שלילת זכות הירושה באמצעות הסכם לחיים משותפים

השופטת י. שבח

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 14.10.2016 (כבוד השופטת תמר סנונית פורר) בתמ"ש 27635-01-14 ותיקים נוספים, לפיו נדחתה בקשת המערערים לצו קיום צוואת שכיב מרע, ולפיו התקבלה תביעת המשיבה למתן צו ירושת המנוח באופן המכריז עליה כיורשת מחצית מעיזבונו.

רקע עובדתי

1. ברקע לסכסוך סיפור אהבה יוצא דופן. המשיבה שהייתה נשואה ואם לילדים, והמנוח, אביהם של המשיבים, שהיה נשוי אף הוא ונפטר ****, ניהלו קשר זוגי כבר מראשית שנות ****. המשיבה התגרשה מבעלה **** והמנוח התגרש מאשתו ביום ****. עוד קודם לגירושיה המשיבה "עזבה את דירתה והשאירה את אימה לטפל בילדיה שהיו עוד קטנים ממש כאשר עברה להתגורר עם המנוח בדירתו" (פיסקה 84 לפסק דינו של בית משפט קמא). המשיבה והמנוח התגוררו יחדיו עד לפטירתו.

2. סלע המחלוקת בין המשיבה לבין ילדי בן זוגה המנוח, שמעולם לא השלימו עם קיומה, נעוץ ב"הסכם לחיים משותפים" שנכרת בין המשיבה לבין המנוח ביום **** (להלן- ההסכם), שלוש שנים לאחר גירושי המשיבה וביום בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין שנחתם בין המנוח לאשתו דאז. שמונה חודשים לאחר חתימת ההסכם התגרש גם המנוח. ההסכם מסדיר את ניהול החיים המשותפים של המשיבה והמנוח, לרבות "זכויות וחיובים", שיתוף בנכסים, ואף מתייחס לאשר יהא בעת "פטירת מי מהצדדים", לפיו "אם אחד הצדדים נפטר הרי שלא תהיה לצד השני כל זכות בירושה של הצד הנפטר אלא אם ישנה צוואה של הצד הנפטר".

ההסכם נחתם בנוכחות עורך דין ****, שהוסיף חתימתו עליו, ולא אושר בבית המשפט לענייני משפחה. לפנינו אפוא הסכם  חוזי רגיל שנערך בין ידועים בציבור.

התביעות

3. לאחר פטירת המנוח, הגישה המשיבה תביעה בה עתרה לביטולו של ההסכם; כן עתרה למתן צו ירושה אחר המנוח המכריז עליה כעל אחת מיורשיו על פי דין מכוח היותה ידועתו בציבור.

המערערים, ילדיו של המנוח, התנגדו לבקשת המשיבה למתן צו ירושה, חלקו על היותה הידועה בציבור של אביהם המנוח, ועתרו לצו קיום צוואה- שכיב מרע- מיום ****.

פסק הדין של בית משפט קמא

4. בית משפט קמא דחה את התביעה לביטול ההסכם, וקבע כי המשיבה "ידעה על מה היא חותמת ובמעמד החתימה הוסבר לשני הצדדים על מה הם חותמים ומה העקרונות שפורטו בהסכם לגבי ההסדר הרכושי ביניהם", אף דחה את הטענה להיות אכיפתו בלתי צודקת.

עם זאת קבע בית משפט קמא, לאחר שקיבל את עדויותיהם של שורה ארוכה של עדים, לרבות עו"ד ****, שכנים, חברים לעבודה, ילדי בני הזוג ועוד, כי "לאחר בחינת טענות הצדדים, העדויות ומכלול הראיות שהובאו בפני שוכנעתי כי המנוח והתובעת היו ידועים בציבור...", כי "התובעת והמנוח קיימו מערכת יחסים רצינית וארוכת טווח במשך שנים רבות עוד מראשית שנות **** ובאופן רציף עד לפטירתו של המנוח ****, קרי למעלה ****"; כי "כנגד כל הסיכויים וכנגד דעת כל הסובבים אותם בחרו המנוח והתובעת לחיות את חייהם יחדיו ולקשור את גורלם במשותף"; וכי "התובעת והמנוח חיו יחדיו כמשפחה... התנהלותם הכלכלית הייתה של משק בית משותף אחד. המנוח רכש עבור התובעת דברים רבים, ביניהם רכב, הוא נשא בתשלומי הבית, הם יצאו יחדיו לבילויים משותפים, בארץ ובחו"ל והתגוררו בדירת המנוח. ניכר כי המנוח דאג מבחינה כלכלית לתובעת" (פסקה 85 לפסק הדין).

5. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים כי המסמך מיום **** מהווה צוואת שכיב מרע של המנוח, קבע כי יש ליתן אחר המנוח צו ירושה על פי דין, והוסיף וקבע כי "מתקיימים התנאים הנדרשים על פי סעיף 55 לחוק הירושה", וכי המשיבה נמנית על יורשיו של המנוח מכוח היותה ידועתו בציבור.

המחלוקת

6. בערעור שהוגש על ידם לא חלקו המשיבים ילדי המנוח על ממצאו של בית משפט קמא לפיו המשיבה והמנוח היו ידועים בציבור, לא השיגו על קביעת בית משפט קמא לפיה המסמך מיום **** אינו יכול להיחשב כצוואת שכיב מרע של המנוח, וצמצמו את יריעת המחלוקת לטענה אחת והיא שנוכח הוראת סעיף 11 להסכם לא היה מקום להחיל את הוראת סעיף 55 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק הירושה), שהצדדים הסכימו שלא תהא לו תחולה עליהם.

זוהי אם כך הטענה הצריכה הכרעה בערעור שלפנינו.

טיעוני המערערים

7. המערערים טוענים כי החלתו של סעיף 55 לחוק הירושה אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה ההסכם הרכושי שנכרת בין הצדדים, לפיו הסכימו, בין היתר, לאי תחולתו של סעיף 55 לחוק הירושה עליהם, שריר וקיים, ועם ממצאו העובדתי לפיו ההסכם משקף במדויק את רצונם והם התנהלו לפיו מיום כריתתו עד לפטירת המנוח.

כן נטען כי יישומו של סעיף 55 לחוק אינו עומד בהלימה לעיקרון כיבוד רצונו של המנוח.

המערערים נסמכים בעיקר על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בנסיבות דומות  בע"מ 306/06 פלוני נ' אלמוני (13.06.2007), הקובע, לגישתם, כי הוראה בהסכם שנערך בין ידועים בציבור שבו מתייחס האחד לזהות יורשו לאחר מותו עשויה להיחשב כצוואה.

כן נטען כי היה מקום להדוף את תביעת המשיבה מטעמי מניעות, משהגשת תביעה הנוגדת את ההסכם הרכושי עליו חתמה ביודעין - מהווה עמידה על זכות חוקית שלא בתום לב.

תשובת המשיבה

8. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו, וטוענת כי ביישומו של סעיף 55 לחוק הירושה על נסיבות העניין, נהג בית משפט קמא לפי הדין, ולפי הכלל הבסיסי הקובע כי הקניית זכות או שלילתה לאחר המוות יכולה להיעשות רק על דרך צוואה, במובחן מהסכם, וכי אין משמעות משפטית להצהרה לפיה אין בכוונת בני הזוג ליצור מעמד משפטי של ידועים בציבור. לטעמה, הזכות לרשת, לרבות זו שבסעיף 55 לחוק הירושה, אינה מותנית בשום תנאי ומוסדרת רק על פי חוק.

המשיבה שוללת את יכולת ההסתמכות על ערעור משפחה 306/06 לעיל, יחיד במסקנתו, שלטעמה "התהפך במסגרת פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון" (ע"מ 7509/07 פלונית נ' פלונית), אף שניתן בדרך של פשרה.

דיון והכרעה

9. בהינתן שהמסד העובדתי אינו שנוי עוד במחלוקת, קרי: המשיבה והמנוח היו ידועים בציבור תקופה ארוכה והמנוח לא ערך צוואה, הסוגיה הצריכה הכרעה בערעור שלפנינו מצומצמת רק ליחסי הגומלין שבין הסכם רכושי שנערך בין ידועים בציבור הצופה פני מיתה, לבין הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, ולשאלה האם ניתן לבטל את זכות הירושה של הידוע/ה בציבור היונקת את מעמדה מהדין, מכוח הסכם בלבד ושלא על דרך צוואה.

