א' נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון

לפני תביעה לנזקי גוף שהוגשה על ידי התובע שנפגע בשטח אש, בהיותו קטין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. ביום 28.03.06 (יום שלישי בשבוע), שהה התובע יחד עם שני בני דודיו (יש מקומות שרשום שהם דודיו ויש מקומות שרשום שהם בני דודיו. בפסק הדין אכנה אותם בני דודיו), בשטח אש 309ג המכונה גם מטווח 81 (להלן: "שטח האש"). התובע היה אז קטין בן 16.5

2. התובע ובני דודיו נכנסו לשטח האש ללא קבלת אישור. התובע ובני דודיו צעדו ממקום מגוריהם, שבט XXX, הסמוך ליישוב XXX, עד למקום בו אירע האירוע.

   התובע לא ידע לומר את מסלול הליכתם ואין את המידע המדויק בדבר מסלול זה (המקום בו אירע האירוע ידוע לנתבעת).

3. מי שהוביל את התובע והקטין השני, וידע את הדרך היה בן הדוד הבגיר, מר ס' ז"ל.

4. באזור שעות הצהריים נשמע פיצוץ במקום בו שהו (להלן: "האירוע", או "האירוע נשוא התביעה"). התובע פונה כשהוא פצוע לבית חולים סורוקה ושני בני דודיו נהרגו. מר ס' א' ז"ל היה בן 21 במותו. מר נ' א' ז"ל היה בן 13 במותו.

5. הפיצוץ אירע כאשר בן דודו של התובע, מר ס' א' החזיק בידו חפץ. כאשר בהמשך התפוצץ כאשר נפל/הופל ארצה.

6. ביום האירוע הוגשה על ידי המשטרה בקשה לנתיחת שני המנוחים, והתקיים דיון בבית משפט השלום בבאר שבע (חס"מ 1005/06; חס"מ 1006/06), (להלן: "דיון בתיק החס"מ"). נציג המשפחה שנכח בדיון וטען מטעם המשפחה, מר ט' א', התנגד לנתיחת הגופות והסכים לבדיקה חיצונית בלבד. בית המשפט קבע שמאחר ונסיבות גרימת המוות ידועות באופן כללי, ואין חשש ממשי בדרגה גבוהה שהמוות נגרם בעבירה, לא תבוצע נתיחת הגופות והורה על ביצוע בדיקה חיצונית בלבד.

7. בחוות הדעת של המכון הפתולוגי בעניינו של המנוח מר ס' (הבגיר), נמצאו 6 פצעי מעבר רסיס בפנים; שני פצעי מעבר רסיס בצוואר; 4 פצעי מעבר רסיס בכתף ובבית החזה משמאל; לפחות 10 פצעי מעבר רסיס בבית החזה ובבטן מימין; 3 פצעי מעבר רסיס בגף עליון ימני; 6 פצעי מעבר רססי בגפיים התחתונות; פצעי שפשוף ודימומים תת עוריים בפנים, בבית החזה ובבטן מימין ובגפיים העליונים והתחתונים. בחוות הדעת נקבע שעל סמך בדיקה חיצונית בלבד לא ניתן לקבוע את סיבת המוות. כן נקבע שכדי לקבוע את סיבת המוות ומנגנון החבלה היה צריך לבצע נתיחה.

8. בחוות הדעת של המכון הפתולוגי בעניינו של המנוח מר נ' (קטין), נמצאו פצעי מעבר רסיסים בגוו ופצע מעבר רסיס בירך שמאל. בחוות הדעת נקבע שעל סמך בדיקה חיצונית בלבד לא ניתן לקבוע את סיבת המוות. כן נקבע שכדי לקבוע את סיבת המוות ומנגנון החבלה היה צריך לבצע נתיחה.

9. משטרת ישראל חקרה את האירוע, כאשר במהלך החקירה גבתה עדות מהתובע וכן גבתה עדות מבעלי תפקידים רלוונטיים במדינה. גם מצ"ח חקרה את האירוע.

   עובדות נוספות שאינן במחלוקת

10. שטח האש שימש בעיקר לאימונים של חיל האוויר והיה תחת אחריותו, תוך שלעיתים נדירות ולפי בקשה היה משמש אף לאימונים של יחידות קרקע. בהתאם לנהלים יחידות הקרקע חויבו בביצוע סריקת נפלים מיד עם תום האימון וכן דיווח על סילוקם אחת לחודש (כהחמרה, במקום אחת לשלושה חודשים). חיל האוויר חויב לבצע סריקה יסודית ודיווח אחת לחצי שנה, לפני חג הסוכות ופסח, זאת בשל ייחודו והלוגיסטיקה הכרוכה בכך.

11. הסריקה האחרונה שביצע חיל האוויר טרם האירוע נשוא התביעה, בהתאם לאישור החריג שקיבל, הייתה בסוף חודש ספטמבר – תחילת חודש אוקטובר, היינו כ – 6 חודשים טרם האירוע.

12. שלטונות הצבא אישרו במידת האפשר לרועי צאן בדואים להיכנס לשטח האש יחד עם מרעיהם, כאשר היה מדובר בהליך אשר התנהל באופן מסודר ע"י הגשת בקשות מתאימות, באמצעות משרד החקלאות או הסיירת הירוקה, ומתן אישור ככל שהתאפשר ע"י שלטונות הצבא.

13. בתקופה הנדונה נפסק מתן האישורים ע"י שלטונות הצבא – כאשר חלק מנציגי הנתבעת ציינו שהופסקו אישורי העיבוד ואישורי הרעיה נמשכו, וחלק ציינו שהופסקו אישורי הרעיה. בסמיכות לאירוע ניתן אישור בודד לרועה בשם יוסף זיידנה, אשר בוטל זמן קצר לאחר מכן. האישור ניתן לו ביום 01.03.06 ובוטל ביום 15.03.16. מר זיאדנה עתר לבית המשפט. הוצגה החלטה של בית המשפט בקרית גת אשר דחתה את עתירתו ביום 27.03.06 (ת/1)

14. טרם האירוע, ביום 24.03.16, יום שישי בשבוע, התרחשה פלישה המונית של בדואים, עשרות משפחות, טפם וצאנם בשל מחאה על כך שאין להם שטחי מרעה.

    פלישה זו היוותה אירוע חריג (ראה סעיף 43 לסיכומי הנתבעת).

15. ביום האירוע התקיימו בחירות לכנסת ה – 17.

     

    ניהול תיק זה

16. בתיק התקיימו 2 קדמי משפט. במהלך אחד מקדמי המשפט ניתנה הצעת פשרה על בסיס תחשיבי נזק, אולם הפשרה לא הסתייעה.

17. במהלך דיון ההוכחות העידו מטעם התביעה: התובע (תצהיר מטעמו הוגש לתיק, והלה גם נתן עדות בסמוך לאירוע). כמו כן העיד מטעמו מר א' פ', אשר שמע את הפיצוץ והגיע למקום ומצא את הנערים פצועים (תצהיר מטעמו הוגש לתיק והוא גם נתן עדות בסמוך לאירוע). התובע גם הזמין כעדים מטעמו, נציגים מטעם הנתבעת – הגב' ורד אבינועם ביטון (להלן: "גב' ביטון"), אשר שרתה בזמן האירוע כמפקדת תיאום אש ואימונים בפיקוד מרכז (נתנה עדות בסמוך לאירוע), וכן את הגב' איילת שחור (להלן: "גב' שחור"), אשר שירתה בזמן האירוע כראש מדור שטחי אז בזרוע היבשה (נתנה עדות בסמוך לאירוע).

    כבר כעת אציין שצודק התובע בטענתו לפיה מדובר בעדים שמצופה היה מהנתבעת להביאם לעדות דווקא. ואכן, כי שיפורט להלן, עדותם סייע לתובע להוכיח את תביעתו.

18. מטעם הנתבעת העידו מר רס"ן אלקנה מלכה (להלן: "מר מלכה"), אשר שירת בזמנים הרלוונטיים כקצין מטווחים חילי - בחיל האוויר (תצהיר מטעמו הוגש לתיק, והלה גם נתן עדות בסמוך לאירוע), וכן את מר הלל עזרן (להלן: "מר עזרן"), מנהל מרחב מרכז בסיירת הירוקה (תצהיר מטעמו הוגש לתיק והלה גם נתן עדות בסמוך לאירוע).

19. לאחר סיום ההוכחות הוגשו סיכומי הצדדים והם מונחים לפני.

20. הערה – לעיתים הפנתי בסיכומים לעדויות במשטרה, ויתכן כי מדובר בעדויות במצ"ח. כך או כך הכוונה לעדויות שנגבו בסמוך לאירועים.

     

    דיון והכרעה בשאלות השנויות במחלוקת

    ממה נפגע התובע?

21. התובע טוען בסיכומיו כי נפגע מנפל שהיה מונח בשטח האש. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח בדיוק מהו החפץ שהתפוצץ, ולא הוכח כי המדובר בפריט תחמושת צה"לי, וממילא לא הוכח הקשר בין החפץ ובין הנתבעת.

    לאחר עיון בכל הראיות בתיק זה אני קובעת כי התובע הרים את נטל ההוכחה להוכיח שנפגע מנפל שהיה מונח בשטח האש.

    בדיון שהתקיים בתיק החס"מ אמר נציג המשטרה את הדברים הבאים: "....הוברר כי מדובר בשלושה רועי צאן, שני קטינים ובוגר שנפצעו כתוצאה מפיצוץ של ככל הנראה נפל של פגז. רועה נוסף שנקלע למקום ושמע את הפיצוץ הגיש עזרה ראשונה וקרא לכוחות ההצלה, אשר פינו את השלושה לבית החולים סורוקה. למקום הגיעו כוחות משטרה, חבלן וכוחות נוספים ומתחקור ראשוני של העניין הוברר כי ככל הנראה אכן מדובר בנפל של פגז שהתפוצץ.." (פרו' עמ' 1 למטה). ובהמשך: "...בשלב זה יכולים להיות שני מצבים. האחד הוא שהשלושה התהלכו ובשוגג עלו על נפל של פגז. המצב השני הוא שהם יתעסקו עם אותו נפל או שיחקו אותו ומתוך רשלנות זה אירע..." (פרו' עמ' 2 שורות 12 – 14) (הדגשות שלי – הח"מ) בעקבות דברי נציג המשטרה, קבע בית המשפט בסיום הדיון בהחלטתו, שנסיבות גרימת המוות באופן כללי ידועות (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 19- 20). וראו גם מה שנכתב בפתח שתי חוות הדעת הפתולוגיות של המכון לרפואה משפטית: "נמסרו ע"י המשטרה: בתאריך 28.03.16 שלושה רועי צאן היו בשטח אש של צה"ל, ככל הנראה התעסקו עם נפל של פצצה שהתפוצץ...". התובע העיד במשטרה, פחות מחודש לאחר האירוע, ביום 18.04.06, לגבי נסיבות האירוע כדלקמן: "..אני הייתי יחד עם ס' ונ' שהם דודים שלי אני הייתי ליד הכבשים רועה אותם והם אספו עצים ואז אני התקדמתי אלהם ואז ס' הפיל את הפצצה והיא התפוצצה ואז אני לא יודע מה קרה אני התעלפתי...". מדו"ח הנתיחה של שני המנוחים עולה כי בגופם היו רסיסים, כאשר בגופו של מר ס' (מי שהחזיק את החפץ והפיל אותו, לפי עדות התובע, ולפיכך היה קרוב ביותר לחפץ שהתפוצץ), נמצאו רסיסים רבים יותר.

    טרם חקירתו מוזהר התובע כי הוא חשוד בכניסה לשטח אש ובכך שנגע והרים פצצה באופן לא זהיר: ראו נוסח האזהרה: "מודיעך כי הנך חשוד בכניסה לשטח אש מוכרז בכך אתה יחד עם אחרים נכנסתם לשטח האש מטווח 81 או שטח אש 309א ונגעתם והרמתם פצצה באופן  לא זהיר והתפוצצה וגרמה למותם של שניים ופציעתך.." (הדגשה שלי הח"מ).

