דבאח נ' דלתון עבודות אלומיניום בע"מ ואח'

התובע הועסק בנתבעת 1 מיום 12/8/2010 ועד לאמצע חודש ספטמבר 2016, אז התפטר מעבודתו, לטענתו בנסיבות שבגדרי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

ביום 12.7.18 התקיים דיון ההוכחות לפנינו. שמענו את העדים, עיינו במסמכים שהוצגו ובטענות הצדדים, ושמענו את סיכומי ב"כ הצדדים.

ואלו העובדות הצריכות לעניין אשר אינן שנויות במחלוקת:

1. התובע הועסק כעובד שעתי, בהרכבת מסגרות בנתבעת 1, שעיסוקה בתחום האלומיניום.

2. הנתבעת 1, דלתון אלומיניום בע"מ, מרכזה בקריות, והיא חברת בת של הנתבעת 2, דלתון תכנון וביצוע פרוייקטים בע"מ, שמרכזה באשדוד.

3. במועד כלשהו, ככל הנראה בתחילת שנת 2016, נודע לתובע וכן לחלק מעובדי הנתבעת 1 כי הפרשות הנתבעת 1 לקופ"ג לקצבה ולקופ"ג לפיצויים לא הופקדו בפועל מזה תקופה ארוכה של כחמש שנים. בנוסף – גם חלק העובד לא הועבר לקופה למרות שנוכה משכרם.

4. הנתבעת 1 טענה כי העבירה את כל הכספים לסוכן ביטוח, אשר לא העבירם לחברת הביטוח וכי היא מנהלת נגד סוכן הביטוח הליך משפטי בעניין (הנתבעת לא צרפה ראיות להעברת הכספים ולא פרטה את מספר ההליך הנטען).

5. ביום 11.3.16 התקיימה פגישה בין עובדים בנתבעת 1, לרבות התובע, לבין מנהלה הטכני של הנתבעת 1, מר יוסף נאור, ובה הועלו טענות העובדים בעניין ההפרשות, וכן דרישתם לתשלום שכרם במועד הקבוע בחוק (עד ה-9 לחודש) ולא כפי ששולם בפועל ע"י הנתבעת 1 – ב-15 לחודש.

6. יצויין כי אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת 1 היתה משלמת את שכר העובדים ב-15 לחודש. התובע טוען כי פעמים רבות היה זה לאחר ה-15 לחודש. הנתבעת טוענת כי בדין שילמה ב-15 לחודש מאחר והתובע הסכים לכך.

7. 3 חודשים לאחר אותה פגישה, משלא הוסדרו עניינים אלו ע"י הנתבעת 1, נשלח אליה מכתבם של 11 עובדים, לרבות התובע, ובו מחאתם מכך שלא הוסדרו אותם עניינים שהועלו בישיבה שתוארה לעיל (וכן בישיבה נוספת שנערכה בסוף מרץ). העובדים, דרשו תשובה ברורה של הנתבעת 1 להסדרת העניין לא יאוחר מיום 21.6.16, "ואם לא אנו יוצאים לחופשה עד שנקבל את המגיע לנו. אנו מעוניינים להמשיך לעבוד בחברה (אבל)" (נספח 1 לתצהיר התובע).

8. ככל הנראה החלו העובדים בצעדי מחאה (הנתבעת קראה לזה "שביתה איטלקית" – סעיף 16 לתצהיר מנהלה הטכני של הנתבעת 1).

   יצויין כי גם התובע נעדר מספר פעמים בחודשים יוני-ספטמבר 2016.

9. בתצהיר מנהלה הטכני של הנתבעת 1 פורט כי הנתבעת 1 ראתה היעדרויות אלו בחומרה ואף זימנה את התובע לשימוע לפני פיטורים ביום 23.6.16 (מכתב הנתבעת 1 מיום 19.6.16, שצורף לתצהיר מר יוסף נאור מנהלה הטכני של הנתבעת 1). התובע לא התייצב לשימוע והנתבעת לא קיבלה החלטה על פיטוריו.

   התובע מצדו טוען כי הודיע לנתבעת 1 באמצע אוגוסט כי הוא מתפטר לאור אי עמידתה של הנתבעת 1 בתשלום חובותיה כלפיו, תוך שהוא נותן הודעה מוקדמת של חודש (סעיף 7 לתצהיר התובע). בחקירתו הודה התובע כי נתן הודעה זו בע"פ (עמ' 11, ש' 22-23).

