פלוני נ' מודיעין אזרחי בע"מ ואח'

עסקינן בתביעתו של התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כשהשתתף בקרב מגע במסגרת קורס בו נטל חלק במסגרת הכשרתו לעבודה בתפקידי אבטחה. הקורס נערך ונוהל על ידי נתבעת 2. התובע הופנה לקיים את ההכשרה עלי ידי נתבעת 1, מעסיקתו של התובע. השאלות העיקריות המתעוררת בפסק הדין נוגעות לקיומה של חובת זהירות קונקרטית ולהפרתה של חובת הזהירות.

רקע וגזרת המחלוקת

1. הנתבעת 1 (להלן: מודיעין אזרחי) היא חברה שעוסקת במתן שירותי אבטחה, ובעת הרלוונטית העסיקה את התובע וייעדה אותו לשמש מאבטח בשורותיה. הנתבעת 2 (להלן: חברת רוי) היא חברה שעוסקת בהכשרת מאבטחים. התובע נשלח על ידי מודיעין אזרחי כחלק מהכשרתו למשימות אבטחה להשתתף בקורס שנערך ונוהל על ידי חברת רוי והתקיים באולמות שהחזיקה חברת רוי בקיבוץ איילת השחר בצפון. התאונה מושא התביעה ארעה במהלך השתתפת התובע בקורס. הקורס נמשך כחודש ימים, השתתפו בו כ-15 חניכים והוא כלל בעיקר אימוני קרב מגע.

    

2. התובע הוא יליד 1986, שירת בצה"ל כלוחם ביחידה קרבית, ובתקופה הרלוונטית עבד בתפקידי אבטחה והועסק על ידי מודיעין אזרחי. לטענת התובע, ביום 4.8.2011 סמוך לשעה 11:00 הוא נחבל במהלך אימון קרב מגע שהתקיים במסגרת הקורס אצל חברת רוי. נטען כי הפגיעה אירעה במהלך אימון מסכם לקראת סיומו של הקורס. אותו אימון דימה דו-קרב, שבו נטלו חלק התובע ומשתתף אחר בקורס. במהלך הקרב שלח התובע את רגלו בתנועת בעיטה לכיוון המותן של "יריבו"-שותפו-בן-זוגו לאימון וזה האחרון תפס את רגלו וסובב אותה, מה שגרם לפגיעה בברך – קרע במניסקוס. עקב הפגיעה נזקק התובע לטיפול ובגין הפגיעה נקבעה לו נכות צמיתה. לטענת התובע הנתבעות הפרו חובות זהירות כלפיו ועל כן חלה עליהן החובה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו.

    

3. הנתבעות מעלות טענות הן לעצם קרות התאונה והן במישור האחריות. לטענתן, התובע כשל בהוכחת עצם אירוע התאונה. בין היתר הן מפנות לכך שהתובע לא זימן למתן עדות את בן זוגו לקרב וכן לסתירות שנתגלו לטענתן בעדותו. במישור האחריות נטען כי גם אם יוכח אירוע התאונה, הרי שאין להטיל על הנתבעות אחריות בנזיקין משום שהתאונה אירעה במהלך אימון קרב מגע שגרתי, והסיכון שהתממש הוא בגדר הסיכונים הסבירים שלא ניתן להטיל בגינם חובת זהירות קונקרטית.

    

4. לאור המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, התיק נקבע לשמיעת ראיות לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית. בישיבה לשמיעת הראיות העיד התובע ועד מטעמו, מר ר' ע' (להלן: ע'), אשר השתתף יחד עמו בקורס ונכח בעת המקרה. מטעם הנתבעות העידו מר רוני אליאב, הבעלים והמנכ"ל של חברת רוי (להלן: אליאב), וכן מר אוהד קורלנד, מדריך קרב מגע שהועסק על ידי חברת רוי. כמו כן הוגש תצהיר של מר אבי לושי, סמנכ"ל במודיעין אזרחי, שלא נחקר בהסכמת הצדדים. עוד יצוין כי הצדדים הסכימו ש"כל המסמכים שצורפו לכתב התביעה, יחשבו כחלק מהראיות בתיק" (ראו עמ' 13 לפרוטוקול). לאחר שמיעת הראיות, הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב, ועתה בשלה העת להכריע בסוגיות שבמחלוקת.

    

5. בהתאמה למחלוקות בין הצדדים, פסק הדין מורכב משלושה חלקים. בחלק הראשון תידון השאלה האם הוכח אירוע התאונה, ובמסגרת זו אדרש לנסיבות אירוע התאונה ולממצאים העובדתיים הקשורים בהתרחשותה; בחלק השני אדון בשאלה אם יש להטיל אחריות על הנתבעות; בחלק השלישי והאחרון אדון בהיקף הנזק.

    

   דיון והכרעה

    

6. בטרם אפרוש את נימוקי פסק הדין, אקדים ואציין כי לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ועיינתי בסיכומיהם, הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל. נימוקיי למסקנה זו יובאו להלן.

    

   אירוע התאונה ונסיבות התרחשותה

    

7. תחילה אדרש לעצם אירוע התאונה ולנסיבותיה. הראיות שהונחו לפניי מלמדות כי התאונה אכן אירעה וכי התובע נפגע בזמן שהשתתף בקורס בנסיבות שנטענו על ידו. על אשר התרחש ביום התאונה העיד התובע כך:

    

   "האימון עצמו הספציפי היה אימון מסכם, אתה בא להוכיח את עצמך שאתה כשיר להיות מאבטח. מטבע הדברים אתה נכנס בסוג של אטרף, רוח לחימה. האימון התבצע ובאחד התרגילים, הייתי בן זוג של מתן, שהמדריך חילק, נלחמנו, נתתי מכה מקצועית לפי כל הנהלים, נתתי לו בעיטה לאזור המותן, מכה לפי הנחיות והוראות בטיחות, אותו בן אדם, מרוב האטרף החליט על דעת עצמו לתפוס אותי ברגל ולסובב לי את הברך, מכה שלא קשורה לשום תורת לחימה, קרע לי את הרצועות. לאחר מכן ישבתי בצד ולפי מה שזכור לי הם המשיכו את האימון. זה מה שקרה" (עמ' 9 שורות 36-32; עמ' 10 שורות 3-1 לפרוטוקול. כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת).

    

8. התרשמתי לחיוב מעדותו של התובע וממהימנות הגרסה שמסר באשר לנסיבות בהן התרחשה התאונה. התובע מסר עדות סדורה ומפורטת שחלקיה מתיישבים אהדדי והיא נתמכת בראיות נוספות ובכלל זה עדותו של עד לתאונה, הלוא הוא העד ע'. ע' השתתף בקורס בו נפגע התובע והיה עד לתאונה.

