בן חמו ואח' נ' א.צ.

לפניי תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים בגין ההוצאות והנזקים אשר נגרמו לתובעים  עקב הטעיה, הפרת הסכם, חוסר תום לב, והסתרת מידע ביודעין במהלך ניהול מו"מ לכריתת הסכם מכר דירה.

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1. בחודש אוקטובר 2013, או בסמוך לכך,  ניהלו הצדדים מו"מ לביצוע עסקת מכר של הדירה שברח' חיים 40 בקריית ביאליק, הידועה גם כתת חלקה 2, חלקה 106 בגוש 10446  (להלן: "הדירה"). 

    

2. בתאריך 24.10.2013 חתמו הצדדים על הצעת מחיר לרכישת הדירה.  בתאריך 3.12.13 התקשרו הצדדים בהסכם למכירת הדירה. אין מחלוקת בין הצדדים כי שולמה תמורה מלאה בגין הרכישה ובוצעה העברת זכויות בלשכת רישום המקרקעין על שם התובעים.

    

3. התובעים טענו בכתב התביעה כי בתאריך 14.2.2012 שלחה עיריית קריית ביאליק מכתב במסירה אישית לכל דיירי המבנה בו נמצאת הדירה במסגרתו הודיעה כי  הפסיפסים שמחפים את חזיתות המבנה החיצוני ניתקים ממקומם ונופלים תוך סיכון שלומם של עוברי אורח. הדיירים נדרשו להציב מחסומים סביב הבניין ולסלק את המפגע. עם קבלת הפנייה מהעירייה, פעלו נציגי ועד הבית המשותף במבנה לקבלת הצעות מחיר ובתאריך 22.6.2013 אושרה הצעת מחיר מקבוצת קיגר בע"מ לביצוע העבודות תמורת סך כולל של 1,357,000  ₪.

    

4. התובעים טענו כי הנתבעת לא יידעה אותם אודות המפגע הקיים במעטפת הבניין אשר הצריך החלפת הפסיפסים שמחפים את חזיתות המבנה בעלות ניכרת והצריך מספר חודשים של עבודות בנייה ושיפוץ. התובעים, לגרסתם, גילו את העובדות הנ"ל לאחר הרכישה בחודש פברואר 2014 במהלך שיחת חולין עם השכנים.

    

5. בתאריך 8.4.14 התקיימה אסיפת דיירים בבניין ובמהלכה נבחר הקבלן המבצע ונקבע כי התשלום של כל דייר יועמד על 28,946 ש"ח.  בלית ברירה נאלצו התובעים ליטול הלוואה מבנק מזרחי טפחות ולשלם את חלקם בעבודות השיפוץ.

    

6. התובעים טענו כי פנו לנתבעת אשר סירבה לשאת בעלויות השיפוץ. לעמדתם העברת הזכויות בנכס חודשים ספורים טרם גביית עלות התיקון מהדיירים מהווה חוסר תום לב. הנתבעת, לגרסתם, ניהלה עמם משא ומתן וקיימה את ההסכם שלא בתום לב לפי סעיפים 12 (א) ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הפרה את ההסכם הפרה יסודית בכך שלא גילתה על המפגע שבמבנה והתשלום הנדרש בגינו כאשר אדם סביר לא היה מסכים לרכוש את הדירה לו ידע על השיפוץ (זאת לפי סעיף 6 לחוק החוזים), והפרה את סעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט") כאשר התעשרה על חשבון התובעים בשל מעשיה ומחדליה

    

7. התובעים ביקשו לחייב את הנתבעת בסכום של 28,946 ₪ החזר סכום ההשתתפות שלהם בשיפוץ,  פיצוי בגין הפרת ההסכם על סך 82,000 ₪ (10% מסכום העסקה), עוגמת נפש וכאב וסבל על סך 50,000 ₪ והחזר ריבית בגין הלוואה על סך 4445.36 ₪.

    

8. הנתבעת הכחישה את טענות התובעים וטענה כי לאחר החתימה על ההצעה לרכישת הדירה ביום 31.10.13 , התובעים חזרו בהם מכוונתם לרכוש את הדירה, לא שילמו 10% מהתמורה שעליה הוסכם (סך של 82,000 ₪)על פי התחייבותם, וניתקו עמה קשר ובכך הם הפרו את ההסכם בין הצדדים ויש לקזז מכל סכום אשר יפסק לטובתם, ככל שיפסק, סך של 82,000 ₪.