10. ביום 15.9.16 שיגר ב"כ התובע מכתב נושא כותרת 'הודעה על התפטרות מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים' (נספח 2 לתצהיר התובע) ובו הודיע כי לאור אי תשלום ההפרשות "התפטרותו של מרשי.... כפי שהודיע לכם בעצמו.." נכנסה לתוקף מ – 15.9.16.

    במכתבו דרש ב"כ התובע מהנתבעת תשלום כספים, לרבות כספי ההפרשות שלא הועברו לקופ"ג.

11. ביום 2.11.16 הוגשה התביעה לתשלום כספי ההפרשות, הלנת שכר בגין תשלום השכר ב-15 לחודש, תשלום פיצויי פיטורים (בשל טענת התובע כי התפטר בדין מפוטר לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים), הלנת פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה.

12. בדיון שנערך ביום 12.7.18 הקדשנו כשעתיים בניסיון לגשר בין הצדדים והצדדים השכילו להגיע להסכמות בחלק מרכיבי התביעה, כפי שיפורט להלן:

    • הצדדים הסכימו כי התובע זכאי לחלק המעסיק בגין הפרשות מקופת גמל לקצבה בסך 12,765 ₪.

    • בנוסף, הסכימו כי התובע זכאי לחלק העובד (אשר הופחת משכרו ולא הופקד בקופות), בסך 12,706 ₪.

    • עוד סוכם ביניהם כי התובע זכאי לסך של 2,013 ₪ בגין הבראה וחופשה.

       

      כל הסכומים נומינליים.

       

    • הנתבעת 1 טענה בפנינו, כי הפקידה בפועל סך של 1,494 ₪ בגין הפרשות לקופת גמל לקצבה, חלק מעסיק וחלק עובד. לצערנו, הנתבעת 1 לא השכילה להראות לנו במועד הדיון אישורים מעודכנים ומסודרים מסכומים שהופקדו על ידה בפועל לקופות עבור התובע. הנתבעת הראתה מסמך לא ברור של חברת הכשרה, חברה לביטוח, וכן טענה כי היא יכולה גם להמציא אישור מחברת ביטוח מנורה, לשם הועברו הכספים לאחר מכן.

      על מנת שלא לפסוק לתובע כפל פיצוי, קיבלו הצדדים המלצתנו והסכימו כי, ככל שיתברר שבחברת מנורה אין סך של 1,494 ₪, תחויב מעסיקתו של התובע לשלם סכום זה ישירות לתובע וכן תחויב ב-500 ₪ נוספים.

       

      אנו נותנים להסכמות אלו תוקף של פסק דין ונפרט בהמשך הוראות בעניין זה.

       

      השאלות שבמחלוקת:

13. הצדדים נותרו חלוקים בשלוש שאלות:

    • הראשונה – טענת התובע כי הנתבעות 1 ו-2 שימשו מעסיקותיו במשותף וכן כי יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 2.

    • השניה – זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק. ואם כן – האם הוא זכאי גם לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים?

    • השלישית – האם הולן שכרו של התובע לאורך תקופת עבודתו לאור העובדה שהוא קיבל את שכרו ב-15 לחודש? ואם כן – האם הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר בשל כך?

       

      להלן הכרעתנו:

      בפתח הדברים נציין כי במעמד הדיון, ביום 12.7.18, בעיצומה של חקירתו הנגדית של התובע, ביקש ב"כ הנתבעות לפסול את תצהיר התובע. ב"כ הנתבעות שאל את התובע: "מדוע לא כתבת זאת בתצהירך? והתובע השיב: "לא אני כתבתי את התצהיר". מכאן בקשתו של ב"כ הנתבעות לפסול את תצהיר התובע.

      ב"כ התובע מסר כי הוא היה זה שסייע לתובע לנסח את התצהיר. לכן, ולאור התרשמותנו מהתובע ומעדותו האמינה, ומכך שגרסתו בתצהירו התבססה על מסמכים רבים שלא היתה מחלוקת לגביהם, נדחתה הבקשה "לפסול את התצהיר" (עמ' 18, ש' 4-6). ב"כ הנתבעות חזר על בקשה זו בסיכומיו. אנו חוזרים על החלטתנו ודוחים בקשתו – מאותם נימוקים. מעבר לנדרש נציין, כי, כפי שפירטנו לעיל, מרבית העובדות המהותיות להכרעתנו – אינן במחלוקת בין הצדדים. העובדות שבמחלוקת הוכרעו על ידנו מטה, וממילא לא הסתמכנו בעניין זה רק על תצהיר התובע.

