א.מ. טייגר בע"מ נ' טנוס ואח'

השופט קובי ורדי – סג"נ

1. שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כבוד השופט גיא הימן) מיום 6/9/16 בת"א 1766/05, ת"א 33712-06-10, ת"א 15828-08-11.

2.  

   הרקע העובדתי והמחלוקות

    

3. אין מחלוקת כי המשיבה 2 (להלן גם "רשות הפיתוח") הינה הבעלים של המקרקעין והמבנה הנמצאים ברחוב חנה סנש 32/2 לוד, הידועים כגוש 3960 חלקה 22 (להלן: "הנכס").

    

4. אין גם מחלוקת כי חלק מהנכס הושכר ביום 24/1/67 לבני הזוג סלימאן ופרסן טנוס כדיירים מוגנים ולאחר שמר סלימאן טנוס נפטר נשארה גב' פרסן טנוס (להלן: "המנוחה או האם") כדיירת מוגנת בנכס, כאשר היא נפטרה בשנת 1991 (7/10/91).

    

5. כך גם אין מחלוקת כי בנה של המנוחה, מר טנוס חנא (להלן: "הבן") הפך לדייר מוגן בעצמו ואף נקשר עמו הסכם שכירות חדש ב-16/2/97 לגבי חלק מהנכס.

    

6. הבן הסתבך בפלילים ונכלא בבית הסוהר לתקופות שונות כך שאין מחלוקת שהיה בבית הסוהר בתקופה מיום 4/1/01 עד ליום 9/5/02 ואח"כ לתקופה שבין 2/2/03 ל-2/09.

    

7. ביום 28/3/05, בעת שהבן שהה בכלא, הגישה רשות הפיתוח נגדו ונגד אמו המנוחה תביעת פינוי (וכן כספית בסך 26,724 ₪) בת.א 1766/05 בבית משפט השלום ברמלה (להלן: "תביעת הפינוי"). בתביעת הפינוי נטען כי הדיירות המוגנת של האם והבן פקעו בשל אי תשלום דמי שכירות ובשל נטישת הנכס.

    

8. לאחר שלא הוגש כתב הגנה בתביעת הפינוי, ניתן ביום 14/2/06 פסק דין בתביעת הפינוי שקיבל את תביעת הפינוי (והכספית) (להלן: "פסק הדין בתביעת הפינוי").

    

9. פסק הדין בתביעת הפינוי ניתן על סמך אישורי מסירה שהוצגו לבית המשפט שנעשתה באמצעות חברת השליחויות א.מ. טייגר בע"מ (להלן: "חברת השליחויות" או "טייגר") על ידי שליח מטעמה – המשיב 7 (להלן: "השליח" או "אלכס").

    

10. השליח חתם ביום 19/1/06 על שני תצהירים להוכחת ביצועה של מסירה כדין לאם ולבן. באישורי המסירה שהמציא השליח מופיע רישום שהמסמכים נמסרו לבן משפחה הגר עם הנמען (הבן והאם) ובתצהירים כתב השליח שהנדונים (האם והבן) אותרו כגרים בכתובת בלפור 2 לוד והמסמכים נמסרו למורשה שלהם שסירב לחתום על אישור המסירה.

     

11. כל זאת בזמן, שכפי שעולה מהעובדות שנסקרו קודם לכן, שאינן במחלוקת, האם נפטרה בשנת 1991 והבן היה בכלא במועדים אלו.

     

12. ב-4/09 מונה אחיינו ויורשו של הבן – המשיב 1 כאפוטרופוס לבן והגיש בקשה לביטול פסק הדין בתביעת הפינוי. לאחר דיון בבקשה ניתנה ביום 28/2/10 החלטה (ע"י כבוד הרשם דן סעדון) בה בוטל פסק הדין בתביעת הפינוי מחמת הצדק, שכן לא יכולה הייתה להתבצע מסירה למורשה המתגורר עם הנמנעים בזמן שהאם לא הייתה בחיים בזמן המסירה הנטענת והבן היה בכלא בזמן המסירה הנטענת.

     

13. ביום 4/3/10 נפטר הבן.

     

14. יש לציין כי תביעת הפינוי, לאחר ביטול פסק הדין, הועברה לבית משפט השלום בתל-אביב ומיספרה ת.א 15828-08-11.

