צ. נ' מוסך בזק חיפה בע"מ ואח'

1.בפני עתירה מנהלית ובה מבקש העותר לקבל סעד הצהרתי לפיו חוב הארנונה שאותו מבקשת המשיבה- עיריית חיפה (להלן: "העירייה") לגבות מהעותר התיישן, ולחלופין כי החלטת המשיבה לרשום את חוב הארנונה נשוא העתירה על שם העותר בטלה (void) וכי על המשיבה לחדול מפעולות הגבייה הננקטות על ידה כנגד העותר, ולחלופין כי חובות הארנונה הנטענים הינם חובותיה של המשיבה 1- מוסך בזק חיפה בע"מ (להלן: "מוסך בזק").

תמצית ורקע עובדתי

2.עניינה של העתירה בטענת העירייה שלפיה העותר רשום בספריה כמחזיק של נכס מס' 1127032 ברח' המוסכים 25 בחיפה (להלן: "הנכס") בתקופה מיום 1.1.2005 ועד ליום 1.7.05.

3.את קביעתה זו מבססת העירייה על הודעה בכתב שנמסרה לעירייה ביום 2.1.2005 (נספח א' לתשובת העירייה), בדבר שינוי מחזיק (להלן: "ההודעה"), חתומה בידי בהט כרמל אליה צורפו חלק מעמודי מהסכם שכירות שנערך ונחתם ביום 12.12.2014 בין מוסך בזק ובין העותר (להלן-"הסכם השכירות")ושלפיו העותר שוכר ממוסך בזק נכס ברח' המוסכים 27 חלקה 101 בגוש 11661 ,לתקופה של 24 חודשים החל מיום 1.1.05.

4.כבר בשלב זה אציין מספר עובדות שאני מוצא בהן חשיבות וכדלקמן:

4.1.לעתירה צורפו כאמור רק עמודים חלקיים של הסכם השכירות, ללא העמוד האחרון ובו חתימתו של העותר, ונראה כי גם לעירייה לא נמסר העתק מלא של ההסכם.

4.2.כתובת הנכס נשוא הסכם השכירות אינה תואמת את כתובת הנכס נשוא דרישת התשלום של העירייה -הסכם השכירות מתייחס לנכס ברח' המוסכים 27, בחלקה 101 גוש 11661, ואילו דרישת העירייה מתייחסת לנכס ברח' המוסכים 25, חלקה 25 בגוש 11661 (נספחים ה'1 – ה'12 לתשובת העירייה), ובהסכם השכירות החלקי שצורף אין כל אזכור למספר הנכס שצוין בהודעה.

4.3.מספר תעודת הזיהוי הרשום בהסכם השכירות אינו תואם את מספר הזיהוי של העותר, בהסכם השכירות נרשם מספר זיהוי 309605420, בעוד שמספר הזיהוי הנכון של העותר הוא 309665420, ובספרי העירייה נרשם העותר במספר זיהוי שגוי אחר- 309605426 (ראו נספח י' לתשובה).

4.4.הן בהסכם השכירות והן בהודעה, לא צוינה כתובת של העותר (למעט מספר תיבת דואר) וכן לא צוין מספר טלפון או כל אמצעי תקשורת אחר בו ניתן ליצור קשר עם העותר .

5.יוקדם ויודגש כי העותר טוען כי לא שכר מעולם את הנכס, לא החזיק בו, אין ולא היה לו כל קשר עם מוסך בזק, והוא מעולם לא חתם על הסכם השכירות שצורף להודעה.

העותר מעלה את הסברה לפיה נעשה שימוש שלא כדין בתעודת הזהות שלו שאבדה בסמוך למועד חתימת הסכם השכירות, והעותר צירף תדפיס של משרד הפנים המאמת את טענתו ולפיו בתקופה הרלוונטית הוגשה על ידו בקשה להפקת תעודת זהות חדשה עקב אובדן תעודת זהות קודמת.

6.מכל מקום, לטענת העירייה ביום 29.06.2005 ניתנה לה הודעה נוספת בדבר שינוי מחזיק, עליה חתם גם כן בהט כרמל, אשר כפי שהוצג בפניי מחזיק ב-99% ממניות מוסך בזק והוא הדירקטור היחידי בה, ושלפיה החל מיום 1.7.2005 שוכרת הנכס תהיה מוסך בזק כ.מ. בע"מ, ומן הראוי לציין כי מספר תיבת הדואר של השוכרת החדשה זהה למספר תיבת הדואר של מוסך בזק, כמופיע בהסכם השכירות.

7.בגין תקופת ההחזקה הנטענת של העותר (1.1.2005-1.7.2005), נצבר חוב העומד נכון למועד הגשת התשובה, על סך של 165,847 ₪.

8.אין מחלוקת בין הצדדים על כך שרק בחודש דצמבר 2015, קיבל העותר לידיו לראשונה דרישה לתשלום חוב מאת העירייה, ולטענתו הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה ידע החייב על קיומו של החוב הנטען.

9.לעומתו טוענת העירייה כי פעלה נגד העותר לאורך כל השנים ממועד היווצרותו של החוב , והעירייה צירפה לכתב התשובה תדפיס פעולות ממוחשב, מכתבי דרישה שהונחו בכתובתו של החייב בשנים 2009-2010, העתק צילומי של תשובות לצו עיקול שהתקבלו מחברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ וחברת ישראכרט משנת 2010 והעתק צילום עיקול במשרד התחבורה משנת 2014.

10.כעולה מטיעוני העירייה, החל משנת 2005 נשלחו על ידה התראות לעותר ואולם רק ביום 2.12.2009, נתגלה לעירייה כי קיימת טעות במספר תעודת הזהות של העותר ובעניין זה יודגש כי העירייה צירפה לתשובתה פירוט של הערה המופיעה בספרי העירייה (נספח "ט" לכתב התשובה) שבה נכתב כדלקמן:

"עפ"י בדיקה במערכת לפי ת"ז המעודכנת במערכת עולה אזרח בשם אחר. בבדיקה בחוזה השכירות ת"ז המופיע בחוזה: 309605420. בבדיקה ברשם הארצי לפי שם עולה אזרח יחיד בשם זה, ת"ז 309665420 אשר מעודכן בכתובת בן יהודה 10, חיפה 33064".

11.כנטען על ידי העירייה, בעקבות גילוי זה, עדכנה העירייה בספריה את מספר הזיהוי הנכון של העותר, ומכתבי ההתראה ודרישות התשלום בשנים 2009 ו-2010 נשלחו לכתובתו של העותר הרשומה במשרד הפנים.

12.בהקשר זה אציין כי העירייה צירפה לתשובתה צילום של תיבות הדואר המצויות בכתובת החייב, ועל פי דרישתי אף צורף העתק צבעוני של הצילום וכעולה ממנו אין רישום כלשהו המזהה את מי מתיבות הדואר עם החייב.

עוד אציין כי במכתב הדרישה שצורף כנספח "י'" לכתב התשובה נכתבה בראשו ההערה "להשאיר בכל מקרה", ובגוף המכתב סומן כי "הנמען לא נמצא בביתו, והדרישה נמסרה בתיבה מס' ____" ולא צוין מספר התיבה, ובתחתית המכתב נרשמה ההערה "לבקשת הצוותים לבניין הנ"ל אין מס' לכן צולמו רק התיבות".

13.העירייה טוענת גם כי בשנת 2014 היא ערכה חקירה כלכלית מקיפה שבה לא אותר העותר ובה צוין כי העותר רווק, ולא אותר מקום עבודה, או כתובת מגורים וגם עיקול נוסף שביצעה העירייה בשנת 2014 במשרד הרישוי , לא הניב כל תוצאה.

14.אין בתשובת העירייה הסבר כיצד בסופו של דבר אותר העותר בשנת 2015, וזאת נוכח ממצאי הדוח מחודש דצמבר 2014, אך כאמור לעיל אין חולק על כך שבדצמבר 2015 , קיבל העותר לידיו מכתב התראה.

15.כנגד טענות העירייה בדבר ההליכים שננקטו על ידה, טוען העותר כי התגורר ברח' בן יהודה 10 בחיפה במשך שלושה חודשים בלבד, ולאחר מכן היה חסר כתובת מגורים קבועה במשך מספר שנים, והעותר פירט בתצהירו את נסיבות חייו ובכלל זה העובדה שבין השנים 2001-2010 לא עבד באופן קבוע והיה מכור לסמים ואלכוהול.

16.עוד פירט החייב את המקומות בהם שהה בין השנים 2010-2012, שם עבר העותר טיפולי גמילה ושיקום ואף שימש כמדריך למכורים בסמים.

17.כמתואר בתצהיר החייב בשנת 2012 הוא הכיר את רעייתו הנוכחית והתחתן איתה בנישואים אזרחיים ביום 12.8.13 והחל מיום 1.8.2012 הוא עובד בצורה מסודרת ומתגורר בשכירות בבאר שבע, שם קיבל כאמור לראשונה בחודש דצמבר 2015 את מכתב ההתראה.

