כ' נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה -1975, בגין נזק גוף שנגרם לתובע לפי טענתו בתאונת דרכים.

רקע:

1. התובע, יליד 23.4.1995, נפגע לטענתו בתאונת דרכים ביום 18.10.10, בהיותו כבן 15 שנים.

    

2. לפי הנטען, התאונה אירעה בעת שהתובע ביקש לחצות כביש בנצרת. רכב שהגיח מאחוריו פגע בו ונמלט מהמקום. לטענת התובע, פרטי הרכב לא ידועים לו ומשכך הגיש את תביעתו כנגד קרנית.

    

3. אין חולק כי ביום האירוע בשעה 19:30 התקבל התובע בבית החולים האנגלי בנצרת כשהוא סובל מפגיעות גוף שונות ברגליים, בברכיים, בכתף שמאל ובבטן. בבדיקתו בבית החולים נמצא כי הוא סובל משבר בעצם הבריח בכתף שמאל ושני שברים בכף רגל שמאל.

    

4. הנתבעת כופרת בנסיבות האירוע ובאחריותה לפצות את התובע. מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם נפגע התובע בנסיבות הנטענות על-ידו, קרי – בתאונת דרכים, כטענתו, אם לאו – כטענת הנתבעת.

    

    

   נסיבות הפגיעה – האם נפגע התובע בתאונת דרכים:

5. גרסת התובע בתצהיר העדות הראשית שלו באשר לנסיבות פגיעתו, הינה כדלקמן; ביום האירוע בסמוך לשעה 20:00 הוא הלך ברחוב פאולוס השישי בנצרת. רכב חולף הגיח מאחוריו בנסיעה במהירות מופרזת, פגע בו ונמלט מהמקום בטרם עלה בידי התובע לראות את הנהג או את לוחית הרישוי של הרכב. נהג בשם בשאר עבד אלראזק (להלן – בשאר) שעבר בסמוך ופינה אותו לבית החולים האנגלי.

    

6. בחקירתו הנגדית פירט התובע, בהתאם לשאלות שנשאל, אודות נסיבות הפגיעה. לפי עדותו, התאונה אירעה בעת שחזר לביתו ממסעדת "בונז'ור", שם עבד באותה עת, לאחר שביקר חבר שעבד אף הוא במקום (עמ' 11, ש' 2-17). התאונה אירעה בעת שחצה כביש ממדרכה למדרכה (עמ' 12, ש' 4-5). לאחר שנפגע הוא המשיך להתקדם לתוך סמטה סמוכה (עמ' 13, ש' 17-20 ). לאחר זמן קצר התמוטט ולא יכול היה להתקדם עוד. רכב שעבר במקום אסף אותו ופינה אותו לבית החולים (עמ' 13, ש' 2). בדיעבד התברר לו כי מדובר היה בבשאר (עמ' 14, ש' 3).

    

7. הנתבעת טוענת כאמור כי אין לתת אמון בגרסה זו וזאת נוכח סתירות רבות שנפלו בה ביחס לגרסאות קודמות שנתן התובע וכן ביחס לגרסת בשאר. בסיכומיה מונה היא שורה ארוכה של סתירות ואי-התאמות כאמור, אשר פוגמות לשיטתה עמוקות במהימנות העדות.

    

8. אקדים ואציין מסקנתי, לאחר שמיעת העדויות ועיון במכלול הראיות שהוגשו, כי עלה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו. אכן, בעדות התובע נפלו בה אי-התאמות מסוימות, אולם בסופו של יום ובתמונה הכוללת אל מול מכלול הראיות, סבורני כי הכף הראייתית נוטה לקבלת גרסתו במידה הדרושה במשפט האזרחי. אפרט להלן נימוקי לכך.

