פלונית נ' חברה פלונית ואח'

1. הנתבעת 1 בתיק סע"ש 15525-07-13 היא חברה המפעילה מרפאות שיניים (להלן: "הנתבעת").
2. הנתבע 2 בתיק סע"ש 15525-07-13, ד"ר י.א., הוא רופא שיניים ומנהל המרפאה והיה ממונה על עבודתה של התובעת (להלן: "הנתבע", הנתבעת והנתבע יכונו להלן ביחד "הנתבעים").
3. התובעת בסע"ש 15525-07-13, גב' ת.ג. (להלן: "התובעת"), הועסקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה אצל הנתבעת 1 בתפקיד של מנהלת המרפאה (להלן: "המרפאה").
4. לאחר סיום עבודתה הגישה התובעת תביעה זו בה טענה כי הנתבע 2 הטריד אותה מינית ולאחר שדחתה את הצעותיו המיניות, הוא החליט להרע את תנאי עבודתה ושכרה ולפטרה מהעבודה תוך העלאת האשמות כוזבות בדבר גניבה ממעסיקה (דיווח שעות כוזב וטענות נוספות שיפורטו בהמשך). התובעת עתרה בכתב תביעתה לפיצוי לפי סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן- חוק למניעת הטרדה מינית) בגין הטרדה מינית והתנכלות ולפיצוי לפי סעיף 10(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן- חוק שוויון ההזדמנויות) בגין פגיעה על רקע הטרדה מינית. כן עתרה התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין (בניגוד לחוק למניעת הטרדה מינית ולחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, מסיבה כוזבת ובהיעדר שימוע), פיצוי בגין נזק ממוני שנגרם עקב הפיטורים, פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם עקב הפיטורים, פיצוי בגין לשון הרע, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, הפרשי שכר עבודה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, דמי מחלה ותמורת הודעה מוקדמת ופדיון חופשה. סכום תביעתה של התובעת הועמד על סך של 623,637 ₪.
5. הנתבעים הגישו כתב הגנה במסגרתו הכחישו את טענות התובעת והסעדים להם עתרה. לטענת הנתבעים, התובעת נתפסה "בקלקלתה" מדווחת דיווחים כוזבים של שעות עבודתה ושל גובה שכרה המוסכם לרו"ח של הנתבעת (שכר 33 ₪ נטו במקום 33 ₪ ברוטו), ולאחר שעומתה עם ממצאי הנתבעת בחרה לנטוש את מקום עבודתה ולהכפיש את שם הנתבע 2 תוך בדיית סיפור בדבר הטרדה מינית, בעוד שהאמת היא שהתובעת היא שהטרידה מינית את הנתבע 2 בהתנהגותה ה"משוחררת" והמוחצנת במקום העבודה. הנתבעים טענו כי הם שומרים על זכותם להגיש נגד התובעת תביעה בגין התנהגותה ובגין כל הסכומים שנטלה מהנתבעת 1 שלא כדין.
6. הנתבעים הגישו ביום 2.6.14 תביעה נגד התובעת (סע"ש 4660-06-14) לתשלום בגין חוסרים בהפקדת מזומנים לשנים 2011-2012, השבת שכר ששולם ביתר בגין דיווח שכר בנטו במקום ברוטו ודיווח כוזב של שעות עבודה והשבת סכומים ששולמו לתובעת בגין המע"מ של סכומי העמלות לשנים 2011-2012 ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות. סה"כ סכום התביעה עמד על סך של 106,280 ₪. הנתבעים הוסיפו כי על אף שעומדת להם עילת תביעה נגד התובעת בגין הטרדה מינית של הנתבע 2 ובגין לשון הרע שפרסמה עליו בסיום עבודתה, בעצת באי כוחם, הם החליטו להסתפק בתביעה הכוללת השבת הסכומים שנטלה מהנתבעת שלא כדין.
7. בהסכמת הצדדים הדיון בשני ההליכים אוחד בהחלטת בית הדין מיום 30.10.14.
8. ביום 20.7.15 הודיעו הנתבעים כי הם אינם עומדים על תביעתם לתשלום בגין חוסרים בהפקדת מוזמנים לשנים 2011-2012 (בסך 66,581 ₪), ומכאן שאיננו נדרשים לדון בה.
9. למען הנוחות נמשיך לכנות את התובעת 'תובעת' ואת הנתבעים 'נתבעים' או 'הנתבעת' 'נתבע 2' בהתאמה, גם אגב הדיון בתיק סע"ש 4660-06-14.

ואלה הן העובדות העולות מכתבי הטענות, מהראיות והעדויות שהובאו לפנינו:

10. הפעילות של המרפאה נרכשה בחודש יולי 2010 על ידי הנתבעת 1 מד"ר מ.ב. (להלן: ד"ר מ.ב.). התובעת ועובדים נוספים שהועסקו קודם לכן על ידי ד"ר מ.ב. נקלטו לעבודתם אצל הנתבעת עקב רכישת המרפאה. יצוין כי גם הנתבע 2 הועסק קודם לכן במרפאתו של ד"ר מ.ב. כנותן שירותים ועבד לצידה של התובעת שהועסקה כמנהלת המרפאה, כך שההיכרות בין השניים קדמה לתקופת העסקת התובעת על ידי הנתבעת.
11. התובעת הועסקה אצל הנתבעת בתפקיד של מנהלת המרפאה מיום 1.7.10 עד ליום 10.12.12.
12. ביום 16.8.10 התובעת והנתבע 2 חתמו על מסמך שכותרתו "הסכם עבודה בין ד"ר א.י. לבין ת.ג. ובו נרשמו הדברים הבאים:
13. גב' ת.ג. תקבל 28 ₪ לשעה.
14. גב' ת.ג. תקבל 1.5% מכלל הכנסות המרפאה (כלומר גם עסקאות שגב' ת.ג. לא סגרה בפועל).
15. כשהכנסות המרפאה יגיעו ל 300,000 ₪ גב' ת.ג. תקבל העלאה ל 30 ₪ לשעה.
16. התראת פיטורין תתקבל חודש מראש.
17. גב' ת.ג. תמשיך את תפקידה כמנהלת אדמיניסטרטיבית של המרפאה ואשת מכירות."
18. אין חולק כי שכרה השעתי של התובעת הועלה בשלב כלשהו ל-33 ₪ (אם כי הצדדים חלוקים בשאלה אם הוסכם על שכר נטו או ברוטו ומתי הוסכם על ההעלאה).
19. בחודש נובמבר 2012 הותקנו מצלמות במרפאה.
20. בשלהי סוף שנת 2012 החליטה הנתבעת על פתיחת סניף בתל אביב.
21. ביום 25.11.12 הצטרפה התובעת אל הנתבע 2 לנסיעה לסניף בתל אביב על מנת לראיין מועמדות לתפקיד מזכירת המרפאה החדשה שנפתחה (כפי שיפורט בהמשך, לטענת התובעת, הנתבע 2 הטריד אותה מינית פעמיים באותו היום).
22. ביום 3.12.12 התובעת קיבלה את תלוש המשכורת שלה לחודש נובמבר 2012 וביקשה לשוחח עם הנתבע 2 בעניין השינוי בגובה השכר השעתי המדווח בתלוש (35 ₪ ברוטו, לעומת 38.4 ₪ בתלושים הקודמים). הנתבע 2 קבע פגישה עם התובעת ליום 6.12.12 בשעות הבוקר.
23. ביום 6.12.12 (יום חמישי) התקיימה שיחה בין הנתבע 2 לתובעת שהוקלטה על ידי הנתבע 2. הנתבע 2 עימת את התובעת עם ממצאי בדיקה שערך בה גילה, לטענתו, פערים בין דיווח השעות שלה בדו"ח הנוכחות לחודש נובמבר 2012 לבין השעות שבהן היא נכחה בפועל במרפאה כפי שעולה מסרטוני מצלמות הנתבעת באותו החודש, וכן עם הפער שבין השכר השעתי המוסכם לטענתו (33 ₪ ברוטו) לזה שדווח בתלושי המשכורת (38.40 ₪ ברוטו). הנתבע 2 הציג לתובעת חלק מסרטוני המצלמות ואת דו"ח הנוכחות שלה לאותו החודש. הנתבע 2 אמר לתובעת כי הוא מרגיש פגוע ומרומה וכי האמון שנתן בה התערער ושאל את התובעת מה היא הייתה עושה במקומו לאור גילויים אלה. הנתבע 2 מסר לתובעת כי בכוונתו להתקין שעון ביומטרי עם טביעת אצבע ושאל אותה, האם הוא צריך לחשוש גם מחוסרים בהפקדות מזומנים שהיא קיבלה במהלך תקופת עבודתה. התובעת השיבה "נו, נראה לך" והוסיפה כי היא מוכנה ללכת לבדיקת פוליגרף, והנתבע 2 שלל זאת ואמר כי בכוונתו למנות בודק שיבצע בדיקה יחד עם רו"ח של הנתבעת. בהתייחס לטענה בדבר דיווח שכר גבוה מהמוסכם השיבה התובעת לנתבע כי סוכם ביניהם כי שכרה יהיה 33 ₪ נטו וכי הסכום בסך 38.40 ₪ ברוטו שעודכן בתלושים היה על דעת רו"ח על מנת להגיע לסכום 33 ₪ נטו. בהתייחס לטיעונים בדבר דיווח כוזב של שעות עבודה, השיבה התובעת כי הפערים שבדיווח השעות נעשו "בתום לב" שכן היו מקרים שבהם המזכירות (גב' נ. וגב' ש.), דיווחו במערכת הנוכחות את שעת כניסתה ויציאתה (בימים בהם היא נכנסה מאוחר או יצאה מוקדם יותר מהשעה שדווחה בדו"ח הנוכחות, לטענתה, עקב ביצוע סידורים עבור הנתבעת). התובעת אישרה כי במקרים אחרים היא דיווחה על שעות עבודתה בדיעבד (יום, מספר ימים ואף שבוע לאחר מכן), תוך סיכום הדברים "כי לא תמיד אני עוקבת". התובעת הציעה לנתבע 2 שתי אפשרויות: הראשונה- כי יימצא לה מחליף, ובתקופת ההודעה המוקדמת "המגיע לך" היא תעביר חפיפה מסודרת. השנייה- תוך מתן הסבר כי בכל מקומות העבודה שבהן עבדה, לרבות הנתבעת, היא העבירה "הרבה כספים בידיים" שלה ו"לא גנבתי שקל במודע. אם הכנסתי את עצמי אחרי שבוע כי לא זכרתי תשעה אני מתנצלת. על כל שעה שמעבר התלוש הזה את תוריד לי אותה. זהו." התובעת ביקשה לעשות כן בתלוש המשכורת העוקב בחודש ינואר 2013. הנתבע 2 השיב לתובעת כי שכרה יעמוד על 33 ₪ ברוטו, התובעת התנגדה ואמרה "לא, אז לא, אז אוקיי תוציא לי מכתב". הנתבע השיב: "אוקיי". לאחר מכן הנתבע שאל את התובעת מה עם הסכום של ה-1,000 ₪ שהיא חבה לנתבעת בגין הטיול באילת. התובעת השיבה כי סוכם ביניהם כי החוב הנ"ל יקוזז מול התשלום שהנתבעת חייבת לה בגין נופש, ובכך הסתיימה השיחה.
24. התובעת לא התייצבה לעבודתה ביום 9.12.12 (יום ראשון).
25. ביום 10.12.12 (יום שני) התקיימה שיחה נוספת בין התובעת לנתבע 2 שהוקלטה על ידי התובעת. החלק הראשון של השיחה התמקד בענייני עבודה (כגון: דיון בהצעות מחיר ללקוחות הנתבעת) והחלק השני התמקד בשאלת המשך ההתקשרות שבין הצדדים ותנאי העבודה מכאן ואילך (בשיחה זו הועלו האפשרויות כי התובעת תעבור לסניף ... או תמשיך לעבוד בסניף ... בשכר שעתי של 33 ₪ ברוטו תוך שינוי שיטת תשלום עמלות המכירה). בסיום שיחה זו הזכירה התובעת את שני אירועי ההטרדה הנטענים ואמרה כי לעיתים היא מרגישה כי הנתבע  "מזלזל" בה, הנתבע השיב לתובעת, בין היתר:

"ממש לא, זה צחוקים. צחוקים, מרגיש כמו אחות שלי, זה הבעיה"... "אבל מעכשיו זה לא יהיה. זה לא יהיה מעכשיו, זה טעות שלי, זה צחוק, זה צחוק. לא נגעתי לא הפשטתי לא שום דבר, צחקנו, כמו שאת צוחקת אתי כמו שאת יורדת ומזלזלת בי ומדברת בבוטות ובגסות, כנל זה היה צחוק. הרי את גם לא שומרת על הפה ויורדת ומלכלכת, הרבה פעמים...

גב' ת.ג., זה צחוק ואם זה מפריע לך אני, מעבר לשולחן אני לא אתקרב אלייך יותר".

21. התובעת חתמה את השיחה בכך שהיא מעוניינת לחשוב על ההצעה ויצאה מהמשרד. לאחר כעשר דקות התקשרה התובעת לנתבע ואמרה לו כי אינה מעוניינת בהצעה וכי היא מבקשת שיוציא לה מכתב פיטורים. זה היה יום עבודתה האחרון של התובעת אצל הנתבעת.
22. ביום 11.12.12 פנתה התובעת במכתב לנתבעים באמצעות בא כוחה. במכתב זה הועלו, בין היתר, טענות בדבר שני אירועים של הטרדות מיניות שביצע בה הנתבע 2 ביום 25.11.12, בדבר ניסיון להרע את תנאי עבודתה של התובעת מיד לאחר האירועים הנ"ל ובדבר פיטוריה ביום 6.1.13. עוד נטען כי:

"בשל מצבה הנפשי, מודיעה לכם מרשתי כי היא אינה מסוגלת לבוא לעבודה ולהסתכן כי היא תיאלץ לעבודה במחיצתך- מי שלא רק הטריד, אלא אף "העניש" אותה בשל סירובה הלגיטימי!

משום כך- למרות שנתתם למרשתי למעשה הודעה מוקדמת של חודשיים על פיטוריה (הודעה שהיא אגב לכשעצמה סוג של ניצול ציני, הודעה שהיא מפוטרת אלא שהיא תקבל "מכתב" רק ביום 6.1.13 כדי שהיא תעשה "חפיפה"!")- מודיעה מרשתי כי היא מוותרת על החודש הנוסף (מעבר לחוק) של ההודעה המוקדמת לפיטוריה, וכי על כן עבודתה תסתיים ביום 6.1.13. כמובן אתם נדרשים לשלם לה את מלוא זכויות המגיעות לה בגין פיטוריה, לרבות פדיון חופשה ופיצויי פיטורים עפ"י חוק, וזאת בנוסף ליתר תביעותיה."

23. ביום 13.12.12 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה במכתב נוסף לנתבעים בו נרשמו הדברים הבאים:

"בהמשך למכתבי מיום 11.12.12:

1. מצ"ב אישור מחלה בגין היעדרות מרשתי עד יום 13.12.12.
2. באשר להמשך עבודת מרשתי עד ליום סיום עבודתה: כפי שפירטתי, מרשתי אינה מסוגלת ואינה מוכנה לעבוד במחיצתך; וסעיף 7(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1988 למעשה מחייב הפרדה והרחקה כזאת. על כן מרשתי לא תחזור לעבודה- אפילו עד סיום עבודתה ביום 6.1.13, עד אשר אתם- הן מר י.א. והן החבר (כך במקור- הח.מ)- מתחייבים בכתב כי ד"ר י.א. לא ישהה במרפאה בשעות עבודתה.
3. נא תשובתכם המידית."
4. למכתב זה צורף אישור מחלה של התובעת מיום 11.12.12 עד ליום 13.12.12.
5. ביום 17.12.12 השיבו הנתבעים למכתב התובעת מיום 11.12.12 באמצעות בא כוחם. במכתב זה הכחישו הנתבעים את טענות התובעת והעלו טענות לפיהן התובעת ניצלה את האמון הרב שניתן בה ו"זיכתה" את עצמה בשכר גבוה ממה שסוכם עמה. כן הועלו טענות לפיהן התובעת דיווחה על שעות שבהן לא עבדה בפועל, וכי עד שהנתבע 2 גילה את אי הסדרים הנ"ל ועימת את התובעת איתם, לתובעת לא היו כל טענות ביחס להתנהגותו של הנתבע 2 כלפיה. עוד נטען כי התבוננות בסרטוני המצלמות בנתבעת מגלה כי התובעת התנהגה עם הנתבע 2 בצורה "משוחררת" ולעיתים אף נגעה בו ביוזמתה, אגב הלצה, וכי התנהגות זו נמשכה גם לאחר המועד שצוין במכתב. הנתבעים הוסיפו כי לאחר שהנתבע 2 גילה את מעשי הפרת האמונים של התובעת, הוא הציע לה לעבור לעבוד בסניף החדש בתל אביב, התובעת ביקשה לחשוב על כך ולאחר הרהורים שנמשכו כעשר דקות התקשרה טלפונית לנתבע 2 והודיעה לו כי אינה נעתרת להצעה ומבקשת מכתב פיטורין. יום לאחר מכן שינתה את טעמה והחליטה לבדות הטרדה מינית במקום לקבל מכתב פיטורין. באשר לנסיבות סיום ההתקשרות שבין הצדדים צוין במכתב כי התובעת נטשה את עבודתה:

"מעשיה אלה של מרשתך מזכים את המעביד בזכות לנתק את יחסי העבודה עם מרשתך בלא שמרשתך תהיה זכאית לפיצויי פיטורין.

בנסיבות אלה ככל שנראה במצב שנוצר כפיטורין, הרי מרשתך גם אינה זכאית להודעה מוקדמת. אולם התנהגותה של מרשתך שלא רק הפרה אמונים ובדתה הטרדה מינית כביכול אלא גם נטשה את מקום עבודתה, עוד בטרם ניתן לה מכתב פיטורין עולה כדי התפטרות ללא הודעה מוקדמת המזכה את המעביד בתשלום של שכר חודשי מאת העובד...".

26. . ביום 12.2.13 קיבלה התובעת צ'ק בסך 1,147 ₪ עבור עבודתה בחודש דצמבר 2012, ללא תלוש משכורת.

העדויות והראיות

27. בתיק זה התקיימו שלושה דיוני הוכחות בתאריכים 11.6.15, 4.4.16 ו- 18.4.16 במהלכם נשמעו עדויות הצדדים. הדיונים הוקלטו ותומללו (מעל 230 עמודים).
28. מטעם התובעת העידו גב' נ.ס. (בת דודה של התובעת שעבדה בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמזכירה במרפאה), מר ג.ל. (שהיה בן זוגה של התובעת והיתה לו היכרות עמה כ-8 שנים), ד"ר מ.ב. (שמכר את המרפאה לנתבעת ולאחר מכן העסיק שוב את התובעת), גב' מ.ל. (רעייתו של ד"ר מ.) והתובעת.
29. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2, גב' א.מ. (סייעת בנתבעת), גב' י.מ. (שעבדה תקופה מסוימת עם התובעת במרפאתו של ד"ר מ. ולאחר שפוטרה עבדה אצל הנתבעת לתקופה קצרה), מר ו.מ. (שהתקין את המצלמות בנתבעת בחודש 11/12), מר צ.נ. (שהועסק במרפאה ברחוב..., שבה נטען כי הנתבע שותף, משך תקופה של שנה), מר ע.ב. (שהועסק במרפאה ברחוב... משך תקופה של כשנה). הנתבעים ויתרו על העדתה של גב' נ.א. שלא התייצבה לדיון ההוכחות.
30. הצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב, מכאן פסק דיננו.
31. סיכומי התשובה של התובעת הוגשו ביום 18.12.16. במותב ששמע את העדויות ישבה נציגת הציבור גב' ש.פ, שכהונתה הסתיימה ביום 30.6.17. ביום 8.2.18 ניתנה החלטת בית הדין בה נאמר כי מאחר שגב' פנסו אינה מוסמכת להשתתף במתן פסק הדין, בית הדין שוקל למנות תחתה נציג ציבור אחר, על מנת שפסק הדין יינתן על פי מכלול החומר שבתיק. התובעת הודיעה כי בלית ברירה היא מסכימה לכך. הנתבעים לא הגיבו להחלטת בית הדין מיום 8.2.18 עד ליום 22.2.18. עוד ביום 18.2.18 מינה בית הדין למותב את גב' ח.ד. במקומה של גב' פ., על מנת שפסק הדין יינתן על פי מכלול החומר שבתיק. בית הדין שותף לדעת התובעת כי העיכוב במתן פסק הדין יצר מצב לא רצוי שבו חברת המותב שהשתתפה בדיונים והתרשמה מהעדים לא השתתפה במתן פסק הדין וחברת מותב שלא התרשמה מהעדים משתתפת במתן פסק הדין. בית הדין מתנצל על העיכוב בהבאת ההליך לסיומו, אשר נבע מריבוי פסקי דין שעל ראש ההרכב לתת תוך כדי שמיעת דיונים באופן שוטף.

