אסעד נ' עטילה

בפני תביעה כספית, אשר הוגשה תחילה בסדר דין מקוצר, לחיוב הנתבע בתשלום סך של 137,226 ₪, בגין מס השבח וחיובים נוספים, שמקורם בעסקת מכר מקרקעין, בגדרה סוכם כי מס השבח ישולם על ידי הרוכש, הוא הנתבע.

בלב התביעה, טענת התובע כי מס השבח, לרבות קנס שהוטל בשל אי הצהרה במועד וחיובי הצמדה וריבית בשל האיחור בתשלום, שולם על ידו בניגוד להסכם, באמצעות הליכי גבייה ומימוש עיקול אשר הטילה רשות המסים על חשבון הבנק שלו.

סכום התביעה הועמד על סך של 137,226 ₪, מתוכם שילם הנתבע לתובע במסגרת הליכי הוצל"פ ולאחר מתן החלטה בבקשת רשות להגן, סך של כ- 38,000 ₪ בגין קרן המס בלבד.

רקע וטענות הצדדים בתמצית

1. במסגרת זיכרון דברים מחודש יוני 2009 רכש הנתבע מן התובע את זכויות הבעלות במקרקעין הידועים כגוש 19516 חלקה 99 בבית ג'ן (להלן: "המקרקעין").

    

2. בסעיף 10 לזיכרון הדברים התחייב הנתבע לשלם את כל המסים, ההיטלים והאגרות הנובעים מן העסקה, לרבות מס שבח.

    

3. הנתבע לא שילם את מס השבח המתחייב מן העסקה, בניגוד למוסכם, ופניות התובע אליו בעניין זה נענו בשלילה.

    

4. בשנת 2016 נאלץ התובע לשלם את מס השבח בגין העסקה, בצרוף הצמדה, ריבית וקנסות, בסך כולל של 137,226 ₪, בשל הליכי גבייה אשר ננקטו נגדו על ידי רשות המסים ומימוש עיקול מחשבונו שבבנק אוצר החייל.

    

5. על פי הנטען בכתב התביעה, נותרה יתרת חוב בסך של 3,850 ₪ לערך, והתובע העמיד תביעתו אך על הסכום ששולם על ידו, על מנת שהתביעה תידון בסדר דין מקוצר.

    

6. במסגרת בקשת רשות להגן, עתר הנתבע לרשות להגן עד לסך של 99,131 ₪, בטענה כי אינו חולק על חובתו לשאת בתשלום קרן מס השבח, בסך של 38,095 ₪, כפי שנקבע בהודעת שומת מס השבח.

    

7. לשיטתו, רכיבי המס שמעבר לקרן המס בסך של 99,131 ₪, מהווים הפרשי הצמדה, הפרשי ריבית וקנס אי הצהרה במועד שהתווספו לקרן (להלן: "סכום הפיגורים"), ומקורם של אלה בהתנהלות התובע ובהתנהלות צד ג' - עורך דינו הנטען של הנתבע.

    

8. בנוסף טען הנתבע, כי התובע ניסה להתנער מן העסקה ולמכור את המקרקעין לצד שלישי, דבר שהביאו לעתור לבית המשפט המחוזי בחיפה בגדרי ת"א 48065-09-12 לשם קבלת פסק דין הצהרתי כי הינו הבעלים במקרקעין שרכש, וכן בגדרי ת"א 61571-01-16 אשר הוגשה אף היא לבית המשפט המחוזי לביטול/לתיקון הפסיקתא אשר ניתנה בתיק הראשון האמור, ושעניינה השאלה על מי מוטלת החובה לשלם את מס השבח.

    

9. על אף שבסופו של יום הסכים הנתבע כי מס השבח ישולם על ידו כאמור בהסכם, הוא מתנגד לשאת בסכום הפיגורים, תוך שהוא מפנה לפסקי הדין האמורים. נטען כי סכום הפיגורים הוא תולדה של ניסיונות התובע להתנער מן העסקה, התכחשותו לקבלת התמורה ורשלנותו הנטענת של עורך הדין הנטען, אשר לא דיווח על העסקה לאגף מיסוי מקרקעין במועד הקבוע בחוק.