18.לאחר שהעותר קיבל את מכתב ההתראה, פנה בא כוחו כבר בחודש ינואר 2016 לעירייה, והעלה בין היתר טענת התיישנות וביקש לקבל את מלוא העובדות הרלוונטיות ביחס לחוב, ולאחר מכן התקיימה חלופת מכתבים בין העירייה ובא כוח העותר במהלך שנת 2016, ולאחר שטענות העותר נדחו על ידי העירייה, והעותר לא פרע את חובו, נקטה העירייה בחודש 3/17 בהליכי עיקול כנגד העותר, וביום 19.9.17 הוגש העתירה.

טענות העותר

19.לטענת העותר מכל השתלשלות העניינים שפורטה לעיל עולה כי חוב הארנונה נשוא דרישת התשלום של העירייה התיישן, וזאת כאשר דרישת החוב הראשונה שקיבל החייב הייתה כעשור לאחר התגבשות החוב.

20.העותר טוען כי אין במשלוח מכתבי התראה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, ובעניין זה מפנה ב"כ העותר גם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחודש פברואר 2012 לפיהן על הרשות לפעול בשקידה ראויה וסבירה לצורך גביית חובות ארנונה.

21.בנוסף נטען כי העירייה לא הייתה רשאית כלל לרשום את העותר "כמחזיק" וזאת נוכח אי ההתאמה בפרטי תעודת הזהות וכתובת הנכס, והיא גם לא הייתה מוסמכת להחליט כי אי ההתאמה במספר הזיהוי הינה "טעות סופר" והיה עליה לערוך בירור עם העותר ועם מוסך בזק בנושא ולחלופין היה עליה לפנות לבית המשפט.

22.בנוסף, טוען העותר כי קיים חשד שמוסך בזק עשו שימוש בפרטי זהותו, ולכן בכל מקרה התבקש בית המשפט לקבוע כי חוב הארנונה הינו חובה של מוסך בזק.

23.בטיעון בפני ובהשלמת הטיעון נטען על ידי ב"כ העותר כי דו"ח החקירה שנערך בשנת 2014 היה דו"ח רשלני, וכי העירייה אינה יכולה להצביע על הליכי גבייה אפקטיביים שננקטו על ידה.

24.בנוסף נטען כי יש לדחות את דרישת התשלום של העירייה מחמת שיהוי, ובנסיבות אלו גם לא ניתן "לרפא" את פגם השיהוי, על ידי טענת העירייה לפיה יש לייחס לעותר "ידיעה קונסטרוקטיבית" בדבר הליכי הגבייה שננקטו כנגדו, ובנוסף נטען כי חזקת "הידיעה הקונסטרוקטיבית" היא חזקה הניתנת לסתירה, ובמקרה שבפנינו עלה בידי העותר לסתור את החזקה ובמיוחד נכונים הדברים כאשר לא הוכחה זיקה או קשר כלשהו של העותר לנכס נשוא חוב הארנונה.

טענות העירייה:

25.בתשובתה, טוענת העירייה כי יש לדחות על הסף את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיים, וזאת בשל העובדה שהעותר בעתירתו ניסה ליצור מצג כאילו העירייה לא עשתה דבר משנת 2005 ועד לשנת 2015, בעוד שהעותר יודע כי בפועל העירייה פעלה בכל התקופה הנ"ל וזאת בכתובתו הרשומה של החייב במשרד הפנים.

26.כמו כן טוענת העירייה כי דין העתירה להימחק על הסף מחמת שיהוי וזאת הן מכוח "ידיעה קונסטרוקטיבית" של העותר בדבר הליכי הגבייה הננקטים כנגדו והמיוחסת לעותר לאור משלוח הודעות לכתובת מגוריו הרשומה במשרד הפנים, והן מכוח ידיעה בפועל וזאת מאחר ואין חולק על כך שכבר בחודש דצמבר 2015 ידע העותר על הליכי הגבייה הננקטים כנגדו ובכל זאת פנה לעירייה רק כשהוצא צו עיקול כנגדו, ועתירתו הוגשה רק קרוב לשנתיים לאחר מועד קבלת מכתב ההתראה.

27.באשר לטענת ההתיישנות, טוענת העירייה כי הליכי הגבייה שננקטו על ידה היה בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, וכי העירייה נקטה בהליכי גבייה סבירים אשר לא צלחו אך ורק בשל העובדה שהעותר עצמו מאשר כי לא התגורר בכתובתו הרשומה וכי שנים ארוכות היה נעדר כתובת.

28.בנוסף טוענת העירייה כי השיהוי בהגשת העתירה מונע מהעותר את האפשרות להעלות טענת התיישנות, וזאת מאחר והעותר החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות טענה זו, ובעניין זה מפנה העירייה לעע"מ 9130/11 יורשי המנוח יוסף סויסה ז"ל נ' עיריית רחובות (1.9.15).

29.העירייה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענת השיהוי המועלית על ידי החייב , לאחר שהוכח כי העירייה נקטה במשך שנים במאמצים רבים בכדי לאתר את החייב אשר מצדו לא טרח לעדכן את כתובתו במשרד הפנים והיה חסר כתובת במשך תקופה ארוכה, ולפיכך לא ניתן לטעון לחוסר מעש של העירייה, אשר בשל אשמת העותר לא הצליחה לאתרו .

30.העירייה טוענת גם כי לצורך רישום העותר כמחזיק בספרי העירייה, היא הייתה רשאית להסתמך על ההודעה והסכם השכירות שהוצג בפניה, וכי באם העותר טוען כי חתימתו על הסכם השכירות זויפה עליו ליזום הליך אזרחי כלפי מי שזייף את החתימה והנטל בעניין זה מוטל על העותר, והעירייה הפנתה בעניין זה לעת"מ 33098-10-13 מזרחי נ' עיריית תל אביב (13.11.2014 ) (להלן: "עניין מזרחי").

31.בהקשר זה טענה העירייה כי ההודעה בדבר העברת החזקה לעותר, נמסרה לה ממוסך בזק שהחזיק בנכס במשך שנים רבות ובנסיבות אלו לא ראתה העירייה כל סיבה לפקפק באותנטיות של הסכם השכירות, וכי לא התקיימו במקרה זה אותן נסיבות קיצוניות אשר על פי הפסיקה חייבו את העירייה לערוך בדיקות אקטיביות באשר לזהות המחזיק.

32.עוד טוענת העירייה כי העותר אינו רשאי כלל להעלות טענת "איני מחזיק" במסגרת העתירה והיה עליו להעלות טענות אלו במסגרת הליכי השגה וערר, ולא התקיימו במקרה זה אותן נסיבות מיוחדות (כגון שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית) המאפשרים לבית המשפט לדון בטענת "איני מחזיק".

33.בהשלמת הטיעון שהוגשה מטעם העירייה נטען כי בכל מקרה לא הייתה לעירייה ידיעה בפועל על כך שהעותר אינו מתגורר ברח' בן יהודה 10, וכן נטען כי הנחיות היועץ המשפטי בהן נקבעו כללים לעניין שיהוי בנקיטות פעולות גבייה על ידי רשות מקומית וההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון בנושא אינם חלים על המקרה שבפנינו.

דיון והכרעה

34.לאחר שעיינתי בכל טיעוני הצדדים, ובמסמכים אשר הוצגו בפניי, עלי ליתן הכרעתי ואדון תחילה בטענות המקדמיות שהועלו על ידי העירייה.

העדר ניקיון כפיים מצד העותר

35.לא מצאתי ממש בטענות העירייה בדבר חוסר ניקיון כפיים מצידו של העותר, ומוטב היה כי טענה זו לא היתה מועלית כלל. העותר צרף לעתירתו את מכתבי התשובה שקיבל מהעירייה ובהם פירוט כל טענות העירייה ביחס לפעולות שננקטו על ידה, ובנסיבות אלה אין כל בסיס לטענת העירייה לפיה העותר ניסה ליצור מצג מטעה שלפיו העירייה לא פעלה כנגד העותר במשך 10 שנים.

36.זאת ועוד, בניגוד לנטען על ידי העירייה, העותר פרט בתצהירו את היותו חסר כתובת במשך מספר שנים, ולפיכך, לא ברורה טענת העירייה לפיה העותר לא ציין נקודה זו בגוף העתירה.

שיהוי

37.באשר לטענת השיהוי שהעלתה העירייה, לצורך בחינתה ניישם את המבחן הדו-שלבי אשר נקבע בפסיקה וכדלקמן:

"נסכם את הדברים: בבואו לקבוע אם עתירה לוקה בשיהוי המצדיק לדחותה, נדרש בית המשפט לערוך איזון דו-שלבי: בשלב ראשון יבחן את רכיבי השיהוי –הסובייקטיבי (האשם) והאובייקטיבי (הנזק); ובשלב השני – המתקיים רק אם נמצא כי העתירה לוקה בשיהוי המטה את הכף לדחותה, יבחן בית המשפט אם הרכיב השלישי – אינטרס ההגנה על שלטון החוק (במובן הרחב) – מטה את הכף להידרש לה. אם ימצא שהתשובה לכך שלילית, או אז ידחה את העתירה מחמת שיהוי שדבק בה".

