יצחק נ' יובלי עדן בניה והשקעות בע"מ

1.לפנינו תביעה לתשלום פיצויים בגין אפליה, עוגמת נפש, הפסד דמי לידה, הפסד פנסיה, הפסד פיצויי פיטורים, הפסדי שכר, דמי הבראה ותמורת הודעה מוקדמת.

2.התובעת החלה את עבודתה בשירות הנתבעת ביום 16.11.16 בתפקיד משרדי-פקידותי.

לאחר כשבוע מתחילת עבודתה, חלתה התובעת ונעדרה מעבודתה עד ליום 2.12.16.

ביום 2.12.16, התנהלה שיחה טלפונית בין התובעת לבין מנהל הנתבעת, מר ד.ז.(להלן: "ד'") אשר בעקבותיה יחסי העבודה בין הצדדים הגיעו לסיומם.

על טענות הצדדים באשר לתוכן השיחה, עוד נעמוד בהמשך.

3. במסגרת כתב התביעה, התובעת טענה כי מנהל הנתבעת, מר ד', פיטר אותה בשיחת טלפון, ללא שימוע, בזמן שהייתה בתקופת מחלה וכן מפאת הריונה. התובעת ציינה, כי בטרם החלה את עבודתה בשירות הנתבעת, שוחחה עם מר ד' במספר הזדמנויות בהן הביעה בפניו את רצונה להביא ילד לעולם ובתגובה קיבלה תגובה אוהדת.

התובעת הוסיפה, כי ביום 2.12.16, לאחר שנעדרה מעבודתה מספר ימים, יצר עימה מר ד' קשר טלפוני בשעות הבוקר והודיע לה, כי אינו יכול להמשיך ולהחזיק אותה, שכן המצב במשרד הוא בלתי נסבל בהעדרה ולכן הוא מודיע לה על סיום העסקתה.

4.הנתבעת הגישה כתב הגנה בו טענה, כי כלל לא הייתה מודעת לכך שהתובעת הייתה בהריון במועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. הנתבעת הוסיפה, כי התובעת התקבלה לתקופת ניסיון בת שבועיים וכי הובהר לה מראש שהעבודה בשירותה חייבת להיעשות ביעילות ובמהירות ושכל עיכוב בעבודה גורם לאי קבלת כספים ממשרד הביטחון, ולכן אין כל אפשרות להותיר משרה לא מאוישת במשך מספר ימים. כמו כן, הוסיפה הנתבעת, כי התובעת התקשתה מאוד בלימוד האופי המיוחד של העבודה במשרד ובהמשך היא נעדרה מהעבודה.

בטרם התקיימה השיחה האחרונה בין התובעת לבין מר ד', התובעת התבקשה להגיע לשיחה על המשך הקשר בין הצדדים והשיבה, כי תגיע כשתחלים. בהמשך מסרה למנהל הנתבעת, לראשונה, כי היא בהריון וכי לא ניתן לפטרה, למרות שהמילה פיטורים כלל לא הושמעה לעברה והוסיפה את המשפט: "שאלוהים ישלם" וקללות שונות. הנתבעת הוסיפה, כי התובעת במעשיה סיימה בפועל את תקופת הניסיון במו פיה, שכן אין לצפות כי מעסיק יקבל לעבודה עובדת שבתקופת ניסיון אינה דוברת אמת, מגדפת, מסרבת להגיע לשיחה ואף לא מגלה כישורים, כפי שהציגה מראש.

על כן, יש לדחות את התביעה.

5.ביום 19.9.17 התקיים דיון מוקדם, במסגרתו התובעת הכחישה את טענות הנתבעת, לרבות הטענה שכביכול קיללה את מר ד'. התובעת הוסיפה, כי כבר ביום הניסיון הראשון שהיה לה בעבודה היא הייתה בהריון, אך היא בחרה שלא לחלוק מידע זה עם מר ד'. כמו כן, התובעת הוסיפה, כי בשיחה מיום 2.12.16, מנהל הנתבעת הודיע לה, כי הוא לא יכול להמשיך "להחזיק" אותה וכי לא יכול לאפשר מצב בו תיעדר התובעת ימים רבים.

התובעת הוסיפה, כי בעקבות שיחה זו קיים בעלה, מר יצחק עידו (להלן: "עידו"), שתי שיחות אותן הקליט (על תוכן שיחות אלו עוד נעמוד בהמשך).

מנהל הנתבעת, לעומת זאת, טען כי בשיחה מיום 2.12.16, הוא אכן אמר שאינו יכול להחזיק עובד שנעדר כל כך הרבה ובתגובה היא גידפה אותו וקיללה אותו.

מנהל הנתבעת הוסיף, כי הוא יזם את שיחת הטלפון וכלל לא ידע שהיא בהריון ושיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו, ללא שום קשר לעניין זה.

ראיות שנשמעו בדיון

6.התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, וכן את תצהיריהם של בעלה, מר עידו, ושל אמה, גב' יפה ברנוי (להלן: "יפה").

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם בעלי ומנהלי הנתבעת מר ד' ומר מאיר ישראלי (להלן: "מאיר"). כן הוגש תצהירה של אשתו של ד', גב' ז' ז' (להלן: "ז'"), ותצהירו של בנו של ד' שאף הוא עובד בשירות הנתבעת, מר ע' ז' (להלן: "ע'").

המצהירים נחקרו בבית הדין על תצהיריהם.

השאלות שבמחלוקת

7.האם התובעת פוטרה מעבודתה? ככל שפוטרה, נשאל האם פיטוריה היו כדין?

8.האם התובעת פוטרה בשל הריונה? ככל שהתשובה לשאלה חיובית היא, נדרש לבחינת הזכויות הכספיות הנתבעות על ידי התובעת (פיצוי מחמת אפליה ופיצוי בגין נזק ממוני – הפסדי שכר וזכויות סוציאליות).

9.האם התובעת זכאית לפיצוי בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני?

המסגרת הנורמטיבית

10.הטעמים האסורים בהפליה מנויים בסעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן: "החוק") בו נקבע כדלקמן:

"לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, היריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או שירותם במילואים... בכל אחד מאלה:

(1) קבלה לעבודה;

(2) תנאי עבודה;

(3) קידום בעבודה;

(4) הכשרה או השתלמות מקצועית;

(5) פיטורים או פיצויי פיטורים;

(6) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה".

