פלוני נ' ספקטור ואח'

תובענה בגין נזקי גוף אשר לטענת התובע נגרמו לו במסגרת עבודתו עבור הנתבעים 1-3.

הצדדים

התובע, יליד 6.10.1956, עבד כנהג משאית אצל הנתבעות 2 ו- 3.

הנתבע 1 הינו הרוח החיה שמאחורי הנתבעות 2 ו- 3, אשר נכון למועדים הרלוונטיים להליך זה, מצויות בהליכי פירוק, והתובע טוען כי הנתבע 1 חב כלפיו בנזיקין, בהיותו מי שהעניק לתובע את ההוראות וההנחיות.

הנתבעות 2 ו- 3 הינן חברות בע"מ המצויות בהליכי פירוק אצל ביהמ"ש המחוזי בחיפה.

הנתבעת מס' 4 הינה חברה לביטוח אשר הנפיקה פוליסת ביטוח חבות עובדים לנתבעים.

נתוני יסוד

לדברי התובע, במסגרת עבודתו עבור הנתבעים, אירעו לו שני אירועים תאונתיים, במהלכם נפגע פיזית בגבו, ועקב אותם שני אירועים, נגרמה לו נכות צמיתה. התובע טוען, כי החבות בגין נזקי הגוף מהם הינו סובל כתוצאה מעבודתו ותנאי עבודתו עבור הנתבעים, מוטלת על כתפי הנתבעים, כאשר מבטחת הנתבעים חבה בפיצויו בשל האמור.

שני האירועים התאונתיים אירעו בתאריכים 3.6.2009, ו- 13.7.2010; בתאונה הראשונה בזמן, טען התובע כי עסק בפריקת משטחים כבדים, בעומדו בתוך ארגז המשאית, כאשר משטח העמידה היה רטוב, ותוך כדי משיכת אחד המשטחים, החליק התובע ונפל על רצפת ארגז המשאית, ונחבל בגבו התחתון. בקשר עם התאונה השנייה, ציין התובע, כי משך עגלה אשר עליה היה מטען כבד, וגבו "נתפס", בחלוף של כחודש של חופשת מחלה, התובע פוטר מעבודתו עקב אי כשירותו לבצע את העבודה אותה ביצע עד לאותו מועד.

טענות הצדדים

לטענת התובע, הנתבעים חבים כלפיו מכח היותם מעסיקיו, כאשר לדבריו התאונות אירעו בשל רשלנות, חוסר זהירות, הפרת חובה חקוקה כלפיו כעובד, בכל שלא דאגו הנתבעים לביטחון ולבטיחות העובדים, לא דאגו לספק אמצעי עזר מתאימים וכמות עובדים מספקת לסוג העבודה ולפעולות הנדרשות במסגרתה, הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, והתעלמו ממפגע או ליקוי בשיטת העבודה תוך הפרת החובות המוטלות עליהם.

במפורט מציין התובע כי הנתבעים הפרו את החובות החקוקות בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל 1970, חוק ארגון הפיקוח על עבודה תשי"ד 1954, והתקנות אשר הותקנו מכוחו.

הנתבעים 1-3 לא התגוננו בפני התובענה (נתבעות 2 ו-3 בהליכי פירוק), וכל אשר הוגש היה כתב הגנה מטעם הנתבעת מס' 4, כמבטחת.

במישור החבות החוזית, לטענת הנתבעת מס' 4, לא מוטלת עליה חבות חוזית, מקום שאין לנתבעים כיסוי ביטוחי, שכן המבוטחים לא מסרו לנתבעת 4 הודעה על קרות מקרה הביטוח, כאמור בס' 22 לחוק חוזה הביטוח, כאשר גם ככל שיוטל עליה חיוב, הרי שהוא אמור להיות רק מעבר לדמי ההשתתפות העצמית שיש להטיל על כתפי המבוטחים בכל מקרה.