המחלוקות

32. להלן נפרט את המחלוקות הטעונות הכרעה בהליכים:

• מה היה גובה שכרה האחרון המוסכם של התובעת- האם כטענתה 33 ₪ לשעה נטו או כטענת הנתבעים -33 ₪ לשעה ברוטו, ומה היה גובה עמלת המכירה 1.5% או 3%? בתוך כך יש לדון בשאלה אם הוסכם כי עמלת המכירה תגזר מסך הכנסות המרפאה כולל מע"מ (כטענת התובעת) או ללא מע"מ (כטענת הנתבעים).
• האם הנתבע 2 הטריד מינית את התובעת? לעניין זה – האם התובעת הוכיחה כי הנתבע 2 הציע הצעות חוזרות בעלות אופי מיני המופנות לתובעת לפי סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית. בתוך כך- האם הנתבעים התנכלו לתובעת ופגעו בתנאי עבודתה, בקידומה, שכרה ומקום עבודתה עקב ההטרדה המינית ותלונתה על כך? כפוף לכך- האם התובעת זכאית לפיצוי לפי חוק הטרדה מינית וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה בגין הטרדה מינית והתנכלות על רקע הטרדה מינית, ובאיזה שיעור? האם יש לקבוע כי הנתבעת אחראית לעוולת הנתבע 2 לפי סעיף 7(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית והאם זכאית התובעת לפיצוי מהנתבעת 1 בגין אי קיום חובותיה לפי סעיף 7 לחוק?
• מהן נסיבות סיום עבודתה של התובעת- האם כטענתה היא פוטרה או כטענת הנתבעת התפטרה וכפועל יוצא מכך- זכאות התובעת לפיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם.
• זכאות התובעת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
• זכאות התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם עקב הפיטורים.
• זכאות התובעת לפיצוי בגין נזק ממוני שנגרם עקב הפיטורים.
• האם הנתבעים פרסמו לשון הרע על התובעת וזכאותה לפיצוים עקב כך.
• זכאות התובעת להפרשי שכר עבודה בגין חודש 11/12.
• זכאות התובעת להפרשי שכר בגין חודש 12/12.
• זכאות התובעת לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.
• זכאות התובעת לדמי מחלה ותמורת הודעה מוקדמת.
• זכאות התובעת לפדיון חופשה.

התביעה של הנתבעים נגד התובעת בסע"ש 4660-06-14

• זכאות הנתבעת להשבת שכר עודף מהתובעת בגין דיווח כוזב על שכר שעתי במונחי נטו במקום ברוטו.
• זכאות הנתבעת להשבת סכומים ששולמו לתובעת בגין המע"מ של סכומי העמלות לשנים 2011-2012.
• זכאות הנתבעת לפיצוי חלף אי מתן הודעה מוקדמת.
• זכאות הנתבעת להשבת סכומים ששולמו לתובעת ביתר בגין דיווח שעות כוזב.

שכרה האחרון המוסכם של התובעת

33. כאמור, שכרה השעתי ההתחלתי של התובעת עמד על 28 ₪ ובשלב מסוים הועלה ל-33 ₪ והצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם הוסכם על העלאה לשכר שעתי 33 ₪ נטו או ברוטו. עוד חלוקים הצדדים בשאלת שיעור גובה העמלות שהייתה התובעת זכאית לקבל מהכנסות הנתבעת והאם שיעור זה נגזר מגובה הכנסות הנתבעת כולל מע"מ, אם לאו.
34. התובעת טענה כי שכרה השעתי התעדכן מעת לעת וכי היא קיבלה עמלת מכירה בגובה 3% מסכום ההכנסות של המרפאה כולל מע"מ, בניכוי סכומים עבור רפואת ילדים והוצאות שכירות. לטענתה שכרה השעתי האחרון עמד על 33 ₪ נטו לאחר העלאה שאושרה לה על ידי הנתבע 2 בחודש 7/11. לטענת התובעת, היא פנתה לנתבע 2 בסמוך למועד סיום לימודיה לתואר ראשון וביקשה להשוות את שכרה לתנאי הצעת העבודה שקיבלה מבית השקעות (בשכר של 33 ₪ לשעה נטו ובונוס חודשי של 3% מהמכירות), אחרת היא תיאלץ לעזוב והנתבע הסכים לכך. לטענת התובעת גם הסכם העבודה שנחתם ביום 16.8.10 אינו נוקב במונחים של נטו או ברוטו.

1. לטענת התובעת, הנתבעים מנועים מלחלוק על תנאי העבודה כפי שהיא הבינה אותם (שכר שעתי נטו ולא ברוטו) משלא דאגו להעלותם על הכתב כדרישת החוק.
2. מנגד, טענו הנתבעים כי בהסכם העבודה מיום 16.8.10 נרשם מפורשות כי התובעת תקבל העלאה בשכר השעתי מ-28 ₪ ל-30 ₪ כאשר הכנסות המרפאה יגיעו לסכום של 300,000 ₪ ומעלה. לטענת הנתבעים, הסכמה זו התייחסה לשכר שעתי ברוטו וכך גם עולה מהמשכורות שקיבלה בפועל עד למועד שבו הועלה שכרה בהתאם לדיווח הכזב שלה לרו"ח של הנתבעת. הנתבעים מוסיפים כי לאחר תקופת עבודה של כשנתיים פנתה התובעת לנתבע 2 וביקשה וקיבלה העלאת שכר משמעותית של 5 ₪ לשעה ובסה"כ 33 ₪ ברוטו לשעה (כ-20% תוספת למשכורת). הנתבעים מאשרים כי העלאת השכר סוכמה עם הנתבע 2, אך טוענים כי התובעת העבירה במזיד דיווח לרו"ח כי סוכם עמה על שכר של 33 ₪ נטו במקום 33 ₪ ברוטו (לעניין זה יצוין כי הנתבעים לא תיארו את הנסיבות שבהן הוסכם על העלאת השכר ולא הכחישו את גרסת התובעת בעניין הרקע להעלאת השכר כפי שתיארה בכתב תביעתה ובתצהירה). הנתבעים מוסיפים וטוענים כי איש מעובדי הנתבעת אינו מקבל שכר במונחי נטו ולא היתה כל סיבה להחריג את התובעת מיתר העובדים.
3. לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו לפנינו ועיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובעת. מתלושי המשכורת של התובעת עולה כי שכרה של התובעת הועלה בחודש 7/11 ל-33 ₪ נטו, כגרסתה.
4. אמנם, בתלושי המשכורת של התובעת לחודשים 7/11 - 11/11 מפורט תעריף שעתי בסך 33 ₪, אך צודקת התובעת כי מהתלוש עולה כי התעריף השעתי 33 ₪ נטו "גולם" לשכר הברוטו. עובדה זו עולה מכך שברובריקה של "נטו לגילום" הופיע סכום שהוא נמוך מהסכום שהופיע ברובריקה של "סכום התשלום" בחישוב התשלום של שעות העבודה של התובעת, וכך גם בחישוב תמורת דמי החופשה, גמול השעות הנוספות ודמי החגים ששולמו לתובעת.
5. כידוע, חזקה שתלושי השכר משקפים את המציאות, אלא אם הוכח מעדויות אמינות אחרת (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי פד"ע כ' 19). הנתבעים לא הוכיחו כי תלושי השכר של התובעת אינם משקפים את ההסכמות בין הצדדים. למעט עדותו של הנתבע 2 שהוא בעל דין בהליך, לא הובאה כל ראיה או עדות אחרת על מנת לסתור את טענת התובעת המתיישבת עם תלושי המשכורת.
6. לא נעלמה מעינינו העובדה שהתובעת, מתוקף תפקידה, הייתה אחראית לדווח לרו"ח של הנתבעת על גובה השכר שיש לשלם לעובדי המרפאה ומספר שעות עבודתם, וכך גם לגבי עצמה. עם זאת, הנתבע אישר בעדותו בבית הדין כי היה מקבל כל חודש מסמך הכולל רשימה שמית של עובדים ובצדה נרשם סכום המשכורת שחושבה להם בגין עבודתם באותו החודש (עדותו בעמוד 165 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.16, שורות 1-3). כן אישר הנתבע בעדותו כי התובעת העבירה לו מידי חודש מסמך הכולל רשימה שמית של העובדים ובצדה פורטו מספר השעות שעבדו באותו החודש, לרבות של התובעת (עמוד 164 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.16, שורות 4-9, עמוד 164, שורות 10-12). אם כן, לא סביר בעינינו כי הנתבע היה חותם מידי חודש משך תקופה כה ארוכה (מחודש יולי 2011- נובמבר 2012), באופן "עיוור" על הצ'קים שהוכנו לו (בכללם הצ'ק שהוכן עבור התובעת), מבלי לבצע בדיקה אקראית במסמכים שהועברו לו שכללו את פירוט שעות עבודתה וסכום המשכורת ששולמה לה, בפרט לאור כך שלתובעת שולמה גם עמלת מכירה. מהרושם שהתקבל מעדותו של הנתבע, מדובר באדם שמגלה התעניינות בעניינים הכספיים של הנתבעת. הנתבע אף אישר בעדותו בבית הדין כי בשנת 2012 היה בודק משכורות של העובדים ותירץ זאת "הייתי שנה וחצי בעסק. הייתי ילד קטן" (עמוד 164, שורות 2-3).
7. עם זאת, איננו שוללים את טענת הנתבע לפיה הוא הופתע לגלות כי בתלושי המשכורת האחרונים של התובעת הופיע שכר שעתי של 38.40 ₪ (ברוטו), ואולם כפי שעולה מהראיות והעדויות שהובאו לפנינו, התובעת הסבירה בשיחתה עם הנתבע מיום 6.12.12 וחזרה על כך בתצהירה, כי רו"ח של הנתבעת אמר לה כי על מנת לקבל שכר נטו של 33 ₪ לשעה, הנתבעת צריכה לעדכן את תעריף השכר השעתי ל-38.40 ₪ ברוטו.
8. מעיון בתמלול השיחה מיום 6.12.12 (נספח 18 לתצהיר הנתבעים) עולה כי במעמד שיחתה עם הנתבע, ביקשה התובעת להתקשר לרו"ח של הנתבעת על מנת לאמת את דבריה בנוכחות הנתבע, אך הנתבע עצר מבעדה לעשות כן והתחמק מלשוחח עם רו"ח של הנתבעת (עמוד 2 לתמלול השיחה שסומנה כ"תזכורת 1. M4a" שורה 11 עד עמוד 3, שורה 21. ההדגשות הוספו- הח.מ):

ד"ר א.י.:          בדקתי בדיוק כמה היית מקבלת איך ואיך שיחקת פה ואני יודע זאת אומרת שם שאת טוענת שאני אמרתי ברוטו ולא אמרתי ברוטו כי אני יודע מה אמרתי זה לא הגיוני כי אני עם אף עובד פה לא סוגר ככה.

גב' ת.ג.:           זה מה שסגרנו.

ד"ר א.י.:                      לא, לא, לא גב' ת.ג. אנחנו לא סגרנו.

גב' ת.ג.:           אוקיי נו, נו.

ד"ר א.י.:                      אני לא מטומטם.

גב' ת.ג.:           אוקיי נו.

ד"ר א.י.:                      לא נולדתי אתמול.

גב' ת.ג.:           בסדר, נו.

ד"ר א.י.:          אנחנו עלינו מ-30 ל-33 אוקיי? וסגרנו את זה אוקיי? זאת אומרת ברגע שהם כותבים שעה זה שעה ברוטו וגם כמו שאת טוענת שברוטו זה 38.40.

גב' ת.ג.:           זה לא אני זה הרואה חשבון.

ד"ר א.י.:          אז זה גם לא 38.40.

גב' ת.ג.:           אני זה לא אני היא אמרה לי תקשיבי אני לא אוכל לעשות אהה בטבלה הזאת נטו וברוטו.

ד"ר א.י.:          טוב, אהה אני גב' ת.ג.

גב' ת.ג.:           שנייה אני לא יודעת שנייה תן לי לסיים עד עכשיו אתה דיברתי.

ד"ר א.י.:          לא אני מסיים.

גב' ת.ג.:           היה 33 שנייה היה 33 נטו.

ד"ר א.י.:          גב' ת.ג., תקשיבי גב' ת.ג.?

גב' ת.ג.:           כן?

ד"ר א.י.:          3 אחוז.

גב' ת.ג.:           אז ה-38 זה הרואה חשבון אליו תפנה.

ד"ר א.י.:          גב' ת.ג. תקשיבי זה על פי הנחיות שלך.

גב' ת.ג.:           מה? מה?

ד"ר א.י.:          תקשיבי לא, לא, לא

גב' ת.ג.:           לא, לא זה עכשיו אני פותרת עכשיו אני פותרת.

ד"ר א.י.:          גב' ת.ג., גב' ת.ג., גב' ת.ג. אני מדבר איתך עכשיו.

גב' ת.ג.:           שנייה תן לי להתקשר.

ד"ר א.י.:          תנתקי את הטלפון אני מדבר עכשיו אני לא צוחק איתך.

גב' ת.ג.:           אתה אומר שאני אמרתי לו 38?

ד"ר א.י.:          לא את אמרת לו 33 נטו.

גב' ת.ג.:           נכון.

ד"ר א.י.:          אז תנתקי את הטלפון בגלל זה אני אומר זה על פי הוראות שלך אוקיי?

גב' ת.ג.:           בגלל שאתה אמרת.

ד"ר א.י.:          לא, אני לא אמרתי."

43. התובעת טענה בתצהירה כי מחודש 7/11 גולם בנטו שכרה השעתי בסך 33 ₪. בחודש 12/11, היא הבחינה כי שכרה השעתי הוא 33 ₪ ברוטו וכי הנתבעת שכחה לגלם אותו בנטו. התובעת פנתה למנהלת החשבונות גב' צ' בדרישה לתיקון השכר ונאמר לה כי בחודש הבא זה יתוקן. בחודש 1/12 הופיע בתלוש- שכר שעתי בסך 36 ₪ ברוטו והתובעת פנתה שוב למנהלת החשבונות גב' צ' וביקשה ממנה שתתייעץ עם רו"ח של הנתבעת. התובעת וגב' צ' שוחחו עם רו"ח של הנתבעת ותשובתו הייתה כי על מנת שתקבל 33 ₪ נטו יש לשלם לה 38.40 ₪ ברוטו וכך אכן נעשה מחודש 2/12. עדותה של התובעת בעניין זה לא נסתרה והיא מתיישבת עם תלושי המשכורת.
44. אנו סבורים כי אי הבאתם של רו"ח ומנהלת החשבונות של הנתבעת לעדות מטעם הנתבעים צריכה להיזקף לחובתם, שכן מדובר בעדויות רלוונטיות שהיו עשויות לשפוך אור על השאלה שבמחלוקת. רו"ח של הנתבעת יכול היה להסביר ולתאר את נסיבות עדכון שכרה של התובעת ולענות על שאלות נוספות, כגון: מדוע בחלק מתלושי המשכורת הופיע "גילום נטו" של שכר שעתי בסך 33 ₪ ומדוע בחלק האחר התעריף השעתי הועלה ל-38.4 ₪ ובוטל הגילום לנטו (מחודש 2/12 עד 10/12). רו"ח של הנתבעת יכול היה להסביר בעדותו האם תשלום שכר שעתי בסך 38.40 ₪ אכן מביא לתשלום שכר שעתי של 33 ₪ נטו בהתאם לנתונים האישיים של התובעת ומדרגות המס בהן היא הייתה מחויבת בתקופה הרלוונטית לתביעה, והאם הוא אכן אמר לתובעת ולגב' צ' מנהלת החשבונות, כי יש לעדכן את שכרה השעתי של התובעת ל- 38.40 ₪ על מנת שהיא תקבל 33 ₪ נטו. בנסיבות האמורות, הנתבעים לא השכילו לסתור את גרסת התובעת בתצהירה. כנשאל הנתבע בעדותו בבית הדין, מדוע רו"ח של הנתבעת לא הובא לעדות מטעם הנתבעים, היתמם הנתבע והשיב "למה?" (עמוד 165, שורות 14-17). לעניין זה ידועה ההלכה הקובעת כי הימנעות מהבאת ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעתו של אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל כן ההימנעות מחזקת את ראיות התביעה (ע"פ 728/84 שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פד"י מא(3), 617; ע"ע 1359/04 מיכאל לוטן נ' החברה מרכז רפואי הרצליה (טרם פורסם), ניתן ביום 28.11.06).
45. מעבר לכך, איננו מקבלים את טענת הנתבעים כאילו רו"ח של הנתבעת היה מבצע הנחיות של התובעת, ללא כל בדיקה או אישור של הנתבעים, בפרט בכל הנוגע לעדכון שכרה. היה מתבקש לתמוך טענה זו בעדות של רואה החשבון, אשר כאמור לא הובא לעדות על ידי הנתבעים.
46. לכך נוסיף גם את העובדה כי הנתבעת לא סיפקה כל הסבר מדוע היא לא כללה בתביעתה נגד התובעת, תביעה להשבת שכר עודף ששולם לכאורה לתובעת בחודשים 7/11 עד 1/12, על אף שמחודש 7/11 היא "גילמה בנטו" שכר שעתי של 33 ₪, כך שהמשמעות היא כי גם בחודשים הנ"ל שולם, לשיטתה, תשלום שכר עודף לתובעת (מהתחשיב שצורף לתביעה הנגדית עולה כי תביעתה של הנתבעת התייחסה רק להשבת סכומים ששולמו ביתר בשנת 2012 -נספח 5).
47. באשר למחלוקת שבין הצדדים בעניין שיעור גובה עמלת המכירות שקיבלה התובעת בסיום עבודתה- אנו סבורים כי גם בעניין זה הדין עם התובעת וכי היא קיבלה 3% ממכירות הנתבעת. להלן נימוקינו.
48. הנתבעים לא התייחסו לטענת התובעת לפיה העלאת השכר שאושרה לה בחודש 7/11 על ידי הנתבע 2 כללה גם העלאה בעמלת המכירות מ- 1.5% ל-3% (הנתבעים לא שללו ולא אישרו טענה זו, אלא התייחסו אך לטענה כי שכרה הועלה ל-33 ₪ נטו).
49. בנוסף, הנתבעים לא הציגו תחשיבים או דוגמאות לחישוב עמלות המכירה שקיבלה התובעת בתלושי המשכורת שלה החל מחודש 7/11 על מנת לסתור את טענתה הנ"ל, על אף שניתן היה לעשות זאת בנקל.
50. משכך, החלטנו לקבל את גרסת התובעת לפיה בחודש 7/11 הוסכם כי עמלת המכירה שתקבל תעלה ל-3%.
51. אף בעניין המחלוקת שבין הצדדים בשאלה אם הוסכם כי עמלת המכירה תגזר מגובה ההכנסות של הנתבעת כולל מע"מ או ללא מע"מ, אנו סבורים כי הדין עם התובעת.
52. אמנם, לא צוין בהסכם העבודה מיום 16.8.10 אם עמלת המכירה שתקבל התובעת תגזר מגובה ההכנסות של הנתבעת כולל מע"מ או ללא מע"מ, אולם בפועל הנתבעת שילמה לתובעת בונוס בגובה עמלת מכירה מהכנסות הנתבעת כולל מע"מ ממועד תחילת עבודתה, משך תקופה ארוכה, והתנהגות זו מלמדת על אומד דעתם של הצדדים בקיום חוזה העבודה.
53. מעבר לכך, בשתי השיחות שקיים הנתבע 2 עם התובעת (בתאריכים 6.12.12 ו-10.12.12) הוא לא העלה כל טרוניה בעניין הכללת רכיב המע"מ בעמלות שקיבלה התובעת מהנתבעת וכל טענתו בעניין התמצתה בכך ש"זה לא פייר" לכלול את המע"מ של הכנסות הנתבעת בתשלום העמלות המשולמות למנהלת המרפאה (בשיחה שקיים הנתבע 2 עם התובעת ביום 10.12.12, הוא אמר לתובעת כי תנאי העבודה שיסוכמו עם מי מהמועמדות לתפקיד של מנהלת המרפאה בתל אביב יכללו תשלום מדורג של בונוס בגין עמלות מכירה לא כולל מע"מ "כי זה גם הגיוני, אני לא אמור לשלם על המע"מ, זה לא פייר" ... "פיסית לא פייר" - נספח ו'- מסומן כעמוד מספר 36 לתצהיר התובעת מיום 23.12.14, שורות 1-7).