     

15. בין לבין ובטרם בוטל פסק הדין בתביעת הפינוי הגיש המשיב ב-6/09 את תביעת הנזיקין בסך 1.2 מיליון ₪ בת.א 33712-06-10 (לאחר שהתביעה הוגשה בתחילה בבית משפט מחוזיע"ס כ-2.9 מיליון ₪ ותוקנה בעקבות החלטת הרשם דאז (כבוד השופט ברנר חגי) שהגביל את הסכום שקיבל פטור מאגרה ל-1.2 מיליון ₪ והתביעה הועברה לבית משפט השלום בתל אביב).

    זאת בגין הנזקים שנטען שנגרמו ליורשי הבן (באמצעות המשיב 1) עקב הריסת בית המגורים בנכס ביום 28/9/908.

     

16. בכתב התביעה המתוקן שהגיש המשיב 1 ביום 6/6/10 נתבעו טייגר וכן המשיבים 7-2, כשנטען שפסק הדין בתביעת הפינוי שבעקבותיו נהרס הבית התקבל בהעדר הגנה ובהסתמך על אישורי מסירה כוזבים (כשהנ"ל נודע למשיב 1 רק לאחר הריסת הבית).

17. לאור חזרתם של שני המערערים בערעורים של טייגר והמשיב 1 מהערעור כלפי המשיבים 6-3 אתמקד בטענות המשיב 1 כנגד רשות הפיתוח טייגר והשליח.

     

18. כנגד רשות הפיתוח נטען בכתב התביעה הנזיקית המתוקן שאחריותה מתבטאת, בין היתר, במעשה המרמה, הגזל, ההונאה, ההטעיה, הרשלנות במחדל ו/או באחריות שילוחית למעשי פקידיה ו/או לשלוחיה ו/או מורשיה במסירת עובדות מוטעות, בלשון המעטה, בכוונה להשיג פסק פינוי שבסופו של דבר אכן הושג.

     

19. זאת בהצגה כוזבת של עובדת נטישת הבן והאם את הנכס למרות ידיעתה שהאם נפטרה והבן במאסר בכלא ולכל הפחות מתוך קלות ראש חמורה ורשלנות, בהגשת תצהירים ואישורי מסירה שקריים לבית המשפט, בהתרשלות באימות המידע שהוצג לה ע"י חברת השליחויות ו/או השליח ובהתרשלות בבדיקה בסיסית פשוטה לאיתור מקום הימצאות הנתבעים.

     

20. כן נטען כי רשות הפיתוח המציאה למשיבים 6-3 תמונות של בית סמוך לנכס המתייחסות כביכול לבית נשוא התובענה לצורך הכרזת המבנה כמבנה מסוכן לצורך הוצאת צו הריסה (שזה לא היה מצבו של הבית בנכס האמיתי) ונתנו סיוע למשיבים 6-3 בביצוע צו הריסה בלתי חוקי.

     

21. כנגד חברת השליחויות נטען שהיא אחראית אחריות שילוחית כלפי השליח ו/או מכוח יחסי עובד מעביד ביניהם וכנגד השליח נטען שחבותו קמה מכוח מצג שווא שקרי הגובל במעשה מרמה, הטעיה והונאה הכרוכים באישורי מסירה ותצהירים שקריים שהוגשו על ידו לרשות הפיתוח והומצאו לבית המשפט לצורך תמיכה במתן פסק הפינוי בהעדר הגנה.

     

22. בכתב ההגנה לתביעת הנזיקין טענה רשות הפיתוח, בין היתר, כי מעולם לא נשלחה לה הודעה ע"י הבן ו/או מי מטעמו בדבר מאסרו של הבן ו/או מי מטעמו בדבר מאסרו של הבן, כשהיא שלחה במשך השנים מכתבי התראה לכתובת הנכס והם לא נענו.

    כך גם הכחישה רשות הפיתוח את טענת התביעה בהתייחס לכך שאישורי המסירה שקריים וכוזבים.

     

23. טייגר טענה בכתב הגנתה בתביעת הנזיקין שאין לה כל אחריות, כשהיא הסתמכה על השליח שהיה קבלן משנה מטעמה ולא הייתה לה כל סיבה לחשוד כי יבצע פעולה לא ראויה ואמינה ואינה אחראית לפעולה בלתי חוקית ו/או רשלנות של השליח, אם הייתה.