לגופה של החבות בנזיקין, טענה הנתבעת 4, כי התאונות אירעו בשל אשמו ואחריותו המלאות של התובע, והוסיפה כי גם אם ייקבע שלתובע נגרמו נזקים המכוסים על ידי חברת הביטוח (לאחר הכרעה בשאלת החבות בנזיקין), הרי שמכל נזקיו יש לנכות (ניכוי בפועל או ניכוי רעיוני, לפי העניין) תקבולי מל"ל שכן מדובר בתאונת עבודה.

חוות דעת רפואיות

התובע טען כי בעקבות עבודתו כאמור, נגרמה לו נכות צמיתה. התובע נסמך על חוות דעתו של ד"ר שי פריימן לפיה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 19% (10% נכות בגין הגבלה קלה בתנועות הגב, 10% נכות בגין שיתוק חלקי בעצב הסכיאטי), הקשורה עם נזקיו מעבודתו.

במישור של הנכות הרפואית, צירפה הנתבעת 4 חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, אשר לאחר בדיקת התובע קבע כי לתובע לכל היותר נכות רפואית צמיתה בגין הגבלה קלה מאוד של תנועות הגב לאחר פריצת דיסק, נכות צמיתה בשיעור 5% בלבד (וללא נכות נוירולוגית בגין פגיעה בעצב הסכיאטי), כאשר לדעת ד"ר קליגמן, אין קשר סיבתי בין העבודה ותנאי העבודה לנכות הנ"ל, לאור ממצאי בדיקת הדימות אשר העידו על קיומם של שינויים ניווניים רבים.

לאור פערים ניכרים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מינתה כב' הש' חן-ברק מומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' גרשון וולפין, אשר נתן חוות דעתו ביום 28.4.2015. פרופ' וולפין קיבל חלק מהמלצות ד"ר קליגמן, וציין בהחלט אין קשר בין השינויים הניווניים המודגמים בבדיקת ה CT שנערכו 3 חודשים לאחר התאונה הראשונה, ובהתחשב גם בעברו הרפואי של התובע, קבע כי למערער נכות צמיתה הקשורה בתאונה, בשיעור 6.66% בגין הגבלה קלה בתנועות הגב, וכן קבע כי ככל שישנו נזק עצבי, אין הוא קשור לתאונות הנזכרות.

דיון והכרעה

שאלת החבות (נזיקין)

התובע תיאר את עבודתו אצל הנתבעים, כנהג אשר חלק מעבודתו כרוכה בחלוקת סחורה, לרבות פריקת וטעינת המשאית. לדבריו, העבודה הייתה אספקתם של ארגזי ירקות קלופים, ובמסגרת עבודתו, הוביל מטענים מספקי החברה למחסן החברה, משטחי עץ עמוסים בשקים ("באלות") מלאים בירקות, או דולב פלסטיק גדול, משקל המטען על כל משטח מוטען היה מאות ק"ג (600 ק"ג ומעלה), כאשר המשטחים היו נגררים על ידי התובע לאורך ארגז המשאית באמצעות עגלה ידנית להרמת משטחים. לדבריו התובע, גם בעת פריקת סחורה, היה צורך למשוך ולדחוף את המשטחים לאורך ארגז המשאית, עד למשטח העמסה, בעזרתו היה מורד המשטח לארץ, וחוזר חלילה.

התובע ציין כי הביע בפני מעסיקו רצונו כי העבודה תתבצע בעזרת עגלת העמסה חשמלית, לאור הקושי הפיסי והמאמץ הפיסי הרב הכרוכים בהטענת ופריקת המשאית, ומעסיקו הסכים לאמור, אולם עגלה חשמלית כאמור, מעולם לא נרכשה, דבר שהצריך דחיפת המשטחים ומשיכתם בכוח רב ובמאמץ רב.

