסים לבנק, אמא היתה מתקשרת אלי ואומרת לי שנגמר לה הכסף. כל שבוע הייתי מביא לה 500 ₪ כסף כיס והייתי שואל כמה היא רוצה, נגיד 1,000 ₪, אז אמרתי לה שאני רושם את הפתק, בבנק ....".
263. גם בטענה זו מצאתי כי אין בה ממש, ומחזקת את העובדה שאם המנוחה היתה תלוייה במי מהצדדים בענייניה הכספיים, הרי שהיה זה דווקא בנתבע.
264. לא הוכחה כל אינדיקצייה על תלות מהותית של המנוחה במי מסביבתה, בתקופה שלעת עריכת הצוואה, ואשר על כן, אין במבחן זה כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוחה.
265. קשרי המצווה עם אחרים – ככל שהמנוחה מבודדת פחות מן העולם, כך על-פי מבחן זה פוחתת ההנחה בדבר תלותה בנהנה. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי למעט קשריה של המנוחה עם בניה, ואחיה, עת היה בחיים, לא הובאו בפני עדויות או ראיות על קשרים נוספים של המנוחה עם בני משפחה ומכרים נוספים. 
266. יחד עם זאת, נטען ממושכות בתצהירים, בעדויות ובסיכומים, הן על ידי התובע והן על ידי הנתבע על טיבו ומהותו של הקשר בין המנוחה לכל אחד מהם. הנתבע טען שהיה בקשר עם המנוחה ומעולם לא היו הם בנתק, ואילו התובע מצידו טען כי, המנוחה אהבה אותו, והוא אשר דאג לכל מחסורה.
267. כעולה מן העדויות, המנוחה לא היתה מנותקת או מבודדת ממשפחה, בניה והיתה בקשרים דחופים יותר או מפחות עם שניהם ולא הוכח בפני, כי למעט סכסוכים בין האחים, מי מהם ניסה עד כדי הצלחה לנתקה מסביבתה. 

268. על כך יש להוסיף ולומר, כי אין כל ראיה כי הקשר בין המנוחה לבין התובע או הנתבע, הן ביחס לחיי היומיום והן ביחס לתקופה בה נטען כי התובע הפעיל לחץ כבד על המנוחה כדי שתכתוב צוואה בה תוריש את אשר הורישה, וקשר זה עם מי מהם  הגיע לכדי תלות בין המנוחה למי מהבנים, ובמיוחד לא תלות כזו אשר שללה את רצונה החופשי של המצווה.
269. סבור אני כי כל שרצתה המנוחה, בפרט עת הלכה ולא נעשתה צעירה היא בשנים, היה כי בניה יהיו לפחות במערכת יחסים של שלום, ואף לא מעבר לכך, גם התובע העיד לפרוטוקול הדיון מיום 23/11/2017, בעמ' 27 כך:
"ש. לבית-המשפט: השאלה האם להבנתך נחתמה פה הבנה, נוצרה הבנה בין ..., בינך לבין אמא? האם לא הבנת שכך זה הולך להיות, מן "כלים שלובים" כאלה?ת. הבנתי שהאמא רוצה חצי-חצי וכל ההליכים האלה לא מעניינים אותה. לא עניין אותה כסף או המגרש בעפולה, עניין אותה שיהיה שולם בין שנינו. ש. לבית-המשפט: וגם הסרת ההתנגדות, נכון?ת. היא לא הבינה את זה. היא רצתה שאסיר את ההתנגדות, היא רצתה שולם ולא עניין אותה כלום, כהוא זה. ש. לבית-המשפט: הרי זה היה אותו מעמד, של מחיקת ההתנגדות, שיהיה שולם וכו', ידעת את זה, לא?ת. זה מה שהציע עורך הדין שיין וקיבלתי את זה. היתה טענה שזה יאפשר לאמא שלי נוחיות יותר טובה וקיבלתי את זה. אני אישרתי, חתמתי, אז הסכמתי. זה ברור מהמסמכים". 