    

9. בתצהירו (ת/1) פירט העד ע' כי ביום האירוע, במהלך האימון, נעמדו כל החניכים במעגל, כאשר בכל פעם זוג אחר נכנס לתוך המעגל לדו-קרב. הוא ציין כי כאשר התובע ניהל את הקרב מול "יריבו", תפס האחרון את רגלו, אותה הרים התובע לכיוונו, סובב את רגלו והפיל אותו, וכל זאת מבלי שהמדריך, שנכח בסמוך, התערב. הוא ציין כי התובע נפל ונאנח מכאבים. בעדותו בבית המשפט חזר התובע על גרסתו (עמ' 6 שורות 36-33). כפי שניתן להיווכח, גרסתו של ע' עולה בקנה אחד עם גרסת התובע. לגוף העדות, העד ע' הותיר רושם של עד אמין שבפיו גרסת אמת. הוא ציין כי היכרותו עם התובע היא מהשתתפותם בקורס וכי לאחר מכן לא נותרו בקשר (עמ' 5 שורות 13-9). במהלך עדותו מסר התובע עדות סדורה, לא ניסה להפריז בתיאוריו ולא התיימר למסור דברים שלא זכר (ראו למשל עמ' 8 שורות 2-1, 6-5; עמ' 6 שורות 18-17). אין בידי לקבל את טענות הנתבעת שלא הוכח כי ע' עבד כלל בשירותי מודיעין אזרחי או כי השתתף בקורס. טענות אלה חותרות תחת מהימנותו של התובע וע' ומציירות את השניים כמי שבדו את השתתפות ע' בקורס. התרשמתי מהשניים רחוקה מאוד מהילוך שכזה. אשר לטענה כי העד לא זכר מספר פרטים (סעיפים 11-7 לסיכומי הנתבעות), הרי הדבר אך טבעי בחלוף שנים רבות מאז התאונה. זאת ועוד, הנתבעות מפנות לאנקדוטה נוספת: לאחר שע' העיד וציין בעדותו שאינו זוכר את שם המשפחה של בן הזוג שהשתתף בקרב עם התובע, המשיך לשבת באולם, או אז במהלך עדות התובע התפרץ ע' ונקב בשמו של בן הזוג של התובע לאימון (עמ' 9 שורות 26-25). התרשמותי הייתה כי התפרצותו של ע' הייתה בתום לב לאחר שבשלב מאוחר, לאחר שסיים את עדותו, נזכר בשם, לא הצליח להתאפק מלציין אותו במהלך עדות התובע – וציין את השם: מ.ב.. שכן אין סיבה מתקבלת על הדעת שע' לא ימסור את השם במהלך עדותו. כן אינני מקבל את טענת הנתבעות כי העובדה שתצהירו של ע' הוגש לאחר שהוגשו תצהירי הנתבעות, יש בה לפגוע במהימנות הגרסה. יובהר כי בהחלטה שניתנה בפתח ישיבת 21.11.2017 קיבלתי את תצהירו של ע' וקבעתי כי טענות לעניין המהימנות יוכרעו בפסק הדין. לבסוף, במהלך עדותו של ע' התובע עמד על זכותו להישאר באולם בית המשפט. אכן, יש לשקול נתון זה בבוא בית המשפט להעריך את מהימנות העדים – ואינני סבור כי יש בנתון זה לגרוע ממסקנתי בדבר מהימנות גרסתו של התובע והעד מטעמו. יודגש כי גרסתו של התובע צוינה בתצהיר שהוגש ועדותו תאמה את התצהיר.

    

   אינני סבור כי העדרו של עד רלוונטי, הלוא הוא בן הזוג לקרב, יש בה כדי להוביל למסקנה שאין לקבל את גרסת התובע כלל. כלל ידוע הוא כי ההימנעות מהבאת ראיה רלוונטית עשויה להיזקף לחובת הצד שלא הביא למשפט את אותה ראיה (ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 (1990); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (1993); ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד ל(1) 736 (1980)).בהקשר זה לא מקובלת עלי טענת התובע כי אין זה מתפקידו "להביא שמות" (עמ' 10 שורות 28-17). עם זאת, הסברו של התובע כי לא זכר את שם משפחתו של בן זוגו לאימון, ומשכך נתקל בקושי לאתרו ולהביאו למתן עדות אינו בלתי סביר (עמ' 9 שורות 19-18). בנוסף, כפי שעלה מחקירתו הנגדית של אליאב, הנתונים לגבי שמות החניכים שעברו הכשרה אצל חברת רוי מצויים בידיה (עמ' 15 שורות 6-5, 27-26, 33), כך שבנקל ניתן היה לאתר את בן זוגו לאימון של התובע. ברי כי הנטל להביא את העד לעדות הוא על התובע, אך לאור הקלות שבה יכולות היו הנתבעות לעשות כן (ככל שברצונן היה לסתור את גרסת התובע), המסקנות שעל בית המשפט להסיק מאי הבאת העד לעדות אינן צריכות להיות דרמטיות. בנוסף לכך, וזה העיקר – גם ללא גם ללא עדותו של בן הזוג לאימון, ניתן לקבוע ממצאים בהתבסס על הראיות הקיימות ויודגש כי הראיות הקיימות אינן כוללות עדותו של התובע בלבד, אלא עד ראיה נוסף שעדותו נמצאה מהימנה.

    

10. אין בידי לקבל את טענות הנתבעות כי נפלו סתירות שיש בהן כדי להביא לקעקוע גרסת התובע. הסתירות שנתגלו אינן בליבתה של הגרסה, כך למשל לגבי השאלה איזה פעולות בדיוק בוצעו לאחר הפגיעה כגון בנושא חבישת הרגל (ת/2, סעיף 6; לעומת עמ' 11 שורות 22-21); האם התובע ויתר המשתתפים המשיכו באימון. מדובר בניואנסים קלים שניתן ליחסם לחלוף הזמן מאז התאונה ולתעתועי הזיכרון.

     

11. הנתבעות טוענות כי התיעוד הרפואי הראשוני שנערך לאחר הפגיעה (ת/3, מיום 5.8.2011) – בו נרשם כי לתובע "נמתחה הרגל אתמול" – נעדר תיאור מדויק של התאונה. אין חולק כי קיימת חשיבות ראייתית לדברים המתועדים במסמכים רפואיים ראשוניים, במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה (ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 689, 699 (2002); ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2008); ראו גם ת"א (שלום קריות) פלוני נ' עירית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2018)). אולם יש לזכור כי בדרך כלל הדברים שנרשמים במסמכים הרפואיים לא מכוונים או מיועדים לחקר מנגנון התאונה, אלא לתיאור כללי של התרחשות הדברים לשם קבלת טפול רפואי מיטבי, ואין לצפות בהכרח כי התיעוד הרפואי יכלול תיאור מדויק לפרטי פרטים של מנגנון הפגיעה. הרישום "נמתחה הרגל" הוא אמנם תיאור כללי ולא מפורט, אך מתיישב עם גרסתו של התובע ולא סותר אותה.

     

12. חיזוק נוסף לדברים שהובאו עד כה ניתן למצוא ב"טופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה" (טופס בל/250) שנחתם על ידי מנהל סניף השרון של מודיעין אזרחי ובו נרשם "בקורס אבטחה – איילת השחר נפצע באימון קרב מגע תו"כ תרגיל קרבות עם אחד החניכים".

     

13. המסקנה העולה מן האמור כי יש לקבל את גרסת התובע לגבי עצם אירוע התאונה ונסיבותיה. לפיכך, אני קובע כי התאונה אירעה במהלך דו-קרב שהתקיים במסגרת אימון קרב מגע אצל חברת רוי. במהלך הקרב שלח התובע את רגלו בתנועת בעיטה לכיוון מותן יריבו בן-זוגו לאימון, וזה האחרון תפס את רגלו של התובע וסובב אותה, מה שגרם לפגיעה בברך. עוד עולה מגרסת התובע, שמקובלת עלי, כי תנועת סיבוב הרגל הייתה תנועה מפתיעה שלא הייתה חלק מן האימון ואינה קשורה כלל לתורת לחימה (עמ' 9). התגובה "הטבעית" הצפויה של היריב במסגרת האימון הייתה "להתנגד או ברגל או ביד" אך לא לתפוס את הרגל ולעקם אותה (עמ' 12 שורה 21). אליאב, מנכ"ל חברת רוי, אינו חולק על כך שסיבוב הברך אינו חלק מן התרגיל וכי היריב עשה תנועה מוגזמת. העד ציין כי מה שהיה צריך הוא "שבן הזוג ישחרר, אם אני מבין נכון הוא לא שחרר" (עמ' 17 רישא).