10. סעיף 55 לחוק הירושה שכותרתו "מעין צוואה", קובע:

"איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".

לכאורה, היגד ברור וחד משמעי של לשון החוק ולפיו אותה "הוראה אחרת", המכרסמת בזכות הירושה של הידוע/ה בציבור, שהחוק מעניק לה,  שלא לדבר מדירה, צריכה לבוא לידי ביטוי "בצוואה שהשאיר המוריש", ורק כך.

11. מנגד, בפנינו הסכם, שבית משפט קמא קבע לגביו שהוא בר תוקף ושהמשיבה "ידעה על מה היא חותמת" ושהוסבר לה "על מה הם חותמים ומה העקרונות שפורטו בהסכם לגבי ההסדר הרכושי ביניהם", הקובע:

            פטירת מי מהצדדים

א. מוסכם בין הצדדים כי אם אחד הצדדים נפטר הרי שלא תהיה לצד השני כל זכות בירושה של הצד הנפטר אלא אם ישנה צוואה של הצד הנפטר המצווה אחרת וזאת לגבי נכסים שנצברו לפני חיי השיתוף בין הצדדים, ובמהלך חיי השיתוף בין הצדדים.

ב. מוסכם בין הצדדים שסעיף 55 לחוק הירושה התשכ"ה 1965 לא יחול על הצדדים בשום תנאי.

ג. מוסכם בין הצדדים שאם אחד הצדדים נפטר הרי שלא תהיה לצד השני כל זכות ו/או זכאות למזונות מן העיזבון, דהיינו סעיף 57 (ג) לחוק הירושה התשכ"ה 1965 לא יחול על  הצדדים בשום תנאי" (סעיף 11 להסכם).

לכאורה, אף כאן היגד ברור וחד משמעי, הפעם בהסכם, הקובע בתמונת ראי, את היפוכו של סעיף 55 לחוק הירושה: לא תהא לצד שנותר בחיים זכות בירושת הצד שנפטר "אלא אם ישנה צוואה של הצד הנפטר המצווה אחרת". קרי: אותה הוראה "אחרת" המזכה את הידוע/ה בציבור בזכות לרשת את בן/ת הזוג צריכה לבוא לידי ביטוי "בצוואה של הצד הנפטר", ורק כך. ואם לא די בכך, הרי שבסעיף 11(ב) להסכם אף  הצהירו הצדדים על רצונם שלא להחיל לגביהם את סעיף 55 לחוק הירושה.

אין מחלוקת, כאמור, שצוואה, בין מזכה בין מדירה - אין.

ידו של מי על העליונה?

12. במקבילית הכוחות ניצבת הוראת החוק מצד אחד, ומן העבר האחר מושכת לכיוונה ההוראה החוזית הסותרת. לטעמי במאבק בין השתיים ידה של ההוראה החוקית על העליונה, ואין ניתן להתבונן על סעיף 11 להסכם כעונה על הדרישה הברורה שבסעיף 55 לחוק הירושה לפיה על ההוראה המדירה להיעשות בדרך של "צוואה שהשאיר המוריש".

הטעמים לכך רבים.

גישת המערערים, המבקשת לרומם את מעמד ההסכם ולהעדיפנו על פני הוראה חוקית, עומדת בסתירה לא רק להוראת סעיף 55 לחוק הירושה אלא גם לסעיף 8 לחוק הירושה, אחד מעמודי התווך של דיני הירושה, שכותרתו "עסקאות בירושה עתידה" הקובע:

"(א) הסכם בדברי ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

דרישת החוק היא, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הסכם בחיים הקובע את זהות היורשים ואת חלוקתו העיזבון לאחר המוות, צריך להיערך רק על דרך צוואה, בין אם מדובר בהענקה (סעיף 8 (ב) לחוק) ובין אם מדובר בוויתור על זכות ירושה (סעיף 8 (א) לחוק). ההוראה המפורשת שבסעיף 8 (א) לחוק הירושה הדורשת כי הורשה או וויתור על ירושה ייעשו על דרך של צוואה – משתלבת עם הסיפא של סעיף 55 לחוק הירושה, הקובעת כי שלילת זכותה של הידועה בציבור לרשת תעשה אף היא רק בדרך של  "צוואה שהשאיר המנוח", עת עמדת המערערים לפיה די בהסכם- עומדת בסתירה מובהקת גם לסעיף  לחוק הירושה 55 וגם לסעיף 8 לחוק.

13. התבוננות על הסכם רכושי שנערך בין ידועים בציבור ככזה המהווה "כמו צוואה", תחליף ראוי לדרישת הצוואה שבסעיף 55 - מעקרת מתוכן הוראות רבות, המחזיקות פרק שלם בחוק הירושה, באשר לאופן עריכת הצוואה, צורתה וכשרותה, לרבות סימן שלם (סימן א לפרק שלישי) המוקדש לצורת הצוואה ולחשיבותה הצורנית,  וככזו התיאוריה המוצעת על ידם היא מרחיקת לכת.

חוק הירושה מורה אותנו, בין היתר, כי "צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה" (סעיף 18) וכי "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור" (סעיף 20).

הסכם רכושי אינו עונה על אף אחת מהאפשרויות לעיל.

ההסכם אף איננו ממלא אחר הדרישות הצורניות של צוואה: אין הוא מנוסח כצוואה, המתחייבים בהסכם, כמו העד לחתימה עו"ד בלס, לא הצהירו כי זו צוואתם, והתבוננות בענייננו, כפי המוצע ע"י המערערים, על כל אחד מהצדדים להסכם, כמשלים את דרישת "שני העדים", משאינו מזוכה על פי הצוואה, מלאכותית בעיני, מה גם שדרישת קיומם של שני עדים נחשבת לאחד מ"מרכיבי היסוד בצוואה" שרק בהתקיימם ניתן לקיים צוואה על אף פגם או חסר בצורתה.

כן יוער כי בעוד שמצווה רשאי לחזור בו מצוואתו בכל עת, והוראה האוסרת עליו לעשות כן בטלה, הרי נדרש הידוע בציבור המבקש לחזור בו מן ההסכם לקבל את הסכמת הידוע/ה בציבור האחר/ת, שאם לא כן יוותר כבול בהסכם.

הנה כי כן, אין ניתן להעטות איצטלה של צוואה למסמך שאיננו כזה, וכשהמחוקק דורש צוואה "ממש" כתנאי להדרת הידוע/ה בציבור, אין ניתן להסתפק במסמך שהוא רק "כמו צוואה" או "דומה לצוואה".

14. זאת ועוד, יש לשאוף להרמוניה ולהדדיות בין דברי החקיקה השונים, להבדיל מסתירות שאינן ניתנות ליישוב, המציבות את המתקשר בצומת דרכים כשהוא תוהה מהי הדרך הנכונה לילך בה. שמירה על ההרמוניה הנדרשת בין עקרון החופש החוזי מצד אחד, לבין הוראות חוק הירושה וכיבוד החוק, מצד שני, להבדיל מהתנגשות חריפה ומיותרת, עומדת בהלימה לפרשנות המתבקשת לפיה הסכם ממון או הסכם רכושי "סתם" מסדיר את הגדרת היקף הנכסים של כל צד, "מה שלי, מה שלך ומה משותף" לאורך תקופת החיים המשותפים, ואילו חוק הירושה מסדיר את זהות היורשים ואת חלוקת העיזבון מרגע המוות ואילך. יכול שנכס מסוים לא ייכלל באיזון המשאבים, באופן שהידוע בציבור לא ייחשב כמי שיש לו בו חלק מלכתחילה, אך יילקח בחשבון במסגרת העיזבון.

על צד העורך הסכם ממון לדעת כי עליו לערוך בנוסף להסכם גם צוואה, וההימנעות מעריכת צוואה, שאינה אופיינית רק  לבני זוג שערכו הסכם רכושי, אלא מתגלית גם במערכת יחסים של הורים וילדים, אחים, מורישים עריריים, וכו' -  אינה יוצרת חלל ריק אלא מובילה לחלוקת הירושה על פי הדין.