270. לשם כך מוכנה היתה המנוחה לעשות הכל. אך אין בכך כדי להצביע על כי צד זה או השני, הצליחו לתמרנה עד כי עשתה משהו חריג לטובתו של מי מהם.
271. מבחן נסיבות עריכת הצוואה – יש לזכור כי בפסקי דין רבים נקבע, כי פעולת שליחות עבור המצווה, הנוגעת לעריכת הצוואה, כגון התקשרות עם עורך דין בנוגע לעריכתה, או שיחות עם המצווה, אינן נכנסות לגדרו של סעיף 35 לחוק הירושה. (ראה: ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, נד(1) 19 {פמ"מ – 4/1/2000}).
272. בהקשר לכך אומר, כי עורך הצוואה כאמור שימש כעורך דינה של המנוחה אף לעניינים נוספים. לא נטען כי מי מבין הבנים הוא שהתקשר עמו לצורך התקשרותו עם המנוחה לצורך כתיבת הצוואה. כל שנאמר היה, ששני הבנים הלכו עמו יחדיו לבית המנוחה, שהיה קרוב כדי מרחק קצר למשרדו של עורך הדין, עת התקשתה היא ללכת אל משרדו בשל מגבלותיה הפיזיות הרפואיות, וכן כי נכחו הם יחדיו בדירתה בעת חתימת המנוחה על גבי הצוואה.
273. כאן מגיעים אנו גם לתוכן הצוואה כנסיבה התומכת בכך כי המנוחה היתה בהכרה מלאה ובעלת רצון מלא בעריכת הצוואה. בצוואתה ביקשה המנוחה לחלק את רכושה שווה בשווה בין בניה, ללא שהוציאה רכוש כזה או אחר מכלל עיזבונה, אך מצאה היא לנכון לפרטו פירוט יתר, ולו בשל הצורך לשלול הספק, אם וכאשר יכול ויתעורר, ובכך קיוותה היא להביא למחלוקת העמוקה והממושכת ששרתה בין בניה והעכירה את מערכת היחסים המשפחתית.
274. במצב דברים זה, תוכן הצוואה משקף רצון, כוונה ומחשבה של אדם.
275. אף לאחר שערכה המנוחה את צוואתה, בה הורישה היא את כל עיזבונה לשני בניה, לא מצאה היא לנכון לבטל את צוואתה זו ולערוך צוואה חדשה אשר בה יבוא לידי ביטוי אותו שינוי באשר לחלוקת רכוש כזה או אחר, כפי שנעשה באמצעות אותו "מסמך מתנה".
276. יתרה מכך, התרשמתי כי המנוחה האמינה בצוואתה ולא חשבה לשנותה, אך כדי שיוסר ממנה אותו לחץ שהפעיל הנתבע עליה, בחרה בדרך בה בחרה, בחתימתה על "מסמך המתנה", והכל למען ישוב אליה השקט מצד הנתבע, ואין אני בטוח שידעה או הבינה מה תהיינה השלכותיו של אותו מסמך. אומר כי לא בהכרח בשל אי כשירות רפואית או קוגנטיבית, אלא אי הבנה מקצועית.
מעורבות התובע בעריכת צוואת המנוחה
277. הנתבע טען כי התובע היה מעורב מעורבות עמוקה ואישית (לשיטתו) בעריכת צוואת המנוחה, שאף היה עד לעשייתה, על ידי כך שהסכים הוא להסיר את התנגדותו לקיום צוואת דודו רק בתמורה לכך שהמנוחה תכתוב את צוואתה כפי שכתבה. 