     

14. מכאן נעבור לדון באחריות הנתבעות לתאונה. בעניין זה מצאתי כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת על הנתבעות ועל כן חובתן לפצות את התובע בגין נזקיו. יצוין כי בהודעה שהגישו הנתבעות ציינו כי הן הגיעו להסכמות בנוגע לחלוקת האחריות ביניהן, ככל שתתקבל התביעה, ועל כן ביקשו שבית המשפט לא ידון במסגרת פסק הדין בחלוקת האחריות. רשמתי לפניי הודעה זו, מה גם שממילא לא ניתן היה להגיע לממצאים לגבי חלוקת האחריות בין הנתבעות בהינתן העובדה כי לא הוגשה הודעת צד ג' והנתבעות "לא העלו חרב" האחת כלפי השנייה בנוגע לאחריותן, ושתיהן אף יוצגו על ידי אותו עורך דין. זאת ועוד, הנתבעות לא טענו כי בנסיבות המקרה חל האמור בסעיף 15 לפקודת הנזיקין במישור היחסים בין השתיים, ולא הובאו נתונים כלשהם המאפשרים הכרעה בשאלה המקופלת בסעיף 15 לפקודת הנזיקין. על כן אינני רואה להידרש לאמור בסעיף זה, ואחריות הנתבעות תיבחן במנותק מסעיף 15 לפקודת הנזיקין (השוו: ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 30.8.2015); אהרון ברק, "אחריות בנזיקין של מעסיק למעשיו של קבלן עצמאי" הפרקליט כ 113 (התשכ"ד)).

     

    אחריות הנתבעות

     

15. כידוע, המסגרת הנורמטיבית שמסדירה את נושא האחריות בעוולת הרשלנות קבועה בפקודת הנזיקין. בדיון בשאלת האחריות מתעוררות שלוש שאלות: האחת, קיומה של חובת הזהירות – האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק? חובת הזהירות מתפצלת לשתי חובות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית; השנייה, שאלת ההתרשלות – האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו והפר את חובת הזהירות? השלישית, שאלת הקשר הסיבתי – האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק? (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: עניין ועקנין)).

     

16. עודנו באים לדון בחובת הזהירות של הנתבעות כלפי התובע, ראוי להציב את המסגרת שלצילה יש לקבוע את החובה ולגזור את היקפה. נתון מרכזי בדיון בחובת הזהירות, הוא כי התאונה בה נפגע התובע אירעה במסגרת עבודתו, במהלך פעילות שנועדה לצרכי העבודה ולקידום מטרותיו של המעסיק. נתון מרכז נוסף הוא כי הנתבעות הן גופים מסחריים שעוסקים בתחום האבטחה ונותנים שירותים בתמורה לגופים ולמוסדות שונים. אכן, מטבע הדברים, המיומנויות שנרכשות בקורס יכולות להיות מנוצלות על ידי התובע במסגרות אחרות חוץ מעיסוקו אצל מודיעין אזרחי (ובנקודה זו יש לזכור כי אף לפי טענת הנתבעות התובע רכש מיומנויות דומות במהלך שירותו הצבאי הקרבי). אולם, השתתפותו של התובע בקורס אינה פעילות וולונטרית שהתובע בחר להשתתף בה להנאתו, ואינה פעילות "ספורט" כפי שהנתבעות מדגישות בסיכומיהן, אלא שמדובר בפעילות שקשורה קשר בל ינותק לעבודתו, בוצעה במסגרת העבודה ולצרכיו של המעסיק. התובע נשלח לקורס כחלק מהכשרתו לעבוד כמאבטח בשורות מודיעין אזרחי – חברה מסחרית עסקית שמספקת שירותי אבטחה.

     

17. מודיעין אזרחי היא מעסיקתו של התובע ועליה מוטלות חובות זהירות כלפיו. דומה כי חובת הזהירות הכללית (המושגית) של מעביד כלפי עובד ברורה. על כך נכתבו הרי הררים של פסקי דין, ואין צורך להכביר במלים. נקבע לא אחת כי על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה (ראו בין היתר: ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פסקה 10 לפסק הדין (פורסם בנבו, 2.12.2009) (להלן: עניין אלרחים); ע"א 663/88 שירויאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993); ע"א 447/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988) (להלן: עניין בוארון); ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 (1985)). גם חברת רוי חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע. חברת רוי סיפקה למודיעין אזרחי ולגופים אחרים שירותים להקניית מיומנויות לחימה והתגוננות, ולהכשרת העובדים לשמש כמאבטחים תמורת תשלום. הקורס במהלכו נערכה ההכשרה התנהל אצל חברת רוי; במתקן המוחזק על ידה; על ידי מדריכים מטעמה; בשליטתה ובפיקוחה המלאים. בהינתן נתונים אלה חלה על חברת רוי חובת זהירות כלפי החניכים אותם הכשירה. משלא נטען על ידי התובע, אינני רואה להכריע בשאלה, אם מתוקף שליטתה של חברת רוי על המתרחש בקורס יש לראות בה מעביד של התובע במישור דיני הנזיקין. כידוע, המבחן לצורך הכרה ביחסי עובד-מעביד לצורך פקודת הנזיקין, שהוא מבחן השליטה הגמורה המרות והפיקוח, אינו חופף את המבחן המשמש לצרכי תשלום זכויות סוציאליות (סעיף 2 לפקודת הנזיקין; ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ"ד לה(4) 748 (1981); עניין אלרחים). בין אם יש לראות ביחסי חברת רוי והתובע כיחסי עובדי מעביד ובין אם לאו, לזו האחרונה חובת זהירות כלפי התובע מתוקף העובדה כי הקורס נערך אצלה, בהדרכתה, תחת פיקוחה ובשליטתה המלאה. זאת ועוד, העובדה כי מדובר בפעילות בה טבועה אלימות, אינה מוליכה למסקנה כי תחום פעילות זו צריך להישאר מחוץ לחובות הזהירות. נהפוך הוא, דווקא הסיכון הגבוה לפגיעה בגוף במסגרת הפעילות מחייבת הטלת חובת זהירות על הנתבעות.

     

18. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית. כידוע, חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על בסיס המארג העובדתי הנתון במקרה הספציפי (ע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ, פסקה 13 (פורסם בנבו, 4.6.2017)), והיא נועדה לבחון את המקרה הקונקרטי ותמציתה בשאלה האם בנסיבות המקרה, המזיק הספציפי צריך היה לצפות את קיומו של הסיכון הספציפי לניזוק הספציפי ביחס לפעילות הספציפית (ראו לדוגמא: ע"א 6970/15 פלוני נ' בי"ח בני ציון (פורסם בנבו, 29.11.2017); עניין ועקנין; ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ''ד נ(3) 784, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק (1996) (להלן: עניין צבי)). כידוע, המבחן לקביעתה של חובת זהירות הוא מבחן הצפיות, והמקרה שלפנינו מתמקד בפן הנורמטיבי שלו ולא הטכני. "מידת הצפיות אשר על בית-המשפט לקבעה בכגון דא, נקבעת על-פי נסיון החיים והידיעה הכללית שבידי השופט" (ע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרדכי בש, פ"ד יח(4), 568, 572 (1964); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני (פורסם בנבו, 14.12.2006)). הפסיקה הדגישה כי רמת הזהירות נבחנת במבחני סבירות; "אמת מידה זו משקפת איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים שיש להביאם בחשבון... אכן, סבירות אינה מושג פיסי או מטאפיסי. סבירות היא מושג נורמאטיבי. זהו תהליך הערכתי ולא תיאורי. הסבירות אינה נתחמת על ידי היגיון דדוקטיבי. היא נקבעת על ידי איתור השיקולים הרלבנטיים ואיזון ביניהם על פי משקלם" (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 505 (2004); וראו גם ד"נ 15/64 בש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(1) 309 (1965); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 396 (2002)). לצורך הערכת סבירותה של פעולה מסוימת "על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות" (עניין ועקנין, עמ' 131). כמו כן , יש לשקול את "ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107 (1995); וראו גם ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16, 21 (2004); עניין צבי.