עע"מ 867/11 עיריית תל אביב יפו נ' אי.בי.סי. ניהול והחזקה בע"מ (28.12.14, פיסקה 30) (להלן: "עניין אי.בי.סי").

38.במקרה שבפנינו אקדים את המאוחר ואציין, כי גם אילו סברתי כי רכיבי השיהוי ה"סובייקטיבי" וה"אובייקטיבי" מטים את הכף לטובת דחיית העתירה מחמת שיהוי, עדיין הייתי סבור, כי אינטרס ההגנה על שלטון החוק במובנו הרחב, מטה את הכף לטובת שמיעת העתירה.

39.אפנה לדברים שנאמרו בעניין "אי.בי.סי" (פיסקה 28) ולפיהם:

"אכן, "תפקידו של בית המשפט לשמור על הגשמתו של שלטון החוק מחייב נקודת מבט כוללת, המביאה בחשבון לא רק את האינטרסים של בעלי הדין, אלא גם את עקרונות היסוד של שלטון החוק" (בג"ץ 1262/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' סיעת ש"ס, פ"ד סא(1) 185, 196 (2006)). ברוח דברים אלה ציין פרופ' זמיר, ביחס לרכיב השלישי של השיהוי:

"אפשר לומר אפוא כי שלטון החוק בהקשר זה הוא ביטוי נרדף לאינטרס הציבורי. לכן, ואף כי בית המשפט נוהג לדבר בהקשר זה על שלטון החוק כאחד היסודות (ולשיטתי – כחריג) לכלל השיהוי, מדויק יותר לדבר על האינטרס הציבורי, שהוא מושג רחב יותר, והוא מתאר נכון יותר את הפסיקה בעניין זה" (זמיר כרך ג, בעמ' 1951).

בגדרי שיקול זה נשקלים אפוא גם מקרים שבהם קיים אינטרס ציבורי בהבהרת המצב המשפטי, מתן הנחייה לרשות מינהלית בנושא חשוב או שיקולי צדק, הגינות ומידתיות".

40.במקרה שבפנינו מעלה העתירה, ובמיוחד טענות העירייה, סוגיות בעלות חשיבות הדורשות הבהרה ומתן הנחיות לרשות המינהלית ובכלל זה בשאלת סמכותה וזכותה של העירייה לאמץ ללא כל בדיקה הודעה בדבר שינוי מחזיק הנמסרת לידיה, ולעמדתי די בשאלה זו ובצורך במתן הנחיות כדי להצמיח אינטרס ציבורי של שלטון החוק במובנו הרחב המצדיק את שמיעת העתירה , גם אם התקיימו יתר יסודות השיהוי.

לא למותר לציין, כי יש ליתן גם בבחינת שאלת השיהוי את המשקל הנדרש לכך שזכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית חשובה אשר בתי המשפט "מצווים להקפיד בה ולהקנות לה משקל ניכר באיזון מול האינטרסים המתנגשים" (עניין "אי.בי.סי" פיסקה 14 וכל האסמכתאות המפורטות שם).

41.בנוסף, אני סבור כי לא התקיים במקרה זה יסוד השיהוי האובייקטיבי ובעניין זה טוענת העירייה, כי בשל השיהוי הרב בהגשת העתירה העירייה היא אינה יכולה לפנות היום למוסך בזק או לכל צד ג' לא ידוע אחר ולטענת העירייה "חרב ההתיישנות מתנוססת מעל צווארה".

42.אינני מקבל את טענת העירייה אשר נטענת מבלי שהעירייה הציגה ראיה כלשהיא לכך שלא ניתן לאתר היום את מוסך בזק, אשר החזיק בנכס במשך שנים מרובות ביותר, או את מר כרמל בהט, אשר מסר את ההודעה בדבר שינוי המחזיק לעירייה(והעותר הציג אישור מסירה של העתירה לבהט), וגם ספק בעיניי באם אכן קיימת בעיית התיישנות, כנטען על ידי העירייה, באם ייקבע כי ההודעה שנמסרה על ידי כרמל בהט בשם מוסך בזק, היתה הודעת כזב.

43.זאת ועוד, וכפי שיפורט להלן, העירייה לא נקטה בפעולה ממשית כלשהיא לאיתור העותר או לגביית החוב, לכל הפחות בין השנים 2005 עד 2010, וכעולה מתדפיס המחזיקים שצרפה העירייה (נספח ד' לתשובה), עד סוף שנת 2009 מוסך בזק עוד החזיק לסירוגין בנכס, וממילא אילו היתה עורכת העירייה את הבירורים המינימליים הנדרשים, בין היתר עם מוסך בזק במועד סביר, ניתן להניח כי העירייה לא היתה ניצבת מול הקשיים שעליהם היא מצביעה היום,ואין לקבל את טענת העירייה לפיה העותר הוא ש"אשם" בסיכון בפניו עומדת העירייה, ואם בוחנים את השתלשלות העניינים ואת הפרק הממושך שבו בכל מקרה בחרה העירייה "לישון על זכויותיה", אינני סבור כי יהיה זה מן הצדק בנסיבות אלה לדחות על הסף את העתירה בשל השיהוי הנטען כלפי העותר, וזאת כאשר העירייה עצמה לא פעלה כנדרש לגביית החוב במשך שנים ארוכות (ראו בעניין זה: עע"מ 8968/14 יצחק שטרית נ' עיריית טבריה (31.8.17 פיסקה 22)).

44.לאור האמור לעיל, אין צורך להרחיב בדיון בשאלת השיהוי ה"סובייקטיבי". אציין רק, כי אינני סבור כי ניתן לקבל את טענת העירייה לפיה במסגרת תקופת השיהוי ניתן למנות גם את כל התקופה שבה מיוחסת לעותר "ידיעה קונסטרוקטיבית" בדבר הליכי הגבייה , ושבה אין מחלוקת על כך שהעותר לא ידע בפועל על הליכי הגבייה, ולעמדתי חשיבותה של זכות הגישה לערכאות מחייבת כי יש לזקוף לחובתו של העותר רק את התקופה שבה ידע בפועל על הליכי הגבייה.

בשים לב לפניית העותר אל העירייה באמצעות בא כוחו ממש בסמוך למועד קבלת מכתב ההתראה הראשון בחודש מרץ 2015 , אני סבור כי טענת השיהוי יכולה להיות מועלית לכל היותר ביחס לתקופה מחודש אוקטובר 2016, מועד בו נדחו סופית טענות העותר על-ידי העירייה, ועד למועד הגשת העתירה וביחס לתקופה הזו אני סבור, כי יש ליתן משקל ראוי גם לנסיבותיו האישיות של העותר אשר פורטו בהרחבה בתצהירו ושלפיהם, לאחר שנים ארוכות שבהן ניהל העותר אורח חיים לא נורמטיבי של התמכרות לסמים ואלכוהול, השתקם העותר והחל משנת 2012 התחתן ועבד בעבודה קבועה) ובנסיבות אלה ניתן לגלות הבנה לקושי של העותר להתמודד עם טענה לחובות בהיקף עצום שהעלתה העירייה והמתייחסים לאירועים שארעו לפני למעלה מעשור, ואין להחמיר, לעמדתי, יתר על המידה עם העותר בהתייחסות לשאלת השיהוי ה"סובייקטיבי", ובעניין זה אפנה גם לעניין "אי.בי.סי"(פסקה 24), שם הושארה בצריך עיון השאלה, האם שאלת המועד בו הייתה צריכה להיות מוגשת העתירה הנבחנת בשלב השיהוי הסובייקטיבי צריכה להיבחן בהתאם לתכונותיו ומאפייניו האישיים של העותר או שמא על פי מבחן "האדם הסביר" הנמצא בנעליו של העותר.

45.לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת השיהוי שהעלתה העירייה.

אי מיצוי הליכי השגה וערר

46.העירייה טוענת כאמור לעיל, כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בטענת "איני מחזיק" שמעלה העותר וכי על העותר היה להגיש השגה למנהל הארנונה ולאחר מכן לנקוט במידת הצורך בהליכי ערר.

47.סעיף 3 (א)(3)(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו – 1976 (להלן – "חוק הערר") ,מקנה לבית המשפט סמכות לדון בטענת "איני מחזיק" גם אם טענה זו לא הועלתה תחילה בהליכי השגה וערעור.

48.באשר למקרים בהם יפעיל בית המשפט את סמכותו ויאפשר את העלאת הטענה, על אף ש"דרך המלך" הינה דרך ההשגה והערר נקבעו בפסיקה שני חריגים האחד חקיקתי והשני פסיקתי.

