וינשטיין ואח' נ' ג'רבי ואח'

 תביעה כספית נזיקית ע"ס 2.6 מליון ₪ בגין פרסום לשון הרע כנגד התובעים אצל 13 רשויות מקומיות ותאגידי מים שונים. הפרסום הנטען נעשה בדרך של שליחת מכתבים זהים לאותם תאגידי מים ורשויות במסגרתם נטען להתנהלות הנגועה בניגוד עניינים ומעשים פסולים מצד התובע בתפקידו כיועץ במכרזים לאספקת וניהול מדי מים שנערכו ע"י אותם גורמים. זו מסכת הדברים הנוגעת לנדון -1. התובע 1 (להלן- התובע), הוא מהנדס בהכשרתו המשמש כיועץ מקצועי לרשויות מקומיות ותאגידי מים במסגרת מכרזים להקמת מערכות קריאה מרחוק וניהול מדי מים (להלן- מערכות קר"מ) וכן כמנהל פרויקטים של הקמת מערכות קר"מ.
מערכות הקר"מ הן מערכות אלקטרוניות המותקנות במדי מים ומאפשרות למשתמש בהן, רשויות או תאגידי מים, לקרוא מרחוק באמצעות מחשב ורשת אינטרנט את צריכת המים באותו מד מים בכל רגע נתון וכן לקבל התראות על תקלות וחריגות שונות ולהפיק חשבונות חיוב לצרכני המים וזאת תוך חסכון במשאבים ובכוח אדם. התובעת 2, היא חברה המנוהלת על ידי התובע ועוסקת בתכנון, פיקוח וניהול הקמתן של מערכות קר"מ בישראל (להלן- התובעת, התובע והתובעת יחדיו יכונו להלן - התובעים).
2. הנתבע 1 (להלן- הנתבע) הוא המנהל והבעלים של הנתבעת 2 (להלן- הנתבעת) שהינה חברה העוסקת בייצור, שיווק ושיפוץ של מדי מים בישראל ובמסגרת עיסוקה זה היא מתמודדת במכרזים שונים המתפרסמים על ידי תאגידי מים ורשויות מקומיות (הנתבע והנתבעת יחדיו יכונו להלן- הנתבעים). 
התקשרות התובעים עם עירית רמת גן 

3. במסגרת עיסוקם התקשרו התובעים עם עיריית רמת גן (להלן – העיריה) ביום 27.11.07 בהסכם לאספקת שירותי פיקוח וניהול לפרויקט הקמת מערכת קר"מ  של העיריה (להלן- פרויקט הקר"מ; סעיף 19 לכתב התביעה ומוצג 4 למוצגי התובעים).  בסופו של יום, הזוכה במכרז שנוהל מטעם העיריה לצורך פרויקט הקר"מ הייתה חברת ארד טכנולוגיות מדידה בע"מ (להלן- ארד), אשר סיפקה את מדי המים המותקנים בבתי הצרכנים.

4. לטענת התובעים, במכרז שקדם לפרויקט הקר"מ נדרש, כדרישה בסיסית של העיריה, כי חלק ממדי המים אשר יותקנו בצינורות המים הגדולים יהיו מתוצרת חברת מייניקה, שהיא יצרנית מדי מים עולמית. חברת מדי ורד בע"מ (להלן- מדי ורד), אשר נוהלה עד ליום 31.12.13 ע"י  מר גבריאל אלטמן  (להלן- מר אלטמן), שימשה במועדים הרלבנטיים כספקית ומשווקת של חברת מייניקה בארץ במועדים הרלבנטיים לתביעה. 
במסגרת תפקידם כמנהלי פרויקט הקר"מ בעיריה, דרשו התובעים ממדי ורד  כי מדי המים מתוצרת מייניקה המסופקים על ידה יקבלו אישור תקינה, וכן הורו למדי ורד וחברת ארד לפעול יחדיו לצורך קבלת האישור. לצורך קידום עניין זה ועניינים אחרים הנדרשים לניהול הפרויקט, התנהלה שיחה טלפונית בין התובע לבין מר אלטמן, שיחה זו הוקלטה במהלך האזנת סתר שבוצעה במסגרת הליך פלילי שניהלה הרשות להגבלים עיסקיים כנגד גורמים שונים בתחום אספקת מדי המים, ובכללם מר אלטמן.  תמליל השיחה (להלן – התמליל) הוגש כראיה במסגרת הליך פלילי שנוהל כנגד מר אלטמן, הכל כפי שיפורט להלן, והוא זה העומד בבסיס התביעה דנן.ההליכים הפליליים שנוהלו כנגד הנתבעים וכנגד מר אלטמן
5. כנגד הנתבעים, כמו גם גופים נוספים הפועלים בתחום מדי מים, הוגש במהלך חודש דצמבר 2011, כתב אישום המייחס להם עבירות על חוק ההגבלים העסקיים התשמ"ח – 1998 (להלן – חוק ההגבלים העיסקיים) שעניינן תיאום מכרזים ועשיית הסדרים כובלים (ת"פ 49529-12-11; להלן- ההליך הפלילי)).במסגרת החקירה שקדמה להליך הפלילי בוצעו, בין השאר, האזנות סתר לשיחות בין גורמים שונים, ובכללן לשיחה מיום 7.5.09 אשר התנהלה  בין התובע לבין מר  אלטמן. 
בסופו של יום הוגש כתב אישום כנגד מר אלטמן בגין עבירות על חוק ההגבלים העסקיים (ת"פ 49530-12-11) ובמסגרת אותו הליך הגישה המדינה  את התמליל כראיה בתיק (להלן- ההליך הפלילי בעניין מר אלטמן). התמליל הועבר אף לידי הנתבעת  במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדה. 
6. כאן יצוין כי אף כנגד התובע נפתח תיק חקירה ברשות ההגבלים העסקיים בחשד לעבירות על פי חוק ההגבלים העסקיים וסיוע להסדר כובל, ואולם תיק החקירה כנגדו נסגר מחוסר אשמה  (ראו הודעת הרשות מיום 26.10.14; מוצג 6 למוצגי התובעים).
התמליל
7. וכאן נבוא לעניינו של התמליל – כאמור, ביום 7.5.09 בשעה 09:25 שוחח התובע עם מר אלטמן בשיחה שנִמְשְכָה 7:37 דקות (נספח 5 לתצהיר התובע), אותה עת היה מר אלטמן נשוא האזנות סתר שביצעה משטרת ישראל כנגדו ובכללן בוצעה האזנה אף לשיחה הנזכרת. 
את השיחה יזם התובע, אשר, כאמור, ניהל את פרויקט הקר"מ של העיריה, ובמסגרת תפקידו זה פנה למר אלטמן, אשר סיפק לארד ולעירייה את מדי המים הגדולים במסגרת הפרויקט על מנת לברר עמו פרטי הנוגעים למועד אספקת  מדי המים עבור הפרויקט (ראו עמ' 1 לתמליל). המשכה של השיחה הוא זה המעניין אותנו שכן לטענת הנתבעים העולה ממנו הוא חשש ממשי לניגוד עניינים ולמעשים פסולים מצד התובע. 
מפאת אורכו של התמליל לא נביא את כולו ואולם נביא קטעים אחדים ממנו על מנת שיתרשם הקורא ויעמוד על מהותו ותוכנו. ואלו הדברים העולים מתמליל השיחה - 
"גבי (= מר אלטמן): ..אני כנראה אסדר לך את הדרום שמה מה שאמרתי לך. יוסי (=התובע): אה כן תשמע, אני ישבתי אצלו הייתה פגישה מאוד טובה הוא אמר לי הגעת בזמן.   אבל גם שם יש פוטנציאל חסכון עצום, תדע לך. גבי: אני יודע, אני יודעיוסי: זה מדובר שם על ביליונים כל שנה, בליונים"
....
" יוסי: המכרז בקרוב מאוד, גם בתנור הם עכשיו הולכים לרכוש ממך, יש שם כמה מדים שצריכים. כל הגדולים שם הם הולכים לרכוש ממך. " ...
" יוסי: תגיד לי אתה יכול לשלוח לי את ההנחיה הזו גבי: אני אגיד לך את אמת לא כל כך מותר לי, זאת אומרת עוד שבוע שבועיים תקבל את זה כי אני חבר בוועדה וכרגע זה יוצא לפרסום הציבור וזה עדיין לא פורסם רשמית"
..."גבי: בסדר אין בעיה, אין לי בעיה עם זה, עם דני אנחנו יכולים לסדר איך שאנחנו רוצים ואנחנו גם נעשה תקן מלא על הכל.יוסי: טוב. אז בוא, בוא אני אדאג לפגישה רק. רק ברגע שאתה מסיים שם עם שחם שם עם הכיול"
... " יוסי: אני עכשיו עובד עם כמה תאגידים, אתה יודע מה, קודם כל אני לא יכול להבין איך עושים הסבה של מד מים בחמישים שקל, 3/4 , אני לא מבין זה מישהו מרמה פה, מישהו מרמה אני לא מאמין שזה חלקים חדשים לא מאמין, אתה מוכר חלקים בטיפול בגוף של מד המים בחלקים חדשים בהתקנה בפירוק והתקנה בחמישים.גבי: ברור אתה לא יכול לעשות, אתה לא יכול חבל על הדיבורים לא יכול". ..."גבי: בוא באמת נשב עם דני ונסגור את הסיפור הזה תדבר אתה עם אורלי אני אדבר עם נורית גם כן שתארגן את זה.יוסי: בהחלט". 

(מוצג 5 למוצגי התובעים)
הבקשה להתרת שימוש בתמליל השיחה8. ביום 4.2.14, הגישה הנתבעת בקשה במסגרת התיק הפלילי שהתנהל בעניינו של מר אלטמן ובה ביקשה הֵיתר לעשות שימוש בתמליל שהוגש כראיה באותו תיק. בבקשתה טענה הנתבעת  כי מהשיחה שהוקלטה בין התובע לבין מר אלטמן, עולה חשד כבד לניגוד עניינים חמור ופסול של התובע. כך, לטענתה, עולה כי  התובע נפגש עם יצרנים שונים של מדי מים, מקבל מהם טובות הנאה שונות ומשוחח עמם על תוכנם של מכרזים עתידיים ועל עיצוב הדרישות למכרזים אלו. הנתבעת טענה כי התובע משמש כיועץ מקצועי בכ - 20 מכרזים תלויים ועומדים ברשויות מקומיות ובתאגידי מים שונים, כאשר תפקידו של התובע כולל את ניסוח המכרזים, קביעת התנאים השונים וייעוץ בכל הליך בחירת הזוכים. נטען כי המדובר בראיה בעלת חשיבות ציבורית רבה המצביעה על ניגוד עניינים חמור ופסול בין התובע לבין מתחרים בעשרות מכרזים תלויים ועומדים. מתוך שכך עתרה הנתבעת לאפשר לה לעשות שימוש בתמליל השיחה לצורך פנייה לאותן רשויות על מנת להציג לפניהן את המידע אליו נחשפה במסגרת ההליך הפלילי, על מנת שיבחנו את הראיה  בטרם יחליטו האם להמשיך ולקיים את המכרזים בהם התובע היה מעורב. הנתבעת התחייבה בבקשתה שלא לעשות שימוש בראיה, פרט לפנייה לאותן רשויות שהתובע  משמש להן כיועץ לעניין מדי מים, ובמידת הצורך פניה לבית המשפט המוסמך בנוגע לסבירות הפעלת שיקול הדעת על ידי אותן רשויות שהמידע הוצג בפניהן (מוצג 7 למוצגי התובעים).
התובעים התנגדו בתחילה לבקשה ואולם אחר זמן הסירו התנגדותם אליה והסתפקו בכך שהנתבעת תמסור לידיהם וכן לבית המשפט רשימה סגורה של אותן הרשויות אליהן היא מתכוונת להפנות את התמליל וכן ציינו כי הם שומרים על זכותם, לפעול ע"פ כל דין,  במידה ויינזקו ממעשי הנתבעת כתוצאה מהשימוש בתמליל  (מוצגים 10-11 למוצגי התובעים).  
9. מכל מקום,  ביום 2.4.14 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ההליך הפלילי המאפשרת לנתבעת לעשות שימוש בתמליל במספר מגבלות אשר זה עיקרן – " לאחר שקלול טענות הצדדים בעניין זה, סבורני כי הפתרון המאזן הינו להיעתר לבקשה כפי שהוגשה במקורה. דהיינו, להתיר למבקשת לעשות שימוש בראיה לצורך פנייה לאותן רשויות שהמשיב משמש להן כיועץ מדי מים וכן לרשות המים ובמידת הצורך פניה לבית המשפט המוסמך בנוגע לסבירות הפעלת שיקול הדעת על ידי אותן רשויות שהמידע הוצג לפניהן, זאת מבלי להביע כל עמדה ביחס לקבילותה של הראיה או למשקל שיינתן לה על ידי אותן רשויות. יחד עם זאת אינני מוצא לנכון לקבל את עמדתו של המשיב, לפיה על המבקשת יהיה להמציא לבית המשפט רשימה סגורה של אותם גופים, שהיא עמדה מגבילה ובלתי סבירה. עם זאת ובהינתן הסכמתו של ב"כ המבקשת כפי שהובעה בדיון, על המבקשת להמציא לידי ב"כ המשיב 14 יום לפני משלוח הפניה, הודעה על כוונתה לעשות כן, כדי שיוכל לכלכל את צעדיו" (הדגשה שלי – צ.ו; מוצג 12 למוצגי התובעים).
10. ביום 7.4.14 שלח ב"כ התובעים לנתבעים ולבא כוחם מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים, בו צוין, בין היתר, כך: 

" ככל שתחליטו לשלוח את מוצג ת/466 (התמליל – הערה שלי – צ.ו) לאיזה מהרשויות ו/או תאגידי המים בישראל, מעבר לעובדה שאין במוצג זה כדי לפגוע במרשיי, הרי כל ניסיון שלכם לייחס ולו בעקיפין משהו פגום למרשיי בהסתמך על אותו ת/466 יחשב הן כהפרת ההחלטה השיפוטית שבנדון וכן כהוצאת לשון הרע חמורה כנגד מרשיי- לשון הרע שתדרשו לשפות ו/או לפצות את מרשיי בגין משלוחו". 