בנוגע לנסיבות קרות התאונה הראשונה, ציין התובע כי ארגז המשאית היה ארגז קירות אשר דפנותיו מפלדת אל-חלד (נירוסטה), ורצפת הארז הייתה רטובה או לחה באופן קבוע, בשל הגרת נוזלים מהירקות הקלופים אשר הובלו – וכאשר משך אחורנית משטח כבד עם העגלה הידנית, נפל אחורנית ונפגע בגבו לאחר שהחליק על רצפת ארגז המשאית, שהיה רטוב וחלק; בנוגע לנסיבות קרות התאונה השנייה, ציין התובע כי משך "באלה" עמוסה בסחורה במשקל מאות ק"ג, ולפתע חש כאב גב עז. לדבריו המשאית הייתה מועמסת בצורה צפופה, לפי שיטת העבודה, ועל מנת למשוך את המשטח הנדרש, היה עליו לטלטלו מצד אל צד לצורך קידומו עד שניתן היה להרים המשטח בעזרת אותה מלגזה ידנית.

אין חולק, כי הנתבעים היו במועד התאונה המעבידים של התובע, ומכאן שהם חבים חובת זהירות מושגית כלפי התובע, לרבות החובה לספק לתובע מקום עבודה בטוח וללא מפגעים, ושיטת עבודה בטוחה. (ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225 וע"א (חיפה) 2420/01 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' יורשי המנוח שכטר פייבל ז"ל, פורסם בנבו ביום 18.12.01, לגבי כך שאמצעי הזהירות הנדרשים מצד המעביד כלפי העובד, משתנים בהתאם לנסיבות המקרה וחומרת הסיכון).

יפים לעניין זה הדברים כפי שנאמרו ע"א 663/88 שלעיל עמ' 229: "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי הדין השונים ביחס לממדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש שמדובר בחובה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד מפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמה: ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ [פורסם בנבו] [1], בעמ' 32; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' [פורסם בנבו] [2], בעמ' 371-372; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ואח' וערעור שכנגד [פורסם בנבו] [3], בעמ' 420, ומראי המקום המופיעים שם)."

להלן דבריו בהקשר זה של השופט ד לוין, בע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, [פורסם בנבו] בעמ' 271: "מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות. אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה".

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית: "נפסק לא אחת כי הטלת אחריות על המעביד בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, תעשה רק במקרים בהם שיטת העבודה שהונהגה על ידי המעביד, היתה כזו אשר לא מנעה מהעובד סיכון בלתי סביר, קרי – "אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80, וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 127)." עא (חי') 3041/04 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל-משרד החינוך.

לשיטתי, בנסיבות המקרה דנן, ברי כי קמה חובת זהירות קונקרטית. נראה כי תהליך הפריקה וההטענה מכיל סיכון אינהרנטי לאור קיומו של מטען כבד משקל (באופן יחסי) בו טמון סיכון מהותי, ובהקשר זה גם אם אכן ניתן לבצע העבודה באמצעות מלגזה ידנית, עדיין מחובת המעביד לשקול אספקת אמצעי וכלי עבודה המתאימים יותר לביצוע העבודה, כגון עגלת הרמה חשמלית אשר תפחית את העומס הפיסי הכרוך בביצוע העבודה – גם בשים לב שאין מדובר באמצעי שאינו קיים או נהוג, ושעלותו אינה ניכרת במיוחד.

השאלה המהותית בהקשר זה, הינה עד כמה נטיל על המעביד את האחריות והחבות לספק אמצעי שכזה; אפנה בהקשר זה אל משה וייסמן ,"חבות מעבידים" עמ' 29-30: "האחריות משפטית היא תולדה של אי עמידה ברמת הזהירות הראויה. על המעביד הנושא בחובת זהירות כלפי עובדיו לכלכל צעדיו תוך שקילת הוצאות המניעה של נזק אפשרי מול תוחלת הנזק כפי שהיא ניתנת לצפייה באופן סביר. ההנחה היא שבידי המעביד נמצאים המשאבים הנחוצים והידע על מנת למנוע תאונות עבודה וכי הוא מהווה מונע הנזק היעיל ביותר. זאת ועוד , על המעביד מוטלת אחריות מוסרית להבטיח את שלום המועסקים על ידו, באמצעות הקצאה נאותה של משאביו, ושימת דגשים מספיקים על רווחתם וביטחונם. חובה מוסרית זו אין מקורה בפערי הכוחות הכלכליים או בשאלות הקשורות לפערי מעמדות. המדובר כאן באיזון של פערי ידע. על המעביד לקבוע הוראות ביטחון מספקות ולהשגיח על ביצוען."