הטרדה מינית

גרסת התובעת ועדיה

54. לטענת התובעת ביום 25.11.12 הנתבע 2 הטריד אותה מינית פעמיים. להלן תיאור מעשי ההטרדה המינית שמייחסת התובעת לנתבע 2:

• תיאור מעשה ההטרדה הראשון: במהלך הנסיעה (ברכבו של הנתבע) לסניף הניח הנתבע 2 את ידו על רגליה של התובעת, למרות המרחק ביניהם במכונית, וניסה ללטפה. התובעת נדהמה ומיד דרשה מהנתבע 2 להוריד את ידו מרגליה. בתצהיר עדותה העידה התובעת כי הנתבע הניח את ידו על ירכה וניסה ללטף את רגלה וכי היא נדהמה ומיד דרשה ממנו להוריד את ידו מרגלה ואף הרימה את קולה וצעקה "מה אתה עושה"? יצוין כי בתצהירה המשלים בתגובה לתצהיר עדותו של הנתבע 2 התובעת העידה כי "מעולם לא טענתי שד"ר א.י. נגע לי בברך. כפי שכתבתי בתצהיר העדות, ד"ר א.י. ליטף לי את הירך והוא לא עשה זאת באופן אגבי (אם בכלל ניתן ללטף לבחורה את הירך באופן "אגבי") אלא הוא עשה זאת באופן מיני לחלוטין ובניגוד גמור לרצוני! ואף מיד התנגדתי למעשה המבחיל הזה! כיוון והמישוש היה מיני לחלוטין ואמרתי לו: "מה אתה עושה?!".
• תיאור מעשה ההטרדה השני: כאשר התובעת והנתבע 2 הגיעו, הם נכנסו למעלית ריקה. הנתבע 2 התקרב לתובעת עד כמעט "אפס" מרחק ונצמד אליה. התובעת שאלה את הנתבע מדוע הוא נצמד אליה והוא השיב כי הוא "רוצה להגיד לה משהו". התובעת מיד אמרה לו כי "אתה יכול להגיד את זה ממרחק סביר" רק אז הרפה הנתבע 2 מהתובעת. בתצהיר עדותה הוסיפה התובעת כי היא "דחפה את הנתבע ממנה" (לפני ששאלה אותו מדוע הוא נצמד אליה).

55. התובעת פירטה בתצהיר עדותה הראשית ארבעה אירועים נוספים, שלא פורטו בכתב התביעה, בהם לטענתה הנתבע 2 הטריד אותה מינית (להלן- מקרי ההטרדה הנוספים). התובעת לא ביקשה לתקן את כתב תביעתה ולתבוע פיצוי בגינם, אך ביקשה לפרט אותם על מנת לחזק את מהימנותה, כפי שטענה בתגובתה לבקשת הנתבעים למחיקת הסעיפים בתצהירה שבהם פורטו אותם אירועים נוספים. בית הדין דחה את הבקשה מנימוקי התובעת ואולם בית הדין קבע (בהחלטה מיום 20.2.15) כי מקרי ההטרדה הנטענים, שלא פורטו בכתב התביעה, אינם יכולים לשמש עילה לתביעת סעד כלשהו. המקרים המתוארים אינם מהווים הרחבת חזית והתיאור שלהם בתצהיר התובעת קביל לפי הכלל הקובע שבמשפט אזרחי מעשים דומים עשויים להצביע על הלך נפש של האדם. בענייננו – שאלת האופי המיני של ההצעות החוזרות הנטענות – הצדיקה לדעת בית הדין את ההחלטה שלא למחוק סעיפים אלה מתצהיר התובעת.
56. להלן נפרט את מקרי ההטרדה הנוספים הנטענים:

• במחצית השניה של שנת 2012- התובעת החליפה במשרדה את בגדיה לשמלה, שכן היתה אמורה ללכת לאירוע ברית לאחר העבודה. לאחר שהחליפה לשמלה ירדה התובעת לקומת הקבלה וביקשה מבת דודה, גב' נ.ס. המזכירה, לעלות אליה רגע למשרד. הנתבע 2 עבר ליד עמדת הקבלה וראה את התובעת בשמלה והמשיך בענייניו. לאחר מכן, עלה הנתבע 2 למשרדה של התובעת (בקומה השניה-קומת הגלריה) ואמר לה בנוכחות גב' נ.ס. כי היא "צריכה לבוא לעבודה יותר עם שמלות כי זה יעזור להעלות את המכירות בקופה". התובעת השיבה לנתבע כי ההערה שלו "לא מתאימה" והוא השיב לה "למה, תגיעי עם שמלות לעבודה, זה יותר טוב."

יצוין בהקשר זה כי גב' נ.ס. העידה מטעם התובעת בתצהירה כי היא הייתה נוכחת בעת שהנתבע 2 אמר לתובעת: 

                                    "אם תתלבשי ככה תמיד נסגור יותר עסקאות".  

גב' נ.ס. העידה בתצהירה כי גם היא סבלה מהטרדות מיניות מצד הנתבע 2,  תוך שהיא מייחסת לו אמירות בעלות אופי מיני: "לא פעם כשאמרתי כי "אני עייפה" ד"ר א.י. היה עוקץ אותי ואומר שזה בגלל שהייתי "עם החבר שלי כל הלילה."

• אירע מספר שבועות לאחר מכן- כאשר התובעת החליפה את המזכירה גב' ש. שהלכה לקנות ארוחת צהריים. התובעת ישבה בפינת ההמתנה בלובי עם הנתבע 2, עברה איתו על כמה מסמכים רפואיים ושוחחה עמו על נושאי המרפאה. הנתבע 2 החל לדבר על בת דודה, גב' נ.ס. המזכירה, שהיא דתייה ו'שומרת נגיעה' ואמר כי היא "בטח עושה דברים יותר חמורים מלגעת", אבל שהתובעת בטח "קשה" ולא עושה כאלו דברים, וכי היא צריכה "להיפתח". התובעת השיבה "תשאיר את זה לי, את מה שאני מוכנה לעשות ומה שלא".
• מספר שבועות לאחר מכן, התובעת עמדה במסדרון בקומה השנייה (בקומה בה נמצא משרדה, חדר האוכל והחדר הפנוראמי בו אין מצלמות) והנתבע 2 בא מאחוריה (כנראה יצא מחדר האוכל), תפס אותה מאחורה וניסה להכניס אותה לתוך החדר הפנוראמי באמצעות דחיפה. התובעת נלחמה בו, הדפה את ידיו ואמרה לו "תגיד לי אתה דפוק"?

יצוין בהקשר זה כי גב' נ.ס. העידה בתצהירה כי התובעת סיפרה לה כי הנתבע 2 "ניסה להכניס אותה לחדר הפנוראמי, חדר שאין בו מצלמות, תוך שהוא דוחף אותה לשם; היא סיפרה לי שהיא התנגדה ובזה זה "נגמר".

• בתחילת חודש נובמבר 2012, הנתבע 2 אמר לתובעת שהוא "חלם שהוא נישק" אותה. שיחה זו התנהלה בחדר האוכל, כאשר התובעת והנתבע היו לבדם. הנתבע 2 אמר לתובעת כי הוא "התייעץ עם הרב שלו" על הדבר וכי הרב אמר לו ש"זה לא נורא". התובעת קראה לנתבע "אידיוט"! ויצאה מחדר האוכל.

57. התובעת הכחישה בתצהיר עדותה המשלים את טענותיהן של גב' א.מ. וגב' י.מ. (שהעידו מטעם הנתבעים) בתצהיריהן המייחסות לה התנהגות "פלרטטנית" ומוחצנת במקום העבודה. התובעת העידה בתצהירה המשלים כי הנתבע 2 "התנהג בצורה "משוחררת" עם שאר עובדות המרפאה כגון גב' ש', גב' נ' ואף גב' א.מ. עצמה". התובעת אישרה בתצהירה המשלים את טענת גב' י.מ. לפיה התובעת פיטרה אותה מעבודתה במרפאת "חיוך" (בניהולו של ד"ר מ.). לטענת התובעת גב' י.מ. פוטרה לאחר שתקפה פיזית את מנהלה הקודם, מר נ.י., ולאחר שגב' י.מ. גרמה לעצמה חבלות והאשימה את התובעת בגרימתן. לטענת התובעת, עדותה של גב' י.מ. היא עדות מופרכת ונקמנית על רקע פיטוריה. התובעת הוסיפה כי בהסכם העבודה שחתמה גב' י.מ. עם מרפאת "חיוך" "נכתב במפורש כי בשל התנהגותה הבריונית כל פגיעה במי מהעובדים, בין אם פיזית ובין אם מילולית, היא תספוג קנס של 10,000 ₪!" התובעת הכחישה את טענת גב' י.מ. המייחסת לה התנהגות "פלרטטנית" עם גברים במרפאה.
58. גב' מ.ל. שהעידה מטעם התובעת, העידה בתצהירה המשלים כי

"הטענה של י.מ. לפיה גב' ת.ג. התנהלה באופן "פלרטטני" עם גברים בעבודה הינה שקרית. ואני ממש נעלבתי בשם גב' ת.ג. על כך. אצלנו במערכת יש דווקא יותר גברים מאשר נשים, ומעולם לא ראיתי את גב' ת.ג. מפלרטטת עם מישהו".

59. בהתייחס לעדותה של גב' י.מ. העידה גב' מ. בתצהירה כי

"ברצוני לציין כי גב' י.מ. ידועה בתור אישה מושחתת ונקמנית ואפילו תוקפנית. כאשר היא עבדה אצלנו במרפאה, אפילו החתמנו אותה על "הצהרה", לפיה אם היא פוגעת במי מהעובדים פיזית או מילולית, היא תשלם קנס בסכום של 10000 ₪ כיוון שהכרתי היטב את האופי הבעייתי שלה (עתק מהצהרה מצ"ב). ולדעתי הסיבה להמצאת הסיפור השקרי על גב' ת.ג. היא שגב' י.מ. שומרת טינה על כך שנלקח ממנה הרכב.

האופי בלתי נסמך ובלתי ניתן לשליטה של גב' י.מ., הביא לכך, שהיא תקפה את גב' ת.ג. פיזית בשיחת שימוע. אני הייתי בחדר ליד משרדה של גב' ת.ג. כאשר זה קרה ושמעתי אותה צועקת בפראות."

60. מר ג.ל. (שהיה בן זוגה של התובעת) הגיש תצהיר משלים מטעם התובעת, בו העיד כי התובעת סיפרה לו כי הוטרדה מינית על ידי הנתבע 2:

"היו שני דברים שהיא סיפרה לי, שבלטו ושהם זכורים לי היטב:

אירוע ראשון שקרה במהלך נסיעה העסקית, כאשר גב' ת.ג. ישבה ברכב בכיסא ליד ד"ר י.א., והוא שם את ידו על הירך של גב' ת.ג. וניסה ללטף את רגליה.

האירוע השני, שקרה במעלית: גב' ת.ג. וד"ר י.א. נכנסו למעלית שהייתה ריקה וד"ר י.א. נצמד אליה".

גרסת הנתבעים ועדיהם

61. הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את המעשים המיוחסים לנתבע 2 והוסיפו כי המעשים הנ"ל "אינם נחשבים להטרדה מינית על פי שום פרמטר". לטענתם, מעשי ההטרדה המינית המתוארים על ידי התובעת נבדו מעמקי ליבה, אך ורק לאחר שנתפסה בפעולות הפסולות שביצעה (כפי שיורחב בהמשך).
62. הנתבעים הוסיפו כי התובעת תמיד התנהגה בצורה "משוחררת" עם הנתבע 2 והתנהגותה היא שהגיעה לכדי הטרדה של הנתבע 2 (ואולי אף הטרדה מינית), גבר נשוי אשר רעייתו עובדת באותה מרפאה. לטענתם, מסרטוני המצלמות שהותקנו בנתבעת בחודש 11/12 עולה כי הנתבע 2 כלל אינו משתף פעולה עם התובעת וחרף רצונו המופגן שלא לשתף פעולה עמה, היא ממשיכה לגעת בו שוב ושוב באופן שאינו מותיר כל מקום לספק מיהו יוזם המגע.
63. בהתייחס למעשה ההטרדה הראשון (האירוע ברכב בדרך לתל אביב) טען הנתבע 2 בכתב ההגנה כי "הדברים לא היו ולא נבראו" וכי "אין באירוע הנטען כדי להוות הטרדה מינית, לאור "היסטוריית" הנגיעות של התובעת בנתבע (לפני ואחרי האירוע) וכן לאור העובדה שגם בתיאור התובעת (שהנתבע נגע לה בברך) אין כל אזכור מילולי או מעשה אקטיבי כלשהו מצדו, לשיטתה".
64. הנתבע 2 העיד בתצהירו כי התובעת מציינת ש"נגעתי לה בברך בלבד ללא כל אזכור מילולי או מעשה אקטיבי כלשהו מצדי, כך לשיטתה. היא אפילו אינה מציינת שליטפתי לה את הברך אלא אך שנגעתי בה באופן אגבי. אם כך מהי ההטרדה פה? כשרואים את גב' ת.ג. נוגעת בי כל יום ברחבי המשרד. לא רק עם היד בברך אלא ממש נשענת, מלטפת, משחקת. אם כך נגיעה אגבית נטול כל קונטקסט מיני (שאף לא נטען) נטולת אמירה מינית שמלווה אותה, היא הטרדה מינית? אתמהה".
65. בהתייחס למעשה ההטרדה השני (האירוע במעלית) הנתבע 2 הכחיש בכתב ההגנה את התרחשות האירוע והוסיף:

"מה הטענה הנטענת? ששני אנשים שהיו קרובים זה לזה במעלית שסחבה אנשים נוספים? גם במקרה זה לשיטתה של התובעת לא היה מגע ולא שום אזכור מילולי המעיד על כוונה כלשהי מינית או אחרת מצד הנתבע 2". 

66. הנתבע 2 העיד בתצהירו כי

"האירוע השני הנטען (המוכחש כמובן לחלוטין) מדובר אפילו על אירוע מופרך עוד יותר. כאן טוענת גב' ת.ג. שכאמור הרבתה לגעת בי באופן שספק אם עובד כלשהו ירשה לעצמו לגעת במעסיק שלו, והכל מיוזמתה, כי התקרבתי אליה במעלית ואמרתי לה שאני רוצה להגיד לה משהו. גם במקרה דנן מה בדיוק הטענה הנטענת? ששני אנשים היו קרובים זה לזה במעלית? ושוב במקרה דנן אף לשיטתה של גב' ת.ג. לא היה מגע ולא שום אזכור מילולי המעיד על כוונה כלשהי מינית או אחרת מצדי. יתרה מכך, בסרטונים הרבים רואים כי גב' ת.ג. תמיד בחרה להידבק אלי ולהיצמד אלי. אם כל הדלפק היה פנוי היא הייתה מגיעה ונעמדת ממש לידי. כך גם בחדר הטיפולים הייתה מגיעה ונצמדת אלי, שלא לדבר על הפעמים שנשענה עלי וחככה באופן אקטיבי את גופה על גופי, למרבה מבוכתי. היא תוטרד אם התקרבתי אליה במעלית בנסיעה של 10 שניות? במנותק מקונטקסט- כשכל יום היא מנסה לפתות ולפלרטט איתי במשרד, במטבחון או בחדר הטיפולים ואני אף פעם לא יוזם מגע???".

67. הנתבע 2 טען בתצהירו כי סרטוני המצלמות שהוגשו מוכיחים כי התובעת התנהגה בצורה "משוחררת" ויזמה מגע (שאינו מיני) עם הנתבע, עשרות ואולי מאות פעמים, לפעמים מספר פעמים ביום.

1. הנתבע תיאר בתצהירו את אירועי "הנגיעות" הנטענים של התובעת המצולמים בסרטונים שהוגשו על ידי הנתבעים, המתייחסים לתקופה שבין תאריכים 14.11.12 עד 29.11.12. בתמצית ייאמר כי הנתבע מייחס לתובעת התנהגויות חוזרות היוזמות עמו מגע פיסי תוך הפנייה לשעות מוגדרות בסרטוני המצלמות שצפייה בהן מעלה, לטענתו, כי התובעת אחזה בזרועו, נשענה עליו, התחככה עמו, קנטרה אותו, השפריצה עליו מים, ניסתה ללטפו ולצבוט אותו, נתנה לו צ'אפחות עם שקית או מכשור רפואי (נספחים 19-28 לתקליטור שהוגש על ידי הנתבעים).
2. גב' א.מ., סייעת בנתבעת, העידה מטעם הנתבעים בתצהירה כי התובעת הייתה "מפלרטטת בלי סוף עם ד"ר י.א. , תוך שימוש בשפה גסה ובוטה" בנוכחות הנתבע 2 ועובדים נוספים (ייחוס אמירות כגון "כמה היא חמה במיטה, וכמה היא יודעת לתפוס גבר"; "היא גם דאגה לעדכן את כולנו כי היא במחזור, כי החזה שלה בגלל זה גדל וכואב" ..."ושאחותה גב' נ.ס. עשתה הלילה סקס לראשונה") ותוך נגיעות קלות ומשחקי התגרות שונים ("נגיעות קלות", "השפרצת מים" ו"משחקים אחרים מסוג זה") וכי אף עובדת לא התנהגה באופן חריג כמו התובעת.
3. כן העידה גב' מ. בתצהירה כי כאשר הגיע בפקס המכתב של ב"כ התובעת מיום 11.12.12 המאשים את הנתבע 2 בהטרדה מינית של התובעת היא הופתעה מאוד, וכך גם נ.ס.  המזכירה שאמרה "שהיא לא מאמינה שאחותה עשתה תרגיל כזה ושהיא "שקרנית". גב' מ.  העידה בתצהירה:

"מה שהיה לי מוזר במיוחד הוא שדווקא האשה הוולגרית הזו שלא היססה לגעת בד"ר י.א. עקב שוב ושוב מול כולם, שלא היססה לדבר על מין מול כולם על כל המבוכה שהדבר יצר, דווקא היא האשימה את ד"ר י.א. בהטרדה מינית כשבעצם בעשרות מקרים שאני הייתי עדה אליהן הייתה זו היא שיזמה מגע, והיא יזמה פלירטוט עם דוקטור י.א. עם המגע או בלעדיו".  

1. גב' י.מ. העידה בתצהירה מטעם הנתבעים, כי היא מכירה את התובעת עוד מתקופת עבודתן המשותפת אצל ד"ר מ. , כאשר התובעת עבדה בסניף ... והיא בסניף ... גב' י.מ. העידה כי התובעת חזרה לעבודתה אצל ד"ר מ.  בשנת 2012, וכי שנה לפני מתן תצהירה (התצהיר ניתן בשנת 2015) היא הסתכסכה עם התובעת על רקע מעורבות התובעת בפיטוריה ממרפאתו של ד"ר מ. . גב' י.מ. העידה כי היא עבדה לאחר מכן אצל הנתבעת כיועצת טיפולים (בין חודשים 1/14- 9/14) וכי היחסים בינה לבין הנתבע 2 היו מקצועיים לחלוטין וכי מעולם לא נתקלה באמירה או מעשה מצדו היכולים להתפרש כהטרדה מינית כלפי מי מעובדי המרפאה.
2. בהתייחס להתנהגותה של התובעת, העידה גב' י.מ. בתצהירה:

"לאורך כל תקופת היכרותי עם גב' ת.ג. היא התנהלה באופן פלרטטני עם גברים במקומות בהם עבדה. הדבר התבטא בכך שגב' ת.ג. נהגה לשוחח על נושאים מיניים עם גברים שבסביבת עבודתה. כך למשל הייתה נוהגת לספר בדיחות בעלות אופי מיני. דיבורה היה פלרטטני והיא הייתה "עושה עיניים" לגברים".

עילת תביעה נטענת לפי החוק למניעת הטרדה מינית

73. עיון בכתב התביעה מעלה כי טענת התובעת לביצוע "הטרדה מינית" היא לפי סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, שעניינו ב"הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות".
74. בהתאם לסעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, כאשר ההצעות המיניות מופנות כלפי עובד במסגרת יחסי עבודה, תוך ניצול יחסי מרות- אין צורך שהמוטרד יראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות.