(מוצג 13 למוצגי התובעים).
11. הנתבעת מצידה הבהירה במכתב תשובה שנשלח על ידה ביום 10.4.14 כי בדעתה לעשות שימוש בתמליל בדיוק כפי החלטת בית המשפט המחוזי בי-ם המתירה שימוש בתמליל השיחה בתנאים מסוימים ולא מעבר לכך.  בהודעה נוספת שנשלחה ע"י ב"כ הנתבעת לתובעים ביום 28.4.14 הוסיפה הנתבעת וצירפה רשימה של 13 גורמים – רשויות עירוניות ותאגידי מים - אליהם בכוונתה לפנות בבקשה לפסילת כל המכרזים שבהם שימש התובע כיועץ וכן צירפה את נוסח המכתבים אותו היא מתעתדת לשלוח לאותם גורמים במצורף לתמליל ( ראו בהתאמה מוצגים 13,  14 ו- 15 למוצגי התובעים).
תגובתה זו של הנתבעת העלתה חששות של ממש מצד התובעים באשר לנזק העלול להיגרם להם מאותם מכתבים ומתוך שכך שבו ופנו לבית המשפט המחוזי בירושלים בתביעה למתן צו מניעה ולצידה בקשה לצו מניעה זמני האוסר על הנתבעת לעשות שימוש בתמליל, כפי שיפורט להלן.  
הבקשה לסעד זמני וההחלטה בה
12. ביום 8.5.14 הוגשה ע"י התובעים בקשה דחופה לסעד זמני ולקיום הדיון בדלתיים סגורות (להלן- הבקשה לסעד זמני). בבקשתם עתרו התובעים לאסור על הנתבעת לשלוח את התמליל וכן מכתבים נלווים המבקשים לעשות פרשנות לתמליל זה והעולה ממנו, לרשויות המקומיות ולתאגידי המים, לרבות כל הגופים המנויים בהודעת הנתבעת מיום 28.4.14 וזאת הן מכח סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984  והן מכח סע' 7 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965  ומכח סעיפים 71-74 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (מוצג 16 למוצגי התובעים).
התובעים הוסיפו והדגישו בבקשתם כי הסעד מתבקש על מנת למנוע פגיעה בשמם הטוב  והמוניטין שלהם בקרב הרשויות השונות, שכן עיקר פרנסתם של התובעים במתן שירותי ייעוץ לרשויות אלו, לפיכך הנזק שייגרם עקב פגיעה בשמם הטוב והמוניטין שלהם הוא כבד ובלתי הפיך. 
התובעים טענו בבקשתם כי כל שהתיר בית המשפט המחוזי בירושלים לנתבעת בהחלטתו מיום 2.4.14 הוא אך ורק למסור את התמליל לרשויות אשר  בהן משמש התובע כיועץ מדי מים וכן לרשות המים, וזאת מבלי להביע כל עמדה ביחס לקבילות או למשקל שעל הרשות ליתן לתמליל (סע' 34 לבקשה מוצג 16 למוצגי התובעים).  
ההחלטה בבקשה לסעד זמני 
13. בהחלטתו מיום 21.7.14 דחה בית המשפט המחוזי בי-ם (כב' הש. מ. יועד הכהן) את הבקשה לסעד זמני. בית המשפט ציין כי התובע נתן מפורשות את הסכמתו לחשיפת הראיה בהליך הקודם, ואף הסכים והסתפק בכך שתינתן לו התראה של 14 יום לפני פניית הנתבעת לרשויות, כפי שאכן נעשה. לפיכך קבע בית המשפט כי בקשת התובע למנוע את חשיפת הראיה באמצעות בקשה לצו מניעה זמני בהליך אזרחי, נגועה בחוסר תום לב דיוני. בית המשפט דחה את טענת התובע כי ההחלטה בדבר היתר השימוש בראיה הייתה טכנית בלבד, ואף קבע כי בכל הקשור למתן צו זמני במסגרת תביעת לשון הרע, הרי שמניעה מוקדמת של הפרסום היא מעשה נדיר ביותר ואין לה מקום בנדון (מוצג 17 למוצגי התובעים). 
14. בקשת רשות ערעור אשר הוגשה ע"י התובע לבית המשפט העליון נדחתה אף היא (רע"א 5242/14) ואולם בית המשפט העליון הבהיר כי אין בהחלטתו זו כדי להביע דעה אם הפרסום או אופן פרסום התמליל יש בהם כדי להקים אחריות של הנתבעים לפרסום לשון הרע כלפי התובעים. ובלשונו של כב' הש' י. עמית -  
" במסגרת הסכמתו של המבקש להתרת השימוש בראיה הוא שמר על כל זכויותיו על פי כל דין "במידה וייפגע או ינזק ממעשיה של המבקשת בקשר עם התמליל". משכך, אדגיש כי אין בהחלטה זו כדי להביע דעה כלשהי לגבי הפרסום ואופן הפרסום של התמליל, ואם יש בפרסום כדי להקים אחריות של המשיבה ומנהלה, מר ג'רבי, לפרסום לשון הרע על המבקשים" (הדגשה שלי – צ.ו; סע' 13 להחלטה מיום 19.10.14 מוצג 18 לעיל). 
המכתבים 15. אמרה ועשתה - ביום 11.11.14 וביום 23.11.14 פנתה הנתבעת באמצעות בא כוחה, ל-13 רשויות מקומיות ותאגידי מים במכתבים שכותרתם "מכרז הקמה ותחזוקה של קריאה מרחוק של מדי מים- דרישה לביטול המכרז לנוכח ניגוד עניינים פסול של היועץ" (להלן- המכתבים). 
וזה נוסח המכתבים, אשר מפאת אורכו נשמיט ממנו מספר קטעים אשר אין בהם להעלות או להוריד בנדון (כגון פרק משפטי ארוך המובא ע"י ב"כ הנתבעים לצורך הצדקת ביטול המכרז לגביו מופנה המכתב) -   

" 1. לפני חודשים ספורים הגיע לידי מרשנו הקלטה שיחה (כך במקור - צ.ו), בין היועץ המקצועי במכרז דנא, מר יוסי וינשטיין (להלן: "וינשטיין"), לבין מר גבי אלטמן אשר שימש בשעתו מנכ"ל חברת "מדי-ורד" (להלן: "אלטמן") . הקלטת השיחה בוצעה במסגרת האזנת סתר ע"י משטרת ישראל,  ותמליל השיחה מצ"ב כנספח א'. 2. תוכן השיחה מעלה חששות משמעותיים לקיומם של קשרים פסולים וניגודי עניינים מהותיים, בין וינשטיין אשר כיועץ למכרז אמור לשמור מכל משמר על ניטראליות ואובייקטיביות, לבין גופים בעלי אינטרסים כלכליים מובהקים במכרזים שבהם היועץ מייעץ, אשר נטלו חלק גם במכרז דנא. 3. בין היתר, עולה מהתמליל כי אלטמן מציע "לסדר" לוינשטיין עבודה, ואילו וינשטיין מצידו מוסר לאלטמן מידע מהותי ביחס למכרזים קיימים ועתידיים באופן המעניק לו יתרון על פני מתחרים אחרים.                                                                                                       השניים משוחחים על מכרזים שונים, תלויים ועומדים וכן עתידיים, ועל שמירה על האינטרסים של מדי-ורד ושל דני וינטר (להלן: "וינטר") שהוא מנכ"ל מתחרה אחרת- "ארד" (הדגשה במקור-צ.ו). כך, בין היתר, נאמרים הדברים הבאים:א) אלטמן מציע לוינשטיין ש"יסדר" לו עבודה (עמ' 2):גבי:אני כנראה אסדר לך את הדרום שמה מה שאמרתי לך.יוסי: אה, כן תשמע, אני ישבתי אצלו הייתה פגישה מאוד טובה   הוא אמר לי הגעת בזמן. אבל גם שם יש פוטנציאל חסכון עצום,            תדע לךגבי: אני יודע, אני יודעיוסי: זה מדבר שם על ביליונים כל שנה, ביליונים"ב)    וינשטיין מעביר לאלטמן מידע מהותי ביחס למכרזים שונים, עתידים או תלויים ועומדים, תוך דאגה לאינטרסים של מדי ורד ו/או ארד במכרזים הללו, ובכלל זה :(1) בנוגע למכרזים קיימים עתידיים, ולאינטרסים של מדי ורד ושל דני וינטר מארד:"גבי: תשמע, הבעיה הכי גדולה שיש לדני זה בעיר הקודש, ירושליםיוסי: כן, כנראהגבי: אני יודע, אני יודע, תשמע הייתי שם ניסינו לעשות שם יש שני בעיות (כך במקור – צ.ו), שתי מקומות שהם בעייתיים, אחד זה חולון ואחד זה...חולון וזה אני שם חזק מאוד הוא רוצה את..את הטיפשים  האלה.יוסי: לא יאומן, אין להם מה להציע בתחום...גבי: נכון, נכון, אני אדבר עם עפרה כי לי חשוב מאוד שם שכל הגדולים ושזה יהיה, וגם בראשון אני דיברתי גם עם יש שם הרבה מאוד עבודהיוסי: ראשון זה יצא עוד מעט...גבי: רוצה לעשות 7,500 עכשיו קודם, בסדריוסי: המכרז בקרוב מאוד גם בתנור הם עכשיו הולכים לרכוש ממך" (עמ' 2-3)(2) בנוגע לסוגי מדי המים שוינשטיין מעדיף ("אני מעדיף אותם,      מעדיף את הקלאס סי") (עמ' 3)(3) בנוגע למחירים שהציעו חברות אחרות במכרזים תלויים ועומדים  ("תשמע אני עכשיו עובד עם כמה תאגידים...אני לא יכול להבין איך עושים הסבה של מד מים בחמישים שקל, 3/4 (גודל של מד מים ביתי – הח"מ) (עמ' 4)4.   בשנים שלאחר השיחה, דני וינטר עזב את "ארד" ועבר לעבוד בחברת "ניסקו" שהיא חברת תקשורת, אשר ביחד עם חברת מגע"ר אשר מדי ורד מספקת לה את מדי המים, מתמודדת במכרזים למערכות קר"מ ובכלל זה במכרז דנא. 5. במלים אחרות: מר דני וינטר ומדי ורד, שהם שני הגורמים אשר מהתמליל עולה כי וינשטיין עמד עמם בקשרים מקשרים שונים, תיאם עימם פגישות והעביר להם מידע מקצועי ומסחרי ואת ההעדפות המקצועיות שלו - שיתפו פעולה בשנים האחרונות, והתמודדו יחדיו במכרזים שבהם וינשטיין שימש כיועץ כולל המכרז דנא  (ההדגשה במקור – צ.ו). גם חברת ארד שבשיחה עולה כי וינשטיין דואג לאינטרסים שלה, התמודדה במכרזים שבהם וינשטיין שימש יועץ, כולל המכרז דנא.  (ההדגשה במקור – צ.ו). 6. מדובר איפוא בניגוד עניינים חמור בין יועץ במכרז לבין מתחרים וגופים נוספים בעלי אינטרסים כלכליים במכרזים. ודוק-... (כאן בא פרק משפטי ארוך המבקש להבהיר מדוע בנסיבות העניין יש לפסול את המכרז – צ.ו) ...7. הנה כי כן: לפנינו ראיה בעלת חשיבות ציבורית רבה המצביעה לכאורה על ניגוד עניינים חמור ופסול בין היועץ לבין מתחרים בעשרות מכרזים, כאשר לפי ההלכה הפסוקה, בנסיבות אלה דין המכרז להיפסל. 

 8. ההלכה הפסוקה מחייבת לפסול את המכרז בשל עצם ניגוד העניינים, וזאת גם אם לא ניתן להוכיח העדפה בפועל של גורם המקורב ליועץ בגין ניגוד העניינים. עם זאת, במכרז דנא לא ניתנה עדיפות למדי מים מסוג Class-C אשר מרשתי מייצרת. זאת על אף שכפי שעולה בבירור מהתמליל, עמדתו המקצועית האמיתית של וינשטיין- אשר לא באה ליד ביטוי בקריטריונים של המכרז- הינה כי מדי Class-C  הינם עדיפים בהרבה על פני מדי מים Class-b, בפרט בכל הנוגע לדיוק המדידה. 

9. ויתור על שימוש במדי מים C Class משמעו ויתור על חיובים בעת ספיקות מים נמוכות, ואובדן הכנסה משמעותי לתאגיד המים. 

 10. מדובר ביתרון קריטי, אשר יש בו להכניס לקופת התאגיד כספים רבים ולקדם את האינטרס הציבורי בדבר מדידה מדויקת של צריכת המים והימנעות מחיובי חסר. 

11. ודוק: במהלך הליכי המכרז מרשתנו פנתה לתובע וביקשה שיינתן יתרון בניקוד למדי מים קלאס סי, מאחר שהם טובים בהרבה עבור התאגיד, אך וינשטיין סירב והשיב שהוא לא רואה יתרון במדי המים הללו. תשובה זו, כפי שמתברר עתה מקריאת התמליל - לא תאמה את עמדתו האמיתית של מר וינשטיין. 

12. לנוכח ניגוד העניינים הפסול, עולה חשש אובייקטיבי שמא היעדר ההעדפה המתבקשת (לטובת אינטרס הציבור ולטובת תאגיד המים) – נעוץ בניגוד עניינים. 

13. יצוין כי מאחר שמדובר בתמליל שהושג ע"י המשטרה בהאזנת סתר, ביקשה מרשתנו, וקיבלה, רשות מביהמ"ש המחוזי בירושלים לעשות שימוש בתמליל השיחה (ת"פ 49530-12-11 מדינת ישראל נ' אלטמן ואח' מיום 2.4.14 ). 

