תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה של התובעת בדירת מגורים ברח' המלך דוד X באשדוד, הרשומה ע"ש הנתבעת.
רקע עובדתי
1.התובעת היא אמו של בן זוגה לשעבר של הנתבעת, מר עופר צ'רקסוב (להלן: "עופר"). הנתבעת ועופר ניהלו קשר זוגי משנת 2002, ונולדו להם שני ילדים, שהם נכדיה של התובעת.
2.הנתבעת רשומה כבעלת הזכויות בדירה ברח' המלך דוד X באשדוד (להלן: "הדירה"). על פי הסכם מכר מינואר 2012, רכשה הנתבעת את הדירה תמורת 945,000 ₪. בד בבד, בינואר 2012, מכרה הנתבעת דירה שהייתה לה ברח' עוזיהו באשדוד, תמורת 650,000 ₪.
3.התובעת הייתה בעלים של דירה ברח' הפלמ"ח באשדוד, והיא התגוררה בה עם בנה עופר עד שפגש בנתבעת ועבר להתגורר עמה. התובעת מכרה את דירתה בינואר 2012, תמורת 620,000 ₪. על הדירה רבצה משכנתא, שסולקה כנגד סך של כ- 200,000 ₪.
4.באמצע שנת 2012 נכנסו כל הצדדים להתגורר בדירה החדשה ברח' המלך דוד. ואולם, החיים יחד תחת קורת גג אחת לא התנהלו על מי מנוחות.
ביום 7.11.2012 הגישה הנתבעת בקשה לצו הגנה נגד התובעת ונגד עופר בבית המשפט לענייני משפחה (ה"ט 11577-11-12). בדיון במעמד צד אחד ניתן צו הגנה כמבוקש. בדיון במעמד שני הצדדים בוטל צו ההגנה נגד התובעת ונותר צו ההגנה כנגד עופר.
לטענת התובעת בכתב התביעה, כעבור מספר ימים בני הזוג השלימו וכל המשפחה חזרה לחיות יחד בדירה המשותפת (סעיף 34 לכתב התביעה).
כעבור זמן מה עזב עופר את הדירה והתובעת נותרה להתגורר בה עם הנתבעת וילדיה. היחסים העכורים בן הצדדים הובילו בהמשך לכך שגם התובעת עזבה את הדירה.
5.בינה לבינם נחתם בין הצדדים "הסכם פשרה", הסכם שאינו מוזכר בכתב התביעה. ההסכם נחתם ביום 14.11.2012, בסמוך לאחר ההליכים בעניין צו ההגנה. ההסכם נחתם בין הנתבעת מצד אחד, לבין התובעת ועופר מצד שני.
בהסכם מצהירים התובעת ועופר כי הסך של 500,000 ₪ לערך, שניתנו על ידם לנתבעת, הם על חשבון החזר כספי הלוואה שנתנה להם הנתבעת בעבר במועדים שונים ובסכומים שונים ובמשך שנים רבות ובמתן סך זה פרעו התובעת ועופר את החוב לנתבעת.
בהסכם הצהירו התובעת ועופר כי אין ולא תהיה להם כל זכות או תביעה או טענה לבעלות בדירה ברח' דוד המלך והוצהר כי הנתבעת היא הבעלים הבלעדי של הדירה.
הנתבעת הסכימה בהסכם כי התובעת ועופר יתגוררו בדירה בתנאיי שלווה ושלום בית ובמקרה של הפרה ואלימות פיזית מצדם הנתבעת תהא רשאית לפנותם מהדירה והם יתפנו תוך 24 שעות.
התביעה
6.ביום 20.6.2016 הוגש כתב התביעה שלפניי, בו מתבקש פסק דין הצהרתי לפיו התובעת היא הבעלים של הזכויות בדירה ברח' דוד המלך, בהתאם לגובה התמורה שהעבירה לצורך רכישת הדירה המשותפת.
קדמה לתביעה שלפניי תביעה זהה שהגישה התובעת בנובמבר 2015 לבית המשפט לענייני משפחה (שנמחקה) ותביעה שהוגשה לבית משפט השלום באשדוד (21928-05-16). במסגרת התביעה בבית משפט השלום הגישה הנתבעת בקשה לסילוק על הסף נוכח "הסכם הפשרה" בין הצדדים. התובעת, מצידה, ביקשה להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי. מאחר שבתביעה התבקש גם סעד כספי כסעד חלופי, וזה אינו בסמכות בית המשפט המחוזי, פסק בית משפט השלום כי אין להעביר את התביעה אלא למחוק אותה. עם מחיקת התביעה, הוגשה התביעה שלפניי.