ארבעת האירועים הנוספים שפורטו בתצהיר התובעת

1. כאמור, התובעת פירטה בתצהיר עדותה ארבעה אירועים נוספים בהם לטענתה הנתבע 2 הטריד אותה מינית, אך לא ביקשה לתקן את תביעתה ולא תבעה פיצוי בגינם. באחד המקרים שפורטו בתצהירה התובעת טענה לקיום מגע פיזי בינה לבין הנתבע (אירוע ה"דחיפה" לחדר הפנוראמי) וביתר המקרים התובעת מייחסת לנתבע אמירות מיניות המופנות אליה.
2. בהתייחס לארבעת האירועים הנ"ל העידה התובעת בבית הדין כי "בעת שהם נעשו הייתה להם קונוטציה מינית" (עדותה בעמוד 34, שורות 25-32).
3. נקדים את המאוחר ונציין כבר עתה כי אנו מאמינים לתובעת כי ארבעה האירועים הנוספים שפורטו בתצהירה אכן התקיימו. בהקשר זה נציין כי אנו מייחסים משקל לכך שהנתבע לא הגיב בתצהירו לטענות התובעת בהתייחס להתרחשות אירועים אלה ולא הציג כל גרסה עובדתית בעניין. כן אנו מייחסים משקל לכך שהתובעת לא נחקרה בעדותה בבית הדין אודות גרסתה העובדתית בתצהירה בקשר לעצם התרחשות אירועים אלה. אנו סבורים כי המשקל שיש לייחס ל"שתיקת" הנתבע בתצהירו בהתייחס לאירועים הנ"ל בצירוף המשקל שיש לייחס לאי חקירתה של התובעת בעניין זה בבית הדין הוא חיזוק גרסתה של התובעת. לעניין זה נציין כי התובעת אזכרה בעדותה בבית הדין באופן ספונטני ומיוזמתה את אירוע ה"דחיפה" לחדר הפנוראמי ואירוע "חלום הנשיקה" ובהתייחס לאירוע ה"מחמאה" על לבוש השמלה עדותה של התובעת נתמכה בעדות נ.ס. .
4. בהתייחס לאירוע ה"דחיפה" של התובעת לחדר הפנוראמי (לאחר שהנתבע 2 תפס אותה מאחור)-התובעת העידה בתצהירה כי היא סיפרה על אירוע זה לנ.ס.  המזכירה (בת דודה) ונ.ס.  אישרה בתצהירה עובדה זו. התובעת העידה בעדותה בבית הדין אודות התרחשות האירוע, תגובתה לכך (עדותה בעמוד 34 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.15, שורות 25-32) וכן אודות שיתוף נ.ס.  בכך בזמן אמת (עמוד 35 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.15 שורות 21-30). יצוין כי נ.ס.  לא נחקרה על כך בעדותה בבית הדין. בנוסף, התובעת אזכרה את האירוע הנ"ל בפני הנתבע בשיחתם מיום 10.12.12, כפי שעולה מתמלול השיחה מאותו היום שצורף לתצהירה (נספח ו'- העמוד הרלוונטי נסרק ומוספר כעמוד 40 לתצהיר התובעת מיום 23.12.14, שורות 12-14: "כשנסענו, הצחוקים שלך במרפאה, אה, בין אם זה וגם איך שזה נראה, בואי לשם, אין מצלמה, זה צחוקים").
5. בהתייחס לאירוע ה"מחמאה" של הנתבע לתובעת על לבישת השמלה ועידודה להתלבש כך על מנת שהנתבעת "תסגור יותר עסקאות"- התובעת העידה בתצהירה כי נ.ס.  היתה נוכחת בעת שנאמרו לה הדברים על ידי הנתבע ונ.ס.  אישרה טענה זו בתצהירה ובעדותה בבית הדין. נ.ס.  אף אישרה בעדותה בבית הדין את טענת התובעת כי הדברים נאמרו לה על ידי הנתבע בעת שהתובעת היתה עמה בקומת הגלריה (עמוד 133 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.16, שורות 31-32).
6. בהתייחס לאירוע "חלום הנשיקה" - התובעת אזכרה באופן ספונטני בעדותה בבית הדין את האמירות שייחסה לנתבע ותגובתה אליהן ועדותה בעניין זה היתה מהימנה עלינו ומתיישבת עם עדותה בתצהירה (עמוד 34, שורות 25-32, עמוד 37, שורות 23-32). 
7. בהתייחס לאירוע שבו הנתבע אמר לתובעת כי היא "בטח קשה" ו"צריכה להיפתח יותר" -אמנם, התובעת לא אזכרה מיוזמתה אירוע זה במהלך עדותה בבית הדין, ואולם כאמור הייתה לנתבעת האפשרות לחקור את התובעת אודות גרסתה בתצהירה, אך היא נמנעה מלעשות כן. לפיכך, אנו נוטים להאמין לגרסתה של התובעת גם אודות התרחשות אירוע זה.
8. אנו ערים לטענות הנתבעים בעניין אי הגשת תלונת התובעת אודות ארבעה האירועים הנוספים שפורטו בתצהירה (או אזכורם במכתב בא כוחה מיום 11.12.12) ו'עדותה הכבושה' בעניין זה, ואולם, בהתאם להלכות המגבילות את יישום דוקטרינת 'העדות הכבושה' ביחס לנפגעות עבירות מין, אין מקום לזקוף לחובתה של העובדת את הימנעותה מלהתלונן על ההטרדה במהלך קיום יחסי העבודה ואף לא את גרסתה המתפתחת (ע"ע (ארצי) 49900-08-15 אלמונית נ' פלוני, (8.12.16); ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.16)).
9. הנתבעים טענו כי העובדה שהתובעת לא התלוננה או תבעה בגין אירוע ה"דחיפה" לחדר הפנוראמי מעוררת שאלות ותמיהות ומכרסמת במהימנותה, שכן לשיטתם האירוע הנ"ל הוא "חמור" יותר מהאירועים שפורטו בתביעתה. איננו מסכימים עם טענה זו.
10. כפי שנפסק לעניין זה, בעבירות מין, כבישת תלונה כשלעצמה, אינה שוללת את מהימנותה של העדות אם קיים הסבר מתקבלת על הדעת לכבישתה (בג"ץ 3884/16 פלונית נ' השר לבטחון פנים, ניתן ביום 20.11.17). התובעת הסבירה בעדותה בבית הדין כי לא התלוננה ולא פירטה בכתב התביעה את ארבעת האירועים הנוספים שתוארו בתצהירה, שכן ב"זמן אמת" יכלה להתמודד איתם (כך גם לגבי אירוע ה"דחיפה" לחדר הפנוראמי). התובעת העידה כי היא העירה לנתבע בזמן אמת וכי והנתבע נרתע, חדל מהתנהגות זו, ויחסי העבודה המשיכו להיות תקינים כך שהיא לא הרגישה מאוימת במקום העבודה, בו היא הייתה תלויה. התובעת הסבירה בעדותה בבית הדין כי החליטה להתלונן ולתבוע בגין שני האירועים האחרונים שפורטו בתביעתה (האירוע ברכב ובמעלית), שכן לאחריהם חשה שינוי בהתנהגות הנתבע וביחסו אליה, באופן שפגע בה, בתנאי עבודתה ובמקום העבודה בו הייתה תלויה לצורך פרנסתה (עדותה בעמוד 31 לפרו' הדיון מיום 11.6.15, שורות 30-32, עמ' 32, ש' 1-26, עמ' 34, שורות 15-24). הסברה של התובעת בעדותה בבית הדין מקובל עלינו.
11. מעבר לכך, אף אם התנהגותה של התובעת אינה נתפסת כ"רציונאלית" בעיני המתבונן מהצד, הרי שכבר נפסק לעניין זה כי התנהגותה של נפגעת עבירת מין אינה נבחנת בסבירותה, וגם כאשר התנהגותה נראית לאחר מעשה בלתי רציונאלית אין בכך כדי ללמד על חוסר אמינותה (ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.11.11 ופורסם בנבו).
12. בענייננו, אמנם לא נדרשת הכרעה האם האירועים הנוספים שפורטו בתצהירה של התובעת מהווים "הטרדה מינית" בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, שכן התובעת לא עתרה לכל סעד בגינם. עם זאת, היה על הנתבע להתייחס לטענות התובעת לגופן שכן לשאלת התרחשות אירועים נוספים אלה יש השלכה על מהימנות גרסאות הצדדים ועדיהם בהתייחס לשני האירועים שפורטו בתביעתה ובגינם התובעת עתרה לסעד, כמו גם לשאלת הלך נפשו של הנתבע ואפיון ההצעות הנטענות כ"בעלות אופי מיני".
13. אנו סבורים כי אימוץ גרסתה של התובעת באשר להתקיימות ארבעת האירועים הנוספים שפורטו בתצהירה, בצירוף מכלול הראיות והעדויות שהובאו לפנינו (ובכלל הסרטונים שהוצגו, עדות נ.ס.  בתצהירה לפיה הנתבע העיר לה לאחר שאמרה כי היא "עייפה" כי בטח "הייתה ערה כל הלילה עם החבר.." וכן עדות גב' א.מ. בעניין נושאי השיחות במרפאה), מצביע על כך שבמקום העבודה שררה אווירה של שיח "משוחרר" בעל קונוטציה מינית, שאין לאפשרו במקום העבודה ועל המעסיק לפעול להפסקת שיח מעין זה שעלול להביא לכדי "סביבה עוינת" שאסורה על פי החוק למניעת הטרדה מינית (ע"ע 47156-06-14, ע"ע 47108-06-14 אלמונית חברה בע"מ נ' אלמונית ופלוני, ניתן ביום 26.11.17).
14. עוד התרשמנו מהעדויות שהובאו לפנינו כי אווירה זו היתה מלווה, בין היתר, במגע פיסי של הנתבע בתובעת והתובעת בנתבע (הגם שהתובעת והנתבע 2 אישרו בעדויותיהם שהמגע הפיסי לא היה בעל אופי מיני), דרך הלצה, צחוק וקלות ראש, באופן שבסופו של יום הוביל למתן פרשנות של מי מהצדדים להתנהגות זו ל"פלרטטנות" (טענתו העיקרית של הנתבע בהליך זה). הנתבע אישר בעדותו בבית הדין כי נגע פיסית בעובדים נוספים והכל בדרך של הלצה, משחק ותוך כדי דיבור חברתי (עדותו בעמוד 148 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.16, שורות 19-24, עמוד 149, שורות 1-3).

אירוע הנסיעה ברכב

1. בחינת הראיות והעדויות שהובאו לפנינו בקשר לאירוע הנסיעה ברכב מעלה שגם בעניין התרחשות אירוע זה יש להעדיף את גרסת התובעת.
2. התובעת העידה בבית הדין "ישבנו ברכב. והוא הניח את היד שלו על הירך. כאן". התובעת הדגימה בעדותה בבית הדין, היכן הניח הנתבע את ידו ובית הדין ביקש כי הדברים יירשמו בפרוטוקול: "מדגימה, שמה את ידה על ירך שמאל, בצד הקדמי." בהמשך העידה התובעת: "ואמרתי לו מה אתה עושה"? (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.15, שורות 8-17). עדותה של התובעת בעניין זה היתה מהימנה עלינו.
3. הנתבע הכחיש באופן כללי בתצהירו את התרחשות האירוע, אך לא מסר כל גרסה עובדתית בהתייחס לנסיעה המשותפת שלו עם התובעת. מעיון בתצהירו של הנתבע עולה כי תצהירו בעיקרו, מסיט את הדיון ממנו ומתרכז בהתנהגות התובעת –תוך שהוא מייחס לה התנהגות "משוחררת" ו"פלרטטנית" עמו, תוך הפניה לאירועים המתועדים בסרטונים של מצלמות הנתבעת בהן התובעת נצפתה יוזמת עמו מגע פיסי (שאינו מיני, כפי שאישרו הן התובעת והן הנתבע בעדויותיהם בבית הדין).
4. אכן, בית הדין צפה בסרטונים שהוגשו (למעט סרטון שסומן כנספח 20, שלא הוגש). צפייה בסרטונים מעלה כי התובעת אחזה בידו של הנתבע, נשענה עליו, טפחה בגבו עם שקית, דחפה מכשיר רפואי לבטנו, התיזה עליו מטהר אוויר ונגעה בו בהזדמנויות שונות במהלך העבודה. התובעת עומתה בבית הדין עם "התנהגותה" כפי שעולה מהסרטונים, והיא העידה כי התנהגותה נעשתה בדרך של הלצה ובדרך כלל בתגובה להתנהגות הנתבע שקדמה לכך, אך לא נצפית בסרטונים שכן הנתבעים לא הציגו בפני בית הדין את כל הסרטונים. טענה זו של התובעת איננה משוללת יסוד.
5. קו ההגנה של הנתבעים מתאפיין בכך שבמקום להתמודד עם טענות התובעת ולמסור גרסה עובדתית ברורה, הם השקיעו את רוב מרצם בהבאת עדים וראיות בניסיון להוכיח כי התובעת התנהגה בצורה "משוחררת", "מתירנית" ו"מפלרטטת" עם הנתבע (לעניין זה נפנה לעדויות הנתבע 2, גב' מ.  וגב' י.מ.), בעוד שלעובדה זו אין השלכה על השאלה שאנו צריכים להכריע בה, והיא האם הנתבע הטריד מינית את התובעת אם לאו.
6. כפי שנפסק לעניין זה, מתירנות מינית עשויה להיות מושא לדיון מוסרי וחברתי, אך במסגרת הליך משפטי, נורמה של מתירנות מינית איננה רלוונטית כלל ועיקר להוכחת יסודותיהן של עבירות מין (ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל, ניתן ביום 14.3.16 ופורסם בנבו).
7. אם כן, התנהגות "מתירנית" או "משוחררת" (כתוארו של הנתבע) אינה יכולה להוות צידוק או הגנה לטענה בדבר הטרדה מינית, לפיכך כל טענות הנתבעים בעניין "היסטוריית הנגיעות" של התובעת בנתבע אינה רלוונטית. מעבר לכך, הנתבע אישר בעדותו בבית הדין כי בזמן אמת לא ייחס לנגיעות של התובעת כל כוונה מינית (עמוד 154 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.16, שורות 7-16).
8. טענת הנתבע לפיה למעשה הנגיעה בברך לא לווה כל "אזכור מילולי" או "מעשה אקטיבי" מצדו אינה רלוונטית לשאלה, אם המעשה של הנגיעה בברך, כשלעצמו, בנסיבות שבהן הוא נעשה, מהווה הטרדה מינית. טענת הנתבע בתצהירו לפיה התובעת אך טוענת כי הוא נגע בה "באופן אגבי" אינה נכונה ולטעמנו יש בה ניסיון "לגמד" את האירועים שתוארו על ידי התובעת.
9. הנתבע אישר לראשונה במסגרת עדותו בבית הדין כי הוא נגע בירך של התובעת במהלך הנסיעה, אך טען כי הנגיעה היתה מסוג של "צ'אפחה" (עדותו בעמוד 149 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.16, שורות 4-7). כנשאל הנתבע מדוע הוא נתן (לשיטתו) "צ'אפחה" לתובעת, השיב הנתבע: "מהתנהגות הקבועה החברתית שלה שתועדה קודם במצלמות" (עמוד 149 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.16, שורות 14-15).
10. אם, כן, מהטעמים שפורטו לעיל ומשהנתבע שינה את גרסתו ואישר מקצת גרסת התובעת, החלטנו להעדיף את גרסתה של התובעת לפיה הנתבע נגע לה בירך במהלך נסיעתם המשותפת וניסה ללטפה. התובעת העידה בבית הדין כי בשונה מהנגיעות ההדדיות שנצפו בסרטונים, הנגיעה של הנתבע בירך שלה הייתה מינית: "ההבדל מאוד ברור. כשהיינו בדרך, באוטו, המישוש היה מישוש מיני. ועובדה, שהערתי לו..." (עדותה בעמוד 27 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.15, שורות 9-20).
11. התובעת עימתה את הנתבע בשיחתם מיום 10.12.12 עם שני האירועים שפורטו בתביעתה (האירוע ברכב והאירוע במעלית). להלן נפרט את עיקרי הדברים שהוחלפו בין התובעת לנתבע בעניין כפי שעולים מתמלול השיחה שהוקלטה על ידי התובעת והוגשה לבית הדין יחד תמלול השיחה (מוצג מע/12- "שיחה מספר 3" ותמלול השיחה –נספח ו' לתצהיר התובעת):

"התובעת:         אוקיי. עכשיו, עוד דבר, אה כדי שבאמת ננקה את השולחן ונדבר גלוי על הכל. כשנסענו, הצחוקים שלך במרפאה, אה, בין אם זה וגם איך שזה נראה, בואי לשם, אין מצלמה, זה צחוקים. ביום ראשון כשנסעתי איתך הרגשתי לא בנוח.

הנתבע:             למה?

התובעת:           אה, כי תוך כדי הנסיעה, אה שמת עלי משום מה, על הרגל, שניה וברגע גם שהערתי לך לאחר מכן במעלית נצמדתי אתך (צ.ל- "נצמדת אלי"- הח"מ שמע את התקליטור כפי שיורחב להלן) וכששאלתי אותך מה, מה הקטע מה אמרת לי?

הנתבע:             מה אמרתי לך?

התובעת:           אני רוצה להגיד לך משהו.

הנתבע:             נו.

התובעת:           אני אומרת לך אתה יכול לומר לי ממרחק סביר. אני לא, יש לך, אני מרגישה שאתה לפעמים מזלזל בי ואם זה מתבטא בזה,

הנתבע:             ממש לא.

התובעת:           ואם זה מתבטא ביום חמישי,

הנתבע:             ממש לא.

התובעת:           אז מה?

הנתבע:             ממש לא, זה צחוקים. צחוקים מרגיש כמו אחות שלי, זה הבעיה.

התובעת:           אבל זה,

הנתבע:             אבל מעכשיו זה לא יהיה. זה לא יהיה מעכשיו, זה טעות שלי, זה צחוק, זה צחוק. לא נגעתי, לא הפשטתי לא שום דבר, צחקנו, כמו שאת צוחקת אתי כמו שאת יורדת ומזלזלת בי ומדברת בבוטות ובגסות, כנל זה היה צחוק. הרי את גם לא שומרת על הפה ויורדת ומלכלכת, הרבה פעמים.

התובעת:           אבל זה לא קשור לפה, פה שמת, שתבין ששמת עלי יד אני קפאתי. אני התעצבנתי,

הנתבע:             מה עשיתי לך?

התובעת:           אשתך עובדת אתי, זה לא נעים לי, אני לא יודעת מה, מה, אני לא רגילה לצחוקים כאלו. זה לא,

הנתבע:             גב' ת.ג., זה צחוק ואם זה מפריע לך אני, מעבר לשולחן אני לא אתקרב אלייך יותר."

1. כפי שעולה מתמלול השיחה הנתבע לא הכחיש את טענות התובעת בשיחה מיום 10.12.12, ואף ניסה "לגמד" את האירועים ולהצדיק אותם ביחסים החבריים ו"בצחוקים"  ההדדיים שביניהם (כפי הרושם שניסה לצייר בכתבי טענותיו ובעדותו בבית הדין): "לא נגעתי. לא הפשטתי, לא שום דבר, צחקנו, כמו שאת צוחקת אתי כמו שאת יורדת ומזלזלת בי ומדברת בבוטות ובגסות, כנל זה היה צחוק. הרי את גם לא שומרת על הפה ויורדת ומלכלכת, הרבה פעמים". 
2. הנתבע העיד בבית הדין כי בשיחה מיום 10.12.12 הוא הכחיש את טענות התובעת (עמוד 155 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.16, שורות 17-12, עמ' 156, שורות 3-4). איננו מסכימים עם טענה זו. כאמור, זה לא רוח הדברים שעולה מהאזנה לתקליטור שהוגש על ידי התובעת ותמלול השיחה מאותו היום.
3. בהקשר זה אך נציין, כי קביעתנו בעניין אימוץ גרסת התובעת בעניין התרחשות שני האירועים שפורטו בתביעתה מבוססת על מכלול הראיות והעדויות שהובאו לפנינו, כמו גם התנהגות הנתבע בהליך (שתיקתו בכל הנוגע לאירועים הנטענים תוך הפניית אצבע מאשימה לתובעת והתנצחותו בעדותו בחקירתו הנגדית) כך שלתמלול השיחה מיום 10.12.12 נתנו משקל מסוים לצורך שקילת כלל השיקולים שעמדו בבסיס קביעתנו זו, אך לא משקל מכריע.
4. אנו סבורים כי נגיעה בירך של התובעת תוך ניסיון ללטפה במהלך נסיעה משותפת, מקיימת את יסודות סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, שכן מדובר ה"הצעה" "בעלת אופי מיני".
5. כאמור, בהתאם להוראות החוק למניעת הטרדה מינית, כאשר מדובר ביחסי מרות ביחסי עבודה, אין צורך שהמוטרד יראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות המופנות אליו (סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית). בהתייחס ליסוד ה'הישנות' של ההצעה שבסעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, הרי שהוא מתקיים בשים לב לכך שהאירוע במעלית, בו נדון בהמשך, אירע סמוך לאחר האירוע ברכב.
6. לעניין זה נפנה לפסיקה בע"ע (ארצי) 432/07 פלוני נ' אלמונית, ניתן ביום 22.8.10, שם נקבע בדעת הרוב כי היסוד של "הצעות חוזרות" יכול להתקיים באירוע אחד.
7. בהתאם לכך, אנו קובעים כי ביום 25.11.12 הנתבע נגע בירך של התובעת וניסה ללטפה במהלך נסיעתם המשותפת וכי אירוע זה מהווה הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית.

האירוע במעלית

1. בחינת הראיות והעדויות שהובאו לפנינו בקשר לאירוע במעלית מעלה שגם בעניין התרחשות אירוע זה יש להעדיף את גרסת התובעת.
2. התובעת העידה בבית הדין כי (עמוד 8 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.15, שורות 31-32, עמוד 9 שורות 1-3):

"נכנסנו למעלית. אני נכנסתי ראשונה. ד"ר י.א.  נכנס שני. עמדתי בצורה הזאת, עם הגב למראה במעלית. לגב המעלית. הוא נכנס. נצמד אליי. ממש כך. הדפתי. ואמרתי לו מה אתה עושה? הוא אמר לי אני רציתי להגיד לך משהו. אז אמרתי לו אתה יכול לומר את זה ממרחק סביר. זה מה שהיה במעלית."

