המחלוקת בה יש להכריע בתיק זה הינה האם על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – "החוק") יש להכיר במותו של המנוח כתאונת עבודה, אם לאו.
3.בדיון שנערך בפנינו ביום 18.09.2017 הסכימו הצדדים כי התשתית העובדתית הינה כפי שנקבעה בגזר הדין בתפ"ח 29077-12-10 מדינת ישראל – עדנאן סבאענה (ניתן ביום 20.05.2012) ואשר צורף לכתב התביעה.
ואלה עיקר העובדות הצריכות לענייננו מתוך גזר הדין:
4.המנוח ובן דודו פארס הינם תושבי הכפר אעבלין אשר עבדו לפרנסתם, עובר למותם, בסופר – מרקט "סטופמרקט" ביגור.
5.ביום 23.10.2010 נפגש פארס עם עדנאן סבאענה (להלן – "הרוצח") בחלקת אדמתו של הרוצח באעבלין והתפתח ביניהם ויכוח על רקע דרישתו של פארס מהרוצח להחזיר לו כסף שהוא חייב לו. במהלך הוויכוח לקח פארס את מפתחות הרכב של הרוצח מהמתנע ואמר לרוצח כי רק לאחר שהלה ישיב לו את כספו – הוא יקבל את מפתחותיו בחזרה. בתגובה איים הרוצח על פארס כי "מעשיו יעלו לו ביוקר".
6.ביום 28.10.2010 בשעה 06:25, אסף המנוח את פארס מביתו ברכב הקנגו בו נהג, במטרה לנסוע לעבודתם בסופרמרקט ביגור.
7.בשעה 06:28 לערך, ארב הרוצח לפארס ולמנוח ברכב מסוג ברלינגו, במסלול נסיעתם לעבודה, וזאת במטרה להמית את פארס (הכרעת הדין, עמ' 2 שורה 12).
8.הרוצח חסם את דרכם של המנוח ושל פארס, יצא מרכבו, ניגש לעבר פארס שישב במושב שליד הנהג וירה בו מטווח קצר מספר קליעים במטרה להמיתו. בהמשך ירה בסאלם, שנהג בקנגו, מספר קליעים בכוונה לגרום למותו ולאחר שהחליט לעשות כן.
9.בגין מעשיו הורשע הרוצח בשתי עבירות רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין ונגזרו עליו שני מאסרי עולם מצטברים.
עיקר טענות הצדדים
10.לטענת התובעים, מאחר שהמנוח היה בדרכו לעבודתו, יש לראות באירוע כתאונת עבודה, וזאת בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 80(1) לחוק.
התובעים מוסיפים וטוענים כי בהתאם לבג"ץ סילאוי ולהלכה שנקבעה בו ( בג"ץ 8210/14 ג'לאל מרוח סילאוי נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', להלן: "בג"ץ סילאוי") יש לראות באירוע אליו נקלע המנוח כ'סיכון דרך' אשר נכלל בסיכוני הדרך שיכול ויקרו למבוטחים בדרכם לעבודה, ומשכך יש להכיר בתביעתם.
התובעים מבקשים להפעיל את מבחן ה'אלמלא', שכן לדידם - אם לא היה המנוח בדרכו לעבודה, לא היה נקלע למקום הרצח וממילא לא היה נרצח ומשכך יש להכיר בתביעה כתאונת עבודה.
עוד מצביעים התובעים על כך שיש לפרש את חוק הביטוח הלאומי, בהיותו חוק סוציאלי, פרשנות תכליתית ולא 'דווקנית' ויש לפרשו לטובת המבוטחים.
11.מנגד טוען הנתבע, כי מאחר שנקבע כי המנוח נרצח בכוונה תחילה, הרי שאין לראות באירוע כתאונת עבודה.
הנתבע סומך את ידיו על קביעותיו של בית המשפט המחוזי ועל הרשעתו של הרוצח בעבירת רצח גם על רציחתו של המנוח. לפיכך, אליבא דב"כ הנתבע, נכון יהיה לקבוע כי המנוח נרצח "בגלל מי שהינו" ולכן אין להכיר ברצח כתאונת עבודה.