15. מוקשית בעיני דעת הרוב עליה נסמכים המערערים, בסוגיה נושא הדיון, בע"מ (חיפה) 306/06 פלונית נ' אלמונית (13.06.07), העוסק אף הוא בהסכם רכושי בין ידועים בציבור:

 בין אם מדובר בחוות דעתה של כבוד השופטת שטמר, הסוברת כי אותה הוראה נדרשת "אפילו נמצאת היא במסמך שאינו כולו צוואה, הרי יש בו הוראה שהיא 'צוואה'.. הווה אומר, ההוראה עצמה היא בבחינת צוואה וממלאת את דרישת חוק הירושה לגביה", משלעיל הרחבתי בקושי לייחס למסמך שאינו צוואה מעמד של צוואה;

ובין אם מדובר בחוות דעתה של כבוד השופטת וילנר (טרם מינויה לבית המשפט העליון), המסכימה אמנם כי "ההסכם אינו ממלא אחר הדרישות הפורמאליות של צוואה" אך סבורה כי ניתן להתגבר על הסיפא לסעיף 55 לחוק הירושה על דרך התבוננות על הוראות ההסכם הרכושי כ"מהוות ביטול 'מעין הצוואה' שנקבעה בסעיף 55 לחוק", קרי: כ"פעולת ביטול צוואה" לפי סעיף 36 לחוק הירושה. אלא  שגם ביטולה של צוואה צריך להיעשות "על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה" או ע"י השמדתה (ראו: דיני ירושה ועיזבון/ שוחט, פינברג, ופלומין: "...ובלבד שבביטולה יישמרו כללי הצוואה הנוגעים לצורה מצורות עשייתה. לפיכך, פגם צורני בביטול צוואה יכול להביא לפסלות הביטול" עמוד  140, וכן ע"א 1717/98 בלאו נ' פוזש). נכון שבית המשפט רשאי לפי סעיף 25 לחוק הירושה לאשר צוואה על אף פגם צורני שבה אך עדיין נדרש ש"התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה", כלומר, שתהא מונחת בפנינו צוואה, הגם פגומה.

זוהי עמדתי גם ביחס לגישתו של המלומד פרופסור שחר ליפשיץ במאמרו הסדרה חוזית של יחסי הממון בין בני זוג לעת מוות, הסובר, שלא במקרה של בני זוג נשואים, כי כאשר מדובר בהוראה מדירה בהסכם בין ידועים בציבור יש ליתן לה תוקף על אף הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, ואין לאפשר לאחד מבני הזוג לרשת את בן זוגו בניגוד לכוונתו. לגישתו "קשה להבין מדוע יתעלם בית המשפט מכוונה סובייקטיבית ברורה להדיר את בן הזוג הידוע בציבור, וימשיך לדבוק בפיקציה שקובע המחוקק כאילו התכוון המנוח להוריש לו את רכושו כבן זוג נשוי במעין צוואה". אלא ש"פיקציה" נטענת זו היא הוראתו הברורה של המחוקק שתכליתה הגנה על הידוע/ה בציבור. על אף שהלב נוטה להכרעה הנראית צודקת סובייקטיבית בעיני הגורם המכריע, חזקה עלינו מצוות המחוקק, אל לנו להסיג את גבולו, ואל לנו להיגרר לפתרונות נקודתיים המערערים את היציבות המשפטית וגורמים לאי וודאות.

עדיפה בעיני דעת המיעוט בעמ 306/06 (כבוד השופט י. כהן) הסובר כי אין ניתן לראות בהסכם שנערך על ידי בני הזוג, בין אם בהקשר לעריכת הצוואה עצמה, ובין אם בהקשר לביטולה, את אותה "צוואה אחרת" הנדרשת בסעיף 55 לחוק. לדבריו:  "...חזקה עלי מצוות המחוקק המורה כי יש למצוא את ה'הוראה האחרת', בין אם מפורשת היא ובין אם משתמעת בצוואה שהשאיר המוריש... אם נקבעו בחוק הדרכים לעריכת צוואה, והצדדים ערכו מסמך בדרך אחרת – כי אז המסמך שהצדדים יצרו בדרך האחרת אינו יכול להיות צוואה. במילים אחרות – אדם המבקש לערוך צוואה, יערוך אותה באחת הדרכים הקבועים בחוק לעריכת צוואות, שאם לא כן המסמך שיערוך לא יוכל להיחשב כצוואה" (פסקאות 5, 6 לפסק הדין).

עמדה דומה לזו הובעה ע"י השופטת צילה צפת בעמש (ב"ש) 28507-10-10 א.צ.  א.ר. נ' א.מ. (11.09.11) שאתייחס אליו בהמשך, וכן ע"י השופטת  גאולה לוין, עת כיהנה בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בתמ"ש 25786-06-10 (09.10.12).

16. טענת המשיבה, לפיה פסק הדין בעמ 306/06 "התהפך במסגרת פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון" (עמ 7509/07 פלונית נ' פלונית, 16.07.2008), אכן אינה מדויקת אך אינה כה מופרכת כפי שהמערערים מציגים אותה, שכן ראשית, אף שנקבע בפסק הדין כי הפסיקה בערעור היא "בלא ש'ייקוב הדין את ההר' בשאלה המשפטית שנתעוררה בתיק" אלא על דרך הפשרה, נפסק בסופו של דבר כי "פסק דינו של בית המשפט המחוזי ישונה בהתאם", וכי האישה תקבל 25% מהעיזבון (בהפחתת סך של 45,000 ₪).

17. שנית, חמש שנים לאחר מתן פסק הדין בעמ 306/06 לעיל, ניתן ע"י בית המשפט העליון (כבוד השופט נ' הנדל) ביום 03.07.2012 פסק הדין בבעמ 7468/11 פלוני נגד אלמונית (בערעור על עמש 28507-10-10 א.צ. א.ר. נ' א.מ. שהזכרתי לעיל), הקובע מפורשות כי "דין הירושה הישראלי אינו מוכן להכיר בהסכמה בין שניים ביחס לגורל הירושה כלפי מי מהם. הסכם כזה בטל...".

פסק הדין מתייחס להסכם ממון שנכרת בשנת 1999בין שני בני זוג נשואים בשנית, אשר לא אושר כנדרש על פי הדין, במסגרתו הוסכם כי על אף קיומם של חיים משותפים שמנהלים הצדדים, לא תהא למשיבה זכות בדירה מושא המחלוקת. המנוח נפטר בלא שהותיר אחריו צוואה והמשיבה הגישה בקשה לצו ירושה במסגרתה עתרה למחצית עזבונו לרבות הדירה. עתרה וקבלה.

בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי נקבע בחוות דעתה המפורטת והמנומקת של  כבוד השופטת צילה צפת, שהובילה את דעת הרוב, כי: "...לא קיים כל 'מאבק' בין חוק יחסי ממון בין בני זוג ...לבין חוק הירושה ... בעוד חוק יחסי ממון והסכמי ממון תוחמים ושולטים על היקף העיזבון מכח החיים המשותפים, לעת פקיעת הנישואין, הרי  חוק הירושה קובע את זהות היורשים וחלוקת העיזבון, בין בירושה על פי דין ובין מכח צוואה... אין ולא ניתן לקבל לטעמי את העמדה כי הסכם יחסי ממון מהווה ' צוואה' או בלשון אחרת 'גובר על חוק הירושה'. אין בכוחו של הסכם יחסי ממון להדיר יורש מזכותו בירושה, אלא בצוואה בלבד".

כבוד השופט הנדל אישר את קביעות הערכאה דלמטה, והוסיף וקבע כי:

"יש להבחין בין עריכת הסדר לאיזון משאבים לבין בדיקת עזבונו של בן הזוג שנפטר. אלו הן שתי בדיקות נפרדות. שאלה אחת היא מה היקף הנכסים המצויים בעיזבון. שאלה אחרת היא אופן חלוקת העיזבון לאחר תחימת היקפו. לשון אחר - מהו תוכן העיזבון לעומת מיהו הנהנה ממנו. חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת היקף העיזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיה השניה שעניינה חלוקת העיזבון. את שני החוקים האמורים יש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם".

כי

"...בעוד חוק יחסי ממון קובע כללים לחלוקת הרכוש לנוכח החיים המשותפים של שני בני הזוג על ציר זמן הנישואין עד לפקיעתם, דיני הירושה מתמקדים בנקודת רגע המוות של אחד מבני הזוג תוך קביעת כללים, לצד הכרה באוטונומיה בהיקף זה או אחר של המוריש".

וכי

"דין הירושה הישראלי אינו מוכן להכיר בהסכמה בין שניים ביחס לגורל הירושה כלפי מי מהם. הסכם כזה בטל, לרבות האפשרות שצד אחד, למשל בן הזוג, יוותר על זכויותיו לרעהו...    לאמור, בעודם בחיים רשאים בני הזוג להסכים על אופן חלוקת הרכוש ביניהם. ברם, משאין עסקינן בהגדרת היקף הרכוש, אלא בשאלת הזוכה בו, הצוואה - מצוות המוריש - היא הקובעת".