1. ב"כ הנתבעים עימת את התובעת עם העובדה שבתמלול השיחה שלה עם הנתבע מיום 10.12.12 (שצורפה כנספח ו' לתצהיר התובעת), בעמוד 40, נרשם מפי התובעת "נצמדתי איתך" ולא "נצמדת אליי" או "דחפת אותי", התובעת השיבה: "אני בטוחה שאמרתי נצמדת אליי ואני אוכל להשמיע את ההקלטה. אם אני לא טועה היא גם כאן" (עדותה בעמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.15, שורות 4-12).
2. בית הדין שמע את ההקלטה של השיחה מיום 10.12.12 שהגישה התובעת לבית הדין (מוצג מע/12- "שיחה מס' 3"), המתיישבת עם טענתה לפיה היא אמרה לנתבע "במעלית נצמדת אלי" ולא "נצמדתי איתך" כגרסת הנתבע (בדקה ה- 10:45).
3. עדות התובעת בעניין התרחשות האירוע השני במעלית היתה מהימנה עלינו, ואילו הנתבע לא מסר כל גרסה עובדתית ותחת זאת בחר בתצהירו להתנצח עם גרסת התובעת להפנות אליה אצבע מאשימה ולהסיט את הדיון אליה (ראו עדותו המצוטטת לעיל בכותרת "גרסת הנתבעים ועדיהם").
4. עדותו של הנתבע בתצהירו אינה מתיישבת עם עדותו בבית הדין לפיה כל המגעים הפיסיים בינו לבין התובעת (בין מיוזמתה ובין מיוזמתו) כפי שעולה מהסרטונים שהגישו הנתבעים, אינם בעלי אופי מיני.
5. מכל הטעמים שפורטו לעיל, החלטנו לאמץ את גרסת התובעת בקשר להתרחשות האירוע במעלית. אנו סבורים כי האירוע שבו הנתבע התקרב בגופו לגופה של התובעת במעלית סגורה ריקה מאדם תוך שימוש במילים "אני רוצה להגיד לך משהו" (כתגובה להערה שלה: "מה אתה עושה"?) מקיימת את יסודות סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, שכן מדובר ה"הצעה חוזרת" "בעלת אופי מיני".
6. מן המקובץ לעיל עולה כי הוכחה טענת התובעת בדבר הצעות מיניות חוזרות שהנתבע הפנה כלפיה. בהתאם לכך, דין טענת התובעת לפיה הנתבע ביצע כלפיה עוולה של הטרדה מינית- להתקבל.

התנכלות

1. סעיף 4 לחוק למניעת הטרדה מינית קובע כי "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו". סעיף 3(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית מגדיר "התנכלות" כך:

"(ב) התנכלות היא פגיעה מכל סוג שהוא שמקורה בהטרדה מינית, או בתלונה או בתביעה, שהוגשו על הטרדה מינית."

1. סעיף 6 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע כי לא יפגע מעסיק בעובד באחד מהעניינים המפורטים בסעיף 2 לחוק שעניינם ב- "קבלה לעבודה"; "תנאי עבודה"; "קידום בעבודה"; "הכשרה או השתלמות מקצועית"; "פיטורים או פיצויי פיטורים"; "הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה"- מחמת תלונה או תביעה של העובד לפי חוק זה או חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו- 1996 (או מחמת שסייע לעובד אחר בקשר לתלונה או לתביעה לפי חוקים אלה).
2. סעיף 7(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע:

7.(א) במסגרת יחסי עבודה לא יפגע מעסיק או ממונה מטעמו, בעובד או בדורש עבודה בענינים המנויים בסעיף 2 או בכל דרך אחרת, כאשר מקור הפגיעה הוא אחד מאלה:

            (1)    הטרדה מינית של העובד או של דורש העבודה שנעשתה בידי המעסיק, בידי הממונה מטעמו או בידי עובד אחר;

בחוק זה, "הטרדה מינית" – כמשמעותה בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן – חוק למניעת הטרדה מינית), ובלבד שלענין פגיעה שמקורה בהטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(3) ו-(4) לחוק האמור, די בהצעה או בהתייחסות אחת בלבד;

             (2) תלונה או תביעה של העובד בשל פגיעה כאמור בסעיף זה;

(3) סיוע של עובד לעובד אחר בקשר לתלונה או לתביעה בשל פגיעה כאמור בסעיף זה."

1. התובעת טענה כי הנתבעים התנכלו לה ופגעו בתנאי עבודתה, בקידומה, שכרה ומקום עבודתה רק בשל ההטרדה המינית ותלונתה עקב כך, ובכך ביצעו עוולה של התנכלות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, ואף הפרו את הוראות סעיפים 6 ו-7(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
2. התובעת מוסיפה וטוענת כי תלונתה הוגשה ל"מטריד" (הנתבע 2), שכן הנתבעים לא קיימו את חובותיהם לפי סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית, ויש לראות בתלונתה לנתבע 2 משום "הגשת תלונה".
3. הנתבעים טענו כי לא התנכלו לתובעת על רקע הטרדה מינית או תלונה עקב כך, שכן עד למועד מכתב ב"כ התובעת לנתבעים מיום 11.12.12, התובעת מעולם לא פנתה או התלוננה על כל הטרדה מינית. אדרבא, ממצלמות הנתבעת עולה כי התובעת המשיכה להתנהג באופן משוחרר עם הנתבע לרבות נגיעות של ממש. כך לא מתנהגת מוטרדת מינית.
4. החלטנו לדחות את טענת התובעת לפיה הנתבעים ביצעו כלפיה עוולה של "התנכלות" מן הנימוקים שיפורטו להלן.
5. סעיף 9(ב) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה קובע:

     "(ב) בתובענה של עובד או של דורש עבודה בשל הפרת הוראות סעיף     7 (א), תהא חובת ההוכחה על המעביד כי לא פגע כאמור באותו סעיף, אם הוכיח העובד או דורש העבודה כי התקיים האמור בפסקה מפסקאות (1) עד (3) שבסעיף 7(א).";

1. לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי התובעת עמדה בנטל הראשוני המוטל עליה לצורך העברת נטל ההוכחה למעסיק, כאמור בסעיף 9(ב) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אולם אנו סבורים כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי הם לא פגעו בתנאי עבודתה או קידומה של התובעת וכי לא פיטרו אותה מעבודתה בשל ההטרדה או תלונתה או תביעתה בשל כך.
2. מהראיות עולה כי ההזדמנות הראשונה בה העלתה התובעת בפני מי מטעם הנתבעת את טענת ההטרדה המינית היתה ביום 10.12.12 בשיחתה עם הנתבע 2 (שיחה שהוקלטה על ידה). התובעת אישרה עובדה זו בעדותה בבית הדין (עמוד 57 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.15).
3. כן אישרה התובעת בעדותה כי המועד הראשון בו העלה הנתבע כלפיה טענות בדבר דיווח כוזב של שעות עבודה היה בשיחתם מיום 6.12.12 (שהקליט הנתבע). כמבואר לעיל, בשיחה זו העלה הנתבע טענות לפיהן התובעת "זיכתה" את עצמה בשכר שעתי גבוה מהמוסכם.
4. אם כן, מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי הסדר הכרונולוגי הנכון של האירועים הוא כמפורט להלן:

• על פי עדותו של הנתבע, המקובלת עלינו, בתחילת חודש דצמבר 2012 הנתבע צפה בסרטוני המצלמות שהותקנו במרפאה על מנת לראות אם מי מהעובדים מדווח דיווח כוזב בגין שעות עבודתו.
• לאחר שהנתבע גילה כי דיווחי השעות של התובעת לחודש 11/12 אינם תואמים את השעות שבהן היא נצפתה עובדת במרפאה, הוא בדק את תלושי המשכורת שלה וגילה כי בנוסף לכך היא מדווחת שכר שעתי גבוה מהמוסכם (לשיטת הנתבעת).
• הנתבע "תיקן" את תלוש שכרה של התובעת מבלי לשוחח עמה (הכוונה לעדכון שכר שעתי 35 ₪ ברוטו במקום 38.40 ₪), וביום 3.12.12 התובעת ראתה בתלוש המשכורת שלה כי שכרה השעתי הופחת.
• ביום 6.12.12 התקיימה שיחה בין הנתבע 2 לתובעת. הנתבע עימת את התובעת עם ממצאי הבדיקה שערך לאחר שצפה בסרטוני המצלמות והצליב את הנתונים מול הנתונים המופיעים בדו"ח הנוכחות ובתלוש המשכורת לאותו החודש. הנתבע הציג לתובעת חלק מהסרטונים לגבי תאריכים מסוימים שבהם אין התאמה לדיווח שלה בדו"ח הנוכחות. בשיחה זו התובעת אישרה כי לא דקדקה בדיווח השעות שלה ולעיתים דיווחה בדיעבד, לאחר מספר ימים או שבוע את שעות עבודתה. כן אישרה התובעת כי לעיתים המזכירות דיווחו את שעת כניסתה (בימים בהם נכנסה מאוחר מהן) בעת שעשתה סידורים עבור הנתבעת או עישנה סיגריה, לפני כניסתה למרפאה וכי לעיתים המזכירות דיווחו שעות יציאתה (אם יצאה מוקדם יותר ועשתה בדרך סידורים עבור הנתבעת). הנתבע שאל את התובעת מה היתה עושה במקומו לאור גילויים אלה- התובעת הציעה שתי אפשרויות: הראשונה- למצוא לה מחליף. השניה- לנכות משכרה את השעות בגינן לא עבדה בפועל בחודש העוקב. הנתבע אמר לתובעת כי שכרה יהיה 33 ₪ ברוטו, התובעת אמרה כי אינה מסכימה לכך וביקשה שיוציא לה מכתב פיטורים. הנתבע הקליט את השיחה עם התובעת.
• התובעת לא הופיעה לעבודה עד ליום 10.12.12. ביום זה התקיימה שיחה בין התובעת לנתבע שהתמקדה בענייני עבודה ולאחר מכן שונה הנושא ביוזמת התובעת לעניין המשך ההתקשרות ותנאי העבודה. בשיחה זו העלתה לראשונה התובעת בפני הנתבע 2 טענות לפיהן היא חשה לא נעים בנסיעתם ותיארה את שני האירועים בגינם היא תבעה פיצוי. הנתבע השיב לתובעת כי זה היה במסגרת ה"צחוקים" ביניהם וכי ישמור ממנה מרחק אם זה מפריע לה. התובעת והנתבע דנו בתנאי העסקתה החדשים של התובעת בסניף ולחילופין ב..., התובעת אמרה שתחשוב על כך ויצאה מהעבודה. לאחר 10 דקות הודיעה התובעת טלפונית לנתבע כי אינה מקבלת את ההצעה הכרוכה בשינוי תנאי עבודתה (התובעת לא הכחישה בעדותה טענה זו של הנתבע).
• ביום 11.12.12 התובעת שלחה לנתבעים מכתב באמצעות בא כוחה בו הועלו טענות בדבר הטרדתה המינית על ידי הנתבע 2 ומסירת הודעה לפיה היא אינה מסוגלת להגיע לעבודתה ו"להסתכן" לעבוד במחיצת הנתבע 2.

1. אם כן, השתלשלות האירועים אינה תומכת בגרסת התובעת כי הנתבעים התנכלו לה, שכן ההזדמנות הראשונה בה העלתה טענה בדבר הטרדה מינית היתה ביום 10.12.12, לאחר שכבר בוצעה הרעה בתנאי עבודתה (לטענתה היא ראתה את התלוש של חודש 11/12 ב-3.12.12).
2. התובעת עומתה בעדותה בבית הדין עם סרטוני מצלמות הנתבעת מתאריכים 28.11.12 ו-29.11.12 שאינם מתיישבים עם טענתה בדבר קיום אוירה "עכורה" לאחר אירועי ההטרדה מיום 25.11.12 (נספחים 27 -29 לתצהיר הנתבע) כך למשל, ביום 28.11.12 התובעת נצפתה משתטה עם הנתבע, תוך כדי שהיא משפריצה עליו ממתקן מטהר אויר שהורידה מהקיר (בשעה 15:42- נספח 27). כן נצפתה התובעת באותו היום בשעה 16:48 מתחבקת עם גב' מ.  ומנשקת אותה וזו האחרונה טופחת לה על הישבן בנוכחות הנתבע (ולאחר מכן התובעת יוצאת מחדר הטיפולים מצחקקת בדילוגים) (נספח 28). למחרת היום (29.11.12) נצפתה התובעת משוחחת עם הנתבע 2 ומבצעת סוג של ריקוד, בהמשך נוגעת בזרועו ולאחר מכן מלטפת את ראשו (בשעה: 15:33). התובעת העידה בבית הדין כי האווירה העכורה החלה ביום 3.12.12 (ולא לאחר יום 25.11.12) לאחר שראתה את תלוש המשכורת שלה לחודש 11/12 בו הופיע שכר מופחת ודרשה מהנתבע הסברים (עמוד 17 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.15, שורות 11-23, עמוד 21, שורות 24-32, עמוד 22, שורות 1-30, עמוד 23 שורות 8-9, 25,  27-31, עמוד 24, עמוד 25, שורות 1-28).
3. אם כן התובעת אינה חולקת על כך כי האווירה במרפאה היתה תקינה עד ליום 3.12.12, מועד גילוי הפחתת שכרה. מעיון בלוח השנה עולה כי מדובר בשבעה ימי עבודה בהם הנתבע 2 והתובעת המשיכו לעבוד כרגיל. 
4. אם כן אנו סבורים כי היה פער בין התובעת לבין הנתבע 2 לגבי הבנת האירועים מיום 25.11.12 ולאחר מכן. התובעת באופן סובייקטיבי ייחסה את ההרעה בתנאי עבודתה ושינוי יחסו של הנתבע 2 כלפיה לאירועים מיום 25.11.12, ואילו מה שקרה בפועל הוא שהנתבע 2 שינה את יחסו לתובעת והפחית את שכרה לאחר שביצע בדיקה אקראית של דיווח השעות שלה וגילה כי היא מדווחת דיווח כוזב (מעדות הנתבע עולה כי הבדיקה בוצעה בתום החודש הראשון שבו הותקנו המצלמות בנתבעת, מתוך "התלהבות" שלו ושל אחיו, דניאל, כצפייה ב"אח הגדול". כן עולה כי הבדיקה בוצעה לכלל העובדים ולא רק לתובעת- עדות הנתבע עמוד 166 לפרוטוקול הדיון מיום 18.4.16, שורות 9-23, עמוד 167, שורות 1-18). אנו סבורים כי העובדה כי הנתבע 2 לא התנכל לתובעת ולא שינה את יחסו אליה לאחר ארבעה האירועים שתוארו בתצהירה תומכת במסקנתנו כי לא היה לאירועים מיום 25.11.12 קשר לשינוי תנאי עבודתה.
5. מהראיות שהובאו לפנינו כמבואר לעיל, עולה כי התובעת אישרה לנתבע 2 בשיחתם מיום 6.12.12 כי לא דקדקה בדיווח השעות שלה, כך שהרקע להרעה בתנאי עבודתה ושינוי יחסו של הנתבע אליה לא היה קשור לאירועים מיום 25.11.12, אלא לפגיעה באמון שביחסי העבודה ביניהם.
6. לפיכך, החלטנו לדחות את טענת התובעת לפיה הנתבעים ביצעו כלפיה עוולה של התנכלות או כי הפלו אותה לרעה ופגעו בה בשל הטרדה מינית או בשל תלונה או תביעה עליה, וכפועל יוצא מכך אנו דוחים גם את תביעתה לפיצוי בגין התנכלות לפי חוק למניעת הטרדה מינית ולפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

אי קיום חובות המעביד למניעת הטרדה מינית

1. לטענת התובעת, הנתבעת לא קיימה את חובותיה בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית ובפרט:

• לא נקטה באמצעים סבירים על מנת למנוע את ההטרדה או לטפל במקרה ולא טיפלה ביעילות במקרה ההטרדה שידעה, ולא עשתה כל שביכולתה למנוע הישנות המעשים וכדי לתקן את הפגיעה שנגרמה לתובעת עקב ההטרדה כמצוות סעיף 7(א)(1) לחוק למניעת הטרדה מינית.
• הנתבעת לא קבעה דרך יעילה להגשת תלונה בשל הטרדה מינית ולבירור התלונה כמצוות סעיף 7(א)(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית.
• כמעסיקה של לפחות 25 עובדים, לא פרסמה תקנון, לא מינתה אחראית על הטרדה מינית ולמעשה לא קיימה ולו חובה אחת מבין חובותיה על פי תקנות למניעת הטרדה מינית (חובות מעביד), תשנ"ח-1998 (להלן- תקנות למניעת הטרדה מינית).

1. לפיכך, טוענת התובעת כי בהתאם להוראת סעיף 7(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, חבה הנתבעת 1 בגין מעשי ההטרדה עצמם, שהם עוולה מכוח סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית.
2. סעיף 7(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע:

            "מעסיק שלא מילא את חובותיו לפי סעיפים קטנים (א)(1) ו-(2) ו-(ב) יהיה אחראי לעוולה אזרחית לפי סעיף 6, או לעוולה אזרחית בשל פגיעה כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, שעשה עובדו, או ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו, במסגרת יחסי העבודה."

1. סעיף 7(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית מטיל אחריות על מעסיק בשל הטרדה מינית או התנכלות שביצע עובדו או ממונה מטעמו, במסגרת יחסי עבודה או בשל פגיעה על רקע הטרדה מינית כאמור בסעיף 7 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בבסיס אחריות זו עומדת ההנחה לפיה המעסיק הוא בעל חובות אמון כלפי עובדיו וחובה עליו לדאוג לרווחתם ולספק להם סביבת עבודה חפה מהטרדות מיניות. מעביד המבקש להסיר את נטל האחריות להטרדה מינית שביצע עובדו או ממונה מטעמו נדרש להוכיח שקיים את חובתו על פי החוק למניעת הטרדה מינית והתקנות שהותקנו מכוחו, לפעול באופן יעיל למניעת מקרי הטרדה מינית וטיפול יעיל בהם (ע"ע (ארצי) 1567/04 עיריית ירושלים נ' פלונית א', ניתן ביום 3.7.06).
2. לצורך יישום הוראות סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית, נקבעו בתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות המעביד), תשנ"ח-1998 (להלן- תקנות למניעת הטרדה מינית) כללים והוראות למינוי אחראי לטיפול בתלונות לפי החוק, דרך הגשת תלונה ואופן בירורה, טיפול במקרה של הטרדה או התנכלות וכן תקנון לדוגמה לפי סעיף 7(ד)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית אותו ניתן לאמץ. 
3. הנתבעת טענה כי היא "לא פעלה למניעת מקרי הטרדה מינית, משום שאלו לא קרו (ואם קרו הרי זו היתה התובעת שהטרידה את הנתבע 2 לפני ואחרי האירועים הנטענים ביום 25.11.12). התובעת התלוננה על "ההטרדות" רק לאחר שנתפסה בקלקלתה בבחינת הקם להורגך השכם להורגו", ולאחר שהחליטה לסרב להצעת הנתבעת 1 לעבור לעבוד ולאחר שהחליטה להתפטר על רקע סירובה זה. תלונתה המופרכת של התובעת באה לעולם רק לאחר שנתפסה ועומתה עם תוצאות הבדיקה."
4. אם כן, הנתבעת מודה כי לא קיימה את חובותיה בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית והיא אינה חולקת על כך שהיא מעסיקה מעל 25 עובדים. 
5. בהתאם לכך, אנו קובעים כי הנתבעת אחראית לשני מעשי ההטרדה המינית שביצע הנתבע 2 כלפי התובעת בהתאם לסעיף 7(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית.  לפיכך, הפיצוי שייפסק בגין ההטרדות המיניות שביצע הנתבע 2 יחול יחד ולחוד על שני הנתבעים.