    

9. הנתבעת טענה כי הדירה מהווה חלק מבית משותף אשר נבנה בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ומטבע הדברים סבל מבלאי טבעי וסביר שהיה גלוי לעין. התובעים ביקרו בבניין ובדקו אותו מספר פעמים טרם החתימה על ההסכם ורכשו את הדירה נכון למועד חתימת ההסכם "AS IS", כאשר דבר זה קיבל ביטוי בהוראות סעיף 6 להסכם המכר.

    

10. טרם חתימה על ההסכם בין הצדדים התובעים התגוררו בבניין מגורים סמוך לבניין של הנתבעת והיו בקשרי חברות עם אחד הדיירים בבניין וביקרו בו לעיתים קרובות. אותו דייר עבר לגור בדירה מספר חודשים לפני החתימה על ההסכם והגיש תביעה דומה נגד הבעלים של הדירה שנמכרה לו.

     

11. הנתבעת טענה כי התגרשה מבעלה מספר שנים לפני החתימה על ההסכם ובמהלך שנת 2013, ולאחר החתונה של בתה הקטנה, ובעקבות קשיים כלכליים היא עברה להתגורר אצל אמה, כאשר בזמן הזה עשתה שימוש מועט בדירה ושילמה עבור כל התשלומים השוטפים בגין הדירה באמצעות הוראות קבע ללא שביקרה בה.

     

12. הנתבעת טענה כי לא הייתה מעורבת בניהול הבית המשותף ולא התעניינה במתרחש בבניין, לא הכירה כמעט אף אחד מהשכנים ולא השתתפה באסיפות דיירים שהתקיימו מעת לעת והסתפקה בתשלום לוועד בדרך של מסירת 12 צ'קים דחויים אחת לשנה לגזבר הבית המשותף עבור מסי וועד שנתיים. הנתבעת הכחישה כי קיבלה עדכון באשר להחלטות שנתקבלו באסיפות הדיירים ובכלל זה החלטה על שיפוץ חזית המבנה. כמו כן הכחישה שקיבלה כל הודעה מעיריית קריית ביאליק או מנציג העירייה או מנציגות הבית המשותף בדבר הצורך לסילוק מפגע כלשהו.

     

13. הנתבעת טענה כי על פי סעיף 11 להסכם המכר כל המיסים, התשלומים וההיטלים המגיעים עבור הדירה חלים על הקונה החל ממועד החתימה על ההסכם. משנמסרה החזקה על הדירה במהלך חודש פברואר 2014 עליהם לשאת בכל תשלום הנדרש בגין הדירה לרבות כל סכום בגין שיפוץ המבנה. לעמדתה, הדירה נמסרה נקייה מכל שיעבוד למעט משכנתא לזכות בנק מזרחי טפחות למשכנתאות בע"מ על סך 570,000 ₪.

     

14. הנתבעת טענה כי השיפוץ בוצע ללא קשר לדרישה מטעם העירייה ובפועל עבודות השיפוץ חרגו מדרישות העירייה ונועדו להשבחה ניכרת של הבניין ביחס למועד חתימת הסכם המכר. הנתבעת טענה כי אין קשר סיבתי, בין הנזק הנטען של התובעים לבין ההפרה הנטענת והמוכחשת של תנאי ההסכם. הפיצוי שמתבקש הינו מופרך ומוגזם ואיננו משקף נאמנה את הנזקים הנטענים ע"י התובעים.

     

    דיון והכרעה

     

15. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמכלול המסמכים אשר הוגשו לתיק, והתרשמתי מהעדויות אשר נשמעו לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית.

     

16. הנתבעת ידעה או היה עליה לדעת אודות השיפוץ הצפוי בבניין אשר נדרש לפני מועד החתימה על ההסכם בחודש דצמבר 2013 , והיה עליה להודיע לתובעים במפורש אודות ההליכים המתנהלים בעניין שיפוץ המבנה טרם העברת הזכויות בדירה. מוכר נכס האוחז במידע חשוב, אשר עלול לגרור חיוב כספי נוסף לקונה, יחשוף אותו לעיני הקונה ולא יסמוך על התרשמותו וקליטת חושיו את מראית הבניין ומצבו - להלן אביא את הנימוקים שביסוד מסקנתי זו.