11.בסעיף 9 לחוק, נקבעה הוראה מיוחדת בדבר נטל ההוכחה בתביעות על פי חוק זה כדלקמן –

"(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת הוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 –

(1) ...

(2) לענין פיטורים מהעבודה – אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו".

מהאמור לעיל, עולה כי נקודת המוצא הינה שנטל ההוכחה מוטל על המעסיק. אולם, בכל הקשור בפיטורים מהעבודה, על העובד להוכיח בשלב ראשון כי לא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו. המחוקק נתן את דעתו לקושי בהוכחת טענת האפליה, ולכן אין הוא מטיל חובה על העובד להוכיח פוזיטיבית את טענת ההפליה, אלא נקבע כי על העובד להוכיח כי לא היתה קיימת עילה ברורה לפיטוריו על פי התנהגותו או מעשיו, ולאחר מכן עובר הנטל על כתפי המעביד. בשלב הראשוני, על העובד להביא ראשית ראיה בלבד (ראו דב"ע נו/129/3 שרון פלוטקין נ' אחים אייזנברג בע"מ, פד"ע לג 481; כן ראה ע"ע 627/06 אורלי מורי נ' מ.ד.פ. ילו בע"מ ואח', ניתן ביום 16.3.08).

בע"ע (ארצי ) 26535-09-14 שדמית הר-זהב נ' ר. א. ש. (אלקטרואופטיקה) בע"מ (06.06.2016), נקבע באשר להעברת הנטל למעסיק, כך:

"גם אם עבר הנטל אל כתפי המעסיק כאמור, יכול ויעלה בידי המעסיק להרים את הנטל גם אם לא הוכיח "חוסר שביעות רצון קיצוני" מהעובד. מעסיק זכאי שלא להמשיך העסקתו של עובד שאינו שבע רצון ממנו גם לא בצורה קיצונית. לא כל שכן, כאשר עסקינן בפיטורים לאחר תקופת עבודה קצרה במהלכה, מטבע הדברים, נבדקת התאמת העובד לעבודתו" (השוו: דב"ע (ארצי) מו/118 – 3 תדיראן בע"מ – טוביה שפיר, פד"ע י"ח 264 (1987)).

פתח דבר – מהימנות העדים וההקלטות

12.ראשית, בטרם נבחן את טענות הצדדים לגופן נציין, כי עדותם של מר ד' ומר מאיר (שני עדי ההגנה הרלוונטיים לענייננו) בפנינו הייתה מהימנה וניכר היה כי העידו "מדם לבם". עדותם הייתה ישירה, אמינה וניכרו בה אותות האמת. כך גם שוכנענו שעדותם הייתה הגיונית ועקבית בכללותה למהלך התרחשות הדברים. עדותו של ד' יצרה תשתית איתנה, אליה התווספו תוספות ראייתיות שונות, כמו עדותו של מאיר.

חרף האמור לעיל, לא נעלם מעינינו כי בעדותם נפלו גם אי דיוקים מסוימים, ונאמרו אמירות שהיה עדיף כי לא היו נאמרות, אך אנו סבורים שאלו לא היו מהותיים, ולא מצאנו שיש בהם, כשלעצמם, כדי לפגום במשקל שיש לתת לעדותם בפנינו, באשר להשתלשלות העניינים בזמן אמת.

13.מנגד, עדותה של התובעת לא הייתה אמינה בעינינו. לא התרשמנו מאותות האמת בעדותה וניכר היה כי היא מעצימה ומתארת דברים באופן מוגזם כדי לתמוך בגרסתה. עדותה בנקודות מרכזיות בתיק הייתה ספקולטיבית ותו לא.

14.הנקודה השנייה אליה ראינו לנכון להתייחס בשלב זה, עוסקת בהקלטות שהקליט מר עידו, בעלה של התובעת, את ד', ואשר צורפו לתצהירה של התובעת.

עידו העיד כי בטלפון שברשותו קיימת אפליקציה שמקליטה באופן אוטומטי (ראו ע' 11 ש' 11-17 לפרוטוקול), אולם שוכנענו, בהתאם לתוכן דבריו, כפי שעוד נפרט בהמשך, כי הוא היה מודע גם מודע בזמן אמת לכך שהשיחות שלו מוקלטות.

15.בהקשר זה נציין, כי תוך כדי ניהול השיחה שהתקיימה בינו לבין מר ד' ציין מר עידו: "עזוב, אני לא בעניין של הקלטות, אני לא מהסוג הזה..." (הקלטה מיום 2.12.16). עידו מחד ציין, כי הוא לא בעניין של הקלטות, אולם הקליט גם הקליט את השיחות עם ד' אשר נתן מבטחו בו כמכר שלו, מה שכאמור מוכיח, כי מר עידו לא אמר אמת למר ד'.

יש לציין, כי מר עידו היה ביחסים טובים עם מר ד' עוד לפני שהחלה התובעת לעבוד בשירות הנתבעת, ולכן מערכת היחסים בניהם הייתה כזו שחרף מה שהיה בין התובעת לנתבעת, מר ד' סיים את השיחה המוקלטת עם מר עידו במילים: "אוהב אותך אחי, תן לי לדבר איתך כשאני אצא מבית חולים. ביי" (הקלטה מיום 2.12.16).

16.כשגולו ההקלטות, מר ד' תיאר את הסיטואציה ואת המצב בו היה נתון באותם הימים. מר ד' היה טרוד בענייני בריאותם של אשתו ואחיה אשר היו בטיפולים שונים בבתי חולים נוכח מצבם הבריאותי הרעוע, כך שמר ד' בחר במהלך שיחות אלו שלא להתייחס בהרחבה לכל הטענות אותן העלה מר עידו וניכר היה, כי מר ד' מנסה לסיים את השיחה, אשר התקיימה איתו כשהוא עוד נמצא בבית חולים, ליד מיטת רעייתו. כעולה מההקלטות, מר ד' אף שיתף את מר עידו במצב בו הוא נתון, תוך שציין:

"אתמול ז' [רעייתו של ד'] עברה איזה טיפול מזה קשה מאוד, קשה..."

"זה השבוע נכנס לו האח שלה שהוא קיבל סרטן בכבד לא..."