לאור האמור לעיל אני סבור כי באי אספקת אמצעי הרמה מתאים לסוג העבודה, קרי, פריקת וטעינת משטחים במשקל העולה על 600 ק"ג, עם פעולה החוזרת על עצמה מדי יום מספר רב של פעמים, הנתבעת מס' 1 הפרה את חובת הזהירות והתרשלה במעשיה בנוסף הפרה חובה חקוקה לפי פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970- והתקנות אשר הותקנו מכוחה. בדרך מקרה מיוחס הנזק לאותם שני מקרים אולם לא ניתן לשלול ששיטת העבודה גרמה לנזקים מצטברים אשר מצאו ביטויים באותם שני מקרים תאונתיים (ראה עב"ל (ארצי) 25130-01-11 יושבאייב נ' המל"ל (ניתן ביום 17.6.2012)), כאשר משיכת מטענים לאחור כאשר הגב כפוף לאחור, וכאשר מדובר במשקל משמעותי מאוד, עלולה להביא לאותם נזקים, אשר ניתנים להימנע בדרך פשוטה ולא יקרה.

הן התובע והן העד מטעמו (א. דוידוב) העידו בפני, בקשר עם תנאי העבודה, העד אישר שבמקום עבדו רק עם עגלות ידניות ולא עגלות הרמה חשמליות, והתובע תיאר בפרוטרוט את המאמץ ומידת המאמץ שהיו כרוכים במשיכת המשטחים. כאשר מדובר במטענים עד כדי כבדים, מן הראוי למנוע מהעובדים את הסיכון הטמון בשיטת העבודה.

אפנה אל דברי מ. ויסמן "חבות מעבידים" עמ' 118-119: "מעביד חב להדריך את עובדיו בדבר ביצועה הראוי והבטיחותי של העבודה ובדבר סיכונים הקיימים בזירת העבודה. חובה זו, מקורה בצורך לאזן את פערי הידע הקיימים בין המעביד לעובד באשר לסיכונים הטמונים בתהליכי העבודה ומקרום בניסיון הרב של המעביד בתהליכי העבודה, בנגישות למידע אודות סיכונים חבויים וכיוצא באלה...... עליו להנחות את העובד לעבוד בצורה בטיחותית ולהתריע בפניו אודות סיכונים ומכשולים הטמונים בביצוע בלתי זהיר של העבודה."

אני דוחה את טענת הנתבעת בסיכומיה כי עצם היותו של התובע עובד מנוסה, אשר היה אחראי לאופן לשיטת ולדרך העבודה על המשאית ועם מטענה, בצורה מצדיקה שלילת חבות בגין נזקיו הנתבעים. "בהקשר זה התריע בית המשפט במיוחד מפני נקיטת שאננות מצד המעביד ביחס לעובדים ותיקים ומנוסים, דווקא עובדים מנוסים הבהיר בית המשפט, עלולים למעוד ולנסות להקיש מניסיונם ומומחיותם בתחום אחד אף בהקשרים אחרים ושונים, ודווקא הם מועדים לפעול על דעת עצמם באופן בלתי זהיר. עובדים אלה , עלולים לקצר את הדרך ולסמוך על פרקטיקה מוקדמת או בלתי מתאימה, תוך התעלמות מהוראות בטיחות. לפי כך קיימת חובה להדריך גם עובדם מנוסים. ביחס אליהם יש הסבורים כי הדרישה לבהירות וחד משמעיות מתעצמת, עקב החשש כי ערפול יוביל לאימוץ דרכים קודמות .אמנם ניתן לצפות מאנשי מקצוע לפעול לפי ההוראות ויש להטיל עליהן את האחריות אם התעלמו מהוראות אלה, אך ההוראות חייבות להיות ברורות ומובנות "( משה ויסמן בספרו שלעיל עמ' 132-133).