       

      מעסיקים במשותף:

14. התובע טען כי הנתבעת 2 שימשה גם היא כמעסיקתו ויש לחייב גם אותה וגם את הנתבעת 1 בתשלום הסכומים שתבע. התובע ניסה לבסס בקשתו בעניין זה על הטענה כי בתקופה עובר לסיום העסקתו שילמה הנתבעת 2 את שכרו (למרות שהנתבעת 1 הנפיקה את התלושים). הוא טען כי הנתבעות הן בבעלות אותם בעלי מניות וכי היו בפועל מעסיקות במשותף.

     

    מנגד טענו הנתבעות כי התובע היה עובד הנתבעת 1 בלבד, וכי לא היה לו קשר כלשהו עם הנתבעת 2.

15. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועדויותיהם אנו דוחים את הטענה כי הנתבעת 2 העסיקה את התובע במשותף עם הנתבעת 1. נפרט טעמינו.

16. על מנת לקבוע כי הנתבעת 2 היתה גם היא מעסיקתו של התובע, במשותף עם הנתבעת 1, היה על התובע להראות כי מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה (פרשת כפר רות, בית הגפן וכן עע 273/03דברת שוואב נ' מדינת ישראל), לבחינת קיום יחסי עובד מעסיק), או, למצער, חלקם.

17. התובע לא הראה ואף לא טען כי מתקיימים מבחנים אלו. הוא לא טען כי הנתבעת 2 פיקחה עליו, גייסה אותו, נתנה לו הוראות, ואף לא טען שהשתלב בפעילותה של הנתבעת 2.

18. לא הובאו ראיות לטיב היחסים בין התובע לנתבעת 2 (מעבר לתשלום חלק מהשכר כאמור), או למעורבותה של הנתבעת 2 בפעילות הנתבעת 1 ביחס לעובדי הנתבעת 1 (מעבר לעובדה שמדובר בחברה אם של הנתבעת 1 ולקשרים העסקיים הטבעיים ביניהן).

19. לפיכך אנו דוחים את הטענה כי הנתבעת 2 העסיקה את התובע במשותף עם הנתבעת 1.

     

    הרמת מסך:

20. הנתבעות טענו כי הנתבעת 1 היא חברה קיימת מזה 22 שנים, מרכזה באזור הצפון, בקריות ועיסוקה בתחום האלומיניום, ואילו הנתבעת 2 הוקמה ב-2007, מרכזה באשדוד, ועיסוקה בתכנון וביצוע פרוייקטים.

    עוד טענו כי הנתבעת 1 אינה חדלת פרעון וכי אין כל הצדקה ועילה חוקית לבצע הרמת מסך.

    הנתבעות טענו כי אכן, בשל סיבות חשבונאיות-עסקיות, קרה שהנתבעת 2 העבירה לתובע את השכר, כקיזוז בינה לבין הנתבעת . ואולם, לשיטת הנתבעות, אין די בכך כדי לקבוע כי הנתבעת 2 היתה מעסיקה במשותף עם הנתבעת 1 או כדי להרים מסך בינה לבין הנתבעת 1.

21. טענתו העיקרית של התובע היא כי הנתבעת 2 שילמה את שכרו. דומה כי התובע חושש שהנתבעת 1 אינה יציבה מבחינה עסקית (לאור העובדה ששילמה שכרו באיחור וכן לאור העובדה שהיא לא הפרישה עבורו את כספי קופות הגמל).

22. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו דוחים את התביעה להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 2.

23. על מנת להרים את מסך ההתאגדות יש להראות כי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת נוצל לרעה באחת מהדרכים המפורטות בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999. ביה"ד הארצי עמד על האופי המיוחד של הרמת המסך בתחום דיני העבודה ב- ע"ע 26295-01-16 Tesfalem Tekel נ' ר.ח. חיים מיארה שיווק ואח'. נקבע, כי לאור אופי יחסי העבודה ותום הלב הנדרש מהצדדים ליחסים אלו יש ליתן דגש לאחריותו של המעסיק על ניהול עסקו ועל החובות שהוא חב כלפי עובדיו. ואולם, עם זאת, אין די בחשש שהתאגיד המעסיק עלול להיקלע לקשיים כדי להרים את המסך החוצץ בינו לבין בעליו. על הטוען להרמת מסך להוכיח את היסודות שנקבעו בסעיף 6 לחוק החברות, ובין היתר כי התאגיד נוהל "תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה של החברה להונות אדם או לקפח נושים, או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה".