     

19. כפי שעלה מהתצהיר נציג מודיעין אזרחי (נ/6), חברת רוי נבחרה בהיותה חברה מיומנת ומקצועית שעוסקת בהכשרת מאבטחים, והיא נבחרה על מנת שתכשיר את עובדיה המאבטחים, ובכלל זאת את התובע. צוין בתצהיר כי חברת רוי היא גוף מקצועי מוסמך שאושר על ידי משטרת ישראל ופועל על פי הנחיות המשטרה. עוד צוין בתצהיר כי משטרת ישראל פרסמה רשימה של עשר חברות הכשרה המוסמכות להכשיר מאבטחים ולבצע קורסים כדוגמת זה בו לקח חלק התובע, וכי חברת רוי נמנית על אותן חברות (ראו גם סעיפים 66-64 לסיכומי הנתבעות). גם מעדותו של נציג חברת רוי עולה כי המדובר בחברה וותיקה, אשר קיימת משנת 2004, ועוסקת בהכשרת מאבטחים עבור המשטרה, משרד הביטחון וחברות פרטיות (עמ' 14 שורות 29-27). נתונים אלה, אינם יכולים לפטור את מודיעין אזרחי, מעסיקתו של התובע, מאחריות.

     

    [נשוב ונדגיש כי איננו נדרשים לחלוקת האחריות בין הנתבעות לנוכח ההסכמות ביניהן והטענות לעיל לא נטענות על ידי מודיעין אזרחי כניסיון להעתיק את האחריות לחברת רוי אלא על ידי שתיהן כאחת בהקשר להדיפת תביעת התובע].

     

    חובת הזהירות של המעסיק מתפרשת גם כאשר העובד מבצע את העבודה מחוץ למפעלו או לחצריו של המעסיק וגם במקומות שאין למעסיק שליטה מלאה עליהם (ראו ע"א 246/72 משה נ' דרומנו, פ"ד כז(1) 712, 717 (1973); ע"א 971/03 בגא נ'מלול (פורסם בנבו, 10.11.2005); עניין בוארון; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980)). אכן, "אחריותו של מעביד לבטיחותו של מקום עבודה שאינו בשליטתו תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא שונה מעניין לעניין" (ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' משה מרג'י, פ"ד לד(4) 365 (1980)); ואולם נסיבות המקרה שלפנינו מוליכות למסקנה כי יש להטיל חובת זהירות על מודיעין אזרחי ועל חברת רוי. מודיעין אזרחי שלחה את התובע לקורס אצל חברה שהתמחותה בהקניית כלים ומיומנויות לעיסוק באבטחה, לפיכך אחריותה של מודיעין אזרחי לא נובעת מעצם שליחת התובע להכשרה בחברת רוי. ואולם, מודיעין אזרחי היא גוף שפועל בתחום האבטחה ולכן נושאים אלו של אבטחה והכשרת עובדים לצרכים אלה, היא פעילות המוכרת לה וחלק מעיסוקיה.

     

20. במציאות הביטחונית השוררת במדינה, אין להקל ראש בצורך בהכשרה מיטבית של מאבטחים שיהיו ערוכים לכל מקרה שלא יבוא. זהו ערך חברתי חשוב במעלה. הכשרה מיטבית של מאבטחים היא אחת הערובות לשמירה על הסדר הציבורי ועל בטחון הציבור. לא נפריז אם נאמר כי ערנותם ומיומנותם של מאבטחים שמוכשרים כהלכה, לעתים רבות מצילה חיים ממש ולמרבה הצער הדוגמאות למכביר. אינטרס חברתי חשוב במעלה הוא כי הכשרתם של מאבטחים תעשה על הצד הטוב ביותר. מן העבר השני יש לזכור כי הפעילות בה התבצעה אותה הכשרה במקרה שלפנינו, היא במסגרת יחסי עובד-מעביד. כדי להבטיח קיומן של פעולות אבטחה תקינות יש צורך בעידוד עובדים להשתלב בתחום זה ולא ליצור הרתעה מפני השתלבות כח אדם (לרבות צעיר ואיכותי) בתחום עיסוק זה. הקביעה כי לא תקום חובת זהירות של מעביד או חברה שמכשירה מאבטחים בכל מקרה של נזק גוף בשל הטענה כי מדובר בעיסוק מסוכן מטבעו, תביא בסופו של דבר לפגיעה בגיוס כח אדם איכותי למשימות אזרחיות אלו. שיקולי מדיניות תומכים אפוא בהטלת חובת זהירות גם בתחום פעילות זה. עדיין, יש לקבוע את גבולותיה של חובת הזהירות ולדון בשאלה אם הנתבעות הפרו חובות זהירות כלפי התובע.

     

21. הטענה העיקרית שמעלות הנתבעות היא כי התובע נפגע במהלך אימון פיזי בו טבועה הפעלת כח, אשר מעצם טיבו כרוך בסיכונים, וסיכונים אלו לא ניתן למנוע (סעיף 4 לסיכומי הנתבעות). אין בידי לקבל טענה גורפת זו, שכן אין להוציא את הפעילות בה נפגע התובע ממסגרת הפעילות שיש להציב לצדה סטנדרט התנהגות ראוי. דווקא העובדה כי מדובר בפעילות מסוכנות לפי טיבה, מצריכה את הנתבעות להשית את דעתן על הוראות בטיחות שימנעו כמה שניתן פגיעות במהלך אימון. עוד נטען שמדובר באירוע ספונטני שלא ניתן למנוע. בהקשר האחרון, מקובלת עליי טענת הנתבעות כי הואיל והתאונה נגרמה בעת דו קרב וכתוצאה מפעולה מהירה וספונטנית, הרי לא ניתן לצפות כי כאשר התובע ובן-זוגו מנהלים דו קרב, המדריך יעקוב אחר כל תנועה ותנועה, יזהה בשעת אמת כי עומדת להתבצע פעולה חריגה, יעוט על בן הזוג התוקף וימנע את הפעולה. אחריותן של הנתבעות לא נובעת מצפיה הנגזרת מדרך פעולה זו. אך בכך לא מתמצית בחינת אחריותן של הנתבעות.

     

22. הפעילות בה נפגע התובע דימתה דו-קרב בין התובע לבין משתתף אחר. דווקא משום שמדובר בפעילות מסוכנת, בה טבועה אלימות וסימולציות המדמות קרב אמיתי, נדרשת חברת רוי להקפיד על הדרכת המשתתפים בתרגיל לגבי גבולות המותר והאסור; ובפרט עד לאיזה גבול ניתן למתוח את הסיטואציה המדומה. גם כאשר נערכת סימולציה שבאה לדמות קרוב ככל שניתן סיטואציה אמיתית, יש לתת הנחיות ברורות ולערוך תיאום ציפיות מדויק. חשוב לציין כי באופן כללי ניתנות הוראות בטיחות והוראות לגבי האימונים (ראו למשל עדות התובע בעמ' 9 שורות 35-33; עמ' 12 שורות 28-26; וכך גם העיד נציג חברת רוי עמ' 16 שורות 29, 34). עם זאת, המסקנה העולה מן הראיות כי ההנחיות לגבי התנהלותם של המשתתפים לא היו מחודדות מספיק ולא כללו הנחיות מפורשות למניעת פגיעה באחר. יותר מכך, חברת רוי נמנעה מלמסור הנחיות למשתתפים בדבר גבולות האסור זאת מתוך תפיסה עקרונית כי כך תעניק להם את ההכשרה המיטבית. אליאב מנכ"ל חברת רוי העיד, בישירות ובהגינות יש לומר, ופרש את משנתו לפיה לא ניתנות הנחיות למשתתפים שלא להפעיל את "מלא הכח", וכלשונו "לא מדמים אלימות, אלא מבצעים אימון אלים" (עמ' 16 שורה 27), זאת כדי לדמות קרב אמיתי. בשל חשיבות העניין אביא את דבריו של אליאב במלואם:

     

    "ש. איך אתה יכול למנוע שמקרה כזה לא יחזור?