אשם תורם: הנתבעת 4 טענה לאשם תורם בהיקף משמעותי ומכריע, אולם לא מצאתי לקבל אמירה זו, הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבעות, עליה להראות שהתובע בהתנהגותו תרם לתאונות או לפגיעה כתוצאה משיטת העבודה. התרשמתי כי לא התובע במעשיו גרם לתאונה ולנזקיו; "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" עא 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן) , מא (4) 524 (19.11.1987)

התובע לא יצר את הסיכון שכן התנהל בעבודתו לפי השגרה המתנהלת במקום העבודה, ובאמצעים והכלים אשר הוענקו לו על ידי מעבידו. קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין. לשיטתי, המעביד הוא בעל האמצעים למנוע או למזער את הסיכון הכרוך בעבודה, ועליו לשמור על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובדיו, "אין זה סביר לצפות מעובד שיטול יוזמה להבטחת קיום אמצעי זהירות ,זוהי חובתו של המעביד להבטיח קיום שיטת עבודה בטוחה, להזהיר את העובד מסיכונים בלתי צפויים ולהדריכו כיצד עליו להבטיח את עצמו בצורה אופטימלית מפני פגיעה." (פסד שירזיאן הנ"ל). מודעות העובד לסיכון אינה פוטרת, ואין זה ראוי שתפטור, את המעביד, מקיומם של נהלי עבודה המיועדים ליתן לעובדים סביבת עבודה בטוחה.

עוד אציין, כי הנתבעים לא הביאו ראיות מטעמם. אמנם הנתבעת 2 והנתבעת 3 מצויות בהליכי פירוק, אולם לא היה כל מאמץ מהותי ומשמעותי מצד מי מהצדדים להביא לאולם ביהמ"ש את הנתבע 1, מעסיקו של התובע ומבוטחה של הנתבעת 4; הואיל וזהות האינטרסים הינה מובהקת יותר בין הנתבעים לבין עצמם, הרי שאי זימונו של הנתבע 1, אם היה בו כדי להעיב על גרסת צד כלשהו, מעיב הרבה יותר לחובת הנתבעים מאשר לחובת התובע, הרי הנתבע 1 הינו גם הנתבע וגם מי שיכול לחוב בדמי השתתפות עצמית או עלות זאת או אחרת, ולכן לא מצאתי לקבל דברי הנתבעת 4 כי אי זימונו של הנתבע 1 (התובע אף נחקר והעיד כי אינו יודע איך למצוא את הנתבע 1) גורע מגרסת התובע.

לאור כל המקובץ, מצאתי כי מעסיקיו של התובע חבים בפיצויו, בשל הפרת חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפיו, בדרך של אי אספקת הציוד הנאות המתאים לעבודה, והנחילו שיטת עבודה מסוכנת אשר מצאה ביטויה בנזקיו של התובע.

שאלת החבות (חוזה הביטוח).

העתק הפוליסות אשר נערכו בנוגע לחבות הנתבעים או מי מהם, צורף כמוצג ת/1, כאשר לפי פרק 10 לפוליסה, ישנו כיסוי ביטוחי בשאלת חבות מעבידים.

בכל הנוגע לטענה כי הנתבעים הנוספים הכשילו את בירור התביעה בשל אי מסירת דיווח (לפי הוראות סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח), ובהתאם אין כיסוי ביטוחי, מצאתי כי אין שחר לטענה, והינה סתמית וכוללנית. בכל מקרה, אני רואה בטופס 250 אשר נכלל במוצג ת/2 (תיק המוסד לביטוח לאומי) כמרפא את הקושי בהקשר זה, והטענה בהקשר זה נדחית.