    (ראו גם גישת ביה"ד הארצי בפס"ד מ-16.1.18 גורביץ נ' א.ב.מ תעשיות).

24. מנכ"ל הנתבעות 1 ו-2 העיד בפנינו. למדנו ממנו כי הנתבעת 1 היא חברת בת של הנתבעת 2, אולם בעבר היו שתיהן חברות אחיות והוא היה הבעלים של שתיהן. הוא העיד בפנינו שערך את הרה-ארגון המנייתי במבנה האחזקות של החברות שבבעלותו, מתוך שיקולים עסקיים וחשבונאיים, כך שעד 2015 היו הנתבעת 1 והנתבעת 2 בבעלותו, ומסיבות עסקיות, הוא החליט שהנתבעת 2 תהיה הבעלים של הנתבעת 1 (עמ' 18-19 לפרוטוקול). לא התרשמנו כלל, ואף לא הובאה ראיה בעניין, כי השינוי במבנה האחזקות או אופן ניהול החברות נעשה על מנת לנצל לרעה את האישיות המשפטית הנפרדת. לא הוכח בפנינו כי הנתבעת 1 מנוהלת על מנת לרמות את התובע או שהיא מנוהלת במימון דק וכיוצא בזה.

25. עצם חששו של התובע - כי לא יוכל להיפרע מהנתבעת 1 - אינו יכול, כשלעצמו, לבסס החלטה להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 2 שלא היתה קשורה אליו ושנוהלה באופן נפרד מהנתבעת 1, מעסיקתו.

    בניגוד לטענות התובע, התרשמנו כי הנתבעת 1 היא חברה פעילה מזה שנים רבות, עוסקת בתחומי האלומיניום, ממשיכה להעסיק כ-20 עובדים שחלקם הגדול מועסקים אצלה שנים רבות.

26. הנתבעת 1 ניסתה באמצעיה הכלכליים לשלם לעובדים, לפי גרסת עדיה, את הכספים שלא הפרישה בפועל לקופות הקצבה והפיצויים. יתר על כן, גם התובע עצמו הודה כי פנה למנהלה של הנתבעת 1, לאחר שהתפטר ואף לאחר שהגיש את התביעה וביקש לחזור לעבוד בנתבעת 1 (בחקירתו הנגדית של התובע, עמ' 16, ש' 20-22 לפרוטוקול). התנהלות זו איננה מעידה כלל ועיקר על עסק שמנוהל בתרמית ומתוך ניסיון להונות את התובע ואינה מעידה שהתובע עצמו מאמין בכך.

27. לפיכך אנו דוחים את התביעה להרמת מסך.

     

    פיצויי פיטורים:

28. אנו סבורים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים וננמק עמדתנו:

29. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת 1 לא הפקידה את החלק הארי של ההפרשות הפנסיוניות – למרות שהפחיתה את חלק העובד משכרו מדי חודש בחודשו. אין מחלוקת כי התובע, כמו גם עובדים אחרים בנתבעת 1, פנו למעסיקתם כבר בחודש מרץ 2016, וכן במכתב מתחילת יוני 2016 - כחודשים לפני שהתובע התפטר - והתריעו כי על הנתבעת להסדיר עניין זה בדחיפות. למרות זאת, אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת 1 לא השכילה להעביר לתובע את סכום ההפרשות (עובד ומעסיק), המגיע לו עד ליום עזיבתו את העבודה.

    ביה"ד הארצי כבר קבע כי אי תשלום שכר או זכויות מכח חוק או צו הרחבה מהווה סיבה מספקת להתפטרות בדין מפוטר (ע"ע 26706-05-11 שבתאי נ' טכנובר בע"מ וכן עע14199-12-10 קליין תכשיטנים בע"מ נ' קריסטינה).

30. טענות הנתבעת 1 כי הגיעה להסדרים עם עובדים אחרים ושילמה להם את הסכומים – טענות שלא הוכחו במסמכים – אינן מספקות מבחינת התובע. גם אם עובד פלוני בנתבעת הסכים להסדרים עם מעסיקתו, אין הדבר מחייב את התובע להסכים לכך, במיוחד בנסיבות חמורות של אי תשלום הפרשות סוציאליות במשך שנים.