    

9. ראשית, גרסת התובע באשר לנסיבות בהן נפגע, הועלתה כבר בסמוך מאוד לפגיעה ובעת הפניה הראשונית לקבלת טיפול רפואי. עיון בגיליון חדר המיון של בית החולים בו התקבל התובע מעלה כי נרשמה בו גרסתו הראשונית לפיה הוא נפגע בתאונת דרכים. וכך צויין: "בן 15 שנים, בריא ... טרם קבלתו היה מעורב בתאונת דרכים בתור הולך רגל. לדבריו נדרס מאוטו ונחבל ברגליים...". עוד צויין בגיליון חדר המיון, תחת התיבה "סיבת הפניה", כך: "לדבריו נדרס כהולך רגל בתאונת פגע וברח". הינה-כי-כן, גרסת התובע בדבר פגיעתו מרכב בתאונת פגע וברח הועלתה מיד לאחר הפגיעה, אגב הפניה לטיפול רפואי ראשוני ובעת שהתובע סבל באותה עת מפגיעות אורתופדיות לא מבוטלות. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, לגרסה הראשונית באשר לנסיבות הפגיעה הנשמעת בעת פנייה לטיפול רפואי, עשויה ככלל להיות חשיבות בהערכת מידת המהימנות של גרסת הנפגע בהליך. זאת, משהנסיבות בהן הועלתה הגרסה יש בהן לחזק את מידת האוטנטיות שניתן לייחס לה ולהחליש את החשש להיותה כוזבת וצופת פני תביעה עתידית (ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 699; ת"א 1130/05 (מחוזי – חיפה) אבו סבית סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2008) (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]; ע"א 9592/06 (מחוזי ירושלים) עאצי נ' עאצי ואח' (פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]). כך הדבר גם בענייננו.

    

10. שנית, גרסת התובע נתמכת בגרסת העד מטעמו, בשאר. בשאר לא היה עד אמנם לתאונה עצמה אולם גרסתו תומכת בגרסת התובע באשר לתמונת ההתרחשות הכוללת והמידית לתאונה ובכך מחזקת אותה נסיבתית. בשאר העיד כי ביום האירוע הוא נסע בשעות הערב על כביש אכסאל בנצרת לכיוון ביתו וראה דמות של בחור מוטל לצד הכביש. כשעצר ראה שהבחור מדמם וסובל מפגיעות גוף ואז פינה אותו ישירות לבית החולים (עמ' 17, ש' 31-34). משם התקשר בטלפון הנייד של התובע אל אמו לפי המספר שמצא בו. אין מדובר אפוא בתביעה המיוסדת כולה על עדות יחידה של התובע כי אם גרסה עובדתית הנתמכת בעד רלוונטי.

     

    עדותו של בשאר היתה ככלל עקבית וראויה לאמון. הנתבעת מפנה לכך שלפי העולה מעדויות התובע ובשאר, השניים שכנים. עוד טוענת היא, כי השניים העידו באופן מגמתי על היעדר היכרות ביניהם אולם בסופו של דבר נאלצו להודות כי הם מתגוררים בסמיכות זה לזה. אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי לפגום במהימנות העדות. ראשית, כלל לא הוברר כי השניים שכנים אלא כי הם מתגוררים באותה שכונה (שכונה XXX). לדברי העד, אין מדובר בבתים סמוכים אלא מרוחקים זה מזה (עמ' 18, ש' 32-34) ואחרת לא הוכח. לא די בכך כדי לבסס ממצא בדבר קרבה בין המשפחות באופן שיש בו לעורר חשד בדבר עדות אינטרסנטית מצד בשאר. שנית, העובדה כי מי שפינה את התובע היה אדם המתגורר בשכונה עלתה כבר בעת חקירת התובע על-ידי החוקר מטעם הנתבעת, במהלכה ציין זאת התובע במפורש בפני החוקר (ראו: תמליל החקירה נ/9, עמ' 11, ש' 23-29). מכאן שהטענה בדבר הסתרה מגמתית איננה משכנעת. אשר להיכרות בשאר עם הוריו של התובע; הנתבעת מעלה תהיות כיצד התקשר בשאר לאמו של התובע והודיע לה על הפגיעה, כטענתו, לנוכח גרסתו כי לא היתה היכרות קודמת ביניהם. בשאר העיד לעניין זה, כי הוא לקח את הטלפון של התובע, מצא את מספר האמא והתקשר אליה (עמ' 18, ש' 3-4), גרסה שהינה אפשרית ולא הופרכה. עוד עלה מעדותו, בפרט לאחר שהשאלה תורגמה לו (לבקשתו) לשפה הערבית, כי הוא ראה לפני כן את האם ואת התובע ("ראיתי אותו ואת אמא שלו", עמ' 19, ש' 5) אולם עמד על כך כי לא היתה כל היכרות אישית קודמת בינו לבינם (עמ' 18, ש' 23-28, עמ' 19, ש' 8-9). אינני סבורה כי קיימת סתירה של ממש בעדות בנקודה זו, כאשר עולה מהדברים כי העד הכיר חזותית את בני המשפחה אולם ללא כל היכרות אישית, גרסה סבירה בשים לב לכך שכאמור אין מדובר בשכנים קרובים.