7.בתביעה שלפניי נטען כי התובעת זכאית לזכויות בדירה בהתאם לגובה התמורה של התובעת ברכישת הדירה, ועל יסוד מצג של הנתבעת כי ככל שהתובעת תשקיע כספים היא תחשב כבעלים של הדירה ללא צורך ברישום זכויותיה.
על פי הנטען בתביעה, בסוף שנת 2011 עופר והנתבעת הציעו לתובעת לרכוש יחד דירה גדולה יותר והתובעת נענתה בחיוב. כשנמצאה דירה מתאימה הסכימו הצדדים כי התמורה עבור רכישת הדירה תמומן באופן שהתובעת תמכור את דירתה והתמורה שתישאר בידה לאחר סילוק יתרת המשכנתא תועבר למימון רכישתה של הדירה המשותפת, וכך תעשה גם הנתבעת.
נטען כי כל עסקאות המכר טופלו ע"י עוה"ד נטלי וקסמן-דחטר, אליה פנו הצדדים כדי להסדיר את העברת הזכויות בדירה החדשה על שמן של התובעת והנתבעת ועל מנת לטפל במכירת הדירות שהיו בבעלותן של השתיים. נטען כי רוב כספי התמורה שהתקבלו ממכירת הדירה של התובעת הופקדו בחשבון נאמנות של עוה"ד וקסמן-דחטר מיד עם קבלתם מהרוכשים או הועבדו לידי עו"ד וקסמן-דחטר מהתובעת ישירות עם קבלתם, ובעת הצורך הועברו על חשבון התמורה לרכישת הדירה החדשה. נטען כי בהתאם להוראות עו"ד וקסמן-דחטר חתמה התובעת על שיקים לשם העברת כספים למוכרי הדירה החדשה.
בכתב התביעה נטען כי בשלב מאוחר יותר הנתבעת הודיעה לתובעת כי היות ועל דירתה רובצת משכנתא, יהיה יעיל יותר לעשות גרירת משכנתא מדירתה הישנה לדירה החדשה שהן עומדות לרכוש ועל כן הנתבעת תירשם כבעלת הזכויות בדירה במלואן בלשכת רישום המקרקעין, והיא בלבד תחתום על חוזה הרכישה.
8.על פי התביעה, הנתבעת הצהירה בפני התובעת מספר פעמים כי היותה רשומה כבעלים הבלעדיים של הזכויות בדירה היא מטעמי יעילות בלבד, על מנת לזרז את עניין רכישת הדירה, ואין בכך להשפיע על הבעלות בדירה בפועל. התובעת, כך נטען, לא הבינה בעסקאות מקרקעין וסמכה על הנתבעת בעיניים עצומות וסברה כי ככל שהיא השקיעה כספים ברכישת הדירה, והמדובר בהונה היחיד, היא הבעלים של הזכויות בדירה בחלק היחסי בהתאם להשקעתה, גם אם הדבר אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין.
בתביעה גם נטען כי עו"ד וקסמן-דחטר ציינה שאין אפשרות לרשום את הדירה על שם שני אנשים. נטען כי אומד דעתה של התובעת היה כי ככל שתעביר את כספי התמורה שהתקבלו ממכירת דירתה לרכישת הדירה החדשה, יהיו לה זכויות בדירה בהתאם לגובה התמורה. התובעת לא דרשה כי הזכויות בדירה ירשמו על שמה במרשם המקרקעין כי האמינה לנתבעת.
9.בכתב ההגנה שהוגש בד בבד עם בקשה לסילוק התביעה על הסף, הציגה הנתבעת את הסכם הפשרה, השולל על פי הנטען את עילת התביעה.
הנתבעת גם הציגה גרסה שונה למסכת העובדתית. לטענתה, היא ביצעה גרירת משכנתא מדירתה הקודמת לדירה הנוכחית ואת ההפרש בין תמורת הדירה הקודמת לתמורת הדירה הנוכחית מימנה מכספים שצברה במהלך חייה, מכספים שקיבלה כסיוע מאמה, והחזרי הלוואות ששילמו לה התובעת ועופר.
לטענת הנתבעת, מעולם לא התנהלה שיחה בין הצדדים לעניין רכישת דירה משותפת. כל אשר דובר היה הסכמת הנתבעת למעבר התובעת ועופר להתגורר בדירה אותה אמורה הייתה הנתבעת לרכוש לעצמה, משום שהתובעת לא יכולה הייתה לשלם את החזרי המשכנתא שרבצה על דירתה ואת הוצאות החזקת הדירה ואת החזרי ההלוואות שהעניקה לה הנתבעת.
לטענת הנתבעת, מעולם לא סוכם כי התובעת או עופר יהיו שותפים ברכישת הדירה או במימון רכישת הדירה. כל שסוכם היה כי התובעת תעביר לנתבעת, מדי חודש, את חלקה בהוצאות אחזקת דירת הנתבעת, לרבות החזרי הלוואות אותן העניקה הנתבעת לתובעת ולבנה.