31. בנסיבות אלו לא ניתן, בעינינו, לצפות מהתובע שימתין זמן כה רב עד שתואיל הנתבעת 1 לקיים את חובותיה כלפיו. נוסיף כי התובע הראה למעסיקתו את מחאתו, לא רק בעל פה ובכתב, אלא אף בעובדה שנעדר פעמים רבות בתקופת העסקתו האחרונה. דווקא על רקע התנהלות זו היתה חייבת הנתבעת 1 להבין כי, אם היא רוצה להימנע מהתפטרות התובע כדין פיטורים, עליה לפעול בבהילות ולהסדיר את העניין (נפנה גם למכתב מ-1/6/16, בו עובדים, לרבות התובע, מתריעים כי יצאו לחופשה כל עוד לא ישולמו זכויותיהם).

32. הנתבעת 1 טענה בפנינו כי התובע החליט להתפטר ללא קשר למחדלה לשלם לו את ההפרשות הפנסיוניות, אלא משום שבחר לעבור לעבוד במקום אחר.

33. כמוצא שלל רב, הפנה ב"כ הנתבעות את התובע, בחקירתו הנגדית, לרישומי הבנק של התובע, בהם נרשם כי במהלך חודש ספטמבר הופקדו לחשבונו הכספים הבאים:

    ביום 16/8/16 בסך 5,087 ₪; ביום 9/9/16 1,971 ₪ בגין "משכורת סי.טי.טיים"; וכן ביום 11/9/16 סך של 4,000 ₪ במזומן שהופקדו לחשבון.

34. הנתבעת 1 טענה כי כספים אלה מעידים כי במהלך חודש ספטמבר, ואף לפני כן (ככל שמדובר בשכר חודש אוגוסט 2016), כבר עבד התובע במקום עבודה אחר.

35. התובע השיב באופן מפורט לשאלות ב"כ הנתבעות, ואנו מקבלים את הסבריו במלואם:

    • התובע העיד בפנינו כי הסך של 5,087 ש"ח הוא השכר שקיבל מהנתבעת 1 עבור עבודתו בחודש אוגוסט 2016. הנתבעת לא סתרה תשובה זו.

    • עוד השיב התובע כי אביו נתן לו, במצוקתו, 4,000 ₪ במזומן, אשר אותם הפקיד בזמן. הן הסכום והן אופן ההפקדה מחזקים גרסת התובע.

    • באשר לשכר ששולם בגין "משכורת סי.טי.טיים", השיב התובע כי מדובר בשכרה של אשתו. הנתבעת טענה כי במסמכי חשבון הבנק של התובע לא מופיע שם אשתו. על כך השיב התובע כי היא שותפה בחשבון, וכראיה לכך הציג בפנינו צילום מהטלפון הסלולארי שלו, של כרטיס האשראי של אשתו בעל מספר חשבון דומה – בדקנו וראינו כי אכן מדובר באותו מספר, כפי שמפורט בפרוטוקול, מלבד העובדה שהספרה האחרונה במספר החשבון שבתדפיס הבנק היא 8 ובכרטיס האשראי של אשת התובע – 2.

      הנתבעת טענה כי זוהי הראיה לכך שלא מדובר באותו חשבון בנק. איננו רואים לנכון להידרש לשאלה, האם מדובר באותו חשבון או בחשבון אחר או בחשבון בתוך חשבון. אשתו של התובע אינה חייבת להיות שותפה לחשבון של בעלה, והיא רשאית גם מבלי שהיא שותפה בחשבון, להעביר לשם את משכורתה.

36. מצאנו את עדותו של התובע אמינה ואנו מקבלים את גרסתו. התובע סיפר בחקירתו הנגדית כי אכן ניסה למצוא עבודה לאחר התפטרותו. הוא הודה כי במהלך ספטמבר 2016, ולאחר שחדל לעבוד אצל הנתבעת 1, הוא עבד כמה ימים במפעל באזור עכו, שם עבדו חברים שלו. התובע אף לא זכר אם קיבל שכר עבור מספר ימים אלו.

37. יתר על כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע שב וביקש לחזור לעבוד בנתבעת 1 לאחר התפטרותו!

38. בנסיבות אלו אנו דוחים את הטענה כי התובע התפטר כדי לעבור לעבוד במקום אחר וקובעים כי התובע התפטר מאחר והנתבעת 1 לא הסדירה את חובותיה הרבים כלפיו, למרות שפנה אליה והתריע בפניה על כך.

     

    אנו קובעים, אפוא, כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, משמדובר בנסיבות שביחסי עבודה בהן "אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו".

     

39. לעניין סכום פיצויי הפיטורים:

    ב"כ הנתבעות הסכים לחישוב שעשה ב"כ התובע (עמ' 8, ש' 20-22 לפרוטוקול), ועל כן הסכום אינו במחלוקת – 28,282 ₪ (סעיף 10 לתצהיר התובע).