איזה בריאות? אין בריאות פה. אני עסוק בבריאות שלה, של אח שלה, הוא שותף שלי בעסקים..."

"עם כל הכבוד, אני מגיע עכשיו לבית חולים, אני חייב להיכנס...נדבר אחר כך, אפשר?

"...תן לי לדבר איתך כשאני אצא מבית חולים..."

(הקלטה מיום 2.12.16).

גם מהמסרונים שצורפו לתצהירו של עידו עולה אותה תמונה. כשעידו שיגר מסרון לד' שיחזור אליו, ד' השיב לו: "נשמה טובה. חוזר אלייך. אני בבית החולים. כבר יומיים עם אשתי עכשיו אני כבר בדרך לאח שלה שהוא בבית החולים בבלינסון. בטיפול נמרץ. אני מדבר איתך רבע שעה. הרופא מדבר איתי".

17.נקדים ונציין, כי ההקלטות שצורפו לתיק הן קבילות. יחד עם זאת, אנו סבורים כי יש ליתן להם משקל בהתאם וזאת בשים לב למכלול הנסיבות. התרשמנו מן ההקלטות וכן מהעדויות שבפנינו, כי מר עידו ניצל את המצב הבריאותי הרגיש של בני משפחתו של מר ד', שעה שמר ד' היה טרוד בעניינים אלה, ועשה כל שלאל ידו על מנת להובילו ולהדריכו בשאלות מדריכות, מכוונות מטרה, שתכליתן אחת – לתפוס אותו מועד בלשונו. כל זאת, עשה מר עידו כאילו בארשת חברית, תוך גילוי אמפטיה והבנה לכאורית למצבו של מר ד' כמנהל בעסק, ובעיקר תוך הצגת מצב מטעה כאילו הוא לא בעניין של הקלטות. לדידנו, התנהלות זו אינה ראויה.

אם עסקינן באפליקציית הקלטה, עידו העיד כי הוא לא יודע אם לאשתו מותקנת בפלאפון אפליקציית הקלטה דומה. הדבר תמוה בעינינו מאוד, היתכן שהתובעת ובעלה שעשו כל שלאל ידם על מנת להוכיח את התביעה, הסתמכו על ההקלטות של עידו, ולא חשבו על האופציה שעשויה הייתה לסייע לתובעת והיא: האם שיחת הפיטורים, שהנה השיחה המכרעת הוקלטה? על כך, לתובעת ולעידו פתרונים.

האם התובעת פוטרה מעבודתה?

18.נזכיר בתמצית שהתובעת טענה כי פוטרה מעבודתה בשיחת טלפון מיום 2.12.16, ואילו הנתבעת טענה כי התובעת כלל לא פוטרה מעבודתה אלא הביאה והובילה לסיום עבודתה בהתנהלותה ובמעשיה.

19.על מנת לתאר תמונה מלאה להתרחשות העניינים, אנו סבורים כי יש להתייחס תחילה אף להלך הרוח בין הצדדים בימים שקדמו לאותה שיחת טלפון מיום 2.12.16, בה עוד נעסוק בהמשך. לצורך כך, נפנה לקובץ המסרונים שהתובעת בעצמה צירפה לכתב תביעתה.

מהמסרונים ששלח ד' לתובעת ניתן להתרשם, באופן ברור ונהיר, מיחסו הטוב, האמפתי והמבין כלפיה וכלפי מצבה.

התובעת ציינה, כי העלתה בפני מר ד' את רצונה להביא ילד לעולם במספר הזדמנויות, וזכתה לתגובה אוהדת.

גם במהלך תקופת העבודה, בה נעדרה התובעת מפאת מחלה, מר ד' גילה הבנה למצבה, כך למשל, ביום 24.11.16, לאחר שהתובעת הודיעה כי לא תגיע לעבודה בשל מצבה הרפואי, השיב לה מר ד': "בוקר טוב דנית בריאות".

ביום 27.11.16 שלחה התובעת הודעה נוספת למר ד' בה היא מתנצלת על ההיעדרות, אך היא ציינה, כי אינה חשה בטוב וכי ככל הנראה "חטפה" וירוס. התובעת הוסיפה בהודעה זו, כי אם ישתפר מצבה באותו יום היא תגיע לעבודה יותר מאוחר.

יומיים לאחר מכן, התובעת שלחה למר ד' הודעה נוספת בה ציינה, כי אינה חשה בטוב וכי לא תוכל להגיע לעבודה וציינה כי היא מקווה שביום 30.11.16 מצבה ישתפר והכל יהיה מאחוריה.

ביום 30.11.16, שלחה התובעת הודעה נוספת למר ד' בה הודיעה לו, כי עדיין לא מרגישה בטוב ובתגובה לכך, בשעה מאוחרת יותר, שאל מר ד' לשלומה. בתגובה התובעת הודיעה למר ד', כי היא עדיין לא מרגישה בטוב וכי היא מקווה שהוא אינו כועס עליה, ד' השיב בתגובה: "נשמה בחיים לא יש לחץ אדיר בעבודה ואני באמת לא כואס" (כך במקור – מ.ק).

בתגובה להודעתו של מר ד' כתבה התובעת: "שמחה לשמוע. בע"ה מקווה שאצליח להגיע מחר".

למחרת, ביום 1.12.16, שלחה התובעת הודעה למר ד' בה מסרה לו כי היא אחרי לילה בחדר המיון וכי לפי מה שהרופא מסר לה, עד יום ראשון כל הסיוט יהיה מאחוריה.

משזהו יחסו של ד' לתובעת לפני שיחת הטלפון מיום 2.12.16 (היום בו התובעת סיימה לעבוד בשירות הנתבעת), נפנה עתה לבחינת אותה שיחה.

20.כפי שעולה ממכלול הראיות בתיק, התובעת סיימה לעבוד בפועל לאחר שמר ד' התקשר אליה מרכבו ביום 2.12.16 (יום שישי), בנוכחות מר מאיר, ושאל אותה מתי היא מתכוונת לחזור לעבודתה. ד' העיד בעניין זה כי "אני ומאיר ישראלי. נסענו ברכב והתחלנו לדבר, לאחר שיחה שהייתה לנו במשרד לי ולמאיר שרצינו לראות מה יהיה ביום ראשון ומי יתחיל לעבוד ואיך. התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני לא יכול לעצור את המשרד הזה..." (ראו ע' 46 ש' 19-21 לפרוטוקול).