     

     

17. על פי הנטען בכתב התביעה - ביום 14.2.12 שלחה עיריית קריית ביאליק מכתב לכל דיירי הבניין, ביניהם הנתבעת, המתריע על מפגע עקב מצב הפסיפסים שמחפים את חזיתות המבנה החיצוני אשר נופלים ומסכנים עוברי אורח. דרישת העירייה הנה "להסרת המפגע", להציב מחסומים ולמנוע פגיעה בהולכי רגל. הנתבעת הכחישה כי קיבלה את המכתב אך אישרה כי קיבלה הזמנות/ידעה על אסיפות הדיירים אך לא נכחה בהן (ראו: שורות 20-24 בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.17). הנתבעת גם אישרה כי אי הגעתה לאסיפת הדיירים איננה פוטרת אותה מחובתה לפעול על פי ההחלטות המתקבלות באסיפה וכי הן מחייבות אותה (ראו: שורות 1-6 עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.17).במהלך אותן אסיפות דנו הדיירים בפניית העירייה והחליטו על השיפוץ ועלותו (ראו את העדות של מר אלי מילנר ביום 20.4.17).

     

18. אציין כי גם אם לא נתקבלה כל הודעה מאת העירייה אצל הנתבעת והיא בחרה לא להתייצב לאסיפה הכללית של הדיירים בדבר השיפוץ הצפוי, הנתבעת התגוררה במבנה 15 שנים לפי עדותה (ראו: שורה 36 עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.17), והיא אמורה לדעת אודות ההליכים המתנהלים בבניין ומצבו הכללי ובכלל זה המעטפת החיצונית.

     

19. טענת הנתבעת כי התובעים הגיעו למקום וביקרו בדירה מספר פעמים טרם כריתת ההסכם, אינו מרפא את מחדלה מלציין את מצב הבניין וכי צפוי שיפוץ בסמוך למועד ההסכם. התובע אישר כי הגיע לדירה מספר פעמים, אישר כי הוא מתגורר בקרבת המקום בדירת עמיגור, כי בית הכנסת שבו הוא מתפלל באופן קבוע בקרבת הדירה וכי יש לו חבר אשר עבר להתגורר למבנה אך טען כי האחרון סיפר לו על השיפוץ במועד שלאחר רכישת הדירה ( ראו: שורות 1-20, עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.18).

     

20. אכן, הימנעות התובעים מהתרשמות ממצבו החזותי של הבניין ומעריכת בדיקות רלוונטיות באשר למצבו, תרמה באופן משמעותי לאי גילוי הפגם הנטען לפני החתימה על ההסכם. לרשות התובעים עמדה האפשרות לערוך בירור עם וועד הבית, לעיין בתיקי העירייה, או להזמין שמאי להערכת הדירה (אשר כוללת הערכת מיקום הדירה והבניין). אולם, אין במחדלי התובעים בכדי לסייע לנתבעת ולפטור אותה מהחובה לספק לתובעים מידע רלוונטי ומלא אודות מצבו של הבניין לפני מועד החתימה על ההסכם.

     

21. ההלכה הפסוקה קבעה כי המוכר מצוי במצב עדיף על פני קונה ביחס למידע אודות טיב הנכס הנמכר ותכונותיו ומצבו שכן, הוא אוחז בנכס ומכיר את פגמיו. פערי המידע בין המוכר לקונה מעודדים הטלת חובת גילוי רחבה על המוכר אשר יש בה כדי לחסוך את עלויות הבירור העצמאיות מצד הרוכש ולהקטין את עלויות העסקה (ראו: ת"א (ראשל"צ) 1159/04 בורגוש נ' הילמן (3.9.07)).

     

22. אציין כי התובעים הסתמכו בטיעוניהם על סעיף 12 (א) לחוק החוזים (נוסח כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"):

     

    12.(א)במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

    (ב)צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים.

     

23. כן הפנו להוראות סעיף 39 לחוק החוזים אשר קובע כי : "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

     

24. במקרה בו ידוע למוכר על אי התאמה הוא חייב ליידע את הקונה והפרת חובה זו תיחשב כפעולה שבחוסר תום לב בניהול המשא והמתן ובקיום החוזה. במקרה דנן הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 12 ו – 39 לחוק החוזים.