    ת. אדם צריך להיכנס ולצאת. אני יודע שיש אחוזים מסוימים שאנשים נפצעים. אדם הולך ברחוב ועושה פעולה ופוגע בברך ופה קל וחומר שאנשים בקרב.

    ש. באימון היום מה צריך לעשות?

    ת. לשחרר ברגע ש"היריב" תופס את הרגל ולא לסובב.

    ש. אם המדריך בפעם הבאה יסביר לבן הזוג שלי שלא יסובב את הרגל וישחרר, זה לא יקרה?

    ת. לא אגיד את זה. הפתרון הפשוט הוא להגיד לאדם לא לתפוס את הרגל, גם לא שיניתי את ההוראה וגם לא אשנה, כי אז אני גורע ממנו יכולת שצריכה להיות לו.

    ש. מה עם הוראה לא לסובב את הברך.

    ת. גם פה יש בעיה, כי זה מה שהוא נדרש לעשות באמת. שאני בא לאמן שני אנשים, שלא שונאים, אני כן צריך לדחוף אותם לשם, למה, כי אני צריך לתת להם את ההתרחשות הכי קרובה ואז אני כן דוחף אותו להפעיל אלימות על החבר שלו ויש לו התנגדות ברורה להפעיל, כי זה חבר שלו. באימון הזה זאת הבעיה. אני נתקל בבעיות האלה כל יום. לפני שבועיים-שלושה זומנתי לאחד הלקוחות בנמל חיפה והוא אמר שהוא לא רוצה פצועים, אמרתי לו שאם הוא רוצה אימון, יהיו פצועים. אמרתי לו שאני לא יכול לחתום לו שלא יהיו פצועים. כל הזמן משחקים על הקו האדום לבין להפעיל אלימות וגם להגן על האיש, בדרך כלל מצליחים. אני לא יכול לצפות את כל הדברים שיכולים לקרות. אם אתה שואל על סיבוב הברך, יש עוד כמה עשרות תנועות שכולן מסוכנות ואני אומר לאיש להפעיל כוח עד למקום שבו הוא מזיק" (עמ' 17 שורות 25-7; ההדגשות אינן במקור – מ"ע).

     

23. מדבריו של אליאב עולה כי באופן מודע לא ניתנות למשתתפי התרגיל הוראות להימנע מלפעול בצורה אגרסיבית כלפי היריב (ראו גם עדות קורלנד, עמ' 20 שורה 6). יצוין כי קורלנד טען בעדותו כי הוראות הבטיחות מוכתבות על ידי המשטרה, אך הדבר לא הוכח ולא הוצגו כל הנחיות. לפי דברי אליאב, הגישה שביטא נועדה כדי שלמשתתפי התרגיל יוקנו יכולות הגנה מיטביות. מאחורי גישה זו עומד הרעיון, אותו הוא מבטא בצורה מפורשת, כי בכך יש כדי להביא להכשרה מיטבית של המשתתפים. ככל שהתרגיל מדמה טוב יותר מצב אמיתי כן ייטב להכשרת המשתתפים.

     

24. אינני סבור כי גישה זו ממלאת אחר סטנדרט הזהירות הראוי לפחות בהקשר דיני הנזיקין. הסטייה מסטנדרט הזהירות היא בשני רבדים. ברובד הראשון, חובת הזהירות כלפי התובע ויתר המשתתפים מחייבת את חברת רוי ליתן הוראות ברורות לגבי מצבים מסוכנים שהמשתתפים עלולים להיתקל בהם בתרגילים השונים; וכן מתן הנחיות מתאימות למשתתפים ש״לא ללכת עד הסוף״ בהפעלת כח כלפי הזולת – אותו יריב המדומה. על אף הרצון המובן לדמות את דו-הקרב ל"חיים האמיתיים", עדיין בתודעתם הנסתרת והנגלית של המשתתפים חרוטה המחשבה, שקשה להשתחרר ממנה, כי מדובר בתרגיל ולא בסיטואציה אמיתית. תובנה זו גורמת לכך שהמשתתפים, או לפחות חלקם, לא יהיו דרוכים, נחושים וממוקדים, כאילו היו במצב אמיתי. שכן, אין הם מצפים מהיריב לא-יריב כי יפעל במלוא הכח משל היה אויב אמיתי. לא חסרות דוגמאות למקרים בהם בהתרחש מקרה אמיתי נוקט דווקא מי שלא מצטייר כבעל תושייה, תעוזה ראויה לשבח. חוסר בהנחיות ובהדרכה למשתתפים לגבי גבולות הפעלת הכח המותר, יכול ליצור חוסר תיאום בצפיות בין המשתתפים. כשם שהתובע לא חובט ביריבו כאילו היה אויב, הוא מצפה שתגובתו של היריב לא תכלול תנועה אגרסיבית, לא רק של הדיפת הבעיטה אלא גם תפיסת הרגל וסיבובה עד לפגיעה בברך. אינני בא לומר כי במקרה שלפנינו התנהגותו של היריב הייתה מכוונת לפגוע בתובע, אלא שלהיטות היריב לקיים את התרגיל באופן מיטבי, וחוסר מודעות באשר לצפייתו של התובע, עלולה הייתה לגרום לכך שהתובע ירפה את תגובתו וכך יפצע כתוצאה מפגיעה מפתיעה או אגרסיבית מדי של היריב. בנסיבות הפגיעה של התובע, הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שהפגיעה הייתה במסגרת תרגיל מסכם ומכריע והתנהל עם מוטיבציה גבוהה ורצון להתבלט (עמ' 12 שורות 31-29; עמ' 13 שורות 9-7). לו היו ניתנות הנחיות מתאימות, תגובתו "העודפת" של היריב הייתה נמנעת וכך הפגיעה לא הייתה מתרחשת. לפיכך, מתקיים קשר סיבתי מובהק בין הפרת החובה לבין התוצאה.

     

    הרובד השני של הסטייה מחובת הזהירות, שקשור ברובד הראשון, נוגע לכך שבפני התובע לא הובא המידע, שעלה במהלך עדותו אליאב, לפיו לא ניתנות למשתתפים הנחיות לגבי גבולות האסור, וכי קיימת צפייה מהמשתתפים – בין אם מפורשת ובין אם מוסווית - לנהוג ללא רסן כאילו היו בקרב אמיתי. לו הובא מידע זה לפני התובע לפני תחילת הקורס, היה התובע יכול לבחור בין השתתפות בקורס עם כל הכרוך בכך, לבין ויתור על השתתפותו. מנקודת ראות אחרת, לו הובא המידע האמור בפני התובע והחליט להשתתף בקורס, היה מחדד את חושיו ונדרך יותר, דבר שהיה מפחית עד לאין שיעור את הסיכוי לפגיעה מצד היריב. מתן מידע מלא לגבי רשימת הסיכונים שנשקפת למשתתפים אינו מהלך זר בפעילות חברת רוי. אליאב ציין כי הדבר נוסה במשך השנים אך הדבר הופסק, וכי אין כוונה (משום מה) לחדש מהלך זה (עמ' 17 שורה 35).