     

24. השליח לא הגיש כתב הגנה מטעמו.

     

     

     

     

     

    פסק דינו של בית משפט קמא

     

25. בית המשפט קמא מחק את תביעת הפינוי של רשות הפיתוח לאחר שציין כי אין מקום לתביעת פינוי של נכס שאינו קיים לאחר שנהרס כנגד אנשים שאינם בחיים (האם והבן).

     

26. בית המשפט קמא קבע כי לא הוכחה עוולת תרמית וכוונה להטעות את בית המשפט בתביעת הפינוי שהוגשה ובהצגת מסמכי התביעה כאילו נמסרו לבן. לכן עבר בית משפט קמא לבחון את עוולת הרשלנות ומצא קיומה של עוולה זו אצל רשות הפיתוח וחברת השליחויות.

     

27. לגבי רשות הפיתוח קבע בית המשפט כי היא כשלה בהמצאת המסמכים בתביעת הפינוי לידי הבן ובהמצאת פסק הדין שניתן בהעדר הגנה לידיו ואח"כ, על יסוד פסק הדין בתביעת הפינוי, פנתה רשות הפיתוח, ללא ידיעת הבן, אל עיריית לוד וביקשה להרוס את הבית בלא שבדק את מידת היתכנותם של צעדים שיכלו להציל את הבית מכליה.

     

28. כך, למרות שהבן היה דייר מוגן בעל זכות מגורים בנכס לא נעשו מאמצים סבירים למסירתם לידיו של מסמכי תביעת הפינוי, כפי שגם הוגשה תביעת הפינוי נגד האם המנוחה אף שהיטב נדרש היה להיות ידוע לרשות הפיתוח כי אינה בין החיים כבר שנים רבות. כך גם אישור מסירה מלווה בתצהיר שהבן אותר בכתובת מסוימת חייב היה להדליק אצל רשות הפיתוח יותר מנורה אדומה אחת, הן באשר לאיכותם של מאמצי האיתור והן באשר למשקל תצהירו של המוסר.

     

29. כך גם קבע בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מכך שרשות הפיתוח היא אורגן מאורגני המדינה אותו גוף שהעמיד לדין את הבן וגזר עליו את הניתוק מהנכס והעובדה שרשות הפיתוח לא ידעה כי הבן שהינו דייר מוגן של נכס שבידיה אינו נמצא בנכס אלא מוחזק בכלא של המדינה מונחת לפתחה, גם אם היא פועלת באמצעות זרועות שונות.

     

30. כך גם, רשות הפיתוח התרשלה בכך שלאחר פסק הדין בתביעת הפינוי לא נקטה את המאמץ המתחייב להביא את פסק הדין לידיעת הבן ומיהרה לפנות בבקשת הריסה בלא שיתוף הבן ויידועו בכך וזאת על סמך סברתה שהבן ניתק זיקתו לנכס ונטשו וביודעה כי מדובר בפסק דין בהעדר הגנה וכך לא היה מצופה ממנה לנהוג ויכלה לבחון אפשרויות אחרות.

     

31. בית המשפט קבע כי מדובר ברצף של כשלים המתבטא בכך שעובר לביצוע צו ההריסה ידעה רשות הפיתוח או שהיה עליה לדעת כרשות סבירה שהדייר המוגן היחיד מטעמה בבית איננו ושהוא לא נטש את הבית מרצונו אלא נלקח זמנית לבית הכלא ובשל אופיה המפוקפק של ההמצאה לא קיבל הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו קודם שניתן פסק דין המפקיע את זכותו. כך גם לא ניתנה לו התרעה על המסוכנות הגלומה בבית ושמבוקש להרסו ובלא שנבדקה דרך אחרת לסילוק הסכנה ולא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו.

     

32. בית המשפט קבע כי מעבר להתרשלות רשות הפיתוח וטייגר קיימת גם סיבתיות, כאשר אילו ידע הבן על תביעת הפינוי כנגדו סביר היה שהיה מוגש כתב הגנה מטעמו והיה זוכה ליומו בבית המשפט והיה סיכוי רב שתביעת הפינוי הייתה נדחית עקב היותו אסיר שלא נטש מרצונו את הנכס, כך שרב הסיכוי כי תוצאת פסק הדין שניתן בהעדר ההגנה לא הייתה כפי שנפסק אילו התבררה התביעה לגופה ואלמלא ההתרשלות במסירת המסמכים של תביעת הפינוי לא הייתה הזכות לדיירות מוגנת אובדת לבן. זאת, להבדיל מהנזק שנתבע מהריסת הבית שלא הוכחה סיבתיות לגביו ושההריסה הייתה מתקיימת בכל מקרה.