שיעור הפיצוי בגין ההטרדה המינית

1. התובעת עתרה לפיצוי בגין ההטרדה המינית בסך 135,879 ₪ כנגד כל אחד מהנתבעים וכן לפיצוי מהנתבעים יחד ולחוד בגין "ההוצאות שהוציאה התובעת ושעתידה להוציא כדי לטפל בטראומה שעברה בשל ההטרדה: 50,000 ₪". עם זאת, התובעת הגבילה את סכום תביעתה לפיצוי בגין הטרדה מינית לסך של 120,000 ₪ כנגד כל אחד מהנתבעים ובסה"כ 240,000 ₪.
2. התובעת טענה כי ההטרדה המינית גרמה לה לנזק לא ממוני רב, כי היא סבלה מהתמוטטות נפשית ואף נאלצה לקבל טיפול פסיכולוגי. לטענתה, המומחית הפסיכולוגית הביעה חשש לשלומה והמליצה כי לא תישאר לבדה. עקב מצבה הנפשי סבלה התובעת מתחלואה פיזית (כאבי בטן, כאבי ראש, פריחות וכו'). התובעת התקשתה לישון וסבלה מחוסר רעב. התובעת מפנה בתצהירה לאישור מחלה מיום 16.12.12 בו נרשם כי "חזרה לעבודה מאיימת עליה בהתמוטטות קשה".
3. התובעת לא הוכיחה כי היא סבלה מהתמוטטות נפשית ומתחלואה פיזית וכי היה להם קשר סיבתי להטרדה המינית. התובעת צירפה לתצהירה שני אישורי מחלה מתאריכים 11.12.12- 13.12.12 ומיום 16.12.12 -20.12.12 (נספחים ט'-י' לתצהיר התובעת). אישורי המחלה הנ"ל אין בהם כדי לבסס קשר סיבתי בין המחלה לבין ההטרדה המינית. התובעת צירפה לתצהירה את מכתבה של גב' ע.א., יועצת פסיכולוגית מיום 15.12.12 המופנה לרופא המטפל של התובעת, ובו נרשמו הפרטים הבאים (נספח יא' לתצהיר התובעת):

"15.12.12

לכ'

ד"ר ג.

גב' ת.ג. נמצאת איתי בשיחות בגלל מצבה.

על גב' ת.ג. עוברים ימים קשים ביותר המתבטאים בתופעות פיזיולוגיות: כאבי בטן, ראש, פריחות.. ותופעות רגשיות כמו בכי ללא הפסק קשיים בשינה, חוסר תאבון.

גב' ת.ג. מאד מבולבלת וחרדה בגלל מה שקורה איתה בעבודה. קשה לה להתמודד עם ההשפלה, האיומים העלבונות והפגיעה במעמדה ובזכויותיה הלגיטימיות. מקום העבודה מאיים עליה כ"שדה קרב", נופל על חוויות ילדות מאד קשות, מצבים בהם הייתה חסרת אונים ולא מוגנת ואף אחד לא בא לעזרתה.

חשוב מאד להיות לצידה בימים קשים אלו לתת לה תחושה שהיא לא לבד ומוגנת.

חזרה לעבודה מאיים עליה בהתמוטטות קשה".

1. במכתבה של היועצת הפסיכולוגית לא אוזכר עניין ההטרדה המינית כגורם לתופעות הפיזיולוגיות אותן חוותה התובעת, ולא מן הנמנע כי תופעות אלו התרחשו על רקע נסיבות סיום עבודתה של התובעת ותחושתה הסובייקטיבית כמבואר לעיל. אפשרות זו היא מסתברת והגיונית לאור כך שהיועצת הפסיכולוגית נקטה בלשון של "פגיעה במעמדה ובזכויותיה הלגיטימיות" של התובעת. מכל מקום היועצת הפסיכולוגית לא הובאה לעדות מטעם התובעת ואין במכתב הנ"ל כל תימוכין לכך שהתובעת חוותה בפועל התמוטטות נפשית עקב ההטרדה המינית כפי שטענה.
2. בהתאם להוראת סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, בית הדין רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של עד 120,000 ₪ בגין הטרדה מינית או התנכלות (הסכום מתעדכן ב-1 לינואר כל שנה בהתאם למדד המחירים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). 
3. בהתאם לפסיקה ניתן לפסוק פיצוי לפי סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית בגין כל מעשה של הטרדה מינית בנפרד (ע"ע 14040-04-12 אלמונית נ' פלוני, ניתן ביום 7.10.14).
4. אנו סבורים כי בנסיבות העניין, בשים לב למעשים שבוצעו, ולנסיבות שבהם הם בוצעו על ידי הממונה על עבודת התובעת (שהוא גם מנהל הנתבעת) ומשאין מדובר על  הרף הגבוה של הטרדות מיניות (תוך שלקחנו בחשבון את פסיקת בתי הדין לעבודה בעניין גובה הפיצויים שיש לפסוק בתיקי הטרדה מינית בהתאם לכלל נסיבות העניין), הפיצוי הראוי שיש לפסוק לתובעת בגין האירוע ברכב הוא בסך של 15,000 ₪ ובגין האירוע במעלית הוא בסך של 20,000 ₪.
5. לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובעת יחד ולחוד סך של 35,000 ₪ בגין שני אירועי ההטרדה המינית שביצע הנתבע 2.

התביעה לפיצוי בגין הפרת חובות המעסיק

1. בנוסף לפיצוי בסך 240,000 ₪ לו עתרה התובעת בגין ההטרדות המיניות לפי סעיף 6(ב) ו-7(ג) לחוק, התובעת עתרה לפיצוי נפרד בסך 30,000 ₪ בשל אי קיום חובות המעסיק לפי סעיף 7 לחוק.
2. בע"ע 51504-01-14 אלמונית – פלוני ואח' (מיום 8.9.15), הוסבר כי האחריות של מעסיק לפי סעיף 7(ג) לחוק היא אחריות של מי שאינו המעוול לעוולת המעוול, ולעיל קבענו כי אחריות כזו חלה על הנתבעת. עוד נקבע באותו עניין שגם בהיעדר הטרדה מינית או התנכלות מוכחת, עשוי מעביד לחוב בפיצוי כלפי עובד אם הוכח כי המעסיק לא קיים את חובותיו לפי החוק והתקנות, וזאת מכוח עילות שונות ש"בארגז הכלים המשפטי" כגון הפרת חובת תום הלב, הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת הנאמנות.
3. התובעת לא פירטה בכתב התביעה, בטיעון העובדתי, כל טענה ספציפית לעניין התקיימות עילה מן העילות שב"ארגז הכלים המשפטי" עליו דיבר בית הדין הארצי לעבודה בעע 51504-01-14 הנ"ל. עם זאת, כאמור, היא פירשה בבקשות הסעדים שלה בקשה לפיצוי נפרד בסך 30,000 ₪ בגין הפרת חובת המעביד. התובעת בקשה בכתב התביעה לחייב את שני הנתבעים בסכום זה יחד ולחוד, אף שמדובר בהפרת נורמה שחלה על המעסיק עצמו בלבד.
4. כאמור לעיל, הנתבעת הודתה למעשה בכך שלא קיימה את חובותיה לפי סעיף 7 לחוק והתגוננה בטענה כי לא היו הטרדות מיניות שהיה עליה למנוע. הנתבעת הפרה את חובתה להבטיח סביבת עבודה בטוחה לעובדיה. סביר להניח שלו קיימה הנתבעת את חובותיה לפעול למינוי ממונה לקבלת תלונות, לפרסום תקנון למניעת הטרדה מינית, היה בכך כדי להגן על עובדי המרפאה על ידי העלאת מודעות המעסיק והעובדים כאחד לחובותיהם בקשר למניעת הטרדה מינית, ובכלל זה יצירת סביבת עבודה עוינת.
5. בנסיבות אלה, החלטנו לקבל חלקית את תביעת התובעת לקבלת פיצוי נפרד מהנתבעת ואנו מעמידים את הפיצוי על סך 5,000 ₪.

נסיבות סיום עבודת התובעת

1. כפי שהרחבנו לעיל, תוך תיאור השתלשלות האירועים העובדתית בפרק הדיון בטענת התובעת ל"התנכלות", התובעת החליטה על התפטרותה ואי התייצבותה לעבודה לאחר שהנתבע 2 הציע לה חוזה עבודה חדש בו עוגנו תנאי עבודה חדשים ופחות טובים מאלה ששולמו לה עד כה (שכר שעתי ברוטו 33 ₪ + שינוי תשלום עמלות המכירה).
2. כבר בשיחה מיום 6.12.12 הבהירה התובעת לנתבע כי אם שכרה השעתי ייגרע ל-33 ₪ ברוטו (במקום 33 ₪ נטו) היא אינה מעוניינת להמשיך בעבודתה תוך שימוש במילים: "לא, אז לא, אז אוקיי תוציא לי מכתב". התובעת הביעה עמדה זו גם ביום 10.12.12, לאחר שהתקשרה טלפונית לנתבע והודיעה לו כי אינה מקבלת את הצעתו והיא מבקשת מכתב פיטורים.
3. הקלטת השיחה מיום 10.12.12 על ידי התובעת נועדה בעיקרה לנסות לקשר בין ההרעה בתנאי עבודתה לשני האירועים מיום 25.11.12 (בהתאם לתחושתה הסובייקטיבית כמבואר לעיל), אך מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי ההרעה בתנאי עבודתה של התובעת בוצעה על רקע דיווח כוזב בגין שעות עבודתה, הודאתה בכך והפגיעה ביחסי האמון.   בין הצדדים.
4. אם כן התובעת התפטרה מעבודתה על רקע הפחתת גובה שכרה. בשיחה מיום 10.12.12 הנתבע הבהיר לתובעת כי אינו מוכן להמשיך ולשלם לה שכר שעתי בסך 33 ₪ נטו ובתגובה הודיעה לו התובעת כי אינה מעוניינת בהמשך עבודה אצל הנתבעת בסניף בתנאי העבודה והשכר החדשים שהוצעו לה (שכללו בין היתר גם שינוי של שיטת תשלום עמלות המכירה). לפיכך, הודעת התובעת מהווה התפטרות בנסיבות בהן היא זכאית לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן- חוק פיצויי פיטורים).
5. התובעת עתרה לפיצויי פיטורים בסך 34,959 ₪ לפי שכר קובע בסך 11,653 ₪ כמפורט בטבלה שצורפה לתביעה. השכר הקובע חושב לפי ממוצע השכר והעמלות שקיבלה התובעת ב-12 החודשים האחרונים. בשים לב לכך שהתובעת עבדה במשרה חלקית, נלקחו בחשבון גם השעות הנוספות בהן היא עבדה לפי מקדם של 100% בלבד, ללא גמול בעד שעות נוספות. התובעת הפנתה בסיכומיה לנספח יד' לתצהירה, אך מעיון בנספח עולה כי הסכום שמופיע שם כממוצע שכרה הקובע אינו מתאים לסכום שלפיו התובעת ביצעה את החישוב (רשום שם 13,522.62 ובוצעה שם השוואה לשכרה הממוצע אצל ד"ר מ. ).
6. הנתבעת טענה כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים שכן היא התפטרה מעבודתה. לחילופין, ככל שייקבע כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים הרי שיש לחשב רק את השכר ללא התוספות כדוגמת נסיעות ואחזקת רכב, וזאת לאחר שיקוזזו מהסך הנ"ל כל הסכומים ששולמו ביתר לתובעת לאחר שהיא דיווחה לרו"ח שכר גבוה ממה שסוכם בפועל.
7. כאמור, שכרה השעתי האחרון של התובעת עמד על 38.40 ₪. מעיון בתלושי המשכורת של התובעת עולה כי בשנה האחרונה היא עבדה בממוצע 136.29 שעות בחודש המהווים 73.27% משרה. החישוב בוצע על יסוד נתון מספר השעות שהופיע בתלושי המשכורת של התובעת לחודשים 12/11 עד 11/12 על פי נתון "שעות עבודה" שהופיע ברובריקה שבכותרת התלוש. לעניין זה נציין כי נתון זה לקח בחשבון גם את מספר השעות הנוספות שעבדה התובעת בכל חודש נתון (שפורטו בתלושי המשכורת "ש.נ. 125%"). נתון מספר "שעות עבודה" היה נמוך מ-186 שעות לחודש. בנוסף, הוספנו לתובעת את מספר השעות ששולמו לה בגין "חופשה" או "ימי חג" כמפורט בחודשים 4/12, 5/12, 9/12, 10/12. בהתאם לחישוב זה שכרה היסוד של התובעת לחישוב פיצויי פיטורים הוא 5,233 ₪ (136.29 שעות לחודש כפול 38.40 ₪).
8. מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה אין לכלול בחישוב שכרה הקובע של התובעת לפיצויי פיטורים את התוספת ששולמה לה בגין נסיעות, שכן תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן- תקנות פיצויי פיטורים) אינה מונה רכיב זה בין הרכיבים שיש להביא בחשבון השכר הקובע לפיצויי פיטורים. יצוין כי בתלושי המשכורת של התובעת לא הופיע תשלום עבור אחזקת רכב.
9. החלטנו לקבל את טענת התובעת לפיה יש לכלול בשכרה הקובע לפיצויי פיטורים את עמלות המכירה שקיבלה מידי חודש (הופיע כרכיב "בונוס" בתלושי המשכורת), מן הנימוקים שיפורטו להלן.
10. תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים קובעת כי לצורך חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד ששכרו משתלם בעמלות, יש לקחת בחשבון את שיעור משכורתו הבסיסית האחרונה בתוספת הממוצע של שיעור העמלות שקיבל העובד במשכורתו במשך 12 חודשי עבודתו האחרונים.
11. בע"ע 300327/98 אטקה בע"מ נ. דוד רטר, נפסק כי בונוס או פרמיה שאינם ניתנים על בסיס תפוקה אישית, אלא על בסיס תפוקת קבוצת עובדים, אינם מהווים רכיב שכר שיש להביאו בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים (אך יכללו בחישוב פדיון חופשה) (כך גם נפסק בעע 300048/98 עובדיה סימן - הסתור בע"מ, ניתן ביום 26.3.02; עע 170/03 יוסי עזרא - יהב, פרויקטים ומחשוב בע"מ, ניתן ביום 15.11.04).  
12. בע"ע 76/06 מרדכי גימלשטיין נ. יזמקו בע"מ (מיום 6.5.2008), נפסק כי תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים חלה על תשלומים ששיעורם נגזר מהפדיון. כאשר מדובר בבונוס אישי בסכום קבוע ומדורג, המשולם בעד ביצוע יעד מכירה אישית (כלומר – ככל שמכירות העובד עולות על סכום מסוים בחודש, משולם לעובד בונוס בסכום שנקבע מראש בגין עמידה ביעדים) וכן כאשר מדובר בבונוס רווחיות המותנה ברווחי המעסיק - רכיבי שכר אלה אינם חלק מהשכר שיש להביאו בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים.
13. עם זאת, בנסיבות מסוימות הפסיקה הכירה בעמלות הקבוצתיות גם כעמלות אישיות של העובד. כך למשל, בס"ע 6061-09-11 רפאל שגב נ' פרמייר ים המלח מעבדות קוסמטיקה בע"מ, ניתן ביום 31.10.2013, נדונה תביעתו של מדריך ומאמן דיילות בחברה העוסקת בייצור, שיווק ומכירה של מוצרי קוסמטיקה. העובד העיד כי העמלות ששולמו לו היו אחוזים מהמכירות שביצעו הדיילות. בית הדין קבע כי אמנם אין מדובר בעמלות אישיות של העובד, ואולם לעובד חלק בהן כיוון שהוא היה המדריך של הדיילות ולכן ניתן לראות בהן כעמלות אישיות השייכות גם לו.
14. אנו סבורים כי דברים אלה יפים אף לענייננו- התובעת היתה מנהלת המרפאה ומתוקף תפקידה היא היתה אחראית להגדיל את רווחי הנתבעת ולעודד את סוכני המכירות לסגור עסקאות. על כן, גם לתובעת יש חלק בהגדלת המכירות וניתן לראות במכירות של כלל עובדי המרפאה כעמלות אישיות השייכות גם לה.
15. מעבר לכך, הנתבעת לא חלקה על זכאות התובעת לכלול בשכר הקובע לפיצויי פיטורים את סכום עמלות המכירה (אלא טענה שיש להפחית ממנו את התוספות ששולמו לה בגין נסיעות ואחזקת רכב, לאחר קיזוז כל הסכומים ששולמו ביתר בגין דיווח שכר 33 ₪ נטו במקום ברוטו). 
16. מעיון בתלושי המשכורת של התובעת לשנת העבודה האחרונה (חודשים 12/11 עד 11/12) עולה כי לתובעת שולם סך של 79,436 ₪ בגין עמלות מכירה (12/11- סך של 2,941 ₪ ; 1/12- סך של 9,932 ₪ ; 2/12- סך של 5,206 ₪ ; 3/12- סך של 9,633 ₪ ; 4/12- סך של 8,200 ₪ ; 5/12- סך של 7,239 ₪ ; 6/12- סך של 7,972 ₪ ; 7/12- סך של 8,749 ₪ ; 8/12- סך של 6,475 ₪ ; 9/12- סך של 4,655 ₪ ; 10/12- סך של 4,391 ₪ ; 11/12- סך של 4,043 ₪). 
17. בהתאם לכך, ממוצע "בונוס" העמלות שקיבלה התובעת בשנת עבודתה האחרונה הוא 6,619 ₪.
18. לפיכך, השכר הקובע של התובעת לחישוב פיצוי פיטורים הוא 11,852 ₪. התובעת עבדה אצל הנתבעת תקופה של 2.749 שנים (29 חודשים ו-10 ימים) ולפיכך היא זכאית לפיצוי פיטורים בסך 32,581 ₪, וזה הסכום שאנו פוסקים לה בגין רכיב זה.
19. התובעת עתרה לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים.
20. הנתבעת טענה כי קיימת מחלוקת של ממש לעצם זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים.
21. החלטנו לבטל את פיצויי ההלנה בהתאם לסעיף 20(ד)(1) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שכן שוכנענו כי בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות שיש בהם ממש לעניין זכאות התובעת לפיצויי פיטורים.
22. לאחר שקבענו כי התובעת התפטרה מעבודתה על רקע הרעה בתנאי עבודתה, אנו דוחים את תביעותיה של התובעת לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים וממונים שנגרמו לטענתה עקב פיטוריה שלא כדין.

לשון הרע

1. טענות התובעת: הנתבע 2, פרסם עליה לשון הרע והאשמות כוזבות במספר הזדמנויות כמפורט להלן:

• המקרה הראשון היה ביום 6.12.12-בו העלה הנתבע 2 טענות שקריות בדבר "גניבה" כביכול שהתובעת ביצעה. הטענות הנ"ל נאמרו במשרדי הנתבעת ב"קולי קולות מול עובדים אחרים". יצוין כי בתצהירה "ריככה" התובעת מעט את גרסתה בקשר לאירוע זה וטענה שהדברים נאמרו לה בקומת הגלריה כאשר במרפאה נמצאים עובדים נוספים "שייתכן ששמעו את האשמותיו של ד"ר י.א. ."
• המקרה השני היה ביום 13.12.12 בשעה 18.50 –הנתבע 2 יצר קשר טלפוני עם ד"ר מ. בכור וטען כי התובעת "גנבה" ממנו סכום של "קרוב ל-100,000 ₪" וכי היא מאשימה אותו בהטרדה מינית בעוד שהיא "נדבקה" אליו כל הזמן. התובעת הוסיפה בתצהירה כי הנתבע 2 תיאר בפני ד"ר מ.  את ה"שיטה" שבה לכאורה גנבה ממנו, אך ד"ר מ.  לא האמין להאשמות הנ"ל. לטענת התובעת ד"ר מ.  התקשר אליה באותו הערב וסיפר לה אודות השיחה והשקרים הפוגעניים של הנתבע גרמו לה מבוכה רבה ואי נעימות. לתמיכה בגרסתה הביאה התובעת את ד"ר מ.  לעדות מטעמה. ד"ר מ.  העיד בתצהירו כי הנתבע 2 התקשר אליו והודיע לו כי התובעת "גנבה" אותו ו"גילה אותה גונבת" סכום של "קרוב ל-100,000 ₪". ד"ר מ.  העיד כי הנתבע 2 תיאר בפניו את ה"שיטה" שבה התובעת גנבה באופן הבא:  הנתבע 2 היה מכין את ההפקדות לבנק, מוסר אותן לתובעת ומחתים אותה על מה שקיבלה. התובעת היתה מפקידה רק חלק מהסכום ואת היתרה היתה משלשלת לכיסה (כ-4,000 ₪ לחודש וכ-100,000 ₪ לשנה). הנתבע טען כי הוא "טיפש וסמך עליה" וכי "יש לו הוכחות". ד"ר מ.  העיד כי הנתבע 2 אמר לו "אתה יודע מה היא מנסה להפיל עלי כהגנה? הטרדה מינית" והוסיף כי "יש לי הוכחות, יש מצלמות, היא כל הזמן נדבקת אלי". ד"ר מ.  הוסיף כי התובעת עבדה אצלו שנים ומכיר אותה כעובדת אחראית שניתן לסמוך עליה בכל עניין, וכי היא אישה צנועה ומוסרית ביותר. 
• המקרה השלישי היה ביום 13.2.13-הנתבע יצר קשר עם ב', עובד בחברה המספקת שירותי תוכנה לנתבעת, וביקש ממנו לשנות את הסיסמאות בתוכנה. ב' שאל את הנתבע מהי הסיבה והנתבע השיב לו כי "יש חשד לגניבת מסמכים וכסף מהמרפאה על ידי גב' ת.ג.". ב' (שלו היכרות עם התובעת תקופה של כ-10 שנים) התקשר אל התובעת כחודש לאחר השיחה וסיפר לה אודות השיחה הנ"ל. התובעת הרגישה נבוכה ומושפלת.