14. וינשטיין התנגד לשימוש בתמליל, והגיש בעניין זה הליך משפטי נגד מרשתי. ברם בסופו של דבר, ביהמ"ש העליון דחה את טענת וינשטיין, והתיר למרשתי לעשות שימוש בתמליל. מצ"ב כנספח ב'  החלטת ביהמ"ש העליון מיום 19.10.14, ברע"א 5242/14 וינשטיין נ' מד מים הנתבעת  בע"מ. 15. בנסיבות אלה נדרשת התערבותכם לפעול מול תאגיד המים על מנת להביא לביטול המכרז ולערוך מכרז חדש, נטול ניגוד עניינים. 16. למען הסר ספק, אין באמור או בשאינו אמור במכתב זה כדי למצות את זכויות מרשתנו ו/או טענותיה" 
(כל ההדגשות במסמך הן הדגשות במקור, ניסינו לדייק ככל הניתן באופן ההדגשה המקורי בכל סעיף וסעיף; מוצג 20 למוצגי התובעים). זו היא, אפוא, המסכת העובדתית העומדת בבסיס התביעה שבנדון, ומכאן לטיעון המשפטי- תמצית טענות התובעים16. התובעים טוענים כי האמור במכתבים אינו אמת וכי כל תכליתם להוציא את דיבתם רעה כלפי הגורמים אליהם נשלחו והאמור בהם מהווה לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן- חוק איסור לשון הרע או החוק ). כך בפרשנות אותה נותנת הנתבעת לתמליל יש בכדי להשפיל ולבזות את התובעים וכן לפגוע קשה במִשְרָתם, בעסקם, במשלוח ידם ובשמם המקצועי וזאת ללא כל בסיס או הֶצְדֶק ותוך שימוש בתמליל שיחה שנערכה לפני שנים ואשר הנתבעים סִלְפוּ את משמעותה ותוכנה. 
יצוין כי לטענת התובעים התמליל היה בידי הנתבעים כבר בשנת 2011 ואולם נעשה בו שימוש אך ורק ב – 2014 וזאת למרות שהודע לנתבעים במסגרת ההליכים למתן סעד זמני למניעת שליחת המכתבים כי התיק כנגד התובע נסגר בהעדר אשמה.  
17. הנתבעים ידעו כי אין אמת במה שהם מבקשים לייחס לתובעים שכן היה ידוע להם כי מר אלטמן והחברה שבבעלותו, מדי ורד, לא היו פעילים בתחום הקר"מ אלא רק כספק של מדי מים מכאניים לרשויות ולקבלני קר"מ שונים וכי הם כלל אינם מתחרים  במכרזים בהם משמש התובע כיועץ, לפיכך לא היה קיים כל חשש לניגוד עניינים במסגרת הקשר ככל שקיים בין התובעים ובינו. הנתבעים הבהירו כי עסקינן בשיחה תמימה שנוהלה בין התובע למר אלטמן על מנת לזרזו לספק את מדי המים אותם הוא נדרש לספק לקבלן הזוכה כתנאי בסיס שהוצב ע"י העיריה בפרויקט הקר"מ וכי הנתבעים עיוותו את משמעות השיחה שנוהלה בין השניים תוך שהם נתפסים לאמירות רכילותיות כאלה ואחרות מצד מר אלטמן. 
18. התובעים מוסיפים וטוענים כי הנתבעים שלחו את המכתבים לרשויות ותאגידים שונים, ובכללם כאלה שהתובעים אינם משמשים במסגרתם כיועציהם במערכות מדי מים ואף לעולם לא שימשו כיועציהם, לדוגמא, משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים; עיריית נצרת; עיריית נס ציונה; עיריית פתח תקווה ועירית כרמיאל. בכך חרגו הנתבעים מההיתר שניתן להם ע"י בית המשפט בהליך הפלילי, המתיר משלוח התמליל לגופים ורשויות אשר התובעים משמשים כיועצים שלהם בתחום מדי המים והקר"מ.  משלוח המכתבים כאמור מהווה ראיה לכך שמדובר בכוונת מכוון לפגוע בשמם הטוב של התובעים, מתוך שכך טוענים התובעים כי לא עומדת לנתבעים הגנת סע' 13 (9) לחוק.
19. כמו כן חרגו הנתבעים מההיתר שניתן להם ע"י בית המשפט לעשות שימוש בתמליל בכך שזולת לעצם שליחת התמליל הוסיפו ונתנו לו פרשנות מסולפת תוך כדי קביעת עמדה ברורה וחדה באשר לאמור בו – עמדה המסלפת את תוכנו האמתי. כך, כדוגמה,  כותרת המכתבים - "דרישה לביטול המכרז לנוכח ניגוד עניינים פסול של היועץ" משקפת עמדה נחרצת וחד משמעית של הנתבעים באשר למעשיו של התובע על אף שלא היה בכך כל ממש. 
20. לטענת התובעים, העובדה שלא מצוין במכתבים שהחקירה נשוא האזנת הסתר לא בוצעה כנגד התובעים אלא נעשתה במסגרת ההליך הפלילי כנגד מר אלטמן, יש בה לעוות את העובדות כהוויתן ולהציג את התובעים בעיני קורא המכתבים כמי שמעורבים בפלילים ומתנהלת נגדם חקירה פלילית. מדובר, אפוא, בעובדה שקרית מהותית השוללת מהנתבעים את הגנת "אמת דיברתי".
21. התובעים מוסיפים וטוענים כי הנתבעים לא פרטו כנדרש ובאופן הוגן את כלל המידע הידוע להם בעניינה של השיחה נושא התמליל ולא ציינו במכתבים את העובדה כי התובע נחקר על ידי רשויות החקירה גם לגבי תמליל השיחה, ואולם בסופה של החקירה נסגר התיק כנגד התובע בהעדר אשמה והוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום.  אף מכאן מבקשים התובעים להסיק כי כל מטרתם של הנתבעים הייתה לפגוע במודע בשמם הטוב אצל לקוחותיהם הפוטנציאלים וממילא גם לא עומדת להם הגנת תום הלב. 
22. זאת ועוד, לטענת התובעים, הנתבעים מציגים במכתבים מצג מטעה לפיו התנהלה בין התובע לבין אלטמן שיחה לגבי רשויות ופרויקטים שונים ביוזמת התובע, זאת  כאשר ניתן להתרשם בבירור מעיון בתמליל בכללותו כי  התובע, במסגרת תפקידו בפרויקט הקר"מ וההסכם עם עירית רמת גן, ביקש לתאם את עניין אספקת מדי המים נושא המכרז ואילו מר אלטמן הוא זה שהעלה מיוזמתו נושאים שונים שעיקרם רכילותי ונוגע לרשויות שונות שאין לתובע כל קשר עמן. כך הנתבעים מנצלים במכתביהם בערמומיות את המעבר של מר אלטמן בין הנושאים ושמות שהוא מעלה מיוזמתו ואת המענה הלקוני מצד התובע  – שניתן מחמת הנימוס גרידא -  כדי ליצור אצל הנמענים רושם מוטעה של מסירת מידע או קשרים לא חוקיים. 
במכתביהם מנסים הנתבעים אף להציג מצג לפיו מעשי התובעים נגועים בשוחד, זאת כפי שטען ב"כ הנתבעים מפורשות בפרוטוקול הדיון (עמ' 36 שורה 2 לפרוטוקול). 
23. לטענת התובעים כתוצאה משליחת המכתבים לרשויות השונות נגרם להם נזק משמעותי.  התובע יועץ מוביל בתחום הקר"מ בישראל ופועל בתחום מזה עשרות שנים כאשר התקשרותו היא אך ורק עם רשויות עירוניות ותאגידי מים, וממילא המכתבים המייחסים לו מעשים פסולים ופליליים תוך רמיזה לקבלת שוחד וטובות הנאה, עבודה עבור מתחרים במכרזים, ניגוד עניינים וכיוצ"ב, מהווים פגיעה משמעותית ביותר לשמו הטוב באופן שהרשויות לא יהיו מעוניינות לעבוד עמו אלא עם יועצים אחרים בשוק. למעשה, אלמלא הודעת היועמ"ש על סגירת תיק החקירה נגד התובע, הודעה אשר התובעים שלחו לרשויות כתגובה למכתבים, לא יכול היה התובע  להמשיך ולעבוד בתחום הקר"מ.
התובעים העמידו תביעתם ע"ס 2.6 מליון ₪ כיוון שלטענתם המכתבים נשלחו ל 13 רשויות ותאגידי מים והופנו לפחות לשלושה או ארבעה גורמים בכל אחד מגופים אלה וכמו כן נטען כי המידע על המכתבים ותוכנם הועבר אף לרשויות וגורמים נוספים לפיכך נדרש סך נוסף של 1,300,000 ₪ בגין הפרסומים אצל אותן רשויות נוספות (רשויות וגורמים אשר למעשה לא פורטו באופן ספציפי בתביעה; וראו פרק ו' סעיפים 75-77 לכתב התביעה). 
תמצית טענות הנתבעים 24. התביעה אינה אלא תביעת השתקה אשר תכליתה למנוע פניות הנתבעת לאנשי וועדות המכרזים לצורך  העלאת חשש ממשי לניגוד עניינים בעבודתו של התובע כיועץ ודרישה לביטול המכרזים בהם היה מעורב.  ראיה לדבר שהתביעה הוגשה אף כנגד הנתבע למרות שלא הובאה כל טענה באשר לפרסום שבוצע על ידו.  
25. לנתבעים עומדות ההגנות המוחלטות הקבועות בסע' 13 (5)  ו – 13 (9) לחוק. 
כך בנדון עסקינן בפניות הנתבעים לאנשי ועדת המכרזים שהיא גוף "מעין שיפוטי" אשר הפניה אליו מוגנת מכח הוראת  סע' 13 (5) לחוק. בנוסף המכתבים מהווים פניה מוקדמת אשר מתחייבת על פי דין בטרם פניה לבית המשפט לעניינים מנהליים בניסיון לתקוף את המכרזים שהתובע היה מעורב בהם וממילא  גם היא נמצאת בגדרי ההליך המנהלי ומוגנת מכח הגנת סע' 13 (5) לחוק. כמו כן מדובר בפניה ע"פ היתר שיפוטי שניתן במסגרת ההליך הפלילי ובמסגרת דחיית בקשת התובעים לצו מניעה זמני לפיכך היא  חוסה אף תחת הגנת סע' 13 (9) לחוק.
26. עומדת לנתבעים הגנת "אמת דיברתי" מכח סע' 14 לחוק איסור לשון הרע. האמת – לפיה עולה חשש לניגוד עניינים פסול עולה מהתמליל עצמו ומאוששת בראיות נוספות המצויות לפני בית המשפט לרבות העולה מחקירתו הנגדית של התובע במסגרת הבקשה לצו מניעה. כך גם העניין הציבורי בפרסום הדברים – מניעת ניגוד עניינים במכרזים המנוהלים ע"י הרשויות – ברור ואינו צריך להסבר. 
לחלופין טוענים הנתבעים להגנת תום הלב מכוח ארבע חלופות שונות ובכללן ההגנות הנזכרות בסע' 15 (2) (3) (4) ו – (8)  לחוק.   
27. עוד טוענים הנתבעים כי עומדת להם חזקת תום הלב, כמפורט בסעיף 16 (א) לחוק, נוכח התקיימות  הנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, והיות אופן הפרסום סביר ומידתי בהיותו מופנה לרשויות הרלבנטיות בלבד, תוך שהתשתית העובדתית לעמדה שפורטה במכתב הפנייה, והתמליל צורף במלואו, כך שכל יועץ משפטי אשר בודק את הדברים יכול היה לבחון ולאמת את טענות הנתבעת. כמו כן,  נוכח פנייתם המקדימה של הנתבעים לתובע  ניתנה לו הזדמנות לפנות לרשויות הללו מבעוד מועד ולשטוח את עמדתו בטרם אלו תקבלנה החלטה בעניינו. 
28. אין כל רלבנטיות לעצם  סגירת תיק החקירה הפלילית כנגד התובע במשטרה. שכן טענתם לניגוד עניינים המועלת במכתבים, היא מתחום המשפט המנהלי ודיני המכרזים כך שגם אם לא נמצאה אשמה של התובעים  במישור הפלילי הדבר אינו שולל קיומו של ניגוד עניינים פסול במישור המנהלי והפרה של דיני מכרזים.  ***קודם שאבוא לדון בטענות הצדדים אציין כי אחר שנחקרו עדי התובעים על תצהירים והסתימה פרשת עדויות התביעה, הודיעו הנתבעים כי הם מושכים את כל תצהיריהם  ואינם מעוניינים להעיד מי מטעמם. בנסיבות אלו הוצאו תצהירי הנתבעים על נספחיהם מתיק בית המשפט כך שלמעשה לא הוגשה בנדון כל ראיה מטעם הנתבעים.    דיון והכרעה 
29. המשפט הישראלי מכיר הן בחופש הביטוי והן בזכות לשם טוב כערכי יסוד הראויים להגנה, עסקינן בזכויות אשר שתיהן נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם (ראו -  ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ (2004); ע"א 6871/99 רינת נ' רום (2002) בפסקה 18; ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ. שפירא ואח' (1989)), עסקינן בזכויות שוות-מעמד נורמטיבי-חוקתי, אשר האיזון ביניהן נעשה במסגרת  הוראות חוק איסור לשון הרע  ואחר בחינת כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו והקשריו.  כך מצאנו, כדוגמה, בעניין בן גביר -"משקלם היחסי של הערכים הנוגדים הוא ענין גמיש ותלוי-נסיבות בסיטואציה הקונקרטית העומדת לבחינה. משקלו היחסי של חופש הביטוי עשוי להשתנות בהתאם להקשר הדברים, ובה במידה עשוי להשתנות מעמדה של הזכות לשם טוב בהתייחס לתנאי המקום, העיתוי, ונתוני המקרה שבו ארעה הפגיעה. מציאת נקודת האיזון בין הערכים המתמודדים אינו מסתכם, אפוא, בבחינת התכליות המושגיות שכל אחד מהם נועד להשיג, אלא היא נחתכת באמצעות עקרונות האיזון הערכי כפי שהוא מיושם על נתוניו המיוחדים של המקרה" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר  (2006) (להלן- ענין בן גביר; וכן ראו  ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין (2012)). 30. בעניין ע"א 751/10 הנ"ל, שורטט ע"י כב' הש' עמית מעין תרשים זרימה לבדיקת תביעות על פי חוק איסור לשון הרע באופן הבא -  " בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק,  והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם  הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתיאור שונה במקצת של השלבים ראו בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי בפסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.8.2008))" 
בצד זה יש ליתן על הדעת אף את הערתו של כב' הש' עמית למתווה החד והברור המוצע על ידו– "למרות שתרשים הזרימה מוליך אותנו לאורכו של החוק, ולכאורה, שלב אחד מוביל לשלב שאחריו ואיננו נדרשים להסב הילוכנו לאחור, הרי שהמציאות מורכבת יותר. בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים, והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע. כך, לדוגמה, עוצמת הביטוי הפוגע, עשויה להשליך על העניין הציבורי במסגרת הגנת אמת דיברתי בסעיף 14 לחוק או בבחינת תום-הלב במסגרת סעיף 15 לחוק (ראו דברי השופט ריבלין בעניין הרציקוביץ). בהשאלה מתחומי משפט אחרים, ניתן לומר כי יש "מקבילית כוחות" בין השלבים השונים - ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק,  ולהיפך"
בשים לב לאמור ועל מנת להקל על הקורא נציג הדברים בתרשים זרימה באופן הבא (התרשים שונה מעט מזה אשר שורטט ע"י כב' הש' עמית עצמו בדיון נוסף בעניין אלינה דיין) – 
להלן נבחן הדברים על פי המתווה הנזכר. 
האם תוכן המכתבים מהווה לשון הרע ? 
31. עוולת פרסום לשון הרע קבועה בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע  הקובע כי – 
"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית ..." 
מהוראת החוק עולה כי עוולת פרסום לשון הרע  כוללת שני יסודות : האחד – קיומו של פרסום, והשני - היות הפרסום בגדר "לשון הרע".
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי "לשון הרע", וקובע כי לשון הרע היא דבר אשר פרסומו עלול:  "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". 
אמת המידה שנקבעה בפסיקה באשר לבחינת התקיימותם של הקריטריונים הנזכרים בסע' 1 היא אמת מידה אובייקטיבית, ובמילים אחרות יש לבחון – האם מבחינה אובייקטיבית, עונה הפרסום לאחד מהקריטריונים שנקבעו בסעיף 1 לחוק, בהתאם למובן שייחס לו האדם הסביר (ע"א 740/86 תומרקין נ. העצני (1989); ע"א 334/89 מיכאלי נ. אלמוג (1992)). ככלל, יישקלו הפרסום ומשמעותו בהתאם למשמעות המקובלת בציבור כולו (אורי שנהר, דיני לשון הרע 110 (1997) (להלן - שנהר)).
עוד הובהר בפסיקה כי  המבחן האובייקטיבי מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. על כן, לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו היא מותירה את הקורא הסביר (ע"א 1104/00 אפל נ. חסון (2002); ע"א 751/10 הנ"ל, פסקה 83 לפסק דינו של המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין). 
ודוק - התובע  אינו נדרש להוכיח יסוד נפשי או אשם מצדו של המפרסם, ואף אין נפקא מינה אם פרסום לשון הרע נעשה בכוונת זדון או בהתרשלות או אף ללא התרשלות, ודי לו לתובע להוכיח כי הפרסום מהווה לשון הרע. לסוגיית הזדון תהא השפעה אך ורק על הסעד ושיעור הפיצוי שיפסקו לתובע ככל שיוכח על ידו קיומו של פרסום אסור (ע"א 751/10 הנ"ל  פסקה 10 לפסק דינו של כב' הש' עמית). 
סיכום נאה ותמציתי של הדברים ניתן למצוא בדברי כב' הש' א' פורקציה בעניין בן גביר הנ"ל– "אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית, כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם."32. היסוד הנוסף לקיומה של העוולה הוא, כאמור, יסוד ה"פרסום", אשר מוגדר בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע:"2. (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
33. בנדון, ברי  כי מתקיימים היסודות הנדרשים להקמת עוולת פרסום לשון הרע – עיון בתוכן המכתבים מלמד כי הוא מבקש לייחס לתובע בתפקידו כיועץ לרשויות ולתאגידי מים "ניגוד עניינים ומעשים פסולים" ודומה כי בכך די על מנת לענות על כל אחד משלושת הקריטריונים הראשונים הנזכרים בסע' 1 לחוק איסור לשון הרע שכן יש בהם להשפיל את התובע והתובעת המנוהלת על ידו "בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (סע' 1 (1) לחוק), "לבזות אותו בשל מעשים או התנהגות המיוחסת לו" (סע' 1 (2) לחוק) וכן "לפגוע במשרתו, עסקו משלח ידו ומקצועו" (סע' 1 (3) לחוק), דומה כי הדברים פשוטים וברורים ואינם מצריכים אריכות דברים  ועל אף שכך נוסיף ונדגיש בציפורן הזרת את הדגשים הבאים – 
כותרת המכתבים שהופנו ע"י הנתבעת לראשי הרשויות היא "דרישה לביטול המכרז לנוכח ניגוד עניינים פסול של היועץ" כבר מטילה כשלעצמה על התובע אשם של מי הנוהג בניגוד עניינים פוסל במסגרת עיסוקו ותפקידו כיועץ במכרזים השונים. המכתבים בתוכנם מבקשים לייחס לתובע מעשים פסולים בהתנהלותו ביועץ במכרזים, ורומזים לקבלת טובות הנאה כנגד העדפת גורמים מסוימים על אחרים במסגרת אותם מכרזים וכן רומזים לכך שהוא עצמו היה נתון להאזנת סתר (על אף שעסקינן למעשה בהאזנת סתר למר אלטמן כנגדו הוגש כתב אישום בסופו של יום).  34. כאמור, המבחן לבדיקת אופיים ומהותם של ביטוי או אמירה הוא מבחן אובייקטיבי, כך שהמשמעות שיש לייחס לביטוי היא המשמעות המקובלת בציבור ובעיני הקורא הסביר. בנדון עולה באופן ברור כי הכותב מבקש לייחס לתובע התנהלות בלתי נאותה הנוגעת בניגוד עניינים הקשור בתפקידו ובעיסוקו, וכן הוא מבקש לייחס למבקש "מעשים פסולים" אשר עניינם והיקפם לא מובהר עד תום במכתבים, אך הקורא עלול להבין או לסבור כי בגין אותם מעשים פסולים שמבקש כותב המכתב לייחס לו, היה התובע  נתון להאזנות סתר של המשטרה. אומנם המכתבים אינם מייחסים באופן ישיר את האזנת סתר ככזו המופנית כנגד התובע ואולם עצם האשמה בניגוד עניינים ומעשים פסולים וצירוף תמליל, אשר לכאורה יש בו לאושש את טענות אלו, תוך הדגשה שהתמליל הושג בהאזנת סתר שבוצעה ע"י המשטרה יש בהם להביא את הקורא הסביר לסברה לפיה התובע הוא מושא אותה האזנת סתר, עניין השם אותו בעיני הקורא כחשוד בפלילים.
35. למעשה בנדון איננו צריכים "לנחש" מהו הרושם שקריאת המכתבים תעשה על הקורא שכן יש לפנינו עדויות באשר להתרשמות חלק מהגורמים אשר קיבלו את המכתבים. כך, כדוגמה,  הגב' רינה קטיף, מנכ"לית תאגיד המים "מי ציונה", אשר המכתב הועבר לידיה מב"כ עירית נס ציונה, ציינה בתצהירה כי התרשמה כבר  מקריאת כותרת המכתב  כי המדובר במעשים פליליים שהתובע מעורב בהם וכי הציטוטים של התמליל במכתב לכאורה אף חיזקו התרשמותה זו  (ר' סע' 8-9 לתצהירה). 
בדומה, הגב' חן סלטי, מנכ"לית תאגיד המים עין נטפים, הצהירה כי מהחלקים המצוטטים מהתמליל במכתב ניתן היה להתרשם כי התובע חשוד במעשים פליליים ואף מתנהל נגדו הליך פלילי (ר' סעיף 8 לתצהיר).
הנתבעים עצמם לא ניסו לטשטש התרשמות זו העולה מהמכתבים והבהירו  כי לכך בדיוק כיוונו במכתביהם, ואף יותר מכך לטענתם מטרת המכתבים הייתה לחשוף מעשה קבלת שוחד– 
" ב"כ הנתבעים: זו לא ספקולציה. המכתב שנחשף הוא מכתב של שוחד- זו שטענתי. ממה שאני קורא פה, מדובר על שוחד!" (עמ' 36 שורות 1-2 פרוטוקול 23.11.17) . 
36. לאור האמור לעיל, וביישום העקרונות אשר נקבעו בפסיקה כמפורט לעיל, נמצא כי תוכן המכתבים כמו גם כותרתם, יש בו להביא לביזוי התובע בכך שמיוחסים לו מעשים פסולים ופליליים וכן שיש בהם ליצור את הרושם בעיני הקורא הסביר כי התובע אכן מעורב במעשים שכאלה,  ברי כי פרסום שכזה עלול  לפגוע בעיסוקו ובמשרתו, במיוחד בעיני הרשויות והתאגידים להם הוא שימש ומשמש כיועץ. 
לאור האמור, ברי כי האמור במכתבים מהווה לשון הרע, כהגדרתו בחוק. 
37. אשר ליסוד ה"פרסום"  הרי ששליחת המכתבים ע"י הנתבעת ביום 11.11.14 וביום 23.11.14  למספר רשויות מקומיות וכן תאגידי מים (מוצג 20 למוצגי התובעים) עונה על יסוד זה – עסקינן בדברים שנערכו "בכתב או בדפוס" (סע' 2(א) לחוק) אשר מוענו לצדדי ג' שאינם התובעים - ראשי רשויות ותאגידים השונים (סע' 2(ב)(1) לחוק). 
ממילא שליחת המכתבים בנדון עונה על דרישת "הפרסום" שבחוק.  