לדעת הנתבע, מבחן ה'אלמלא' סויג משמעותית בפרשת זילברשטיין ואין להפעילו – לא במקרה הנדון ולא בכלל, שכן אין סוף לדבר ואם נפעיל את מבחן האלמלא – כל תאונה תיחשב כתאונת עבודה, מצב אשר ודאי לא היתה כוונתו של המחוקק.
באשר להלכת סילאוי, לדעת הנתבע אין ללמוד ממנה למקרה בו עסקינן מאחר שהמקרים אינם דומים. בפרשת סילאוי דובר על טעות בזיהוי הנפגע ואילו כאן, לכולי עלמא, רצח הרוצח את המנוח לא בטעות אלא בכוונה תחילה ומפני מי שהינו, ולדעת הנתבע – המניע לרצח אינו משנה עובדה זו.
המסגרת הנורמטיבית
12.סעיף 79 לחוק מגדיר תאונת עבודה כתאונה שאירעה לעובד " תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".
13.המחוקק הרחיב את גבולותיה של תאונת העבודה גם למקרים בהם העובד לא נכח פיזית במקום העבודה אך נפגע בתאונה הקשורה באופן מסוים לעבודתו, וקבע בסעיף 80 לחוק "חזקת תאונת עבודה":
"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם –
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;".
14.בהתאם להלכה הפסוקה, את המונחים 'תוך כדי נסיעתו' ו - 'ועקב נסיעתו' יש לפרש באופן נרחב ודינמי. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בדב"ע ל/10-0 דוידיאן – המוסד לביטוח לאומי, פ"ד ב(1) 003:
"אין כל סיבה לכך שהדיבור 'תוך כדי נסיעה' ו'עקב נסיעה' לא יזכה אף הוא לפירוש דינמי, כפי שזכה לו הדיבור 'תוך כדי עבודה' ו'עקב עבודה'.
במה דברים אמורים?
במידה ואותו פירוש מתיישב עם מטרת החוק, הוא בא לקדמו ואינו מטשטש גבולות בין ענפי הביטחון הסוציאלי. לשון אחר, לא 'פירוש דווקני' יש ליתן לסעיף, כטענת בא כוח המוסד לביטוח לאומי, ולא פירוש מרחיב, כטענת בא-כוח המערער, אלא 'פירוש תכליתי', פירוש שיש בו להשיג את מטרת המחוקק ולפתור בעיות שהוא בא לפותרן, בעיות כפי שהן משתנות עם שינוי הזמנים והנסיבות, בבחינת מה היה כותב המחוקק בזמן ששאלת הפירוש עומדת בפני בית הדין"
15. בנוסף לכך, פירוש המונחים 'תוך כדי הנסיעה' ו'עקב הנסיעה' ייעשה באמצעות בחינה האם האירוע בו נפגע המבוטח חוסה תחת הגדרה של 'סיכון דרך' אם לאו.
סיכון דרך הינה הגדרה דינמית ורחבה למצבים שיכול ויקרו למבוטחים בדרכם לעבודה ואשר המחוקק התכוון להחיל עליהם את ביטוח נפגעי העבודה על פי החוק.
ככלל, אירועים אשר חוסים תחת ההגדרה יוכרו כתאונות עבודה, ואילו אירועים אשר אינם מוגדרים כ'סיכוני דרך' – לא יוכרו. המטרה בהגדרתו המדויקת של האירוע הינה לקשור בקשר כלשהו את הנסיעה לעבודה לסיכון שהתרגש, ולהחיל למעשה את ביטוח נפגעי העבודה כבר מה'דרך לעבודה'.
16. מאפייניהם של 'סיכוני הדרך' שהוגדרו על ידי בתי הדין במרוצת השנים הינם שונים ומגוונים. שני מאפיינים אשר ניתן להצביע עליהם כמאפיינים עיקריים לסיכון אשר ייחשב כסיכון דרך הם פתאומיות הסיכון, ואי יכולתו של המבוטח לצפות את הסיכון מראש.
מאפיינים אלה באים להגשים את תכלית סעיף 80 לחוק – שכן אירוע פתאומי ובלתי צפוי שהתרגש על אדם בדרכו לעבודה המחוקק מבקש להכיר גם בו כתאונת עבודה.