    מחוות דעת מומחה שנמצאת בתיק המשטרה, מר איגור פקרמן, רפ"ק, ראש מעבדת חבלה דרום, אשר בדק פיסות מתכת ממקום הפיצוץ נקבע: "מבדיקת זירת האירוע עולה כי במקום, על גבי הסלע התפוצץ פריט תחמושת". בהמשך חוות הדעת קבע הלה כי מפאת חוסר בממצאים אין באפשרותו לזהות את סוג פריט התחמושת שהתפוצץ במקום וגרם לפגיעה. מעדות הגורמים הרלוונטיים (ראה פירוט לעיל), מאחר ומדובר בשטח רטוב יש סיכוי להימצאות נפלים בשטח. בדו"ח סיכום חקירה של יחידת מצ"ח מרכז נרשם: "..מחומר החקירה שנאסף במישור הצבאי והאזרחי עולה כי האזרחים מצאו את מותם כתוצאה מהתפוצצות נפל, עת שנכנסו לשטח האש המדובר מבלי שקיבלו אישור לכך.." (אציין כי הנתבעת מפנה בסעיף 77 סיפא לסיכום זה, ולא התנגדה להגשתו) (הדגשה שלי – הח"מ).

    מעדותו של מר מלכה במשטרה, בסמוך לאירוע הוא מציין שהנערים ככל הנראה התעסקו עם נפל שהתפוצץ, זו הייתה ההנחה הסבירה שלו בחקירתו בסמוך לאירוע (עמ' 2 לעדות שורות 2 – 3).

22. מכל האמור לעיל עולה כי כל הגורמים שבדקו את האירוע בזמן אמת, משטרה, מצ"ח, וכן נציגי הנתבעת עצמם (מר מלכה), היו בדעה כי התובע ובני דודיו נפגעו מנפל שהתפוצץ. העובדה שמדובר בנפל שהיה בשטח אש עולה גם מעדותו של התובע.

    לכל האמור אוסיף כי הוכח ששטח האש נסרק לאחרונה בסוף חודש ספטמבר – תחילת חודש אוקטובר, היינו כשישה חודשים טרם האירוע, ולפיכך סביר שבשטח היו נפלים. נציגי הנתבעת הודו שיש סיכוי להימצאות נפלים בשטח (ראה פירוט בהמשך).

    הנתבעת לא הוכיחה כי לשטח מגיעים פרטי תחמושת אחרים על ידי גורמים אחרים מלבד צה"ל, כך שההנחה המסתברת הינה שמדובר בפריט תחמושת צה"לי.

    מה היה מעשיהם של התובע ובני דודיו במקום

23. הנתבעת מרמזת בסיכומיה כי התובע ודודיו הגיעו לשטח האש על מנת לגנוב מתכות, אולם אין היא מתיימרת לטעון שהצליחה להוכיח טענה זו.

    ואכן אין כל אינדיקציה שהתובע ודודיו הגיעו לשטח האש לגנוב מתכות.

24. מהראיות שנשמעו עולה כי התובע ודודיו הגיעו לשטח האש לרעות את הצאן. בעניין זה ראה דברי המשטרה בדיון החס"מ: "...הוברר כי מדובר בשלושה רועי צאן, שני קטינים ובוגר שנפצעו כתוצאה מפיצוץ של ככל הנראה נפל של פגז..." (פרו' עמ' 1 למטה) (הדגשה שלי – הח"מ).

    ראו גם מה נכתב בפתח 2 חוות הדעת של המכון הפתולוגי, לגבי שני ההרוגים: "נמסרו ע"י המשטרה: בתאריך 28.03.16 שלושה רועי צאן היו בשטח אש של צה"ל...".

25. בעדותו של התובע במשטרה, בסמוך לאירועים נשאל התובע מדוע נכנס לשטח וענה שהיה מרעה ונכנסו הכבשים (עמ' 2 לעדות, שורות 15 – 16). בעדותו סיפר גם שהאירוע ארע את היה ליד הכבשים, כאשר הוא רעה אותם בזמן שבני דודיו אספו עצים.

    בעדותו לפני העיד כי היה עם הכבשים.

26. העובדה שמר א' פ' לא ידע לומר בעדותו במשטרה, מה מעשיהם של הנערים במקום, אין בה כדי להעלות או להוריד. הלה תיאר בעדותו ששמע פצצה והגיע למקום וראה שלושה נערים שותתי דם (ראה עמ' 1 שורה 7 לעדותו), והוא פעל לפנותם, וסביר שבנסיבות אלו לא שאל למעשיהם ולא בדק מה עשו בשטח ומדוע הם שם, אלא היה עסוק בהצלתם. נכון שמר עזרן העיד כי לא ראה כבשים במקום האירוע, אולם מעדותו כלל לא ברור באיזה שלב הגיע למקום האירוע.

27. באשר לשאלה האם התובע ובני דודיו הגיעו למקום באותו יום או יום קודם לכן, אני סבורה שאין בשאלה זו כדי להעלות או להוריד. אין בעובדה זו כדי להשפיע לכן או לכאן. לא מצאתי שזה משנה לעניין כלשהו, האם הגיעו באותו יום או יום קודם לכן.

    בעניין זה אציין רק כי ב"כ הנתבעת אמר בדיון ביום 22.06.16 כי מחומר החקירה עולה כי הנערים ישנו באזור (פרו' עמ' 1 שורה 12), ואכן בתצהיר עדותו הראשית מציין התובע כי ישנו יום קודם במקום, ונדמה לפיכך כי זה מה שהיה (נכון שבאת כוחו אמרה באותו דיון כי לא ישן שם, אולם באמור בתצהירו, מאשר התובע שכן ישן שם).

     

    הנסיבות המיוחדות ואף החריגות, ששררו באותו שבוע

28. לפי עדותה של גב' אבינועם, חצי שנה טרם האירוע ביטלה הנתבעת את אישור הכניסה לשטח אש לצורך עיבוד שטחים חקלאיים, על מנת שחיל האוויר יוכל לנצל את השטח טוב יותר. סמוך לאירוע נשוא התביעה התקבלה בקשה לאישור כניסה לעיבוד השטח אשר אושרה, ואז החל מבול של פניות, ובהמשך הפלישה המאסיבית לשטח (גב' אבינועם העידה שנתנה את האישור לחקלאי תוך התייעצות עם הסיירת הירוקה, כאשר מר עזרן סבר שהאישור ניתן בטעות).

29. ההימצאות של עשרות רבות של בדואים, לרבות ילדים, הייתה ידועה לגורמים שונים בנתבעת כבר החל מיום שישי בשבוע (שקדם לפציעתו של התובע). מר עזרן העיד בסעיף 5 לתצהירו: "ביום שישי בצהריים קיבלתי דיווח על פלישה המונית של בדואים, עשרות משפחו, טפם וצונם". מר מלכה העיד בחקירתו הנגדית כי ידע על הימצאות בדואים רבים בשטח האש באזור יום שישי או מוצא"ש שקדמו לאירוע (פרו' עמ' 64 שורה 35).

    גב' אבינועם העידה כי נודע לה ביום ראשון שיש כניסה מאסיבית של עדרים (פרו' עמ' 28 שורות 27 – 28).

    גב' שחור העידה כי מאז יום שישי התחילה נדידה לתוך שטח האש, גב' שחור העידה כי באותה תקופה היו המון שנכנסו ללא אישור (פרו' עמ' 41 שורות 1 – 2).

30. הנתבעת בסיכומיה מודה כי מדובר היה באירוע חריג.

    הנתבעת בסיכומיה מציינת כי דובר על פלישה המונית אשר מנתה עשרות משפחות של בדואים ומאות ראשי צאן וכי דובר באירוע חריג (ראה סעיף 43 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת בסיכומיה מציינת כי מדובר במשפחת על טפם וצאנם (ראה עמ' 3 לסיכומי הנתבעת למעלה).

    העדים, נציגי הנתבעת, ציינו אכן במהלך חקירתם כי דובר באירוע חריג. ראו עדות גב' ביטון: "...לשאלתך אני חושבת שזה היה חריג" (פרו' עמ' 28 שורה 27). וראו בהמשך: "...ולכן הפלישה שבשטח שלי הייתה אירוע חריג" (פרו' עמ' 32 שורה 20 – 21).

    גב' שחור העידה כי: "...אני זוכרת שזה היה אירוע משמעותי..." (עמ' 42 שורה 13). מר מלכה העיד כי הוא לא זוכר פלישה מאסיבית כזו בעבר (פרו' עמ' 65 שורות 13 – 14).

31. התובע העיד בחקירתו כי: "..אני משיב שהיו הרבה כבשים באזור. רוב הכבשים של הבדואים היו באזור הזה...." (פרו' עמ' 16 שורות 6 –7).

32. מר א' פ' אשר הגיע למקום האירוע עם הישמע הפיצוץ וראה את הנערים פצועים, העיד במשטרה בסמוך לאירוע. בעדותו ציין כי לאחר מספר דקות הגיעו מס' רואי צאן שהיו באיזור וגם שמעו את הפיצוץ (ראה שורות 3 – 10 לעדותו במשטרה). בתצהיר עדות הראשית העיד כי במועד האירוע ראה בשטח עשרות אולי מאות של משפחות בדואים ועשרות אלפי ראשי צאן (ראה סעיף 2(ד) לתצהירו).

33. בעדותו של התובע בבית המשפט ציין: "...לשאלת ביהמ"ש מי אמר לאן הולכים, כי אמרת שלא הכרת, אני אומר שהמשפחה שיוצאת יש רק דרך אחת, הלכנו בדרך הזאת..." (עמ' 13 שורות 3 – 4), (הדגשה שלי – הח"מ), כלומר, מדובר במקום שהמשפחה נהגה ללכת אליו לרעות את הצאן.

    מר א' פ' העיד בתצהירו כי כל שנה בתקופת האביב הבדואים מהשבטים בנגב עולים צפונה עם הצאן ורואים את הצאן שלהם בשטח האש (ראה סעיף 2(ג) לתצהירו).

     

    האם התובע ידע כי מדובר בשטח אש / האם ידע כי נכנס ללא אישור

34. בעדותו במשטרה ציין התובע כי ידע שמדובר בשטח אש. במקום אחד בעדותו ציין כי כמעט כולם נמצאים בשטח אש בלי אישור, אולם בהמשך ציין שלא יודע אם יש להם אישור לשהות במקום. "ש. מי הביא אותך לשטח הזה? ת. כמעט כולם נמצאים בשטח אש בלי אישור אני אבא שלי.." (עמ' 1 לעדות שורות 3 – 4).

    וראו עדותו בהמשך: "ש. יש לכם אישור לשהות בשטח הזה? ת. אני לא יודע.." (עמ' 2 לעדות שורות 11 – 12).

    גם בחקירתו הנגדית שנשאל האם ביקש אישור להגיע לאזור לפני כן מהצבא – ענה שאינו יודע (פרו' עמ' 10 שורות 11 – 12). וראה תשובתו לשאלה נוספת בעניין זה: "ש. אתה יודע שלפעמים יש אזורים של שטחי אש וצריך לבקש אישור נכון? ת. אני לא יודע אם יש אישורים או לא, זאת הפעם הראשונה שאני יוצא. לשאלת ביהמ"ש כן הייתי בבית ספר" (פרו' עמ' 13 שורות 14 – 15) (הדגשה שלי – הח"מ).

35. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי אף פעם לא הלך שם וכי זו הייתה הפעם הראשונה (כך גם ענה בתשובות לשאלון), כן העיד כי לא ידע שזה שטח אש וכי לפני שהלך לשם ידע שיש שם כל שנה בדואים באזור (עמ' 9 שורות 31 – 33). וראו בעניין זה עדותו של מר עזרן: "בעונת האביב זו העונה של המרעה האיכותי ירוק טעם מפברואר עד אפריל" (פרו' עמ' 48 שורה 34).

36. מעדותו של מר עזרן עלה כי חודשים אלו הם החודשים בהם מתבקשים הכי הרבה אישורי כניסה לשטח האש. כן עלה כי הנתבעת נהגה לתת מידי שנה אישורי רעייה לבדואים.

    ראו בעניין זה תצהיר עדות ראשית של מר א' פ': "במשך שנים מאז שאני זוכר את עצמי, כל שנה בתקופת האביב (חודשים 5 – 2) הבדואים מהשבטים בנגב (ובהם גם השבט שלי) עולים צפונה עם הצאן, ורועים את הצאן שלהם בשטח זה באישור המדינה. אני בעצמי רעיתי שם צאן שנים רבות עם משפחתי" (סעיף 2(ג) לתצהירו) (הדגשה שלי – הח"מ). וראו חקירתו הנגדית בה ציין כי השבט קיבל אישורים (פרו' עמ' 16 שורות 30 – 35).

37. כפי שפורט לעיל באותו שבוע היו בדואים רבים שרעו את הצאן באותו אזור. ראו בעניין זה הפירוט לעיל וכן ראו עדות התובע בחקירתו הנגדית: "ת.... כשהולכים לשם, כל המשפחה הולכת לשם... ש. כשאתה אומר המשפחה כוונתך לכל שבט XXX?