לטענת הנתבעת, מתוך תמורת הדירה של התובעת מימנה התובעת את חובותיו של עופר, ששהה שנים רבות בכלא, מספר מצומצם של קניות ותשלומים שונים באחזקת דירת הנתבעת, וכן את החזרי ההלוואות אותם העניקה הנתבעת לתובעת ולעופר במהלך השנים.
10.הבקשה לסילוק על הסף נדונה לפניי בדיון ביום 8.1.2017. לאחר שמיעת הצדדים קבעתי כי אין מקום לחסום את התובעת מפני בירור התביעה, ויש לאפשר לה לנסות ולשכנע כי ההסכם אינו בר תוקף. עם זאת הבעתי תמיהה ביחס לכך שהטענות העובדתיות בקשר להסכם לא מצאו דרכן לכתב התביעה, אף לא ברמז, הגם שהתובעת העידה כי ידעה על ההסכם והוא אוזכר בהליכים הקודמים.
11.בכתב התשובה, שהוגש לאחר ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף, התייחסה התובעת ל"הסכם הפשרה". היא טענה כי לא ידעה אודות התוכן האמיתי של הסכם זה, תוכנו נודע לה עת הוגש כתב ההגנה ובקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף. היא טענה כי מעולם לא חתמה על מסמך כלשהו המאשר דבר העדר טענותיה ביחס לזכויות בדירה. התובעת סברה, כך נטען, כי היא חותמת על הסכם המסדיר את הסכמות הצדדים לחזור לחיות בכבוד הדדי תחת קורת גג אחת, לאור הבקשה לצו הגנה. לטענתה, בנה עופר חתם על הסכם הפשרה ואף גרם לה לחתום על המסמך, תוך שהוא מסתיר ממנה את תוכנו האמיתי של ההסכם. התובעת, שאינה שולטת בעברית, סמכה על דברי בנה ואף שמחה כי המשפחה הצליחה להתגבר על הקשיים וחתמה על ההסכם. מכאן טענת התובעת כי חתמה על ההסכם בשל טעות והטעיה וחתימתה על ההסכם הושגה במרמה. לשיטתה, יש לראות ההסכם כבטל ומבוטל, בהתאם לסעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
התובעת הוסיפה וציינה, כי ההסכם נחתם יומיים לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים בצו ההגנה, בו בוטל צו ההגנה נגד התובעת אך צו ההגנה נגד עופר נותר על כנו. הנתבעת ניצלה, כך נטען, את עמדתו הנחותה של עופר ורצונו לחזור אליה והפעילה עליו לחצים כדי שיחתום על ההסכם. ההסכם, לטענת התובעת, הוא הסכם דרקוני שבא להיטיב רק עם האינטרסים של הנתבעת ועל כן יש להורות על ביטולו. ההסכם אינו הוגן ולוקה בחוסר סבירות קיצוני.
12.שמיעת העדים בתיק התקיימה ביום 31.10.2017, בו נחקרו העדים בחקירה ראשית וחקירה נגדית. מטעם התובעת העידו התובעת ועופר. לבקשת התובעת זומנו לעדות גם עו"ד בכור שייצג את המוכרים בעסקת המכר של הדירה נשוא המחלוקת, ועו"ד וקסמן-דחטר שייצגה את התובעת והנתבעת בעסקאות המכר השונות.
מטעם הנתבעת העידה הנתבעת עצמה.
לאחר שהסתיימו חקירות עדי התביעה ועדי ההגנה, העלה ב"כ התובעת, לראשונה, בקשה לזמן לעדות את עורך הדין בפניו נערך הסכם הפשרה, עו"ד מיכאל פילבסקי. הגם שהבקשה הועלתה באיחור גדול ללא הסבר מניח את הדעת, מצאתי להיעתר לה, בכפוף להפקדה כספית להבטחת תשלום לעד בסך 1,250 ₪. התובעת לא ביצעה את ההפקדה ולפיכך בוטל זימונו של עו"ד פילבסקי וניתנו הוראות בדבר הגשת סיכומים.
תמצית טיעוני התובעת
13.בסיכומי התובעת נטען כי הנתבעת ניצלה את תמימותה של התובעת והשתמשה בבנה כדי להציג בפני התובעת מצג שווא, לפיו ככל שתמכור את הדירה שבבעלותה ותעביר את התמורה לרכישת הדירה המשותפת, תהיה זכאית לזכויות בדירה בהתאם לגובה תמורתה, גם אם הזכויות לא ירשמו על שמה בלשכת רישום המקרקעין.