    

10. הנתבע מפנה עוד לפסק הדין בת"א 61571-01-16 בו נקבע לטענתו, כי אין בחיובו לשלם מס שבח על פי ההסכם, כדי למנוע ממנו מלהגיש תביעת נזק בגין הסכומים שמעבר לקרן, ככל שהינו סבור כי הם נצברו שלא בשל התנהלותו הוא.

     

11. להשלמת התמונה יצוין, כי בפסק הדין בת"א 48065-09-12 מיום 13/5/14, התקבלה תביעת הנתבע דכאן וניתן צו לרישום הזכויות במקרקעין על שמו, בכפוף לתשלום יתרת התמורה בגין העסקה בסך של 60,000 ₪ לתובע. בפסק הדין בת"א 61571-01-16 נרשמה הסכמת הצדדים להבהרת הפסיקתא ולפיה, "בפסיקתא בסעיף 1 יובהר בהמשך כי "אין באמור כדי לפגוע בהסכם שנחתם בין הצדדים, כפי שהוגש לבית המשפט בתיק אזרחי 48065-09-12, במסגרתו במישור האובליגטורי בין הצדדים על הקונה לשאת בתשלומי המס, לרבות מס השבח", וכי לפיכך תשונה הפסיקתא מיום 1.9.14 לפי סיכום זה".

     

12. לשיטת הנתבע, רק לאחר מתן פסק הדין מיום 13/5/14 ניתן היה לדווח על העסקה לרשויות המס, אלא שאז היה הדבר כבר כרוך בתשלום סכום הפיגורים בסך של כ-100,000 ₪ כאמור.

     

    ההליך

13. לאחר שהתקיים דיון בבקשת הרשות להגן, ניתנה לנתבע רשות להגן לגבי הסך של כ- 100,000 ₪, בכפוף להפקדת ערובה כספית בסך של 36,000 ₪.

     

14. משהופקדה הערובה לתיק, הועברה התביעה לדיון בסדר דין רגיל, ואף ניתנה לנתבע האפשרות להגיש הודעת צד ג' נגד עורך הדין הנטען, כבקשתו. כמו כן, מתוך כספי הפיקדון, הועבר סך של 21,000 ₪- לגביו אין מחלוקת- לידי התובע (סכום נוסף בגין קרן מס השבח הועבר לתובע במסגרת הליכי הוצל"פ), באופן שנותרה בתיק יתרת פיקדון בסך של 15,000 ₪ בלבד (ראו: עמ' 10 לפרוטוקול מיום 30/3/17; וכן החלטתי מיום 26/4/17).

     

15. צד ג', עורך הדין, הגיש במסגרת ההליך בקשה לסילוק ההודעה לצד ג' על הסף, וההודעה נדחתה בהחלטתי מיום 3/10/17, על יסוד הקביעה כי הנתבע מושתק מלטעון כנגד צד ג' בראי האמור בפסק הדין אשר ניתן בת"א 21181-09-15, בגדרו נדחתה תביעת הנתבע נגד צד ג' ונקבע כי לא הוכחו קיומם של יחסי עורך דין לקוח בינו לבין צד ג'; וכן בהינתן כי עסקינן באותה עילה שנדונה והוכרעה שם. להשלמת התמונה, מעיון במאגרים עולה כי ערעור אשר הוגש לבית המשפט המחוזי על פסק דין זה בגדרי תיק 33533-09-17 – נדחה, ואף מסעיפים 9 – 18 לסיכומי הנתבע עולה כי הערעור נמשך בהמלצת בית המשפט כנגד החזר הוצאות ושכר טרחה אשר נפסקו בפסק הדין. לאור האמור, איני רואה להרחיב בטענות הנתבע ככל שהינן נוגעות לעורך הדין בגדרי פסק דין זה.

     

16. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, ובהמשך הגיעו להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 28/2/18, לפיו הסמיכו את בית המשפט לתת פסק דין מנומק, לאחר שיוגשו סיכומים בכתב, על בסיס החומר שבתיק.

     

    דיון והכרעה

17. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמכלול החומר שבפני, אני מוצאת כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כמפורט להלן.

18. השאלה שבמחלוקת הינה על מי החובה לשאת בסכום הפיגורים שהתווסף לקרן מס השבח בגין העסקה.

     

19. בהתאם לסעיפים 73(א) ו-73(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"), הן המוכר זכות במקרקעין והן הרוכש זכות במקרקעין חייבים בדיווח למנהל אודות העסקה ופרטיה, וזאת בתוך 30 ימים מיום ביצוע העסקה.