     

11. שלישית, טענת הנתבעת בדבר סתירה מהותית בין עדות התובע לעדות העד באשר לנקודת המפגש ביניהם, קרי – המקום בו מצא בשאר את התובע, איננה משכנעת דיה. הנתבעת מצביעה על כך שבמהלך חקירתו הנגדית של התובע הוצגה לו תמונה והוא התבקש לסמן עליה את מקום הפגיעה וכן את המקום בו התמוטט לאחר מכן (נ/8). לטענתה, מקום המפגש שסומן על-ידי התובע על גבי התמונה שונה מהמקום שציין בפני החוקר מטעמה, אז ציין התובע כי בשאר מצא אותו ליד בניין זועבי, מקום שונה לחלוטין לטענת הנתבעת. עוד מצביעה הנתבעת כל כך שכאשר הוצגה אותה תמונה לבשאר, הוא שלל כי מצא את התובע במקום זה.

     

    טענות אלה אין לקבל. לפי העולה מעדות התובע, לאחר שהרכב פגע בו הוא נכנס בהליכה לתוך רחוב פנימי/סמטה ולאחר מרחק-מה התמוטט ונפל. סמטה זו נראית בתמונה שהוצגה לתובע (נ/8). התובע סימן על גבי התמונה את מקום הנפילה, המצוי בקצה המרוחק ביותר של הסמטה אותו ניתן לראות בתמונה. בצילום שהוצג לא ניתן לראות את הנקודה אליה מובילה הסמטה אלא זווית הצילום נקטעת לפני אותה נקודה. מגרסת התובע והעד בשאר ניתן להבין, כי התובע נמצא על-ידי בשאר בכביש ראשי באותו אזור. התובע בעדותו ציין מפורשות כי פגש את בשאר "בסוף הכניסה", שהיא כולה לדבריו באורך של מספר מטרים, כאשר עולה בבירור כי הדברים מכוונים לאותה סמטה (עמ' 13, ש' 4). לא הוצגה לתובע או לעד מטעמו תמונה המשקפת זווית ראיה מלאה של הזירה המדוברת, אלא כאמור תמונה המתמקדת במקטע הסמטה בלבד ומבלי שניתן לראות בה לאן מובילה הסמטה ולאיזה כביש היא מתחברת. בהיעדר המחשה וויזואלית רחבה דיה של הזירה המדוברת בפני העדים במהלך חקירתם, הרי שהתייחסותם לתמונה ולשאלות שנשאלו איננה יכולה להצביע על סתירה בעלת משקל בין העדויות. הדבר מתחדד נוכח העדויות מהן נלמד כי החוקר מטעם הנתבעת ערך ביקור במקום יחד עם בשאר, במהלכו צילם הוא שתי תמונות. ראו לעניין זה עדות החוקר לפיה צילם במקום שתי תמונות (עמ' 24, ש1 8). בשאר, כאשר התבקש להסביר מילולית היכן מצא את התובע ולצורך כך הוצגה לו התמונה נ/8, השיב: "זה לא ברחוב הזה. יש עוד תמונה. הכוונה שלי שזה לא הכביש" (עמ' 20 ש' 1-2. ההדגשה הוספה). על גבי התמונה עצמה כפי שהוגשה על-ידי הנתבעת מתוך דו"ח החוקר מטעמה צויין: "צידו השני של הרחוב (היציאה מהרחוב)". עולה מכל המקובץ כי העדים נשאלו אודות תמונה אחת בלבד מבין שתי תמונות רלוונטיות שבידי הנתבעת, כאשר התמונה שהוצגה מציגה רק צד אחד של הסמטה, בעוד התובע לפי גרסתו התמוטט בצדה השני. דהיינו – הוצגה התמונה הרלוונטית פחות למקום בו נמצא התובע ע"י בשאר. נוכח הצגה חלקית זו, אין בידי לקבוע קיומה של סתירה בעלת משקל בין עדות התובע לעדות העד מטעמו.