     

    פיצויי הלנת פיצויי פיטורים: 

40. מטרת פיצויי הלנת שכר – לרבות פיצויי פיטורים - נדונה רבות בפסיקה. בהקשר זה נקבע, כי מטרתו של חוק הגנת השכר הינה להגן על נורמות מינימאליות של התנהגות בין עובד למעביד, וכי זכותו של עובד לפיצוי הלנה הוכרה כזכות שמקורה ב"הוראת מגן" בעלת אופי קוגנטי (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' מימון).

41. ב- ע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ נפסק על ידי בית הדין הארצי כדלקמן:

    "חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: החוק) מגדיר את המועדים לתשלום שכרו של עובד, וקובע – בסעיף 17 – סנקציה חמורה וקוגנטית במקרה של אי תשלום במועד. סנקציה דומה נקבעה, בהתייחס לאי תשלום במועד של פיצויי פיטורים...

    פיצויי ההלנה נועדו לפיכך לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת הוראות החוק, בהתחשב ב'חזיון הלנת השכר שהתפשט אצלנו במרוצת הימים במידה מדאיגה מאוד ולבש צורות שונות ומשונות'...

    תכלית נוספת הינה מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו במועד, תוך הכרה בכך שכאשר מדובר באי תשלומו של שכר עבודה, עליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו, לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים. כך גם לגבי פיצויי פיטורים, ככל שאינם משולמים לעובד דווקא בתקופה הקשה שלאחר פיטוריו בה הוא זקוק להם לצורך כלכלתו ועל מנת לאפשר לו למצוא עבודה חדשה".

    (ההדגשה אינה במקור).

42. התרשמנו שמנהלי הנתבעת 1, אשר העידו בפנינו, הם אנשי עסקים מיומנים וממולחים, השולטים ביד רמה בעסקיהם. שוכנענו כי הנתבעת 1 ידעה היטב מדוע התובע מבקש לעזוב את מקום עבודתו והיתה מודעת למחדליה שהביאוהו לכך.

43. לכן, אנו סבורים כי אי תשלום פיצויי הפיטורים לא נעשה בשל חילוקי דעות "שיש בהם ממש" (סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, אלא יותר בשל רצונה של הנתבעת להימנע מתשלום פיצויי הפיטורים.

44. מעסיק סביר, שאינו משלם סכום גבוה כל כך לאורך תקופה משמעותית כל כך, בגין הפרשות סוציאליות, ואף מנכה את חלקו של העובד, צריך לפעול לאלתר על מנת לשלם את חובו. למצער, עליו לשלם לתובע פיצויי פיטורים אם העובד התפטר בשל כישלון מעסיקו לתקן את מחדליו.

45. נציין כי מחדלה של הנתבעת חמור שבעתיים משגם לאחר שהתובע הלין בפניה על אי הפרשות לקרן פנסיה היא ״גררה רגליים״. יתר על כן, לטענת הנתבעת 1 בסמוך לאחר התפטרות התובע היא שילמה את חובה לעובדים האחרים. למרות זאת, היא נמנעה מלשלם גם לו כספים אלו וכספי פיצויי הפיטורים וגם במעמד כתיבת פסהד הכספים עדין לא שולמו (גם הכספים לגביהם אף לא יכולה היתה להיות מחלוקת כלשהי). זו התנהלות חסרת תום לב של מעסיק בעלת השלכות הפוגעות קשות בזכויותיו של העובד לרבות ההיבטים הבאים:

    • פגיעה קשה בגובה הקצבה שתשולם לו לכשיגיע לגיל פרישה שהרי כל שקל שמופקד בקרן בזמן אמת נושא רווחים בקרן עד מועד הפרישה.

    • פגיעה קשה במקרה של אבדן כושר עבודה או חלילה מקרה של מוות. במקרה שכזה הפגיעה היא גם בזכויות בני המשפחה. הדברים מקבלים משנה תוקף במצב בו המדובר בעובד המועסק בעבודה פיזית.

46. בנוסף לכל אלו, חלק משמעותי בכספים הנם כספים שנוכו ע"י הנתבעת 1 משכרו של התובע (חלק העובד)! גם כספים אלו לא הושבו עד היום!

47. לו היתה הנתבעת 1 מעסיקה תמת לב (שסוכן הביטוח שלה אשם במחדל, כפי שטענה), היא היתה מסדירה את המחדל באופן מיידי, עם גילויובסמוך לינואר 2016, ובוודאי שלא משתהה לאחר שכבר שילמה לכל העובדים האחרים. למצער – היה על הנתבעת לשלם פיצויי פיטוריו של התובע ולא להתכחש לזכותו זו.