התובעת מדגישה את סמיכות הזמנים בין מכירת הדירות של התובעת והנתבעת בחודש ינואר 2012. מסירת החזקה בשתי הדירות הייתה גם כן בסמיכות, בחודש יוני 2012. הסמיכות במועדי המכירה והפינוי, והעובדה כי כל העסקאות טופלו על ידי אותה עורכת דין, מעידה כי הדבר נעשה בתיאום.
הדירה, כך נטען, נרשמה על שם הנתבעת בלבד לאחר גרירת המשכנתא מדירתה הקודמת ובהתאם להמלצתה של עו"ד וקסמן-דחטר, שבאה משיקולי המוסד לביטוח לאומי.
14.לטענת התובעת, הנתבעת החתימה אותה ואת עופר על הסכם פשרה שהיה אמור להסדיר את הסכמות הצדדים לחזור לחיות יחד תחת קורת גג אחת, אך בו נרשם שהתובעת מוותרת על מלוא זכויותיה בדירה. הנתבעת ניצלה את תמימות התובעת, גילה המתקדם, וחוסר ידיעתה קרוא וכתוב, באופן ששלל את רצונה החופשי להתקשר בהסכם.
לגבי נסיבות כריתת הסכם הפשרה טוענת התובעת כי, בניגוד לאמור בהסכם, איש לא הסביר לה על מה היא חותמת. ההסכם הוכן עוד לפני שהגיעה לעו"ד פילבסקי לחתימת ההסכם וכל ההליך ארך 5 דקות, בהן היא נדרשה על ידי עופר והנתבעת לחתום על המסמכים כדי שתוכל להיכנס לדירה. לטענת התובעת, גם בנה וגם הנתבעת רימו אותה לגבי תוכנו של המסמך. משלא הובא לידיעת התובעת תוכנו האמיתי של ההסכם, לא התקיימה גמירות דעת מצידה. כן יש לבטל את ההסכם מחמת טעות והטעיה מצד הנתבעת ועופר. בנוסף נטען כי לא סביר שהתובעת תחתום על הסכם בו היא מוותרת על כל הזכויות בדירה.
התובעת מפנה לכך שעו"ד פילבסקי ציין בהסכם שערך, כי בנה של התובעת הסביר לה את תוכן ההסכם, ובכך בחר להסיר מעצמו כל אחריות. נמסר כי עובר לדיון ההוכחות נעשו כמה פניות אל עו"ד פילבסקי, לקבלת עמדתו והסבריו לנסיבות כריתתו של ההסכם, ואלה מעולם לא נענו.
התובעת גם מפנה ל"הואיל" השני בהסכם, לפיו ההסכם בא להסדיר סכסוך נשוא תיק צו ההגנה וסכסוך כספי בלבד. מכאן נובע, לשיטתה, כי ההסכם לא נועד להסדיר זכויות של מי מהצדדים בדירה המשותפת.
15.התובעת מוסיפה וטוענת כי תוכנו של הסכם הפשרה אינו תואם את העדות של הנתבעת. בעדות העידה הנתבעת כי קיבלה מהתובעת סך של 165,000 ₪ בלבד, והעידה גם כי אמה העניקה הלוואות לתובעת, וזאת בניגוד לאמור בהסכם הפשרה, לפיו הנתבעת לבדה העניקה לתובעת הלוואות בסך 500,000 ₪.
לטענת התובעת, הראיות מוכיחות כי השקיעה כספים ברכישת הדירה המשותפת.
התובעת טוענת בסיכומים כי השקיעה סך כולל של כ- 295,000 ₪ לפחות ברכישת הדירה. יתרת הכספים ממכירת דירתה (לאחר כיסוי המשכנתא) בסך 105,000 ₪, הועברו ושימשו אף הם לרכישת הדירה ובכל אופן לא הגיעו לידי התובעת, כעולה מתדפיס הבנק שלה. התובעת מבקשת ללמוד על היקף השקעתה גם מגובה הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם הפשרה (אליו היא מתכחשת) בסך 400,000 ₪.
בסוף הסיכומים טוענת התובעת כי כל כספי התמורה ממכירת דירתה, לאחר סילוק המשכנתא, העומדים על 420,000 ₪, הושקעו ברכישת הדירה המשותפת.