החריג החקיקתי הינו החריג הקבוע כאמור בחוק הערר ואשר מקנה כאמור לבית המשפט שיקול דעת לאפשר העלאת טענת "איני מחזיק" ובמסגרת שיקול דעת זה יתן בית המשפט את המשקל הראוי למידת מודעותו של העותר ואפשרותו לנקוט בהליכי השגה וערר ובפסיקה נדחתה טענת שיהוי במקרה ובו טען העותר כי לא ידע כלל על קיומו של חוב ארנונה ועל אפשרותו להגיש הליכי השגה וערר, וכן למידת עיוות הדין שתגרם לו באם תחסם דרכו לערכאות שיפוטיות.ראו לעניין זה עת"מ (ת"א) 49056-01-14 אלימאל בע"מ נ' עיריית תל אביב (1.6.16) עמ' 10 לפסק הדין ,וכן עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' נילי קורן (31.5.16), פיסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן.

החריג הפסיקתי, הינו החריג המאפשר לבית המשפט להכריע במחלוקת המיועדת לפי חוק הערר למסלול ההשגה והערר עם מדובר במקרה בשל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחד (ראו בר"ם 7618/16 עיריית תל אביב יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (4.12.16 , פסקה 13)

ויודגש כי בפסק הדין הנ"ל מפנה בית המשפט דווקא לעמדתה של כב' השופט ארבל בעע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב (5.5.10 פסקה 1 לפסק דינה)(להלן- "עניין בנימין"), אשר הביעה את עמדתה לפיה שיקול הדעת של בית המשפט במתן האישור להעלאת טענת "איני מחזיק" צריך להיות רחב , וזאת בניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז) באותו פסק דין.

50.לעמדתי, המקרה שבפני הינו מסוג המקרים שבו מוצדק על פי הפסיקה לאפשר לעותר להעלות טענת "איני מחזיק" בפני בית המשפט וזאת ממספר טעמים.

ראשית, בשל העובדה שהעותר מעלה טענה משפטית לפיה העיריה לא היתה רשאית מלכתחילה לרשום את העותר כמחזיק בספרי העיריה, זאת על סמך הנתונים והמסמכים שהיו בפניה ואשר צורפו כולם לעתירה ולתשובה, ושאלה זו הינה במהותה שאלה משפטית שאינה דורשת בירור עובדתי מורכב, ובנסיבות אלו לא צריכה להיות מניעה לאפשר את הדיון בה בבית המשפט.

שנית, העותר כאמור טוען כי לא ידע כלל על חובות הארנונה וממילא לא יכל למצות הליכי השגה וערר, וטענה זו לכשעצמה הספיקה בעניין "קורן" כדי לדחות את טענת מיצוי ההליכים, והיא מקבלת משנה תוקף במקרה שבפנינו שבו העירייה לא הציגה אסמכתא כלשהי לכך שהודעת השומה ודרישות התשלום השוטפות הומצאו לעותר בדרך כלשהי בשנת 2005 או בסמוך לכך.

שלישית, אני סבור כי מניעת דרכו של העותר מלהעלות טיעוניו בנסיבות בהן ידע בפועל לראשונה על החוב הנטען למעלה מעשור לאחר מועד היווצרותו, תגרום לעותר עיוות דין חמור שאינו מוצדק בנסיבות העניין.

רביעית, וכפי שציינתי לעיל, אני סבור כי התיק שבפני מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הספציפי של העותר וגם מטעם זה אני סבור שאין לחסום את דרכו מלהעלות טענת "איני מחזיק" בפני בית המשפט.

רישום העותר כמחזיק בספרי העיריה

51.כידוע החבות לשלם ארנונה לרשות המקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס המוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או פנסיון".

52.בסעיפים 325 ו – 326 לפקודת העיריות נקבעה החובה של הבעלים או המחזיק בנכס ליתן הודעה לעירייה בדבר שינוי המחזיק בנכס, ובהם נקבע כי כל עוד לא נמסרה הודעה כאמור, יחוייב הבעלים או המחזיק הרשום בספרי העיריה בארנונה בגין הנכס.

53.המקרה שבפנינו מעלה את השאלה האם חלה חובת בדיקה כלשהיא על העיריה בנוגע לאמיתות או תקפות הודעה על שינוי מחזיק הנמסרת לידה.

54.בפסיקת בית המשפט העליון נקבע לא אחת כי יש להקל עם העירייה בכל הנוגע לחובת הבדיקה המוטלת עליה באשר לזהות "המחזיק" בפועל בנכס ובמסגרת פסיקה זו נקבע גם כי ככלל רשאית העיריה להסתמך על הודעות בדבר שינוי מחזיק הנמסרות לידיה.

55.כך בע"א 739/89 מיכקשווילי ואח' נ' עירית תל אביב יפו (18.6.91, פסקה 6) נקבע כי :

"ניכר בפקודת העיריות [נוסח חדש], כי מגמתה שלא להכביד על עיריה יתר על המידה באיתור הגורם המהווה "מחזיק" לגבי נכס מסויים לצורך תשלום הארנונה בדרך כלל רשאית היא להסתמך על רישום ועל הודעות מתושביה בדבר שינויי המצב". (דגש שלי ש.מ.)

וראו גם בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08, פסקאות 26-30) (להלן: עניין "דור אנרגיה").

56.בענין זה מפנה ב"כ העיריה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין "מזרחי" (פסקה 23 ) שם נקבע כי :

"אני סבורה כי ככלל, רשאית העיריה לקבל הודעות בדבר העברת חזקה וליישם את האמור בהן, אלא אם כן קיימות נסיבות חריגות המעוררות – על פני הדברים ובלא צורך בחקירה ודרישה – חשד מבוסס כי להודעה אין בסיס. אולם, כאשר מוגש לעיריה הסכם שנחזה להיות חתום על ידי משכיר ושוכר, ועולה ממנו על פניו כי החזקה בנכס עברה מידיו של המשכיר לידיו של השוכר, רשאית העיריה לשנות את רישומיה, ולציין את השוכר כמחזיק בנכס.

מובן כי אם מי שנחזה להיות שוכר מכוח הסכם שכירות טוען כי חתימתו זויפה, הוא רשאי לנקוט בהליכים כדי להוכיח זאת. אם מוצג לעיריה מסמך מחייב (כגון פסק דין של בית המשפט בהליך אזרחי), ממנו עולה כי מי שנחזה להיות חתום על הסכם שכירות – איננו חתום עליו, אין ספק כי על העיריה ליישם את האמור בפסק הדין ולשנות את רישומיה, והדברים ברורים.

השאלה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים היא מי צריך ליזום הליך במסגרתו תיבחן שאלת האותנטיות של ההסכם – האם הנישום, שהעיריה טוענת שהחזקה הועברה אליו או העיריה (לאחר שהנישום פונה אליה וטוען כי החתימה הנחזית להיות חתימתו היא מזויפת). כעולה מהאמור לעיל, אני סבורה שככלל – החובה לערוך בירור (בין אם בדרך של השגה או בהליך אזרחי מול מי שלפי הטענה זייף את החתימה) חלה על הנישום ולא על העיריה" (פסקאות 23-24).

57.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור(עע"מ 8994/14 מזרחי נ' עיריית תל אביב 13.11.2016 ), ובמסגרתו הציעו שופטי בית המשפט העליון למערערת לחזור בה מהערעור תוך שהם מביעים דעתם על כך שההליך המתאים לבירור טענת הזיוף, שהועלתה על ידי המערערת תבורר כהליך אזרחי ולטענת העירייה בכך אישר בית המשפט העליון את קביעות בית המשפט המחוזי בענין "מזרחי".

58.דברים ברוח דומה נאמרו על ידי כב' השופט רובינשטיין בענין "בנימין" שבו נדחתה טענת העותר אשר העלה טענה דומה לענייננו שלפיה הוא מעולם לא החזיק בנכס נשוא העתירה, וכי חתימתו של הסכם השכירות זוייפה, ובענין זה ציין כב' השופט רובינשטיין:

"ואולם, אין זה המקרה שבפנינו. המערער הודיע אך בשנת 2005 כי אינו מחזיק בנכס , ולא הביא כל תמיכה לטענתו בדבר זיוף חתימתו. אין די בטענה בעלמא כדי לפטור את המערער מתשלום ארנונה, שאחרת יוכל כל מאן דהוא לטעון טענות מטענות שונות, והעיריה תדרש לערוך בדיקות ולהכריע בטענות , משל היתה גוף מעין שיפוטי. משכך , ככל שיש בפי המערער טענות כלפי בעלי הנכס, אם בטענת זיוף ואם בטענה אחרת, האכסניה המתאימה לטענות אלה היא במסגרת תביעה אזרחית אל מולם. בשונה מן האמור לגבי ידיעה קונקרטית של העיריה באשר לשינוי בהחזקת הנכס, מסופקני אם יש להטיל על העיריה כגון דא, מקום שבטענה בלבד עסקינן , מעקב אם אכן חוזה הידוע לה נסתיים או שמא הוארך, אחרת מותחים אנו יתר על המידה את חובותיה". (פסקה "כו").

וראו גם ע"א (ת"א) 24223-05-16 עיריית תל אביב יפו נ' אר. אט. חשמל (אילת) בע"מ 14.11.17,(פסקה 17), שם מדגיש בית המשפט כי בחינת שאלת החזקה בנכס הינה לאור הסעיפים הספציפיים והחזקות וההקלות הקיימות לטובת הרשות המקומית ולא על פי כללי הזיוף ונטלי ההוכחה "הרגילים".