דברים מפורשים המושכים את השטיח מתחת לטיעון המערערים  הנסמך על פסק הדין בעמ 306/06 לעיל, והמשליכים גם על ענייננו.

השופט הנדל לא היה אדיש לפרקטיקה מסוימת הכוללת בהסכמי הממון גם הסדרים שלאחר המוות, אך לא ראה בכך סיבה לסטות מהוראות חוק הירושה, שלל אותה, והפתרון המוצע על ידו מצוי במתחם "הגברת מודעות בני הזוג להבחנה בין החוקים ולהכרה במסגרות הדין, ולו ברמה הכללית... במישור המעשי, על צד העורך הסכם ממון לדעת כי יהא עליו לערוך גם צוואה אם אין הוא מעוניין בחלוקת רכושו בהתאם לחוק הירושה. הנה לנו צידו השני של המטבע, לפיו הבחירה שלא לכתוב צוואה מותירה את החלוקה לירושה על פי דין".

18. לאחר כתיבת חוות דעתי הונחה בפני חוות דעתו המקיפה של חברי השופט שוחט, שדעתו אינה כדעתי, ואשר נסמך בין היתר על פסק הדין בעא 719/97 אהרון נ' אהרוני, ובדנא 7818/00 אהרון נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, בהם אישר בית המשפט העליון את ביטולה של צוואה קודמת שנערכה ארבע שנים קודם, אף שהביטול נעשה על דרך תצהיר ולא בדרך של צוואה.

אין מחלוקת כי סעיף 25 לחוק הירושה, המסמיך את בית המשפט לקיים צוואה על אף פגם שנפל בה, חל גם על ביטולה של צוואה, וכי ההתבוננות על הדרישות הצורניות של המסמך המבטל צוואה הינה מקלה יותר בהשוואה לדרישות הצורניות בעריכת הצוואה.

אלא שבפרשת אהרוני לא הייתה מחלוקת בשאלת קיומה של צוואה קודמת שנערכה ע"י המנוחים ארבע שנים קודם לביטולה, מה גם שהביטול נעשה על דרך תצהיר הכולל הצהרה ואזהרה, עת בענייננו הכל מסכימים שאין בנמצא צוואה קודמת משכזו לא נערכה כלל, אין בנמצא גם צוואה מבטלת, גם לא תצהיר מבטל, אלא הסכם בלבד. זאת ועוד, בפרשת אהרוני ביטל התצהיר צוואה מדירה שנגדה את זכות הירושה על פי הדין (העדפת ילד אחיו על פני אחיו) כך שלאחר הביטול הושב על כנו ההסדר שבחוק, בעוד שבענייננו מבוקש לתת תוקף להסכם המבטל זכות המוענקת בחוק, כך שההסכם המדיר יגבר על ההוראה החוקית המעניקה.

מכל מקום, בהיעדר צוואה קודמת, ועל רקע פסק הדין בבעמ 7468/11 פלוני נגד אלמונית (2012), יש להחיל  את שנקבע בפרשת אהרוני רק על ביטול צוואה ממש, עת בענייננו יפים נימוקי שלושת שופטי המיעוט (כבוד השופטים מצא, טירקל וריבלין). 

19. ובטרם סיום. המשיבה עזבה את בעלה, את ביתה ואת ילדיה הקטנים כדי לקשור את חייה עם המנוח, עמו חייתה **** שנים. ההסכם הרכושי נערך בין השניים טרם התגרש המנוח מאשתו, ולאחריו המשיכו להתגורר בצוותא כזוג נשוי לכל דבר באחווה ורעות עוד ****. המשיבה דאגה למנוח ברגעיו הקשים וטיפלה בו במסירות עד לפטירתו ****.

כאשר הוראת חוק ברורה מעניקה למשיבה את הזכות להימנות על יורשי המנוח, כאשר גם הפסיקה מצדדת בכך, וכאשר אין מחלוקת כי המנוח לא ערך צוואה, לא קודמת ולא מבטלת, אין מקום לטענה מרחיקת הלכת לפיה רואים את המנוח כמי שערך בהסכם עליו חתם "מעין צוואה" המדירה את המשיבה, ידועתו בציבור מזה 22 שנה, מעיזבונו.

לו תישמע דעתי- דין הערעור להידחות.

השופט ש. שוחט

1. אין עוד חולקין – המשיבה והמנוח היו ידועים בציבור. כזה היה המצב העובדתי עת הלך המנוח לעולמו.

במצב דברים זה, הסוגיה הצריכה הכרעה בערעור שלפנינו – יחסי הגומלין בין ההסכם שנערך בין השניים לבין הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") והשאלה היא האם יש בכוחו של הסכם זה לבטל את זכותה של המשיבה לזכות במה שהיתה מקבלת בירושה על פי דין, אילו היו נשואים זה לזה.

2. בטרם נכריע בסוגיה ונשיב על השאלה יש להגדיר את טיבה של הזכות המוענקת בסעיף 55 לחוק הירושה.

 מקום הופעתו של סעיף זה בפרק השלישי בחוק הירושה "ירושה על פי צוואה", תחת סימן ג' "הוראות הצוואה"; כותרתו של הסעיף "מעין צוואה" המכוונת לאומד דעתו של המנוח בהתקיים התנאים האמורים בסעיף; נוסחו של הסעיף לפיו "רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו" – כל אלה מכוונים לזכות צוואתית (ש' שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית, 2016 להלן: "שוחט"; הש' וילנר בעמ (חי') 306/06 פלונית נ' אלמונית; 13.6.07 להלן "פרשת פלונית"; הש' י. כהן בפרשת פלונית, הרואה בסעיף צוואה, אם כי סטטוטורית, הנכפית על המנוח ועל יורשים על פי דין אחרים שלו, על בסיס דברי בית המשפט העליון בבג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(2) 594 לפיהם מערכת העובדות המתוארת בסעיף 55 "מולידה מעין צוואה שיסודה בחוק". הש' כהן מוסיף ואומר "אמנם סעיף 55 מורה, כי בן הזוג יירש את מה שהיה מקבל על פי דין אילו היה נשוי למנוח, אך זאת לעניין החלק בעיזבון שבן הזוג יירש. מבחינת טיבה של הזכות, הרי מדובר למעשה בירושה על פי "מעין צוואה" ודינה של הזכות דין ירושה על פי צוואה". מנגד, זיכויו של הנותר בחיים "במה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, מכוון, לכאורה, לזכות הורשתית (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, עמ' 477-476; הש' שטמר בפרשת פלונית; הש' טירקל בע"א 1717/98 בלאו נ' פוזש, פ"ד נד(4) 376, 381 (להלן: "פרשת פוזש").

סיווגה של הזכות, אם צוואתית אם ירושתית, שנויה אם כן במחלוקת.