העילה כנגד הנתבע
38. בכתב סיכומיהם טענו הנתבעים כי כתב התביעה אינו מגלה כל עילה כנגד הנתבע שכן כל המכתבים נשלחו בשם  הנתבעת בלבד, כך ברישא למכתבים שנשלחו ממשרד ב"כ הנתבעים צוין – 
"בשמה של מרשתינו, חברת מד- מים רימונים בע"מ, הרינו מתכבדים לפנות אליך בעניין הנדון"  
כמו כן הבקשה לשימוש בתמליל הוגשה אף היא לבית המשפט המחוזי בירושלים מטעם הנתבעת בלבד, לפיכך לא בור מה מבקשים התובעים לייחס לנתבע.  
טענה זו יש לדחות. 
39. בסע' 54 (א)   לחוק החברות, התשנ"ט-1999 הובהר כי - "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס" 
כך הובהר בפסיקה כי ניתן להטיל אחריות אישית בנזיקין על אורגן או נושא משרה בחברה. בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ (2004) נקבע - "כלל הוא במשפטנו שהתאגיד כאישיות משפטית נפרדת נושא באחריות לעוולות בנזיקין, כמו גם לאחריות בפלילים. עם זאת גזירת אחריותו הנזיקית של התאגיד מפעולותיו של אורגן או של נושא משרה בתאגיד אינה מונעת הטלת אחריות נזיקית על אותו אורגן או נושא משרה עצמו, כמו שאין היא מונעת את חבותו בגין עילות אחרות, פליליות או חוזיות. אחריותם האישית של הפועלים במסגרתו של התאגיד עומדת אפוא מכוח עצמה, ואין היא יונקת כוחה מהתאגיד...ההלכה הכללית בעניין אחריותם הנזיקית האישית של נושאי משרה, שנקבעה על-ידי הנשיא שמגר בעניין בריטיש קנדיאן בילדרס ובעניין צוק אור, נקבעה בפסקי-דין אלו (בהתאמה) בקשר לביצוע עוולה של גניבת עין ובקשר לביצוע עוולת רשלנות על-ידי מנהל חברה קבלנית בגין ליקויים שונים שנמצאו בדירות הקונים. כפי שצוין, אני סבורה כי ההיגיון, כמו גם התכלית, העומדים מאחורי הלכה זו נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בעוולה נזיקית שנגרמה בתאונת עבודה. תאונות עבודה, הנגרמות במקרים רבים בשל התנהגויות רשלניות, תוצאתן פגיעות בגוף, ולעתים בנפש".
בנדון, הנתבע כמנהל הנתבעת וכבעליה היחיד (ראו תדפיס רשם החברות – מוצג 10 למוצגי התובעים), היה מודע לתוכנם של המכתבים והיה מעורב באופן פעיל בכל הקשור לשליחתם בצירוף התמליל לגורמים השונים. כך בכתב הגנתו לא מכחיש הנתבע כלל את אחריותו שלו לעצם הפרסום (אלא שהוא טוען להגנות העומדות לו ולנתבעת) והוא רואה עצמו כשווה לנתבעת בכל הקשור לרצון להשתמש בתמליל ולפרסמו, כך בסע' 17  לכתב ההגנה צוין מפורשות כי הבקשה להתרת השימוש בתמליל הוגשה ע"י הנתבעים ובדומה בתצהיר שהוגש מטעמו של הנתבע ביום 3.2.14 בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי בירושלים הוא מציין מפורשות –
"המבקשת (= הנתבעת – צ.ו) ובכללה אני מתחייבים לא לעשות בראיה הנדונה כל שימוש, פרט לפניה לאותן רשויות שהיועץ משמש להן כיועץ לעניין מדי המים , ובמידת הצורך, פניה לבית המשפט המוסמך בנוגע לסבירות הפעלת שיקול הדעת על ידי אותן רשויות שהמידע הוצג בפניהן" (הדגשה שלי – צ.ו, סע' 6 לתצהיר הנתבע בהליך לפני בית המשפט המחוזי בירושלים) 
הרי לנו, הנתבע כמנהל וכבעלים יחיד של הנתבעת נוטל על עצמו התחייבויות ואחריות בקשר לאותם מכתבים ומכאן שהוא רואה עצמו ואת החברה כאחד בכל הקשור לעניין שליחתם של אותם מכתבים, אין מדובר בהתנדבות ללקיחת אחריות אלא ברור מתוך נסיבות העניין כי הנתבע כרוח החיה בנתבעת הוא זה שיזם ודחף לפרסום המכתבים הנדונים ומכאן אף אחריותו לתוכנם.  
40. ואם כן, אחר שמצאנו כי התקיימו היסודות אשר יש בהם להוות עוולת "פרסום לשון הרע" בכל הקשור לשליחת המכתבים ע"י הנתבעים, נפנה לשלב הבא ובו נבחן האם הפרסום חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק. 
שליחת המכתבים – האם בגדר פרסום מותר? 41. כאמור,  אין די בהוכחת פרסומו של לשון הרע לצורך חיובו של המפרסם בפיצוי שכן אפשר שעומדים למפרסם ההגנות השונות הקבועות בחוק לפרסומים מסוימים.  כך סעיף 13 לחוק קובע רשימה של "פרסומים מותרים" אשר פרסומם לא יהווה עוולה. בסעיף זה העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים-ציבוריים. אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 לחוק ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב. כמו כן, ההגנה אינה תלויה במידת העניין הציבורי שיש בפרסום. מסיבה זו, זכו ההיתרים הנזכרים בסעיף 13 לחוק להיקרא "ההגנות המוחלטות" (שנהר, עמ' 191; דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, פסקה 5 (2003); ע"ע (ארצי) 26198-07-13 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר אמיר אברמוביץ, פסקאות 17-16 (2015)). כיוון שסעיף 13  לחוק מעניק הגנה מוחלטת למפרסם לשון הרע, אף אם הדברים שנאמרו הם שקריים (להבדיל מההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק) ואף אם נאמרו בזדון (להבדיל מההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק), הרי שהאיזון בין האינטרס הציבורי המגולם בסעיף זה לבין הפגיעה הנגרמת למושא הפרסום, מצריך פרשנות דווקנית של סעיפיו  הקטנים (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, (1986) (להלן- עניין ננס); עא 844/12 - דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש, (2017) (להלן - עניין מולקנדוב). נטל ההוכחה באשר להתקיימות הנסיבות המקימות את ההגנות שבסעיף 13 לחוק מוטל על המפרסם (שנהר, עמ' 213).האם עומדת לנתבעים הגנה מכח סע' 13 (5) לחוק ?  42. סע' 13 (5) לחוק מבהיר כי לא ישמש עילה לתביעה אזרחית או פלילית – "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"
הנתבעים בכתב סיכומיהם טוענים כי  בנדון חלה הגנת 13 (5) לחוק על פרסום המכתבים משני נימוקים עיקריים – האחד - המכתבים נשלחו לאנשי ועדות המכרזים של המועצות המקומיות ותאגידי המים, ועדות המכרזים הן גוף "מעין שיפוטי"  ולפיכך המכתבים מהווים פרסום שנעשה  על ידי בעל דין, או בא כוחו, תוך כדי דיון בפני אותו גוף "מעין שיפוטי" וזוכים להגנה מוחלטת. השני – גם אם תמצא לומר כי ועדות המכרזים אינן מהוות גוף "מעין שיפוטי" על פי דין, הרי שעצם שליחת המכתבים אליהן מהווה שלב וחלק מהליך משפטי מינהלי  שעניינו תביעה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים לביטול המכרז, עצם העובדה שתביעה לא הוגשה בסופו של יום אין בא כדי לאיין את המכתבים מהיותם חלק מהליך שיפוטי, שכן נפסק כי גם אם התביעה המינהלית נדחתה אין בכך לאיין את ההגנה העומדת למסמכים שהוגשו לצרכיו של אותו הליך. שליחת המכתבים היא שלב הכרחי לצורך הכשרת הגשת תביעה מינהלית ומתוך שכך עצם השליחה או הפרסום הם חלק מהליך משפטי אשר הפרסום במהלכו מוגן כאמור בהוראת סע' 13 (5) לחוק.  נדון בשתי הטענות הנזכרות המבקשות לייחס למכתבים הגנה מכח סע' 13 (5) לחוק.האומנם נשלחו המכתבים לוועדת המכרזים ?  43. נקדים ונאמר בנדון איננו נדרשים לבחון כלל את הסוגיה האם "ועדת המכרזים" הוא גוף שיפוטי או "מעין שיפוטי"  (שאלה אשר הושארה בצריך עיון בעניין ת"א (י-ם) 20018/08 אבולעפיה נ' דיימקס (2012)) שכן כלל לא הוכח שהמכתבים נשלחו לוועדת המכרזים.  ובמה דברים אמורים – עיון באותם מכתבים אשר צורפו למוצגי התובעים מלמד כי אלו נשלחו לגורמים שונים ברשויות ובתאגידי המים אך לא הופנו באופן ישיר לוועדת המכרזים או לחבריה. 44. כך מעיון בהעתקי המכתבים (מוצג 20 למוצגי התובעים) לא עולה כלל כי אלו נשלחו או הופנו אל "ועדת המכרזים" של הרשות העירונית או תאגיד המים או למזכיר או יו"ר הועדה, אלא שכל אחד מהם נשלח למספר גורמים שונים ברשויות ובתאגידי המים  (ראו מוצג 20 למוצגי התובעים). התובעים צרפו העתקים של 5 מתוך 13 המכתבים אשר הגיעו לידם ואשר נשלחו לרשויות השונות והופנו לגורמים הבאים- מכתב 1 - נשלח – למר אלכס גדלקין, ראש עירית נצרת עילית;  עו"ד ערן בר רבי, מבקר; עו"ד אולגה דורן, יועצת משפטית.מכתב 2 - נשלח למר סאלי לוי, מנכ"ל תאגיד מניב ראשון בע"מ; אברהם בר, יועץ משפטי.מכתב 3 - נשלח לאינג' חן סלטי, מנכ"ל עין נטפים; מר גידי פרישטיק, יועץ משפטי.מכתב 4 - נשלח למר יוסי שבו, ראש עירית נס ציונה; מר עמיקם נגר לוי, מנכ"ל עירית נס ציונה; גב' שלומית מנדלמן כהן, יועצת משפטית; רו"ח גידי טביב, גזבר.מכתב 5 - נשלח למר עדי אלדר, יו"ר תאגיד עין כרמים; מר עוזי אגוז מנכ"ל עין כרמים.  הרי לנו כי המכתבים המצורפים לא מוענו ל"ועדת המכרזים" או ל"יו"ר ועדת המכרזים" או ל"מזכיר ועדת המכרזים"  אלא הופנו  למספר גורמים ברשויות או בתאגידי המים אליהם נשלחו המכתבים, כאשר לא ברור כלל הקשר שלהם לוועדת המכרזים.  נציין כי על אף שנשלחו מכתבים ל13 רשויות ותאגידים כמפורט בהודעת הנתבעים בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי בירושלים (מוצג 15 למוצגי התובעים), הרי שלפנינו אך ורק 5 מכתבים, שכן האחרים לא צורפו על ידי מי מהצדדים ואיננו יודעים למי מוענו באותן רשויות. מעת שהחליטו הנתבעים למשוך את תצהיריהם מתיק בית המשפט הרי שאין לפנינו כל ראיה שאכן יתרת 8 המכתבים נשלחו לוועדת המכרזים. כאמור, הנטל להוכחת ההגנה מכח סע' 13 (5) לחוק מוטל לשכמו של הטוען לה ומעת שאין לפנינו כל עדות עובדתית לעניין זה הרי שאין לפנינו כל ראיה שאותם מכתבים נשלחו לוועדת המכרזים בניגוד לחמשת המכתבים המצויים לפנינו, אשר נשלחו, כאמור, לגורמים שונים ברשויות ובתאגידי המים דוגמת ראשי עיר, מנכ"לי תאגידים, מבקר הרשות, גזבר וכיוצ"ב. כאמור אף אחד מהמכתבים המצויים לפנינו לא נשלח ישירות לוועדת המכרזים ולא הוכח כי הגורמים  אליהם נשלחו המכתבים אכן יושבים כחברים בוועדת המכרזים. שליחת המכתב למי אשר אינו מנוי בוועדת המכרזים אינה מוגנת מכח סע' 13 (5) לחוק, גם אם היינו רואים בוועדת המכרזים גוף מעין שיפוטי.  44. בעניין המר' (ת"א) 8652/77 הלר נ. שיוביץ (1978) הובהר ע"י בית המשפט המחוזי כי נוכח הצורך בפרשנות מצמצמת של ההגנה נושא סע' 13 (5) לחוק הרי שתלונה שהוגשה כנגד עורך דין ואשר נשלחה ללשכת עורכי הדין ע"י לקוחתו של אותו עורך דין  לא תחסה תחת הגנת הסעיף כיוון שלא הופנתה באופן ישיר למוסדות הלשכה המוסמכים לפתוח בהליכים משמעתיים אלא ללשכה באופן כללי  ומכיוון שבלשכה נכללים גם מוסדות שאינם משתתפים בהליך המשמעתי הרי שעל הפרסום לא תחול ההגנה המוחלטת. יפים הדברים אף לעניין דנן בו  נשלחו המכתבים לגורמים שונים ולא באופן ישיר ל"ועדת המכרזים" או לגוף המייצגה.  ברי, אפוא, כי משלוח מכתבים לגורמים שונים אך ורק בשל כך שהם בעלי השפעה ברשות או בתאגיד המים אינו מקנה להם מעמד של גוף מעין שיפוטי כל עוד לא הוכח כי הם אכן אלו המכהנים בוועדת המכרזים. 45. מיד יאמר כי אינני מקבל לעניין זה את טענות ב"כ הנתבעים כי שלח את המכתבים לראש העיר וליועץ המשפטי מתוך הנחה כי אלו הם הגורמים היושבים בוועדת המכרזים. די שנאמר כי ע"פ הוראת סע' 123 (א)  לצו המועצות המקומיות, התשי"א-1950, כדוגמה, ראש המועצה לא יכהן בוועדת מכרזים. ומכל מקום, לא הובאה כל ראיה כי הגורמים האחרים אליהם נשלחו המכתבים כגון גזבר ברשות ומבקר ברשות היו חלק מועדת המכרזים. בהעדר ראיה לכך יש לראות בפרסום המכתבים לאותם גורמים כפרסום שאינו מוגן מכח ס' 13 (5)  לחוק.  נסכם ונאמר מעת שנשלחו המכתבים לגורמים שונים אשר לא הוכח כי מנויים על חברי וועדת המכרזים, הרי שלא קמה ועומדת לנתבעים הגנת סע' 13 (5)  לחוק.  מעת שמצאנו כי המכתבים נשלחו אף לגורמים שאינם מנויים על חברי ועדת המכרזים איננו נדרשים להוסיף ולבחון את השאלה האם ועדת המכרזים היא גוף מעין  שיפוטי, כשם שאין מקום להוסיף ולבחון את השאלה האם הפניה אל גוף זה מהווה תחילתו של הליך שיפוטי למרות שבסופו של יום לא הוגשה כל תביעה בהליך מינהלי לפני בית המשפט לצורך ביטול המכרז. אלו שאלות נכבדות אשר יש להן פנים לכאן ולכאן, אלא שבנדון מעת שמצאנו כי לא הוכחה כלל פניה ישירה לוועדת המכרזים לפחות ביחס לחלק עיקרי ונכבד מהמכתבים שנשלחו, אין מקום כי נכניס ראשינו לסוגיות נכבדות אלו בנדון.מעת שעסקינן במכתבים רבים שאינם ממוענים לוועדת המכרזים הרי שלמצער המכתבים שהופנו לגורמים שאינם היועץ המשפטי של הרשות או התאגיד מהווים פרסום לשון הרע שאינו מוגן ע"י סע' 13 (5) לחוק.   51. חיזוק נוסף למסקנה זו עולה מתוך עיון בתשובות היועצים המשפטיים ברשויות השונות אליהם פנתה הנתבעת, מהן עולה כי המכתבים נשלחו למעשה זמן רב לאחר סיומם של המכרזים ומימושם בשטח (ראה המכתבים השונים שצורפו כמוצג 23 למוצגי התובעים), ומכאן אתה למד כי לא הייתה כוונה של ממש לבטל את המכרז נשוא כל מכתב ומכתב באשר מכרזים אלו בוצעו ויושמו בשטח,  אלא כוונה לפגוע בתובעים.  
ואם כן, מכלל הטעמים שהבאנו לעיל נראה כי בנדון לא עומדת לנתבעים הגנת סע' 13 (5) לחוק. 
נוסיף, אפוא,  ונבחן האם עומדת להם הגנת סע' 13 (9) לחוק. האם עומדת לנתבעים הגנת פרסום מותר מכח סע' 13 (9) לחוק ?52. סע' 13 (9) לחוק מקנה הגנה למפרסם כאשר עסקינן ב-  "(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" (ה.ש – צ.ו) לעניין סע' 13 (9) לחוק הובהר בפסיקה כי -   "על מנת שתחול ההגנה המוחלטת, יש לבחון באופן דווקני ומוקפד את התקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף הרלוונטי. לפיכך, לענייננו, לא די בכך שהפרסום נעשה מכוח הוראה של הנחייה של רשות מוסמכת, אלא נדרש להראות כי מדובר בהפעלת סמכות "כדין" של רשות מוסמכת" (הדגשה שלי – צ.ו; עניין מולקנדוב הנ"ל וכן ראו לעניין זה - ע"ע (ארצי) 35058-05-12 רוזנברג נ' משרד החינוך (2014) (להלן – עניין רוזנברג) פיסקה 20 לחוות דעתה של כב' הש' ל. גליקסמן)  הרציונל העומד מאחורי ההגנה  הגורפת המפורטת בסע' 13 (9) לחוק הובהר בפסיקה כרצון לאפשר לבעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנדרש לביצוע התפקיד וזאת ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בביצוע תפקידו. הרציונל הספציפי של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן.  החסינות המוחלטת שמקנה הסעיף מוצדקת אך ורק משום  שמדובר בפרסום שחייב להיעשות על פי דין או שהמפרסם רשאי היה לעשות אותו על פי דין בהוראה של רשות מוסמכת (ראו ענין מולקנדוב ועניין רוזנברג הנ"ל).53. בנדון, טענו הנתבעים  כי חלה ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק. לטענתם,  מעת שהתיר להם בית המשפט את שליחת התמליל לגורמים ורשויות ציבוריות שונות וזאת אחר שטענו כי מדובר בראיה בעלת חשיבות ציבורית רבה המצביעה על ניגוד עניינים חמור ופסול בין היועץ המשמש גופים ציבוריים רבים, הרי ששליחת המכתבים חוסה כולה תחת ההיתר של בית המשפט ואין לדקדק בתוכן המכתבים ולנסות למצוא בהם חריגות והפרזות, אשר גם הן כשלעצמן מוגנות במסגרת ההגנה המוחלטת שמקנה סע' 13 (9) לחוק. 
54. התובעים טענו, מאידך, כי לא עומדת לנתבעים כל הגנה מכוח סע' 13 (9)  לחוק ולו בשל כך שהם חרגו מההיתר שניתן להם בהחלטת בית המשפט המתירה את השימוש בתמליל השיחה, בכך ששלחו את המכתבים לראשי רשויות ותאגידים שונים, גם לאלה שהתובעים אינם משמשים כיועציהם לגבי הקר"מ ואף לעולם לא שימשו כיועציהם, כגון - משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים; עיריית נצרת; עיריית נס ציונה, עיריית פתחת תקווה ועיריית כרמיאל. לטענת התובעים הם הבהירו לנתבעים קודם לשיחת המכתבים כי כלל אינם משמשים כיועצים אצל הגורמים הנזכרים ובכל זאת מצאו הנתבעים לשולחם (ראו סע' 38 לבקשת התובעים שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, נספח 16 למוצגי התובעים), ומכאן שהנתבעים ידעו על כך ובכל זאת מצאו לשלוח לגורמים אלו את מכתבם בצירוף התמליל.  55. זאת ועוד, לטענת התובעים, הנתבעים פנו לעיריות ו/או לראשי ערים ו/או פונקציונרים שונים בעיריות (מבקר גזבר וכיוצ"ב), ולא רק ליועצים המשפטיים של תאגידי המים או הרשויות שהם, ורק הם, אמונים על הסדרת וטיפול ענייני הניגוד עניינים וזאת בניגוד להנחיה מס' 1.1555 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים בשירות המדינה (להלן- הנחיות היועמ"ש), ממנה עולה כי הסדר למניעת ניגוד עניינים יעשה אך ורק ע"י היועץ המשפטי של המשרד הממשלתי או היחידה הממשלתית הנוגעים בדבר, בשיתוף עם המועמד (ראו סע' 16-17 להנחיות היועהמ"ש -  נספח 21 למוצגי התובעים). 
ואם כן, בנדון, הנתבעים לא פנו ליועץ במשפטי של תאגידי המים בהם שימש התובע כיועץ, אלא לגופים וראשי רשויות נוספים, ובכך חרגו מההיתר שניתן להם ע"י בית המשפט. 
56 נוסף לכך - בית המשפט בהחלטתו התיר לנתבעת לפנות לרשויות, כאמור בבקשה להתרת שימוש בתמליל, וכן מצא "להיעתר לבקשה כפי שהוגשה במקורה" היינו "להביא בפני הרשויות את המידע שנתגלה" (ר'  החלטת בית המשפט מיום 2.4.14 לעיל ובקשת הנתבעים להתרת שימוש בתמליל לעיל), ואולם על אף שכך הנתבעת לא גילתה למכותבים את מלוא העובדות כנדרש.  כך לא הביאה לפניהם את העובדה שתיק החקירה כנגד התובע נסגר, וכי השיחה המופיעה בתמליל המצורף הוקלטה לצורך הליך פלילי שהתנהל כנגד אדם אחר שאינו התובע. ודוק,  אומנם בית המשפט העליון בהחלטתו מיום  19.10.14 דחה את הערעור שהגישו התובעים על החלטת בית המשפט המחוזי בכל הקשור לצו המניעה הזמני ואולם, הודגש בהחלטת בית המשפט כי  אין בהחלטתו זו כדי להביע דעה אם הפרסום או דרך פרסומו יש בהם כדי להקים אחריות של הנתבעת  ומנהלה לפרסום לשון הרע כלפי התובעים. 
לטענת התובעים, נוכח הוראות הפסיקה המבהירות כי הגנת סע' 13 (9) לחוק  תפורש על דרך הצמצום הרי שהדעת נותנת כי רק פרסום כזה אשר אינו חורג באופן משמעותי מהוראות בית המשפט ותכליתן יזכה להגנה הגורפת של סע' 13 (9) לחוק.  
להלן נבחן האם הפרסום בצורתו היה סביר ולא חרג מגבולות ההיתר שניתן ע"י בית המשפט. 
האם חרגו הנתבעים מההיתר שניתן להם לפרסום התמליל ע"י בית המשפט המחוזי?
57. ראשית נבחן את ההגבלה המפורשת אותה הציב בית המשפט לנתבעים בהחלטתו שלו ולפיה ההיתר שניתן ע"י בית משפט ניתן לצורך עשיית שימוש בתמליל ומסירתו לגורמים מסוימים בלבד. הדבר עולה באופן מפורש מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.4.14 אשר נביאה בלשונה – 
"לאחר שקלול טענות הצדדים בעניין זה, סבורני, כי הפתרון המאזן הינו להעתר לבקשה, כפי שהוגשה במקורה. דהיינו, להתיר למבקשת לעשות שימוש בראיה לצורך פנייה לאותן רשויות שהמשיב משמש להן כיועץ מדי מים וכן לרשות המים ובמידת הצורך פניה לבית המשפט המוסמך בנוגע לסבירות הפעלת שיקול הדעת על ידי אותן רשויות שהמידע הוצג לפניהן, זאת מבלי להביע כל עמדה ביחס לקבילותה של הראיה או למשקל שיינתן לה על ידי אותן רשויות." (הדגשה שלי – צ.ו)
ואם כן בהחלטת בית המשפט המחוזי קיימת הגבלה ברורה באשר לזהות המכותבים לתמליל - רשויות ותאגידים שהתובע משמש להן כיועץ מדי מים ולרשות המים.  
ואולם מסתבר כי התמליל נשלח אף לרשויות אשר התובע אינו משמש בהן כיועץ או לא שימש בהן כיועץ במועד הרלבנטי לשיחת המכתבים. כך, כאמור, לטענת התובע הוא לא שימש כלל כיועץ בעירית פ"ת, נצרת, נס ציונה, כרמיאל וכן משרד התשתיות הלאומיות האנרגיה והמים (להלן- משרד התשתיות). על אף שכך נשלחו מכתבים לראשי העיריות הנזכרים ולמנכ"ל משרד התשתיות. הובהר ע"י התובעים כי בכל הקשור לרשויות הנזכרות הם שימשו כיועצים לתאגידי המים הקיימים בהם ולא לרשויות עצמן ובדומה לא שימשו כיועצים במשרד התשתיות הלאומיות. שליחת המכתבים לאותם עיריות וגורמים מהווה, אפוא, חריגה של ממש מהתניות שקבע בית המשפט לצורך השימוש בתמליל.  ואם כן כל אותם חמישה מכתבים שמוענו אף לגורמים אשר  בהם לא שימשו התובעים כיועצים פרסומם אינו יכול לחסות תחת הגנת סע' 13 (9) לחוק. 
58. אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעים לפיה המכתבים נשלחו לראשי העיריות או ליועצים המשפטיים על מנת שהם יעבירו אותם לגורם האחראי ובכלל זה תאגיד המים הרלבנטי.  במכתב שנשלח ע"י ב"כ התובעים לב"כ הנתבעת קודם לפרסום המכתבים הוא הבהיר באופן חד משמעי כי התובעים לא שימשו כיועצים ברשויות הנזכרות לפיכך היה על הנתבעת לברר היטב מיהו הגורם אשר היה אחראי למכרז ואשר התובעים שימשו אצלו כיועצים קודם לשליחת המכתבים – דבר אשר לא נעשה (ראו מכתב ב"כ התובעים לב"כ הנתבעות מיום 28.4.14 וכן בקשת התובעים לצו מניעה כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בסע' 38 לבקשה – נספח 16 למוצגי התובעים). 
59. אך יותר מכך, לסברתי גם המכתבים האחרים, אלו שהופנו לראשי עיריות ויועצים משפטיים בהם שימשו התובעים כיועצים, אינם עולים בקנה אחד עם גבולות ההיתר שניתן לנתבעת בהחלטת בית המשפט המחוזי. להלן נבהיר הדברים. 
בית המשפט אומנם התיר את שליחת התמליל לרשויות ותאגידים בהם שימש התובע כיועץ במכרזים וזאת על מנת לבחון האומנם התקיים ניגוד עניינים בהעסקתו בתפקידו זה, ברי, אפוא, כפי שטענו הנתבעים עצמם כי הגורם אליו אמורים היו המכתבים להישלח הוא ועדת המכרזים שבכל גוף וגוף לפיכך, וכפי שהרחבנו בדברים לעיל,  שומה היה על הנתבעים לשלוח את המכתבים ליו"ר או מזכיר ועדת המכרזים או ליועץ המשפטי של ועדת המכרזים ולא היה כל מקום למשלוח המכתבים לראשי העיריות או למנכל"י התאגידים. בכך למעשה נעשתה חריגה נוספת מתכלית ההיתר שניתן לנתבעים ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים וממילא אף בכך יש לאיין את ההגנה העומדת מכח סע' 13 (9) לחוק אף בעניינם של שאר המכתבים.  
למעשה בכך די על מנת לדחות את טענות הנתבעים להגנה מכוח סע' 13 (9) לחוק. הרבה מעבר לנדרש נוסיף את הדברים הבאים - 
60. בית המשפט אומנם התיר לנתבעים לעשות שימוש בתמליל כראיה לצורך פניה שתכליתה ביטול המכרזים בהם שימש התובע כיועץ אך לא היה בהיתר זה כדי להכשיר כל מכתב הנלווה לתמליל יהא תוכנו אשר יהא וברי כי על תוכנו של המכתב הנלווה שלא לחרוג מתכלית ההיתר שניתן לנתבעים לצורך שליחת התמליל, היינו – הפניית הגורמים השונים לתמליל ולאפשרות שעולה ממנו ניגוד עניינים או חשש למעשים פסולים מצד התובעים. ואולם לא הרי מכתב הנלווה לתמליל ומציגו כמות שהוא למכתב המוסיף פרשנות, קובע קביעות ומסלף דברים ועובדות. לפיכך גם אם עצם הפנית התמליל חוסה תחת הגנת סע' 13 (9) לחוק יש להוסיף ולבחון האם המכתב הנלווה לו יכול להיכלל במסגרת ההיתר שניתן על ידי בית המשפט להעברת התמליל לרשויות ולגורמים הרלבנטיים.  דומה כי בנדון חרגו המכתבים מגבולות ההיתר שניתן ע"י בית המשפט.  
61. מעיון בתוכן המכתבים עולה כי הנתבעת לא הסתפקה בהצגת התמליל בצורתו לגורמים השונים אליהם הפנתה את המכתבים אלא נקטה עמדה ברורה באשר לפרשנותו של אותו תמליל. מכתבים אלו יוצרים מעליהם פרסום נוסף שאינו חלק מהתמליל עצמו, אשר אפשר כי לגבי שליחתו שלו בלבד עומדת לנתבעים הגנת סע' 13 (9) לחוק, אלא הוסיפו פרשנות משלהם לתמליל זה וכן הוסיפו קביעות ועובדות שאינן מופיעות בו. 
כך כותרת המכתבים  – "דרישה לביטול המכרז לנוכח ניגוד ענינים פסול של היועץ" , מלמדת כי אין מדובר אך ורק בצירוף התמליל והפניה לכך כי אפשר שעולה ממנו חשש לניגוד עניינים אלא יש בה קביעה פסקנית כי היועץ מצוי בניגוד עניינים.  
בדומה מוצג התמליל כהאזנת סתר שנעשתה ע"י גורמי החוק והאכיפה מבלי לציין כי הדבר נעשה במסגרת צו הנוגע לעניינו של מר אלטמן, וכבר בכך יש בכדי לעטות מסכת פלילית על מעשי התובע שכאילו היה נתון למעקב והאזנות סתר של רשויות החוק.  בדומה אין כל אזכור במכתבים כי לא הוגש כל כתב אישום כנגד התובע בהעדר אשמה.
כמו כן מתוך האמור במכתבים ניתן להסיק בטעות כי התובע שימש כיועץ אף בירושלים ובחולון ועולה נסיון לכאורה לקשור אותו לפעילות פסולה במסגרת מכרזים של רשויות אלו למרות שהנתבעים ידעו שהתובע אינו משמש בהן כיועץ.
בדומה במכתבים לא מצוין כלל כי מר אלטמן וחברת מדי ורד לא השתתפו כלל במכרז של עירית רמת גן או במכרזים האחרים כמתחרים שכן מדי המים המסופקים ע"י מדי ורד סופקו על פי דרישת העיריה ללא קשר למכרז וכי פנייתו של התובע אל מר אלטמן  אינה שיחה שבין יועץ לזוכה/במכרז.
הנתבעים מציגים פרשנות לפיה מתוך התמליל עצמו עולה ניגוד עניינים ברור בין התובע  לבין מתחרים במכרזים שונים, עניין זה אינו בגדר ציטוט ומובאה גרידא מתוך התמליל אלא הוא מהווה פרשנות עצמאית של הנתבעים לעולה ולמשתמע מתוך התמליל. 
וודאי שאין לראות בהיתר שניתן ע"י בית המשפט המחוזי, היתר לפעולה ופרסום באופן חריג שכזה, ולא לחינם העיר בית המשפט העליון את הערתו - "אדגיש כי אין בהחלטה זו כדי להביע דעה כלשהי לגבי הפרסום ואופן הפרסום של התמליל, ואם יש בפרסום כדי להקים אחריות של המשיבה ומנהלה, מר ג'רבי, לפרסום לשון הרע על המבקשים" (הדגשה שלי – צ.ו; סע' 13 להחלטה מיום 19.10.14 מוצג 18 לעיל).
מסקנתנו היא, אפוא, כי הקביעות השונות והחד משמעיות בהן נקטו הנתבעים במכתביהם לגורמים השונים אינן חוסות תחת הגנת סע' 13 (9) לחוק באשר לא ניתן כל היתר לפרסום המכתבים בתוכנם זה. 
62. מצאנו, אפוא, כי הגנת סע' 13 (9) לחוק אינה עומדת לנתבעים מכמה טעמים – האחד, הפרסום ביחס לחמישה מהמכתבים נעשה לגורמים שונים אשר אינם נופלים למסגרת הגורמים אשר לגביהם ניתן ההיתר,  השני - המתייחס לכלל המכתבים – אלו נשלחו לגורמים שונים ולא לוועדת המכרזים באופן ישיר אשר היא אמורה לבחון את שאלת בטלות המכרז, השלישי – אף הוא מתייחס לכלל המכתבים - תוכן המכתבים חורג מתכלית ההיתר שניתן ע"י  בית המשפט בהחלטתו מיום 2.4.14.  
מעת שמצאנו כי לנתבעים לא עומדות ההגנות המוחלטות נושא סעיפים 13 (5) ו -  13 (9) לחוק נוסיף ונבחן האם עומדות להן ההגנות האחרות להן הם טוענים.  
האם עומדת לנתבעים  הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק) ?
63. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כך:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".בעניין עא 3199/93 - יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בעמ ואח',(1995) הובהר-  "למקרא סעיף 14 עולה כי הגנת אמת הפירסום תעמוד למפרסם אם עבר שתי משוכות: האחת, כי יש אמת בפירסום, כלומר שקיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפירסום. המשוכה השנייה היא כי קיים עניין ציבורי בפירסום אותה אמת". תכליתה של הגנה זו הובהר ע"י כב'   הנשיא (כתוארו אז) הש' א. גרוניס בדנ"א 2121/12 - פלוני נ' דר אילנה דיין אורבך,(2014) (להלן – דנ"א אילנה דיין): "הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור. ההנחה היא כי בפרסומים מעין אלה יש תועלת חברתית וכי הם תורמים לדיון הציבורי ול"שוק הרעיונות" במידה המצדיקה הגנה, רק מקום שהם נכונים (דנ"א קראוס, בעמ' 39 (השופט ת' אור)). בנוסף, ניתן לטעון כי מקום שהפגיעה בשם הטוב נבעה מתיאור נכון של הדברים, נחלשת ההצדקה לפצות את הנפגע בגינה. זאת, כיוון שהתנהלותו היא שהולידה נזק זה וכן אין הצדקה לאפשר לו להמשיך להתהדר בשמו הטוב באותו עניין" (פסקה 22 לפסק דינו). 64. אשר לטיבה של "האמת" הנדרשת לצורך קבלת הגנתו של הדין על המפרסם לשון הרע הרי שאף עניין זה נדון ארוכות בפסקי הדין בעניין אילנה דיין. כך בעוד שבפסק הדין בערעור (ע"א 751/10 פלוני נ. ד"ר אילנה דיין (2012) – להלן- עניין אילנה דיין) סברה דעת הרוב, כי אותה "אמת" אשר ביחס אליה נבחנת אמיתות הפרסום היא ה"אמת לשעתה", הרי שדעת הרוב בדנ"א אילנה דיין קבעה כי האמת היא אחת, ואם בדיעבד מתברר כי העובדות שפורסמו אינן משקפות את המציאות כפי שהייתה בעת הפרסום, וזאת גם אם באותה עת אותה מציאות לא הייתה ידועה למפרסם, הרי שלא תעמוד למפרסם הגנה זו. ושוב יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא הש' א. גרוניס בדנ"א אילנה דיין – "באותה הרוח, לצורך הגנה זו, אין זה משנה האם הפרסום נחזה בתחילה לאמת ורק לנוכח מידע שנתגלה לאחר מכן נתברר כי לא כך הדבר, או שמא מלכתחילה היה ידוע כי מדובר בפרסום כוזב. בשני המקרים, בעת המשפט ידוע כי הפרסום אינו נכון ועל-כן אין מקום כי מפרסמו ייהנה מהגנת אמת הפרסום... הגנה זו איננה מתעניינת בהלכי הרוח או בתום לבו של המפרסם... כפי שיובהר להלן, מודעותו, בכוח או בפועל, של המפרסם לראיות החדשות ואמונתו כי הפרסום נכון עשויות להיות בעלות משקל לעניין הגנת תום הלב. בנוסף, הדבר עשוי להילקח בחשבון בעת גזירת הדין או פסיקת פיצויים (ראו, סעיף 19(2) לחוק). לשיקולים אלה אין מקום בעת בחינת התקיימות הגנת אמת הפרסום". 65. זאת ועוד – הגנת המחוקק תינתן למוסר "אמת שלמה" להבדיל מ"אמת חלקית" או "אמת קטועה" אשר יש בהן לסרס את אמִתוּתוֹ של דבר ולהציגו באור שונה בתכלית מכפי שהוא לאשורו. כך נדרש שלא יחסרו באותה אמירת אמת פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, ובוודאי שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ. קראוס (1998)), ע"א 10281/03 קורן נ. ארגוב (2006). בצד זה הובהר בפסיקה כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום וכי די שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות (שנהר, עמ' 220; דנ"א אילנה דיין, פסקה 28 לחוות דעתו של הנשיא א. גרוניס; ע"א 334/89 מיכאלי נ. אלמוג (1992)).
66. ועוד - הפסיקה הוסיפה וקבעה  כי "האמת" לצורך ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק היא "האמת המשפטית". יפים לעניין זה דבריו של כב' הש' עמית פסקה 7 בדנ"א אילנה דיין:" ... אני מצטרף אפוא לדעתו של הנשיא ושל חברַי, כי האמת בה מדבר סעיף 14 לחוק היא האמת המשפטית. כידוע "שעתו היפה של השיפוט הינה כאשר 'האמת המשפטית' – זו האמת שבית המשפט קובע אותה כקיימת – מתקרבת במלוא האפשר אל 'האמת העובדתית' – זו האמת אשר קיימת במציאות כמות שהיא..." (אהרון ברק "על משפט, שיפוט ואמת" משפטים כז 11, 12 (תשנ"ו))"
כעת נבוא מן הדין אל הנדון –
67. אקדים ואומר שוכנעתי כי אין אמת במעשים אותם ביקשו הנתבעים לייחס לתובע במכתבים שנשלחו על ידם  וכי לא הוכח כל ניגוד עניינים או מעשה פסול מצדו של התובע בתפקידו כיועץ במכרזי הקר"מ השונים.    כך שוכנעתי שיש ממש בטענת התובעים, אשר לא נסתרה, לפיה השיחה שנוהלה עם מר אלטמן הייתה מסגרת תפקידו של התובע כמנהל ומפקח פרויקט בעירית רמת גן ופרויקט "התנור" בקרית שמונה והתרכזה בדרישותיו ממר אלטמן לדאוג לאספקת המוצרים נושא המכרז בו זכה הקבלן ארד (כפי שעולה באופן ברור מעמ' 1 לתמליל). הנתבעת, מאידך, הציגה את השיחה כשיחה שהתבצעה בין התובע בתפקידו כיועץ של המכרז לבין גופים שהם בעלי אינטרסים כלכליים מובהקים במכרזים בהם הוא מייעץ, אלא שהובהר ע"י התובע, ואף עניין זה לא נסתר, כי זולת לכך שהשיחה נוהלה שלא במסגרת תפקידו כיועץ למכרז אלא כמפקח על הפרויקט לאחר קיומו של המכרז, הרי שמר אלטמן וחברת מדי ורד כלל לא התחרו במכרזים בהם שימש התובע כיועץ שכן מדי המים ששווקו ע"י מדי ורד היו מדי מים פשוטים ללא מערכת קר"מ.  
68. שוכנעתי כי הדרישה לשימוש במדי המים המשווקים  ע"י מדי ורד הוצבה כדרישה מקדמית ע"י הרשויות השונות, כגון עירית רמת גן במסגרת פרויקט הקר"מ, ללא קשר לתפקידו או להמלצותיו של התובע וכי פנייתו של התובע למר אלטמן נעשתה אך ורק בתפקידו כאחראי על ניהול הפרויקט להבטחת אספקת אותם מדים. כך שוכנעתי כי לא היה זה  כלל באפשרותו של התובע להביא להעדפת המדים של מדי ורד על מדים אחרים במכרז כזה או אחר שכן לא בזה היה עניינם של המכרזים בהם שימש כיועץ אלא כל עניינם היה בבחירת קבלן שיתאים להתקנת מערכת הקר"מ או מערכת של שליטה מרחוק על מדי המים. מתוך שכך לא יכול להיות כל ניגוד עניינים בשיחתו של התובע עם מר אלטמן.  
69. ב"כ הנתבעים טען במהלך הדיונים כי אכן הנתבעים מבקשים לייחס לתובע קבלת שוחד ממר אלטמן ואולם טענה חמורה שכזו לא הוכחה כלל ועיקר ע"י הנתבעים וכל הנטען על ידם לעניין זה נטען באופן סתמי וללא הבאת ראיות המגבות ומבססות הנטען. כאמור,  אני מקבל לעניין זה את גרסת וטענת התובעים לפיה עצם ההתקשרות עם מר אלטמן הייתה על מנת לתאם איתו את אספקת מדי המים אותם היה צריך לספק לעיריה ואת קבלת אישורי התקינה למדים אלו כדרישת העיריה, וזאת ללא כל קשר למכרז גופו. 
בדומה התרשמתי כי יש אמת בטענת התובע לפיה כלל לא אמר או רמז למר אלטמן כי הוא מעוניין בסיועו לצורך קבלת תפקיד ברשויות נוספות וכי מר אלטמן החל לדבר על כך שישוחח עם רשויות בדרום בעניינו של התובע מיוזמתו שלו מבלי שהתובע חפץ בכך. התרשמתי מתוך התמליל ומעדותו של התובע כי בתגובה לאמירה זו של מר אלטמן הוא ניסה ל"התחמק" מלשוחח בעניין זה בדרך אדיבה ומנומסת ככל שיכול היה, וזאת תחת להשתיק או להסות את מר אלטמן באופן בוטה. מכל מקום, לא הוכח כלל ועיקר כי התובע קיבל שוחד או טובת הנאה כלשהי ממר אלטמן או מחברת ורד. 
כבר מטעמים אלו נמצא כי אין טענת "אמת דיברתי" עומדת לנתבעת שכן, כאמור, בפסיקת בית המשפט האמת הנדרשת היא האמת במציאות והאמת משפטית, מה שאין כן בעניין דנן. 
70. זאת ועוד, עיון בנוסח המכתבים אשר שלחו הנתבעים לגורמים השונים מעלה כי יש בהם פרטים רבים המסלפים את האמת כפשוטה ויש בהם לטפול על התובע, בעיני הקורא הסביר, חשדות שונים שלא כדין. 
כך הנתבעים  הציגו במכתבים מצג לפיו התמליל אותו צירפו מהווה הקלטה של שיחה אשר "בוצעה במסגרת האזנת סתר ע"י משטרת ישראל" (סע' 1 למכתבים) – ואולם בנדון אי ציון העובדה שמושא ההקלטה היה דווקא מר אלטמן וכלל לא התובע יש בו כדי לעוות את המשתמע מתוך המכתב ביחס לתובע. 
כמו כן נמנעו הנתבעים מלציין במכתבים כי תיק החקירה שנפתח כנגד התובע ברשות ההגבלים העסקיים בחשד לעבירות על פי חוק ההגבלים העסקיים וסיוע להסדר כובל, נסגר ביום 26.10.14 בשל חוסר אשמה (מוצג 6 למוצגי התובעים) או למצער כי לטענת התובע התיק כנגדו נסגר מחוסר אשמה, ולמעשה לא עשתה דבר לבירור עובדה זו, ככל שהייתה מסופקת באמִתותה, קודם לשליחת המכתבים. הימנעותם זו של הנתבעים מלציין את האמת העובדתית במלואה, מותירה את הרושם המוטעה אצל הקורא כי התובע מעורב בהליכים פליליים וכי מוטל ספק ביושרו אשר אצל גורמי החוק האמונים על חקירתו – עניין שכאמור רחוק מן האמת, בנסיבות העניין. ראיה באשר להתרשמות הסבירה של הקורא את תוכן המכתבים נלמדת, כאמור, מתוך עדויותיהן של הגב' חן סלטי והגב' רינה קטיף, אשר סברו למקרא המכתבים כי אכן  דבק רבב פלילי בתובעים וכי מתקיימים הליכים פלילים בעניינם (ר' סעיף 8 לתצהיר הגב' חן סלטי ו- סע' 8-9 של הגב' רינה קטיף). 
גם עניין זה יש בו להוציא את המכתבים מחסותה של הגנת "אמת דיברתי".
71. הנתבעים  הוסיפו וטענו כנגד התובע במכתבים כי הוא מסר למר אלטמן "מידע מהותי ביחס למכרזים קיימים ועתידיים באופן המעניק לו יתרון על פני מתחרים אחרים" בענין זה כיוונה הנתבעת לאמירות מתוך התמליל לפיהן התובע אומר למר אלטמן – "ראשון (=המכרז בראשון לציון – צ.ו) זה יצא עוד מעט" וכן אמירתו "המכרז בקרוב מאוד, גם בתנור הם עכשיו הולכים לרכוש ממך". ואולם עצם הטענה כאילו התובע מעניק למר אלטמן וחברתו  מדי ורד יתרון על מתחרים אחרים אינה נכונה כיוון  שמר אלטמן וחברת מדי ורד לא היו כלל מתחרים במכרזים אלו – וממילא אין כל צורך להעניק להם "יתרון" על פני מתחרים אחרים. 
כמו כן כעולה מחקירתו של מר אלטמן הרי שלא נמסר לידיעתו כל מידע חסוי מהתובע  שכן הוא עצמו ידע שעומד לצאת מכרז בעירית ראשון לציון וכדבריו – "כל מי שעבד בראשון ידע את זה"  (עמ' 27 ש' 11 לפר'), ומכל מקום גם אם לעניין זה כָּשַל התובע בלשונו, כפי שגם הוא עצמו מודה בכך – "השגיאה הגדולה שלי הייתה שהוא שאל אם הולך להיות מכרז ואני אומר כן בקרוב" (עמ' 6 ש' 25 לפר' בת"א 10382-05-14 מיום 9.6.14), קשה לראות בכך מעשה המצדיק קביעה, כפי שצוינה במכתבים,  לפיה התובע לוקה ב"ניגוד עניינים פסול" או ב"מעשים פסולים אחרים". 72. מכל מקום,  טענת קבלת ה"שוחד וטובות ההנאה" המוסוות במכתבים (וב"כ הנתבעים הצהיר בריש גלי כי לכך כיוונו המכתבים), מחייבת את הנתבעים להביא בפני בית המשפט ראיות שיש בהן לתמוך ולבסס את אמיתות הטענה, וכדברי כב' הש' עמית בע"א 751/10 לעיל (עמ' 109) – 
 "ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק,  ולהיפך".
ובדומה הובהר בעניין ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (2004) :" בהתאם להלכה שנקבעה בבית-משפט זה, ככל שחמור יותר לשון הרע הגלום בפרסום, יהא נטל הוכחת אמיתותן של הטענות חמור יותר. משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות" (עוד ראו לעניין זה - ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל (1989); דנ"א  7325/95 הנ"ל) 
 דומה כי בנדון הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו כי אכן התובעים דרשו או קיבלו טובת הנאה ממר אלטמן וכי כתוצאה מכך  הטיבו עם הנותן במכרז כזה או אחר וכי הטענה נטענה כלאחר יד ללא בדיקה וזאת למרות שהתובעים הבהירו לנתבעת באופן חד משמעי כי אין כל ממש בהטחת האשמות שהם מבקשים להטיח בהם.  
מצופה היה מן הנתבעים כי נוכח הכחשת התובע את העובדות הנטענות כנגדו והבהרתו כי התיק כנגדו נסגר מחוסר אשמה, יבצעו ולו בדיקה מינימלית האם יש ממש בטענותיהם או שמא מעלים הם חששות בעלמא שאין בהם ממש וזאת קודם לשליחת המכתבים לכל כך הרבה גורמים, גורמים אשר יש להם השפעה כזו או אחרת על העסקתו של התובע וההתקשרות עמו. הדברים אמורים במיוחד בהתחשב בכך שהתובע נחקר על טענותיו בהליך צו מניעה שהתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים ובמסגרת עדותו יכלו הנתבעים לעמוד על תכליתה ומהותה של השיחה נושא התמליל. הנטל המוטל על מפרסם המוזהר ע"י מושא פרסומו לבל יפרסם הדברים בשל לשון הרע העולה מהם גבוה לאין שיעור מהנטל על מפרסם שפרסם דבר קודם שהוזהר בעניין פרסומו.  
73. בנדון, האבק הפלילי שניסו הנתבעים לפזר על התובע ובכלל זה הרמיזה למעשים פסולים ופליליים הקשורים בו שעניינם קבלת תמורת טובות הנאה והעדפה במכרזים - לא הוכחו על ידם כלל וכלל.  לא זו בלבד שהתיק כנגד התובע נסגר ע"י הרשויות הבודקות הרי שאף בדיקה שבוצעה ע"י הגורמים הנמענים במכתבים מצאה כי אין בהאשמות אותן הטיחו הנתבעים בתובעים כל ממש והם דחו את הנטען ע"י הנתבעים  (ר' מוצג 23 למוצגי התובעים; וכן עדויותיהן של הגב' חן סלטי ורינת קטיף,  עמ' 39 שורות 33-35 ו- עמ' 36 שורות 13-16  וכן מ' 32 שורות 9-13 ;  23-25 ; 33-35 . עמ' 30 שורות 15-16 ).
טענת הנתבעים למעשים פסולים פלילים, ניגוד עניינים ואף מתן שוחד, כפי שטען נחרצות ב"כ הנתבעים,  לא הוכחה, כאמור, כלל ועיקר.  
מתוך כלל האמור אני סבור כי בנדון לא עומדת לנתבעת הגנת "אמת דיברתי" וזאת אף ללא צורך להידרש לשאלה האם היה "ענין ציבורי"  בעצם הפרסום.  
נעבור, אפוא, לשלב הבא והוא בחינה האם עומדת לנתבעת איזו הגנה מתוך הגנות תום הלב.
האם עומדת לנתבעים  הגנה לפי סע' 15 – הגנת תום לב?
74. לטענת הנתבעים חלות בעניינם כמה וכמה הגנות מתוך הגנות תום הלב המפורטות בסע' 15 (2), (3), (4) ו- (8) לחוק, ואף מתקיימת חזקת תום לב בסעיף 16(א) לחוק.כעולה מהוראת סעיף 15 לחוק הרי שעל מנת לבסס את הגנת תום הלב  יש להוכיח שני יסודות: הפרסום נעשה בתום לב, ובאחת הנסיבות המפורטות בסעיפים 15(1)-(12) לחוק. הסעיפים הרלבנטיים הנטענים בנדון הם :
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;...(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה"