     

25. הנתבעת טענה כי התובעים אישרו כי ראו את הדירה, בדקו אותה ומוכנים לקנותה במצבה הנוכחי ולא תהיינה להם כל טענה של מום או פגם בדירה וזאת לפי המצוין בסעיף 6 להסכם. בעניין זה אפנה להוראות סעיף 16 לחוק המכר התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המכר") בה רואה הפסיקה כהוראה קוגנטית, שחלה אף אם הקונים הצהירו בהסכם המכר כי בדקו את הנכס ומצאוהו מתאים לצרכיהם:

     

    "... על-אף האמור בחוזה המכר, רשאים המשיבים 1 ו-2 להסתמך על אי-ההתאמה. ההוראה ההסכמית נדחית מפני הוראת החוק הקוגנטית. בסעיף 16 לחוק המכר הביע המחוקק נחרצות את דעתו ביחס לסעיפים מן הסוג המצוי בחוזה שלפנינו, ובחר לבכֵּר את הגנת הקונים המתקשרים על-פני עיקרון 'החופש החוזי' ... אינני חולק על כך ש המשיבים 1 ו-2 אכן התרשלו, שכן יכלו לבדוק ולגלות את כל הפרטים המהותיים לגבי מצב הנכס נשוא הערעור. אך בסעיף 16 לחוק המכר סוייגה חובת הבדיקה ביחס לקונה, ונקבע כי אין לחייבוֹ בבדיקת מצבו של הנכס במקום בו "המוכר ידע או היה עליו לדעת" על אודות אי-ההתאמה... אשר-על-כן, רשאים המשיבים 1 ו-2 לטעון נגד אי-ההתאמה, ולדעתי לא יוכל הסעיף החוזי הנזכר למנעם מכך ... רק ידיעה ממשית של הקונה על אודות אי-ההתאמה תספיק כדי להחריג את תחולתו של סעיף 16 לחוק המכר; רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה, מצִדו, אין בה די כדי להציל את המוכר" (ר' ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס [פורסם בנבו] (11.2.14) כהפניית התובעים; ע"א 8124/00 קניונים נכסים ובנין בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ פ"ד נו (5) 198, 216 (2002)).

     

26. עוד נקבע בהקשר זה כי:

     

    "העובדה שהקונה ראה את הדירה לפני קנייתה אינה פוטרת את המוכר מאחריותו לכך שהדירה נבנתה שלא בהתאם לתקנים החקוקים הרלוונטיים...המוכר ייפטר מאחריות זו רק אם יפנה את שימת-ליבו של הקונה לקיום אותם תקנים ולעובדה שהדירה נבנתה בניגוד להם. ללא מידע זה, אין להניח שהקונה ההדיוט מודע לאי-ההתאמה ולכן גם אי-אפשר לראותו כמי שהסכים לה. הוא הדין במקרה שבו החוזה מתייחס לדירה בשטח פלוני ובפועל שטח הדירה – שהקונה ההדיוט ראה לפני כריתת החוזה אך לא מדד את שטחה – קטן יותר" (ר' ע"א 8949/07 י.ר. אחים עזרא חברה לבנין בע"מ נ' משה זאב (18.11.2009)).

     

27. במקרה שלפניי, הנתבעת הסתירה מפני התובעים את העובדה כי המעטפה של המבנה "מסוכנת" ומחייבת שיפוץ וכי הוצאות השיפוץ יוטלו על בעלי הדירות במבנה .אי הצגת הליקויים בבניין ואי גילוי אודות השיפוץ הצפוי הנו בעל אופי מטעה ועולה כדי הטעיה במחדל , קרי : "... אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם (ראו: ג' שלו דיני חוזים [9], בעמ' 225; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [10], בעמ' 787) (ראו: רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1) 600, 607, 2000).