48. עם זאת, ולמרות שיש הצדקה כאמור להטיל פיצויי הלנה שיהוו תמריץ שלילי מהתנהלות כזו, ומאי תשלום פיצויי פיטורים לאור התפטרות בנסיבות כאלו, הרי מדובר במעסיק לא גדול, ואנו נמנעים מהטיל עליו את פיצויי ההלנה המרביים.

49. את כל אלו שקלנו, ובנסיבות העניין, לרבות תקופת העבודה, החלטנו כי הנתבעת 1 תשלם לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 5,000 ₪

     

    הלנת שכרו של התובע בתשלום השכר ב-15 לחודש:

50. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת שילמה לתובע, כמו לעובדים אחרים, את השכר ב-15 לכל חודש.

51. לטענת הנתבעת 1, הוסכם עם התובע בחוזה עבודה כי שכרו ישולם לו ב-15 לחודש.

52. הנתבעת לומדת כי עובד שעתי יכול להסכים לתשלום שכרו ב-15 לחודש מנוסחו של סעיף 10 לחוק הגנת השכר, הקובע:

    "שכר עבודה המשתלם על בסיס של שעה, יום, שבוע או לפי כמות התוצרת, ישולם, אם לא נקבע מועד אחר בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה, בתום מחצית החודש בו הועסק העובד; אולם לגבי עובד ששכר-עבודתו משתלם על בסיס כאמור, אך הועסק במשך כל החודש האמור, יחול סעיף 9 אם תוך החודש שולמו לו מקדמות בהתאם לקבוע בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה."

53. ביה"ד הארצי קבע כי שני הצדדים ליחסי העבודה יכולים לקבוע בהסכמה "מועד אחר "... ובלבד שמועד זה אינו מנוגד לתכליתו ולהגיונו של החוק. ה"מועד האחר" עליו רשאים המעסיק והעובד להסכים במפורש אינו יכול לעלות על תום החודש במהלכו בוצעה העבודה"

    (ההדגשה אינה במקור - ראו עסק 41472-06-16 ארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטת חיפה - אוניברסיטת חיפה).

54. לאחר ששמענו את טענות ועדויות הצדדים, אנו סבורים כי אין צורך להיכנס לשאלה זו, משאיננו מקבלים את טענת הנתבעת 1 כי היתה הסכמה "בחוזה עבודה" כנדרש בסעיף 10 לחוק, כפי שיפורט מטה.

55. הנתבעת 1 המציאה 'הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה' (נספח 3 לתצהירו של מנהלה הטכני של הנתבעת 1, מר יוסף נאור). בסעיף 6 להודעה זו נרשם כי מועד תשלום השכר הוא "15 לכל חודש".

    התובע מכחיש את קבלת ההודעה וטוען כי מעולם לא ראה מסמך זה.

56. על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח מסירת הודעה כאמור. לא שוכנענו כי הנתבעת 1 הרימה את הנטל המוטל עליה ונסביר:

     

    ראשית, מול גרסת הנתבעת ניצבת עדותו של התובע שלפיה לא קיבל את ההודעה. כך, לכל היותר כפות המאזניים מעויינות ודי בכך לדחות את הטענה.

     

    שנית, הנתבעת לא הוכיחה מתי בדיוק נמסרה ההודעה לתובע ועל ידי מי. כל מה שהצהיר מר יוסף נאור בתצהירו בעניין זה היה כי "לתובע נמסרה הודעה על תנאי העסקתו" (סעיף 30 לתצהירו). כמו כן, לתצהיר של מר יוסף נאור צורפו מכתבים שנשלחו ע"י הנתבעת 1 לתובע, ובחלק מהם נרשם "נמסר ידנית ע"י יוסי" (3 מכתבים בנספח 1 לתצהיר). אנו תמהים, אם כך, מדוע, אפוא, לא ראתה לנכון הנתבעת 1 לרשום ע"ג מסמך כה מהותי כהודעה לעובד, במועד המסירה, מי מסר לתובע אותה ומתי במועד?

57. כמו כן, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי קיים "חוזה עבודה" בינה לבין התובע, שבו קיימת הסכמה על תשלום שכר ב-15 לכל חודש.

    נציין כי מדובר במפעל קטן של כ-20 עובדים, הרי שאם היתה הנתבעת 1 מסכימה עם עובדיה על תשלום שכרם ב-15 לכל חודש, היה הדבר מוצא ביטוי, מן הסתם, גם בחוזי עבודה של עובדים אחרים (כל העובדים קיבלו שכרם ב-15 לחודש).