     

    בשולי הדברים, לא ניתן להשתחרר מההקבלה בין האחריות לפגיעה במלחמה לבין הפגיעה בתאונת אימונים. מובן שמדובר במטריה שונה שהאחריות בגינה לא מצויה תחת משטר פקודת הנזיקין, אך הדמיון בהקבלה ברור. האם יעלה על הדעת שאימון יתקיים ללא הנחיות מתאימות, לא ייעשו תיאומים כדי למנוע פגיעה, רק כדי לדמות את האימון לקרב אמיתי, בטענה כי כך יוכשרו החיילים באופן מיטבי?

     

25. המסקנה אפוא כי הנתבעות הפרו חובות זהירות כלפי התובע. חברת רוי בכך שלא נתנה הנחיות מתאימות באשר לגבולות הכח שמותר להפעילו בסיטואציות השונות במהלך התרגיל, ולמצער לא ידעה את המשתתפים על מדיניותה או תפיסתה. מודיעין אזרחי היא זו שהפנתה את התובע לחברת רוי, בהיותה מעסיקתו של התובע וכמי שמצויה בתחום האבטחה, היה עליה לדאוג שהתובע יהיה מיודע לגבי הסכנות להן צפוי בהשתתפותו בקורס, והיה עליה לברר את ההוראות הנהוגות אצל חברת רוי, את תפיסתה המקצועית, ולדאוג שיובאו לידיעת התובע. אעיר בהקשר זה כי אינני מקבל את טענת הנתבעות כי התובע "הרחיב חזית" בסיכומיו, עיון בכתב התביעה, שהוא המסמך שגודר את טענות הצדדים, מעלה כי טיעון התובע מצוי בלב הגדרות שהוצבו בכתבי הטענות.

     

26. לנוכח התוצאה אליה הגעתי אינני נדרש לטענת התובע לפיה באי יידועו של התובע לגבי הסכנות בהשתתפותו בקורס, קמה עילה עצמאית של פגיעה באוטונומיה. בנוסף, אינני רואה לקבל את טענת התובע כי הוא זכאי לראש נזק נוסף בגין פגיעה באוטונומיה (ראו ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, פסקה 40 לחוות דעת של כב' הנשיאה (פורסם בנבו, 3.9.2015)). משכך, אינני נדרש לטענת הנתבעות כי מדובר ממילא בהרחבת חזית.

     

    אשם תורם

     

27. עסקינן בתאונה שאירעה לתובע במהלך עבודתו. לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. הנטל להוכיח כי העובד התנהג באופן שדבק בו אשם, מוטל על הנתבעת הטוענת לכך (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993); ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם בנבו, 27.12.2010); ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברה למים בע"מ פ"ד סב(1) 803 (2007); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965)).

     

28. כל מקרה ונסיבותיו. בנסיבות מקרה זה סבורני כי מן הראוי להטיל על התובע אשם תורם. הפגיעה שנגרמה לתובע אירעה במהלך אימון מסכם בקורס ההכשרה שעבר אצל חברת רוי. אמנם, חברת רוי והנתבעת לא הביאו בפניו מידע רלוונטי, אך אין הדבר פוטר את התובע מחובתו המוסרית והמשפטית להתעניין, לדרוש, לשאול ולברר לגבי קיומן של הנחיות, הוראות או תפיסת עולם מקצועית שקיימת לגבי הקורס שהוא עבר. עולם האבטחה וקרבות המגע אינו זר לתובע בהיותו חייל ששירת שירות קרבי וחלק מתכני הקורס ידועים לו משירותו הצבאי ואף חווה אותם. בנסיבות אלו – יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 15%.

     

    שאלת הנזק

     

29. עתה אעבור לדון בנזקים שנגרמו לתובע. בטרם אתייחס לשאלת הנזק, אסקור את הנתונים הרלוונטיים לשאלה זו.

     

30. נתונים כלליים: התובע יליד 04.04.1986. ביום התאונה, 04.08.2011, היה כבן 25, והיום הוא כבן 31 שנים. התובע נשוי. בעת התאונה הועסק התובע כמאבטח במשרד הביטחון.

     

31. הפגיעה והטיפול הרפואי: יום לאחר התאונה פנה התובע לקבלת טיפול בקופת חולים והתלונן על כאבים בברך ימין עם צליעה (ראו המסמכים, ת/3). התובע הופנה לבדיקת אולטרסאונד של ברך ימין. הבדיקה הראתה נוזל בכמות קטנה וצ'יסטה ע"ש Baker. בהמשך עבר התובע בדיקת MRI שהדגימה פגיעה סחוסית במדור החיצוני של הברך; קרע של הרצועה הצולבת הקדמית (ACL); וקרע של המניסקוס החיצון. ב-26.10.2011 הופנה התובע לביצוע ארטרוסקופיה של ברך ימין. בניתוח נמצאו הממצאים הבאים: קונדרומלציה (התרככות סחוס מפרק הירך); קרע תת שלם של הרצועה הקדמית הצולבת; וקרע של קרן אחורית במניסקוס לטרלי. בבדיקות לאחר הניתוח (25.12.2011 ו-11.3.2012) נמצא בין היתר דלדול של שרירי הירך; רגישות מעל הסדק הלטרלי (הצד החיצון) על פני הרצועה הצדית; בפינה הפוסטרולטרלית; וסימני חוסר יציבות קלה בלבד מימין לעומת שמאל.

     

32. חוות דעת המומחים מטעם הצדדים: התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו לפיה כתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות רפואית משוקללת בשיעור של 35.2% על פי הפירוט הבא: 10% בגין מצב לאחר הטרייה של המניסקוס החיצוני בברך ימין; 10% בגין הקרע ברצועה הצולבת הקדמית וחוסר יציבות בברך זו; ו- 10% בגין השברים האוסטאכונדראלים בברך ימין. הנתבעות צירפו מצדן חוות דעת של לפיה הנכות שנותרה לתובע היא בשיעור של 10% לפי פריט 35 (1) (ב) לתוספת תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות מל"ל) בגין ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר, כאשר קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות.

     

33. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט: לאור הפער בין חוות הדעת מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר דרור פוקס. ד"ר פוקס בדק את התובע ומצא קשר סיבתי ברור בין התאונה לבין מצבו הרפואי בעת הבדיקה. המומחה מטעם בית המשפט מצא בין היתר כי התובע סובל מדלדול שרירים; משינויים של הצטלקות הקופסית המפרקית בברך ימין; רגישות בתנועה הסיבובית של הברך; וכן נמצאה פגיעה מניסקאליצת ליטרלית, פגיעה תור רקמתית ברצועה הצולבת הקדמית ושינויים ניווניים של סחוסי הברך משני צדיה. המומחה לא מצא תסמינים המעידים על אי-יציבות הברך ומצא כי תנועות הברכיים סימטרית תקינה. על יסוד ממצאיו קבע המומחה כי התובע סובל מנכות לצמיתות בשיעור 10%, לפי פריט 48(2)(ז)(4) לתקנות מל"ל. פריט זה עוסק בנזק במיניסקוס ומתייחס ל"מצב לאחר ניתוח הוצאת המניסקוס, קיימים שינויים ארטרוטיים קלים ודלדול קל של השרירים".

     

    הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה בבית המשפט ואינני מוצא סיבה שלא לאמץ את הקביעות שבחוות דעת המומחה. המומחה ערך חוות דעת מפורטת שכוללת התייחסות מפורטת לעברו של התובע, לממצאי הבדיקה וכן לבדיקה קלינית שנערכה. אינני מקבל את טענת התובע לגבי חוות דעת המומחה (בעמ' 10 לסיכומים). המומחה לא התעלם מהליקויים שצוינו בחוות דעת מטעם התובע אלא התייחס אליהם. כך למשל התייחס המומחה לשאלת אי היציבות בברך וטען שהמבחנים לצורך הערכת היציבות – שליליים. המומחה גם נדרש לבדיקת ההדמיה אליה מפנה התובע (ראו עמ' 7 לחוות הדעת) וניתח את ממציאה בפירוט. העובדה כי מומחה בית המשפט לא קיבל את דעתו של מומחה התובע או כי לא התייחס במישרין לקביעותיו, אין בה כשלעצמה כדי לפגום בחוות דעת מומחה בית המשפט. לפיכך, אני קובע כי הנכות הרפואית ממנה סובל התובע היא בשיעור 10% כקביעת מומחה בית המשפט.