    ת. בזמן האביב כל השבטים יוצאים.

    ש. אני שואל אם המשפחה זה כל שבט XXX?

    ת. מי שיש לו כבשים הולך מי שאין לו לא הולך (פרו' מ' 10 שורות 23 – 32).

    וראו בהמשך: "ש. כשהייתי שם ראית עוד רואה צאן, אתה יודע אם היה להם אישור אם לאו?

    ת. היה מלא כבשים. לא שאלתי אותם...לשאלת ביהמ"ש הם בין לבין ראה עוד רואים אני אומר שהיה מלא. היו הרבה" (פרו' עמ' 13 שורות 26 – 18).

    ובהמשך: "לשאלת ביהמ"ש כשהלכתם בדרך עד שהגעתם ראיתם אנשים עם כבשים במקום שבו התמקמתם קרוב לאוהל: אני משיב שהיו הרבה כבשים באזור. רוב הכבשים של הבדואים היו באזור.." (פרו' עמ' 16 שורות 6 – 7).

    וראו גם עדותו של מר א' פ' במשטרה, לפיה לאחר כמה דקות הגיעו מס' רועים שהיו באיזור וגם שמעו את הפיצוץ (עמ' 1 שורות 9 – 10), עובדה התומכת ומחזקת את עדות התובע שהיו הרבה רועי צאן באזור. ראו גם עדותו של מר א' פ' בבית המשפט לפיה היו המון מאהלים בשטח במועד הפיצוץ, אשר היו קרובים למקום (פרו' עמ' 17 שורות 25 – 26).

38. הוכח כי הנתבעת נהגה לתת במשך שנים אישורי רעייה לבדואים לשטח האש, בחודשי האביב. ראו עדותה של גב' ביטון: "ש. לעניין שטח אש 309 בכלל ו – 309ג בפרט את היית נותנת אישור לרעיה" ת. כן". (פרו' עמ' 20 שורות 9 – 10).

    מר עזרן העיד כי חצי שנה קודם לאירוע עצרו את אישורי הרעייה לרועים, אך גב' ביטון שהייתה אחראית על מתן אישורי רעיה (פרו' עמ' 25 למטה, עמ' 26 למעלה), העידה שעצרו רק את אישורי העיבוד לחקלאים ולא את אישורי הרעיה. כך או כך לא מצאתי חשיבות להכריע מי מבין השניים צודק (כאשר אציין רק שההחלטה בבית המשפט בעניין עתירת החקלאי (ת/1), תומכת בטענה שעצרו אישורי עיבוד ולא אישורי רעיה), שכן, התקופה הרלוונטית לרעיה הייתה תקופת האביב, וכל העדים מטעם הנתבעת ציינו שהנתבעת נהגה לתת אישורי רעייה לתקופות האביב כל שנה באופן תדיר.

39. מכל האמור לעיל עולה כי מדובר בשטח שהתובע הגיע אליו פעם ראשונה בחייו, התובע שהיה אז קטין הובל לשם על ידי בן דודו, הבגיר. מדובר בשטח שהמשפחה נוהגת ללכת אליו כל שנה, באותה תקופה בשנה, כאשר הנתבעת נוהגת לתת באותן תקופות אישורי רעייה.

    מכאן שגם אם טענות הנתבעת יתקבלו ויקבע כי התובע ידע כי מדובר בשטח אש, אזי הוכח כי התובע שהיה אז קטין, לא ידע שהוא מצוי בשטח ללא אישור, או ששהייה בו ללא אישור מהווה בעיה כלשהי.

    משפחתו של התובע ומשפחות נוספות היו נוהגים ללכת לאותו מקום במשך שנים, באותה תקופה בשנה, והנתבעת הייתה נותנת להם אישורים ללכת לשם.

40. לכך אוסיף כי הוכח שבזמן בו נכנס התובע לשטח והיה מצוי בו, היו במקום המוני אנשים, רועי צאן, בדואים, עם טפם וצאנם והתובע פגש ו/או ראה אנשים רועי צאן בדרך, כך שלא היה לתובע בסיס לחשד ששהייתו בשטח אסורה. התובע הלך למקום בהובלת בן דודו, לרעות את הצאן, כפי שהלכו בדואים רבים נוספים באותם ימים. לא דובר ב"התגנבות יחידים" של התובע ושני בני דודיו.

41. כפי שיפורט להלן, הוכח כי בדרכו של התובע ממקום מגוריו למקום האירוע, התובע לא פגש בשלטים המתריעים על כך שהכניסה אסורה, דבר שמשליך על קביעתי לעיל, לפיה לא ידע ולא יכול היה לדעת שיש פסול בהגעתו ושהייתו בשטח.

42. בעניין זה מקובלים עליה דבריו של התובע בסיכומים מטעמו: ".התובע היה במועד הארוע דנן קטין בדווואי אשר נשלח לרעות את הצאן כחלק מאורחות חייהם של הבדואים כפי הנהוג וכפי המקובל משך שנים רבות בתקופת האביב עת העשב צומח. התובע הובל ע"י דודו המנוח ס' שהיה בגיר והכיר את הדרך, התובע הגיע לשטח האש בפעם הראשונה בחייו ולא שאל שאלות אלא פשוט הלך עם הצאן לאן שהובל..." (סעיף 8 (ד) (ה)).

     

     

    סריקת נפלים

43. לפי עדותה של גב' ביטון, חיל האוויר נהג לטוס מעל השטח ולהטיל פצצות. גב' ביטון הגדירה את שטח האש כשטח אש רטוב (פרו' עמ' 20, שורה 26, שורה 34). גם גב' שחור ציינה שהשטח מוגדר שטח רטוב ומדובר בשטח שמשמש לאימונים בירי אש חיה (פרו' עמ' 35 שורות 19 – 20).

44. אין מחלוקת כי חיל האוויר, אשר היה המשתמש העיקרי בשטח האש, וקיבל אישור מיוחד לסרוק את השטח פעמיים בשנה (במקום בסיום כל אימון). הסיבה לכך הוסברה על ידי מר מלכה: "...אי אפשר שהטייס יחזור לבסיס ואז יחזור לחפש נפלים.." (פרו' עמ' 64 שורות 18 – 19).

45. התובע טוען כי הנתבעת שגתה במתן היתר סריקה חריג, מסוכן, ובלתי מתקבל על הדעת, בהתעלמה מהיות השטח שטח אשר רטוב, סבוך, עצום ופרוץ מכל הכיוונים, הממוקם במקום מרכזי ומטויל. הנתבעת טוענת כי אין כל פסול באישור שניתן לחיל האוויר בשל ייחודו והלוגיסטיקה הכרוכה בדבר. כמו כן מבחינת נפלים מדובר בשטח אש בטוח יחסית. עקב היקף שטחי האש לא ניתן להבטיח כי אלו יהיו נקיים לחלוטין מנפלים, אך יחד עם זאת הוכח כי הנתבעת עושה ככל שניתן ע"מ לצמצם קיומם של נפלים בשטח האש.

46. אין אני מוצאת רשלנות בהיתר המיוחד שניתן לחיל האוויר, אולם, כפי שיפורט להלן, העובדה שניתן לחיל האוויר אישור חריג, העובדה שהסריקה הקודמת נעשתה כ – 6 חודשים לפני האירוע – הינה אחת מהעובדות שהביאו אותי למסקנה שהנתבעת התרשלה כאשר לא פעלה לפינוי הבדואים מהשטח – או להזהירם (והכל יפורט להלן).

47. כל העדים כולם העידו שישי סיכוי להימצאות נפלים בשטח. מר מלכה, קצין המטווחים בחיל האוויר, אישר בעדותו: "...לשאלתך אם יש סיכוי שיהיה נפל במטווח אני עונה שיש סיכוי..." (עמ' 64 שורה 33).

    גב' ביטון, האחראית על השטח, העידה שיש סיכון להימצאות נפלים בשטח (פרו' עמ' 33 שורות 32 – 33).

48. גב' אבינועם אשר זומנה כאמור לעדות מטעם התובע, רשמה מייל בזמן אמת (אשר היה מצוי בתיק המשטרה, ראה עמ' 37 לתיק המוצגים), סמוך לכניסתה לתפקיד, בו ביקשה להתריע על כך שחיל האוויר מבצע סריקות רק פעמיים בשנה (פרו' עמ' 27 שורה 11 - 20). וראו לשון המייל: "...שלום לכם. שבוע שעבר התגלה מצבור פגזים ע"י אזרח בתוך ש"א 308ג (הידוע בכינוי מטווח 81)...בפנייה שלנו לח"א טענו אלו כי הם מבצעים סריקת נפלים פעמיים בשנה בלבד לפני חג הפסח וחג הסוכות. לפי טענתם הדבר אושר ע"י רע"ן בטיחות במבק"א יבשה. הדבר נראה תמוה, בעיקר לאור העובדה כי מדובר על שטח מטוייל (ללא אישור כמובן), הנמצא במרכז הארץ, כאשר בשטח אין נוכחות צבאית קרקעית ואף לא שילוט (ח"א טוען שכל הזמן נגנב השילוט ע"י גנבי ברזל). אבקש הנחייתכם לאור הדברים שהועלו כאן..." (הדגשה שלי – הח"מ).

49. התובע טוען שהנתבעת כשלה לצרף את גרף האימונים בשטח האש, כאשר מדובר במסמך שבשליטתה של הנתבעת, אשר לתובע אין גישה אליו ואשר יכול היה לשפוך אור באשר לאינטנסיביות האימונים. דומה אולם כי גם ללא גרף זה ניתן לקבוע כי מאחר ומדובר בשטח אש בו מתבצעים אימונים ומאחר ונסרק חצי שנה טרם האירוע – יש סיכוי להימצאות נפלים בשטח.

    לכך אוסיף כי מעדותה של גב' שחור עולה כי הייתה הפסקה במתן אישורים חצי שנה טרם האירוע מכיוון שיתכן שהיו אימונים מאסיביים בגרף. כלומר, מי שהייתה בתפקיד רלוונטי – ראש מדור שטחי אש בזרוע היבשה – מציינת שזו כנראה הייתה הסיבה (פרו' עמ' 35 שורות 23 – 25; פרו' עמ' 36 שורה 7). לפי עדותה של גב' אבינועם, חצי שנה טרם האירוע ביטלה הנתבעת את אישור הכניסה לשטח אש לצורך עיבוד שטחים חקלאיים, על מנת שחיל האוויר יוכל לנצל את השטח טוב.

50. אין מחלוקת שהסריקה האחרונה שביצע חיל האוויר טרם האירוע נשוא התביעה, בהתאם לאישור החריג שקיבל, הייתה בסוף חודש ספטמבר – תחילת חודש אוקטובר, היינו כ – 6 חודשים טרם האירוע.

51. לאור העובדה שמדובר בשטח רטוב, לאור האישור החריג שניתן לחיל האוויר לסרוק רק פעמיים בשנה, לאור העובדה שהסריקה האחרונה נעשתה כחצי שנה טרם האירוע – אני קובעת כי השטח היה מסוכן והייתה סבירות שימצאו בו נפלים, במועד האירוע נשוא התביעה.

     

    מה עשתה הנתבעת כאשר ידעה אודות הכניסה ההמונית לשטח והאם עשתה די

52. התובע טוען כי הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים כדי לפנותו, אחר שידעה ידיעה ברורה על הימצאותו בשטח האש. התובע מסכים שלא ידעה על הימצאותו הספציפית, אולם ידעה על הימצאות המוני בדואים בשטח האש, רועי צאן, והוא ביניהם.

    הנתבעת טוענת כי דובר במקרה מורכב, שדרש הידברות, מדובר היה בהרבה אנשים, מדובר היה בתקופה מורכבת – לפני בחירות. הנתבעת טוענת כי הגורמים הרלוונטיים עשו ככל שניתן במסגרת סמכויותיהם על מנת לפנות את ההמונים (ראה סעיף 39 לסיכומי הנתבעת).

53. מכל העדויות של נציגי הנתבעת בתפקידים הרלוונטיים, אשר העידו לפני, עולה שהנתבעת ידעה על פלישת ההמונים על השטח. ראו עדותו של מר עזרן: "ש. מה היא פלישה המונית? ת. כשמה כן היא. פלישה של עשרות ומאות אנשים עם צאן, ילדים, אנשים.." (פרו' עמ' 49 שורות 25 – 27).

54. מהעדויות שנשמעו ומהראיות שהונחו לפני אני קובעת כי טרם מועד האירוע בעצם לא נעשה דבר על מנת לפנות את הבדואים מהשטח וגם לא נעשה דבר על מנת להזהיר אותם מקיומם של נפלים בשטח.