בכל הנוגע לחבות המלאה ולשאלת קיזוז דמי ההשתתפות העצמית, אפנה לסעיף 69 לחוק חוזה הביטוח. לפי סעיף זה, "אירע במבוטח בביטוח אחריות אחד האירועים המפורטים להלן ולפני אירועו או לאחריו התחייב המבוטח כלפי צד שלישי בחבות המכוסה בביטוח, לא יהיו זכויותיו של המבוטח כלפי המבטח בשל אותה חבות חלק מנכסיו, אלא יעברו לצד השלישי והוא יהיה רשאי לתבוע את המבטח על פי זכויות אלה; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי."

ביהמ"ש העליון נדרש למשמעות הסיפא לסעיף 69 (א) לחוק חוזה הביטוח, במסגרת רע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח נ' מצליח, פ"ד מט (3) 265, שם נפסק

" באין פירוט בסעיף 69(א) בדבר הטענות העומדות למבטח כלפי הצד השלישי, יש לפרש את הביטוי "טענות" על-פי מטרתו של סעיף 69(א), כפי שהיא משתקפת מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, ובתוכה התקלה שחוק הבטחת תגמולי ביטוח בא לתקן. כאמור, בחוק הבטחת תגמולי ביטוח ביקש המחוקק לתקן שגגה, ולהחזיר לקדמתו את המצב המשפטי שהיה קים עשרות בשנים, ועל פיו ניתנה הגנה לניזוק שלטובתו נעשה הביטוח, בין ביטוח רכב מנועי שהוא ביטוח חובה ובין ביטוח מרצון. בעניין האחרון ראה המחוקק לנגד עיניו במיוחד ביטוח אחריות מעבידים, וביקש להבטיח כי הפיצויים שזכאי להם העובד הניזוק, קורבן רשלנותו של המעביד, לא ייאכלו על-ידי קיזוז חובות מעביד שפשט רגל או שנגדו ניתן צו פירוק. לא מצאתי בהיסטוריה החקיקתית של חוק הביטוח כל אינדיקאציה לכוונה לבטל הגנה זו ולהבחין בין ניזוק בתאונת דרכים לניזוק אחר, ובכלל זה ניזוק בתאונת עבודה. נהפוך הוא. תכליתו של חוק הביטוח, שהוא חוק צרכני, אינה מתיישבת עם הפירוש

המרחיב לביטוי "טענות". לא זו בלבד שפירוש כזה מבחין בין ניזוק לניזוק, אלא הוא גם מעניק למבטח הגנה לא מוגבלת, העולה על ההגנה הניתנת למוטב ואף לנמחה. הגם שבדברי ההסבר להצעת החוק ובדיון בהצעה בכנסת אין התייחסות ישירה לסעיף 69(א), הרי הודגש - הן בהצעת החוק והן בדיון בכנסת - כי בדיני הביטוח הקיימים ידו של המבטח שהפוליסות נערכו על-ידיו הייתה על העליונה. לעומתם, החוק החדש כולל גם הוראות כופות המגנות על המבוטח, והאיזון על פיו בין אינטרס המבטח לבין אינטרס המבוטח צודק יותר (הצעת חוק חוזה הביטוח, תשל"ו-1976, בעמ' 21; ד"כ 75(תשל"ו) 657). היקף ההגנה שניתנת לצד השלישי, כפי שגובש בפירוש שניתן בפסיקה להוראות הסטטוטוריות הקודמות, עונה על צורך חברתי, והוא משקף איזון ראוי בין הבטחת זכויותיו של הצד השלישי לבין מתן הגנה לחייב. לא מצאתי יסוד להנחה שסעיף 69(א) בא לשנות איזון זה ולהוסיף למבטח זכויות על חשבון הצד השלישי. נראה לי אפוא כי שינוי הנוסח בסעיף 69(א) לא שינה את המצב המשפטי כפי שהתגבש בהוראות החוק כפי שפורשו בפסיקה. מסקנה זו מתבקשת גם מתכליתו של סעיף 69(א) כשהיא עומדת לעצמה. מטרתה של הוראה זו היא להגן על הצד השלישי הניזוק, שלא ייפגעו זכויותיו כתוצאה מפשיטת-רגל או פירוק המבוטח. ראו א' ידין, "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ד) .162מטרה זו מושגת על-ידי ניתוק חוזה הביטוח מחיובי המבוטח שאינם נובעים מחוזה זה. פירוש שעל פיו יעמדו למבטח טענות נוספות שהיו לו כלפי המבוטח, לרבות טענות הנובעות מעיסקאות אחרות שביניהם, יסכל מטרה זו. פירוש כזה יאפשר למבטח לנכות מכספי הפיצויים חובות שחייב ו המבוטח שאין להם אחיזה בחוזה הביטוח, ובכך הוא יחתור תחת אושיותיו של סעיף 69(א). מסקנתי היא אפוא שלמערערת לא עומדות טענות קיזוז נגד המשיב."