תמצית טיעוני הנתבעת
16.הנתבעת מבקשת להתבסס על הסכם הפשרה, שבו סיכמו הצדדים כי יקוזזו מלוא סכומי ההלוואות שהעניקו אחד לשני במשך שנים רבות ולא תיוותר יתרת הלוואה כלפי אף צד. היא מדגישה את ניסיונה של התובעת להסתיר את הסכם הפשרה מבית המשפט, כמו גם הסתרת הדיון בצו ההגנה, מצבם הכלכלי הקשה של התובעת ועופר, עברו הפלילי וההליכים המשפטיים בהם נקטה התובעת להגן על רכוש מפני עיקול בשל חובותיו של עופר. לטענת הנתבעת, עדותה של התובעת מפוברקת ושקרית. לא פעם היא "תיקנה" את תשובותיה, בלבלה וסבכה אותן או השיבה שאינה זוכרת. נטען כי מדובר בתובעת ממולחת וערמומית. לגבי עופר, נטען כי ניסה לאורך כל עדותו לגבות במרמה את טענות הסרק של התובעת. כך למשל, על פי הנתבעת, טענותיו כי סייע כלכלית לאמו הן טענות סרק, שעה שמדובר בעבריין כבד שריצה שנות מאסר ממושכות והוא נתון בהליכי פשיטת רגל בגין חובות העולים על 1.6 מיליון ₪.
דיון והכרעה
17.לאחר שמיעת פרשת ההוכחות ועיון בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
התובעת מבקשת להצהיר כי היא זכאית לזכויות בדירה, בהתאם לגובה התמורה שנתנה בעת רכישת הדירה. לטענתה, הזכויות נרשמו ע"ש הנתבעת על פי עצתה של עו"ד וקסמן-דחטר, בעוד שמבחינה מהותית הוסכם כי גם לתובעת חלק יחסי בדירה.
התובעת מבקשת לסתור את הרישום הפורמלי של הזכויות בדירה, הרשומות ע"ש הנתבעת. כידוע, הנטל לסתירת הרישום של הזכויות במקרקעין ולהוכחת הטענה כי הרישום אינו משקף את המצב האמיתי של הזכויות במקרקעין הוא נטל נכבד ביותר (ר' ה"פ 30380-04-10 אוטיליה קרפ נ' יעקב קרפ (ניתן ביום 28.6.2011); ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ניתן ביום 21.2.2007)).
התובעת לא הצליחה לעמוד בנטל להוכיח כי הרישום אינו משקף את מצב הדברים האמיתי. זאת, הן בשל הסכם הפשרה העומד לה לרועץ, והן בשל שאלות רבות שנותרו ללא מענה ברור והן מטילות צל כבד על נכונות גרסתה של התובעת אודות הסכמה עם הנתבעת לשיתוף בזכויות בדירה.
18.אפתח בהסכם הפשרה.
בהסכם הפשרה, הסכם קצר בן ששה סעיפים, מצהירה התובעת כי אין לה כל זכות בדירה וכי הנתבעת היא הבעלים הבלעדי של הדירה. בסעיף 5 מוותרת התובעת על כל טענה בקשר לזכויות בדירה.
ההסכם עומד לרועץ לתובעת הן במישור הדיוני והן במישור המהותי.
במישור הדיוני, התובעת לא נקטה בהליכים לבטל את הסכם הפשרה. הגם שהיא מודעת לתוכנו של הסכם הפשרה לכל המאוחר מאז התנהל ההליך בבית משפט לענייני משפחה באשדוד, היא לא שלחה הודעה על ביטול ההסכם ולא נקטה בהליך משפטי להצהיר על בטלות ההסכם.
התובעת נמנעה מלבקש את ביטול ההסכם גם כשהועמדה על הקושי שבאי נקיטה בצעד זה, במסגרת ההליכים שלפניי (ר' דיון ביום 8.5.2017).
יש לזכור כי גם חוזה פגום, בשל טעות או הטעיה, אינו מתבטל מאליו. נדרשת פעולת ביטול כדי שהחוזה הפגום אכן יבוטל, ועד לפעולה זו החוזה שריר וקיים (ר' גבריאלה של, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה-2005) 355).
19.בהיבט המהותי, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי התקשרה בהסכם הפשרה מתוך טעות או הטעיה.
התובעת טענה כי בנה הטעה אותה, אך היא לא פירטה בשום מקום מה חשבה שכתוב בהסכם עליו חתמה. לא די באמירה כי סברה שמדובר ב"הסכם שלום בית" לקראת שובה להתגורר בדירה. עדיין היה מצופה כי התובעת תפרט מה היה לסברתה תוכן ההסכם עליו חתמה.
גרסת התובעת מעוררת תהיות ולא ברור ממנה על מה היא חתמה לסברתה. התובעת העידה: "שאלתי מה זה המסמכים האלה והם שניהם הסבירו לי שאלה המסמכים שצריך לחתום עליהם על מנת לאפשר לי להיכנס לדירה ברח' דוד המלך" (עמ' 10, שר' 6-7 לפרוט מיום 11.18.2017; ר' גם עדותה בעמ' 3 לפרוט' מיום 8.1.2017). התובעת אינה מפרטת מה הוסבר לה, ומדוע צריך לחתום על מסמכים כדי לחזור לדירה, בפרט שעה שצו ההגנה האוסר על כניסתה לדירה בוטל יומיים קודם. גם עופר לא פירט בעדות מה אמר לאמו שכתוב בהסכם. לדבריו, פשוט לא אמר לה מה כתוב (עמ' 39, שר' 8 לפרוט' מיום 11.18.2017).