278. כך, טען הנתבע, נחתמו "גב אל גב" גם הצוואה (אשר לא נקראה על ידי המנוחה), גם "הסכם משולש" בין המנוחה לבין הבנים (הצדדים), שמהווה יישום של הסכמה קודמת בה מוזכרת במפורש הצוואה וגם תצהיר הסתלקות התובע מהתנגדות לירושת דודם של הצדדים. בכל אלו, יש כדי הפיכת הצוואה לכזו המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח חלק בעריכתה, ודינה – בטלות.

279. עוד באשר לטענתו זו, טען הנתבע כי באותו יום בו נחתם ההסכם, נערכה ונחתמה גם הצוואה אותה הכתיב התובע. רק לאחר שנחתמה הצוואה ונחתם ההסכם, הוסרה התנגדות התובע לצו ירושת הדוד. לשיטת הנתבע, אין הצדקה ולא ניתן לתת תוקף לצוואה הנערכת במסגרת הסכם פשרה בין יורשים פוטנציאלים למצווה, אשר אחד מהם מתנה הסכמתו לסלק הליך משפטי בו נקט, בעריכת צוואה, והשני נאלץ להסכים לחלוקת רכוש המצווה גם לאחיו (בניגוד לרצון המנוחה), רק כדי למנוע את הצער לאמו. צוואה אינה פרס שמקבל מי שמסתלק מהליך משפטי.
280. עוד טען הנתבע, כי ברור שהתובע חשש, ובצדק, שאם לא יעשה מעשה ויתערב בצוואת המנוחה, הוא עלול להיות מנושל ממנה, או לכל הפחות כי חלקו בצוואה יהיה קטן מחלקו של הנתבע.
281. התובע טען כי הנתבע לא ביסס טענותיו בעניין ירושת דודם. לא היה הליך משפטי בינו לבין המנוחה, אלא ניסיונותיו שלו כדי למנוע את השתלטותו של הנתבע גם על רכושו של דודם.
282. עוד טען התובע כי לא היתה כל עסקה של "תן וקח", אלא השתלשלות של אירועים שנועדו למנוע מהנתבע להשתלט על רכוש הדוד, דבר שאף היה בניגוד לרצונה של המנוחה.
283. סעיף 35 לחוק, קובע כך:
"הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".
284. הוראות הסעיף מכוונות לשלוש חלופות שבהתקיים אחת מהן, ניתן יהיה לקבוע כי קיימת  מעורבות בצוואה: מי שערך אותה, מי שהיה עד לעשייתה  ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.
285. בפסיקתו של בית-המשפט בעניין אנו מוצאים שתי גישות, האחת מצמצמת והאחרת מרחיבה,  באשר לאופי הפעילות אשר תוגדר כנטילת חלק בעריכת צוואה. יצוין, כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן, אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו, הוא בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר, כך יטה בית-המשפט לראות בה מעורבות הפוסלת את הצוואה. לא כך הדבר אם מעורבותו של הנהנה הינה יותר בגדר עזרה ותמיכה במצווה על מנת שזה יוכל להגשים רצונו בכתיבת צוואה, גם אם תוכנה משרת את הנהנה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ראה: ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, נט(3) 1 {פמ"מ – 24/10/2004}).