     

28. הנתבעת הפנתה להוראות סעיף 6 להסכם לפיו: "הקונה מצהיר כי ראה את הדירה, בדק אותה ומוכן לקנותה במצבה הנוכחי ולא תהיינה לו כל טענות של מום או פגם בדירה וזאת בכפוף להצהרות המוכרת. הדירה נמכרת במצבה AS - IS".החריג לוויתור התובעים על טענת אי התאמה הוא "פגם נסתר" כפי שניתן לראות כאן במקרה של אי גילוי הפגם בנכס. כאמור, טענת הנתבעת כי המעטפת של המבנה הייתה גלויה לעין במועד הרכישה והתובעים יכלו להבחין בה, אין בה בכדי להשליך על מחדלה להציג את העובדות הרלוונטיות, דרישת העירייה והשיפוץ עליו הוחלט לפני מועד הרכישה. מצבו הפיזי של הבניין מהווה נתון מהותי להתקשרות הצדדים בהסכם, ואי הגילוי הנ"ל צפוי שישפיע על כריתת ההסכם ולכל הפחות, על ערך העסקה.

     

29. אציין כי טענת הנתבעת כי השיפוץ בוצע ללא קשר למצב המבנה איננה מקובלת עליי שכן עדותו של מר אלי מילנר מוועד הבית מאשרת כי הדיירים ביקשו למצוא חלופות הכוללות תיקון נקודתי אך ניסיונם לא צלח. אציין כי העד איננו צד מעוניין בתוצאות ההליך ועדותו לפניי הייתה עקבית וקוהרנטית ואני נותנת בה אימון. העד הנ"ל מסר כי מהנדס העירייה הגיע למקום ולא אישר את החלופות שהוצעו (ראו: שורות 24-31 עמ' 6 בפרוטוקול הדיון מיום 20.4.18 ושורות 1-9 עמ' 7 לפרוטוקול הנ"ל).

     

30. הוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") קובעת כי: " הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".

     

31. הוראות סעיף 15 (א) לחוק החוזים תרופות קובעת כי :

     

    "15.(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

     

32. התובעים הפנו להוראות סעיף 16 להסכם אשר קובע כי : "במידה שצד לחוזה יפר חוזה זה הפרה יסודית, הרי הוא יהיה חייב לשלם לצד השני פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך של 10% מהתמורה וזאת מבלי לפגוע בסעדים ובתרופות אחרים של אותו צד. הפרה יסודית משמעה הפרת סעיפים 5,8,9,10,11,13".

     

33. סעיף הפיצוי המוסכם משקף את אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת ההסכם לעניין הפיצוי שיגיע למי מהם מחמת הפרתו, ומייצר "וודאות יחסית" אשר לתוצאות הפרת ההסכם ונועד לחסוך לצדדים התדיינות בעניין נוסף את היותו תמריץ לעמידה בהוראות ההסכם. בתי המשפט נוטים לכבד את רצונם של הצדדים ולאכוף את התנאי שקובע פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק (ראו: ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] (23.08.2015),  ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן פ"ד מו(5) 257, 265 ,(1992)).

     

34. כאמור בהוראות סעיף 15 (א) לחוק החוזים תרופות שצוטט לעיל, לבית המשפט הסמכות להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם במקרים חריגים מקום הוא סבור כי אין יחס סביר בין הפיצוי שנקבע לבין הנזק:

     

    "הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית-המשפט העדר "כל יחס סביר" בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה "כל" שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית-המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו" (ר' ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ חברה לבנין ופתוח בע"מ פ"ד לב(3) 682, 686, (1978); ע"א 3745/92 פיליפ פסקל נ' משה מזרחי פ"ד מח(2) 359, 363 (1993).

     

35. בבואו של בית המשפט לבחון את סבירות הפיצוי, הוא בוחן את החומרה של ההפרה, אם מדובר בהפרה יסודית, משך ההפרה, סוג החוזה ואופיו, התמורה החוזית המוסכמת וכל נתון נוסף שיש בו בכדי להשפיע על שיעור הנזק הצפוי (ראו: ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (23.08.2015)).

     

36. בהתאם להוראות סעיף 15 (ב) לחוק התרופות:

    "הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת חוזה".

     

37. לתובעים עמדה האפשרות לבטל את ההסכם בזמן סביר לאחר היוודע דבר ההטעיה, אך משיקוליהם הם, החליטו שלא לבטלו והוסיפו להתגורר בדירה. העובדה כי התובעים לא ביקשו לבטל את ההסכם עם גילוי הפגם גורעת מטענותיהם כי ככל שידעו פרט זה עובר לחתימה על ההסכם, לא היו מתקשרים בו.