"סיכונים אין ספור אורבים להולך-רגל העושה דרכו לעבודה: החלקה על משטח רטוב, מעידה עקב היתקלות בעצם בולט או במכשול אחר, נפילה לבור, פציעה מחפץ הנופל מעל, פגיעה מכלי רכב וכיוצא באלה אירועים תאונתיים, שהצד השווה לכולם הוא פתאומיות, אי צפיות ואפשרות לאתרם במקום ובזמן". (ציטוט מדב"ע לה/0-64(לא פורסם), הובא בדב"ע שם/0-63 המוסד לביטוח לאומי - שושנה בניטה (מיום 9.6.81)).
17. במספר פרשות דן בית הדין הארצי בתביעות של מבוטחים להכיר בנזק שנגרם להם כתוצאה מאירועים פליליים בהם היו מעורבים בדרכם לעבודה, ובחן האם ניתן לראות במקרים אלו או במקרים דומים להם כ'סיכון דרך'.
הכלל שנקבע במסגרת כל הפרשות הינו – ככל שניתן לקשור את התקיפה הפלילית לחייו הפרטיים של המבוטח – אין לראות באירוע כתאונת עבודה, וזאת אף אם האירוע קרה בדרכו של המבוטח לעבודה או ממנה, שכן נסיבות אלו (בהן סביר להניח כי האירוע הפלילי אירע למבוטח באופן אישי, בגלל מי שהוא) אינן באות בגדרו של הסיפא של סעיף 80(1) לחוק, שקובע כי התאונה אירעה עקב הנסיעה או ההליכה ולא יראו בהן כ'סיכון דרך'.
כאשר המבוטח נפגע בגלל סכסוך אישי שהיה לו עם מאן דהוא, לא נכיר בפגיעה כתאונת עבודה, שכן הפוגע יכול היה למצוא את המבוטח בכל זמן ביום, והפגיעה אינה קשורה דווקא בעבודה או בדרך אליה, אלא קשורה בנסיבות חייו האישיות של המבוטח.
לעניין זה ראו עב"ל (ארצי) 33420-11-14 פלוני - המוסד לביטוח לאומי (פורסם ביום 17.10.2017), בג"צ 1262/94 זילברשטיין - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח (4) 837 (1994); (להלן: בג"צ זילברשטיין), המוסד לביטוח לאומי - אניס עבד אלחלים מיום 13.3.11; (להלן: עניין אלחלים); עב"ל (ארצי) 137/10 יואב סיני - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (5.1.11); (להלן: עניין סיני);
18.המבחן העיקרי "הוא מידת הזיקה שבין האירוע לעבודה... אף אם התקיפה אירעה לעובד תוך כדי עבודתו, אולם נעשתה על רקע אישי, מבלי שהיה לה קשר לעבודתו של הנפגע או בלא תרומה של העבודה לתקיפה, לא תוכר התקיפה כתאונת עבודה" (ראו עניין אלחלים).
19. במקרה בו נפגע אדם באקראי, בהיותו עובר אורח מזדמן, נפסק כי יש לראות בפגיעה כתאונת עבודה.
20. ומה הדין במקרה של טעות בזיהוי, כאשר לעובד אין כל עניין או סכסוך אישי עם מאן דהוא אולם עקב טעות בזיהוי מצד מבצעי העבירה כוונו פעולותיהם כנגדו והוא נפגע?
21.בעניין סיני, דעת הרוב מייחסת משמעות רבה לכוונתו הסובייקטיבית של הפוגע, ונקבע, כי אם הפוגע התכוון לפגוע במבוטח "בגלל מי שהינו" – כאשר לצורך העניין אין זה משנה האם הפגיעה מכוונת בגלל סכסוך אישי קודם או מחמת טעות בזיהוי של הפוגעים – אירוע זה לא נכלל ברשימת 'סיכוני הדרך' ומשכך אין להכיר בו כתאונת עבודה. לפיכך, בעניין סיני נדחתה תביעה של אדם אשר זוהה על ידי הפוגעים כיעד הפגיעה שלהם (למרות שלא היה לו כל קשר אליו) והפוגעים פגעו בו בחשבם כי זוהי מטרתם.