     

33. כנגד חברת השליחויות מצא בית המשפט קמא שהתרשלה עקב תצהירי השליח, כשהיא אחראית למעשי שליחיה ושלוחיה והייתה צריכה לנקוט אמצעים לדעת שדבר המסירה כלל כתב תביעה ולצפות כי אי מסירתו כדין תוליך לנזק שאירע – מתן פסק דין בהיעדר הגנה.

     

34. כנגד השליח קבע בית המשפט שאין מקום להטיל עליו אחריות משלא היה צריך לצפות שמדובר בכתב תביעה כך גם קבע בית המשפט שאין אחריות לעיריה.

     

35. יש לציין כי יותר מאוחר במסגרת הערעורים, הוברר כי המסירה לשליח בבית משפט קמא נעשתה בטעות לאדם אחר בשם דומה ולא לשליח האמיתי ולכן השליח האמיתי (המשיב 7) צורף על ידינו לערעור וטען את טענותיו, כשהמשמעות של הנ"ל הינה שקולו של השליח האמיתי לא נשמע מעולם בבית משפט קמא, למרות שנקבע שאינו אחראי, בזמן שטייגר טוענת לחבותו במסגרת הערעור וזאת תוך יצירת קושי ממשי בחיובו משלא ניתן לו יומו בבית משפט קמא ויתכן שאם היינו קובעים שישנה אחריות לחברת השליחויות ו/או לשליח לא היה מנוס מהחזרת התיק לבית משפט קמא לשמוע את השליח האמיתי וטענותיו (כשלכאורה גם תמוה כיצד חברת השליחויות נקבעת כאחראית ורשלנית והשליח יוצא פטור בלא כלום).

     

36. יחד עם זאת, לאור התוצאה אליה הגעתי שהחבות הינה של רשות הפיתוח בלבד, אנו פטורים מדיון והכרעה בשאלה התיאורטית הנ"ל.

     

37. לגבי הנזק, קבע בית המשפט קמא את שווי הזכות המוגנת בהתבסס על שווי דמי מפתח של 60% משווי בעלות ועל שווי של מטר רבועי למגורים בבית בסך 3,350 ₪ ושווי מ"ר לחצר 335 ₪ ולמחסנים 1,675 ₪ וכן קבע את שטחו של המושכר לפי שמאי רשות הפיתוח והעמיד את גובה הפיצוי על סך של 301,036 ₪ (ארבעה שלישים מדמי המפתח שקבע – 225,777 ₪) וכן סכום נוסף של נזק לא ממוני (עגמת נפש) בסך 15,000 ₪ בחייבו בסכום זה ביחד ולחוד את רשות הפיתוח וחברת השליחויות.

    כן חייב בית המשפט את הנתבעות רשות הפיתוח וטייגר בתשלום הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 21,000 ₪.

     

38. כן קבע בית המשפט שמסכום זה יש להפחית מחיובה של רשות הפיתוח את החוב הכספי בגין אי תשלום דמי שכירות מ-1/99 ועד 4/05 בסך 25,720 ₪ (משוערך).

     

    טענות הצדדים בערעור

     

39. המשיב 1 – בערעורו יוצא בעיקר כנגד גובה הפיצוי שנפסק לו עקב הריסת בית המגורים בסגנון ערבי מיוחד ובוסתן שנהרס ונמחה מעל פני האדמה כלא היה. זאת הן לגבי העמדת דמי המפתח על 60% בלבד משווי הבעלות בהתחשב גם בנסיבות החריגות של הריסת בית ללא ידיעה ובהתחשב בבית החריג בטיבו וכן טוען כנגד חישוב השטחים מידותיהם ושווים.

     

40. כן טוען המשיב 1 בערעורו לגבי הסכום הנמוך שנפסק בגין הנזק הלא ממוני (15,000 ₪) שהינו נמוך בצורה שערורייתית ומקפחת בהתחשב בנסיבות ושיש לפסוק בגין רכיב זה של עגמת נפש לכל הפחות סכום של 200,000 ₪ וכן שבפסיקת ההוצאות קבע בית משפט קמא כי הוא מתחשב בעובדה שהתובע הופטר מתשלום באגרה בעוד הוא שילם את מלוא האגרה בגין התובענה בסך 31,719 ₪.