    מה שעלה מעדויות הצדדים הוא שהם הודיעו האחד לשני – הצבא הודיע לסיירת הירוקה; הסיירת הירוקה הודיעה למשטרה (שלא באמצעות תלונה מסודרת, אלא טלפונית); הסיירת הירוקה הודיעה לחיל האוויר (כך זה היה או בסדר אחר), – אולם אף אחד לא עשה דבר.

55. העדים מטעם הנתבעת העידו כי מי שמקבל אישור רעיה חותם על כתב אזהרה והתחייבות שבו מפורט שהוא לא אמור לגעת בחפצים חשודים (ראה למשל עדות גב' ביטון, פרו' עמ' 27 שורות 24 – 26). גב' ביטון העידה שנכון שאותם אנשים שפלשו לא הוזהרו שכל האחריות עליהם ושלא יגעו בכלום (פרו' עמ' 33 שורות 30 – 32).

56. גב' שחור העידה שכאשר נותנים אישורי רעיה – מבצעים סריקת נפלים. כן העידה שהסריקה ניתנת לאחר מתן האישור לפני שהאזרח נכנס (פרו' עמ' 36 שורות 19 – 24).

    מר עזרן בתצהירו מציין שכאשר מכניסים לשטח רעייה מבוקרת זה נעשה לאחר שמבצעים סריקת נפלים (סעיף 4 לתצהיר). כאשר גב' שחור נשאלה האם הייתה נותנת אישור לאזרח להיכנס לשטח האש מבלי שבוצעה שם סריקה ובוצעו אימונים – ענתה בשלילה (פרו' עמ' 37 שורות 9 – 10).

    במקרה דנן, בגלל שהכניסה הייתה ללא אישורים לא נעשתה סריקה טרם הכניסה (ולהזכיר, הסריקה האחרונה הייתה לפני חצי שנה).

    כאשר גב' שחור נשאלה: "אם לא מבוצעות סריקות וניתן אישור לאזרחים להכנס, מדובר בסכנת חיים? ותשובתה הייתה" ת. כן. אבל מבוצעות הסריקות" (הדגשה של – הח"מ). בכך נפלה גב' שחור לכלל טעות. בענייננו כלל לא בוצעה סריקה כי הכניסה הייתה ללא אישור. בענייננו הוכח כי הסריקה הקודמת לפני חצי שנה. משמע – הייתה סכנת חיים לאזרחים.

57. גב' ביטון אישרה שהיא זו שהייתה אחראית על הקצאת השטח, מעקב אחר סילוק נפלים, אישור כניסת אזרחים לשטח לכל מטרה, מעקב אחר מה שקורה בשטח כמו פלישה של לא מורשים לשטח (פרו' עמ' 21 שורות 6 – 20). גב' ביטון (בשם משפחתה הקודם אבינועם), ציינה בעדותה במשטרה כי מי שהיה אחראי על פינוי השטח מאזרחים היה הסיירת הירוקה (ראה עמ' 3 לחקירתה, שורות 11 – 12).

    גב' ביטון העידה שידעה על האירוע החל מיום א' וכי עצרו את האימונים. כן העידה שמר עזרן דיבר עם המשטרה אולם המשטרה הייתה עסוקה (פרו' עמ' 28 שורות 17 – 28). גב' ביטון העידה לגבי הסיירת הירוקה כי: "..הפעולה הראשונה זה הפסקת אימונים והסיירת נכנסת לשטח בנסיון להוציא אותם ולא מצליחה. הלל יסביר את זה. אני מאמינה שהסתובבו עם מגאפונים..." (פרו' עמ' 34 למעלה) (הדגשה שלי – הח"מ). מר עזרן מהסיירת הירוקה - אותה סיירת ירוקה אליה הפנתה גב' ביטון את האצבע ככזו שאמורה הייתה לפנות את הבדואים - העיד אף הוא שלא נעשה בעצם כלום טרם האירוע. הסיירת הירוקה ואף אחד אחר לא הסתובב עם מגאפונים להזהיר את השוהים בשטח.

    גב' ביטון העידה כי אם זה היה קורה בשטח של יחידה קרקעית אפשר היה להוציא חיילים של יחידה כזו לעצור את הפלישה (פרו' עמ' 34 שורות 13 – 14). אין חולק כי לא הגיעו חיילים לשטח על מנת לפנות את האנשים ששהו בשטח האש. לשאלת בית המשפט לגבי הטלת כרוזים מהאוויר ציינה שלא הוטלו כרוזים מהאוויר ושתהליך כזה של הטלת כרוז לוקח יומיים (פרו' עמ' 34 שורות 12 – 13).

58. מר מלכה, שהיה כאמור קצין מטווחים בזמנים הרלוונטיים אישר בעדותו כי עברו מספר ימים מאז שידע על הפלישה ועד מועד הפיצוץ, וכי לא עשה באותם ימים כלום (פר' עמ' 65 שורה 1). הלה העיד כי היו בקשר עם הסיירת הירוקה, והם היו מבחינתם הגורם בשטח לניהול האירוע (פרו' עמ' 65 שורה 2).

59. גב' שחור העידה כי פנו לסיירת הירוקה כדי שיחלקו שם צווי התרעה ופינוי (עמ' 41 שורה 16). גב' שחור העידה ש: "..אם אני לא טועה הקפיצו חיילים לשטח. לא בוודאות.." (פרו' עמ' 42 שורה 13). בהמשך טענה כי גייסו יחידות שיעזרו בפינוי, אולם לא זכרה מתי גייסו (פרו' עמ' 43 שורות 33 – 34).

    כפי שפורט לעיל הנתבעת לא הוכיחה ואף איננה טוענת זאת בסיכומיה – שהוקפצו חיילים לשטח לפנות את ההמונים. גב' שחור העידה כי ידעו שהמשטרה לא תסתכל עליהם בגלל הבחירות.

    מעדותה במשטרה של גב' שחור עולה כי הגורמים הרלוונטיים ידעו שצריך לנקוט פעולה לפנות האנשים משטח האש אולם עד האירוע הם התלבטו מה לעשות ולא עשו דבר: "..מאז יום שישי לפני האחרון, התחילה נדידה לתוך שטח האש למרות שהשופט לא נתן אישור. כל השישי שבת דיברנו מה נעשה, בגלל הבחירות ידענו שהמשטרה לא תסתכל עלינו, יום האדמה היה גורם למהומות. ביום שני לפני האירוע הייתי בשטח לראות מה המצב שם והם התיישבו בכדי לראות מה הצבא יעשה. יום שלישי בבוקר אמרנו נחלק צווי פינוי....ביום שלישי אמרנו נחלק צווי התרעה, ביום שלישי בצהריים צלצלו אלי ואמרו לי שיש הרוג..." (הדגשה שלי – הח"מ), (עמ' 1 שורות 15 – הסוף). כפי שיפורט להלן צווי הפינוי חולקו לאחר האירוע ולא לפני האירוע. כלומר טרם האירוע, הם רק התלבטו מה לעשות.

    גב' שחור העידה בחקירתה הנגדית שניסו לפנות את השוהים בשטח. שנשאלה מי ניסה לפנות אותם, ענתה כי הפעילה את הסיירת הירוקה (פרו' עמ' 42 שורות 28 – 29). כמפורט להלן, הסיירת הירוקה לא עשתה כמעט כלום לפני האירוע נשוא התביעה כדי לפנות את האנשים.

60. כל הגורמים הרלוונטיים העידו כי הסיירת הירוקה הינה גוף שממומן על ידי מספר משרדים, בין היתר על ידי משרד הביטחון ויש לו סמכויות מטעם משרד הביטחון לפנות אזרחים, לשמור ולפקח על שטחי האש (ראה למשל עדות גב' שחור, פרו' עמ' 44 שורות 7 – 8) (ראה סעיף 2 לתצהירו של מר עזרן) (ראה עמ' 1 למעלה לעדותו של מר עזרן במשטרה). גב' שחור וגב' ביטון הפנו לכך שהסיירת הירוקה היא זו שהייתה צריכה לפנות את האנשים.

    מר עזרן הודה כי האחריות שלו היא לפנות את מי שנכנס לשטח אש (פרו' עמ' 55 למטה). מר עזרן, פקח הסיירת הירוקה, העיד בעצם שחוץ מלדבר עם הצבא על מנת שלא יתאמנו ולדבר עם המשטרה שיסייעו, ולדבר עם מי שארגן את הפלישה מקרב הבדואים, לא עשה כלום. הלה העיד שנציגי המשטרה ציינו כי הדבר הוא סמוך לבחירות ויש קושי להקצות כוחות (סעיף 5 לתצהירו). בחקירתו טען כי רק דיבר וכי לא היה לו מה לעשות חוץ מלדבר. "ש. חוץ מלדבר איתם מה עשית? ת. דיברתי עם הצבא ודיברתי עם המשטרה. חוץ מלדבר לא עשיתי כלום. באותו זמן לא היה לי מה לעשות חוץ מלדבר" (פרו' עמ' 50 שורה 15 – 17).

    כמפורט לעיל גב' ביטון ציינה כי היא מאמינה שהסתובבו אם מגאפונים – אולם התברר כי לא הסתובבו עם מגאפונים (ראו עדות מר עזרן שלא הסתובבו עם מגאפונים, פרו' עמ' 51 שורות11-12).

    גב' שחור ציינה שכנראה הוקפצו חיילים לסייע בפינוי, אולם לא הוכח שהוקפצו חיילים לפנות האנשים עוד טרם האירוע והנתבעת אף לא טוענת זאת בסיכומיה. מתצהירו של מר עזרן עולה כי ההתרעות המאסיביות לבדואים חולקו רק לאחר האירוע נשוא התביעה. מר עזרן צירוף לתצהירו התרעות שחולקו. מעיון בהתרעות עולה כי טרם האירוע נשוא התביעה חולקו 4 התרעות, כאשר יום למחרת האירוע נשוא התביעה, חולקו ביום אחד 60 התרעות.

    מר עזרן טוען כי יתכן והיו עוד התרעות שאבדו, אולם עובדה שמצא את כל ההתרעות שחולקו יום לאחר האירוע, האם סביר שדווקא את אלו שחולקו טרם האירוע לא מצא? לכך אוסיף כי מעדותה של גב' שחור במשטרה עלה כי טרם האירוע נשוא התביעה הייתה רק כוונה לחלק התרעות. הדבר גם עולה מעדותו של מר עזרן במשטרה. מר עזרן מציין בעדותו במשטרה כי לאחר שעדכן את הגורמים בצה"ל על הפלישה נאמר לסיירת לחלק התרעות (עמ' 1 שורות 11 – 12 לעדותו במשטרה). על אף האמור מר עזרן מציין בעדותו במשטרה שההתרעות חולקו רק לאחר האירוע (עדותו ניתנה ביום 29.06.17 והוא מציין שההתרעות חולקו באותו יום החל בשעה 06:00 בבוקר).

    מר עזרן סבר שחלוקת ההתרעות אינה כזו משמעותית, אבל אני סבורה שהיא בהחלט משמעותית.

61. כל הגורמים העידו שהמשטרה הייתה אמורה לסייע בפינוי אולם תלונה מסודרת למשטרה הוגשה רק למחרת האירוע.

62. וכעת אסכם. מה ידעה הנתבעת בזמן הרלוונטי? מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת ידעה:

    • הנתבעת ידעה שיש פלישה המונית של אנשים וטף.

    • הנתבעת ידעה שהסריקה האחרונה בוצעה לפני חצי שנה.

    • הנתבעת ידעה שחיל האוויר מתאמן במקום באש חיה.

    • הנתבעת ידעה שיש סיכוי להימצאות נפלים במקום.

    • הנתבעת ידעה שהבדואים נכנסו ללא אישור ולפיכך לא הוזהרו לא לגעת בנפלים.

63. גב' אבינועם בחקירתה במשטרה, נחקרה על הפיצוץ נשוא התביעה ובעניין זה ציינה: "...נושא הפלישה למקום הוא הבעיה, יתכן וזה לא היה קורה אם זה היה נמנע.." (ראו עמ' 3 לעדות שורות 15 – 16).

    כלומר הנתבעת הייתה מודעת לסיכונים שבשטח האש, הנתבעת הייתה מודעת שנעשתה סריקה לפני חצי שנה, הנתבעת הייתה מודעת שלא נעשתה סריקה לפני שנכנסו כל אותם המוני אדם, הנתבעת ידעה שהם לא חתמו על אישורים לפיהם הם מודעים לסכנות במקום - כיצד אם כן ישבה ולא עשתה דבר כאשר המוני אדם בצירוף ילדים רכים בשנים נמצאים בשטח האש??