     

    אשר לטענה בדבר סתירה בין עדות התובע לבין דבריו לחוקר, אף אותה איני רואה לקבל. עיון בתמליל חקירת החוקר מעלה כי מי שציין לראשונה את בניין זועבי כמקום בו פגש בשאר את התובע היא אמו של התובע שהשתתפה בשיחה עם החוקר (עמ' 10 לתמליל נ/9, ש' 28-29, עמ' 11, ש' 2) ושאין חולק כי לא נכחה באירוע עצמו. עיקר חקירת החוקר מול התובע הוקדשה למקום בו נפגע הוא על-ידי הרכב ולא למקום המדויק בו נאסף על-ידי בשאר, נקודה שהיתה שולית בחקירת החוקר את התובע. זאת ועוד, מעדותו של בשאר לא עולה כי הוא פגש בתובע בבניין זועבי כי אם לפני בניין זה (עמ' 20, ש' 7). לא הוצגו נתונים או תמונות שיש בהן ללמד על המיקום המדויק של בניין זועבי לעומת המקום בו לדברי בשאר הוא מצא את התובע, באופן שיכול ללמד על סתירה כלשהי בעניין זה.

     

12. רביעית, סבורני כי טענות הנתבעת בדבר סתירות שונות שנפלו בגרסת התובע, אין בהן בנסיבות העניין בהן כדי לכרסם במהימנות העדות באופן המטה את הכף לדחיית גרסת התובע.

     

    כך, לעניין הטענה לשוני בגרסאות התובע בדבר שעת התאונה, כאשר בתצהיר העדות הראשית של התובע צוין כי היא אירעה בסמוך לשעה 20:00, בתלונה למשטרה צוין כי היא אירעה "בשעות הערב" ואילו בתצהיר התשובות לשאלון שנשלח אליו ציין התובע כי היא ארעה "בשעות הלילה המאוחרות". כל זאת, שעה שלפי הרישום בגיליון חדר המיון התובע התקבל בבית החולים בסמוך לשעה 19:30. אינני סבורה כי מדובר בסתירה בעלת משקל בתמונה הכוללת. התובע היה כבן 15 שנים בעת התאונה ומאז התרחשותה עבר זמן לא מבוטל, שני נתונים שיכולים באורח סביר להשפיע על הזיכרון בדבר השעה המדויקת בה אירעה התאונה. חרף התמיהה המסוימת באשר לאמור בתצהיר התשובות לשאלון בדבר התרחשות התאונה "בשעות הלילה המאוחרות", הרי שבשים לב ליתר הראיות הקיימות, ובפרט עדות בשאר לפיה הוא מצא את התובע בסביבות השעה 19:15-19:30, באופן ההולם היטב את הרישום בגיליון חדר המיון, אין לראות בכך נתון בעל משמעות יתרה.