     

41. טייגר בערעורה טוענת שהיה מקום לחיובו של השליח שפעל בתרמית/הטעיה/מצג שווא/רשלנות בעוד לה אין אחריות לפעולות אלו שלא יכלה לצפותן.

     

42. כן נטען לחלופין ע"י טייגר כי בכל מקרה נותק הקשר הסיבתי בין פעולותיה, אם ייקבע שהיו כאלו, לבין הנזק והסיבות הישירות להתרחשותו נוכח האשם המכריע (מלבד של השליח והבן עצמו) של רשות הפיתוח אשר ידעה על כך שהבן והאם אינם מתגוררים בבית וכן שידעה בעת שהזמינה את ביצוע המצאת תביעת הפינוי שהבן במאסר והאם נפטרה ולא גילתה זאת לטייגר וכן לא גילתה לה שמדובר בהמצאת כתב תביעה לפינוי ובכל זאת ביקשה ממנה לבצע את ההמצאה תוך ידיעת התוצאות החמורות העולות מכך לגבי הבית.

     

43. כך גם נטען ע"י טייגר כי רשות הפיתוח קיבלה לידיה חזרה את החזקה והבעלות בנכס, נקי מכל זכות של צד ג' וכללי מדיניות שיפוטית, צדק טבעי ועשיית עושר מחייבים את הטלת מלוא האחריות עליה בהיותה הנהנית היחידה מהריסת הבית ושלא תיצור רווח על חשבון אחרים שלא כדין ושלא בצדק.

     

44. לטענת רשות הפיתוח, שלא הגישה ערעור על פסק הדין של בית שמפט קמא, אין לחייבה בסכומים נוספים שכן הסכומים שנפסקו לא מוצדקים גם הם ומכל מקום האחריות הינה של חברת השליחות ו/או השליח ולכל היותר יש לחלקה ביניהם כאשר גם לבן בהתנהגותו היה אשם תורם רבתי.

     

45. לטענת השליח אין לו כל אחריות כשהוא לא ידע מה תוכן המסירה ולא מסרו לו מידע שהבן במאסר והאם נפטרה והוא ביצע את המסירות לבני משפחה בנכסים שבהם סבר שהם מתגוררים.

     

    דיון והכרעה

     

46. לאחר ששמענו את הצדדים מספר פעמים ואף ניסינו לקדם הצעות פשרה שלא צלחו ולאחר שעיינתי בכל החומר הרלבנטי אמליץ לחברי להרכב לקבל את ערעורה של חברת השליחויות טייגר באופן שיש לפטור אותה מאחריות ובאופן שהאחריות המלאה והבלעדית תוטל במקרה זה על רשות הפיתוח.

     

47. כמו כן, רשות הפיתוח תשלם למשיב 1 בערעורו סכום נוסף של 185,000 ₪ (משוערך כפי שיפורט בהמשך) בגין הנזק הלא ממוני וכן את סכום האגרות ששילם בסך 31,219 ₪ (משוערך מיום התשלום).

     

48. אני סבור כי מדובר אכן כפי שבית משפט קמא קבע בהתנהגות של רשלנות רבתי (לכל הפחות) של רשות הפיתוח שידעה או שהיה עליה לדעת שהבן בכלא והאם נפטרה ולמרות זאת ביקשה לבצע להם מסירות בכתובת הנכס לתביעת הפינוי וביקשה וקיבלה על סמך אותם מסירות פסק דין לפינוי ואח"כ פעלה במהירות, להריסת הבית וקיבלה לידיה את הנכס "נקי" תוך עשיית עושר מכך.

     

49. כפי שצויין והוכח האם נפטרה ב-7/10/91 כאשר כבר בכתב התביעה שהוגש בשנת 1992 לבית משפט השלום ברמלה – תביעת פינוי כנגד הבן, נאמר בסעיף 3 לכתב התביעה שהוגש ע"י ב"כ רשות הפיתוח כי הוריו של הבן (דהיינו אביו ואמו) נפטרו והוא המשיך להחזיק ולהתגורר במושכר (עמוד 245 למוצגי טייגר).