זאת, לגבי קיזוז "חיצוני" לפוליסה, קרי, שלא ניתן יהיה לקזז מהנפגע חובות בגין דמי פוליסה, או חיובים חיצוניים אחרים. אולם מה לגבי קיזוז "פנימי" מכח אותה פוליסה? ומהו גדר החבות על פי הפוליסה?

במסגרת ע"א 602/94 קופלוביץ נ' איילון חברה לביטוח (ניתן ביום 31.12.1994),

"פשיטא היא שהזכויות העוברות לניזוק אינן יכולות להיות זכויות רבות יותר מאלה שהיו למבוטח עצמו. הבסיס לחבות חברת הביטוח הוא החוזה בינה לבין המבוטח המגולם בפוליסה ואין שום סיבה מדוע תישא חברת הביטוח באחריות כלפי הצד השלישי מעבר לחבותה החוזית, רק בשל כך שהמבוטח הפך חדל פירעון. לשון אחרת: כשם שלעניין סעיף 68 אין הניזוק רשאי לתבוע מהמבטח אלא את "תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח", כך הוא המצב לגבי "העברת זכויות" המבוטח לניזוק במקרה של חדלות פירעון. המדובר בזכויות הקיימות בידי המבוטח ולא מעבר לכך. "השתתפות עצמית" פירושה שחבות המבטח אינה לפיצוי מלוא הנזק, אלא הנזק פחות ההשתתפות העצמית. אין כאן כל שאלה של קיזוז, אלא מראש מדובר על כך שבידי המבוטח זכות שאינה שווה למלוא הנזק שהוא גרם לצד השלישי. לשון אחרת, אחריותו כלפי הניזוק מבוטחת באופן חלקי ולא מלא. כמובן שאין באמור כדי למנוע מהצד השלישי לתבוע את היתרה מהמבוטח. ואם הוא נמצא בהליכי פש"ר או פירוק, להגיש הוכחת חוב בהליכים אלה. גם מבחינת המדיניות המשפטית זו היא תוצאה ראויה."

אומר על כך י. אליאס, "דיני ביטוח, מהדורת 2016, עמ' 1300-1301, "המבטח זכאי לנכות מהסכום המשתלם לצד השלישי את דמי ההשתתפות העצמית שחייב בהם המבוטח, שכן באינסולבנטיות של המבוטח אין כדי להטיל על המבטח אחריות העולה על חבותו החוזית. רעיון זה מבוטא גם בסיפא של סעיף 69 (א) לחוק המורה כי: "טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". כלל זהה מופיע גם בסיפא של הוראת סעיף 68 לחוק, ומכאן שהאמור בסעיף 26.20 דלעיל יפה גם לכאן." עוד אפנה אל רע"א (ת"א) 29986-12-09 חיה אליהון נ' תדיראן אמפא שירות (ניתן ביום 2.2.2010).