59.ואולם לעמדתי, יש לאמץ גישה מתונה יותר מזו שהובעה בענין "מזרחי" ואשר ממנה עולה לכאורה כי העירייה משמשת מעין "חותמת גומי" המאשרת ללא כל בדיקה הודעות בדבר שינוי מחזיק הנמסרות לידה (למעט מקרים בהם עולה חשד מבוסס לקיומו שלפגם בהודעה), ובהתאם אני סבור כי יש לסייג בנסיבות מסויימות את הקביעה לפיה נטל הראיה להוכחת טענת זיוף בנוגע לחתימת נישום על ההסכם מכוחו הוא נרשם כמחזיק בספרי העירייה לעולם יחול על הנישום.

חובת העירייה להסתמך על תשתית ראייתית נאותה

60.כפי שנפסק לא אחת:

"כלל הוא, כי רשות מינהלית סבירה נדרשת לקבל החלטותיה על יסוד תשתית של עובדות (זמיר, כרך ב, בעמ' 733). קביעת תשתית העובדות מחייבת קיומם של ארבעה מבחנים: איסוף נתונים סביר בנסיבות המקרה; הבחנה, במהלך איסוף הנתונים, בין נתונים השייכים לענין לבין נתונים שאינם נוגעים אליו, תוך דחיית הנתונים מן הסוג האחרון; התבססות על נתונים שאדם סביר, או רשות סבירה, היו סומכים עליהם לצורך קבלת ההחלטה; וקיום תשתית ראייתית מבוססת במידה מספקת לצורך קבלת ההחלטה, על פי מהותה. לצורך מבחן אחרון זה, נתון בידי הרשות המינהלית שיקול דעת רחב, להעריך כיד המומחיות הנתונה לה, את המשמעות והמשקל של הנתונים שבפניה (בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 423-425 (1994)".

בג"צ 10907/04 ישראל סולודוך ו-70 אח' נ' עיריית רחובות פ"ד סד(1) 331,פסקה 31 (2010).

61.לעמדתי , גם הגישה המקלה שצויינה לעיל ביחס להיקף הבדיקות שצריכה העירייה לבצע בבואה לרשום שינוי מחזיק על סמך הודעה שנמסרה לה אינה יכולה לשחרר אותה מחובתה הבסיסית, כפי שנקבעה בפסיקה ,לבסס את החלטותיה על תשתית עובדתית ראויה.

62.אמנם נכון הוא כי ההליך המנהלי מצוי במתח מתמיד בין חובת הרשות המנהלית לאסוף תשתית עובדתית נאותה ובין שיקולי יעילות ,ואני ער לצורך הקיים משיקולי יעילות שלא להכביד יתר על המידה על העיריה הנדרשת לטפל באופן שוטף בשינוי המחזיקים בתחומה , וצורך זה מצדיק הקלה מהותית בחובת הבדיקה שיש להטיל על העירייה בעת שהיא מקבלת הודעה על שינוי מחזיק, אך עדיין לעמדתי, אין מקום לפטור את העיריה מחובת הבדיקה המינימלית הנדרשת, ואשר אינה כרוכה במאמץ של ממש מצד העירייה , של התשתית העובדתית העולה מההודעה על שינוי מחזיק.

63.ובמה דברים אמורים? – לעמדתי, כאשר מוגשת לעירייה הודעה על שינוי מחזיק, קיים אינטרס ברור של העיריה, ובהתאם קיימת גם חובה על העירייה לוודא כי קיימת התאמה וודאות מלאה הן בנוגע לפרטי הנכס נשוא ההודעה והן בנוגע לפרטי המחזיק ה"חדש".

לפיכך וכדרישה מקדמית העירייה אינה רשאית לצורך שינוי מחזיק להסתפק בהודעה בלבד, אלא עליה לדרוש (כפי שנעשה במקרה שבפנינו), כי להודעה יצורף הסכם העברת הזכויות (הסכם מכר, הסכם שכירות וכיוצא בזה) החתום בידי המחזיק "החדש".

64.באשר לפרטי המחזיק החדש , לטענת העירייה מנוסחם של סעיפים 325-326 לפקודת העיריות לא עולה חובה של העיריה לדרוש כי בהודעה יימסר גם מספר תעודת הזהות של המחזיק החדש אך אינני מקבל טענה זו ,וקיים אינטרס ברור של העירייה ובהתאם חלה על העיריה גם החובה לוודא כי פרטי המחזיק החדש מלאים וברורים באופן המבטיח כי המחזיק החדש הינו אכן אישיות משפטית קיימת, אחת ויחידה ( דהיינו יחיד או תאגיד שלא ניתן לטעות לגבי זהותו) שאליה תוכל להפנות העיריה את חיובי הארנונה ובהתאם נדרש כי בהסכם העברת הזכויות ובהודעה יצויינו מלוא פרטיו של המחזיק החדש לרבות תעודת הזיהוי או מספר התאגיד.

65.לאחר קבלת ההודעה כל שנדרש מהעירייה הוא לוודא כי פרטי המחזיק המופיעים בהודעה תואמים לפרטים המופיעים בהסכם העברת הזכויות, וכי פרטים אלו משקפים אישיות משפטית קיימת ויחידה כאמור לעיל.

כעולה מכתב התשובה, בידי העיריה כל הכלים הנדרשים לביצוע הבדיקה האמורה וזאת באמצעות מרשם התושבים שאליו מחוברת העיריה.  

66.כל האמור ביחס לפרטי זהותו של המחזיק, נכון גם ביחס לפרטי הנכס המוחזק, וחלה חובה על העירייה לוודא כי קיימת התאמה מלאה בין פרטי הנכס המופיעים בהסכם העברת הזכויות , ובין פרטי הנכס המצוינים בהודעה, ובין פרטי הנכס המופיעים בספרי העירייה .

67.עוד אני סבור כי במקרה ומתעורר ספק או אי בהירות כלשהי , באשר לפרטי המחזיק החדש או הנכס, לעיריה ישנו אינטרס מובהק ובהתאם קמה גם חובה על העיריה לדאוג להסרת הספקות כבר בשלב רישום שינוי המחזיק , וזאת בדרך של יצירת קשר עם המחזיק החדש או לחלופין בדרך של משלוח הודעה מתאימה שתגיע לידיו של אותו מחזיק ושבו תנתן למחזיק הודעה בדבר רישומו כמחזיק בספרי העירייה בנכס נשוא ההודעה.

68.בעניין זה אני מצטרף להערתו של כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז) בענין "בנימין" (פסקה כז), אשר מתאימים ויפים למקרה שבפנינו. שם קובע כב' השופט רובינשטיין :

"לבסוף , אבקש להצטרף להערתה של סגנית הנשיא רובינשטיין בדבר הפגמים שנפלו בהתנהלותה של המשיבה, ובפרט להערתה כי משהועברה החזקה בנכס על שם המערער, מן הראוי היה כי יודיע לו על כך. באופן תאורטי יכול להיווצר מצב בו פלוני יודיע בכזב לעיריה שהנכס בבעלותו הושכר לאלמוני ואילו האלמוני לא יהיה מודע לדבר עד אשר יחוייב בתשלום הארנונה. הודעה למחזיק הנטען על העברת רישום הוחזקה יכולה למנוע זאת, כמו גם טענות שונות מפי המחזיק."

69.לעמדתי , המלצתו של כבוד השופט רובינשטיין בענין "בנימין" הופכת להיות חובה החלה על העירייה ,במקום בו קיים ספק או אי בהירות ביחס לפרטי המחזיק החדש או הנכס ,לוודא עם המחזיק החדש, את ידיעתו על ההודעה שנמסרה בעניינו לעירייה , והעירייה אינה רשאית לרשום מחזיק חדש בספריה , מקום בו קיים ספק שלא הוסר באשר לתקפות ההודעה שנמסרה לה בדבר שינוי מחזיק .

70.ויודגש כי בקביעה לעיל אין בכדי לפגוע ביעילות עבודתה או ביכולת הגבייה של העירייה, שהרי בהתאם להוראות פקודת העיריות , כל עוד לא נרשמה ההודעה על שינוי המחזיק, נותר המחזיק הקודם אחראי בפני העירייה לתשלום חובות הארנונה וממילא העירייה גם יכולה "לגלגל" את נטל הסרת הספק על המחזיק הנוכחי המבקש לרשום שינוי מחזיק. 

יישום האמור על המקרה שבפנינו

71.כפי שפורט לעיל , במקרה שבפנינו היו בפני העירייה מספר אינדיקציות , אשר הצביעו לכל הפחות על ספק בדבר תקפותה של ההודעה על שינוי המחזיק , ובכלל זה הטעות שהייתה קיימת במספר תעודת הזיהוי , והעירייה עצמה כאשר ערכה בדיקה גילתה כי מספר תעודת הזיהוי שנרשם בספריה מצביע על אדם אחר מהעותר, אי ההתאמה בין פרטי הנכס שהופיע בהודעה ובהסכם השכירות, לבין מספר הנכס שצוין בהודעה על שינוי מחזיק, ולעמדתי גם העובדה שבהודעה לא צוינו פרטי כתובת או פרטים כלשהם המאפשרים לעירייה ליצור קשר עם העותר , כל אלו היו חייבים "להדליק נורה אדומה " אצל העירייה , ובהתאם חלה חובה על העירייה לדרוש מנותן ההודעה לקבל אישור של המחזיק החדש בדבר ידיעתו והסכמתו לרישומו כמחזיק בספרי העירייה, ולכל הפחות חלה חובה על העירייה למסור לידי העותר הודעה בדבר רישומו כמחזיק בספרי העירייה .