20.לשונו של ההסכם ברורה וחד משמעית. בהסכם גם נאמר כי הבן הסביר מספר פעמים לתובעת את כל סעיפי ההסכם בשפה הרוסית, והיא הסכימה לחתום על ההסכם (סעיף 6 להסכם). נוכח זאת, לא ניתן לקבל את טענת התובעת להיעדר תוקף להסכם על יסוד העובדה כי אינה דוברת עברית ואינה קוראת וכותבת בעברית.
מול המסמך הכתוב מצויה עדותם של התובעת ושל עופר, לפיה עופר לא אמר לתובעת מה כתוב בהסכם. השניים העידו לפניי אך עדויותיהם לא הותירו רושם מהימן.
לגבי התובעת, הניסיון העקבי שלה להרחיק עצמה מהסכם הפשרה, עד כדי כך שלא הזכירה אותו בתביעה למרות שכבר הייתה מודעת לתוכנו, מקשה על מתן אמון בגרסתה. במהלך עדותה ניסתה התובעת להתכחש אף לעצם החתימה שלה על ההסכם (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 31.10.2017). בהמשך טענה כי השאלה בלבלה אותה ואישרה את עצם החתימה, אך טענה כי עו"ד פילבסקי אמר לה שהיא חותמת על כך שהצדדים משלימים והיא ובנה יכולים להיכנס לדירה (עמ' 32, שורה 13).
התובעת נמנעה מלזמן את עו"ד פילבסקי למתן עדות לקראת דיון ההוכחות. זימונו להעיד על נסיבות עריכת ההסכם היה צעד מתבקש והימנעות התובעת מלעשות כן עשויה ללמד על חששה כי עדותו של עו"ד פילבסקי לא תתמוך בגרסתה. אמנם בתום דיון ההוכחות ביקש בא כוחה של התובעת לזמן את עו"ד פילבסקי, אך בסופו של יום התובעת לא הפקידה את הסכום להבטחת תשלום לעד, וזימונו בוטל. גם אם הדבר נבע מקושי כלכלי של התובעת, לא ניתן לפטור את התובעת מההשלכות שבאי-זימונו של עד מרכזי, שמצופה היה כי תזמנו להעיד בדיון שנועד לפרשת ההוכחות.
בנוסף, העובדה שהתובעת כבשה את הטענה כי יש לה זכויות בדירה במשך שלוש שנים, בהן התגוררה בשכירות, מעוררת תהייה.
21.גם התכחשותה של התובעת להליך בו נקטה בינואר 2012 (בסמוך לפני מכירת הדירה) בבית משפט השלום באשדוד מקשה לבסס ממצאים עובדתיים על דברי התובעת (עמ' 11 ו- 13 לפרוט').
מדובר בתביעה לפסק דין הצהרתי שהגישה התובעת ביום 3.1.2012, יום לפני מכירת דירתה ברח' הפלמ"ח. בתביעה היא ביקשה להצהיר כי כל המיטלטלין בדירה שייכים לה ולא לחייב, עופר, שאינו מתגורר עמה מזה כשנתיים. התובעת ביקשה במסגרת אותה תובענה לעכב את ההליכים בשורה ארוכה של הליכי הוצאה לפועל שהתנהלו נגד עופר. לתובענה צורף פירוט תיקי ההוצאה לפועל נגד עופר.
בדיון בבית משפט השלום באשדוד, ביום 2.4.2012, העידה התובעת כי בנה "גר בבאר שבע, בתל אביב אצל חברים שלו שהם גם נרקומנים כמוהו. יש לי טלפון שלו אך הוא כל הזמן סגור". על סמך הצהרתה ניתן פסק דין המצהיר כי כל המיטלטלין בבית ברח' הפלמ"ח הוא בבעלותה של התובעת ואין לפעול בהליכי עיקול והוצאה.
קשה ליישב בין דברים אלה לבין התמונה שמציגה התובעת בתובענה לפניי, על כך שבסוף שנת 2011 עופר והנתבעת הציעו לה לרכוש יחד דירה גדולה בה תתגורר יחדיו כל המשפחה, והיא נענתה בשמחה להצעה לעבור לגור יחד עם בנה ונכדיה בדירה גדולה ומרווחת.