286. בבע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני (פמ"מ – 17/12/2015), בכל הנוגע לעילת המעורבות, קבע כב' השופט א. רובינשטיין:
"...הבסיס לטענה זו מצוי בסעיף 35 לחוק הירושה, הקובע "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". יודגש, כי החוק קובע סנקציה קשה – ביטול הצוואה – בגין מעורבות בעריכת הצוואה על-ידי הזוכים לפיה; זאת בבחינת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (בבלי, חולין מ"ד, ע"ב). כדברי הנשיא זוסמן בע"א 707/76 צארום נ' גורן, פ"ד לב (3) 548, 552 (1978) "מטרת סעיף 35 היא להרחיק חשד של רמיה או השפעה לא הוגנת על המצווה מצד אלה המשתתפים בעריכת הצוואה". בית המשפט לענייני משפחה קבע כקביעה עובדתית – אשר גם בה אין מקום להתערב – כי חלקו של המשיב 1 בעריכת הצוואה הסתכם בהסעת אמו למשרד עורכי-הדין ושהיה בחדר סמוך בעת החתימה. אכן, יתכנו נסיבות שבהן יהא בכך כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה והדבר תלוי נסיבות. במקרה דנא לא ראינו סיבה, על פי קביעתו העובדתית של בית המשפט, להידרש לזאת, שכן בית המשפט קמא קיבל את עדותו של עו"ד דמארי לגבי נסיבות החתימה על הצוואה. מעשי המשיב 1 לא הקימו עובדתית, על פי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, את החשש, העומד ביסוד סעיף 35 לחוק, להתערבות פסולה מצד הזוכה בירושה. יצוין, כי יש לדקדק ביישום סעיף 35 בגדרי השכל הישר ונסיון החיים (ע"א 5869/09 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט (3) 1, 9, פסקה 17 (2004)); אומר המלומד שילה "כתוצאה מחומרתו של סעיף 35, וכדי להקטין את נזקיו האפשריים, לא היה מנוס מלתת לסעיף פירוש מצמצם ככל האפשר. לפנינו דוגמא מובהקת למגמה המוצהרת של בית המשפט לאור התוצאות הקשות של הסעיף" (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, 308 (1995); ראו גם בע"מ 6349/08 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה ז' (2009)).כך גם בענייננו, כאשר בית המשפט קמא התרשם עובדתית מן הנעשה ולא סבר כי היתה השפעה בלתי הוגנת. הסעיף כמובן אינו "מלה מתה" ויופעל במקרים המתאימים על פי נסיבותיהם, תוך בדיקה פרטנית". (ההדגשות אינן במקור)". 
287. בעניין שבפני, בחנתי את שאלת מעורבות התובע בעריכת צוואת המנוחה במסגרת מבחן  המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת (כפי שכבר פירטתי), וכעילה העומדת בפני עצמה. ואומר שוב כי לא השתכנעתי, כי מעורבותו עלתה כדי השפעה על המנוחה לעת עריכת צוואתה.
288. הדברים יכולים היו להיות נכונים אם בוחרת היתה המנוחה להוריש לתובע את כל עיזבונה. אך טענה כי אלמלא מעורבות התובע בעריכת הצוואה היתה מביאה לתוצאה כי רכושה היה מוקנה לנתבע בלבד, כפי רצונה של המנוחה, אינה סבירה בעיני, הגם שהנתבע לא הצליח להוכיחה.
289. אין בידי הספק, שלכל אחד מן הצדדים היתה מעורבות כזו או אחרת בענייני רכושה של המנוחה, אך באלו לא היתה מעורבות כזו שהביאה את המנוחה להעדיף בן זה או בן שני בהקניית רכושה.
290. אומר עוד, כי דווקא הנתבע הוא זה שהיה מעורב יותר בניסיונותיו לגרום למנוחה להוריש את רכושה בדרך לא שוויונית, ניסיון אשר לא הגיע לכדי תוצאה אשר תטיב עמו, שכן המנוחה לא עיגנה את "רצונה זה" לכאורה, באמצעות צוואה חדשה.
291. לצדדים שניהם היה חלק, כזה או אחר, בעריכת הצוואה, אגב "הבאתה" של המנוחה למעשה של כתיבת צוואה, גם אם בסמיכות לאותו הסכם באשר לירושת הדוד, כך גם באשר למעמד חתימתה על גבי הצוואה, שנערך בדירתה ובנוכחות שני האחים יחדיו. גם אם התובע הוא שהכתיב את נוסחה של הצוואה, לא נטען כי הנתבע התנגד בשעה שהיה נוכח באותו מעמד.