72.העירייה לא עשתה דבר מכל אלה ,ובנסיבות שנוצרו עמדתי היא כי העירייה לא הייתה רשאית לרשום את שינוי המחזיק בספריה , ובהתאם רישומו של העותר מלכתחילה כמחזיק בנכס אינו תקף ולא ניתן להטיל על העותר חיוב מכוחו.

73.בכל מקרה , העירייה לא הייתה מוסמכת או רשאית להחליט על דעת עצמה כי מאחר ובהודעה נרשם מספר נכס מסוים היא רשאית לחייב את העותר בגין נכס זה , וזאת למרות שכתובתו שונה מכתובת הנכס שצוינה בהסכם השכירות , והעירייה לא הייתה רשאית לתקן על דעת עצמה בספריה את מספר תעודת הזהות שהופיע בהסכם השכירות , וזאת לאחר למעלה מ-5 שנים לאחר מועד קבלת ההודעה, על מנת להתאים את מספר תעודת הזיהוי לשמו של העותר, ולאחר שגילתה כאמור בסעיף 10 לעיל , כי מספר תעודת הזהות הרשום בהודעה מצביע בכלל על אדם אחר.

74. גם אם אניח לצורך הדיון כי יש לקבל את טענת העירייה לפיה אי ההתאמות האמורות לעיל הינן בגדר "טעות סופר" שהעירייה הייתה רשאית לתקנן אף ללא צורך בקבלת אישור המחזיק החדש ,עדיין אני סבור כי במקרה שכזה , שבו לא הייתה מלכתחילה בידי העירייה הודעה תקינה למראה ושלמה על שינוי מחזיק, באם מועלית טענת זיוף על ידי המחזיק לכאורה , נטל הראיה במקרה שכזה יחול על העירייה ולא על הנישום, והעירייה היא שתדרש להוכיח את זיקתו בפועל של המחזיק הנטען לנכס .

75.ויודגש כי בהטלת נטל הראיה על העירייה במקרה שכזה , אין משום החמרה עם העירייה אלא בסה"כ החלה של כללי נטל הראיה "הרגילים" שלפיהם:

"בענין זה נקבע בפסיקה כי הנטל להוכיח שחוזה איננו אותנטי , שעה ששני הצדדים למשפט אינם צדדים ישירים לחוזה – הוא על הטוען לזיוף...זאת בניגוד למצב שבו אדם מתכחש לחתימתו שלו על מסמך – שאז שומה על הצד שכנגד להוכיח את אמיתותו..." ע"א 45/15 חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (15.5.17, פסקה 13).

76.לעמדתי , העברת נטל הראיה לכתפיו של הטוען לזיוף מסמך שמכוחו נרשם כמחזיק , מוצדקת מקום בו הסתמכה העירייה בעת רישום המחזיק על הודעה ברורה שאין בה שום ספקות, ואולם מקום בו נעשה הרישום על סמך הודעה פגומה כמו במקרה שבפנינו , אין העירייה זכאית להנות מהחזקות וההקלות העומדות לטובתה .

77.מאחר והעירייה לא הביאה ראיה כלשהי אשר יכולה להצביע על זיקה או קשר כלשהו של העותר לנכס,או ראיה כלשהי באשר לאותנטיות של חתימת העותר על הסכם השכירות, ולמעשה גירסתו המפורטת של העותר שנתמכה בתצהירו לא נסתרה בדרך כלשהי , יש לקבל את טענת העותר לפיה מעולם לא החזיק בנכס וכי לא חתם על הסכם השכירות .

78.למעשה די באמור לעיל , בכדי לסיים את הדיון בעתירה , אך אדרש בכל זאת לטענת השיהוי וההתיישנות שהעלה העותר , מאחר ולעמדתי גם בטענות אלו של העותר יש ממש.

התיישנות

79.כפי שפורט לעיל, חובות הארנונה נשוא המחלוקת בתיק זה, הינן בגין שנת 2005 ,ומכתב התראה נמסר לראשונה לידיו של העותר בשנת 2015 .

80.לטענת העותר בנסיבות אלו, כל חובות הארנונה התיישנו, וכנגד טענה זו מצביעה העירייה על הליכים שונים שננקטו על ידה, אשר קוטעים לטענתה את "מירוץ ההתיישנות".

81.אציין רק כי לאחר שדחיתי את טענת השיהוי שהעלתה העירייה ממילא נשמט הבסיס גם מטענת העירייה לפיה העותר החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות

82.בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין "נסייר", אין חולק על זכותו של נישום – "...מי שכנגדו מתנהלים הליכי הגבייה המנהליים – להגיש עתירה מנהלית נגד הרשות הנושה ולטעון במסגרתה כי החוב כלפיה התיישן, זו תמציתה של ההלכה שנפסקה בעניין נסייר..." (עניין "קורן" פסקה 12).

83.על הרציונל העומד בבסיס מתן האפשרות לנישום להעלות במסגרת עתירה מנהלית המוגשת על ידו כנגד רשות מנהלית , טענת התיישנות ביחס לחובות ארנונה עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין נסייר(פסקה 28 ) שם קבעה כי:

"ככלל,בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה; הנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף; ואשר לאינטרס הציבורי – אמנם, חסימת תביעת הרשות בטענת התיישנות פוגעת באינטרס הציבורי לממש את גביית המס במלואה; עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה עומדת כנגד שיקולי היציבות והוודאות המושגים בהחלת תקופת ההתיישנות האזרחית על תביעות הרשות למימוש הגבייה. "

 84.במאמר מוסגר יודגש כי העתירה שבפנינו עניינה בהליכי גבייה "אקטיביים" וביחס להליכים אלו לא חלה המגבלה אשר נקבעה בדעת הרוב בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, (פורסם בנבו 15.4.15, פסקאות 41-42) (להלן: "עניין סלומון") לפיה ההלכה שנקבעה באותו פסק דין אשר עסק בהליכי גבייה "פסיביים", תחול רק ביחס לחובות שיצברו לאחר פסק הדין בעניין "סלומון" ולא ביחס לחובות שנצברו עד מועד פסק הדין, ולפיכך טענת ההתיישנות רלוונטית לענייננו.

מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בענייני ארנונה

85.לאור האמור לעיל , יכול העותר במקרה שבפנינו להעלות טענת התיישנות לגבי כל חוב ארנונה שחלפו למעלה מ-7 שנים ממועד תחילת מירוץ ההתיישנות ביחס אליו אשר החל בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח- 1958,ביום בו נולדה "עילת התובענה" ובמקרה שבפנינו ביום בו יכלה המשיבה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים כנגד העותר , ומהו מועד זה?- בענין זה עלינו לפנות לסעיף 274 ג' לפקודת העיריות הקובע כי העירייה היא שתקבע את המועדים לתשלום הארנונה , ולהוראות סעיפים 300 ו- 306 לפקודת העיריות הקובעים את חובת הנישום לשלם את הארנונה במועד שנקבע ואת זכותה של העירייה לדרוש מנישום אשר לא שילם את הארנונה לאחר שחלפו 15 יום ממועד התשלום שנקבע כי ישלם את חובו וזאת בתוך 15 יום ממועד קבלת דרישה .

בהתאם לסעיף 4(1) לפקודת המיסים (גביה) רשאית הרשות המנהלית לנקוט בהליכי גבייה מנהליים לאחר חלוף 15 יום מהיום שבו היה הנישום מחויב לשלם את הסכום הנדרש ממנו לאחר שנשלחה אליו דרישה כאמור בכתב,ולפיכך "עילת התובענה" דהיינו זכאות הרשות המנהלית לנקוט בהליכי גבייה ביחס לחיובי ארנונה "נולדת" למעשה לאחר 30 יום ממועד התשלום שנקבע על ידי העירייה הרלוונטית,דהיינו לאחר חלוף 15 יום ממועד התשלום שנקבע ולאחר חלוף תקופת 15 הימים שנקבעה לתשלום בדרישה שנשלחה לנישום לתשלום חוב ארנונה.

86.במקרה שבפנינו , העירייה לא הציגה את צו הארנונה או את מכתבי הדרישה ,אך בהנחה שהעירייה אכן שלחה מכתבי התראה כנטען על ידה, מיד לאחר שהעותר לא שילם במועד את תשלומי הארנונה, עילת התובענה בגין כל תקופת חיוב נולדה כ-30 יום לאחר מועד החיוב,דהיינו לכל המאוחר בחודש אוגוסט 2005 ולפיכך חוב הארנונה המיוחס לעותר התיישן לכל המאוחר בחודש ספטמבר 2012, אלא שהעירייה טוענת כי נקטה בהליכי גבייה מנהליים במשך השנים ולפיכך יש לבחון , האם יש בהליכים אלו כדי לעצור את "מירוץ ההתיישנות".