     

50. כך גם בדו"ח ביקור המעגל שנערך בנובמבר 1991 (עמוד 258 למוצגי טייגר) נרשם על ידי רשות הפיתוח כי האם נפטרה ובדו"ח ביקור המעגל מיום 21/3/05 נרשם כי הבן בכלא ואף אחד לא גר בנכס וכן גם נרשם בדו"ח ביקור מעגל מיום 6/6/04 (עמודים 255 – 256 למוצגי טייגר).

    זאת בזמן שלכאורה הבן שהיה בכלא בתקופה זו היה במאסר רצוף ומתמשך ללא יציאה לחופשות.

     

51. דהיינו רשות הפיתוח ידעה כבר בשנת 1992 שהאם נפטרה וכן ידעה שהבן במאסר בשנים 2004 ו-2005 (כשהמשיב 1 אף טען בכתב התביעה שגם הוא הודיע לרשות הפיתוח על מאסרו כשהתעורר צורך לעבודות שיפוצים עקב הריסת הבית השכן) כשבכל מקרה היה על רשות הפיתוח ו/או עמידר לבחון את תיק הנכס ולראות את המסמכים שבו והנאמר בהם.

     

52. והנה, שבוע ימים לאחר דו"ח ביקור המעגל מיום 21/3/05 בו נרשם שהבן עצור בכלא ואף אחד לא גר בנכס הוגש ביום 28/3/05 כתב התביעה של תביעת הפינוי בבית משפט השלום ברמלה אליה צורפו אישור המסירה שבמחלוקת של מסירת תביעת הפינוי לאם ולבן.

     

53. לא זו אף זו, תביעת הפינוי הוגשה לא רק נגד הבן שהיה בכלא באותה עת בעילת נטישה (בעיקר) אלא גם כנגד האם המנוחה שנפטרה כבר בשנת 1991 ושכבר בשנת 1992 נרשם שנפטרה בתביעת פינוי קודמת שהוגשה נגד הבן.

     

54. לא יתכן אם כן ולא יעלה על הדעת שרשות הפיתוח שיודעת שהאם נפטרה והבן בכלא תגיש תביעת פינוי כנגדם כעילה עיקרית של נטישה ובלא שתציין שהאם נפטרה והבן בכלא וכן שתבקש בכלל לבצע להם מסירה של כתב התביעה כשהוא יודעת שלא ניתן לבצע מסירה במקום הנכס לאדם שנפטר (האם) ולאדם שבכלא (הבן).

     

55. לכן, שורש הרע והרשלנות החמורה של רשות הפיתוח הינה בצעם הגשת תביעת הפינוי כפי שהוגשה ובכך שבכלל ביקשה לבצע מסירות מחברת השליחויות.

     

56. רשות הפיתוח לא הייתה צריכה "לשים מכשול בפני עיוור" ולבקש מחברת השליחויות לבצע מסירה (בלא שחברת השליחויות ידעה לכאורה שמדובר גם בתביעת פינוי) לאדם שנפטר ולאדם שבכלא, ובלא ליידע את חברת השליחויות ולמסור לה מידע זה וביודעה שהמשימה הינה משימה בלתי אפשרית שלא ניתן לבצעה כלל ועיקר.

     

57. לכן, משקיבלה רשות הפיתוח את אישורי המסירה שלא הייתה צריכה לבקשם מלכתחילה, לא יכולה היא להיאחז בהם כ"עלה תאנה" להכשרת פעילותה הרשלנית ולטעון שסברה שיש אישור מסירה, שכן ברור וידוע, היה לה או היה צריך להיות ברור וידוע לה מלכתחילה שלא ניתן היה לקבלם ולא ניתן לבצע כלל מסירות שכאלו ולבצע שליחויות אלו ולכן לא ניתן היה להגיש את כתב התביעה, בלא קשר לאישורי המסירה.

     

58. הרשלנות החמורה של רשות הפיתוח מנתקת לטעמי את הקשר הסיבתי בין פעולותיה של טייגר לבין הנזק וזאת נוכח האשם המכריע של רשות הפיתוח שידעה על כך שהאם נפטרה והבן בכלא ולמרות זאת הגישה תביעת פינוי כנגדם ביודעה גם או שהייתה צריכה לדעת שלא יכול להיות שניתן לבצע להם מסירות בנכס ושאין כל נפקות לאישורי המסירה שהומצאו לה שלא היה צריך לבקשם מלכתחילה.