3. האם ניתן לראות בעמדתו של הש' טירקל בפרשת פוזש משום הכרעה בשאלה זו? לכאורה התשובה חיובית. בעמוד 380 לפסק הדין מפנה הש' טירקל לעמדתו של פרופ' שילה לפיה "... יש לראות את ההסדר שבסעיף כירושה על פי דין ולהתעלם מכסות העיניים שמסביב לסעיף" ומוסיף "גם אני סבור כך", משום כוונת המחוקק להשוות מעמדם של בני זוג שלא היו נשואים זה לזה, אם נתקיימו בהם התנאים המפורטים בסעיף, למעמדם של בני זוג נשואים. ברם, במקום אחר קובע הש' טירקל, כי: "... יש גם מקום לפירוש אחר, שלפיו מדובר כאן בהסדר מיוחד, העומד, כביכול בין ירושה על פי דין לבין ירושה על פי צוואה שאותו ניתן ללמוד מן הלשון... ממיקומו.. ואף מכותרת השוליים..." (שם, עמ' 380). זאת ועוד, פסק דינו של הש' טירקל בפרשה זו נותר כדעת יחיד. שני השופטים האחרים, המשנה לנשיא הש' לוין וש' זועבי הצטרפו לתוצאה. גם עמדתו של פרופ' שילה, עליה תמך הש' טירקל את קביעתו, אינה נקיה מספקות. סעיף 55 בנוסחו היווה פשרה חקיקתית. ההתנגדות להעניק לידועים בציבור מעמד כלבני זוג נשואים ולהכיר בהם כיורשים על פי דין איש את רעהו ,היא שהביאה לנוסח האמור, "מעין צוואה", מתוך כוונה לראות את העברת החלק המגיע בעיזבונו של המנוח/המוריש כירושה מכוח צוואה ולא מכוח הורשה. זו הייתה כוונת המחוקק. עמד על כך גם פרופ' שילה בספרו. ברם, לגישתו, אין כל חשיבות לכוונת המחוקק (ובלשונו, לא צריך לקחת 'ברצינות' את הניסוח והמיקום של הסעיף ולראות את הזכייה כירושה על פי דין). פרופ' שילה גם סבור שסיווג הזכייה כירושה מכוח צוואה תביא למצבים אבסורדיים למשל "לראות.. את המטלטלין של משק הבית המשותף הנזכרים בסעיף 11 וכן הדירה העוברת לבן הזוג במקרים מיוחדים על פי סעיף 11(א)(2) כנכסים שהגיעו לבן הזוג כצוואה. אם לפנינו צוואה, נכסים אלה דינם כמנה (ס' 40(2) וההלכות החלות על מנות חלה עליהם). לכן לדוגמא, אין לפרוע את חובות העיזבון מנכסים אלה...". סבורני שאין הכרח להגיע למסקנה זו. משאין להניח שהמחוקק ביקש להיטיב עם הידועה בציבור על פני זוגות נשואים, ניתן להבחין ולומר, כי הזכייה היא מכוח צוואה אך מעמדו של החלק בעיזבון , העולה כדי מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין, יהא כמי שהתקבל בירושה. רוצה לומר, מעין צוואה שיש בה הוראה אחרת כאמור בסעיף 53 לחוק הירושה המכפיף את הוראות סעיפים 52-41 לחוק להוראות אחרות בצוואה. ודוק! גם סעיף 53 וגם סעיף 55 נמצאים תחת אותו סימן ג', "הוראות צוואה", ובפרק השלישי העוסק בירושה על פי צוואה. פרשנות זו עולה אף בקנה אחד עם כוונת המחוקק כפי שפורטה לעיל.

דעתי, היא, אפוא, כי יש לסווג את הוראת סעיף 55 כהוראה צוואתית, ולמצער כ"יצור כלאיים" שיש בו גם מזה וגם מזה (שוחט, שם, עמ' 351).

על בסיס אפיון זה של סעיף 55 נפנה ונבחן את הסוגיה שבמחלוקת ואת השאלה שלפנינו.

4. משבהוראה צוואתית עסקינן, אין מניעה לקבוע, כך אף ראוי לטעמי, שסיפת סעיף 55 לחוק הירושה מכוונת לצוואה שנועדה לביטולה של אותה זכייה. מסקנה זו היגיון בצדה. עניין לנו בהוראה כופה, המקנה זכות ירושה למי שאינו יורש על פי דין. לשם כך די שיתקיימו שלושת התנאים המפורטים בסעיף 55 לחוק. אין צורך ואין מקום לשום תנאי נוסף או בכוונה כלשהי של בן הזוג הנפטר. בע"א 818/75 עזבון בורגר נ' מרגלית פ"ד ל(2) 552 קובע בית המשפט מפורשות, כי משנקבע כעובדה שהתנאים המפורטים בסעיף 55 מתקיימים בין השניים "כי אז נובעת מן העובדות האלה בלבד, ללא כל צורך בראיות נוספות, זכותו של בן הזוג האמורה בס' 55 ואין נפקא מינה לעניין זכותו זו, אם נתכוון או לא נתכוון המנוח להורישו" (שם, בעמ' 554, הדגשה שלי ש' ש'). כך, וביתר שאת בע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד נג (1) 431 נקבע, כי "אין להציב "תנאי" נוסף לזכות לרשת על פי סעיף 55, לפיו על המנוח כאילו להביע כוונה מפורשת להוריש עזבונו לבן זוגו הלא נשוי הנשאר בחיים... ואין גם צורך בכך שתהיה התייחסות מפורשת אחרת כלשהי אל הירושה. הירושה היא תולדה של מה שנלמד מתוך מהותה של מערכת היחסים הכללית שבין בני הזוג, המקיימים, כאמור, חיי משפחה ומשק בית משותף". מצב דברים זה, שונה בתכלית עת פונים אנו לבחינת זכותם של ידועים בציבור על פי הילכת השיתוף. הפסיקה, שאינה צריכה ראייה, קובעת כי אין די בהוכחת התנאים להיות בן הזוג הטוען לשיתוף ידוע בציבור. עליו להוכיח גם את כוונת השיתוף להבדיל מבני זוג נשואים שם קיימת חזקת שיתוף ועל השולל הנטל לסתור.

משכך הם פני הדברים, משאין צורך בהבעת רצון של המוריש, מלכתחילה ,להעניק לבן זוגו הידוע בציבור, סבורני כי נכון וראוי לתת תוקף להבעת רצון שכזו, ככל שזו באה לידי ביטוי בצוואה שמכוונת לבטל את הזכייה ובלבד שתענה על התנאים הצורניים והמהותיים שנקבעו בפסיקה ביחס אליה.

5. העולה מהמקובץ – הוראת סעיף 55 לחוק הירושה הינה הוראה צוואתית. סיפת סעיף 55 הקובעת, כי אין לבטל את הזכייה המוענקת בסעיף זה אלא "בהוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש" מכוונת לצוואה שבה הוראה המבטלת את הזכייה.

קביעתי זו מייתרת, לטעמי, את הדיון בשאלה אם ניתן לבטל את הזכייה האמורה בהסכם. עם זאת, כדי שלא אמצא חסר, אדרש בנקודות לסוגיה זו, כחומר למחשבה, מבלי להכריע בה:

• הפסיקה טרם הכריעה בשאלה האם ניתן לבטל את הזכייה שבסעיף 55 לחוק הירושה גם באמצעות הוראה בהסכם. בהקשר זה ניתן להפנות לע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690; ע"א 5473/93 טלר נ' שניצר (לא פורסם); פרופ' שילה בספרו הנ"ל מפנה לע"א 621/69 נסים נ' יוסטר, פ"ד נד(1) 617; ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון המנוח לוי, פ"ד כ"ז(1) 645, שלכאורה מצדדים באפשרות זו ולמצער לא שוללים אותה, ומנגד לע"א 818/75 עזבון המנוח בורגר נ' מרגלית, פ"ד ל(2) 552 , שלכאורה שולל אותה.

• גם בספרות המשפטית קיימת מחלוקת (ראו בהקשר זה פרופ' שילה, שם, הגורס כי בצוואה בלבד ומנגד פרופ' שחר ליפשיץ במאמרו "הסדרה חוזית של יחסי הממון בין בני זוג לעת מוות", הון משפחתי, כרך א(1), 33, עמ' 59-51, הגורס אחרת.

• פסק דינו של הש' טירקל בפרשת פוזש אינו מהווה הלכה פסוקה. חבריו להרכב, המשנה לנשיא כב' הש' לוין והש' זועבי, הותירו את השאלה בצריך עיון, תוך שהמשנה לנשיא מבהיר בזו הלשון: "השאלה מה פרשנות הדיבור צוואה בסעיף 55 לחוק הירושה מעוררת בעיניי קושי. האם מדובר במסמך או בצוואה בעל פה שנמלאו בה כל התנאים המנויים בפרק השלישי של חוק הירושה או אולי די בפחות מכך". בהקשר זה יצוין כי ההוראה בהסכם בפרשה זו לא היתה הוראה מדירה אלא הוראה מעניקה דווקא, שהעניקה זכות מגורים לאישה לכל ימי חייה בדירת המגורים והטענה היתה שמהענקה זו משתמעת ההדרה בבחינת 'מכלל הן שומעין לאו'. משום כך, מקשה הש' לוין: "בנסיבות המקרה שלפנינו מה היה הדין לו כתב המנוח בהסכם, בצורה מפורשת שזכותה של המשיבה להישאר בדירה עד סוף ימיה, אך לא לקבל חלק כלשהו בבעלות בדירה". משבחר להשאיר את פרשנות הדיבור צוואה בסעיף זה בצריך עיון, לא נידרש לסוגיה. כך, כאמור, גם הש' זועבי.

• גם פסק הדין בפרשת פלונית לא נדרש לשאלה מאחר שדעת הרוב בחרה להכריע בסוגיה תוך התייחסות להוראות בהסכם , הדומות לענייננו, כאל צוואה( הש' שטמר) או צוואה מבטלת (הש' וילנר).