עצירת מירוץ ההתיישנות בשל הליכי גבייה מנהליים

87.לצורך הכרעה בשאלת עצירת מירוץ ההתיישנות יש לבחון את מהות פעולות העירייה העולות מתדפיס פעולות אכיפה שצורף כנספח ו' לתשובת העירייה ומהנספחים הנוספים שצורפו לתשובה, וכעולה מהם העירייה טוענת כי עד לסוף שנת 2012 , מועד בו התיישנו החובות נשוא העתירה , היא נקטה מספר סוגי פעולות: משלוח מכתבי התראה, עיקול בנק,עיקול בחברות אשראי ועיקול במשרד התחבורה.

88.העירייה לא צירפה אסמכתאות לביצוע ההליכים האמורים למעט העתק דו"ח ביצוע פעולה של המצאת מכתבי התראה בשנים 2009 ו-2010 , בצירוף צילום משנת 2009 של תיבות הדואר ברח' בן יהודה 10 ושני מכתבי תשובה (נספחים יא-יב לתשובה) שהתקבלו מחברות האשראי.

89.אקדים ואציין כי לעמדתי התדפיסים אשר צורפו על ידי העירייה ושהינם בגדר "פלט" כהגדרתו בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971, וזאת בהתאם לסעיף 1 לחוק המחשבים התשנ"ה – 1995 ,אין בהם כדי לעמוד בדרישות סעיף 36 הנ"ל וזאת מאחר והעירייה לא התייחסה כלל לדרישה האמורה בסעיף 36(א)(3) להוכיח כי דרך הפקת התדפיסים יש בה כדי להעיד על אמינותה וכי העירייה נוקטת באורח סביר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב, (וראה בעניין זה עת"מ (חיפה) 17053-03-12 חוסין עזאם נ' עיריית קרית אתא, פורסם בנבו 15.4.12, פסקאות 9-14), ולפיכך לא ניתן להתייחס לתדפיס זה כ"רשומה מוסדית", אלא אך ורק כראיה "רגילה" לטענות העירייה.

90.בכל מקרה אני סבור כי בנסיבות העניין, ולאור הכחשותיו של העותר לכל פעולות הגבייה שבוצעו על ידי העירייה, חלה חובה על העירייה להציג גם ראיות ממשיות לפעולות שביצעה, ובכלל זה העתק מכתבי ההתראה שעל פי הנטען נשלחו על ידה, העתק הודעות העיקול ששלחה לגורמים השונים ולא ניתן להסתפק בדו"ח הפעולות הממוחשב שהציגה העירייה, ובעניין זה אני מצטרף לעמדה זהה שהובעה על ידי כב' השופטת שטמר בעת"מ 27008-12-10 אהרונסון נ' עיריית לוד, (פורסם בנבו 5.4.11, פסקה 9), וראה גם הפסיקה הנוספת המצוינת שם.

91.בטרם אתייחס לגוף הפעולות שביצעה העירייה , אציין כי ספק בעיני אם יש בפעולות אלו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, וזאת מאחר וכבר נקבע לא אחת, כי הליכי גבייה הננקטים על ידי רשות מנהלית,אשר אינם מובאים לידיעת החייב, אין בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. בעניין זה אפנה לדבריו של כב' השופט גרוניס בעניין סלומון (פסקה 21): "לדעתי, יש לאמץ כלל הקובע שפעולות גביה מנהליות שלא הובאו לידיעת החייב לא יאפסו את תקופת ההתיישנות ואילו כאלה שהובאו לידיעתו, יקימו חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות". וכן ראה: עע"מ 3907/12 עיריית קרית אתא נ' חוסיין עזאם (פורסם בנבו, 24.10.2013) וכן עת"מ 46300-03-11 (חיפה) רגינה עיאש נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 3.1.12 פסקה 10).

92.במקרה שבפנינו, אין למעשה חולק על כך שהעותר ידע בפועל על חוב הארנונה רק בשנת 2015 , עת הגיע לידיו מכתב התראה לראשונה, ואולם העירייה מבקשת לייחס לעותר "ידיעה קונסטרוקטיבית" בדבר הליכי הגבייה וזאת מכח ההלכה שנקבעה ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (11.6.13)(להלן- "ענין כרם") שם נקבע כי העירייה רשאית להסתמך על חזקת המצאה בדואר של דרישת תשלום על פי סעיף 12 ב' לפקודת המסים (גביה ), ומאחר והעירייה המציאה בשנים 2009 -2010 מכתבי התראה לכתובתו של העותר במשרד הפנים , חזקה על העותר שקיבל מכתבים אלו ובהתאם קמה חזקת "ידיעה קונסטרוקטיבית" של העותר על הליכי הגבייה שהתנהלו כנגדו.

93.אינני נדרש לקבוע מסמרות ביחס לטענה זו , ולצורך המשך הדיון אניח לטובת העירייה כי קיימת חזקת ידיעה של החייב ונראה את החייב כאילו קיבל לידיו את מכתבי ההתראה.

עם זאת אני מוצא לנכון לציין אי לעמדתי אין מקום להחלת החזקה , מקום בו העירייה יודעת בבירור כי העותר אינו מתגורר בכתובתו הרשומה במשרד הפנים , וכך במקרה שבפנינו עולה מדוחות הביצוע של משלוח מכתבי ההתראה כי בשתי הפעמים בהם הגיעו נציגי העירייה לכתובת החייב , הם לא מצאו כל אינדיקציה לפיה החייב מתגורר במקום , ואף על תיבות הדואר בכתובת האמורה אין כל סימון היכול להצביע על מקום מגורי החייב שם ,ובדוחות צויין כי יש להשאיר את המכתב "בכל מקרה", ולמעשה כל הראיות שהוצגו בפני מצביעות על כך שהיה ברור לעירייה שהחייב אינו מתגורר במקום,ואפנה בענין זה למקרה דומה שנדון בע"א(ת"א) 31469-05-16 עיריית תל אביב יפו נ' קוהלי ואח' (8.8.2017,עמ'7-9לפסק הדין)שם קבע בית המשפט כי נסיון של עירייה לעשות שימוש בחזקת המסירה על פי פקודת המסים (גבייה) , מקום בו העירייה יודעת כי הנישום אינו מתגורר בכתובת הרשומה במשרד הפנים , מהווה הפרה של חובת ההגינות החלה על העירייה.

94.גם בהנחה שהעותר ידע על מכתבי ההתראה , עדיין אני סבור כי ההליכים בהם נקטה העירייה לא היה בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ובעניין זה אבקש להפנות לדבריה של כב' השופטת וילנר בעת"מ (חיפה) 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה

( 6.6.12 ,עמ' 9 לפסק הדין)לפיהם:

"אולם על מנת שהליך הגביה המנהלי יביא לעצירת ההתיישנות, על ההליך שננקט להיות משמעותי ועליו לעמוד בכללי המשפט המנהלי, ובכלל זה, שימוש בתום לב ובזכות המיוחדת ויוצאת הדופן שהוענקה לרשות המנהלית בהליך הגביה המנהלי. משמעות הדברים היא כי על הרשות לנקוט בהליך ממשי לגביית החוב הליך רציף וסביר, וללא שיהוי. כך לדוגמא על לה לרשות להסתפק במשלוח הודעת דרישה לנישום שאחריה ואין ולא כלום, עליה להתכבד ולנקוט בהליך אפקטיבי ואינטנטסיבי בגביית החוב, כמו הליכי עיקול, תפיסת נכסים ועוד. רק פעולות מעין אלה יגרמו לטעמי להפסקת מירוץ ההתיישנות".(וראה גם עת"מ 28875-05-14 כהן נ' עיריית נהריה (,9.11.2014פסקה 11 ).

95.במקרה שלפנינו וכעולה מתדפיס פעולות העירייה , משנת 2005 ועד לחודש ספטמבר 2010 (למעלה מ-5 שנים) , העירייה לא נקטה בהליכי גבייה כלשהם , למעט משלוח מכתבי דרישה שהעתקם לא צורף לתשובה(למעט מכתבים מהשנים 2009-2010),כאשר המכתבים עד לסוף שנת 2009 לא הגיעו בוודאות למקום כלשהו וזאת בשים לב לכך שאף לטענת העירייה רק בסוף שנת 2009 היא ניסתה לראשונה לאתר את החייב , וכאמור בפסיקה לעיל, משלוח מכתבי התראה לכשעצמם אינם בגדר הליכי גבייה שיש בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות.