     

59. כך גם ברי כי אם רשות הפיתוח הייתה מציינת בכתב תביעה כי האם נפטרה והבן בכלא לא בנקל היה ניתן פסק דין לפינוי נגד אדם שנפטר ונגד אדם שבכלא בעוולת נטישה על סמך אישורי מסירה שנעשו כביכול בנכס.

     

60. גם אם מדובר בגופים שונים (כמו עמידר ורשות הפיתוח), אין זה משנה מבחינת הרשלנות החמורה שהתגלתה שהביאה גם לתוצאה קשה.

     

61. גם מבחינת התוצאה הרי לא רק שמדובר בתוצאה קשה ביותר מבחינת הבן/המשיב 1 שהבית נהרס בלא שהתאפשר להם יומם ולטעון את טענותיהם, הרי רשות הפיתוח אף נשאה רווח מפעולותיה הרשלניות והתעשרה מהן, בכך שבסופו של יום, קיבלה לידיה את הנכס "נקי" מזכויות צד שלישי וללא זכות דיירות מוגנת, בתשלום יחסית נמוך והכל עקב פעולותיה הרשלניות שלה והיא אף מבקשת לחייב אחרים (כמו חברת השליחויות/השליח) בהשתתפות בתשלום הפיצויים למשיב 1 בזמן שהיא הנהנית היחידה מהנכס.

     

62. לכן, גם שיקולי צדק, הגינות ועשיית עושר מביאים לתוצאה שעל רשות הפיתוח לשאת במלוא הנזקים כמי שידעה שההמצאה אינה ניתנת לביצוע ובחרה בכל זאת להגיש תביעה לבצע המצאה שכזו ולהסתמך על אישורי מסירה שידעה שלא יכול להיות שהם נכונים ואמיתיים, בלא שהציגה לחברת השליחויות ולבית המשפט את כל העובדות והמידע שברשותה ובזמן שחברת השליחויות/השליח לא ידעו על כך שהאם נפטרה ושהבן בכלא.

     

63. מעבר לכך שתמוה גם כיצד השליח (שהתברר בדיעבד שלא הגיש כתב הגנה שכן התביעה נמסרה לאדם אחר) מופטר מאחריות על ידי בית משפט קמא בעוד חברת השליחויות נמצאת אחראית למעשיו באחריות שילוחית ומעבר לכך שלא היה להם את המידע על פטירת האם ושהבן בכלא והם סברו שמדובר בנכס בו הם מתגוררים ומסרו לבן משפחה שמצאו בנכס אין זה הוגן בנסיבות אלו, לחייב את חברת השליחויות והשליח להשתתף בתשלומים שעל רשות הפיתוח לשאת בהם עקב אחריותה הבלעדית ברשלנות הקשה שהתגלתה בפעולותיה ואשמה הכבד שניתקו, גם אם הייתה אחריות לחברת השליחות/לשליח כל קשר סיבתי לנזק ממעשיהם.

     

64. בכל מקרה רשות הפיתוח לא הייתה צריכה לבקש כלל את ביצוע המסירות ולא הייתה צריכה להגיש את התביעה כנגד המנוחה והבן ולהסתמך על אישורי מסירה שידעה שלא ניתן לבצעם ולהשיגם.

     

65. שוב אדגיש כי רשות הפיתוח לא הגישה ערעור מטעמה (ובצדק) על הקביעות כנגדה ולכן כל הקביעות של בית משפט קמא נשארות בעינן ומדברות בעד עצמן.

     

66. בנסיבות אלו יש לקבל את ערעור חברת השליחויות, לפטור אותה כליל מאחריות ולקבוע שהאחריות הבלעדית הינה של רשות הפיתוח וכנ"ל אין מקום לחיוב השליח ו/או להחזרת התיק לבית משפט קמא לדון בעניינו לאחר שהתברר שהשליח האמיתי לא ניתן לו יומו בבית המשפט.

     

67. לגבי ערעור המשיב 1 בעניין הנזק אני סבור כי יש לקבל בחלקו את הערעור באופן שגובה הנזק הלא ממוני של עגמת הנפש יועמד על סך של 200,000 ₪ במקום 15,000 ₪ כך שעל רשות הפינוי להוסיף ולשלם סכום נוסף של 185,000 ₪ משוערך כדין מהיום שבו ניתן פסק הדין בהעדר הגנה (14/2/06) ועד למועד התשלום בפועל (אותו מנגנון שערוך שנקט בו בית משפט קמא).