     

    גם הטענה לסתירה מהותית באשר למצב הכרתו של התובע לאחר הפגיעה, אינה משכנעת בעיני. הנתבעת מפנה לעדות התובע כי איבד את הכרתו באירוע כמו-גם לעדות בשאר כי התובע לא היה בהכרה (עמ' 17, ש' 32-33), בעוד שלפי הרישום בגיליון חדר המיון התובע התקבל "ללא סיפור איבוד הכרה". אולם את אי-ההתאמה הלכאורית בעניין זה יש להבין לטעמי על רקע המשמעות הסובייקטיבית שייחסו התובע והעד לנתונים בעלי משמעות רפואית שהם אינם בקיאים לגביה. כך, התובע הסביר כאשר נשאל לעניין זה כי כוונתו הינה לכך שהוא לא יכול היה לדבר מרוב כאבים, כאשר ברי כי אין מדובר בהגדרה רפואית הולמת למצב של איבוד הכרה. כן ציין בעדותו בהקשר זה כי לדעתו יש הבדל בין עלפון לאיבוד הכרה (עמ' 14, ש' 19-23). באופן דומה, בשאר העיד כי התובע היה "מטושטש" (עמ' 20, ש' 16). נראה כי לכך מתייחס תיאורו בדבר "איבוד הכרה" להבדיל מהמינוח הרפואי.

     

    אשר לטענת הנתבעת בדבר סתירה בעדות התובע בנוגע למטרת יציאתו לרחוב באותו יום, אף בה אינני מוצאת ממש. לטענת הנתבעת, לפי עדותו של התובע הוא יצא מביתו על מנת לאכול בעוד שלפי גרסתו לחוקר מטעמה הוא הלך לבקר חבר שלו. עיון בתמליל החקירה של החוקר מעלה כי התובע ציין כי הוא ביקר חבר שעבד יחד אתו במסעדה בשם בונזו'ר, כאשר באותו יום התובע עצמו לא עבד. בחקירתו הנגדית ציין התובע תחילה כי הלך לאכול בעיר. מיד לאחר מכן הבהיר כי הלך לבונזו'ר "לראות מצב העבודה", ובהמשך – "אכלתי, דיברתי קצת.." (נ/9, עמ' 11, ש' 7-12). תשובות אלו ניתנו על-ידי התובע עוד בטרם עומת כלל עם דבריו לחוקר כי הלך לבקר את חברו להבדיל מלאכול. לאחר שעומת עם דבריו לחוקר הסביר התובע כי: "החבר שלי עובד שם ורציתי לברר על עבודה ואכלתי שם" (עמ' 11, ש' 17), תיאור המתקשר היטב לדבריו הקודמים. אינני מוצאת בעניין זה סתירה.

     

    אשר לטענת הנתבעת בדבר סתירה ביחס למקום התאונה; הנתבעת טוענת כי בעוד שבכתב התביעה נאמר שתובע נפגע בעת שהלך בכביש עירוני בנצרת הרי שבחקירתו הנגדית טען התובע כי הרכב פגע בו בהיותו על המדרכה. אין לקבל טענה זו. לפי עדותו של התובע, הרכב פגע בו בעת מעבר בין מדרכה למדרכה כאשר ביקש לעבור את הכביש (עמ' 12, ש' 13-14). תיאור דומה נכלל אף בדבריו של התובע לחוקר הנתבעת (נ/9, עמ' 28, ש' 26-28). אינני סבורה כי בעניין זה קיימת סתירה כלשהי.

     