22.ברם הלכה זו נהפכה על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ סילאוי, שם נקבע כי כוונת הפוגע אינה רלוונטית. לפי בג"ץ סילאוי, גם במקרה של טעות בזיהוי יש להכיר בפגיעה כתאונת עבודה עקב סיכוני הדרך.
23. הנה כי כן, ולסיכום ההלכה עד כה, על מנת שתאונה בדרך אל העבודה תוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח כי היא נבעה מסיכון דרך, כאשר סיכון דרך מאופיין בפתאומיות ובחוסר יכולתו של המבוטח לצפות את התרחשות הסיכון.
ביחס לאירועים פליליים – אם האירוע כוון נגד המבוטח באופן אישי – אין להכיר באירוע כתאונת עבודה ואילו מצבים של אירוע אקראי במהלכו נפגע המבוטח או מצב של טעות בזיהוי - יש להכיר בהם כתאונת עבודה.
מן הכלל אל הפרט
24.לאחר ששקלנו טענות הצדדים ואת הפסיקה שקיימת בעניין הנדון, דעתנו היא שדין התביעה להתקבל.
להלן נפרט את טעמינו.
25. כאמור לעיל, שניים מבין המאפיינים החשובים ביותר של 'סיכון דרך' הם פתאומיות האירוע, וחוסר היכולת של המבוטח לצפות את הסיכון המתרגש עליו. שני מאפיינים אלה מתקיימים בעניין שבפנינו.
26. מבחינת המנוח – בבוקרו של יום 28.10.2010 הוא הניע את הרכב, אסף את חברו לעבודה מביתו והתכוון לנסוע ליום שגרתי נוסף במקום העבודה. בוקר זה, מבחינתו של המנוח, לא לווה בחשש כלשהוא מפני פגיעה. אין חולק כי המנוח לא היה קשור לוויכוח שהיה בין הרוצח לבין פארס ימים מספר טרם הרצח. כשתי דקות לאחר שאסף את פארס מביתו, יצא הרוצח ממארבו במטרה להמיתם. סכנה זו התרגשה בפתאומיות רבה על המנוח. למנוח לא הייתה כל אפשרות לצפות את הסכנה במקרה זה.
אתרע מזלו של המנוח והוא נקלע למקום נקמתו של הרוצח ולכן נרצח גם הוא.
27. הלכת סילאוי מדברת על מקרה בו מטען חבלה הוצמד בטעות לרכב של אדם שהיה לו רכב דומה לרכבו של מושא החיסול של הפוגעים. באותו מקרה, כמו גם בענייננו אנו, לאדם הנפגע אין כל קשר לאירוע הפלילי אליו נקלע בעל כרחו.
עוד משותף לשני המקרים שכל "חטאם" של הנפגעים הוא שאתרע מזלם והם נקלעו "למקום הלא נכון בזמן הלא נכון", ונפגעו באירוע הפלילי.
יפים דברי כב' השופט צ' זילברטרל בעניין סילאוי:
"ראשית, אין כל ספק שיציאתו של העותר לדרכו בבוקרו של יום האירוע לא לוותה בציפייה או בחשש כלשהו מפני פגיעה בו. כאמור, העותר לא היה צד לסכסוך כלשהו, וכל "חטאו" נבע מדמיון מסוים שהתקיים בין מאפיינים אחדים שלו לבין מאפייניו של אדם אחר שלא הכיר. משכך, ברור כי פיצוץ המטען היה - מבחינת העותר - אירוע פתאומי ובלתי צפוי, בהתאם למאפיינים הנדרשים כדי להכיר ב"סיכון דרך". יודגש, כי לעותר לא הייתה יכולת לשלוט בסיכון זה, להקטינו או להימנע ממנו, וזאת בניגוד למקרה בו אדם הותקף "בתור מי שהינו". כך למשל, במקרה בו נשדד מאדם פריט בעל ערך שהוא נושא עמו והוא נפגע במהלך השוד, או במקרה בו אדם מותקף בשל סכסוך אישי שהיה מעורב בו, קיימת מידה מסוימת של שליטה מצד הנפגעים באירוע, או לכל הפחות מודעות לסיכונים אלה הנובעים מ"מי שהינם". לעומת זאת, במקרה של פגיעה בשל "טעות בזיהוי", לנפגע לא קיימת שום מודעות לסיכון או יכולת למנעו או לשלוט בו. "
28.האם בעובדה שהרוצח פנה להמית את המנוח שלא מתוך "טעות בזיהוי" יש כדי להפוך את הפגיעה במנוח בענייננו כפגיעה בו "משום מי שהינו" ולהוציאה מגדר פגיעה בעבודה?