     

34. הנכות התפקודית: אין צורך לחזור ולפרט מושכלות יסוד. שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית, זאת מבלי לגרוע ממרכזיותו של נתון זה בקביעת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). הנכות התפקודית נקבעת על בסיס מכלול שיקולים "שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015)). כן יש לתת את הדעת ל"מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010)).

     

    בנסיבות מקרה זה סבורני כי יש להעמיד את הנכות התפקודית בגובה הנכות הרפואית, ואת הגריעה מכושר ההשתכרות בהתאם לכך. כאמור, לפי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, לתובע נגרמה פגיעה מניסקאלית בברך ימין. עולה מחוות הדעת, כי בעקבות הפגיעה התובע מוגבל בקצב הליכתו וכאשר הוא מנסה ללכת מהר מופיעה צליעה אנטלגית ברגל ימין. כן עולה שקיימת רגישות במגע ובתנועות הסיבוביות של הברך וכאבים בצד הלטרלי בזמן כריעת ברך ובניסיון לבצע הליכה שפופה. מדובר אפוא בפגיעה לא קלה באיבר מרכזי בגופו של התובע, פגיעה שנתנה את אותותיה עליו. התובע הוא צעיר, ביום התאונה היה בן 25 וכיום כבן 31 ועובר לתאונה עסק מאבטח במשרד הביטחון. עבודתו כמאבטח הצריכה הכשרה פיזית וכשירות גופנית, ובעקבות התאונה הוא הפסיק לעבוד כמאבטח, אך עד מהרה שב לעבודות אבטחה ואף עבר הכשרות נוספות בתחום. מן העבר השני ולמרות מגבלתו הרפואית, כיום עובד התובע ככבאי, עבודה המצריכה גם כן מאמץ פיזי וכשירות גופנית. לצד זאת, יש לשקול את האפשרות כי התובע ייפלט לשוק העבודה או אז למגבלתו תהייה השפעה על השתלבות בעבודה אחרת, אם כי סבירה ההנחה כי במקום העבודה הנוכחי נהנה התובע מיציבות וביטחון תעסוקתי לטווח ארוך. נוכח נתונים אלה ולאור גילו של התובע ועיסוקו – נראה כי בנסיבות העניין יש להעמיד את הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 10% בהתאם.

     

35. נתוני המוסד לביטוח לאומי: התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע שולמה גמלת נכות מעבודה. התובע היה בתקופת אי כושר מיום התאונה למשך שלושה חודשים. לתובע נקבעה נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 1.3.2012 עד 31.5.2012 (לא הובאו נתונים לגבי התקופה למן תום שלושת החודשים עד ליום 1.3.2012), ונכות זמנית בשיעור של 10% מיום 1.6.2012 עד 30.9.2012. החל מיום 1.10.2012 נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10%. סך כל התגמולים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין הפגיעה (גמלת נכות מעבודה) – 26,906 ₪, בערכים נומינליים (נ/1).

     

36. נתוני תעסוקה ושכר לפני התאונה: מדוח מטעם המוסד לביטוח לאומי שמפרט את מקומות התעסוקה אשר הוגש מטעם הנתבעות (נ/2) עולה כי לפני התאונה, מסוף שנת 2007 עד סוף שנת 2010, שירת התובע בצה"ל בשירות קבע. בעת התאונה יועד התובע לעבוד כמאבטח במשרד הביטחון והועסק באמצעות מודיעין אזרחי. בעבודה זו החל לעבוד ביום 1.7.2011, כחודש לפני התאונה, כאשר במהלך חודש זה עבר התובע קורס הכשרה אצל חברת רוי. הנתון היחידי שהציג התובע לגבי השכר לפני התאונה הוא תלוש שכר לחודש אוגוסט 2011 שעומד על סך של 845 ₪. תלוש השכר מכיל מידע חלקי בלבד. בתלוש מצוין אומנם תעריף שעת עבודה על סך של 22.59 ₪, אך לא מצוינות מספר שעות העבודה ומספר ימי העבודה; עוד צוין בתלוש ניכוי מפרעה על סך 1,692 ₪ ולא ברור בעבור מה נוכה הסכום. בנסיבות אלה נראה כי נתוני המל"ל מהווים אינדיקציה מהימנה יותר לגבי השכר. גמלאות המל"ל ששולמו לתובע חושבו לפי שכר רבע שנתי על סך 16,945 ₪; ולחודש – 5,648 ₪ (ראו נ/1). סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה להיום מסתכם בסך 5,850 ₪. זה הסכום שיהווה בסיס לחישוב הפסד השכר בעבר.

     

37. תעסוקה ושכר לאחר התאונה: לאחר התאונה החל לעבוד כמפקח (אבטחה) בחברת החשמל וכמדריך בתנועת "נוער מוביל שינוי". מדוח המל"ל עולה כי התובע עבד בתנועת הנוער שבעה חודשים, החל מיום 1.12.2011 (כארבעה חודשים לאחר התאונה) ועד ליום 31.7.2012, וכמפקח בחברת החשמל שלושה חודשים (מיום 1.1.2012 עד 30.4.2012). בהמשך עבד התובע כשנה וחודשיים כמאבטח בחברת "עמישב שרותים בע"מ" (מיום 1.6.2012 עד 31.7.2013) ושכרו במקום עבודה זה הגיע בחודשים מסוימים ליותר מ- 6,000 ₪. אמנם בעבודה בה השתלב מיד לאחר התאונה השתכר התובע מעבודתו מחברת "מיקוד ישראל אבטחה שירותים" שכר של כ 3,500 ₪ לחודש, אך במקביל, בתקופה החופפת לעבודתו הנ"ל, עבד גם ב"נוער מוביל שינוי". במילים אחרות, לא הונחו מספיק ראיות המלמדות על פגיעה בהשתכרות לאחר 1.12.2011, ולזאת יש להוסיף כי בחלק מהתקופה שלאחר התאונה התובע היה סטודנט במוסד להשכלה גבוהה. בהאידנא, החל מיום 1.8.2013 התובע מועסק ככבאי בשירותי כבאות והצלה ומשויך למשרד לבטחון פנים. שכרו הממוצע (ברוטו) של התובע לפי ממוצע החודשים לגביהם צורפו תלושי לשנת 2016 (מרץ עד דצמבר 2016) מסתכם בסך של כ – 12,500 ₪.

     

38. לאחר שהוצבו הנתונים הרלוונטיים, אעבור לחישוב הנזקים:

     

39. נזק לא ממוני: לאור אופי ומהות הפגיעה ממנה סבל התובע כפי שפורט לעיל; תוצאותיה; הטיפולים הרפואיים שעבר לרבות הארטרוסקופיה; ובשים לב לנכות שנקבעה – אני סבור כי יש להעמיד את הנזק הלא ממוני על סך של 45,000 ₪.