13. הנתבעת מצביעה על סתירה בין גרסאות שונות שנתן התובע באשר לפרטי הרכב שפגע בו. כך, בעוד בהודעתו למשטרה, בתצהיר התשובות לשאלון ובתצהיר העדות הראשית של התובע, לא צוינו פרטים כלשהם אודות הרכב הפוגע, הרי שבחקירתו על-ידי החוקר הנתבעת ציין הוא כי מדובר היה ברכב פולסווגן – מיניבוס בצבע לבן אותו ראה בחטף. משנשאל על כך התובע בחקירתו הנגדית השיב כי בשעתו בעת שהוגשה התלונה למשטרה הוא היה בגיל צעיר ולא ידע טוב עברית. עוד ציין, כי בעת חקירתו על-ידי חוקר הנתבעת הוריו היו נוכחים וכי הוא הראה להם רכב דומה והוריו אמרו לו שזהו רכב פולסווגן (עמ' 10, ש' 31-34). בעניין זה אכן קיימת תמיהה באשר לגרסאות התובע. הטענה כי בגיל צעיר לא עלה בידי התובע לזהות פרטים רלוונטיים אודות הרכב הפוגע הינה אמנם סבירה לגופה, אולם העובדה שפרטים חלקיים כאלה צוינו על-ידו שנים לאחר האירוע במסגרת חקירתו בפני החוקר (בהיותו כבר כבן 19, לפי העולה מהתמליל), מעלה תמיהה מסוימת. אולם עניין זה איננו עומד כשלעצמו בלבד, אלא יש לשקלו אל מול מכלול הראיות. בתמונה הראייתית הכוללת ובשים לב ליתר הראיות שפורטו לעיל, אינני סבורה כי יש בדבר כדי להכריע ולשמוט את הבסיס תחת גרסת התובע.

     

14. הנתבעת טוענת לחוסר סבירות בגרסת התובע, וזאת משהתאונה אירעה, לפי גרסתו, ברחוב פאולוס השישי, שהוא לטענת הנתבעת אחד הרחובות הסואנים והפקוקים בנצרת ואין זה סביר כי רכב יצליח להימלט מהמקום. לטענה זו לא הונח מסד ראייתי כדבעי - לא הוצגו ראיות באשר למצב התנועה במקום במועד הספציפי של התאונה, ובפרט כאשר לפי עדות התובע אותה עת בוצעו עבודות ופני האזור היו שונים מאשר היום (עמ' 12, ש' 32-33).

     

    מוסיפה הנתבעת וטוענת כי אין כל סבירות בגרסת התובע בדבר פגיעתו על-ידי רכב במקום הנטען, שכן אין פניה ימינה לרכב לתוך הסמטה בנקודה בה עמד התובע לגרסתו. גם טענה זו איננה משכנעת. ראשית, לא עולה מעדות התובע כי הפגיעה בו היתה בעת כניסת הרכב לסמטה, אלא בעת שהלך ברחוב הראשי. שנית, מעדותו של התובע עולה כאמור כי האזור שינה את פניו מאז התאונה וכי בעת התאונה היו עבודות בניה במקום כך שהתמונה שהוצגה באשר למקום הפגיעה עצמה (נ/8) לא משקפת במלואה את מצד הדברים בשנת 2010 (עמ' 12, ש' 21-22). על גרסה זו עמד התובע עוד בחקירתו בפני חוקר הנתבעת (נ/9, עמ' 9, ש' 7-10) וראיות נגדיות כלשהן לגביה – לא הובאו, כך שהיא לא נסתרה.

     

    טענה נוספת שמעלה הנתבעת בהקשר לחוסר הסבירות בגרסת התובע, לשיטתה, נוגעת למועד הגשת התלונה למשטרה בגין התאונה. מהנתונים שהוצגו עולה כי התלונה הוגשה כחודשיים בקירוב לאחר התאונה, דבר שעשוי לעורר סימני שאלה. אולם אין בדבר בפני עצמו כדי לשלול את גרסת התובע בדבר פגיעתו בתאונת דרכים, בפרט כאמור אל מול האינדיקציות הראייתיות האחרות התומכות בה. זאת ועוד, בשים לב לגילו הצעיר של התובע בעת האירוע, דומה שאת התהיות בעניין זה היה צריך להפנות בראש ובראשונה להוריו. ההורים לא העידו ולא התבקש זימונם לעדות. הנסיבות הנוגעות לעיתוי הגשת התלונה למשטרה ביחס לפגיעת התובע, שהיה אותה עת קטין, לא התבררו אפוא כדבעי בראיות שהונחו בפני. הטענה בעניין זה הועלתה לראשונה רק בעת חקירתו הנגדית של התובע. בנסיבות אלה סבורני כי יש קושי להסיק מתוך החסר הראייתי בנקודה זו מסקנה בעלת משקל לחובתו.