64. מר עזרן העיד שיש פקח אחד שאחראי על השטח וכי שיטת העבודה של הסיירת שיש אירוע באים ומסייעים אחד לשני, ויכולים לבוא כל ה – 40 פקחים של הסיירת כדי לעזור (פרו' עמ' 51 שורות 6 – 9).

65. מר עזרן העיד כי הם דאגו בעקבות כניסת האנשים (פרו' עמ' 57 שורות 18 – 19), גב' שחור העידה שלא הייתה רגועה כי זה אנשים שנכנסים לשטח אש שאסור להם להיכנס אליו בלי אישור, וכי אי אפשר להיות רגועים במצב כזה (פרו' עמ' 42 שורות 7 – 9).

66. בית המשפט מודע לכך שדובר באירוע מורכב והדבר עולה מהעדויות. בית המשפט גם מזהיר את עצמו שמדובר היום לכאורה ב"חוכמה בדיעבד". על אף כל האמור אני סבורה שהעובדה שלא נעשה דבר במשך מספר ימים, בנסיבות שפורטו לעיל, מהווה רשלנות.

    ניתן היה לחלק את אותן 62 התרעות טרם האירוע ולא לאחריו. ניתן היה לכנס את כל אותם 40 פקחים ממחוזות אחרים ולעבור ולחלק התרעות; ניתן היה שמספר פקחים יעברו שם עם רכב שטח במגאפון ולהזהיר את האנשים לא לגעת בנפלים; מאחר והמשטרה ציינה שלא יכלה לסייע – ניתן היה להביא יחידה קרקעית למקום, על מנת לעזור בפינוי; ניתן היה לחלק כרוזים מהאוויר המזהירים מנפלים. מהתמונה שנגלתה לעיני עלה כי כולם דאגו וכולם דיברו אחד עם השני, אבל במשך מספר ימים, כאשר מדובר בשטח מסוכן, בו מצויים בין היתר קטינים – לא נעשה בעצם דבר.

67. כאשר מדובר באירוע מורכב ניתן היה להבין אם הנתבעת הייתה נוהגת בדרך פעולה כזו ולא אחרת, אולם לא ניתן להבין ולקבל מצב בו הנתבעת יושבת בעצם בחוסר מעש מוחלט.

     

    השילוט שהיה / לא היה במקום

68. התובע טוען כי הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים למניעת כניסתו לשטח האש. התובע טוען כי הנתבעת לא פעלה לפי הנהלים שלה עצמה, כאשר הניחה שילוט בכניסות מרכזיות בלבד ולא הניחה שילוט בתוך השלט במקומות בולטים. בכך התרשלה הנתבעת שכן הוכח כי השטח דנן פרוץ מכל הכיוונים ומי שנכנסים לרעות את הצאן לא נכנסים בדרכים ראשיות. התובע טוען עוד שלא צורף ניהול השילוט הרלוונטי למועד האירוע. העדר שילוט מתאים בשטח בו מבצעים אימונים בירי חי בצירוף התדירות הנמוכה של סריקת השטח – מהווה רשלנות של הנתבעת.

    הנתבעת טוענת כי היה שילוט בשלוש שפות, במקומות בולטים ובכניסות לשטח וכי הנתבעת עשתה כל שניתן בעניין זה, כאשר פעלה לחידוש השלטים ולתחזוקתם דרך קבע. הנתבעת מילאה אחר הנהלים והוכיחה קיומו של נוהל ופעולה על פיו.

69. מר מלכה העיד כי בנוהל הרלוונטי בעניין שטחי אש, אשר היה בתוקף בזמנים הרלוונטיים, הנוהל דיבר על שילוט במקומות בולטים ובדרכי גישה (פרו' עמ' 62 שורות 4 – 9). על אף האמור הוכח כי לא היה שילוט בתוך השטח - גם לא במקומות בולטים. ראו עדותו של מר מלכה: "...אין שילוט בתוך השטח. אין בתוך השטח שום שלט.." (פרו' עמ' 61 שורה 2). ראה עדות גב' שחור: "ש. כשהיית בשטח יש שילוט בתוך השטח? ת. לא. יש מסביב..." (פרו' עמ' 39 שורות 23 – 24).

    מר מלכה העיד שפירש את הנוהל להציב שילוט במקומות בולטים – כמחייב אותו במקומות בולטים בהיקף השטח ולא בתוכו, כאשר מקום בולט לשיטתו הינו כניסה מרכזית יותר מהשאר (עמ' 62 שורה 10 – 14).

70. הוכח כי הוצבו שלטים בכניסות ראשיות/עיקריות לשטח. הוכח כי הוצבו שלטים מבטונדות, המהווים שלטים יקרים יותר, ולא גניבים כמו שלטים מברזל.

    הוכח גם כי מדובר בשטח ענקי שניתן להיכנס אליו מכל מיני מקומות, לאו דווקא מכניסות ראשיות – עיקריות. מר א' פ' העיד כי מדובר בשטח ענק שיש לו המון כניסות. אין לו כניסה מיוחדת, אפשר להכנס אליו מכל הכיוונים (פרו' עמ' 17 שורות 5 – 9), בתוך השטח אין שלטים. הלה העיד עוד שכאשר מגיעים עם עדר כבשים לא הולכים בכביש מסומן אלא בשטח פתוח (פרו' עמ' 17 שורות 13 - 15). גב' ביטון אישרה שמדובר בשטח ענקי (פרו' עמ' 30 שורה 27).

71. נציגי הנתבעת שפעלו בתפקידים רלוונטיים בזמן הרלוונטי לא ידעו לומר כמה שלטים והיכן בדיוק הם היו. גב' אבינועם העידה: "...שאני יודעת שהיו אבל לא יודעת כמה ואיפה בדיוק. אמור להיות לחיל האוויר מפה שם מצוינים השלטים..." (פרו' עמ' 30 שורות 1 – 3). מר מלכה העיד: "אין לי שום מסמך שמראה איפה השילוט הוצב..." (פרו' עמ' 59 שורה 21). מר מלכה שהעיד ששמו שילוט – בטונדה, בכל כניסה לשטח שהייתה אז, לא ידע לומר כמה כניסות ראשיות יש לשטח, לא זכר מה מספר הבטונדות שהונחו ולא ידע לומר מה היה המרחק בין כל שלט ושלט. גב' שחור העידה: "..האם אני יודעת להגיד כמה שלטים היו בשטח ואיפוא בדיוק אני אומרת שלא..." (פרו' עמ' 40 שורה 21 – 22).

72. בנסיבות אלו כאשר העד מר מלכה לא ידע להגיד כמה כניסות היו וכמה שלטים היו, והעיד כי לא היו שלטים בתוך השלט, לא מצאתי לנכון לקבל את עדותו לפיה הסבירות שמישהו יכנס לשטח בלי לעבור מתישהו דרך שילוט מאוד נמוכה.

73. כמפורט לעיל התובע הובל על ידי בן דודו הגדול יותר (פרו' עמ' 13 שורות 4 – 5), ואינו ידוע לשחזר מאיזה דרך בדיוק הלכו. שני הצדדים מסכימים כי מדובר בצעידה של כ – 7 – 9 שעות לערך. התובע אולם העיד כי לא צעדו בדרכים סלולות אלא צעדו בתוך השטח.

74. התובע העיד בתצהירו (סעיף 3(ג)) וכן בחקירתו הנגדית כי לא ראה שלטים (פרו' עמ' 12 שורות 26 – 29).

75. לאור העובדה שהוכח על ידי הנתבעת כי שלטים הוצבו בכניסות ראשיות לשטח, לאור העובדה שהוכח שניתן היה להיכנס לשטח ממקומות רבים, ולאו דווקא מכניסות ראשיות – עדותו של התובע לפיה לא ראה בכלל שלטים הגיונית וסבירה בעיני.

    בעניין זה ראו תשובותיו של מר מלכה בחקירתו הנגדית: "...מטייל סביר שמטייל מנקודה א' ל – ב' בקו ישר, יש סיכוי כלשהו שלא יראה שלט..." (פרו' עמ' 62 שורות 30 – 31). ראו גם תשובתו של מר עזרן לשאלה בחקירה נגדית: "...לשאלת בית המשפט האם מישהו יכול להכנס ולא לראות אני אומר שאם לא יכנס מהדרכים הראשיות הוא יכול להכנס ולא לראות..."

    גב' ביטון שהייתה אחראית על השטח אישרה בחקירתה הנגדית כי נער רועה צאן יכול להיכנס בשטח מדרך שאין בה שילוט (פרו' עמ' 29 שורות 15 – 16).

76. גם הנתבעת בסיכומיה מקבלת שיתכן שהתובע כלל לא פגש בדרכו שלטים המתריעים שהכניסה אסורה: "...כך שלמעשה התובע מגיע לתוך שטח האש בשעות הלילה המאוחרות ולא מן הנמנע שזו הסיבה כי לא ראה את שלטי האזהרה" (עמ' 8 לסיכומים למעלה), (ההדגשה במקור). בעניין זה ראו תשובותיו של מר מלכה בחקירתו הנגדית: "...בחושך לא יראו שלטים כאלה..." (עמ' 60 שורה 36). ראו בהשלמה עדות התובע לפיה הגיע לשטח בחושך (פרו' עמ' 9 שורות 24 – 30).

77. כפי שפורט לעיל, התובע צעד אחר דוד בגיר ממנו לרעות את הכבשים, למקום אליו הלכו כולם. ככל והיו בדרכו שלטים היה בכך כדי להעמיד אותו ואת בני דודיו על הסכנות בשטח.

     

    האם עומדת לנתבעת ההגנה הקבועה בסיף 37א לפקודת הנזיקין

78. בסעיף 37א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שכותרתו "אחריות כלפי מסיג גבול בשטח צבאי" נקבע כדלקמן: "(א) האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 בשל מצבו של שטח צבאי, תחזוקתו או תיקונו או בשל השימוש בו, לא תחול כלפי מי שנכנס לאותו שטח כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה ושהאחראי לאותו שטח, או הפועל מטעמו במקום הכניסה, ידע על הימצאותו של הנכנס באותו שטח בשעה שנגרם הנזק" (בסעיף (ב) לאותו סעיף, ישנה ההגדרה של "שטח צבאי". בסעיף (ג) לאותו סעיף נרשם כי הסעיף יחול בתקופה בה קיים במדינה מצב חירום בתוקף אכרזה לפי חוק סדרי השלטון והמשפט).

    המדובר בתנאים מצטברים וכעת אבחן האם הוכחו.

79. מהראיות לפני עולה כי התובע ודודיו נכנסו לשטח האש במטרה לרעות את הצאן.

    פעולה זו אינה מהווה עבירה. לכן, אני קובעת כי התובע עמד בתנאי הראשון שבסעיף 37א לפקודת הנזיקין, כיוון שנכנס לשטח בתום לב ושלא כדי לבצע עבירה או עוולה. אין בכך שעצם הכניסה לשטח אש ללא רישיון מהווה עבירה כדי לפטור את המדינה מאחריותה, כיוון שעל פי לשון הסעיף, יש צורך בכניסה בכוונה לבצע עבירה לאחר הכניסה (ראה: ת"א (חי') 713/77 נעאמנה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים), (להלן: "פרשת נעאמנה").

80. כעת יש לבחון האם התקיים התנאי השני שבסעיף 37א לפקודה?

    ראשית אציין כי בפסק דין ע"א 33482-05-13 (מחוזי – ב"ש), מדינת ישראל נ' עלי אבו גלידאן (פורסם במאגרים משפטיים), (על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון והערעור נדחה), נקבע כי תנאי לתחולת הוראות הסעיף הינה קיומם של סממנים חיצוניים של תפיסת השטח כגון גידור או שילוט (סעיף 11 לפסק הדין). תנאי זה התקיים ולפיכך יש לדון בתחולתו של סעיף זה.

81. התובע טוען כי הנתבעת ידעה ידיעה ברורה בפועל על הימצאותו של התובע בשטח האש במועד האירוע. התובע טוען כי ענייננו חריג ומיוחד בעניין יסוד זה ואין לו אח ורע בפסיקה.