292. לסיכום אומר, הלכה פסוקה היא כי אין די בחשש להשפעה בלתי הוגנת ו/או בחשד למעורבות  בצוואה. יש צורך להניח תשתית ראייתית מוצקה לקיומה של השפעה ו/או מעורבות שכזו. מצאתי כי נסיבות עריכת הצוואה ואופן חתימת המנוחה על צוואתה, מעידות על היעדרה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובע על המנוחה, כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לחוק הירושה.
רצון וכבודו של המצווה293. הנתבע טען צוואת המנוחה אינה מבטאת ומקיימת את רצונה החופשי הטוב וכוונתה של המנוחה בעניין חלוקת רכושה, שכן מספר סעיפים מרכזיים בצוואה מנוגדים באופן מוחלט לרצון המנוחה כפי שזה בא לידי ביטוי הן בעל-פה והן בכתב פעמים רבות. לראייה, טען הנתבע, חלק מהנכסים המוזכרים בצוואה, הוענקו במתנה לנתבע ולבניו, כך שברור, לשיטתו, שהמנוחה לא התכוונה להורישם לתובע, ומדובר בחלק מהסכם חלוקה.
294. עוד בהקשר לכך טען הנתבע כי צוואה חייבת לבטא באופן ברור את רצונו של המוריש כשהוא חף מכל לחץ, כפיה או השפעה זרה, ודאי כאשר מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, אשר עולה כאמור כדי עושק, שלא לומר סחיטה של ממש, מצד התובע.
295. הנתבע טען כי המנוחה רצתה לעשות צוואה מוקדם יותר – צוואה לטובתו, אשר לא יצאה אל הפועל לאחר שהתובע סיכל ומנע זאת באמצעות הפעלת מכבש לחצים על המנוחה, ומאז לא נערכה כל צוואה. המנוחה העדיפה את הנתבע ואילו הדברים היו תלויים רק בה, אלמלא הכפייה, העושק, סחטנות ומכבש הלחצים שהפעיל התובע, היתה עורכת צוואה לטובת הנתבע בלבד ולא היתה מורישה לתובע דבר. 
296. התובע טען כי המנוחה תמיד ציינה כי " יש לי שני בנים והכל יחולק ביניהם שווה בשווה". בעניין זה, טען התובע כי יש גם הקלטות של המנוחה באומרה דברים אלו.
297. עוד טען התובע כי הצוואה התקינה מבהירה את רצון המנוחה לשיוויון בין האחים ומסכלת היא את ניסיונות ההשתלטות של הנתבע על רכוש האם. משכך, יש לקיים את רצון האם ולא לאפשר לנתבע להשתלט על הדירה כפי שניסה הוא מייד לאחר פטירת המנוחה.
298. התובע טען כי הצוואה נעשתה בשנת 2011 – 5 שנים לפני פטירת המנוחה. הנתבע הצהיר שידע על הצוואה באותו מועד, אולם למרות ניסיונותיו, האם לא הסכימה לשנות את הצוואה ולא עשתה צוואה חדשה עד לפטירתה.
299. אומר כי, צוואה מבטאת את רצונו האישי של המוריש, והוא הקובע מה ייעשה בעיזבונו לאחר מותו. בית-המשפט מצווה לקיים את דבר המת ולהגשים את רצונו ואומד דעתו, ובלבד שלא נפל פגם ברצונו. הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם והיא חלק מזכות קניינו החוקתית. (ראה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא, נ(2) 215{פמ"מ – 30/4/2000}). 
300. כאשר נדרש בית-המשפט להכריע בסכסוכי ירושה ולבחון תוקפה של צוואה, אין זה מתפקידו להעמיד תחת ביקורתו את שיקול דעתו, עת בחר המצווה להנחיל את רכושו כך או אחרת. בית-המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר.
301. תפקידו של בית-המשפט  לבחון האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי  של המצווה, והאם רצונו היה חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של זה או אחר. הא ותו לא.