     

    גם הטענה לחוסר מהימנות של התובע בשל תשובותיו בתצהיר תשובות לשאלון בדבר היעדר תאונות קודמות למעט תאונה אחת קודמת (פגיעה ביד בשל סגירת תא מטען של רכב), איננה בעל משקל רב בענייננו. עיון בחומר הרפואי שצורף אכן מראה כי לתובע היו פגיעות קודמות, אולם מדובר בעיקרן בפגיעות קלות וחולפות בגיל הילדות. אין לשלול בנסיבות אלה את הסברו של התובע כי לא סבר שלפגיעות מסוג זה יש חשיבות כלשהי לענייננו וכי לכך מכוונת הנתבעת בשאלון ששלחה לו.

     

15. סיכום הדברים עם עד פה; נוכח כל המקובץ, ובפרט - בהינתן עדות העד מטעם התובע אשר תומכת בגרסתו כמו-גם הרישום האוטנטי והמיידי בדבר נסיבות הפגיעה בעת הקבלה לטיפול רפואי ראשוני, אני מקבלת את גרסת התובע בדבר פגיעתו מרכב. התובע הוכיח אפוא את עילת תביעתו לפי חוק הפלת"ד.

     

     

    הנזק:

    הפגיעה והנכות הרפואית:

16. כפי שצוין לעיל, ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים האנגלי בנצרת, שם אובחן כסובל משבר בכתף שמאל ושברים בכף רגל שמאל.

     

17. המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר מיכאל טנצמן, קבע בחוות דעתו כי לתובע נותרה נכות בשיעור 2.5% בכתף בשל קיצור מסוים בעצם הבריח. עוד קבע המומחה נכות בשיעור 5% בגין קרע קטן הקיים בגיד הסופרה-ספינטוס. המומחה קבע כי הפגיעה בכף הרגל נרפאה ולא הותירה נכות. סה"כ הנכות המשוקללת שקבע המומחה – 7.4%.

     

18. אך אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות-דעתו והיא לא נסתרה בדבר. בנסיבות אלה אני רואה לקבל את חוות הדעת ולקבוע כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור כפי שקבע המומחה.

     

     

    הפסד שכר לעבר:

19. התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד שכר לעבר מעת הפגיעה. לדבריו, על-אף גילו הצעיר בעת התאונה, הוא עבד אותה עת והרוויח סכום של כ- 7,000 ₪.

     

20. אינני רואה לקבל את הטענה. כאמור לעיל, בעת הפגיעה היה התובע נער בן 15. טענתו בדבר עבודתו ושכר שהרוויח אותה עת לא נתמכה בראיות כלשהן – לא הוצגו תלושי שכר או אסמכתאות אחרות ואף לא עדויות תומכות מכל סוג. משלא הוכחה הטענה בדבר השתכרות אותה עת ונוכח גילו של התובע בתאונה, אינני רואה לפסוק הפסד שכר כלשהו לתקופה הנ"ל.

     

21. אשר לתקופה שלאחר הגיע התובע לגיל בגרות, אף בעניין זה לא הוצגו ראיות של ממש. התובע לא הבהיר את עיסוקיו ולא הגיש ראיות כלשהן בעניין זה. תמונת השתכרותו נותרה עמומה ביותר, כאשר כל שהובא לגביה היא עדותו של התובע בחקירתו הנגדית לפיה הוא "עוסק בחלטורות, יום כן ויום לא, מה שמזדמן" (עמ' 16, ש' 25). זאת ועוד, לפי שעלה מחקירתו הנגדית, התובע הסתבך עם החוק לא אחת ואף ריצה עונש מאסר של שמונה חודשים בגין עבירת נשק (עמ' 7, ש' 21-29). במכלול נסיבות אלה, ובהיעדר תשתית ראייתית מינימלית מצד התובע באשר לעבודתו והשתכרותו, אינני רואה לפסוק פיצוי כלשהו בגין הפסד שכר לעבר, שכידוע הוא ראש נזק קונקרטי שיש להוכיח אותו בראיות.