1. התובעת הוסיפה בתצהירה שני מקרים נוספים- הראשון: כי נ.ס.  סיפרה לה לאחר שעזבה (מבלי לנקוב במועד) כי הנתבע סיפר לה (לנ.ס. ) שהתובעת גנבה כסף באופן הבא:  לאחר שהתובעת היתה מקבלת כסף במזומן היא היתה מוציאה חשבונית על כל הסכום שהתקבל אך היתה מפקידה לבנק רק חלק מהסכום. יצוין כי נ.ס.  העידה בתצהירה כי "אחרי אותו יום בו גב' ת.ג. יצאה בוכיה מהמרפאה בגלל שי.א.  האשים אותה בגניבה- י.א.  כל הזמן היה אומר כי הוא "תפס" את גב' ת.ג. ושהוא "עלה עליה" שהיא "גונבת" ממנו. הוא היה נראה מבסוט מזה; כל פעם הוא אמר לי את זה בחיוך ובהתלהבות. הוא אף אמר כי היא גנבה ממנו "אלפי שקלים ושעות עבודה", שהוא סמך עליה ושהיא "דפקה" אותו". נ.ס.  הוסיפה כי "י.א.  השמיץ והכפיש את שמה של גב' ת.ג. לא רק בפניי אלא גם בפני המזכירה השנייה ששמה גב' ש',  וגם בפני הסייעת ששמה א'. לפעמים הוא עשה את זה גם לפני לקוחות. אחרי שי.א.  שכר מנהלת חדשה, הוא גם נהג לומר דברים אלו בפניה, תוך שהוא מציין את שמה של גב' ת.ג.. י.א.  לא שמר על דיסקרטיות, לא שמר על שמה הטוב של גב' ת.ג. אלא להיפך; הוא השמיץ והכפיש את שמה של גב' ת.ג. בכל עת".
2. המקרה השני שהתובעת הוסיפה בתצהירה כי לאחר שפוטרה והחלה לעבוד אצל ד"ר מ. , אחת המוכרות סיפרה לה שיום אחד הגיע למרפאה לקוח חדש לקבלת הצעת מחיר ושאל אותה "מי מנהל את המרפאה?" המוכרת ענתה: "גב' ת.ג." והוא השיב לה: "איזה גב' ת.ג.? זאת שעבדה בט'? י.א. אמר שהוא פיטר אותה כי היא גנבה כסף". התובעת הזדעזעה והרגישה מושפלת ומבוישת שכן מעולם לא גנבה.
3. נציין כבר עתה כי התובעת לא ביקשה לתקן את תביעתה ולכלול את שני המקרים הנוספים שפורטו בתצהירה כמקרים שבגינם היא תובעת פיצוי בגין לשון הרע, ולנתבעים לא ניתנה אפשרות להתגונן מפניהם, מדובר בהרחבת חזית אסורה ולא נדון בהם לצורך הכרעתנו בתביעת התובעת בגין לשון הרע. 
4. טענות הנתבע 2: הנתבע 2 הכחיש את טענות התובעת לפיהן פרסם לשון הרע עליה.

• בהתייחס למקרה הראשון מיום 6.12.12- הנתבע טען כי מדובר בהאשמה מופרכת שלא היתה, שכן הנתבע 2 העלה לראשונה טענות כלפי התובעת רק ביום 10.12.12, עד לאותו מועד הנתבע כלל לא אמר לתובעת כי הוא חושד בה.
• בהתייחס למקרה השני מיום 13.12.12 שבו הנתבע 2 שוחח עם ד"ר מ. -הנתבע 2 הודה כי התקשר לד"ר מ. וסיפר לו כי תפס את התובעת ב"קלקלתה" וניסה לברר איתו האם גם בזמן שהיא עבדה אצלו (אצל ד"ר מ. ) נתגלו בעיות מסוג זה.
• בהתייחס למקרה השלישי-המקרה הנ"ל אינו זכור לנתבע 2. לא זכור לו כי הוא דיבר עם ב' "על העניין" וכל שכן הוא לא שיתף אותו בעניינים הקשורים למרפאה.

1. הנתבע הוסיף כי עומדות לו כל ההגנות המוקנות בחוק איסור לשון הרע לרבות ההגנה הקבועה בסעיף 14,- הגנת "אמת דיברתי" וההגנה הקבועה בסעיף 15- הגנת "הבעת דעה בתום לב".
2. כן מוסיף הנתבע כי בביקורת שערך רו"ח של הנתבעת, עלה כי בשנים 2011-2012 התגלו פערים בין סך המזומנים שהתקבלו בקופה לבין סך המזומנים שהופקדו בחשבון הבנק של הנתבעת, כאשר התובעת היתה הגורם הבלעדי שקיבל והפקיד את הכספים לחשבון הבנק. התובעת נשאלה על כך מפורשות ביום 10.12.12, ולא מן הנמנע כי "בריחתה" יום לאחר מכן היתה קשורה לעניין זה. מכתב מיום 19.12.12 של רו"ח הנתבעת בעניין החוסרים במזומנים לשנים 2011-2012 צורף כנספח 5 לכתב ההגנה.
3. יצוין בהקשר זה כי הנתבעים טענו כי משלוח מכתב ב"כ התובעת לנתבעים מיום 11.12.12 בו הועלו טענות בדבר הטרדה מינית, מהווה פרסום לשון הרע על ידי התובעת, אך הם לא הגישו תביעה בגין עילה זו.

המקרה הראשון מיום 6.12.12

1. סדר דיוננו יהיה כזה- תחילה נדון בשאלה אם הוכיחה התובעת את התקיימות האירועים הנטענים. ככל שייקבע כי אחד מהאירועים התקיימו נדון בשאלה אם הדברים שנאמרו באירוע זה מהווים לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע. בהמשך נדון בשאלה אם מתקיימות ההגנות הנטענות על ידי הנתבעים בחוק איסור לשון הרע ובמידה וייקבע כי התשובה לכך שלילית נדון בשאלת הפיצוי שיש לפסוק לתובעת בגין כל אירוע שהוכח לגביו כי הוא מקיים את יסודות עוולת לשון הרע.
2. לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי התובעת לא הוכיחה את התקיימות המקרה הראשון מיום 6.12.12.
3. כאמור, בעוד שבכתב תביעתה טענה התובעת כי ביום 6.12.12 האשמותיו של הנתבע 2 כי "גנבה" ממנו נאמרו "בקולי קולות במשרדי הנתבעת 1" הרי שבתצהיר עדותה "ריככה" התובעת מעט את גרסתה וטענה כי "ייתכן" שעובדים אחרים שמעו את האשמותיו של הנתבע 2. התובעת לא נקבה בשמות של העובדים ולא הביאה כל עובד להעיד כי ביום 6.12.12 הוא שמע את הנתבע 2 מאשים אותה בגניבה. לפיכך התובעת לא הוכיחה כי הנתבע פרסם עליה לשון הרע ביום 6.12.12 והתביעה לפיצוי בגין אירוע זה נדחית.

המקרה השני מיום 13.12.12

1. לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי התובעת הוכיחה כי ביום 13.12.12 התקשר הנתבע 2 לד"ר מ.  וסיפר לו כי התובעת "גנבה" ממנו וכי היא מאשימה אותו בהטרדה מינית. 
2. כאמור, ד"ר מ.  העיד בתצהירו על שיחתו הטלפונית מיום  13.12.12 עם הנתבע 2, תוך ציטוט המשפטים שהוחלפו ביניהם באותה שיחה. ד"ר מ.  העיד בבית הדין כי לא הקליט את השיחה בינו לבין הנתבע 2, אך ערך תרשומת של הדברים שהוחלפו ביניהם וכי המשפטים שצוטטו בתצהירו "אלה המילים אחד על אחד" (עמוד 14 לפרוטוקול הדיון מיום 4.4.16, שורות 8-16, עמוד 115, שורות 1-3). ד"ר מ.  לא צירף לתצהירו את התרשומת הנטענת וכנשאל מדוע לא עשה כן הוא השיב: "למה אני צריך לצרף" (עמוד 114 לפרוטוקול הדיון מיום 4.4.16, שורות 17-20). כן העיד ד"ר מ.  כי במועד פגישתו עם בא כוח התובעת לצורך הכנת התצהיר הוא לא הגיע עם התרשומת שערך וכי הדברים שרשם בתצהירו נרשמו על סמך זכרונו (עמוד 115 לפרוטוקול הדיון מיום 4.4.16, שורות 26-29). 
3. אנו מתקשים להאמין כי במועד חתימת תצהירו (כחודש לאחר שהתקיימה השיחה הטלפונית), ד"ר מ.  זכר את המשפטים שהוחלפו בינו לבין הנתבע 2 באופן מדויק "אחד על אחד". ד"ר מ.  היה יכול לתמוך את עדותו בתצהירו על ידי צירוף התרשומת הנטענת, אך לא עשה כן. ד"ר מ.  אף לא סיפק כל הסבר מה עלה בגורלה של התרשומת הנ"ל, על אף שנשאל על כך באופן ישיר על ידי בית הדין  (עמוד 115 לפרוטוקול הדיון מיום 4.4.16, שורה 30-32). ד"ר מ.  העיד כי הוא התכתב בהודעות s.m.s עם הנתבע 2 וכי הוא העביר לתובעת את העתק ההודעות, אך אין לו העתק מהן שכן הטלפון הנייד שלו נגנב והוא החליף מספר (עמוד 115 לפרוטוקול הדיון מיום 4.4.16, שורה 11 עד עמוד 116 שורה 2). יצוין כי התובעת לא הזכירה בתצהירה כי קיבלה מד"ר מ.  העתק של הודעות s.m.s שהוחלפו בינו לבין הנתבע 2 ולא צירפה עותק מהן.
4. בנסיבות אלה אנו מאמינים ל"גרעין העיקרי" שבעדותו של ד"ר מ.  לפיו הנתבע 2 יצר איתו קשר טלפוני ביום 13.12.12 וסיפר לו כי התובעת "גנבה" (אך לא את הציטוטים של המשפטים שצוטטו בתצהירו). הנתבע 2 הודה בתצהירו כי הוא התקשר לד"ר מ.  ביום 13.12.12 וסיפר לו כי תפס את התובעת "בקלקלתה".
5. האם הדברים שמסר הנתבע 2 לד"ר מ.  ביום 13.12.12 מהווים פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן- חוק איסור לשון הרע)? אנו סבורים כי התשובה לכך היא בחיוב.
6. אנו סבורים כי דבריו של הנתבע 2 לד"ר מ.  מהווים "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, סעיפים קטנים (1) ו-(2) שכן הם עלולים "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" וכן הם עלולים "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (כפי שנקבע בפסיקה המבחן הוא אובייקטיבי (ע"א 1104/00 אפל נ. חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)).
7. אין חולק כי שיחה טלפונית בין הנתבע לד"ר מ.  מהווה "פרסום" לפי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע (פרסום בעל פה המיועד לאדם זולת הנפגע).
8. לפיכך אנו קובעים כי התובעת הוכיחה כי ביום 13.12.12 הנתבע 2 ביצע כלפיה עוולה של פרסום לשון הרע (סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע).

המקרה השלישי מיום 13.2.13

1. לאחר שבחנו את הראיות והעדויות שהובאו לפנינו הגענו לכלל מסקנה כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבע 2 יצר קשר טלפוני עם ב' , וביקש ממנו לשנות את הססמאות בתוכנה "כי יש חשד לגניבת מסמכים וכסף מהמרפאה" על ידה.
2. התובעת לא הביאה לעדות את אותו העובד, ותמלול השיחה שהתקיימה בין התובעת לבין אותו העובד אינו תומך בגרסתה כי הנתבע אמר לאותו עובד כי "יש חשד לגניבת מסמכים וכסף מהמרפאה" על ידי התובעת (צורף לתצהירה וסומן כמע/11). מתמלול השיחה עולה כי הנתבע 2 לכל היותר פנה לאותו עובד וביקש ממנו לשנות את הסיסמאות על מנת למנוע מצב של העתקת נתונים על ידי התובעת מבלי לפרט בפניו מה הסיבה לבקשה (מע/11- שורות 15-16: עמוד 55 לתצהיר התובעת בנט המשפט- "הוא רצה ססמאות, אה, שאני אעשה לו ססמאות חדשות שאת לא תפרצי לו ותגנבי את הנתונים").
3. בקשה של מעסיק המבקש לשנות ססמאות בהן עשה שימוש עובד לשעבר בשל חשש שמא יעשה העובד בהם שימוש לאחר סיום העבודה היא לגיטימית. איננו סבורים כי היא מהווה לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
4. מעבר לכך, יש להתייחס בזהירות לדברים שנאמרו על ידי ב'  לתובעת, שכן מדובר בשיחה טלפונית שהתקיימה כשנה לאחר שהתובעת סיימה את עבודתה, ולא מן הנמנע כי המשפט שנאמר לתובעת על ידי ב'  "שאני אעשה לו ססמאות חדשות שאת לא תפרצי לו ותגנבי את הנתונים" אינו מהווה ציטוט מדויק של הדברים שנאמרו לו על ידי הנתבע 2 (כאמור, ב'  לא הובא לעדות בפנינו).
5. משכך, אנו קובעים כי התובעת לא הוכיחה את התקיימות המקרה השלישי כפי שתואר בתצהירה וממילא לא הוכיחה כי התקיימו בו יסודות עוולת לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע. לפיכך התביעה לפיצוי בגין המקרה השלישי נדחית.

טענות הגנה

1. הנתבעים העלו טענות הגנה של "אמת דיברתי" ולחילופין "הבעת דעה בתום לב" על מסכת העובדות שנתגלתה בעניינה של התובעת (סעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע).
2. בהוראות סעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע נקבעו הגנות הפוטרות את המפרסם מאחריות בגין לשון הרע בנסיבות שונות:

14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

1. מיום 14.8.1967
2. תיקון מס' 1

15. בס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)
16. . במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין לציבור ענין ציבורי, ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו ענין; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.משפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

• הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
• מיום 14.8.1967
• תיקון מס' 1
• ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)

(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;(2)      היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(5)     הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

(א)     כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או

(ב)     כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(6)     הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;

(7)     הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;

(8)     הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.

• מיום 29.3.1979
• תיקון מס' 2
• ס"ח תשל"ט מס' 931 מיום 29.3.1979 בעמ' 82 (ה"ח 1352)

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;(9)                    הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;

(10)    הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;

(11)    הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;

169. כמבואר לעיל, הנתבע 2 הודה כי התקשר לד"ר מ. וסיפר לו כי תפס את התובעת ב"קלקלתה", אך טען כי מטרת השיחה הייתה לברר עם ד"ר מ.  האם הוא נתקל בתופעות מסוג זה בזמן שהוא העסיק את התובעת.
170. אנו סבורים כי לנתבעים לא עומדת ההגנה של "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
171. כפי שנפסק, ההנחה העומדת בבסיס הגנת ה'אמת בפרסום' שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע היא כי יש לפרסומים מסוג זה תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי (עע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון תקשרות בע"מ, ניתן ביום 31.3.15, ולהלן- עניין אבידן):

"הגנה זו מתבססת על הנחה כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי; בנוסף לכך ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת (עניין דיין). בפסיקה נקבע כי "מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום" (עניין נודלמן); על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח לפיכך שני נדבכים מצטברים - האחד, כי פרסומיו היו "אמת"; השני, כי היה בפרסומים אלו "עניין ציבורי".

172. הנחה זו אינה מתקיימת בנסיבות המקרה השני כמתואר לעיל.
173. עוד נפסק בעניין אבידן לעיל כי המבחן שנקבע בפסיקה ליישום ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הוא מבחן 'תרומת גיבוש קהל היעד' אליו הופנה הפרסום:

"המבחן שנקבע בפסיקה הינו האם הפרסום "תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים וכיוצא באלה" (עניין בן גביר), וזאת לא בהתייחס לציבור ככלל אלא בנוגע לציבור אליו הופנה הפרסום (שנהר, בעמ' 227-228). כדוגמא - מסירת מידע על ידי מעסיק קודם למעסיק פוטנציאלי אשר פנה אליו לצורך בירור פרטים על עובד הוכרה בפסיקה כמוגנת מכוח סעיף 14 (ת"א (שלום ת"א) 123856/00 מנוביץ נ. פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (10.12.03))."

174. אנו סבורים כי מתקיים התנאי של 'אמת בפרסום', שכן כפי שעולה מתמלול השיחה מיום 6.12.12 ומהתשתית הראייתית שנפרסה בפנינו, התובעת הודתה כי לא דקדקה בכל הנוגע לדיווח שעות העבודה שלה אצל הנתבעת והמשמעות היא שלתובעת שולם שכר בגין שעות בהן לא עבדה בפועל והתובעת אף הציעה לנתבע לנכות משכרה את הסכומים ששולמו לה ביתר בגין שעות עבודה בחודש נובמבר 2012, במשכורת חודש ינואר 2013. עם זאת, איננו סבורים כי מתקיים התנאי של ה'עניין הציבורי' בפרסום. אף אם נקבל את גרסת הנתבע 2 לפיה מטרת השיחה ופרסום הדברים לד"ר מ. היתה לצורך בירור השאלה, אם ד"ר מ.  נתקל בתופעות מסוג זה בעת שהעסיק את התובעת, הרי שלא היה בכך "תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי" או תרומה לגיבוש דעתו של ד"ר מ.  בעניין מסוים.
175. לפיכך אנו דוחים את טענת הנתבעים לפיה עומדת להם ההגנה של "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
176. אנו סבורים כי לא עומדת לנתבעים גם ההגנה של "פרסום בתום לב" באחת מהחלופות של "הבעת דעה" שבסעיפים קטנים (4) (5) או (7) שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
177. ההגנה של פרסום בתום לב שבסעיף קטן (7) בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אינה מתקיימת שכן פרסום הנתבע התייחס ל'עובדות' ולא ל'הבעת דעה' על התנהגותה או אופיה של התובעת. אף אם היינו מניחים כי בפרסום היה משום 'הבעת דעה', הרי שהנתבע לא הוכיח כי הפרסום היה "מוצדק". ד"ר מ. אינו שותפו של הנתבע 2 ולא היתה כל הצדקה לספר לו אודות התנהגות התובעת.
178. לפיכך ההגנה שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אינה עומדת לנתבעים.

שיעור הפיצוי שיש לפסוק לתובעת בגין פרסום לשון הרע

179. לטענת התובעת, הפרסום בוצע על ידי הנתבע 2 בזדון על מנת לפגוע בפרנסת התובעת ובמשלח ידה וכדי לערער את אמינותה בעיני מעסיקים פוטנציאליים. לפיכך טוענת התובעת כי בית הדין רשאי לפסוק כפל פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע בסך 66,382.71 ₪ לכל אירוע כפול שתיים ובסה"כ 132,765.42 ₪ לאירוע, כאשר לצורך תשלום האגרה העמידה התובעת את סכום התביעה בגין רכיב זה בסך של 200,000 ₪.
180. לטענת התובעת יש לחייב גם את הנתבעת 1 בגין פרסום לשון הרע שפרסם הנתבע 2, שהוא מנהלה ובעליה, וזאת מכוח אחריות שילוחית שלה וכן משום שהיא אישררה ושיתפה פעולה עם הנתבע 2 בפרסום לשון הרע.
181. כפי שנפסק לעניין שיעור הפיצוי שיש לפסוק בגין לשון הרע יש להתחשב בהיקף הפגיעה, במעמדו של הנפגע בקהילה, בהשפלה שסבל ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד (עניין אבידן לעיל):

"אשר לשיעור הפיצוי נקבע בפסיקה, כי "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים" (רע"א 4740/00 אמר נ. יוסף, פ"ד נה(5) 510, 524 (2001); כן ראו את סעיף 19 לחוק). עוד הובהר בפסיקה כי תכליות הפיצוי על פגיעת לשון הרע כוללות הן את השבת המצב לקדמותו (המטרה התרופתית); הן סנקציה כלפי המעוול (המטרה העונשית); והן העברת מסר חינוכי מרתיע כלפי כלל הציבור (עניין נודלמן)."