בעדותו, ד' שפך אור על הנאמר באותה שיחה, וכך העיד:

"רציתי שתבוא לשיחה לראות איפה אנו עומדים בכלל. אם היא חולה כ"כ הרבה אני לא יכול להחזיק אותה...היא ענתה שהיא תשתדל להגיע אז אמרתי לה שאנו הולכים להעסיק מישהי חדשה מכיוון שהמשרד הזה לא יכול להיות ריק וזה מה שהיה...

...

אמרתי לה תבואי לשיחה ואם לא נוכל להמשיך. אמרתי לה אם היא יכולה להגיע יום ראשון, בבקשה ואם לא שלא תבוא ושאני צריך מישהי אחרת. באמת שהייתי זקוק למישהי במשרד...

...

כשהיינו ברכב אני ומאיר שאלתי אותה אם יום ראשון היא מגיעה והיא ענתה לי כן מגיעה, אמרתי לה יופי מתי? היא אמרה אני לא יודעת יש לי בחילות לא יודעת מה יהיה עד יום ראשון. כל יום שהיא התקשרה אלי היא אמרה שהיא חולה.

...

היא קיללה אחרי שאמרתי שאני מחפש מישהי והיא אמרה "אני בהיריון אתה לא יכול לפטר אותי" אבל לא התייחסתי להיריון. התייחסתי לעובדה שהמשרד שלי ריק בלי בן אדם" (ראו ע' 50 ש' 4 עד ע' 51 ש' 8 לפרוטוקול).

21.חיזוק לגרסתו של ד', מצאנו גם בעדותו של מאיר שהעיד כך:

"לשאלת בית הדין אני משיב שהייתי עם ד'ו כשהייתה השיחה. אני זוכר שזה היה ביום שישי בסביבות הצהריים, הייתי איתו ברכב...הוא שאל את התובעת מה קורה ורצה לדעת מה עושים כי הוא צריך פקידה במשרד ואמר שאנו ממש מנותקים וצריך לעשות משכורות. היא התפרצה בזעם "מה אתה רוצה שאני אקיא לך במשרד? אתה לא מבין שאני בהיריון ואני לא יכולה לבוא ואני חולה" ואחר כך אמרה "שאלוקים ישלם לך על זה שאתה מפטר אותי" אבל הוא לא דיבר מילה אחת ולא אמר שהוא מפטר, רק שאל אותה מתי היא באה למשרד כדי שיידע ואם לא אז צריך להביא מישהי אחרת...

...

הוא אמר לה שהוא צריך לדעת מתי היא תוכל להגיע כי אי אפשר כך והוא לא יודע מה לעשות...

...

רצינו שהיא תבוא ולראות אם היא יכולה להמשיך ולדעת מה לעשות. המשרד באוויר ואף אחד לא יודע להחליט. שנינו לא מבינים בזה וצריכים פקידה" (ראו ע' 40 ש' 1-24 לפרוטוקול).

בהמשך העיד מר מאיר כי "..רצינו לדבר ולדעת מה עושים, אם היא באה אז מה טוב, ואם לא, שנדע מה לעשות" (ראו ע' 42 ש' 4-5 לפרוטוקול).

22.התובעת, מצידה, טענה כי היא כבר הודיעה לד' על חזרתה לעבודה שתהיה ביום ראשון. התובעת הוסיפה כי מכיוון שהודיעה לד' שהיא מגיעה לעבודה ביום ראשון הרי שלא הייתה לו כל סיבה לפטרה, כך שטענותיו שהמשרד אינו יכול להיות בלתי מאויש אינה יכולה לעמוד לו.

23.לאחר שבחנו את טענות הצדדים, נציין כי טענתה של התובעת שכביכול הודיעה כי בכוונתה לחזור לעבודה ביום ראשון איננה מדויקת כלל.

התובעת טענה בכתב התביעה, כי "למחרת, 1.12.16 עדכנה את מר ז' כי היא פונתה לקבלת טיפול רפואי ואף הביעה תקווה שעד יום ראשון שלאחר מכן היא תשוב לעבודה" – כתימוכין לדבריה הפנתה לתדפיס מסרונים שצירפה לכתב התביעה, שם מופיע מסרון מיום 1.12.16 שהתובעת שלחה לד' בזו הלשון: "...לפי מה שהרופא אומר עד יום ראשון כבר הסיוט מאחוריי".

עינינו הרואות, כי התובעת לא ציינה במסרון, עליו היא נסמכת כדי להוכיח את טענתה לפיה היא הודיעה למר ד' שתשוב לעבודה ביום ראשון, כי היא אכן תגיע לעבודה ביום ראשון. כל שכתבה הוא שלפי דברי הרופא ביום ראשון הסיוט יהא מאחוריה. מכאן, ששיחת הטלפון של ד' מיום 2.12.16 (יום אחרי שהתובעת שלחה לו את המסרון) לא הגיעה בחלל ריק, וזו, כאמור נועדה על מנת לבחון האם התובעת מתכוונת להגיע לעבודה ביום ראשון.

24.מכל המקובץ, שוכנענו כי מר ד' התקשר לתובעת, בנוכחות מאיר, על מנת לזמנה לשיחה ולבחון "איפה אנו עומדים" כדבריו, וזאת נוכח עומס העבודה במשרד. ד' ביקש מהתובעת להגיע למשרד ביום ראשון. כשהתובעת ציינה כי היא לא יודעת מה יהיה עד יום ראשון, ד' שיתף אותה בכוונתו להעסיק מישהי אחרת, ובכך למעשה פיטר אותה מבלי לומר זאת במפורש. יחד עם זאת, שוכנענו כי בשלב זה של השיחה עדיין לא נסגרה בפני התובעת האופציה להגיע לעבודה ביום ראשון, לו רק רצתה בכך. אולם, המשך השיחה, שלל ממנה את האפשרות הזו. ונסביר.

כשמר ד' שיתף את התובעת בכך שהוא מתכוון להעסיק עובדת אחרת, התובעת מסרה לו שהיא בהיריון ואף אמרה לו באותה נשימה "שאלוהים ישלם לך".

שוכנענו, ללא כל ספק, כי אותה קללה היא אשר סגרה את השער בפני התובעת לשוב לעבודתה, כך גם עולה מההקלטות שצירפה התובעת לתצהירה:

"ד': ביום שהיא אמרה אלוהים ישלם לך, זהו נגמר" – ראו תמלול ההקלטה מיום 2.12.16).