לפיכך, מן הראוי אכן לנכות דמי השתתפות עצמית, בהיותם נובעים מתוך חוזה הביטוח הרלוונטי אשר הזכויות על פיו מומחות לנפגע מכח סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח.

טענת הנתבעת 4 הייתה כי יש לראות בשתי התאונות, שני אירועים נפרדים ובהתאם לקזז את דמי ההשתתפות העצמית פעמיים, אולם לאחר עיון במוצג ת/1, ובנסיבותיו של מקרה זה, מצאתי כי אין הצדקה לעשות כן, ויש לקזז דמי ההשתתפות העצמית פעם אחת בלבד. אני רואה באירוע השני לא כתאונה, אלא כביטוי להחמרה מכח האירוע התאונתי הראשון, או כהמשך התפתחות של מחלת מקצוע, הרואה את מכלול הדברים כאירוע אחד.

בהתאם אני רואה לנכון להורות כי מהפיצוי אשר ייפסק, יקוזזו דמי השתתפות עצמית בשיעור 7,500 ש"ח (בערכי מקור, ערכם כיום – כ – 8,500 ש"ח).

שאלת הנזק

בשאלת הנזק, יבוצע החישוב על בסיס הנכות אשר נקבעה כקשורה בקשר סיבתי עם האירועים נשוא התביעה, קרי 6.66% בהתאם לקביעת פרופ' וולפין. לא ראיתי מקום לקבוע נכות תפקודית גבוהה יותר כפי שעשה התובע בסיכומי טענותיו, מקום שמדובר בנכות צמיתה בהיקף מינורי יחסית.

כאב וסבל – לפי אמות המידה הסטנדרטיות, 25,000 ש"ח.

הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד – התובע הפסיד כחודש וחצי של עבודה בקשר עם שני האירועים, ויש לפסוק סך 12,000 ש"ח בגין הפסדי עבר. אלה לא ראיתי מקום לפסוק סכום נוסף לעבר או לעתיד, לפי חישוב אקטוארי, שיעור הנכות ומהותה, כמו גם גילו של התובע, מתאימים מאוד לפסיקת סכום גלובלי הכולל פיצוי כללי עקרוני, בשיעור של 40,000 ש"ח. אמנם התובע טען כי עבר ממעמד של "נהג ופורק סחורה" למעמד של נהג "רכב קטן", אולם לא נעלם מעיני כי לא הוכח הפסד של ממש לעתיד (או לעבר, מעבר לתקופות ההיעדרות), כאשר שכרו לאחר התאונה עלה על שכרו שלפניה. בשים לב להיות הפיצוי גלובלי, הרי שהוא לוקח בחשבון גם הפסדי פנסיה.

הוצאות ועזרת צד ג' – לא ראיתי מקום לפסוק מעבר לסכום גלובלי מינורי – הנוגע לתקופת המחלה בלבד – בסך של 2,500 ש"ח.

ניכויים: דמי פגיעה, 7,220 ש"ח (נכון ליום 14.11.2010) שהם 7,682 ש"ח בהצמדה למדד המחירים לצרכן, השתתפות עצמית בסך 7,500 ש"ח.

חישוב הנזק:

אובדן כושר השתכרות והפסדי שכר 52,000 ש"ח.

כאב וסבל25,000 ש"ח

הוצאות ועזרת צד ג'2,500 ש"ח

דמי פגיעה (ממודדים)(7,682 ש"ח)

=========

71,818 ש"ח.

הסכום כאמור – רלוונטי לנתבע 1 אשר לא הגיש כתב הגנה, לגבי הנתבעות 2 ו- 3 הרי שהן מצויות בהליכי פירוק; חבותה של הנתבעת 4 תהא לפי הסכום כאמור, ובניכוי דמי השתתפות עצמית בסך 7,500 ש"ח (בערכי קרן), כאמור לעיל.

לסכום כאמור ייוספו סכום האגרה אשר שולם, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ, ועלות שכר המומחה מטעם ביהמ"ש (החלק בו נשא התובע).

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ח, 09 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.