     

20. בהתאם לסעיף 90א לחוק, ישולם מס השבח בהתאם להצהרה ולשומה העצמית, תוך 60 ימים מיום המכירה, כמפורט להלן:

     

    "חייב במס שקיבל הודעה בדבר סכום המס שהוא חייב בו לפי סעיף 78(א), ישלם את המס המגיע ממנו בתוך 60 ימים מיום המכירה או מיום הפעולה באיגוד המקרקעין, לפי העניין, ואם חלים על המכירה סעיפים 51 או 52 – במועד למסירת ההודעה לפי סעיף 76."

     

21. הנה כי כן, החובה לדווח על העסקה מוטלת הן על המוכר והן על הקונה, כאשר דיווח על מכירה על ידי אחד מן הצדדים אינו פוטר את הצד השני מחובת הדיווח החלה עליו (אהרן נמדר, מס שבח מקרקעין חישוב המס ותשלומו (מהדורה שביעית, תשע"ב – 2012) עמ' 527). "...חובת הגשת הצהרה חלה על מוכר הזכות, על עושה פעולה באיגוד ועל רוכש הזכות. החובה הינה אישית, כך שהרוכש אינו יכול לצאת ידי חובתו בקיום חובת המוכר או עושה הפעולה להגשת הצהרה, ולהיפך, וזאת על אף האפשרות הטכנית העומדת לצדדים לערוך את הדיווח על גבי אותו הטופס." (מ. כהן דיני מסים (מהדורה תשיעית מורחבת, אפריל 2018), כרך י"א, עמ' 23507).

     

22. לפיכך, יש להבחין בין חובות הצדדים לעסקה במישור שבינם לבין רשויות המס, לבין החובה האובליגטורית שעוגנה בזיכרון הדברים לפיה על הנתבע לשלם את סכום המס בגין העסקה.

     

23. כך, על אף שסעיף 10 לזיכרון הדברים קובע כי מס השבח יחול על הקונה, הוא הנתבע , הרי שעסקינן בחובה שהינה במישור היחסים שבין התובע לנתבע בלבד ואין בה כדי לפטור את התובע מחובותיו על פי דין במישור שבינו לבין רשויות המס. הדברים אף מצאו ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתיק 61571-01-16, בעמ' 2, שורות 4-13, כדלקמן:

     

    "6. בדיון שהתקיים הובהר כי יש להבדיל בין המישור האובליגטורי שבין הצדדים לבין פעילות לשכת רישום המקרקעין המבצעת רישום זכויות על פי דין. בכל מקרה, רשות המס פונה למוכר לצורך תשלום מס השבח. העובדה שהקונה התחייב לשאת בתשלום, היא התחייבותו מול המוכר, לא מול רשויות המס.

    7. במהלך הדיון הנושא הובן והצדדים בקשו לרשום את הסכמתם-

    " בפסיקתא בסעיף 1 יובהר בהמשך כי "אין באמור כדי לפגוע בהסכם שנחתם בין הצדדים, כפי שהוגש לבית המשפט בתיק אזרחי 48065-09-12, במסגרתו במישור האובליגטורי בין הצדדים על הקונה לשאת בתשלומי המס, לרבות מס שבח.

    לפיכך, תשונה הפסיקתא מיום 1.9.14 לפי סיכום זה." (ההדגשות אינן במקור)

     

    ועוד בהמשך פסק הדין בהתייחס לסוגיית ההוצאות, בעמ' 2, שורות 27-31:

     

    "...מאום בנוסח הפסיקתא לא למד על שינוי הסכמות אובליגטוריות בין הצדדים. רישום הזכות בספרי רשם המקרקעין כפופה לדין, ודרישת רשות המס לתשלום המס היא לעולם מהמוכר. אין בכך כדי לשנות הסכמות בין המוכר לקונה, לפיו את תשלום מס השבח ישלם הקונה. בנסיבות אלו, הגשת התביעה נדרשה, נוכח סירוב הנתבע לשאת בתשלום מס השבח."

24. לאחר עיון בחומר שבפני, באתי לכלל מסקנה כי שני הצדדים לא פעלו בהתאם להוראות הדין, לא דיווחו על העסקה כנדרש, ולא שילמו את המס כמתחייב ובמועד, כמפורט להלן.