    זאת משהסכום שנפסק בגין ראש נזק זה הינו מינימלי ולא משקף כהוא זה את עגמת הנפש הרבה שנגרמה למשיב 1 עקב הריסת הבית בלא מתן זכות טיעון ועקב הפסד הנכס המלא מחמת רשלנות רשות הפיתוח ויש לכן לפסוק סכום שיביא לידי ביטוי באופן ממשי את הפיצוי בגין הנ"ל.

     

68. לא מצאתי מקום להתערבות בנזקים ובפיצויים שנפסקו בגינם לגבי חישובי השטחים, מידות הבית, שווי מ"ר וגובה דמי המפתח, לאחר שבית משפט קמא בחן היטב את חוות הדעת השמאיות, ניתח את המצב המשפטי והסיק את המסקנות המתבקשות מהן שאין מקום לערכאת הערעור להתערב בקביעות אלו.

     

69. כך גם יש לחייב את רשות הפיתוח בתשלום האגרות ששילם המשיב 1 בבית משפט קמא בסך 31,219 ₪ (משוערך מיום תשלומם).

     

70. הערעור כנגד המשיבים 6-3 נמחק (בהסכמת שני המערערים) ללא צו להוצאות, כאשר ההוצאות שנפסקו לזכות המשיבים 6-3 בבית משפט קמא מבוטלות בזאת.

     

71. כך גם אין כל חיוב/אחריות של השליח (שלגביו המשיב 1 הודיע שלא יעמוד על הערעור).

     

    התוצאה

     

    לגבי ערעור טייגר

     

72. התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לקבל את ערעורה של חברת השליחויות טייגר ולקבוע שאין לה כל אחריות בנסיבות דנן והיא פטורה מתשלום כלשהו למשיב 1.

     

73. ההוצאות שחוייבה בהן טייגר בבית משפט קמא לשלם למשיב 1 (2,500 ₪ ועוד שכ"ט עו"ד בסך 21,000 ₪) מבוטלות ואם שולמו יוחזר לה (משוערכות) על ידי המשיב 1.

     

74. כמו כן רשות הפיתוח תשלם לטייגר הוצאות משפט בגין הערעור בסך של 30,000 ₪ כאשר לא מצאתי מקום לחיוב מי מהצדדים האחרים בתשלום הוצאות לטייגר.

    העירבון שהפקידה טייגר בערעור יוחזר לה באמצעות בא כוחה.

     

    לגבי ערעור המשיב 1

     

75. התוצאה הינה כי אמליץ לחבריי להרכב לקבל בחלקו את ערעור המשיב 1 כנגד רשות הפיתוח בלבד באופן שרשות הפיתוח תשלם למשיב 1 מעבר לאשר פסק בית משפט קמא את הסכומים הבאים:

    1. סך של 185,000 ₪ בגין עגמת נפש (תוספת ל-15,000 ₪ שנפסקו בבית משפט קמא) משוערכים כדין החל מיום מתן פסק הדין בהעדר הגנה (14/2/06) (כפי שנעשה השערוך בבית משפט קמא).

    2. סך של 31,219 ₪ בגין האגרות ששילם המשיב 1 (משוערכים מיום תשלומם).

    3. סך של 30,000 ₪ הוצאות משפט בגין ערעור זה.

        

76. הערבות שהפקיד המשיב 1 בערעור יוחזר לו באמצעות בא כוחו.

     

     

    

     

     

    ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ

     

     

     

     

     

     

     

    השופט י' שנלר, אב"ד-סג"נ:

     

    אני מסכים.

    

     

     

     

     

     

    ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ  אב"ד

     

    השופטת ע' רביד:

     

    אני מסכימה.

    

    עינת רביד, שופטת

     

     

    הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט קובי ורדי-סג"נ.

     

    המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

     

     

    ניתן היום, ג' סיוון תשע"ח, 17 במאי 2018, בהעדר הצדדים.

     

    

    

     

     

     

    ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ  אב"ד

    ד"ר קובי ורדי, שופט, סג"נ

    עינת רביד, שופטת