302. תמיד נזכור כי החובה היא לשאוף לקיים רצון המנוחה (ראה: בע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני [פורסם בנבו] {פמ"מ – 5/7/2012}).
303. בית-המשפט מצווה לבחון, ככל שהראיות המוצגות בפניו מאפשרות לו לעשות כן, מה טיבה האמיתי של אותה צוואה, כיצד באה היא לעולם והאם היא תוצר של רצון חופשי ואמיתי של המנוח .
304. התרשמתי כי האחים היו במערכת משפחתית המלווה בסכסוכים כאלו ואחרים, ניהול הליכים משפטיים, תוך ניסיון גרירת המנוחה אל תוכם, כל זאת משך שנים. כל רצונה של המנוחה היה שבניה יחיו בשלום, ולא פחות חשוב היה לה, שכך יהא לאחר מותה.
305. לא התרשמתי מהעדויות כפי שהובאו בפני, כי המנוחה העדיפה בן זה על אחיו, וכך גם בא הדבר לידי ביטוי ברצונה להוריש ולצוות כפי שבחרה, שווה בשווה לשני בניה. סיבותייה של המנוחה עולות מפני הדברים, כברורות. 
306. התמונה המצטיירת היא, וכך גם תומכות העדויות, שאין כל חשש כי המנוחה ציוותה הוראה בניגוד לרצונה, וממילא היתה כשירה להביע רצונה ולהתנגד לניסיון לכפות אותהלצוות איזו הוראה. 
307. הטיעון בדבר אי סבירות הצוואה, חותר תחת עקרון "כיבוד רצון המצווה" ועקרון "החופש לצוות". עיקרון העל של כיבוד רצון המצווה "כופה" את קבלת רצונו כמו שהוא מבלי לעשות מקצה שיפורים או למתוח ביקורת על סבירות רצונו, שכן גם אם הצוואה לא נראית סבירה בעיני מי מהצדדים, הרי שחזקה שהיא משקפת את רצון המנוחה ואין להחליף את רצונה ברצונו של הנתבע והגיונו האישי שלו. 
הוצאות308. כלל הוא כי, הוצאות יש לפסוק בסך ריאלי (וראה: בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת {פמ"מ – 30/6/2005}), קל וחומר כאשר פעולות הנתבע היו התנגדות סרק לשם התנגדות, והעלאת טענות מן היקב ומן הגורן, וביזוי התובע לשם ביזויו.
309. שווי תובענה (במקרה שבכאן לעניין הצוואה וערכן של שתי הדירות), גם הוא קריטריון לפסיקת הוצאות.
סוף דבר310. בנסיבות אלו, מכל הנימוקים כפי שפורטו לעיל, אני מורה כדלקמן:
א. ההתנגדות (המתוקנת) שהוגשה לצוואת המנוחה מיום 20/2/2017 - נדחית.
ב. ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 20/11/2011, ואני קובע כי צוואה זו היא בת תוקף.
ג. ב"כ התובע רשאי להגיש פסיקתא לחתימתי על-פי תקנה 5 לתקנות הירושה, לקיום צוואת המנוחה.
311. לנוכח התוצאה אליה הגעתי בשתי התובענות, ובשקלול התנהלות הנתבע בשני ההליכים, מצאתי לחייב את הנתבע גם ובנוסף בהוצאות שישולמו לתובע בסך של 40,000 ₪ בגין תובענת "לשון הרע" ועוד 40,000 ₪ בגין ההתנגדות לצו קיום הצוואה, ובסה"כ 80,000 ₪.
312. לסכום ההוצאות, יתווסף סכום הפיצויים בסך 90,000 ש"ח, כפי שקבעתי בתביעת "לשון הרע".
313. המזכירות תסגור התיקים שבכותרת ואת התיקים הקשורים אליהם.
314. אני מתיר פרסום פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.

ניתן היום,  כ"ד אייר תשע"ח, 09 מאי 2018, בהעדר הצדדים.