    טענה זו של התובע נטענה מאז ראשית ההליכים בתיק זה. ראה בעניין זה סעיף 7 (ח) לכתב התביעה: "לא דאגה לפינוי השטח מרועי צאן באופן יעיל בפרט בעת שנודע לה על כניסת רועי צאן לשטח..". ראו גם דברי ב"כ התובע בקדם המשפט הראשון שהתקיים בתיק זה: "...אבל עולה אמת אחת ברורה והיא שהמדינה ידעה ידיעה ברורה, מוחשית ואין עליה חולק במקרה זה שהשבט של מרשי, שבט א' מיום שישי, בשטח האש, ועוד לפני. אין בזה חולק וזה עניין משמעותי וקריטי. השופט ברקאי באבו גלידאן קיבלה את הערעור כולו בשל העובדה שהמדינה לא ידעה. כאן יש לנו פקח, בסיירת הירוקה שמעיד באופן ברור שהוא ראה את הפלישה ההמונית, ואני אסביר למה הם "ישנו" כפי שחברי הגדיר, והתריע על כך. אולם באותה העת התרחשו הבחירות ולכן זה נאמר במפורש בתיק המשטרה לדעתי על ידי ראש מדור שטחי אש והיא לא יכולה הייתה לעשות דבר..". (פרו' עמ' 2 למעלה).

82. הנתבעת טוענת שאין קשר בין התובע והפלישה ההמונית ההפגנתית והתובע לא טרח להזכיר זאת בשום מקום. התובע הגיע ביום שני, ללא קשר אליהם, כאשר הוא מובל על ידי בן דודו. לא ניתן לשיטתה לקשור את הידיעה על קיומה של פלישה מחאתית לידיעה קונקרטית אודות הימצאותו של התובע בשטח האש. מה גם שהתובע הגיע מס' ימים לאחר הפלישה וללא קשר אליה.

    הנתבעת טוענת כי נהגה לתת אישורים לשטחי אש כאשר מי שקיבל אישור כזה היה חותם על כתב אזהרה והתחייבות. האפשרות של הנתבעת לדעת על הימצאות אדם בשטח הינה רק אם הוא ביקש וקיבל אישור ספציפי.

    הנתבעת טוענת כי הידיעה הנדרשת על פי הפסיקה היא ידיעה קונקרטית ולא קונסטרוקטיבית. תנאי סעיף 37א מחייבים ידיעה קונקרטית לגבי התובע הספציפי. אומנם בית המשפט העליון בעניין "עלי אבו גלידאן", טרם נדרש לסוגיה זו, אך נראה כי הנימוקים לידיעה קונקרטית הינם איתנים.

83. במחלוקת שבין הצדדים אני קובעת כי למדינה לא עומדת ההגנה הקבועה בסעיף זה שכן הוכח כי המדינה ידעה על פלישה המונית של בדואים על צאנם וטפם מאז יום שישי. הגם שהמדינה לא ידעה ספציפית על התובע, היא ידעה שבדואים, רועי צאן, נמצאים בהמוניהם בשטח, וידיעה זו מספקת, כאשר התובע אף הוא היה רועה צאן שהגיע לשטח באביב לרעות את העדרים. בנסיבות הספציפיות בתיק זה אשר שתוארו לעיל, אין בעובדה שלא ידעה על כניסתו של התובע הספציפי שלפנינו – כדי לפטור אותה מאחריות.

84. בפסק הדין בעניין "עלי אבו גלידאן", כב' השופטת ברקאי אליה הצטרפה כב' השופטת דברת, ציינו כי אינן נכנסות לשאלה האם נדרשת לצורך סעיף זה ידיעה בפועל או די בידיעה קונסטרוקטיבית (כב' השופט ואגו סבר בדעת מיעוט כי נדרשת ידיעה בפועל על אותו תא שטח אליו נכנס התובע ועל המועד בו שהה שם).

    בפסק הדין שם נקבע כי בנסיבות שהוכחו שם, כאשר השטח אליו נכנס התובע שם היה שטח מצרר – שטח ממוקש וקטן בתוך שטח האש (ראה גם סעיף 3 לפסק הדין בבית משפט קמא), - אליו הכניסה אסורה בתכלית האיסור בכל ימות השבוע וימות השנה, כאשר לא ניתן לגבי שטח זה היתר כניסה כלל ועיקר – ובנסיבות בהן הוכח קיומו של שילוט האוסר הכניסה לשטח המצרר, ובהעדר מחלוקת כי התובע לא ביקש וגם לא קיבל היתר כניסה לשטח המצרר – יש לקבוע כי לא התקיים התנאי המסייג את הפטור מאחריות.

    בית המשפט הבדיל את אותו שטח המצרר משטח האש, כאשר לגבי שטח האש הוכח כי תושבי האזור נוהגים להיכנס אליו לצורכי מרעה צאנם, כאשר בימות סוף השבוע אפילו אין צורך בתיאום כניסה לשטח מראש. לגבי אותו שטח המצרר בו אירע האירוע הוכח, שהכניסה לשם אסורה תמיד ולא מתקבלים אישורים להיכנס לשם.

85. בעניינו, שלא כמו במקרה "אבו גלידאן" שם דובר בשטח שבו הכניסה אסורה בתכלית האיסור בכל ימות השבוע וימות השנה, דובר בשטח שכן היו ניתנים בו אישורי כניסה, כאשר בעבר ניתנו אישורים וכאשר הבדואים נהגו להגיע לשטח זה למרעה הצאן באביב כל שנה באביב, באישור הנתבעת; בענייננו, שלא כמו במקרה "אבו גלידאן", ידעה המדינה על פלישה המונית של בדואים רועי צאן לשטח; בעניינו שלא כמו במקרה "אבו גלידאן", הוכח כי המדינה לא שמה שילוט במקומות בולטים בתוך השטח בניגוד לנוהל; בעניינו שלא כמו במקרה "אבו גלידאן" שם הוכח שהתובע נכנס בדרך ראשית מסומנת בה היה שלט, הוכח הפוך, היינו שהתובע נכנס לרעות צאן, ולא ראה שלטים בדרכו; כאשר לכל האמור לעיל מצטרפת העובדה שהתובע בענייננו הינו קטין אשר הובל לשטח על ידי דודו שלא כמו בעניין ""אבו גלידאן", שם היה התובע בן 31 ביום האירוע.

86. וראו קביעת בית המשפט שם: "...ראשית, הוכח בנסיבות דנן, כעולה מעדותו של המשיב וחברו הנהג, כי השניים נסעו בכלי רכב, בו נהג חברו של המשיב, בדרכים מסומנות ולא היו אלה נסיבות של רועה צאן בשטח פתוח..." (הדגשה שלי הח"מ) (עמ' 9 לפסק הדין, למעלה). בעניינו כן היו אלו נסיבות של רועה צאן בשטח פתוח.

87. וראו קביעת בית המשפט שם: "..מכאן, אין לומר כי המערערות כשלו בסימון שטח המצרר. בפן העובדתי נמצא כי המשיב ירד מכלי הרכב שנעצר על הדרך המובילה לשטח המצרר ותוך התעלמות מן השליטו שעמד לנגד עיניו לרבות תלולית העפר המוגבהת מעל פני השטח, נכנס לשטח המצרר, שם נפגע. לא היו אלה נסיבות של כניסה לשטח מצרר משטח פתוח בלתי מסומן..." (הדגשה שלי – הח"מ) (סיפת סעיף 13 לפסק הדין). בעניינו הוכח שהתובע לא ראה כלל שלטים. בעניינו כן היו אלה נסיבות של כניסה לשטח אש משטח פתוח שרובו בלתי מסומן (מסומנות רק כניסות ראשיות/עיקריות).

     

    אשר על כן, אין בסעיף 37א לפקודת הנזיקין כדי לשחרר את הנתבעת מחבותה כלפי התובע. לפיכך יש אפוא צורך לבחון האם חבה המדינה באחריות לנזק על פי עוולת הרשלנות.

     

88. דומה שאין חולק שקיימת חובת זהירות מושגית כלפי מסיגי גבול, ויש לבחון האם חלה חובה קונקרטית. בע"פ 186/80 זיו יערי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), שעסק בערעור על הרשעה של נהגי רכבת בגין דריסת אדם שעמד על הפסים, דן בית המשפט בין היתר בחובות הזהירות כלפי מסיגי גבול, וקבע שם כדלקמן: "......האם עשויים להתקיים יחסי שכנות, על פי הוראת סעיף 36 לפקודה, כלפי מסיג גבול שנוכחותו אינה ידועה? נראה לי כי הגישה אשר צריכה להדריך אותנו היא כי עקרונית אכן קיימת חובת זהירות אף כלפי מסיג גבול.... באשר לחובת הזהירות הקונקרטית קבע בית המשפט כדלקמן: הקביעה העקרונית כי מכוח שיקולים של מדיניות משפטית, סוג מסויים של מזיקים צריך לקחת בחשבון, כעלול להפגע, סוג מסויים של ניזוקים, בגין ביצוע פעולות מסויימות הגורמות נזק מסוג מסויים, היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לאחריות על פי סעיף 36 לפקודה. כבר ראינו כי סעיף 36 לפקודת הנזיקין מתנה את קיום החובה "כל אימת שאדם סביר היה צריך באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של הדברים להפגע".....הוא הדין ביחסים שבין תופס לבין מסיג גבול. עקרונית צריך תופס לקחת בחשבון הימצאות של מסיג הגבול, אך יתכן הדבר כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, חובה כזו אינה קיימת, שכן המזיק לא צריך היה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, לצפות לנוכחותו של מסיג הגבול. היותו של הניזוק מסיג גבול, אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול חובת הזהירות כלפיו....אכן, תנאי הכרחי לקיומה של חובת זהירות הוא כי המזיק, כאדם סביר, יכל היה, כענין פיסי טכני, לצפות לנוכחותו של הניזוק..".

89. מכל האמור לעיל עולה כי במקרה דנן הופרה גם חובת הזהירות הקונקרטית, כאשר לאור הסכנה שנבעה מאישור סריקת הנפלים החריג, וממועד הסריקה האחרונה – היה על הנתבעת לפעול לפנות האנשים ולהזהירם מפני נפלים – אולם לא נעשה על ידה דבר.

     

    האם יש מקום להעביר את נטל ההוכחה על כתפי התובעת לפי סעיף 41 לפקודה

    1. התובע טוען שיש מקום להעביר את נטל ההוכחה מכוח סעיף 41 לפקודה.

    2. הנתבעת טוענת כי לא התקיים ולו תנאי אחד הקבוע בסעיף זה.

    3. אני סבורה שהצדק עם הנתבעת שכן נכון למועד מתן פסק הדין, הוא המועד הקובע לצורך בחינת התקיימות תנאיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אין בפנינו "עמימות עובדתית". בנסיבות אלה אין מקום לפנות להוראות סעיף 41 לפקודה.

        

       האם יש מקום להעביר את נטל ההוכחה על כתפי התובעת לפי סעיף 38 לפקודה

    4. התובע טוען שיש מקום להעביר את נטל ההוכחה על כתפי התובעת לפי סעיף 38. לטענתו אין מחלוקת כי נפל הוא דבר מסוכן. כמו כן שטח האש מצוי באחריות המדינה. יש לקבוע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה שנקטה אמצעי זהירות כלשהם.

       הנתבעת טוענת כי לא הוכיח שהמדובר בפריט תחמושת צה"לי ולכן אין מקום להעביר את נטל ההוכחה לכתפיה. כן היא טוענת כי הוכח שהחפץ לא "נעזב" באופן רשלני וכי הנתבעת נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים על מנת להזהיר מפני הסכנה הטמונה בשטח האש.

    5. בת"א 22497-09-12 בעניין גו'מעה מעאבדה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.02.15), (פורסם במאגרים משפטיים), (על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הערעור נדחה). (להלן: "עניין ג'ומעה מעאבדה"), דן בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט גד גדעון), בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לבנם המנוח של התובעים, אשר נהרג כתוצאה מפיצוץ נפל פגז.

       בפסק דינו מתייחס בית המשפט הנכבד לע"א 2303/11, ומאמץ את מה שנקבע שם לגבי נטל ההוכחה בעניין רימון, גם לעניין נפל: "....הצדדים נחלקו בעניין נטל ההוכחה.... שני הצדדים אזכרו בהרחבה בסיכומים לעניין זה , את פסק דינו של בית המשפט העליון הנכבד בע"א 2303/11, מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' לוטפי חסן עואודה (ניתן ביום 24.6.14), העוסק בין היתר, בשאלת תחולת ההוראה האמורה, ביחס לרימון יד צה"לי, אשר יצא, ככל הנראה, מחזקת צה"ל, הושלך אל עבר המון במסגרת אירוע דתי, וגרם למותם של שלושה בני אדם, ולפציעת רבים אחרים. נקבע בפסק דינם של רוב חברי ההרכב, אשר דחו את ערעורה של המדינה (כב' השופטים א. חיות ונ. הנדל), כי נטל ההוכחה אכן הועבר בנסיבות העניין, אל כתפי המדינה, וזו היתה גם הנחת המוצא לדיון, בדעת המיעוט (כב' הש' צ. זילברטל). באותו עניין נקבע בדעת הרוב, כי המדינה לא הרימה את הנטל להוכיח, כי לא התרשלה, ביחס לשמירה על רימוני היד שברשותה, ובהם הרימון אשר גרם לנזק.