בנוסף, סעיף 16(א) לחוק קובע חזקה לקיומו של תום לב, אם הנתבע מוכיח קיומה של אחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, ובלשון הסעיף:
" 16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".
יחד עם זאת, אם התובע מוכיח קיומה של אחת משלושת החלופות הקבועות בסעיף 16(ב) כי אז מתקיימת חזקת העדר תום לב ואם הנתבע אינו סותר חזקה זו תישלל ממנו הגנת תום הלב. ובלשון סעיף 16(ב) לחוק :"( ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום         לב אם   נתקיים בפרסום אחת מאלה:(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
75.      בע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי (1992 ) הובהר ע"י בית המשפט כי כדי לבסס לכאורה הגנת תום-לב מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, די לנתבע להוכיח שתיים אלו: כי הפרסום נעשה על ¬ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק  וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16 (א) לחוק. ואולם אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16 (ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על פיה וקמה חזקה הפוכה לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין. עוד הובהר באותו עניין כי מקום שקמה חזקת תום הלב של נתבע היא עשויה להיסתר בידי התובע, בין היתר, בהוכחת יסודותיו של סעיף 16 (ב)(2) לחוק, לאמור, שהדבר שפורסם לא היה אמת, ושהוא, הנתבע, לא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו.  מיד אומר, כי בנסיבות התיק שבנדון, סבורני, שלא קמה לנתבעים הגנת ת"ל כמפורט בסעיף 15 לחוק, ואף מתקיימת בנדון  חזקת העדר תום לב הקבועה בסעיף 16 (ב) לחוק כפי שאפרט להלן. 
חזקת העדר תום לב - סעיף 16(ב)(3) לחוק
76. סע' 16 (ב) (3)  לחוק מבהיר כי מתקיימת חזקה לפיה המפרסם נהג בחוסר תום לב כאשר – 
"הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
בנדון גם אם ביקשו הנתבעים להגן על האינטרס העסקי שלהם לבל יועדפו מתחרים אחרים על פני הנתבעת שלא באופן הוגן וראוי, הרי שעיתוי שליחת המכתבים לביטול המכרזים זמן רב לאחר שהסתיימו ולמעשה כבר יושמו בשטח, מטיל ספק רב בתום לבם של הנתבעת ונראה כי עיקר מטרתה הייתה פגיעה מכוונת בתובעים. כך ניתן ללמוד אף מתגובת התאגידים הנמענים שקיבלו את המכתבים, בציינם כי עצם העובדה שהמכתב מתקבל לאחר שהמכרז הסתיים הופכת את הבקשה לביטול המכרז לחסרת היגיון וכי בנסיבות אלו עיתוי שליחת המכתב תמוה (ר' מוצג 23 למוצגי התובעים הכולל מספר תגובות של היועצים המשפטיים השונים בגורמים אליהם נשלחו המכתבים).
לבד מכך, בנקיטה של דרך פרשנית חד משמעית באשר לעולה מן התמליל, תוך השמטת העובדות השונות שפרטנו לעיל, לרבות העובדה שהאזנת הסתר לא נעשתה בשל עניינו של התובע וכי התיק כנגדו נסגר בהעדר אשמה, כמו גם הפניית מכתבים לגורמים שונים לרבות כאלו שהתובע כלל לא היה קשור אליהם כיועץ, וכן הפניית המכתבים למספר גורמים בכל רשות או תאגיד ולא הפנייתם באופן ישיר לוועדת המכרזים או ליועץ המשפטי של הועדה בלבד,  יש בהם בכדי ללמד על נסיון לפגוע בתובעים במידה גבוהה מעבר לזו שהייתה נחוצה להגנת עניינה של הנתבעת.  
חזקת העדר תום לב סעיף 16(ב)(2) לחוק
77. סע' 16 (ב)  2 לחוק מוסיף ומורה כי מעת שנמצא כי הפרסום אינו אמת קמה ועולה חזקה כי הורתו בחוסר תום לב  ובלשון הסע'  - 
 "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת אם לאו" 
כאמור, הובהר בדנ"א בעניין אילנה דיין כי האמת אליה מתייחסות הוראות החוק הן האמת המשפטית. בנדון הוכח כי כנגד התובע לא התנהל תיק פלילי ואף תיק החקירה שנפתח כנגדו  ברשות להגבלים עסקיים נסגר מחוסר אשמה. הנתבעים לא ניסו לברר כלל טענה זו של התובעים והתעלמו ממנה.  כך לא נעשה נסיון כֵּן ואמיתי לבדוק האם יש ממש בטענותיהם של התובעים והאם יש בסיס לטענה הסתמית לניגוד עניינים וכן לבדוק האם אכן השתתפו באותה עת מדי ורד במכרזים בהם שימשו התובעים כיועצים.  לעניין זה די שנאמר כי בדיקות שנערכו ע"י היועצים המשפטים של התאגידים השונים לא גילו כל ממש בטענות הנתבעת, ולמצער לא הוצגה לבית המשפט ולו חוות דעת אחת או עדות מצד מי מהגורמים שאליהם פנתה הנתבעת כי מצאו כֶּשֶל כלשהו בהתנהלות התובע, ודומה כי גם הנתבעת בבדיקה פשוטה ובירור הדברים עם היועץ עצמו הייתה יכולה לעמוד על כך ולבוא לידי אותה מסקנה.  
נשוב ונציין כי הנתבעים מטעמיהם שלהם בחרו למשוך את כל תצהיריהם ומוצגיהם מתיק בית המשפט כך שלמעשה אין לפנינו כל ראיה כי אכן נעשו מאמצים כאלה ואחרים על מנת להיווכח האם יש בפרסום אמת, בהעדר עדות מטעם הנתבעת לעניין זה אין היא יכולה להסתמך על חזקה הנדרשת לראיה עובדתית – נקיטת אמצעים סבירים לברר האם יש אמת בפרסום. 
נוכח כל האמור לעיל, מתקיימת בנדון חזקת העדר תום לב בסעיפים 16(ב) (2) ו- (3)  השוללת את קיומה של הגנת תום הלב שבסעיף 15.
ושוב - הרבה מעבר לנדרש נוסיף ונבחן את טענות הנתבעים לקיומן של הגנות מכוח סעיפים 15 (2),(3),(4),(8) לחוק.  
קיומה של חובה חוקית מוסרית או חברתית לפרסום –
78. סע' 15 (2) לחוק מעניק הגנה למפרסם כאשר - "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
בנדון לא נראה כי היחסים שבין הנתבעת לתובעים הם אלו שהטילו עליהם חובה חוקית מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום הנדון.  סע' זה עוסק בעיקרו בהגנה על האינטרס הציבורי שעה שעל פי תוכן המכתבים דומה כי מה שעמד בראש מעייני הנתבעת היה האינטרס הכלכלי שלה ולא האינטרס הציבורי שכן, כפי שהבהירו היועצים המשפטיים השונים של הרשויות במכתביהם לב"כ הנתבעים - המכתבים נשלחו זמן ניכר אחר שהסתיימו המכרזים ואף יושמו בשטח, היינו שלב הביצוע כבר הסתיים (ר', כדוגמה, מכתבה של עו"ד עינת כהן מטעם מי נע חברת המים והביוב של נצרת עילית בע"מ –   המבהיר כי לא זו בלבד שלא נמצא כל פגם בפעילותו של התובע אלא שהמכתב מתייחס למכרז שהסתיים לפני כשנה ובלשון המכתב – "כאמור לעיל, האמור במכתבכם שבסימוכין נדחה מכל וכל מדובר במכתב תמוה, בלשון המעטה, על רקע כל האמור  לעיל" (!); וכן ראה מכתב עו"ד מירב אהרון בשם עין כרמים תאגיד המים והביוב בע"מ – "הליכי המכרז כבר הסתיימו לפני שנה וחצי!! לפיכך תמוהה הבקשה לבטל המכרז. נכון להיום כבר יש חוזה חתום עם החברה שזכתה במכרז חברת אפקון בקרה ואטומציה בע"מ והעבודות כבר מתבצעות בהתאם"  - סע' 3 למכתבה; בדומה בסע' 2 למכתב עו"ד אורן דיאמנט מטעם מניב ראשון בע"מ – "ביטול ההתקשרות בשלב (זה), תהא הסיבה לכך אשר תהא, יפגע באופן קשה ביותר במניב ובציבור צרכני המים בראשון לציון, ועל כן אינו משרת את טובת הציבור" (ה.ש – צ.ו); ומכתבו של עו"ד גיורא אונגר מטעם חברת נטפים בע"מ המבהיר כי נוכח העובדה שהמכרז נושא מכתבה של הנתבעת הסתיים לפני חודשים רבים הרי ש – "עובדה זו לבדה הופכת את בקשתך לבטל את המכרז לחסרת הגיון ובלתי ריאלית"  סע' 2 למכתב, כלל המכתבים מופיעים במוצג 23 למוצגי התובעים; והבאנו רק חלק מן התגובות לעניין זה). 
איזו תועלת ציבורית תהא, אפוא, בביטול מכרז שכבר יושם בשטח? 
זאת ועוד, כפי שציינו לעיל חלק מהמכתבים נשלחו לגורמים נוספים שאינם התאגידים עימם עבדו התובעים ובכלל זה המכתבים לעירית נס ציונה, כרמיאל, נצרת עילית, פ"ת, ורשות התשתיות הלאומיות,  דומה כי הפניית המכתבים גם לגורמים בהם לא שימשו התובעים כיועצים יש בה ללמד כי הפרסום לא נעשה בתום לב.  