נציין כי אומנם התובעת הכחישה שקיללה, אך גרסתה זו אינה אמינה בעינינו. התובעת בעצמה העידה שהשיחה אכן הגיעה לטונים גבוהים (ראו ע' 19 ש' 20-21 לפרוטוקול). באמרת אגב, נאמר כי גם בעלה עידו, שהיה בטוח בכך שהתובעת לא קיללה, אמר לד' בהקלטה מיום 7.12.16 כך: "אני אומר לך, גם אם היא אמרה את זה, באמת אני אומר, גם אם היא אמרה את זה, אני...אני בשוק אם היא אמרה דבר כזה, שניה רגע ד'ו, אני בשוק אם היא אמרה דבר כזה. גם אם כן, אני חושב שכן אפשר להתגבר על זה, בסדר? וגם אולי ואולי, אולי היא הייתה גם נסערת, לא יודע...". נראה כי גם עידו כבר לא היה כזה בטוח שהתובעת לא קיללה.

שוכנענו כי אין המדובר בקללה "סתם" ושעליה אפשר לעבור על סדר היום. ד' הסביר, באשר לאותה קללה, כי "בשיחה היא קיללה אותי...והיא גידפה אותי אמרה לי "שאלוהים ישלם לך" יש לי אישה חולת סרטן שגמורה" (ראו ע' 4 ש' 22-24 לפרוטוקול). חשוב לציין, כי ד' העיד שבאותה תקופה הוא טיפל באשתו החולה ובאחיה דבר שהצריכו לשהות עימם בבתי חולים ובטיפולים. לכן, אותה קללה, בעיתוי ובנסיבות האמורים, פגעה בו עד עמקי נשמתו.

25.לא יהא זה מיותר לחזור ולהדגיש כי אומנם קבענו שהתובעת פוטרה מעבודתה, אולם שוכנענו שהתובעת היא זו שסתמה את הגולל על המשך העסקתה וזאת מרגע שקיללה את ד', בנסיבות אותן תיארנו.

האם פיטוריה של התובעת היו כדין?

26.משהתובעת פוטרה באופן המפורט דלעיל, הרי שלא נערך לה הליך של שימוע כהלכתו.

לעניין זכות השימוע, נפסק לא אחת, כי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו ובהתאם ליתן את תגובתו להן, ולאפשר לעובד לנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו.

מזכות זו נגזרת חובתו של מעסיק גם במגזר הפרטי לקיים שימוע לעובד טרם שמתקבלת החלטה על פיטוריו. בהקשר זה נפסק, כי בבסיס חובת השימוע עומד הרציונל לפיו לא יהא זה הוגן להטיל על העובד סנקציה חמורה הפוגעת בהכנסתו, מבלי שיקבל הזדמנות להציג עמדתו בטרם קבלת החלטה על פיטוריו.

מעדותו של מר ד', ספק רב אם היה בשימוע כדי לשנות מדעתו, בשים לב לעובדה כי התובעת, שהנה כפופה לו, קיללה וגידפה אותו. כמו כן, ספק אם בנסיבות אלה, נכון יהיה לצפות ממנו לשקול את עמדתו מחדש.

על כן, חרף היעדר קיומו של שימוע כהלכתו, איננו סבורים כי ישנה הצדקה לפסיקת פיצוי כלשהו לתובעת בגין היעדר שימוע.

במאמר מוסגר נציין, כי בין עידו, בעלה של התובעת, לבין מר ד' התקיימו שיחות טלפון בהן העלה מר עידו את טענותיו בפני מר ד' בשמה של רעייתו ועל דעתה (לאחר שקיבל את רשותה לכך), אך כאמור הדבר לא הביא לשינוי כלשהו בעמדתו של מר ד'.

מעיון בתמלול ההקלטות עולה בצורה ברורה כי מר ד', לא היה מוכן להשלים עם כך שהתובעת, הכפופה לו, מקללת אותו ומאחלת לו דברים, שעה שהוא נמצא בסיטואציה בה הוא זקוק דווקא לתמיכה ולמלה טובה.

27.לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לתקופת העבודה הקצרה מאוד, התביעה לתשלום פיצוי בגין היעדר שימוע נדחית.

האם התובעת פוטרה בשל הריונה? 

28.משקבענו שהתובעת פוטרה מעבודתה בנסיבות אותן תיארנו, נעבור לשאלה המרכזית בתיק והיא האם התובעת פוטרה מעבודתה בשל/עקב הריונה.

נקדים ונשיב על שאלה זו בשלילה.

29.הן בכתב התביעה והן בדיון מיום 19.9.17, ציינה ב"כ התובעת באשר למועד בו התובעת סיפרה לד' על הריונה, כך: "לספר לנתבע ממש מפיה, היא סיפרה לאחר שפיטר אותה וכתבתי זאת בכתב התביעה" (ראו ע' 2 ש' 13-14 לפרוטוקול).

עולה אפוא, שהתובעת לא סיפרה לד' על הריונה טרם פיטוריה. אולם, התובעת טענה כי ד' ידע שהיא בהיריון וזוהי הסיבה האמיתית לפיטוריה.

התובעת הסיקה שד' שמע על דבר הריונה מעובדת אחרת שעבדה בשירות הנתבעת בשם גב' תלמה (להלן: "גב' תלמה"). וכך הסבירה זאת ב"כ התובעת: "התובעת נעדרה שבוע ימים מהעבודה והמנהל קרא לעובדת הקודמת, התובעת סבורה וחושדת שאותה בחורה סיפרה לו שהיא בהיריון כי היא סיפרה לה, הן מכירות. היא סבורה לכך אך אין לי הוכחה לזה" (ראו ע' 2 ש' 24-26 לפרוטוקול. ההדגשות אינן במקור – מ.ק).

30.על מערכת היחסים שבין התובעת לגב' תלמה ניתן ללמוד מעדותה של התובעת:

"החברה הכי טובה שלי היא הבת של בן הזוג שלה. החתן שלה ליאור הוא חבר של בעלי, חבר ילדות ואני מכירה אותו גם" (ראו ע' 22 ש' 20-21 לפרוטוקול).