התשובה לשאלה זו היא שלילית, ונסביר.
29.אין חולק כי המנוח נקלע למקום ולאירוע פתאומי ובלתי צפוי מבחינתו.
המקרה שבפנינו דומה למקרה שנדון בפרשת בניטה. שם דובר על עובד מאפייה שנקלע למלחמת כנופיות בשעת לילה מאוחרת ובשעה שהיה בדרכו לעבודתו. בניטה נרצח וסיבת הרצח אינה ידועה אך המשטרה סברה כי יתכן שנרצח בגלל שהיה עד ראיה.
בפרשת בניטה הפעיל בית הדין הארצי את 'מבחן האלמלא' וקבע כי אם לא היה בניטה בדרכו לעבודה לא היה נרצח ומשכך יש להכיר בתביעתו כתאונת עבודה.
אמנם, במרוצת השנים, מבחן האלמלא סויג והשימוש בו צומצם ברם לדעתנו במקרה דנן, מקום בו נרצח אדם בדרכו לעבודה, כשסיבת רציחתו הינה היקלעותו לזירת הפשע, אף אם נרצח שלא בטעות אלא במכוון בשל היותו עד ראייה, יש להשוות עניינו למקרה של עובר אורח תמים ולא למקרה של מי שנפגע "בשל מי שהינו", שהרי, הפגיעה יכולה הייתה להיגרם לכל אדם שנקלע למקום, לאו דווקא לנפגע הספציפי.
בעניין זה, בדומה לנפסק בבג"ץ סילאוי, מדובר ב"סיכון כללי" שעלול היה להתממש כלפי כל מי שעשוי היה להימצא במקום יחד עם פארס - מושא הרצח.
30.זאת ועוד.
אין לבסס את תוצאת הבחינה המשפטית על כוונתו הסובייקטיבית של הרוצח להרגו. בבג"ץ סילאוי נקבע כי כוונתו הסובייקטיבית של הפוגע אינה רלוונטית לפגיעה במבוטח ולביטוחו מפני פגיעה כאמור בחוק הביטוח הלאומי.
הבג"ץ קיבל בעניין זה את דעת המיעוט בפרשת סיני ולפיה –
"אין להשלים עם תוצאה משפטית, לפיה קם אדם בבוקר לעבודת יומו ובדרך לעבודה הוא נורה ע"י מתנקש ש'טעה' בזיהויו והמוסד יפטור עצמו מחובת הביטוח וההכרה במערער כקרבן של 'תאונת עבודה' בטענה שהוא אינו 'עובר אורח אקראי'. ועוד, כי המקרה אינו מתאים למה שמכונה 'סיכוני דרך', וזאת במדינה שבה נתרבו הרוצחים והיורים ומלחמות כנופיות הפשע מתנהלות בראש חוצות. קבע ביה"ד האזורי: 'במקרה הנדון, התובע לא נפגע עקב היותו בסביבת אירוע ירי בדרכו לעבודה, דהיינו, כתוצאה מ'סיכוני דרך' אלא היורה התכוון לירות בתובע עצמו, כאשר סבר, כי התובע הוא היעד לחיסול ע"פ הוראות מפעילו. לפיכך, העובדה שהתובע נורה בדרכו לעבודה היא מקרית, והאירוע היה יכול להתרחש במקום אחר, ובשעה אחרת על פי החלטתו של היורה'.
הבחנה זאת של ביה"ד האזורי, עם כל הכבוד, אינה נראית לי. לטעמי, יש להרחיב את מבחן 'עובר האורח האקראי' גם למקרה שלנו שהרי 'טעות בזיהוי' הוא מקרה נדיר וגבולי. לדעתי, המבחן צריך להיות מבחן התוצאה האובייקטיבי והמציאות ולא מבחן כוונתו של היורה - פושע. ולו רק מפני 'תיקון העולם' הייתי מקבל את הערעור".