6. ומן יחסי הגומלין לשאלה –

לצורך הכרעה בשאלה, ובהמשך לניתוח דלעיל, אבחן אם ניתן לראות בהוראות סעיף 11 להסכם משום הוראה צוואתית שיש בה כדי לבטל את הזכייה.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי ההסכם כולל בתוכו הוראות צוואתיות הבאות לבטל את ההענקה שבסעיף 55 לחוק.

סעיף 11 להסכם, שכותרתו "פטירת מי מהצדדים", כולל בתוכו הוראות לעת פטירת מי מהשניים:

"א. מוסכם בין הצדדים כי אם אחד מהצדדים נפטר הרי שלא תהיה לצד השני כל זכות בירושה של הצד הנפטר אלא אם ישנה צוואה של הצד הנפטר המצווה אחרת וזאת לגבי נכסים שנצברו לפני חיי השיתוף בין הצדדים, ובמהלך חיי השיתוף בין הצדדים.

ב. מוסכם בין הצדדים שסעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 לא יחול על הצדדים בשום תנאי".

מדובר בהוראה צוואתית ברורה המכוונת למה שלא יעשה לאחר מות ברכוש – המכוונת לבטל, מבחינת תוכנה, את ההענקה הכופה שבסעיף 55 לחוק הירושה.

הוראה זו באה בהמשך לשורת הוראות בה הביעו הצדדים את דעתם, כי לא רק שהם לא רואים את עצמם כפופים למשטר השיתוף בנכסים של הילכת השיתוף (המוחלת עליהם מכוח הפסיקה) אלא שהם כלל לא רוצים שיתייחסו אליהם ככאלה. כך למשל:

"...והואיל: והצדדים אינם מעוניינים להיחשב כידועים בציבור, ולזכות בחובות ובזכויות של בני זוג ידועים בציבור.

תחולת החוקים

• הצדדים מצהירים ומסכימים כי כל החוקים והתקנות, כפי שהם מעת לעת, הקובעים זכויות וחובות לידועים בציבור ו/או לבני זוג זה כלפי זה וכלפי צד ג', לא יחולו על היחסים שביניהם בפרק הזמן שהצדדים נחשבים כבני זוג, ו/או כחברים ו/או חיים ו/או יחיו ביחד.
• הצדדים מצהירים ומסכימים כי כל החקיקה או תיקוני החקיקה, שייעשו לאחר מועד חתימת הסכם זה ואשר יגדירו את יחסיהם באופן אחר מזה המוגדר בהסכם זה, לא ינתן להם תוקף, עבור פרק הזמן שהצדדים נחשבים כבני זוג ו/או כחברים ו/או חיים ו/או יחיו ביחד.
• הצדדים מצהירים ומסכימים כי ידוע להם כי מערכת היחסים אליה הם נכנסים יכולה להתפרש כמערכת יחסים המוגדרת באופן משפטי "ידועים בציבור", הצדדים מבטלים הגדרה זו כלפי מערכת היחסים ביניהם וכלפי כולי עלמא, עבור פרק הזמן שהצדדים נחשבים כבני זוג ו/או כחברים ו/או חיים ו/או יחיו ביחד ממועד חתימת הסכם זה.
• הצדדים מצהירים ומסכימים כי הם מוותרים על כל זכות או חובה אשר ניתנת להם על ידי פסיקה משפטית של בתי המשפט השונים באם יוחלט שמערכת יחסיהם הנה מערכת השווה ו/או תואמת מערכת ו/או תנאי הגדרת "ידועים בציבור", בפרק הזמן שהצדדים נחשבים כבני זוג ו/או כחברים ו/או חיים ו/או יחיו ביחד ממועד חתימת הסכם זה.
• הצדדים מסכימים כי גם אם יוכרו כ"ידועים בציבור" לא תחול עליהם חזקת (הלכת) שיתוף הנכסים ו/כל משטר רכושי ו/ממוני למעט האמור בהסכם זה.
• למען הסר ספק מוצהר ומודגש כי למרות שייתכן ויענו הצדדים ו/או התנהגותם, על דרישות החוק ו/הפסיקה בעניין הגדרתם כ"ידועים בציבור", לא יהיה בהגדרה זו בכדי להטיל ו/לשנות מהמשטר הרכושי ממוני עליו הם מסכימים בהסכם זה".

7. אכן הפרדה רכושית בחיים הבאה להסדיר, את חלוקת הרכוש לעת פרידה, והדרה מירושה, שתי מלכויות נפרדות הן. ברם, אין ולא יכול להיות ספק בדבר רצונם של השניים שלא לשתף האחד את רעהו ברכוש, בין בחיים בין מחמת מיתה.

8. שאלה אחרת היא האם ניתן לראות בהוראה צוואתית זו משום הוראה אחרת בצוואה כמצוות סעיף 55 לחוק הירושה?

סעיף 36 לחוק הירושה עוסק בביטול צוואה. על פי הוראת הסעיף מצווה רשאי לבטל את צוואתו על דרך ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה. נקט  המצווה בדרך זו, עשה הוא צוואה חדשה  שאף אם "אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת" (להלן: "צוואה מבטלת").

אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהוראת סעיף 11 להסכם מבטלת את הזכייה המוענקת למשיבה בסעיף 55 לחוק הירושה ולמצער סותרת אותה.  האם היא עונה כדי הוראה אחרת בצוואה?

לטעמי, יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

הטעם לכך ההבחנה הקיימת בפסיקה של בית המשפט העליון בין צוואה מקיימת לצוואה מבטלת בכל הנוגע לדרישות הצורניות הצריכות לקיומה של האחרונה ולמתן תוקף לה. מקורה של הבחנה זו בפסק הדין בע"א 719/97 אהרון נ' אהרוני, פ"ד נד(3) 469. ההבחנה אף אושרה בדיון הנוסף, דנ"א 7818/00 אהרון נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653. בפרשה זו נערך ביטול צוואה על דרך של תצהיר שנחתם בפני עורך דין אחד, בהתייחס לחסרונו של העד הנוסף ולהבחנה בין "פגם" ל"חסר" (הבחנה שהייתה רלבנטית אז לאור נוסח סעיף 25 לחוק הירושה לפני תיקונו בתיקון 11 מיום 2.3.04) נפסק, כי:

"לעניין הצהרת ביטול, יש לקיים את הדרישות המהותיות של צורת הביטול בלא לדקדק בצורות הפורמליות, ובלבד שבית המשפט שוכנע בגמירת דעתו של המצווה להצהיר על בטלות הצוואה. לכן, אם בית המשפט שוכנע באמיתותה של הצהרת הבטלות, הוא יתן לה תוקף גם אם נפל בהצהרת הבטלות פגם או חסר פורמלי, ובלבד שהדרישות המהותיות תקויימנה...". הטעם בדבר, הרעיון שבבסיס דיני הציווי "לא הצורה אלא המהות עיקר" (שם). גישה זו המופעלת גם בצוואה מקיימת (ס' 25 לחוק הירושה), ראוי להפעילה "וביתר שאת, בדיני ביטול הצוואה. לא צורת הביטול עיקר אלא מהותה. אם השופט משוכנע כי המצווה גמר בדעתו לבטל את צוואתו, עליו ליתן תוקף לגמירת דעת זו ובלבד שהדרישות המהותיות בדבר צורת ביטול הצוואה קוימו" (שם). בפרשה זו, כזכור, אושרה הצהרת הביטול על אף שנחתמה בפני עד אחד למרות שנכון לאותה עת, דרישות הצורה כפי שפורשו בפסיקה לקיומם של עדים, חייבה, כמרכיב קונסטיטוטיבי חתימה של שני עדים.