182. אנו סבורים כי שיעור הפיצוי הראוי שיש לפסוק לתובעת בנסיבות העניין הוא 10,000 ₪, בשים לב להיקף הפגיעה בה ובמעמדה בשוק התחרותי של ענף רפואת השיניים ובסבל שסבלה עקב ההשפלה.
183. החלטנו לקבל את תביעת התובעת לחיוב הנתבעת 1 בפיצוי בגין פרסום לשון הרע של הנתבע 2 מיום 13.12.12. זאת, מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), נוכח אחריותה השילוחית לעוולה שביצע הנתבע 2 תוך כדי עבודתו כמנהלה.
184. בהתאם לכך, הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

הפרשי שכר בגין חודש 11/12

185. התובעת עתרה לתשלום בסך 64 ₪ בגין הפרשי שכר שנובעים מהפחתת שכרה השעתי מסך של 38.40 ₪ ברוטו ל-33 ₪ ברוטו לפי החישוב הבא:

• 40 ₪ לשעה (38.40 ₪ - 33 ₪) כפול 136 שעות = 734.40 ₪.
• 75 ₪ בעד 2 שעות נוספות כפול 2.85 שעות= 19.24 ₪.

186. הנתבעים טענו כי התובעת העלתה על דעת עצמה את שכרה השעתי ל-33 ₪ נטו ומשגילו זאת הם ביקשו לעמוד על הסכם העבודה המקורי.
187. כפי שקבענו לעיל, שכרה השעתי האחרון של התובעת עמד על 38.40 ₪.
188. תחשיבה של התובעת אינו מקובל עלינו שכן בתלוש המשכורת של חודש 11/12 הופיע שכר שעתי בסך 35 ₪ ברוטו ולא 33 ₪ ברוטו, ולכן ההפרש המגיע לה עבור כל שעת עבודה הוא 3.4 ₪ ולא 5.4 ₪ כפי שתבעה.
189. לפיכך, ההפרש המגיע לתובעת בגין שעות עבודתה הרגילות (136 שעות כמפורט בתלוש המשכורת) הוא 462.4 ₪ (136 שעות כפול 3.4 ₪ הפרש), ובגין שעות עבודתה הנוספות הוא 12.11 ₪ (48 ₪ שהוא התעריף המגיע לתובעת בגין שעה נוספת 125% ₪ פחות 43.75 שהוא התעריף ששולם לתובעת בגין שעה נוספת 125% =4.25 ₪ כפול 2.85 שעות נוספות).
190. בהתאם לכך, זכאית התובעת להפרשי שכר בסך 475 ₪ עבור חודש נובמבר 2012.
191. החלטנו לבטל את פיצויי הלנת השכר בהתאם לסעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שכן שוכנענו כי בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות שיש בהם ממש לעניין שכרה השעתי של התובעת.
192. התובעת עתרה לחיובו האישי של הנתבע 2 בתשלום הפרשי השכר המגיעים לה, שכן לטענתה הנתבע 2 היה מנהלה הישיר והבעלים של הנתבעת וההרעה בתנאי עבודתה היו תוצאה ישירה של סירובה להיעתר להצעותיו המיניות ותלונתה עקב כך.
193. לטענת התובעת על הנתבע 2 לפצות אותה בסכום של הפרשי השכר המגיעים לה, כ"פיצוי בגין נזק ממוני עקב התנכלות ופגיעה בתנאי עבודה, בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית וחוק השוויון" וכן כ"נזיקין בשל הפרת חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה, בהתאם לסעיפים 62, 63 לפקודת הנזיקין".
194. כמבואר לעיל, טענת התובעת לפיה הנתבעים התנכלו לה בשל ההטרדה המינית ותלונתה עקב כך נדחתה ומשכך אין בסיס לחיובו האישי של הנתבע לפצות אותה בגין נזק ממוני עקב התנכלות בשל ההטרדה המינית.
195. לא מצאנו גם בסיס לחיובו האישי של הנתבע 2 לפצות את התובעת בסכום הפרשי השכר המגיעים לה מכוח סעיפים 62 ו-63 לפקודת הנזיקין שעניינם בגרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה, משהתובעת לא הוכיחה את התקיימות יסודותיהם.
196. לפיכך התביעה לחיובו האישי של הנתבע 2 בגין הפרשי השכר שנפסקו לתובעת נדחית.

הפרשי שכר חודש 12/12

169. התובעת טענה כי היא עבדה בחודש 12/12 כ-50 שעות, ורק ביום 17.2.13 (כחודשיים איחור) שילמה לה הנתבעת באמצעות צ'ק שכר בסך של 1,147 ₪, מבלי שצורף כל תלוש משכורת או פירוט כיצד חושב הסכום הנ"ל.
170. התובעת מוסיפה כי הנתבעת כלל לא דיווחה לתובעת על המכירות בחודש 12/12 ולא שילמה לה עמלות מכירה בגין חודש זה.
171. לצורך כימות עילה זו העריכה התובעת את הפרשי השכר המגיעים לה בסך של 773 ₪ (50 שעות כפול 38.40 ₪ =1,920 פחות 1,147 ₪), ועמלות המכירה בסך של 2,207 ₪ (לפי חישוב 10 ימים חלקי 30 ימים בחודש כפול 6,620 ₪ ממוצע עמלות בשנת העבודה האחרונה.
172. הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה שכר בגין ימי עבודה בפועל, על אף שהנתבעת יכולה היתה לקזז משכרה האחרון את הכספים המגיעים לה. הנתבעת מוסיפה כי התובעת אינה זכאית לעמלות מכירה בגין ימי העבודה הבודדים בהם עבדה בחודש 12/12, שבו "לא נסגרה ולו עסקה אחת".
173. החלטנו לקבל את תביעתה של התובעת להפרשי שכר בגין חודש 12/12 וכן להפרשי עמלות מכירה המגיעים לה בגין חודש זה בהתאם לתחשיבים של התובעת המקובלים עלינו.
174. הנתבעת לא סתרה את טענת התובעת לפיה היא עבדה 50 שעות בחודש 12/12 ולא הציגה את תלוש שכרה של התובעת או דו"ח נוכחות שלה לחודש זה על מנת שניתן יהיה לראות כיצד חישבה הנתבעת את משכורתה.
175. הנתבעת גם לא הציגה כל אסמכתא לכך ש"לא נסגרה ולו עסקה אחת" בחודש זה, על אף שהיתה יכולה לעשות כן בנקל.
176. לפיכך החלטנו לפסוק לתובעת הפרשי שכר בסך של 773 ₪ ועמלת מכירה בסך 2,207 ₪ המגיעים לה בגין חודש 12/12, ובסה"כ 2,980 ₪ אותם תבעה.

אי הפרשה לפנסיה

177. התובעת טענה כי הנתבעת לא הפרישה עבורה לפנסיה בגין עמלות המכירה שקיבלה כל חודש וכן בגין בונוסים שנתיים ששולמו לה והיוו חלק בלתי נפרד משכרה.
178. התובעת צרפה לתביעתה ולתצהירה תחשיב לפיו שיעורי ההפרשות המגיעים לה בגין עמלות המכירה והבונוסים השנתיים ששולמו לה עומד על 7,668 ₪ (נספח ז' לתביעה, נספח טז' לתצהירה).
179. הנתבעת טענה כי הפרישה עבור התובעת לקרן פנסיה את הסכומים המתחייבים על פי חוק, וכי חובת ההפרשה לקרן פנסיה אינה כוללת הפרשה בגין בונוסים או עמלות מכירה.
180. החלטנו לקבל את תביעתה של התובעת לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בגין עמלות מכירה.
181. צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, קובע כי חובת הביטוח הפנסיוני תחול על השכר הקובע לפי חוק פיצויי פיטורים ותקנותיו, כשהתקרה היא השכר הממוצע במשק לפי חוק הביטוח הלאומי, כפי שיעודכן מעת לעת. כאמור לפי תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים יש לכלול בשכר הקובע לפיצוי פיטורים את ממוצע עמלות המכירה של התובעת ב-12 החודשים האחרונים, בשים לב לכך שמדובר בעמלות אישיות השייכות לה.
182. בהתאם לכך התובעת זכאית להפרשות פנסיוניות בגין עמלות המכירה לאחר השלמת שישה חודשי עבודה (בהעדר טענה או הוכחה כי היה לתובעת ביטוח פנסיוני במועד תחילת העבודה) לפי השיעורים הקבועים בצו ההרחבה:
183. בגין שנת עבודה 2011- הפרשות בשיעור 3.33% .
184. בגין שנת עבודה 2012- הפרשות בשיעור 4.16% .
185. מעיון בתלושי המשכורת של התובעת עולה כי בשנת 2011 שולם לתובעת סך של 50,111 ₪ בגין עמלות מכירה. על כן התובעת זכאית להפרשות בסך של 1,669 ₪ (3.33% מסך של 50,111 ₪).
186. בשנת 2012 שולם לתובעת בשלושה חודשי משכורת סכומי עמלה הגבוהים מהשכר הממוצע במשק לפי חוק ביטוח לאומי (בחודש 1/12 שולם לתובעת 9,932 ₪, בחודש 3/12 שולם לתובעת סך 9,633 ₪, בחודש 7/12 שולם לתובעת סך של 8,749 בעוד שהשכר הממוצע במשק בשנה זו עמד על 8,619 ₪ בלבד). בגין חודשים אלו התובעת היתה זכאית להפרשות פנסיוניות עד לתקרה של 8,619 ₪ שזה סכום השכר הממוצע במשק בשנה זו. על כן התובעת זכאית בגין שלושה חודשים בשנת 2012 להפרשות פנסיוניות בסך של 1,075.65 ₪ (לפי חישוב 8,619 ₪ כפול 4.16% כפול 3 חודשים).
187. עבור יתר חודשי העבודה בשנת 2012 זכאית התובעת להפרשות פנסיוניות בסך של 2,004.32 ₪ (סכום עמלות ששולם בגין תקופה זו בסך 48,181 ₪ כפול 4.16%).
188. לפיכך, זכאית התובעת להפרשות בסך כולל של 4,749 ₪ בגין עמלות מכירה עבור שנים 2011- 2012.
189. באשר לתביעת התובעת להפרשות פנסיוניות בגין "בונוסים שנתיים" הרי שלא מצאנו בתלושי המשכורת של התובעת פירוט בגין תשלומים אלה, ולא הוברר די מהותם וכיצד חושבו ככל ששולמו לתובעת. לפיכך, התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בגין 'בונוסים שנתיים' נדחית בהיעדר הוכחה.

תמורת הודעה מוקדמת ודמי מחלה

190. משקבענו כי התובעת התפטרה ביום 10.12.12 על רקע הרעת תנאי עבודתה, הרי שאין היא זכאית לפיצוי חלף מתן הודעה מוקדמת או דמי מחלה בגין תאריכים 11.12.12- 20.12.12, לפיכך התביעות נדחות.

פדיון חופשה

191. התובעת טענה כי היא זכאית לפדיון 2.32 ימי חופשה שנצברו לה, כמפורט בתלוש 11/12. התובעת עתרה לפדיון חופשה בסך של 1,360.23 ₪ לפי חישוב שכרה ברבעון המלא ביותר שקדם לסיום עבודתה בחודשים 3/12 -5/12, בהם ההכנסות שלה עמדו על 40,807 ₪ (לא כולל גמול שעות נוספות) חלקי 90 ימים, ובסך של 453.41 ₪ ליום עבודה כפול 3 ימי חופשה.
192. החלטנו לקבל את תביעתה של התובעת לפדיון חופשה של 2 ימים (אין פדיון על חצאי ימים). בהתאם לפסיקה "השכר הרגיל" לעניין חישוב דמי החופשה לפי חוק חופשה שנתית כולל כל תמורה המשתלמת לעובד בעד שעות עבודתו הרגילות, לרבות בגין עמלות (עע 300048/98 עובדיה סימן נ' הסתור בעמ',ניתן ביום 26.3.02).
193. בהתאם להוראת סעיף 10(ב)(2) ה"שכר הרגיל" של עובד "בשכר" (שגמול עבודתו אינו משתלם על בסיס של חודש) הוא:

                    "(2)  לגבי עובד בשכר – שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה; שכר העבודה היומי הממוצע הוא הסכום היוצא מחילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה למספר תשעים; היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא-מלאה, יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים-עשר החדשים שקדמו לחופשה, הכל לפי בחירת העובד."

194. התובעת חישבה את ה'שכר הרגיל', המגיע לה בגין יום חופשה לפי חודשים 3/12- 5/12, בעוד שמעיון בתלושי המשכורת שלה עולה כי בחודשים הנ"ל היא עבדה בהיקף נמוך מחודשים 9/12- 11/12. התובעת כנראה בחרה חודשים אלה בשים לב לכך שבהם היא קיבלה את עמלות המכירה הגבוהות ביותר בשנת העבודה האחרונה.  
195. בהתאם לסעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית יש לבצע את החישוב לפי "רבע השנה של העבודה המלאה ביותר" שבשנה שקדמה לחופשה ולא לפי ההכנסה הגבוהה ביותר שברבע השנה שקדמה לחופשה.
196. התובעת עבדה בהיקף מלא יותר בחודשים 9/12- 11/12 (446 שעות לעומת 409 שעות בחודשים 3/12- 5/12) ולפיכך החישוב שיש לבצע הוא לפי חודשי עבודה אלה.
197. בחודשים 9/12- 11/12 הכנסת התובעת (שכר רגיל +עמלות מכירה) היתה 25,556 ₪ ועוד 469 ₪ המגיעים לתובעת בגין הפרשי שכר בגין שעות רגילות בחודש 11/12 (שנבעו מהפחתת שכרה מ-38.4 ₪ ל-35 ₪ -הפרשי של 3.4 ₪ כפול 138 שעות). הסכום המתקבל מחלוקת הסכום של 26,025 ₪ ב-90 הוא 289 ₪.
198. לפיכך, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך של 578 ₪.

התביעה של הנתבעים נגד התובעת בסע"ש 4660-06-14

השבת סכומים ששולמו ביתר בגין שכר שעתי ומע"מ בגין עמלות מכירה

199. הנתבעים הגישו תביעה להשבת סכומים ששולמו ביתר לתובעת בסך 18,928 ₪ בגין דיווח כוזב על שכר שעתי 33 ₪ נטו במקום ברוטו והוספת מע"מ לסכומי העמלות לשנת 2011 וכן סך של 7,713 ₪ נוספים בגין הוספת מע"מ לסכומי העמלות בגין שנת 2012.
200. החלטנו לדחות את התביעה של הנתבעים ברכיב זה שכן קבענו לעיל כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי שכרה השעתי המוסכם היה 33 ₪ נטו וכי הוספת מע"מ בגין עמלות מכירה לא חרגה מתנאי העבודה המוסכמים שהונהגו מתחילת עבודתה של התובעת כמבואר לעיל.

פיצוי חלף מתן הודעה מוקדמת

201. החלטנו לדחות את תביעת הנתבעת לפיצוי חלף אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות בסך של 6,138 ₪. כמבואר לעיל, מהראיות והעדויות שהובאו לפנינו עולה כי התובעת התפטרה מעבודתה ביום 10.12.12 לאחר שסירבה לתנאי העבודה החדשים שהוצעו לה על ידי הנתבע 2, המהווים הרעה בתנאי עבודתה.
202. אנו סבורים כי נסיבות בהן המעסיק משנה לעובד באופן חד צדדי את תנאי העבודה באופן המרע את תנאי עבודתו ושכרו מהווים "נסיבות שעקב קיומן אין לדרוש" מהעובד לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת לפי סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001.
203. לפיכך, אנו דוחים את תביעת הנתבעת לתשלום פיצוי חלף אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות.

השבת שכר עבודה בגין דיווח כוזב

204. הנתבעת עתרה להשבת סך של 7,320 ₪, ששולם לתובעת בגין דיווח כוזב של שעות עבודה, לפי חישוב של 244 ₪ לחודש (הסכום שעל התובעת להשיב בגין חודש 11/12 שהוא החודש שבו הותקנו המצלמות) כפול מספר חודשי עבודתה, בשים לב לכך שהוכח כי מדובר בפעולה שיטתית של התובעת.
205. התובעת הכחישה כי דיווחה דיווחים כוזבים בגין שעות עבודתה, וטענה שאין להסתמך על השעה שהופיעה בסרטוני המצלמות שכן השעון שבמצלמה לא היה מסונכרן עם השעון של תוכנת דיווח הנוכחות.
206. החלטנו לקבל את התביעה של הנתבעת להשבת סכומים ששולמו לתובעת בגין דיווחים כוזבים.
207. מהתשתית הראייתית שנפרסה בבית הדין, ובכלל זה עדות התובעת והודאתה מיום 6.12.12 בשיחתה עם הנתבע 2, עולה כי התובעת אכן לא הקפידה על דיווח מדויק של שעות עבודתה. המשמעות היא שלתובעת שולם שכר בגין שעות עבודה שלא עבדה בהן בפועל.
208. טענת התובעת בעניין אי סנכרון השעון במצלמות של הנתבעת עם השעון של התוכנה שהיתה מותקנת במחשב של הנתבעת אינה מסייעת לתובעת שכן, אף אם היינו מקבלים את טענת התובעת בעניין זה, לא היה בכך על מנת להפריך את טענת הנתבעים לפיה היא דיווחה על שעות בהן לא עבדה בפועל. במה דברים אמורים? ראשית, התובעת הודתה כי דיווחה בדיעבד על שעות עבודתה וכי לא תמיד זכרה או הקפידה על דיווח שעות מדויק. שנית- אם השעון של המצלמות לא היה מסונכרן עם השעון שבתוכנה, הרי שהדבר היה בא לידי ביטוי בהיקף הפערים שנמצאו בין השעות שדווחו לשעות שהתובעת עבדה בפועל בהתאם למצלמות. כך למשל, אם השעון של המצלמות "איחר" ב-5 דקות ביום נתון, הרי שהדבר היה בא לידי ביטוי גם בשעת היציאה של התובעת (לטובתה), באופן שהיה אמור לצמצם לכאורה את הפערים בין השעות שדווחו לשעות שנצפו. אם למשל התובעת הגיעה ביום נתון ב-9:00 בבוקר ובשעון של המצלמות הופיע 9:10, ובאותו היום התובעת יצאה בשעה 15:00, ובשעון של המצלמה הופיע בו 15:10, הרי שהדבר היה אמור לבוא "על תיקונו" בחישוב סך שעות שהתובעת עבדה בפועל כפי שדיווחה, בעוד שבפועל בפירוט שהציגה הנתבעת הפער בין מספר השעות המדווחות לבין מספר השעות שעבדה בפועל אינו מצטמצם.
209. התובעת אישרה בעדותה בבית הדין כי היתה נוהגת להחתים שעון נוכחות בדיעבד לאחר מספר ימים ואפילו שבוע, וכי היתה נוהגת לבקש מהמזכירות שהקדימו למשרד להכניס את שעת עבודתה למרות שהגיעה מאוחר יותר ובאותו האופן ביקשה מהן לדווח על יציאתה בשעה מאוחרת יותר מהשעה שיצאה בפועל. התובעת לא הוכיחה כי עשתה סידורים לטובת הנתבעת בשעות שבהן נעדרה מהעבודה בחודש 11/12, ואנו סבורים כי טענת הנתבעת לפיה הצבעה על 13 מקרים מתוך 21 ימי עבודה מצביעה על שיטת ניפוח של שעות ולא טעות. התובעת אישרה בעדותה כי נהגה לעשות כן גם בחודשים שקדמו לחודש 11/12.
210. משכך החלטנו לקבל את תביעת הנתבעת להשבת סך של 244 ₪ לחודש (שזה שווי של 6.3 שעות בחודש לפי שכר 38.4 ₪. יצוין בהקשר זה כי הנתבעת הצביעה על 13 דוגמאות שנתמכו בסרטוני המצלמות שהוגשו מהן עולה כי קיים פער של 6.68 שעות בין השעות שעבדה לבין אלו שדווחו בפועל) כפול 29 חודשי עבודה, ובסה"כ 7,076 ₪.
211. לפיכך התובעת תשלם לנתבעת סך של 7,076 ₪ בגין דיווח על שעות בהן לא עבדה בפועל.

סוף דבר

212. התביעה של התובעת בסע"ש 15525-07-13 מתקבלת באופן חלקי, כמפורט להלן, והתביעה של הנתבעת בסע"ש 4660-06-14 מתקבלת ברכיב אחד (שעניינו בהשבת סכומים ששולמו כשכר עבודה בגין דיווח שעות כוזב).
213. הנתבעים ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, את הסכומים הבאים:

• פיצוי לפי חוק למניעת הטרדה מינית בסך 35,000 ₪.
• פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע בסך 10,000 ₪.

214. בנוסף לכך, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.12.12 ועד למועד התשלום בפועל:

• פיצוי פיטורים בסך של 32,581 ₪.
• הפרשי שכר עבודה בסך 3,455 ₪.
• פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 4,749 ₪.
• פדיון חופשה בסך 578 ₪.
• פיצוי בגין אי קיום חובות מעביד לפי סעיף 7 לחוק למניעת הטרדה מינית בסך 5,000 ₪.

215. התביעה בסע"ש 4660-06-14 מתקבלת חלקית. התובעת תשלם לנתבעת סך של 7,076 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.12.12 עד לתשלום בפועל.
216. הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪.
217. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ח (04 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".