     

25. כפי שעולה מן הנתונים שהוצגו בפני, אך ביום 10.11.14 דווחה העסקה לרשויות מס שבח, כשבהתאם להודעת שומה מיום 2.4.15 נדרש לשלם את מס השבח כולל קנס והצמדה וריבית, עד לא יאוחר מיום 21.4.15 (ראה עמוד 5 בתיקיית המוצגים). עם זאת, גם אז לא שילם הנתבע את מס השבח, ואף לא הוכח כי נקט בפעולה כלשהי לשם ביצוע התשלום, או חלקו.

     

26. לשם המחשה, הנתבע יכול היה לפעול, בין היתר, לנוכח סעיפים 3- 4 לזיכרון הדברים, לשם החתמת התובע על כל הטפסים הנדרשים על מנת שיוכל לקיים התחייבויותיו ולהסדיר את תשלום המס. כמו כן, אף אם לגישת הנתבע חובת הדיווח היתה מוטלת על המוכר בלבד, יכול היה הוא לבוא בדרישה לתובע לשלם את חלקו בהתאם לגישתו זו, באופן שהתובע יישא אף הוא בחלקו במחדל בגין היעדר הדיווח במועד.

     

27. תחת זאת, המתין הנתבע עד אשר בפועל שולם חוב המס, הן הקרן והן סכום הפיגורים, באמצעות מימוש עיקול שהוטל על כספי התובע, וזאת רק ביום 17.7.16.

     

28. בראי התחייבותו האובליגטורית של הנתבע לשאת בתשלום המס על פי זיכרון הדברים, התנהלות מעין זו - אין לקבל והיא אינה עולה בקנה אחד עם חובתו לקיים חיוביו בתום לב.

     

29. שעה שהנתבע לא שילם המס, אף לא הקרן, לאחר שדיווח על העסקה בחודש נובמבר 2014, באיחור ניכר, ספק אם ניתן לקבל טענתו כי הטעם לאי הדיווח במועד ואי תשלום המס במועד, נעוץ בהתנהלות התובע ובהתכחשותו לעסקה כנטען.

     

30. אף הטענה לפיה לכאורה ניתן היה לדווח על העסקה רק לאחר שניתן פסק הדיון מיום 13/5/14 – אין לה על מה שתסמוך. גם אם היה נמצא טעם בטענת הנתבע, כי בעטיה של התכחשות התובע לעסקה לא שילם את מס השבח, לא ברור מדוע הוא לא דיווח על העסקה מצדו בסמוך לחתימתה כרוכש, כמתחייב. טענתו, כי חובת הדיווח מוטלת על המוכר בלבד – דינה להידחות, בראי הוראת סעיף 73(ג) המטילה חובה דומה על הרוכש כאמור.

     

31. טענת הנתבע להתכחשות התובע לעסקה הינה טענה חלשה, ואין בה כדי לפטור את הנתבע מחובתו לדווח על העסקה במועד, שכן חובת הדיווח לרשויות המס היא מידית, תוך 30 יום מביצוע העסקה. כפי שעולה מן הנתונים שהוצגו בפני, השלב בו החל התובע להתכחש לעסקה לא היה בסד הזמנים שנקבע לדיווח בהתאם לחוק, אלא רק בשנת 2012, בסמוך לאי פירעון חלקם של השיקים שנמסרו לידיו על ידי הנתבע כחלק מן התמורה הכוללת.

     

32. בנוסף, אף אם אשעה לטענת הנתבע להבחנה בין חובת הדיווח בגין העסקה לבין החובה לשאת בתשלום המס, עדיין יש משקל לעובדה כי הנתבע הגיש תביעה נגד עורך הדין בטענה לרשלנות, בין היתר בהיעדר דיווח על העסקה, ודרש לחייבו במלוא סכום מס השבח כולל סכום הפיגורים - תביעה אשר נדחתה כמפורט לעיל. ניתן לראות בכך משום הודאה של הנתבע בחובתו לדווח על העסקה ולשאת בתשלום המס על מלוא רכיביו, שאם לא כן, על שום מה תבע הוא סכומים אלה מבא כוחו הנטען. ראו לעניין זה גם עדותו של אבי הנתבע, בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 30/3/17, שורות 12-14 לפיה:

     

    "אם התביעה שלי נגד עורך הדין תידחה אני לא חייב לשלם את מה שמבקשים לשלם את הקנסות והריביות אני לא אשם בהם. אשם עורך הדין שהיה צריך לדווח."; וכן עדותו שם, בשורות 19-21, לפיה לכאורה, בשל רשלנותו הנטענת של עורך הדין הוא לא ישלם 100,000 ₪; וראו גם עדותו בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 2-9.