     

     

    פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד:

22. התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד שכר לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק ומלוא הנכות הרפואית בגדר נכות תפקודית, וזאת נוכח היותו קטין בעת הפגיעה וההלכה הפסוקה באשר לפסיקת פיצוי לעתיד לקטינים.

     

23. אינני רואה לקבל את טענות התובע בנסיבות ענייננו. אכן, בהתאם להלכה הפסוקה ככלל חזקה היא כי שיעור הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד של קטינים הוא כשיעור הנכות הרפואית. אולם הדברים אמורים בנסיבות בהן לנכות הרפואית שנקבעה משמעות תפקודית במאפייניה. בענייננו, מדובר בנכות אורתופדית נמוכה מאוד שחלקה בגין קיצור עצם בלבד. המומחה בחוות דעתו ציין חוסר שיתוף פעולה מצד התובע בבדיקה תוך שבעת התפשטות/התלבשות נצפו אצלו תנועות הרבה יותר טובות מאשר בבדיקה עצמה. כן ציין המומחה היעדר עדות לדלדול שרירי או פגיעה נוירו-וסקולרית בגפה שמאל עליונה. אף מבחינת בסיס השכר, חרף גילו הצעיר של התובע בעת התאונה, לא ניתן להתעלם בענייננו מקורותיו בהקשר הפלילי, כאשר אין זה סביר להניח שהדברים קשורים בדרך כלשהי לתאונה מושא ענייננו אלא משקפים בחירות עצמאיות של התובע בניהול סיפור חייו. במכלול נסיבות אלה, סבורני כי יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, הלוקח בחשבון קיומה של נכות ואת גילו הצעיר של התובע, אולם מאידך את הנסיבות שצוינו – מאפייני הנכות בה מדובר כמו-גם נתוניו האישיים של התובע שאינם קשורים לתאונה, פיצוי אותו אני רואה להעמיד על סך 110,000 ₪.

     

     

    הפסד פנסיה:

24. הפיצוי בגין הפסד פנסיה עומד על 12% מההפסד בגין פגיעה בכושר השתכרות לעתיד, בסך 13,000 ₪.

     

    עזרת צד ג':

25. לא הובאו ראיות מצד התובע באשר לעזרה חריגה לה נזקק ואשר ניתנה לו לאחר התאונה. עם זאת, בשים לב למאפייני הפגיעה, סביר בעיני כי התובע נזקק לעזרה כאמור לתקופת ההחלמה. בנסיבות אלה, אני רואה לפסוק לו על דרך האומדנא פיצוי בסך 6,000 ש"ח להיום בגין עזרת צד ג' לעבר. בנתוני הנכות שנותרה, אינני רואה הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד.

     

    הוצאות:

26. גם בעניין זה לא הובאו ראיות ממשיות מצד התובע. בהתחשב במהות הפגיעה שהוסבה לתובע והמעקב הרפואי, ומשסביר כי הוא נזקק בגינה להוצאות מסוימות בתקופת ההחלמה, לרבות בגין נסיעות, אני רואה לפסוק לו פיצוי על דרך האומדנא בסך 3,000 ₪ להיום.

     

    כאב וסבל:

27. בנתוני הפגיעה ועל בסיס סמכותי לפי תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאיננו נזק ממון), התשל"ו – 1976, אני רואה לפסוק לתובע פיצויים בסך 18,000 ₪ להיום.

     

    סה"כ הפיצוי:

28. סה"כ הפיצוי עומד על 150,000 ₪.

     

    סיכומם של דברים:

29. התביעה מתקבלת.

     

30. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך 150,000 ₪, בצירוף החזר האגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% (כולל מע"מ) מהפיצוי שנפסק.

     

31. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

     

     

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

     

     

    ניתן היום, י' אב תשע"ח, 22 יולי 2018, בהעדר הצדדים.