הגנה על עניין אישי כשר -  סע' 13 (5)  לחוק
79. על פי הוראת סעיף 15(3) תהא הגנה למפרסם – "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר."
ניתן לקבל, כעקרון, את טענת הנתבעים לפיה העניין עליו ביקשו להגן הוא האינטרס הכלכלי שלהם, על מנת שלא יקופחו אל מול אחרים  במכרזים בהם מוגשות הצעותיהם  אך ורק בשל קשריו של התובע המשמש כיועץ באותן רשויות ותאגידים עם גורמים מתחרים אחרים ואולם טענה זו יכולה להוות  הגנה כאשר הפרסום מופנה למי אשר תפקידו לבחון את אותן טענות, רוצה לומר ליועץ המשפטי של אותן רשויות ו/או תאגידים או לוועדת המכרזים,  אך בוודאי שאין בכך להצדיק הפניית המסמכים לגורמים אחרים אשר אין זה תפקידם לבדוק ולבחון את טענת ניגוד העניינים דוגמת ראשי העיריות ו/או מנכ"לי התאגידים. עצם משלוח המכתבים למספר גורמים בכל רשות ותאגיד יש בה לאיין את טענת תום הלב שעניינה הגנה על אינטרס אישי כשר.  
יתר על כן, כפי שציינו לעיל, מתוך תגובות היועצים המשפטיים של הרשויות השונות עולה באופן ברור כי לא אינטרס הנתבעת היה על הפרק שכן המכרזים אליהם התייחסה הנתבעת במכתבה הסתיימו לפני זמן רב ורובם אף יושם כבר בפועל בשטח כך שלא היה בעיתוי שליחת המכתבים של הנתבעת בכדי לסייע לאינטרס האישי שלה. 
זאת ועוד, לעניין תום הלב ראוי לתת את הדעת לאמור במכתבו של עו"ד גיורא אונגר מיום 14.12.14 בשם חברת עין נטפים בע"מ – "...לכאורה דווקא הטענה המועלית בסעיפים 8-10 למכתבך בדבר העדפת מדים מסוג class c  או מתן העדפה למרשתך אשר מייצרת מדים אלה (כפי שדרשה מרשתך), היא זו אשר הייתה יוצרת אפליה אסורה וחוסר שיוויוניות, שכן על פי הדין והפסיקה אין ליצור העדפה שאינה נדרשת ממהותו ומאופיו של המכרז" (סע' 5 למכתבו  - מוצג 23 למוצגי התובעים) 