       בעניין העברת הנטל - להבדיל משאלת ההתרשלות לגופה - אין לסברתי הבדל ממשי, בין נפל הפגז אשר התפוצצותו גרמה למות המנוח, באירוע בו עוסקת התביעה שלפנינו, ובין רימון היד, בו התמקד הדיון בע"א 2303/11 האמור לעיל. זאת, באין חולק על אירוע הנזק, כאשר בשני המקרים מדובר בחפצים מסוכנים, אשר הנתבעת היתה בעליהם, ולא הוכח, כי הבעלות בהם הועברה או נשללה, עובר לאירוע (ולעניין זה, בין היתר, ע"א 2303/11 האמור, בס' 4 לפסק דינו של כב' הש' הנדל)..... 

       ביחס לסוגיית הקשר הסיבתי, סברו רוב חברי ההרכב, כב' השופטים הנדל וזילברטל, כי אין הנטל עובר אל שכם הנתבע, מכח הוראת סעיף 38 לפקודה, וכי על התובע להוכיח קיומו, גם כאשר מועבר הנטל, לעניין ההתרשלות. זאת, בניגוד לדעת כב' הש' חיות, לפיה בהתקיים התנאים האמורים בסעיף 38 לפקודה, קמה גם חזקה, בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי, בין ההתרשלות והנזק.  מכאן, שהועבר אל הנתבעת הנטל להוכיח, כי לא התרשלה...".

    6. בעניינו לפיכך עובר נטל ההוכחה על כתפי הנתבעת, כאשר באשר לסוגית הקשר הסיבתי – הוכיח התובע את התרשלות הנתבעת ואת הקשר בינה לבין הנזק שנגרם לו.

        

        

       האם יש לנכות לתובע אשם תורם

    7. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי אשם תורם מלא לנזקו של התובע רובץ לפתחו של בן הדוד. כמו כן היא טוענת שיש להטיל על התובע אשם תורם שכן ספק רב אם הייתה זו הפעם הראשונה של התובע בשטח האש המדובר, וספק רב מתעורר באשר לאי ידיעתו של התובע כי מדובר בשטח אש, או כי מדובר בשטח שדרוש אישור כדי להיכנס אליו. התובע טוען בסיכומיו כי אין כל מקום להטיל על התובע אשם תורם, כאשר מדובר בקטין, שלא ביצע פעולה אסורה ואין לו גם אשם מוסרי. התובע הובל על ידי דודו למקום ולא ידע שאסור לו לשהות שם.

    8. בעניין זה אציין כי לא ניתן להטיל על התובע אשם תורם בשל התנהגותו של בן דודו.

       באשר לשאלה אם יש להטיל על התובע אשם תורם בשל התנהגותו אציין כי לתובע לא מיוחסת הרמת הנפל או התעסקות אתו, מי שהרים את הנפל היה בן הדוד.

       כמפורט לעיל, קבעתי שהתובע לא היה מודע לאיסור השהייה בשטח, כמפורט לעיל קבעתי שיש לקבל את עדות התובע לפיה לא נתקל בשלטים בשטח. כמפורט לעיל קבעתי כי התובע לא ידע שמגיע למקום ללא אישור, כאשר הימצאות מאות רועי צאן חיזקה סברתו זו. בנסיבות אלו אני קובעת כי אין מקום להטיל על התובע רשלנות תורמת.

        

       האם בן דודו של התובע מר ס' ז"ל ניתק בפעולתו, הרמת הנפל והפלתו, את הקשר הסיבתי

    9. הנתבעת טוענת כי הרמת והפלת הפצצה על ידי מר ס' המנוח מנתקת את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת של הנתבעת לבין האירוע נשוא התביעה. התובע מתנגד לטענה זו.

       אני דוחה טענה זו של הנתבעת שכן הפעולה של מר ס' לא הייתה כזו שאינה צפויה, בהינתן האפשרות לקיומם של נפלים בשטח. בנסיבות אלו אין בפעולותיו של בן הדוד ס' ז"ל כדי לנתק הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לבין נזקיו של התובע.

        

       התייחסות לטענות נוספות של הצדדים בעניין שאלת החבות

    10. הנתבעת טוענת שהתובעים היו צריכים להביא לעדות את מר ט' א' שציין בדיון בתיק החס"מ שהילדים הדליקו מדורה ואז היה הפיצוץ. בעניין זה אציין כי עיון בהודעת אותו מר א' במשטרה (עדות מיום האירוע), מעלה כי הלה לא היה עד לאירוע, וגם לא הגיע ישר לאחר האירוע לשטח האש, כך שעדותו הינה עדות שמיעה, ולא היה בה כדי לתרום לבירור האמת בתיק זה.

    11. הנתבעת טוענת כי התובע גרם לנזק ראייתי בשעה שלא ניתנו הסכמות לנתיחת גופות הדודים (שניהם אחים), בעניין זה אציין כי ההחלטה לגבי נתיחת גופות הדודים הייתה החלטה של אביהם (ראו נוכחות מר ס.א., אביהם של שני המנוחים, בדיון בתיק החס"מ), ולא ניתן לייחס לתובע את הנזק הראייתי שנגרם לנתבעת ככל ונגרם לה נזק כזה. לכך אוסיף כמפורט לעיל, שדומה שיש די ראיות לקבוע כי התובע נפגע מנפל שהתפוצץ ולכן דומה לכאורה שלא נגרם לנתבעת כל נזק ראייתי כתוצאה מסירוב לבצע הנתיחה. סביר גם להניח כי הנתיחה, לו בוצעה, הייתה מתמקדת במנגנון המוות ולא בסוג הפצצה שרסיסיה נמצאו בגופות המנוחים.

    12. הנתבעת טוענת כי בתי המשפט דחו פעם אחר פעם תביעות מסוג דומה, אולם ישנם מספר פסקי דין שקיבלו תביעות דומות. בעניין זה ראה ת.א. 233/75 (מחוזי – ב"ש), בן שטרית אורי (הנרי), נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו); ת.א. 794/90 (שלום - חדרה) איברהים נסאר סולימאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו); ת.א. 1547/98 (מחוזי – ירושלים), בני – עודה ג'מאל לואי נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (פורסם בנבו) (למען הזהירות אציין כי מדובר בתיקים ישנים ולא ניתן היה לראות אם הוגש/לא הוגש ערעור על פסק הדין). כך או כך, העובדה שתביעות אחרות נדחות, לא אומרת שלא ניתן אף פעם לקבל תביעה בגין התפוצצות נפל בשטח אש, וכל תיק ונסיבותיו.

        בעניין תיק "בן שטרית אורי", אבקש להפנות למה שנקבע שם: "..העובדה כי שטח שכזה זוכה לביקור של חולית סילוק פצצות, שתפקידה לנקותו ולפנותו מנפלים וחלקי תחמושת אחרים שלא התפוצצו או התפוצצו אך בחלקם, אחת ל – 3 – 4 חודשים בלבד, וכתוצאה מכך נותרים בשטח, במשך שבועות וחודשים ארוכים, נפלים וחלקי תחמושת כאלה – מהווה ללא ספק מחדל רשלני חמור מצד הנתבעת...".

    13. הנתבעת טוענת טענת שיהוי וכן נטען כי נגרם לה נזק בגין אותו שיהוי, אולם הטענה נטענה באופן כללי בלבד כאשר לא הוכח אילו מסמכים / עדויות, נמנע מהנתבעת להביא בפני בית המשפט, בגין אותו שיהוי, ולכן אני דוחה טענה זו. לכך אוסיף כי בסעיף 5 לכתב ההגנה טוענת כי לאחר האירוע בוצעה חקירה מקיפה ויסודית.

    14. אין בידי לקבל טענות התובע לרשלנות הנתבעת במתן אישורי רעיה/עצירת האישורים בסמוך לאירוע, כאשר הדבר לא הוברר דיו. כלומר, לא הובררו עד תומן הסיבות לשלילת האישורים וכאשר שני הצדדים לא התמקדו בנושא זה דיו, במהלך הבאת הראיות.

         

        דיון בשאלת הנזק

    15. התובע הגיש חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר עמיר קורנגרין, אורטופד מנתח, לפיה נותרו לו 15% נכות אורטופדית וכן 10% נכות בגין צלקות.

        הנתבעת הגישה חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר ליאור דיין, מומחה לאורטופדיה, לפיה נותרו לתובע 0 אחוזי נכות אורטופדית ו – 10% נכות בגין צלקות.

        בתאריך 01.11.16 הודיעו הצדדים לבית המשפט על הסכמה לפיה נכותו הצמיתה המוסכמת של התובע היא: בגין הפגיעה במרפק שמאל – 8% נכות.

        בגין הצלקות בגוף – 10% נכות.

        לפיכך סה"כ נכותו המשוקללת הרפואית המוסכמת הינה – 17%.

    16. נתונים רלוונטיים:

        • האירוע אירע ביום 28.03.06.

          • התובע יליד 06.08.89, בן 16.5 בזמן האירוע, בן 29 כיום.

          • התובע אושפז לאחר התאונה בבית החולים במשך 19 יום.

          • התובע נפגע מרסיסים בחזה, בטן, אגן וירכיים. לתובע נגרמו פצעים חודרים. כמו כן לתובע נגרם שבר פתוח של המרפק השמאלי. התובע נותח בבית החולים והשבר קובע על ידי פלטה וברגים. הפצעים של התובע עברו הטריה, שטיפה, הוצאת הרסיסים וסגירה.

          • המומחה מטעם התובע קבע לתובע נכות זמנית של 100% למשך חודשיים ו – 50% למשך חודשיים נוספים. המומחה מטעם הנתבעת לא מתייחס לנכויות הזמניות, אולם לאור הפגיעה ממנה סבל התובע, כפי שעולה מחוות הדעת ומהמסמכים הרפואיים שהוצגו לפני, אני מקבלת את קביעת המומחה מטעם התובע בדבר הנכויות הזמניות מהן סבל התובע.

          • התובע נעדר השכלה.

          • התובע לא עבד טרם התאונה.

          • לאחר התאונה עבד התובע בעבודות זמניות תקופות קצרות בלבד (הוצגו לעבר סה"כ 5 תלושים). בעבודה אחת השתכר ברוטו, סך ממוצע של כ – 6,242 ₪ נכון לשנת 2010 ובעבודה אחרת השתכר ברוטו, סך של 2,851 ש"ח (כאשר צורף תלוש של חודש מלא אחד בלבד).

    17. קביעת הנכות התפקודית: התובע טוען כי נכותו הרפואית כולה הינה תפקודית, גם הנכות בגין הצלקות. התובע טוען כי לאחר האירוע עבד בעבודות זמניות (מיני מרקט "אבוקסיס שם טוב איתן", עובד ניקיון ב"בורקס הבלאקן"), אולם לא הצליח להתמיד בכל עבודה שהיא, בשל מגבלותיו. הנתבעת טוענת כי נכותו של התובע אינה תפקודית. המומחה מטעם הנתבעת ציין כי בניגוד לטענת התובע קיימים סממנים ברורים וחיצוניים שהנ"ל עובד בעבודת כפיים. בנסיבות אלו כושר השתכרותו של התובע לא נפגע. ככל שבית המשפט יקבע בכל זאת כי התובע נפגע פגיעה תפקודית יש להעמיד אותה על לא יותר מ - 5%

        בעניין זה אציין שכאשר מדובר בניזוקים קטינים, הרי שבהעדר אינדיקציות סותרות, יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית, לפי שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך, באשר הנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים, עם זאת, כאשר מדובר בצלקות, בדרך כלל קבעה הפסיקה כי אין מקום לקבוע כי הפגיעה התפקודית זהה לנכות הרפואית, שכן צלקות בעיקרן אינן פוגעות ביכולת ההשתכרות של הניזוק.