התובעת אף הסבירה במילותיה שלה כיצד הגיעה למסקנה שגב' תלמה היא זו שאמרה לד' שהתובעת בהיריון: "תלמה הייתה היחידה שיכלה לספר לד'ו כי הוא הקשר היחיד בנינו" (ראו ע' 22 ש' 11-12 לפרוטוקול). התובעת נשאלה הכיצד יתכן שגב' תלמה, על אף היחסים הקרובים עם התובעת, תספר על דבר שמוען לאוזניה בלבד. התובעת תלתה זאת בכך ש"תלמה בחורה מאוד תמימה...תלמה יכולה לפלוט ולהגיד דברים לא בכוונה" (ראו ע' 22 ש' 24-27 לפרוטוקול).

31.מהאמור עד כה, עולה כי התובעת תולה את הסיבה לפיטוריה בכך שד' ידע שהיא בהיריון. התובעת סברה וחשדה כי גב' תלמה היא היא המקור המודיע על ההיריון לד'.

32.בשלב זה, אך מתבקש היה שהתובעת תזמן לעדות את גב' תלמה, על מנת שזו האחרונה תשפוך אור בשאלה שבמחלוקת. אולם, התובעת לא זימנה את גב' תלמה לעדות בבית הדין. התובעת הסבירה שגב' תלמה סירבה להעיד, והסבירה את סירובה בכך שתלמה מפחדת מד'. וכך העידה:

"ש. את מספרת בתצהירך שאת חוששת שמאיימים על תלמה, זה דבר חמור להגיד אם אין לך ביסוס רציני. תסבירי לי איך הגעת למסקנה החמורה.

ת. רשמתי שאני חוששת, אבל מהיכרותי עם תלמה וגם מה-S.M.S שלי איתה. לפני כל הנושא שביקשתי ממנה לבוא ולהעיד היינו מדברות המון ומתכתבות. ואחרי שהיא קיבלה עשרות שיחות אחרי הדיונים שלנו פה היא התחילה לחשוש והיא מפחדת. יש אנשים שמפחדים להגיע למעמד הזה ולהעיד בדוכן העדים. תלמה מפחדת מד'ו והיא פחדה לדבר על כל נושא שקשור אליו, היא ברחה משם כמו מאש.

ש. את אפילו לא אומרת שתלמה אמרה לך שהיא מפחדת ושהיא סיפרה לד'ו. הכל מסקנות שלך.

ת. זו מסקנה מתבקשת. תראה את הנסיבות. הכל היה בסדר בנינו..." 

(ראו ע' 21 ש' 17-27 לפרוטוקול).

מהאמור לעיל עולה, כי התובעת מבססת את תיאוריית הפחד של גב' תלמה על סמך היכרותה עם גב' תלמה ועל מסרון שקיבלה ממנה. באשר לתוכנו של אותו מסרון נציין כי התובעת שלחה לגב' תלמה מסרון ועדכנה אותה שהיה דיון בנוגע לתיק בו עסקינן. גב' תלמה השיבה כי היא בעבודה. התובעת שלחה מסרון נוסף ושאלה אותה אם תוכל לחזור אליה כשתסיים את עבודתה. גב' תלמה השיבה לה בזו הלשון:

"דנית אני לא רוצה להיות מעורבת בזה תביני אותי אני בן אדם מבוגר. עובדת רוצה להיות בשקט מאחלת לך בהצלחה ושנה טובה".

בתגובה לאותו מסרון, כתבה התובעת לגב' תלמה שהיא לא מבינה מדוע היא כל כך מפחדת מד' וכי היא צריכה את עזרתה.

יוצא אפוא, שמהמסרון המדובר של גב' תלמה, ולא כדברי התובעת בעדותה, לא ניתן להסיק שגב' תלמה פחדה מד', שאיים עליה או דברים כיוצא באלה. על כן, אין מקום לקבל את טענות התובעת בעניין זה.

לאור האמור, נאמר כי לא שוכנענו שגב' תלמה לא הגיעה לעדות בשל חשש או איומים כלשהם מצד מאן-דהוא בנתבעת, כך שטענתה של התובעת בעניין זה לא הוכחה ועל כן אנו דוחים אותה.

33.יחד עם זאת, גם אם נקבל את גרסתה של התובעת בדבר סירובה של גב' תלמה להעיד, לא ברור מדוע התובעת, המיוצגת על ידי ב"כ, לא ביקשה לזמן את גב' תלמה באמצעות בית הדין. מענה לשאלה זו, מצאנו בעדותו של בעלה של התובעת, מר עידו, אשר נשאל:

"ש. למה לא ביקשת ממנה שתבוא להעיד ולהוציא לה זימון? אם העדות ממש חשובה.

ת. ניסינו להביא אותה והיא פחדה.

ש. לא מנסים. מזמינים.

ת. ראינו שהיא פחדה ואמרנו שברגע שהיא תגיע לפה מהפחד והמעמד זה לא יהיה נכון לעשות דבר כזה" (ראו ע' 12 ש' 10-15 לפרוטוקול).

מעדותו של מר עידו עולה כי התובעת שקלה שיקולי כדאיות בזימונה של גב' תלמה והבינה, ככל הנראה, שתלמה לא תעיד לטובתה ולכן "לא יהיה נכון לעשות דבר כזה".

לדידנו, היה על התובעת לזמן את גב' תלמה לעדות. בשיטת המשפט הנהוגה בישראל עומדת לכל צד האפשרות לחקור את העדים ולהגיע לחקר האמת בדרך זו. גם לשתיקתו של עד ישנה נפקות וכל צד יכול לטעון בעניין זה כאוות נפשו. ויתור על אפשרות זימונה של עדה בגלל החשש שמא תאמר דבר העלול לפגוע בצד שהזמינו בגלל איזשהו חשש לכאורי, עומד בסתירה לתפקידם ומהותם של החקירה וניהול ההליך בבית הדין. לו חפצה בכך, התובעת יכלה בנקל לאשש את גרסתה ולהעיד את גב' תלמה. וידועה ההלכה לפיה צד שיכל להביא עד שהיה בעדותו כדי לסייע לו ולא עשה כן, חזקה שלו היה העד מעיד הרי שהיה מעיד לחובתו. מכל מקום, הימנעותה של התובעת מזימון העדה – פועלת לחובתה.