    בהקשר זה נציין כי ב"כ הצדדים הפנו אותנו להליך שניהלה הנתבעת 1 בבי"ד זה ואשר הסתיים בפס"ד (כב' השופטת איריס רש - סעש 22724-10-12 לנקרי נ' דלתון). שם היה מדובר בעובד של הנתבעת 1 ששכרו שולם אף הוא ב-15 לחודש ואף הוא טען כי מדובר בהלנה. אותו עובד סיים את עבודתו בחודש יוני 2012, כאשר התובע דנן כבר עבד מחודש אוגוסט 2010. ודוק: בהליך שבפני כב' השופטת איריס רש אף לא טענה הנתבעת 1 כי המועד לתשלום השכר ב-15 לחודש הוא מועד מוסכם מכוח "חוזה עבודה" ולא טענה כי המציאה לתובע דשם הודעה כפי שטענה שהמציאה לתובע דנן.

     

    לפיכך, איננו מקבלים את גרסת הנתבעת 1 כי התובע הסכים בחוזה עבודה לתשלום שכרו ב-15 לחודש.

     

58. גם אם היינו מקבלים את טענת הנתבעת 1 כי תשלום השכר ב-15 לכל חודש נבע מ"חוזה עבודה" לא היה בכך כדי לסייע לה. נסביר:

    סעיף 10 לחוק הגנת השכר מאפשר, אמנם, קביעת מועד אחר לתשלום השכר, אולם כל זאת בגדרי הכלל הבסיסי, לפיו ישולם השכר עד לתום החודש בו בוצעה העבודה. במילים אחרות, יכולה היתה הנתבעת 1 להסכים עם התובע על תשלום השכר במועד שלפני תום החודש, אך בכל מקרה לא יאוחר מה-9 של החודש שלאחר החודש בו בוצעה העבודה.

     

59. אנו קובעים כי הנתבעת 1 הלינה את שכרו של התובע בכך ששילמה לו את השכר ב-15 לכל חודש.

     

    פיצויי הלנת שכר:

60. משקבענו כי הנתבעת 1 הלינה את שכרו של התובע כאמור, החלטנו לפסוק ברכיב זה פיצויי הלנה בסך 5,000 ₪. אנו ערים לכך שסכום זה רחוק מהסכום הנתבע (38,278 ₪). הטעם לכך שהפחתנו את פיצויי ההלנה הוא שמדובר בימים ספורים בלבד מעבר למועד החוקי. מעבר לכך, נציין כי לכל אורך תקופת העבודה (כ-6 שנים) שילמה הנתבעת 1 את שכר התובע ב-15 לחודש. התובע לא הלין על כך. הפעם הראשונה שעניין זה עלה הוא במכתבו של התובע ועובדים נוספים מיום 1.6.16, וכחלק מפרשת אי תשלום ההפרשות.

     

    סוף דבר:

61. הנתבעת 1 תשלם לתובע, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:

    • 12,765 ₪ בגין אי הפרשות לקופת גמל לקצבה – חלק מעסיק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

    • 12,706 ₪ בגין סכומים שנוכו משכרו של התובע כחלק העובד מההפרשות לקופת גמל לקצבה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

    • 2,013 ₪ בגין דמי הבראה ופדיון ימי חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

    • הנתבעת 1 תמציא לתובע אישורים, לא יאוחר מ-21 ימים מקבלת פסק דין זה, על כך שהופקדו עבור התובע סך של 1,494 ₪. ככל שלא יוצגו אישורים כאמור, תשלם הנתבעת 1 לתובע סך של 1,494 ₪ בתוספת 500 ₪ וסה"כ – 1,994 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

    • 28,282 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

    • 5,000 ₪ פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

    • 5,000 ₪ פיצויי הלנת שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

    • בהתחשב בתוצאה, וכן בהתנהלות הנתבעת, שלא שילמה לתובע עד היום את ההפרשות לקופת גמל ואף לא השיבה לו את חלק העובד שניכתה משכרו, תישא הנתבעת 1 בשכ"ט ב"כ התובע בסך 10,000 ₪. לא ישולם סכום זה בתוך 30 יום, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

       

62. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.

     

     

     

    ניתן היום, 22.7.18, י' באב התשע"ח, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

     

    מר משה מקוב נציג ציבור מעסיקים		בועז גולדברג, שופט		מר יהודה פיגורה נציג ציבור עובדים