     

33. הנה כי כן, מחד גיסא, התובע לא מילא אחר חובתו לדווח בגין העסקה כמוכר ולוודא תשלום המס על ידי הנתבע, כמתחייב על פי דין ועל פי ההסכם. מאידך גיסא, יכול שאילו הנתבע היה עומד בחובתו ומדווח על העסקה, ולחלופין פועל אל מול התובע במישרין ובתום לב לשם הסדרת הדיווח ועמידה בהתחייבותו על פי זיכרון הדברים לשאת בתשלום המס, היה בכך כדי לאיין את סכום הפיגורים. ראו: ת"א (חי') 14659-06-14 מחמוד חמוד נ' יאסין יאסין (31/3/15) עמ' 4:

     

    "ב"כ התובעים הסתמך על "נוהג מושרש באזור מגורי הצדדים", דהיינו במגזר הערבי, כדי לטעון שחובת הדיווח מוטלת על הקונים, בנוסף לטענתו שכך הוסכם ביניהם. החוק חל כפי שהוא גם במגזר הערבי, והוא מטיל על מוכרים חובת דיווח למס שבח מקרקעין. לא ניתן להתנות על חובה זו. אפשר, שאם הקונים מדווחים אין צורך שגם המוכרים ידווחו, אבל אין הם פטורים בהעדר דיווח." (ההדגשה אינה במקור)

     

    להשלמת התמונה, ערעור לבית המשפט העליון בגדרי ע"א 3249/15 עזבון המנוח אחמד תופיק יאסין נ' מחמוד אחמד חמוד (29/2/16) נדחה.

     

34. לפיכך, משחובת הדיווח על העסקה מוטלת על שני הצדדים, בהינתן שבמישור האובליגטורי נטל הנתבע על עצמו את החובה לשאת בתשלום מס השבח בגין העסקה ובראי כל שפורט לעיל - אני סבורה כי באיזון הראוי בנסיבות, יש להשית את הקנס בגין אי הצהרה במועד על שני הצדדים באופן שווה, בעוד שאת יתרת הסכום על פי השומה יש להשית על הנתבע בלבד.

     

35. בהתאם לשומה מיום 31.3.15 -קרן המס עמדה על סך של 38,095 ₪; רכיב ההצמדה עמד על סך של 3,584 ₪; רכיב הריבית עמד על סך של 9,720 ₪; קנס אי ההצהרה במועד עמד על סך של 80,000 ₪. סך היתרה לתשלום עמדה על 131,399 ₪.

     

36. לפיכך, פרט למחצית הקנס בסך של 40,000 ₪ נכון ליום 31.3.15 אותו יש להשית על התובע וסכום הקרן אשר הועבר על ידי הנתבע לתובע זה מכבר, אני קובעת כי על הנתבע להשיב לתובע יתרת הסכום בסך של 53,304₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.3.15, לפי החישוב שלהלן: 53,304 ₪ = 131,399-40,000-38,095 .

     

37. בנסיבות, אינני מוצאת מקום לתת לתובע היתר לפיצול סעדים, הן מן הטעם כי התביעה היא כספית והסעד הנוסף כספי אף הוא, והן מטעמי יעילות בהתייחס לגובה הסכום הנוסף הנטען (כ-3,800 ₪). כמו כן, איני סבורה כי התובע הצביע על אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון, כשספק אם היתה הצדקה שלא לתבוע הסכום הנוסף בהליך דנא, מקל וחומר לאחר שניתנה רשות להגן.

     

    סוף דבר

     

38. אשר על כן, דין התביעה – להתקבל בחלקה.

     

39. על הנתבע לשלם לתובע סך של 53,304 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.3.15.

     

40. הפיקדון בסך 15,000 ₪ יועבר על ידי המזכירות לתובע על חשבון הסכום לעיל.

     

41. בנוסף ישלם הנתבע לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ₪ בצרוף מע"מ כחוק.

     

42. סכומים אלה ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

     

     

     

    ניתן היום, י' אלול תשע"ח, 21 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.