בהקשר זה ובהערת אגב נוסיף, כי התובעת במהלך עדותה ציינה כי לאנשים הקרובים לה היא לא סיפרה על ההיריון, כך שתמוה מדוע התובעת בחרה לספר דווקא לגב' תלמה על ההיריון, על אף שזו אינה נמנית על מקורביה.

34.מר ד' שב וציין גם במהלך עדותו, כי כלל לא ידע על הריונה של התובעת וכי כלל לא ניהל שיחות עם גב' תלמה בעניין זה, ולא מצאנו מקום שלא לקבל את גרסתו בעניין זה.

35.מכל האמור עד כה עולה, כי מר ד' לא ידע על דבר הריונה של התובעת טרם פיטוריה.

בהקשר זה יש לציין כי התובעת הוסיפה וטענה כי מר ד' ידע על ההיריון טרם הפיטורים וזאת על סמך ראיות נסיבתיות נוספות, אלא שלא יכולנו לקבל טענה זו.

ה-ראיה עליה מבקשת התובעת להתבסס הינה ההקלטות של שיחות הטלפון בין בעלה לבין ד'. 

על אף האמור מעלה לעניין משקלן הנמוך של ההקלטות ולנסיבות בהן הן בוצעו, איננו סבורים שאותן הקלטות עומדות למר ד' לרועץ. להיפך. ד' ציין בהקלטות בפה מלא באשר לתובעת כי "היא אמרה שהיא צריכה להיכנס להיריון..". על אף ידיעתו זו - הוא קיבל אותה לעבודה. עוד אמר בקשר לכניסה להיריון כי "זה ברכה, הלוואי שיצא לי עוד עשר ילדים. אתה יודע בשמחה הייתי מקבל אחד...".

זאת ועוד, גם כשעידו ניסה להובילו לתשובה מוכוונת ד' ענה כי "היא לא אמרה לי שהיא בהיריון עם כל הכבוד...". עידו ענה בתגובה כי יודעים שהיא בהיריון, וד' ענה שלא: "היא לא אמרה לי, היא לא אמרה לי, לא. בוא נבדיל, בוא, אני הכי גבר בעולם. אין...".

מההקלטות עולה כי ד' לא ידע על דבר ההיריון טרם פיטוריה של התובעת.

יחד עם זאת, התובעת ביקשה להאיר בזרקור את המשפט הבא שאמר ד', כפי שעולה מתוך ההקלטות: "אם הייתה אומרת לי מלכתחילה תשמע, אני כבר בהיריון! אז הייתי שוקל את העניינים ואומר לה תשמעי, באמת שנתתי אמון. אבל היא אומרת לי בעתיד אני הולכת להיות בהיריון. שמחתי בשבילה..." (הקלטה מיום 7.12.16). ד' אף העיד ברוח דברים אלו (ראו ע' 54 ש' 15-24 לפרוטוקול). מתשובותיו אלו של מר ד', התובעת ביקשה לבסס את טענתה שכביכול הריונה היה הדבר היחיד שנזקף לחובתה.

אלא שאיננו מסכימים עם השערתה זו. הציטוט שהובא לעיל אינו אלא דיבורים בדיעבד, בהם שיתף מר ד' את מר עידו במחשבותיו.

הוכח כאמור, שד' לא ידע בזמן הפיטורים על ההיריון, כפי שעולה מההקלטות עצמן.

36.כאמור, מעבר להקלטות, התובעת טענה בסיכומיה לראיות נסיבתיות נוספות אשר יש בהן כדי לקבוע שמר ד' ידע שהיא הייתה בהיריון טרם פיטוריה:

א. כך למשל, התובעת טענה, כי עצם העובדה ששוחחה עם מר ד' טרם קבלתה לעבודה, בדבר כוונתה להיכנס להיריון, מצביעה על כך שמידע זה היה חשוב לו ונלקח על ידו בחשבון, אלא שאין בידינו להסכים עם מסקנה זו, שכלל לא הוכחה. אדרבא, דווקא משום שמר ד' קיבל את התובעת לעבודה על אף שידע שהיא מתכוונת להיכנס להיריון, ועוד לטענתה, העלתה רצון זה מספר פעמים בפני מר ד', טרם קבלתה לעבודה, יש בה כדי לפעול לטובתו ולא להיפך.

ב.טענה נוספת שהעלתה התובעת היא העובדה שמר ד' הזכיר את העובדה ששיקרה לו בקשר להיריון הן בהקלטות והן בעדותו בבית הדין, אלא שאין לקבל טענה זו, שכן מדובר בהסתכלות בדיעבד שאין לה רלוונטיות לענייננו, מאחר ושוכנענו שד' לא ידע על ההיריון בזמן הפיטורים.

במאמר מוסגר נציין, כי עדיף שאמירה זו לא הייתה נאמרת על ידי מר ד', אך כפי שכבר ציינו, עובדה זו לא הייתה שיקול מבין מכלול השיקולים בעת הפסקת עבודתה של התובעת.

ג.עוד טענה התובעת, שלא היה כל חוסר שביעות רצון ממנה. ממכלול הראיות שהונחו לפנינו עולה כי במהלך היעדרותה של התובעת העבודה הלכה והצטברה, אומנם בשל מצב רפואי שאיננו בשליטתה.

ד.כך גם, התובעת הוסיפה כי ד' הודה שהוא מחזיק במשרד עובדות מבוגרות. ללמדך על יחסו לנשים צעירות בהיריון. גם טענה זו אין בידינו לקבל באשר היא לא הוכחה. להיפך, ד' העיד באשר לגילאי העובדות במשרדו כך:

"ריטה בת 67, אילנה יצאה לפנסיה לאחר המון שנים שהייתה אצלי. יש את חיה, וציפי שהן דתיות בנות 25 כל אחת. אחת ילדה והיא בחופשת לידה, אני מחכה לה שתחזור. ויש לי עוד מישהי בשם אנסטסיה נראה לי בת 30 ומשהו, אמא לכמה ילדים. לא כולן מבוגרות מעל 60" (ראו ע' 55 ש' 3-6 לפרוטוקול).

36.יוצא אפוא, שלא שוכנענו על סמך אותן ראיות נסיבתיות, כהגדרת התובעת, שד' ידע על ההיריון טרם פיטוריה.

על כן, אנו קובעים כי התובעת לא פוטרה בשל/עקב הריונה. 