     

38. התביעה דנן הוגשה לאחר שנה וחצי ממועד החתימה על ההסכם, לא לשם ביטול ההסכם אלא לשם קבלת פיצוי. התובעים ממשיכים להתגורר בדירה מושא התובענה, הפגם בבניין תוקן בשיפוץ והצדדים מסכימים כי התיקון הביא להשבחת המבנה אם כי לא בכך עניינינו (לא הוגשו חוות דעת או מסמכים בעניין זה). התובע הבהיר בחקירתו כי איננו מעוניין לקבל את הסעדים שביקש וציין כי: "אני כאדם ישר נאי לא רוצה חוץ מהסכום החזר ללא תוספת למרות עוגמת הנפש" (ראו: שורה 7 בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.17). לאור האמור שוכנעתי כי התובעים אינם חפצים לוותר על הדירה וכי בכוונתם להמשיך ולהתגורר בה.

     

39. לא מצאתי נכון לחייב את הנתבעת בסכום הפיצוי המוסכם שקבעו הצדדים בהסכם ביניהם וזאת מאחר ומדובר בסנקציה חריפה יתר על המידה בנסיבות העניין לאור הדברים שהבאתי בהרחבה לעיל. יחד עם זאת אני רואה מקום לחייב את הנתבעת במלוא עלויות השיפוץ, קרי את הנזקים אשר נגרמו לתובעים בעין.

     

40. באשר לנזק הלא ממוני, נטען כי התובעים סבלו קשות בעקבות השיפוץ במבנה שארך בין 10 -11 חודשים, תוך שהושמו במבנה פיגומים ובוצעו במקום עבודות בנייה שכללו עבודות בטון וטיח אשר פגעו באיכות חייהם. בגרסה זו תמך העד מר אלי מילנר (ראו: עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.17 שורות 20-23). לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בעניין זה, בהתחשב בהיקף השיפוץ ותקופת השיפוץ אני סבורה כי יש מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין מרכיב זה.

     

41. נוסף על האמור אציין כי אין בידי לקבל את טענת התובעים כי יש להשיב לידם סכום על סך 4445.36 ₪ ששילמו כריבית בגין הלוואה שנטלו לצורך תשלום עבור השיפוץ שכן לא צורפו מסמכים התומכים בטענתם כי במועד שבו הוחלט על שיפוץ המבנה מצבם הכלכלי של התובעים אילץ אותם לפנות בבקשה להלוואה ולא הוכחו נסיבות נטילת ההלוואה.

     

42. באשר לטענת הנתבעת כי יש לקזז סך של 82,000 ₪ מכל סכום אשר יפסק לטובת תובעים בגין הפרת "ההצעה לרכישת הדירה" עליה חתמו הצדדים ובגין עיכוב באישור הסכם המכר – דין טענה זו להידחות שכן לא הובאו כל ראיות בעניין. ההסכם בין הצדדים שנחתם ביום 3.12.13 מחייב את הצדדים והוראותיו הן העומדות להכרעה לפניי. כמו כן, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי יש לקזז מכל סכום שיפסק, תשלומים שונים ששולמו בגין מרכיבי שיפוץ הממ"ד או כל שיפוץ שאינו נוגע למעטפת הבניין . עדותו של העד אלי מילנר מלמדת כי לא ניתן להפריד את עלות מרכיבי השיפוץ - השיפוץ של מעטפת המבנה הוא עיקר השיפוץ שבוצע ובין היתר בוצעו שיפורים שונים עקב יתרה בתשלום לקבלן כאשר העלויות בגין עבודות אחרות היו זניחות (ראו: עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 20.4.17).

    סוף דבר

     

43. לאור המקובץ לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי הכולל את החזר עלויות השיפוץ על סך 28,946 ₪ בצירוף הצמדה מיום 24.4.14, עוגמת נפש בסך של 8,000 ₪, החזר אגרה והוצאות משפט על סך 4,500 ₪ ו - 5,500 ₪ שכר טרחת עו"ד (הסכומים כוללים מע"מ).

     

44. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

    ערעור על פי המועדים הקבועים בדין.

     

     

    המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ח, 06 יוני 2018, בהעדר הצדדים.