התמונה המשפחתית הורודה, והאמון שנתנה התובעת בעופר, עד כדי מכירת דירתה על סמך הבטחותיו, אינם מתיישבים עם הצהרתה בפני בית משפט השלום, ממש באותם ימים, כי עופר גר אצל נרקומנים כמוהו והטלפון שלו תמיד סגור.
22.התובעת מבקשת למצוא חיזוק לגרסתה בעדותו של עופר. עופר אכן העיד כי לא ממש הסביר לתובעת מה כתוב בהסכם הפשרה, וכי אם היה מסביר לה היא לא הייתה חותמת (עמ' 34 שורות 34-35 לפרוטוקול מיום 31.10.2017). על פי עדותו "אני לקחתי את הדף, קראתי אותו, אמרתי לאמי לחתום וחתמנו והיא חתמה ויצאנו" (עמ' 34 שורות 29-30 לפרוטוקול מיום 31.10.2017).
עופר העיד כי רימה את אמו (יחד עם הנתבעת). מעבר לעובדה שקשה ליתן אמון במי שמעיד על עצמו כי אינו מקפיד על אמירת אמת, אף לא לאמו, הדברים שמסר אודות מצבו הכלכלי מלמדים על המגמתיות של עדותו. עופר ניסה להציג תמונה חיובית מאוד של המצב הכלכלי שלו ושל התובעת. הוא העיד כי "לא היו לי חובות. אני עובד כל החיים" (עמ' 35 שורה 10 לפרוטוקול מיום 31.10.2017). הוא העיד כי פרנס את עצמו כל החיים וכי סגר את כל חובותיו בעצמו (עמ' 35 שורה 35 לפרוטוקול מיום 31.10.2017). לדבריו, גם היה עוזר לאמו והיא לא נזקקה לכסף מאחרים (עמ' 35 שורה 15 לפרוטוקול מיום 31.10.2017).
הדברים אינם מתיישבים עם ההליך המשפטי בו נקטה התובעת בבית משפט השלום באשדוד, כפי שפורט לעיל ועם עדות התובעת כי עופר היה מסובך בחובות ולביתה הגיעו אנשים בקשר לחובות של עופר (עמ' 13). הדברים אינם מתיישבים גם עם הבקשה לפשיטת רגל שהגיש עופר בפברואר 2014 (פש"ר 1005-02-14).
בנוסף, הכחשתו של עופר כי התובעת הייתה לווה כסף מאמה של הנתבעת עומדת בסתירה לדברי התובעת עצמה על כך שהייתה לווה כספים מאם הנתבעת ומסבתה (עמ' 10, שר' 16 – 18; עמ' 16 שורה 18 לפרוטוקול מיום 31.10.2017).
נוכח כל האמור, אני מתקשה לבסס ממצאים על העדויות של התובעת ושל עופר, ואין בידי לקבוע כי התובעת לא הבינה את תוכנו של הסכם הפשרה.
23.נמצא, כי הסכם הפשרה חוסם את התובעת מלתבוע זכויות כלשהן בדירה. נוכח האמור, לא מצאתי מקום להיכנס למערכת היחסים הכספית שהתנהלה בין הצדדים עובר לחתימה על הסכם הפשרה. מדובר במערכת יחסים כלכלית מורכבת, שכללה גם את אמה וסבתה של הנתבעת, שככל הנראה גם היה להן חלק במימון הדירה (כך, לדברי התובעת, הנתבעת קיבלה כספים מסבתה למימון הדירה (עמ' 18 לפרוט').
אציין כי לא מן הנמנע שגם התובעת תרמה בצורה ישירה או עקיפה למימון רכישת הדירה. זאת בשים לב לכך ששלושת העסקאות נעשו בסמיכות; לפער של כ- 300,000 ₪ בין מחיר הדירה שמכרה הנתבעת למחיר הדירה שקנתה; לכספים שהעבירה התובעת לעו"ד בכור שייצג את מוכרי הדירה; ולכספים שעברו מחשבון התובעת לסילוק המשכנתא של המוכרים שרבצה על הדירה.
אולם, משהסכימה התובעת בהסכם הפשרה כי אין לה טענות בקשר לדירה, ומשלא התבקש ביטול ההסכם וממילא לא נמצאה עילה לבטל את ההסכם, התובעת כבולה בהוראות ההסכם.
24.אוסיף, בבחינת מעבר לנדרש, כי אף ללא הסכם הפשרה הייתי מתקשה לקבל את תביעתה של התובעת. טענות התובעת בדבר הסכמה כי תהיה שותפה בזכויות בדירה, הועלו כטענות כלליות ובלתי מסוימות. היא לא ציינה בשום מקום על מה בדיוק הסכימה ועם מי.