9. במקרה שלפנינו, ההסכם, ובו ההוראה שבסעיף 11, נחתם בשנת **** אחרי תיקון 11 הנ"ל. על פי סעיף 25(א) בנוסחו אחרי התיקון ייתן בית משפט תוקף לצוואה על אף פגם או חסר שנפל בה, אם התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה (ס' 25)(ב) ובלבד שהשתכנע, כי הוראותיה משקפות את הרצון החופשי והאמיתי של המוריש. משיש להתייחס להסכם בענייננו, ולהוראת סעיף 11 שבו , כלהצהרת בטלות בכתב, הרי שעל מנת שיענה על דרישות הצוואה בכתב, לפי סעיף 20, מבחינת מרכיבי היסוד צריך שהמוריש יביאה בפני שני עדים (סעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה), אף אין צורך בחתימה. במקרה שלפנינו חתמו השניים לפני עו"ד בלס וכל אחד חתם בפני רעהו משל מדובר בצוואה הדדית, שאינה מזכה (ס' 35 לחוק הירושה) אלא מבטלת הענקה. מבחינה זו איני רואה מניעה כי כל אחד מהשניים ישמש כעד לרעהו (ראו בעניין זה פרשת פלונית והערת הש' דרורי בע"מ (י-ם) 729/05 סובול נ' לויטן; 8.8.05) ולו במסגרת ההקלה בדרישות הצורה עליה עמדנו לעיל. אף אם תאמר שאין להורות כך חזרנו להלכה לפיה די בחתימת עד אחד ובענייננו (נוכח לשון הסעיף המתוקן) די בהבאתה בפני עד אחד – ****. זאת ועוד. בענייננו התקיימו גם 'היסוד העובדתי' ו'היסוד הראיתי' הנדרשים בצוואה בעדים. בסעיף 16 להסכם הצהירו הצדדים כדלקמן:

"ולראיה באנו על החתום בלב טוב ובנפש חפצה, לאחר שקראנו ובדקנו את ההסכם על כל פרטיו ודקדוקיו ולאחר שהבנו את משמעותו ואת תוצאותיו ואנו מצהירים כי תחילת תוקפו משעת חתימתו על ידינו". **** אישר על פני ההסכם "אני מעיד כי ביום 17.9.17 התייצבו לפניי הצדדים הר"מ ולאחר שזיהיתי אותם והסברתי להם את מהות ההסכם עליו הם עומדים לחתום ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנו ולאחר ששוכנעתי שהדבר הובן להם כראוי, חתמו לפניי מרצונם" ואימת את חתימתם.

הדרישה הצורנית להצהרת המצווה בפני העדים "שזו צוואתו" נועדה להבטיח כ"יסוד עובדתי" את מודעותו של המצווה כי המסמך שעליו הוא חותם הוא דווקא צוואתו שלו. אישור העדים באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר בפניהם, כי זו צוואתו, מספקת כ"יסוד ראייתי" את ההוכחה למודעתו של המצווה כאמור (שוחט, שם עמ' 90). הלכה היא שנוסח הצהרתו של המצווה אינו חייב לתאום את הנוסח הקבוע בסעיף 20 לחוק הירושה. מה שנדרש הוא זהות במהות ולא זהות בנוסחאות. לפיכך מצווה האומר כי הצוואה "בסדר" וכי היא משקפת את רצונו או שכך הוא רוצה שתהיה, מקיים את הדרישה להצהרה, כאמור, ואפילו אין לראות בשוני פגם (שוחט, שם, 91-90; עמ"י 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101; עמ"י 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ג'; 14.4.13; עמ"ש 63262-01-14 ד' ע' ואח' נ' ל' ע'; 16.11.15 ורבים אחרים). זאת ועוד, לא רק שיש לראות בהצהרות האמורות כמקיימות את הדרישות של הצהרת המצווה ואישור העדים נראה כי גם סדר הדברים – שגם הוא רכיב צורני – התקיים. תחילה באה חתימת הצדדים לאחר שקראו והבינו ולאחריהם חתימתו של ****. כך או כך, נוסח הדברים עומד גם עומד בדרישות הצורה המקלות בביטול צוואה וגם אם לא, מדובר בדרישה צורנית שאינה מרכיב יסוד – והרי אין מחלוקת בדבר רצונם הברור של הצדדים בענייננו – כפי שאף בימ"ש קמא קבע.

10. לא נעלמה מעיניי העובדה שבפרשת אהרוני בני הזוג שם, ההורים, עשו צוואה שאותה ביקשו לבטל בהצהרת הביטול שנערכה בתצהיר. בהצהרת ביטול זו ראה בית המשפט העליון משום ביטול "באחת הצורות לעשיית צוואה" והכיר בה ככזו שאינה טעונה עמידה בדרישות הצורניות לעריכת צוואה (סעיף 30 לחוק הירושה). בענייננו, המנוח והמשיבה לא עשו צוואה. בהסכם שעשו הם ביקשו לסטות מההענקה שבסעיף 55 לחוק הירושה בכל הנוגע ליחסים ביניהם. מכאן, לכאורה, אין תחולה לסעיף 36 לחוק הירושה בענייננו, שכן בניגוד לסעיף 36 לחוק שמאפשר מספר דרכים לביטול צוואה, ביניהן הדרך הוולונטרית של עשיית צוואה אחרת/חדשה, בסעיף 55 לחוק הירושה יש דרישה לצוואה בלבד.

סבורני ש'זעקת ההגינות' במקרה שלפנינו מצדיקה פרשנות מקילה לפיה גם אם המנוח והמשיבה לא עשו צוואה, הם עשו צוואה – הוראת סעיף 55 לחוק הירושה היא הצוואה שלהם (ראו והשוו סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 הכופה על בני זוג נשואים את הסדר איזון המשאבים כהסכם ממון אם לא עשו הסכם ממון הקובע אחרת). משסעיף 36 לחוק הירושה הקנה בידי מי שעשה צוואה את דרכי הביטול המפורטים בו, אין מניעה להקנותם גם בידי הידוע בציבור כדי לצאת ידי חובת הסיפא של סעיף 55 לחוק הירושה (ראו והשוו את ההלכות בפסיקה לעניין שיתוף ספציפי שמאפשר שיתוף גם בנכסים חיצוניים על אף סעיף 5 לחוק יחסי ממון ואף על הצורך בכתב ובאישור בית משפט לשינוי הסכם הממון שנכפה עליהם כהסכם שעבר הליך אישור ואימות בהתאם לסעיף 3(א) לחוק זה).   

"באין הגינות אין משפט" קבע כב' השופט רובינשטיין בע"א 8234/09 ‏לילי שם טוב נ' כדורי פרץ, פ''ד סד(3) 60 (להלן: פס"ד פרץ") הדברים נאמרו שם בהקשר של "זעקת ההגינות", אותו חריג מיוחד , יציר פסיקה, שבמקרים מיוחדים ויוצאי דופן מאפשר לתת לעסקת מקרקעין תוקף משפטי, חרף העדרו של מסמך בכתב "ומשזעקה זו נשמעה באין כתב, עוצב החריג, כדי שהצודק לא יהא צועק ולא נענה" (דברי השופט רובינשטיין, שם בסעיף ב' לפסק-דינו). סעיף 8 לחוק המקרקעין, מחייב קיומו של מסמך בכתב על מנת שלעסקת מקרקעין יהיה תוקף. לא מדובר בדרישה ראייתית גרידא אלא בדרישה מהותית (ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. ואח' נ' מנלי עזבון י' בידרמן ואח', פ"ד כ(2) 781). מהותית לא פחות, לטעמי, מדרישת המחוקק כי סטייה מההסדר שקבע בס' 55 לחוק הירושה בקשר לירושת בן הזוג הידוע בציבור תיעשה על דרך הוראה ב"צוואה" שהותיר בן הזוג הנפטר. למרות שעסקינן בדרישה מהותית, כבר לפני למעלה מ-20 שנים, נפסקה ההלכה בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996) (להלן: "פרשת קלמר") לפיה ייתכנו מקרים מיוחדים וחריגים אשר יצדיקו בשל "זעקת ההגינות" העולה בהם לסטות מאותה דרישה, מכוח עקרון תום הלב. השופט ברק (כתוארו אז) ציין בפרשת קלמר כי באשר לטיבם של אותם מקרים "מיוחדים ויוצאי דופן" בהם יגבר עקרון תום הלב על דרישת הכתב "אין ליתן מראש רשימה סגורה של מצבים אלה. הם בוודאי משתנים על-פי נסיבות החיים". מאז נקבעה ההלכה, ניתן לומר כי המאפיינים הבולטים של המקרים בהם היא יושמה בפועל היו כאלו בהם הצדדים פעלו בהתאם למוסכם ביניהם והצד המתנער מביצוע ההסכם פעל בחוסר תום-לב (ראו פירוט חלקי בפסקה 21 לפס"ד פרץ).  מקרה אחר בו עשה בית המשפט העליון שימוש בזעקת ההגינות חרף העדר הסכם כתוב, היה בע"א 6766/11 חג'אזי נ' חג'אזי (פורסם בנבו, 23/6/13). השופט זילברטל באותה פרשה, סבר כי אמנם לא מדובר במקרה הזהה בנסיבותיו לאלה שנדונו בפרשת קלמר ובפס"ד פרץ, אולם גם ממקרה זה עולה אותה "זעקת הגינות". השופטת ברק-ארז, הוסיפה כי חוסר תום הלב הקיצוני של אחד הצדדים, לעומת ביצוע מלא של הצד השני לעסקה, מהווים המאפיינים שמבטאים את אותה זעקת הגינות הגוברת, במקרים אלו, על דרישת הכתב.