31. בבג"ץ סילאוי דן ביהמ"ש גם בפרשנות שיש ליתן להוראות חוק הביטוח הלאומי
ובמיוחד במקרים של סעיף 80(1) לחוק:
"חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי בעיקרו העוסק בביטחון סוציאלי של אזרחי המדינה בכלל ושל ציבור העובדים בפרט. כידוע, פרשנות דבר חקיקה העוסק בביטחון סוציאלי מחייבת שימת לב מיוחדת למטרות וליעדים הסוציאליים שנועד לקדם, ומשכך נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי ככל שיש ספק בנוגע לפרשנותו, יש לפרשו לטובת המבוטח. אמנם, יש ליתן את הדעת כי סעיף 80(1) לחוק מהווה "חריג" המרחיב את הביטוח גם כלפי סיכונים שאינם "סיכוני עבודה" במובהק, ומשכך הפרשנות אינה יכולה להיות מרחיבה מדי. עם זאת, דומה כי לאורך השנים ביכרו בתי הדין את הפרשנות המרחיבה של סעיף 80(1) בהקשרים שונים על פני פרשנות מצמצמת המותירה את העובד חסר זכויות, וכבר הורה השופט ש' לוין בעניין זילברשטיין (בעמ' 852), כי את החוק יש לפרש "ברוחב לב ולא בצרות עין, בנדיבות ולא ביד קפוצה". כל זאת, כמובן, בכפוף לגבולות הסבירות, וזהירות יתר בכל הנוגע להשלכות הרוחב שבפרשנות המרחיבה, לרבות בעניין שמירת המסגרת התקציבית של הביטוח הלאומי שגם היא מהווה שיקול מבין כלל השיקולים. כפי שנוכחנו לראות, בתי הדין לעבודה הרחיבו במהלך השנים את מגוון המקרים הנכללים בגדרו של "סיכון בדרך", ודי בכך שנציין כי בעבר פעולות פליליות כגון תקיפה ושוד לא הוכרו כתאונות עבודה והיום הן מוכרות ככאלה, בהתאם לנסיבות. "סיכוני דרך", על פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, הם סיכונים המתאפיינים בפתאומיות ובאי-צפיות. בהמשך, ובהתאם לאבחנה בין תקיפה פלילית אקראית לבין תקיפה פלילית המכוונת כלפי המבוטח, הוטעם כי "סיכון דרך" ייחשב ככזה ככל שהוא "כללי", היינו, עלול להיקרא בדרכו של כל אדם בדרכו לעבודה. זו גם תכלית החוק, אשר נועדה להגן מפני הסיכונים הכרוכים ביציאתו של האדם העובד בדרכו למקום עבודתו". (עניין סילאוי, פסקאות 21-22)
על פי פרשנות זו, מבחינת המנוח האירוע הינו בגדר סיכון דרך בהיותו בלתי צפוי, פתאומי ובגדר "סיכון כללי" .
32.לנוכח כל האמור לעיל, במקרה שבפנינו, כשהמנוח נפגע בדרכו לעבודה והוא אינו קשור בשום צורה שהיא לאירוע הפלילי באופן אישי, יש להכיר באירוע כתאונת עבודה.
33. אמנם, רצח המנוח נעשה בכוונה תחילה עקב היקלעותו למקום אירוע פלילי בין בן דודו של המנוח, פארס, לבין הרוצח, והרוצח אף הורשע בעבירה נפרדת ביחס לרצח המנוח אולם, לנוכח כל האמור לעיל, משלא היה בין המנוח והרוצח כל סכסוך והרצח אירע אך בשל העובדה המצערת שהמנוח נקלע למקום, אין באמור ובכוונתו הפלילית של הרוצח כדי להפוך את המנוח למי שנרצח "בשל מי שהינו".
אשר על כן, התביעה מתקבלת. האירוע מיום 28.10.10 במהלכו נרצח המנוח בעת שהיה בדרכו לעבודה, יוכר כתאונת עבודה כמשמעה בחוק.
34.הנתבע ישלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪ תוך 30 יום.
35.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מקבלתו.
ניתן היום, י"ז אב תשע"ח, (29 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר עודד ליפשיץ
נציג עובדים
|
|
מיכל פריימן
שופטת
|
|
גב' חוה טרטקובסקי שמש
נציגת מעסיקים
|