        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה שיש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 10%, כאשר לקחתי בחשבון את מלוא נכותו האורטופדית וחלק קטן מנכותו בגין הצלקת. בעניין הנכות האורטופדית אזי אין מקום להפחתה כלשהי שכן נכות אורטופדית היא נכות תפקודית וודאי כאשר מדובר בקטינים. לכך אוסיף כי המומחה מטעם התובע מציין שידו הדומיננטית היא יד שמאל ואילו המומחה מטעם הנתבעת מציין שידו הדומיננטית היא יד ימין, אולם במהלך חקירתו הנגדית עמד התובע על כך שידו הדומיננטית הינה יד שמאל (פרו' עמ' 14 שורה 9). לגבי הנכות בגין הצלקות - לא מצאתי שמלוא הנכות בגין הצלקות היא תפקודית, אולם מאחר שחלק מהצלקות רגישות (ראה למשל הצלקת באזור הפלטות), סברתי שיש לכך השלכה תפקודית. התובע בתצהירו ציין שסובל מכאבים באזור הפלטה ביד שמאל, בעדותו ציין שאם מישהו נוגע בו ופוגע בפלטינה מדובר בכאבים קשים (פרו' עמ' 15 שורה 20, שורה 16) (לגבי רגישות הצלקות ראה פירוט נוסף בדיון בעניין רכיב "כאב וסבל"). בתצהירו ציין התובע שסובל מכאבים בשינויי מזג אוויר. מומחה התובע מציין כי חלק מהצלקות הינן מכערות. לכך אוסיף כי בהעדר השכלה, יכולת ההשתכרות של התובע מבוססת על יכולותיו הגופניות

        בעניין הקביעה לפיה חלק מנכות בגין צלקת מהווה נכות תפקודית ראה למשל ת"א (קריות) 969-10-13 - סו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים), (ניתן ביום 10.06.18), שם נקבע כדלקמן: "...מעיון בחוו"ד המומחים של הצדדים, עולה כי נכות האורתופדית שנקבעה לתובע בעלת משמעות תפקודית מלאה (הגבלת תנועות לפי חוות הדעת של שני הצדדים) וכי ביחס לנכות הפלסטית יש בה ממד תפקודי שכן מדובר על פי מומחה התובע בצלקת מכאיבה ומכוערת ומומחה הנתבעת לא התייחס אליה כלל. עם זאת אין לקבוע כי הנכות הפלסטית במלואה היא נכות תפקודית. לסיכום נקודה זו אני סבור כי הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור 25% .." (הדגשה שלי – הח"מ).

        (ראה גם 20732-10-15 פלונית נ' קשדן בע"מ (פורסם במאגרים משפטיים), גם שם קבע בית המשפט שחלק מהנכות בגין צלקת הינה בעלת משמעות תפקודית).

    18. הפסד השתכרות בעבר: התובע צירף תלושים מועטים. שלושה תלושים ממקום עבודה אחד ועוד שני תלושים (אחד מהם אינו של חודש מלא), ממקום עבודה אחר. התובע העיד שביצע שם עבודות כפיים (עבודות ניקיון במקום אחד והכנסה והוצאה של מגש במקום אחר, ראה חקירתו הנגדית, עמ' 14 למטה, עמ' 15 למעלה), התובע טוען כי אינו עובד כלל בשל נכותו, אולם קביעה זו אין בידי לקבל. שכן לאור גובהה של נכותו וסוגה, לא ניתן לקבל טענה שהתובע לא יכול לעבוד בכל עבודה שהיא. התובע לא הוכיח כי הסיבה בגינה לא התמיד בעבודות ו/או פוטר כטענתו הינה בגין נכותו.

    19. בעניין הפסדי העבר אציין עוד, כפי שנפסק לא פעם שככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח במסמכים ובראיות, שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים, ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. אולם, לעיתים, המציאות מורכבת וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובע. מאחר והתובע נעדר השכלה ולפיכך העבודות שיכול לעבוד בהן הן עבודות כפיים מחד ומאידך ולא ניתן לקבל כי התובע לא עבד כמעט בכלל מאז התאונה בשל התאונה מצאתי לפיכך לפסוק בגין הפסדי העבר מאז היות התובע בן 18 פיצוי גלובאלי המשקף ערכים של מחצית מהחישוב האקטוארי המלא (לפי 10% נכות והשכר הממוצע במשק), ובסה"כ (בצירוף 12% פנסיה) סך של 73,000 ש"ח בעניין זה אוסיף כי לא סביר שהתובע מיד בתום לימודי בית הספר, ירוויח את מלוא השכר הממוצע במשק וסביר שייקח כמה שנים עד שיגיע למלוא השכר הממוצע במשק. לגבי טענות מומחה הנתבעת לפיהן ידיו של התובע מלמדות על מי שעובד בעבודת כפיים, אציין שאני נוטה לקבל את טענות ב"כ התובע לפיהן, מדובר בעבודות כפיים שגרתיות שהתובע בשל אורחות חייו, מבצע בביתו, לצורך מחייתו.

    20. הפסד השתכרות לעתיד: התובע טוען שיש לחשב את ההפסד בגין נכותו, מהשכר הממוצע במשק. התובע טוען שזה הבסיס לחישוב כאשר מדובר במי שנפגע שהינו קטין ואין כל סיבה לסטות מכך. התובע מפנה להלכה שנקבעה בעניין "רים אבו חנא".

        הנתבעת טוענת כי בסיס שכרו של התובע נמוך יותר מהשכר הממוצע במשק שכן מדובר באדם חסר השכלה, אשר כמעט ואינו ידוע קרוא וכתוב בעברית. לנוכח היעדר השלכה ולנוכח גילו של התובע במועד האירוע הרי שמדובר בנסיבות חריגות המאפשרות לסטות מהחזקה המעמידה את השכר על השכר הממוצע במשק. נוכח עובדה זו יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע על סך של 5,000 ₪.

        אכן, כפי שטוען התובע ההלכה הפסוקה באשר לקביעת שכר בסיס לקטינים, קובעת כי לגבי קטינים, שטרם החלו את סיפור חייהם על פי רוב יהיה מקום לקבוע הפסדי שכר לעתיד, בהתאם לשכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, (פורסם במאגרים משפטיים)). יחד עם זאת בעניינו, מדובר במי שכמעט ולא עבד כלל מאז התאונה ועד היום, כאשר מאז מלאו לו 18 שנה חלף פרק זמן משמעותי, כאשר כמפורט לעיל, לא מצאתי שבגין נכותו מהתאונה סביר שלא יעבוד כלל. בנסיבות אלו, כאשר מחד לאור ההלכה לפי יש לפסוק בעניין קטינים לעתיד את הפסד ההשתכרות לפי השכר הממוצע במשק, ומאידך לאור פרק הזמן המשמעותי שעבר מאז מלאו לתובע 18 ועד היום במהלכו הציג עבר תעסוקתי דל שלא ניתן להסביר אותו כנובע מהתאונה, החלטתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 210,000 ש"ח אשר מתיישב עם ערכים של 70% מהפיצוי האקטוארי המלא, לפי 10% נכות, ולפי השכר הממוצע במשק, עד גיל פרישה 67 בהיוון מתאים, ובצירוף 12% פנסיה.

    21. הוצאות רפואיות/הוצאות נסיעה: התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות בגין טיפולים פרטיים, טיפולים תרופתיים.

        התובע טוען כי יש לשלם לו הוצאות בתקופת האשפוז, כאשר הוריו שהו עמו ונאלצו מידי יום לנסוע לבית החולים ובחזרה. בסעיף 13 לתצהירו מציין כי הוציא כספים עבור הטיפולים הרפואיים השונים וכן עבור רכישת תרופות ונסיעות. כן הצהיר כי בתקופת הטיפולים נאלץ לנסוע לבאר שבע, והיו לו נסיעות רבות. בתקופת האשפוז הוריו נסעו לבקר אותו כל יום.

        הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח כי הוציא הוצאות לטיפולים. בכל מקרה ככל שהיו לו הוצאות, הן היו אמורות להיות מכוסות על ידי קופת חולים. הנתבעת טוענת כי הוצאות האלו כמו גם הוצאות הנסיעה הנטענות הינן נזק מיוחד שיש להוכיח אותו בקבלו.

        בעניין זה אציין כי אמנם עסקינן ב"נזק מיוחד", הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו, ולמעט הוצאות בגין חוות דעת, אשר תושמנה בנפרד, התובע איננו מציג הוכחה כי נדרש להוצאות רפואיות אחרות ממשיות; ברם, סביר לקבוע, כי התובע הגיע למעקבים רפואיים בקופת חולים ונדרש לטיפולים רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, כמו כן, נשא בהשתתפות ברכישת תרופות, ובהוצאות נסיעה יתרות לטיפולים. משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובע סכום סביר שישפה אותו על הוצאותיו. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי, ואני פוסקת לפיכך הוצאות התובע ברכיב זה בסך של 6,000 ₪.

    22. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: התובע טוען כי נזקק לעזרה רבה מהוריו, הן בתקופת החלמתו והן לאחר מכן, וכי נזקק גם לעזרה בעתיד.

        הנתבעת טוענת כי ככל שהתובע נזקק לעזרת הזולת היא לא חרגה מעזרה של בני משפחה. כך או כך לא הוצג כל פירוט לעזרה הנטענת.

        כמפורט לעיל נכותו של התובע בחודשיים הסמוכים לתאונה הייתה 100% ובחודשיים לאחר מכן הייתה 50%. ברור כי במועדים אלו היה התובע זקוק לעזרה נרחבת. יתרה מכך, מכיוון שהתובע היה קטין נאלצו הוריו להתלוות אליו ולסייע לו. בתצהירו בסעיף 14(ג) הוא מצהיר כי גם לאחר השחרור מבית החולים היה מוגבל לחלוטין. התובע מעיד בתצהירו כי משך תקופה ארוכה התקשה לבצע תפקודים פשוטים, בעיקר בשל הפגיעה הקשה במרפק שמאל (ראה סעיף 14(א) לתצהירו).

        ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה או עזרה שלא היה בידו להוכיחה כפי שארע בענייננו, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424). בע"א 93/73 שוושני נ' קראוז (פורסם במאגרים משפטיים), נקבע כי בהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע.

        בהתחשב בתקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה ובהתחשב בנכותו התפקודית של התובע שאינה גבוהה יחסית, כאשר 8% ממנה הינו אורטופדי – אני פוסקת בגין עזרה לעבר ולעתיד סך של 15,000 ₪.

    23. כאב וסבל: התובע דורש סך של 100,000 ₪ בגין כאב וסבל.

        הנתבעת טוענת כי התובע דורש סכום מופרז.

        בעניינו מאחר ואין המדובר באירוע שחוק הפיצויים על תאונות הדרכים, התשל"ה-1975, חל עליו, בית המשפט אינו מוגבל בתיק זה בגבולות חוק הפיצויים ואף לא בכפל או שילוש של הפיצוי שם, אלא אמור לפסוק את הפיצוי בהתאם לחומרת הנזק ולמכלול נסיבות העניין. הערכה זו נעשית על בסיס אינדיווידואלי ולא על בסיס נוסחאות פיצוי מוגדרות.

        התובע סבל מפגיעת רסיסים בחלקים רבים בגופו, אשר גרמו לו לפצעים חודרים וכן נגרם לו שבר במרפק שמאל. השבר קובע בבית החולים על ידי פלטה וברגים. מומחה הנתבעת מגדיר את השבר בחוות דעתו: "..תואר שבר מרוסק מאוד...". לגבי הצלקות המומחה מטעם התובע ציין כי מדובר בצלקות מכערות. בבדיקתו את התובע מציין כי יש רגישות עזה לנגיעה באזור הפלאטה. המומחה מטעם הנתבעת מגדיר את הצלקות של התובעת כצלקות רגישות. המומחה מטעם הנתבעת כותב בחוות דעתו: "אני מסכים עם המומחה כי קיימת רגישות באיזור הפלאטה ובאיזור הצלקות האחרות.

        בנסיבות אלו אני פוסקת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 75,000 ₪. 

    24. הוצאות משפט: התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות משפט בסך של 6,709, ולאחר שבחנתי ההוצאות ואת הקבלות שצורפו אני פוסקת לתובע החזר עבור הוצאות אלו בסך הנתבע על ידו – סך של 6,709 ₪.

         

         

        לסיכום

    25. התביעה התקבלה. אני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 379,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין לידיה (ימי הפגרה יבואו במניין הימים).

    26. הנתבעת תשלם לתובע סך של 57,645 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (13% מהסכום שנפסק), וכן סך של 6,709 ₪ בגין הוצאות. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין לידיה (ימי הפגרה יבואו במניין הימים).

    27. הנתבעת תשא ביתרת האגרה.

    28. הודע לצדדים זכות ערעור כחוק.

    29. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

         

        ניתן היום, כ"ח אב תשע"ח, 09 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.