     

40. הפסד שכר לעבר: כידוע, ראש נזק זה – שהנו נזק מיוחד – טעון הוכחה בשני מישורים: עצם קיומו ושיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)). התובע החל לעבוד אצל מודיעין אזרחי בתאריך 1.7.2011, ובחודש הראשון לעבודתו, עד לתאונה, עבר קורס הכשרה. לאחר התאונה השתלב התובע במספר עבודות כפי שתואר קודם. כבר בחודש דצמבר 2011, מספר חודשים לאחר התאונה שב התובע לעבודה. לפיכך, אינני מקבל את אופן חישוב הפסד השכר לעבר של התובע, שמתעלם מכך שהתובע החל לעבוד לאחר התאונה גם בתקופה בה נקבעו לו זכויות זמניות. גם אם בתקופה זו השתכרותו של התובע הייתה פחות משכרו לפני התאונה, ובהיות המדובר בנזק מיוחד, התובע לא הוכיח כי הירידה בשכר נבעה מן התאונה. במיוחד שאין המדובר בעבודה באותו מקום עבודה בו עבד לפני התאונה. נזכיר כי בשנת 2013 השתלב התובע בעבודה ברשות הכבאות וההצלה ככבאי ושכרו הסתכם בכ-12,500 ₪. התובע לא הניח ראיות לפיהן נגרמה לו פגיעה בהשתכרות במשך התקופה מאז חזרתו לעבודה ועד היום. לפיכך, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי לעבר למשך 4 חודשים, פיצוי לפי חישוב מלא לשלושה חודשי אי כושר בהן לא עבד וחישוב חלקי לפי 50% לגבי החודש הנוסף. סוף תקופה זו הוא בתום חודש נובמבר 2011. החישוב הוא אפוא כלהלן: 5850 ₪ * 3.5 = 20,475 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד להיום, סה"כ 22,033 ₪.

     

41. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: על רקע פגיעתו של התובע כפי שפורט לעיל, ניתן לקבוע כי התובע נזקק לתמיכת ועזרת בני משפחתו בסמוך לאחר התאונה. לאחר מספר חודשים שב התובע לעבודה וכנגזרת מכך ניתן לקבוע כי לא נזקק לעזרת צד ג', קביעה זו יפה גם להאידנא שכן התובע עובד כאמור ככבאי. עם זאת, מדובר בחישוב לעתיד הרחוק ויש לקחת בחשבון לא רק עת בה התובע במלוא אונו אלא גם עת זקנה. עם התקדמות גילו של התובע יהיה צורך בעזרה בתחומי חייו השונים. העזרה לה יזדקק לה התובע היא במידה שהיא מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית ועל כן התובע זכאי לפיצוי בגין עזרת צד ג' (ראו: ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו, 19.11.1997); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 31.12.1989)). על בסיס קביעות אלו, אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 15,000 ₪.

     

42. הוצאות לעבר ולעתיד: התובע לא צירף לתצהירו מסמכים המעידים על תשלום הוצאות בעבר. בנוסף לכך, ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי המל"ל או קופת חולים. עם זאת סביר לקבוע כי התובע יזדקק להוצאות נוספות בעתיד בין היתר בגין נסיעות לטיפולים רפואיים והוצאות שונות אותם אני מעריך בסכום גלובלי של 8,000 ₪.

     

43. הפסד שכר לעתיד: התובע עובד ככבאי ואין חולק כי שכרו כיום גבוה באופן משמעותי לעומת שכרו לפני התאונה. בשנת 2016 עמד ממוצע השכר על סך של 12,500 ₪, ואילו השכר לפני התאונה עמד על סך של כ 5,800 ₪. עליית השכר היא על רקע העובדה כי בזמן התאונה היה התובע בחור צעיר, כבן 25, לאחר סיום שירותו הצבאי, טרם גיבש את תכניותיו לעתיד וטרם סיים לכתוב את סיפור חייו. שכרו של התובע כיום מגלם את השתכרותו של התובע במומו. ניתן לטעון כי נתוני השכר מעידים על כך שחרף מומו, התובע השתלב בעבודה ומשתכר יפה. ואולם, אין להתעלם מהשפעת המגבלה על התובע ותפקודו. התובע הוא בן 31 כיום ואין לדעת מה צופן העתיד, הן במקום עבודתו הנוכחי והן במקרה ויפלט בעתיד לשוק העבודה. אמנם מערך הכבאות של מדינת ישראל הוא מקום תעסוקה שמבטיח קביעות ויציבות תעסוקתית, ולאור העובדה כי התובע עובד ככבאי כבר חמש שנים ניתן ללמוד כי על אף מגבלתו הוא מסוגל לעבוד בעבודה הדורשת מאמץ וכושר פיזי. אולם כפי שציינתי, לא ניתן להתעלם כליל מן הסיכון כי בשל מגבלתו של התובע ייפלט ממקום עבודתו, או כי מעמדו ותפקודו ייפגעו בשל המום. בהקשר זה התובע טוען כי "תוחלת חיי העבודה" של הכבאי קצרה יחסית, וכי סביר שעבודתו ככבאי תגרום להחרפת הפגיעה בברכו, ואז יצטרך לעזוב את עבודתו ככבאי. ברי כי מדובר בסיכונים שהערכתם אינה מלאכה קלה. בנסיבות העניין אני קובע כי הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות עומד על סך של 200,000 ₪ (למען השקיפות מדובר בכ- 60% מחישוב אקטוארי לפי גריעה של 10% משכר של 12,500 ₪, ולפי מקדם היוון 264.99 (במעוגל); הצדדים לא עוררו טענות לגבי שיעור ההיוון שהשלכותיו על החישוב בתיק זה לא רבה). פיצוי בגין ראש נזק זה מסתכם אפוא בסך של 200,000 ₪.

     

44. הפסד הפרשות המעביד ופנסיה: הפסד זה ייגזר מהפסד השכר לעבר ולעתיד. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12% מהפסדי השתכרותו של התובע לעתיד, ולפי 10% מהפסד השכר לעבר: (200,000 ₪ * 12%) + (22,033 ₪ * 10%) = סה"כ (במעוגל) 26,203 ₪. לדרך חישוב הפסדי הפנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 1.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו,(31.12.2013).

     

    סיכום

     

45. ריכוז ראשי הנזק:

     

    נזק לא ממוני 45,000 ₪. הפסד שכר לעבר 22,033 ₪.

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד  15,000 ₪.

    הוצאות לעבר ולעתיד 8,000 ₪.

    הפסד שכר לעתיד 200,000 ₪.

    הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 26,203 ₪.

    סה"כ 316,236 ₪. 

     

     

46. מתוך הסכום הנ"ל יש לנכות אשם תורם בשיעור של  15%, לפיכך התוצאה היא 268,801 ₪. מתוך סכום זה יש לנכות את התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בסך 26,906 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומם ועד היום – 28,850 ₪. הפיצוי המגיע לתובע מסתכם אפוא בסך 239,951 ₪.    

     

47. לטענת הנתבעות התובע לא פנה בתביעה לקבלת דמי פגיעה ועל כן יש לנכות – בבחינת ניכוי רעיוני – את התקבולים שהתובע היה מקבל לו פנה בתביעה למל"ל. ברם, הנתבעות לא הניחו בסיס עובדתי ולו מינימלי המאפשר קבלת טענתן, ואף לא טענו מהו הסכום שיש לנכותו בגין דמי הפגיעה. זאת ועוד, גם לו הייתי מקבל את טענת הניכוי, הרי משמעותה הכספית לא רבה, משום שהניכוי הרעיוני הוא אך באופן יחסי לגובה אחריות מודיעין אזרחי (שהוא המעסיק) שעליו המל"ל לא יכול לחזור בתביעת שיבוב, להבדיל מחברת רוי שכלפי המל"ל היא צד שלישי. נדגיש שוב גם בהקשר זה כי הנתבעות ביקשו לא להכריע בחלוקת האחריות ביניהן.

     

48. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי בסך של 239,951 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 24%. כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את סכום האגרה ששולמה בהליך זה ואת הוצאות המומחה מטעמו וחלקו בשכר מומחה בית המשפט בהתאם לאישורים בדבר תשלומם בפועל, משוערכים למועד מתן פסק הדין. כל החיובים בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ח, 11 יולי 2018, בהעדר הצדדים.