האם התובעת זכאית לפיצוי מחמת אפליה ולפיצוי בגין נזק ממוני

37.התובעת עתרה בתביעתה לקבלת פיצוי בגין שורה ארוכה של נזקים ממוניים שנגרמו לה לטענתה, בין היתר בגין: הפסדי שכר, הפסד פיצויי פיטורים, הפסד דמי הבראה, הפסד פנסיה, הפסד הודעה מוקדמת והפסד דמי לידה.

בשים לב לתוצאה אליה הגענו, איננו סבורים שהתובעת זכאית לסעד כלשהו מן הסעדים.

מעבר לנדרש, מעיון בתצהיר התובעת עולה שהיא כלל לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שעשתה מאמצים כלשהם, לאחר פיטוריה, למצוא לעצמה מקום עבודה חלופי מלבד עבודה של חודשיים וחצי במתכונת של חצי משרה, אצל מכר שלה. מכאן, שלא הוכח, שעשתה מאמצים סבירים להקטין את הנזק שנגרם לה עקב פיטוריה, והדבר לא עלה בידה. נדגיש בקשר לכך, שהתובעת פוטרה בסמוך מאד לתחילת הריונה, ומכאן שלא עמד בפניה הקושי הידוע העומד בפני נשים בשלב מתקדם יותר של היריון (שבו ההיריון כבר ניכר לעין) למצוא מקום עבודה;

38.התובעת ביקשה לקבל פיצוי בשל העובדה, כי סיימה את עבודתה הקודמת במטרה להתחיל לעבוד בשירות הנתבעת, אלא שבסופו של יום, היא לא השלימה חודש עבודה אחד, ובכך נגרם לה הפסד שכר.

מעבר לקביעותנו באשר לנסיבות סיום ההעסקה, אשר די בהן כדי לדחות את התביעה, לא מצאנו מקום לקבל את טענת התובעת. הנזק הממוני הנטען, כאמור, לא הוכח בעיקר שעה שעתידה של התובעת באותו מקום עבודה כלל לא היה ברור. כפי שעלה בהליך, התובעת הוטרדה בעבודתה, אך לטענתה זו לא הסיבה בגינה עזבה את מקום עבודתה הקודם. כפי שכבר קבענו מעלה, עדותה בעניין זה לא הייתה אמינה עלינו, ומכל מקום – לא שוכנענו כך.

מעבר לכך, יש לציין, כי בשים לב לעובדה שהתובעת היא זו שבסופו של יום הייתה שותפה ליצירת הנסיבות אשר הביאו לסיום העסקתה, לא מצאנו הצדקה לחיוב הנתבעת בפיצוי כלשהו.

39.מכל המקובץ לעיל, ומששוכנענו שהתובעת לא פוטרה בשל הריונה, הרי שהסעדים שנתבעו בגין אפליה, נזק ממוני לרבות הפסדי שכר, הפסד פיצויי פיטורים, הפסדי פנסיה, הפסד הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופיצוי בגין הפסד דמי לידה – דינם להידחות.

האם התובעת זכאית לפיצוי בשל פיטוריה בתקופת מחלה

40.התובעת טענה כי פוטרה בזמן מחלה, וכי באם הסיבה לפיטוריה היא היעדרותה מחמת מחלה הרי שמדובר בפיטורים שלא כדין.

הנתבעת הכחישה את טענות התובעת וטענה כי פיטוריה של התובעת היו בעקבות התנהלותה/התנהגותה.

41.ראשית נציין, כי התובעת טענה לכל אורך ההליך כי הסיבה לפיטוריה הייתה עקב היותה בהיריון ולא בשל מחלתה. בנוסף, נדגיש כי כבר קבענו לעיל כי הסיבה לפיטוריה נעוצה בעומס העבודה בנתבעת וכפועל יוצא מהצטברות העבודה במשרד הנתבעת. הא ותו לא.

כפי שהוכח בפנינו בעדויות, מר ד' היה מעונין לקיים עם התובעת שיחה ביום ראשון, על מנת לבחון היכן הדברים עומדים, אלא שברגע שהתובעת הגיבה כפי שהגיבה, לא היה ניתן להמשיך את מערכת יחסי העבודה בין הצדדים.

כמו כן, כפי שכבר ציינו, מר ד' גילה סבלנות כלפי התובעת שנעדרה מעבודתה במהלך מספר ימים, אשר בגינם, לכאורה, היא אינה זכאית לתשלום מכח חוק דמי מחלה.

בהקשר זה נציין, כי סעיף 4א(א) לחוק דמי מחלה, התשל"ו – 1976 אוסר על פיטורי עובד הנעדר מעבודתו עקב מחלתו, וזאת "במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו לפי חוק זה או לפי הסכם קיבוצי, וזאת עד לתקופת הזכאות המקסימלית לפי סעיף 4" (ההדגשות אינן במקור – מ.ק).

תקופת הזכאות המקסימלית לדמי מחלה נקבעה בסעיף 4(א) לחוק דמי מחלה וזו לשונו:

"תקופת הזכאות לדמי מחלה לא תעלה על תקופה מצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה החל מהיום שבו חל עליו חוק זה ולא יותר מ-90 יום, בניכוי התקופה שבעדה קיבל העובד דמי מחלה על פי חוק זה" (ההדגשה אינה במקור – מ.ק).

מהאמור לעיל עולה כי, בשים לב לתקופת עבודתה של התובעת, לא הייתה כל מניעה לפטרה במועד בו היא פוטרה.

42.התובעת הפנתה בסיכומיה לפס"ד שניתן בסע"ש 25501-04-14 דרור כהן- איזוטופ (13.7.16). אשר דן בפיטורים מחמת מצב רפואי כפיטורים המנוגדים לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

עיון בפסק הדין מעלה כי נסיבותיו שונות מעניינינו.

זאת ועוד, התובעת במסגרת כתב התביעה לא ביקשה לקבל פיצוי מכח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

43.לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני.

סוף דבר

44.מאחר ולא מצאנו כי קיימת הצדקה לפסוק לתובעת סכום כלשהו בגין הסעדים המפורטים בכתב התביעה, דין התביעה להידחות.

45.בשים לב לתוצאה אליה הגענו, התובעת תשלם לנתבעת סך של 8,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

46.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלתו.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ח, (28 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.