בכתב התביעה אין פירוט של הסכמות אלא טיעון כללי לפיו הנתבעת הטעתה אותה לחשוב כי תחשב לבעלת חלק מהזכויות בדירה בהתאם לתמורה ברכישת הדירה החדשה (סעיף 47 לכתב התביעה). על פניו, אין בטיעון זה כדי להקים זכות קניינית בדירה.
בחקירה הראשית העידה התובעת שבנה "ביקש ממני שאני אמכור את הדירה שלי ושברוריה תמכור את הדירה שלה ואנו נתאחד" (עמ' 9 ר' 17-18 לפרוט' מיום 31.10.2017; עמ' 14, שר' 4 לפרוט'). התובעת לא העידה על הסכמות ישירות עם הנתבעת ועל התוכן המדויק של ההסכם. התובעת, לכל אורך ההליך, אינה מציינת מה חלקה בדירה על פי המוסכם. היא לא העידה בצורה מפורשת כמה כסף נתנה למימון הדירה. מהחומר שלפניי עולה כי התובעת לא ידעה מה חלקה במימון הדירה. כך, במסגרת הדיון בצו ההגנה טענה כי נתנה לנתבעת 500,000 ₪. כשנשאלה על כך בחקירה הנגדית בהליך שלפניי, השיבה כי לא ידעה את הסכום המדויק (עמ' 15, שר' 22 לפרוט'). בדיון לפניי חישבה כי נתנה לנתבעת 400,000 ₪. התחשיב מתבסס על התמורה עבור הדירה ברח' הפלמ"ח, בהפחתת כיסוי המשכנתא (עמ' 18 לפרוט'). לא ניתן לקבל חישוב זה, בהעדר כל בסיס להנחה כי כל ההפרש הופנה למימון הדירה ולא לאפיקים אחרים.
גם הסעד שהמבוקש בתביעה אינו מסוים דיו. התובעת לא מגדירה מה חלקה בדירה, ומותירה את החישוב לבית המשפט.
25.הדעת נותנת כי לו היתה בין הצדדים הסכמה על שותפות בדירה, היא הייתה כוללת הסכמה בדבר חלקו של כל שותף. עצם העובדה שהתובעת אינה מעידה על הסכמה על חלק מסוים בדירה, ומותירה לבית המשפט לערוך תחשיבים בדבר חלקה היחסי לפי ההשקעה, מלמדת על חולשת הטענה כי היה הסכם בין הצדדים על שותפות בדירה. העדר הסכמה על החלק של התובעת בדירה שוללת מסוימות מההסכמות שהיו בין הצדדים, ככל שהיו.
26.בנוסף, ההסברים של התובעת לכך שלא נרשמה כבעלים של הדירה אינם ברורים. בכתב התביעה טענה התובעת כי הצדדים פנו מלכתחילה לעו"ד וקסמן-דחטר כדי שתסדיר העברת הזכויות בדירה על שמן של התובעת והנתבעת, וכי בשלב מאוחר יותר הנתבעת אמרה לתובעת כי יעיל יותר לעשות גרירת משכנתא, ועל כן רק הנתבעת תירשם כבעלת הזכויות, והיא בלבד תחתום על חוזה הרכישה (סעיף 26 לכתב התביעה). בתביעה גם נטען כי עו"ד וקסמן-דחטר אמרה שאין אפשרות לרשום את הדירה ע"ש שני אנשים (סעיף 30 לכתב תביעה).
בעדות העידה התובעת כי עו"ד וקסמן-דחטר הסבירה לה שאם תירשם עם הנתבעת בחוזה, הדבר ישפיע על זכויות הנתבעת כלפי המוסד לביטוח לאומי, כיון שהנתבעת לא עבדה וקיבלה רק קצבת ביטוח לאומי (עמ' 9, שר' 24 – 26).
מדובר בשלושה הסברים שונים בתכלית, שאף אחד מהם אינו משכנע דיו. התובעת לא הסבירה את השוני בין האמור בכתב התביעה לבין העדות.
יצוין כי עו"ד וקסמן-דחטר לא נשאלה על הדברים בחקירתה. גם עופר בעדותו לא ידע להסביר מה מנע את רישום הזכויות הנטענות של התובעת בדירה (עמ' 38 לפרוט').
בסיכום הדברים, דין התביעה להידחות נוכח הוראות הסכם הפשרה בו הצהירה התובעת כי אין לה זכות בדירה וכן משלא הוכח כי הייתה הסכמה בין התובעת לנתבעת, על כך שלתובעת יהיו זכויות בדירה.
אשר על כן, התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.
הערבון שהפקידה התובעת יועבר לנתבעת, באמצעות בא-כוחה, על חשבון ההוצאות.
ניתן היום, ז' אב תשע"ח, 19 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