96.לאחר מכן ,בחודשים ספטמבר –אוקטובר 2010 נשלחו לטענת העירייה הודעות עיקול למספר גורמים , אלא שלתשובה לא צורפה אסמכתא כלשהי להודעות שנשלחו לכאורה לבנק (בתדפיס לא צויין כלל באיזה בנק מדובר), או למשרד התחבורה,ובאשר לחברות האשראי כל שצורף הוא העתק תשובה שהתקבלה מחברת כאל ובה לא מצויינים כלל פרטי העותר כך שלא ניתן לראות בה אסמכתא לפעולה שבוצעה , וממילא כל שנותר הוא תשובת חברת ישראכארט (נספח יב' לכתב התשובה),ואולם לא יכולתי שלא לשים לב לכך שמתשובה זו עולה כי צו העיקול שנשלח אליה מאת העירייה נשלח עם מספר זיהוי שגוי של העותר (309605426), וממילא מדובר בהליך חסר כל תכלית אשר בכל מקרה לא היה מניב תוצאה כלשהי בהעדר מספר זיהוי נכון של העותר.

97.לאחר אותם הליכים אשר לא הניבו תוצאה כלשהי העירייה לא נקטה בהליך כלשהו במשך 3 שנים רצופות ועד לשנת 2013 !!!, מועד בו אותר החייב בבאר שבע .

98.אין העירייה נותנת הסבר כלשהו בכתב התשובה מדוע לא ערכה דו"ח חקירה בעניינו של החייב לפני שנת 2014 מועד בו התקשרה העירייה עם חוקר ,או מדוע נשלחו על ידה הודעות עיקול עם מספר זיהוי שגוי וזאת כאשר לעירייה ידוע מספר הזיהוי הנכון של העותר,ומדוע לא נקטה בהליך כלשהו משנת 2010 ועד סוף שנת 2013 .

99.לעמדתי , בנסיבות לעיל ההליכים שננקטו על ידי העירייה אשר כאמור לעיל , לא הוכחו בחלקם , אינם ממלאים אחר הדרישה של הליך "ממשי רציף וסביר" הנדרש לצורך עצירת מירוץ ההתיישנות , ומשלא נקטה העירייה בהליכים הנדרשים , התיישן חוב הארנונה כבר בשנת 2012 וממילא בהליכים אותם נקטה העירייה בשנת 2014 או לאחר מכן אין כדי "להחיות" את חוב הארנונה .

שיהוי

100.כבר נקבע בפסיקה כי בצד טענת ההתיישנות, רשאי הנישום – החייב להעלות גם טענת שיהוי כנגד זכותה של הרשות המנהלית לנקוט בהליכי גבייה, וזאת גם בתקופת ההתיישנות. (ענין "סלומון", פסקאות 41-42) ובעניין "קורן" סוכמו הדברים על ידי בית המשפט(כבוד השופט פוגלמן) כך:

"בהינתן שענייננו בפעולותיהן של רשויות מינהליות, גם בהיעדר כפיפות לדיני ההתיישנות חל משטר השיהוי, שעומד על רגליים עצמאיות בכל הליך מינהלי. לאמור: נישום רשאי לטעון כי אסור לה לרשות לגבות את החוב משום שהשתהתה במשך תקופה ארוכה מלעשות כן (עניין סלומון, פסקה 41)......

...... פקודת המיסים (גביה) אינה מורה לרשות תוך כמה זמן מן היום שבו רשאית היא לפי חוק לנקוט בהליכי גביה עליה להתחיל לפעול, או כיצד לנהוג משפתחה בהליכי גביה (ראו גם "הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (גביה) הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 (התשע"ב) (להלן: ההנחיה)). ואולם, דומה שאין חולק על כך שגם בהיעדר תחולה לטענת התיישנות, אין הרשות יכולה לגבות כל חוב בכל מועד אף אם לא עשתה פעולות גביה סבירות במהלך השנים......

..... נדרש אפוא איזון. מתי יאמר כי הרשות השתהתה בגביית חובותיה באופן אשר שומט את הקרקע תחת יכולתה לגבות את החוב? מטבע הדברים אין מדובר במבחן אריתמטי או טכני, ובה במידה גם השאלה מה ייחשב לשיהוי במובן השני שעליו עמדנו – שיהוי כטענה שמעלה הפרט נגד הרשות בהליך משפטי שבו הוא מבקש להתגונן מפני החלטתה בעניינו – הוא מושג פונקציונלי מורכב. בפרשת סלומון ציינה השופטת ד' ברק-ארז כי בעניין זה ישקול בית המשפט את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הפרט הנוגע בדבר, כמו גם את הנזק הציבורי שעלול להיגרם מאי הפעלתה של הסמכות (שם, פסקה 20). באופן דומה, הגם שלא זהה, ציין זמיר כי על בית המשפט לבחון את המשקל היחסי של האינטרסים המעורבים בעניין על דרך עריכת "מאזן נזקים": הנזק לאינטרס הפרטי שנפגע מן המעשה המינהלי כנגד הנזק לאינטרס הציבורי שהמעשה המינהלי נועד לשרת (זמיר, בעמ' 1110)......

וכיצד באים הדברים לידי ביטוי בהקשר שבו עסקינן? לדעתי, בנסיבות ענייננו יש לבחון אם עשתה הרשות מאמצי גביה במהלך השנים, או שמא הזניחה את החוב ונמנעה כליל מניסיונות אכיפה. כן יש ליתן משקל לשאלת חלוף זמן – קרי, מהו "ותק" החוב שתשלומו מתבקש. ככל שתבקש הרשות לגבות חוב ישן יותר, שנעשו פחות מאמצים לגבותו – כך תיטה הכף לדעה שלפיה גבייתו תעמוד בניגוד לחובתה לפעול בהגינות; ולהפך. למול זאת תיבחן התנהלות הפרט. גם בהינתן ההנחה בדבר החובה הפחותה המוטלת עליו, אני סבור כי התנהגות חסרת תום לב מצדו, המבטאת בבירור ניסיונות לחמוק מתשלום תשלומי החובה – תשקול נגדו...."

101.את העקרונות לעיל , ניישם על המקרה שבפנינו , וכפי שפורט לעיל , גם אם לא ניתן לקבוע כי הפעולות שנטענות על ידי העירייה , לא בוצעו כלל , הרי שבכל מקרה אין מדובר בפעולות גבייה ממשיות ,וזאת הן בשל כך שלא הובאו לידיעת העותר, והן בכך שהעירייה לא הביאה ולו ראשית ראיה לתוצאה ממשית כלשהי של מי מהההליכים שננקטו על ידה עד לשנת 2012, ולפיכך בדומה לסוגיית ההתיישנות , כשם שסברתי שאין בפעולות אלו בכדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ,כך גם אין בהן כדי להגן על העירייה מפני טענת שיהוי, ולפיכך במקרה שבפנינו יש לראות במשיבה כמי שהחלה בהליכי גבייה מנהליים ממשיים רק בסוף שנת 2015, וממילא קיימת לעותר טענת שיהוי כנגד העירייה.

102.בבחינת שאלת השיהוי ניתן להעזר גם ב-"הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים )גביה)הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 (התשע"ב" בה הובעה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה על הרשות לפתוח בהליכי גביה תוך פרק זמן סביר שמן הראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים, וכן נקבע בהנחיה כי לאחר פתיחת הליכי הגביה נדרשת הרשות, לפעול בשקידה ראויה. לאחר ששלחה מכתב דרישה ראשון לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) "על הרשות להמשיך במתווה הנקוב בפקודה, להפעיל את אמצעי הגביה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה". היועץ מגדיר בהנחיה פרקי זמן מרביים סבירים: בין מכתב הדרישה הראשון לבין מכתב דרישה לתשלום מידי – חצי שנה; ולאחר מכתב הדרישה לתשלום מידי ומן היום שנודע לרשות על נכסים שניתן לעקל ובין משלוח ההודעה על הטלת עיקול ראשון – שנה (ההנחיה, בעמ' 9).

103.כפי שפורט לעיל במקרה שבפנינו העירייה כלל לא נהגה כלל בהתאם להנחייה האמורה ,אשר גם אם איננה חלה במישרין על המקרה שבפנינו , יש בה כדי להצביע על סבירות פעולותיה של העירייה במקרה זה , וכאמור לעיל , לא יכולה להיות מחלוקת על כך שלכל הפחות משנת 2005 ועד לסוף שנת 2010 , העירייה לא נקטה בהליך גבייה ממשי כלשהו , ולעמדתי די בתקופת שיהוי זו כדי לבסס טענת שיהוי תקפה שיכול להעלות העותר כנגד העירייה.

סיכום

104.סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל אני קובע כי העירייה לא הייתה רשאית לרשום את העותר כמחזיק בספרי העירייה , ולחלופין יש לקבל את טענת העותר לפיה לא החזיק בנכס ובנוסף ולחלופין החוב נשוא דרישות התשלום של העירייה התיישן והעירייה לא הייתה רשאית לנקוט בהליכי גבייה כנגד העותר בגינו ,וזאת מחמת התיישנות או מחמת שיהוי.

105.לפיכך אני מקבל את העתירה ובנוסף אני מחייב את העירייה בהוצאות העותר לרבות שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

ניתנה היום, כ"ה סיוון תשע"ח, 08 יוני 2018, בהעדר הצדדים.