האומנם הבעת דעה על עובד במשרה ציבורית?  סע' 15 (4)  לחוק
80. סעיף 15(4) לחוק מקנה הגנה כאשר עסקינן בהבעת דעה על התנהגות נושא משרה ציבורית, ובלשונו - " הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" .
לעניין תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק נפסק בע"א 809/89 הנ"ל:" הגנת סעיף 15(4) לחוק עשויה לעמוד למי שדבריו, כלשונם וכרוחם, נושאים אופי של ביקורת על השקפתו או על התנהגותו של נושא הפירסום. הגנה זו איננה עומדת למפרסם, אם חרג בדבריו מתחום הסביר בנסיבות העניין. מבחנו של פירסום, לעניין תחולת ההגנה האמורה, אינו מותנה בסגנונו בלבד. ביקורת עשויה שלא לחרוג מתחום הסביר ולהיחשב כלגיטימית, גם אם נוסחה בלשון חריפה ומכאיבה. מאידך גיסא, אף פירסום שנוסח בלשון מתונה עלול לחרוג מתחום הסביר, בנסיבות העניין" (ה.ש.-צ.ו).

בנדון, עיון בנוסח המכתבים מלמד כי אין תוכנם בגדר הבעת דעה אלא מעין כתב אישום וטפילת מעשים פלילים לתובע, אין מדובר בהתרשמות גרידא של הכותב  מתוך מעשים מוכחים של התובע אלא קביעה של ממש באשר לעצם עשייתם של אותם מעשים, קביעה המיוסדת על אדנים רעועים ביותר ודומה שכל תכליתה נסיון לפגוע בתובעים על מנת לנסות ולהקנות יתרון לנתבעת באספקת מוצריה שלא כדין. מתוך שכך אף הגנת סע' 15 (4)  לחוק אינה חלה בנדון.   
הגשת תלונה לרשות הממונה על הנפגע ?
81. ע"פ הוראת סעיף 15(8) לחוק תהא למפרסם הגנה ככל ש- 
"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."
בסע 8-9 להנחיה 1.1555 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה שעניינה עריכת הסדרים למניעת ניגוד עניינים בשירות המדינה (להלן- הנחיות היועמ"ש)  צוין כי האחראי לבדיקת סוגית ניגוד עניינים של עובד ציבור הוא היועץ המשפטי של המשרד הממשלתי או היחידה הממשלתית הנוגעים בדבר, בשיתוף עם המועמד (ר' נספח 21 למוצגי התובעים). 
ואולם, בנדון, וכפי שצוין לעיל, הנתבעת  לא פנתה אך ורק ליועץ במשפטי של תאגידי המים בהם שימש התובע כיועץ, אלא פנתה לגופים וראשי רשויות נוספים ואף אצל הרשויות עימם עובד התובע נעשתה פניה לגורמים שונים שאינם רלבנטיים לצורך ביטול המכרז כיוון שאינם נמנים על חברי וועדות המכרזים או, למצער, לא הוכח כי הם נימנים עליהם.  לאור כל האמור, אין בנדון תחולה אף להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק .
מעת שמצאנו כי בנדון בוצע פרסום לשון הרע ע"י הנתבעת וכי לא הוכח על ידה כי מתקיימות בעניינה הגנות המפורטות בחוק, נותר לנו לקבוע מהו הסעד שינתן  לתובעים. 
הסעדים 
82. התובעים עותרים בתביעתם, לחייב את הנתבעים בפרסום התנצלות מסודרת, וכן בתשלום סך של 1,300,000 ₪ בגין משלוח המכתבים לשלושה עשר תאגידים ורשויות, וכן בגין קבלת המכתבים ע"י אנשים שונים בכל רשות, ולפחות על ידי 4 אנשים בכל אחת מהרשויות וזאת מכח סע' 7א לחוק. וכן הוסיפו וטענו לנזק נוסף על סך 1,300,000 ₪ בשל כך שנודע להם שרשויות נוספות קיבלו ככל הנראה מידע בדבר המכתבים והדיבה שהוצאו הנתבעים כנגדם (סע' 77 לכתב התביעה) . מיד יאמר כי הטענה האחרונה לעניין העברת מידע לרשויות אחרות כלל לא הוכחה לפני ולמעשה הנטען לעניין זה היה בגדר טענות בעלמא (ולמעשה בסיכומי התובעים אף לא הייתה חזרה מפורשת על טיעון זה).  
83. מכל מקום, בסעיף 7א לחוק נקבעה חזקה  לפיה, מעצם פרסום לשון הרע נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע המצדיק מתן פיצוי מבלי שנדרשת הוכחת נזק ממון שנגרם בפועל. ובלשונו -   7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.(ה) הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי. על פי סעיף 7א (ב), רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם בסכום של עד 50,000 ₪ כסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן, בגין כל פרסום ללא הוכחת נזק. ואילו סעיף 7א(ג) מוסיף תנאי לפיו אם הפרסום נעשה מתוך "כוונה לפגוע" אז בית המשפט רשאי לפסוק עד לכפל הפיצוי שנפסק לפי סע' 7א(ב) לחוק.
84. בסע' 19 לחוק נקבע  כי -
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;(3) הוא לא נתכוון לנפגע;(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן  פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".
בפסיקת בתי המשפט הובהר כי חישוב הפיצוי בגין הפגיעה יעשה על פי אמות מידה כלליות ועל בסיס נסיבותיו הפרטניות של הפרסום. על בית המשפט לשקול את אופי ונסיבות הפגיעה, מעמדם של הפוגע והנפגע, תפוצת הפרסום, התנהגותו של הפוגע, וכן התנהגות הנפגע ומעמדו טרם הפרסום אודותיו. בקביעת שיעור הפיצוי יש לתת משקל לנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מהפרסום, כאשר קיימת חזקה כי מעצם פרסום לשון הרע נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע המצדיק מתן פיצוי מבלי שנדרשת הוכחת נזק ממון מיוחד שנגרם בפועל; וכן יש לשקול את התנהגותו של המפרסם והכוונות העולות ממנה, כדוגמת כוונה ישירה לפגוע בנפגע או קלות דעת (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקאות 51 ו-55 לפסק דינה של השופטת ארבל (2008)). 
85. בנדון, כפי שהובהר לעיל, התרשמתי כי שליחת המכתבים ע"י הנתבעים נעשתה מתוך כוונה לפגוע בתובעים ובעיסוקם כיועצים במכרזי קר"מ המנוהלים ע"י רשויות ותאגידי מים שונים, בדרך של פגיעה בתובעים ציפו הנתבעים, משום מה, כי ינתן למדי המים המשווקים על ידם יתרון כזה או אחר במכרזים אלו.  
פרסום שנעשה בזדון ומתוך כוונה לפגוע מעניק לבית המשפט את הסמכות לפסוק כפל הפיצוי שנקבע בדין, יחד עם זאת עסקינן בעניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית והיא אינה מחויבת בפסיקת הסך המקסימלי אלא ראוי כי תבחן את כלל הנסיבות הרלבנטיות לנדון.  
אחר שבחנתי את הנסיבות שבנדון ומצאתי כי מן הפן העובדתי דחו כל המכותבים למכתבי הנתבעת את טענותיה וכי העסקת התובעים באף אחת מהרשויות לא הופסקה על אף שברי כי היה במכתב להכתים את שמם של התובעים ולהציגם באופן הפוגע במהימנותם ואמינותם בעיני הגורמים עמם הם עובדים, ובהתייחס לכך שהנתבעים למעשה לא שלחו התמליל אלא לאחר קבלת היתר מערכאה שיפוטית, ובכך שגם אם המכתבים לא נשלחו אל ועדת המכרזים של הרשויות השונות הם נשלחו לגורמים הקרובים בדרך כזו או אחרת לוועדה, ומכיוון שעל שמדובר בכמה וכמה פרסומים הרי שהם באו במסכת אחת של דברים המתבטאת בשליחת מכתבים זהים לכמה וכמה גורמים, אינני סבור כי ראוי לנקוט בחיוב על בסיס הסך המכסימלי המותר בחוק לגבי כל פרסום ופרסום ואני מוצא להעמיד את הפיצוי הכולל אותו ישלמו הנתבעים לתובעים ביחד ולחוד בגין מסכת הפרסומים הנזכרת על סך של 300,000 ₪ (150,000 ₪ לכל אחד מהתובעים). 
86. וכאן ראוי שנוסיף הערה בעניין החיוב כלפי התובעת שהיא תאגיד. ע"פ הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - 
"תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". 
נוכח המתח בין הוראת סעיף זה לבין הוראת סעיף 7א לחוק, הקובעת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, ללא הבחנה בין אדם לתאגיד, נחלקו בתי משפט  בשאלה האם תאגיד זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק. לפי גישה אחת, יש להעדיף את הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין, שבה הוראה ספציפית בעניינו של תאגיד, על פני הוראת סעיף 7א לחוק, הנעדרת הבחנה בין אדם לתאגיד. לפי גישה זו, אין מקום לפסוק לתאגיד פיצוי אם לא הוכיח פגיעה ממשית בנכסיו או בעסקיו (ראו תא (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' גור (13.07.2009); תא (י-ם) 21639/00 בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז עמק החיות הקסום בע"מ (03.06.2004)). לפי גישה אחרת, הוראת סעיף 7א לחוק נחקקה כהוראה ספציפית ומאוחרת להוראות סעיפים 7 לחוק ו- 10 לפקודת הנזיקין ולכן, כשלא נכלל בהוראה הספציפית כל סייג ביחס לתאגיד, הרי שאין עוד מניעה לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק גם לטובת תאגיד. כמו כן, נקבע כי:
"...הוראת סעיף 7א מקנה ל"נפגע" פיצוי בגין לשון הרע. אמנם, החוק לא הגדיר מיהו נפגע, אולם החוק מכיר גם בתאגיד כמי שעלול להיות נפגע מחמת פרסום לשון הרע (סעיף 1 ו-4 לחוק). בעינינו, אין הבדל בין אדם טבעי ובין תאגיד לענין סעיף 7א לחוק, שכן בדומה לפגיעה בשמו הטוב של אדם בשר ודם, גם הפגיעה בשמו הטוב של תאגיד עלולה להסב נזק, אשר לא אחת אין לו ביטוי ישיר הניתן לכימות ולמדידה. נזק זה עשוי להצדיק פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע גם לתאגיד, כמו במקרה שלפנינו, ושלילת זכותו של תאגיד לפיצוי כאמור, מותירה אותו ללא פיצוי על פי סעיף 7א לחוק, באופן המעקר את הסעיף מתוכנו.." (ראו ע"א (ת"א) 16523-05-13 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ (19.02.2015) וההפניות שם). 
אני אוחז בגישה השנייה הסבורה כי אין לחלק בין אדם לתאגיד בכל הקשור לפיצוי ללא צורך בהוכחת נזק, מכאן קביעתי דלעיל.
שקר מפגיע
87. התובעים הגישו תביעתם אף מכוח עילת שקר מפגיע ע"פ הוראת סע' 58 לפקודת הנזיקין (נ"ח). אלא שאין לקבל הטענות מכח עילה זו שכן בעוולה מסוג "שקר במפגיע" נדרש התובע  להוכיח "נזק ממון" לצורך קבלת פיצוי (וראו סע' 58 לפקודת הנזיקין (נ"ח)   וכן ע"א  3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ.  לשכת סוכני ביטוח בישראל (2017); פנינה פרידמן, שקר מפגיע ולשון הרע, הפרקליט , כרך ל"ו, עמ' 77) כאמור, בנדון לא הוכיחו התובעים נזק ממוני כלל ועיקר,  ובנסיבות אלו אין מקום להחלת עילת "שקר מפגיע" .
האם יש מקום לחייב הנתבעת במשלוח מכתב התנצלות לתובעים?
88. כאמור, התובעים מוסיפים ועותרים לחייב את הנתבעים במשלוח מכתב התנצלות.
מיד אומר, מעת שמצאתי לחייב את הנתבעים בחיוב כספי כלפי התובעים אין מקום לחיובה בפרסום התנצלות, בנסיבות בהן הובהר ע"י הנתבעת  כי אין כל מקום כי תתנצל.  חיוב צד בהתנצלות כפויה מאיין את תכליתה של ההתנצלות (וראו לעניין זה כדוגמה - תא (חיפה) 24665-05-14 - עורסאן יאסין נ' אמין ענבתאוי, (2016); תא (פתח תקווה) 21350-06-10 - גלית סימה בלחסן נ' רונן נגאר, (2015))
כך הובהר בפסיקה  כי לא ניתן לחייב צד בפרסום הודעת התנצלות מכוח הוראת סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע. דברים אלה עלו עוד בדברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע, מהם עולה כי ההוראה המתירה לבית המשפט לחייב נתבע לפרסם התנצלות הושמטה ולא נכללה בנוסח הסופי של החוק. עמדה על הדברים כב' השופטת י' שבח בת.א. (ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' עיתון "ישראל היום" (2011):  "בשיקול נוסף, נראה לנו שאין לכפות התנצלות של בעל לשון הרע על ידי צו של בית המשפט; להתנצלות נודע ערך רק אם היא ניתנת מתוך הכרה בעוול. לפיכך תמצאו זכרה - התנצלות מרצון – בין העילות להקלת הדין" (הצעת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ג-1963, ד"כ 37, 2403 (התשכ"ג); אורי שנהר, דיני לשון הרע, התשנ"ז-1997, עמ' 360)" לבסוף קבעה השופטת שבח כדלקמן: "...יש ללמוד על כוונת המחוקק שלא להסמיך את בית המשפט לצוות על סעד של התנצלות, מכוח היותה חסרת ערך אם הורתה בכפיה. כוונה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק להגן על שמו הטוב של הנפגע ולהעמיד לזכותו סעדים אפקטיביים, להבדיל מסעדים שאין בהם כל תועלת, כגון התנצלות ריקה מתוכן".
ויפים הדברים אף לנדון. 
89. סוף דבר 
הנתבעים ביחד ולחוד יפצו את התובעים בסך של 300,000 ₪ (150,000 ש"ח לכל תובע) כפיצוי בגין פרסומי לשון הרע נושא התביעה, כמו כן יוסיפו הנתבעים וישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪. 
התשלומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.  

ניתן היום,  ח' תמוז תשע"ח, 21 יוני 2018, בהעדר הצדדים.