בענייננו, קביעותיו של בית המשפט ברורות וחד משמעיות - הן המנוח הן המשיבה פעלו בהתאם להסכם מעת שנכרת ועד פטירת המנוח. הצדדים מעולם לא זנחו את ההסכם. לא מדובר בהסכם שנכרת בתחילת חייהם המשותפים ושנשכח לאחר מכן אלא הסכם שנכרת בשליש האחרון של חייהם המשותפים. בכל אותן **** שחלפו מיום חתימת ההסכם ועד למועד פטירתו של המנוח לא התכחשה המשיבה להסכם. במשך כל השנים המשיבה לא יצרה אצל המנוח ציפייה כי תבקש להתנער ממנו עם פטירתו. אם הייתה עושה כן, לא מן הנמנע כי המנוח היה מבקש לעגן את המוסכם גם במסגרת צוואה ברורה שהיה עורך, פעולה חד צדדית שלשם עשייתה לא נדרש הוא את אישור או הסכמת המשיבה. בית משפט קמא אף מתח ביקורת על המשיבה אשר ביקשה להתכחש להסכם וקבע כי אין הוא נותן אמון בגירסתה לפיה לא ידעה על מה היא חותמת וכי היא "חתמה בעיניים פקוחות ותוך מודעות מלאה למעשיה ".

 המשיבה, חרף קשירת גורלה בגורל המנוח, אישרה וחתמה ,בהסכמה ובהבנה מלאה, גם את רצונו ( שהיה הדדי לרצונה שלה) שלא לזכותה בעיזבונו לאחר מותו. הניסיון שלה להתכחש לכך נגוע  בחוסר תום לב קיצוני. המשפט והצדק אינם יכולים להישאר אדישים להתנהלות שכזו . בטוחני שהיא הייתה סבורה בדיוק כך אילו היה הוא נותר בחיים ותובע את זכותו על פי סעיף 55 לחוק.  בנסיבות אלה על המשפט לומר את דברו , בשם ההגינות והצדק , ולקבוע כי יש לראות בהוראות סעיף 11 להסכם צוואה מבטלת, גם אם כצוואה נפל בה פגם צורני מסוים.

12. משבאתי לידי מסקנה, כי יש לראות בהסכם צוואה מבטלת התוצאה המתבקשת היא קבלת הערעור, גם מבלי להידרש לשאלת היחס בין סעיף 8 לחוק הירושה להסכם ממון ולמשמעות פסק הדין של הש' הנדל בבע"מ 7468/1 פלוני נ' אלמונית; 3.7.12.

אם דעתי תישמע, אפוא, דין הערעור להתקבל.

השופט י. אטדגי

1. כמו חברי השופט שוחט אני סבור שיש לקבל את הערעור, אך מטעמים אחרים.

גם אם ניתן לראות בהוראת סעיף 55 לחוק הירושה הוראה צוואתית – ויש חולקים על כך, כפי שציין השופט שוחט – אינני סבור כי נכון יהיה לראות בהסכם שנעשה בין המשיבה לבין המנוח צוואה המבטלת את הזכייה על-פי סעיף 55 הנ"ל.

בנקודה זו אני מצטרף לדעתה של השופטת שבח ולנימוקיה, ואוסיף כי קשה להניח שזו הייתה דעת הצדדים להסכם. הצדדים היו מלווים בעורך-דין ואילו התכוונו לערוך צוואה, היו עורכים אותה כדת וכדין. פשט הדברים הוא, שהצדדים התכוונו להסכמה חוזית הדדית, כי סעיף 55 לא יחול עליהם וכי הם לא יירשו זה את זה.

2. וזו השאלה העומדת לפתחנו: האם זוג "ידועים בציבור" רשאים להסכים ביניהם, באופן הדדי, שסעיף 55 לחוק הירושה לא יחול עליהם, כלומר: שהם לא יירשו זה את זה?

חברתי השופטת שבח משיבה על כך בשלילה, בהסתמך על סעיף 55 עצמו וכן על סעיף 8 לחוק הירושה, וכן בהסתמך על פסק דינו של כב' השופט הנדל בבע"מ 7468/11 הנ"ל.

מסקנתי שונה.

3. לדעתי, סעיף 55 לחוק הירושה איננו שולל הסכמה הדדית ומשותפת של בני זוג ידועים בציבור שהם לא יירשו זה את זה.

אכן, סיפת סעיף 55 מונעת ממוריש לבטל את זכיית היורש בן/בת הזוג בירושה, אלא אם הדבר נעשה  בדרך של צוואה, אך מדובר – כטבעה של צוואה – בפעולה חד צדדית: רצונו של צד אחד לבטל את זכיית הצד האחר. פעולה זו מצויה עדיין בתחום דיני הירושה והצוואה. דבר אחר הוא, כאשר שני בני הזוג מסכימים שלא להחיל עליהם את סעיף 55. כאן מדובר בהסכמה חוזית הדדית. סיפת סעיף 55 איננה עוסקת בהסכמה חוזית הדדית, ולכן גם איננה שוללת אותה.

4. לעומת זאת, סעיף 8(א) לחוק הירושה עוסק בהסכם בדבר הירושה ובוויתורו של היורש עצמו על ירושתו, וקובע כי אלה בטלים.

כיוון שכך, הוראת סעיף 8(א) ניצבת חזיתית מול עיקרון חופש החוזים.

מכאן הנחיית פסיקת בית המשפט העליון, לפיה, הוראת סעיף זה יש לפרש "על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה", בהיותו מגביל את חופש החוזים (ראו: ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676; ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 762; ד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב. טכסטיל בע"מ, פ"ד לה(4) 197; ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן-גוריון נ' בן בסט (7.7.2002); שאול שוחט, מנחם גולדברג ויחזקאל פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שישית, עמ' 45).

לאור הנחייה זו אני מבקש להשיב על השאלה הנדונה כאן.

5. דברי כב' הנשיא שמגר ב-ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 434:

"הוראת סעיף 55, המעניקה זכות ירושה על-פי דין, מנסה להתחקות אחר כוונתו של המוריש, אשר לא הותיר צוואה. ההנחה היא, כי מקום בו התקיימו "חיי משפחה במשק בית משותף", רואה בן הזוג האחד את בן הזוג השני כיורש של עזבונו לאחר מותו" (וראו גם ספרם של שוחט, גולדברג ופלומין הנ"ל, עמ' 52).

כיוון שכך, כאשר מוכח, ללא עוררין, שכוונת שני המורישים היא הפוכה מההנחה הטמונה ביסוד סעיף 55, וכי כל אחד מבני-הזוג מבקש שלא לראות בבן-הזוג האחר את יורשו – ולאור הפרשנות המצמצמת והקפדנית שיש לתת לסעיף 8 לחוק הירושה – הכף נוטה למסקנה, שיש לכבד את רצונם המשותף של שני בני-הזוג, שלא להחיל עליהם את סעיף 55 לחוק הירושה, ושלא יירשו זה את זה.

6. מסקנה זו נכונה, לדעתי, במיוחד, כאשר ההסכמה ההדדית של שני בני-הזוג בדבר אי-חלותו של סעיף 55 לחוק הירושה על היחסים שביניהם, הושגה מראש, עוד קודם שסעיף 55 יכול היה לחול עליהם, כלומר, בשלב שבו אף אחד מבני הזוג עדיין לא היה יורש פוטנציאלי של בן-הזוג האחר, כך שאין מדובר על זכות שכבר הוקנתה לבן הזוג, אלא על זכות שתוקנה בעתיד.

סעיף 55 חל על בני זוג "ידועים בציבור", בתנאי שבעת מות המוריש, "אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר".

בענייננו, כפי שפירטה השופטת שבח, המנוח התגרש מאשתו **** לאחר חתימת ההסכם. מכאן שבמשך כל התקופה הזו, ובוודאי שלפניה, סעיף 55 לא יכול היה עדיין לחול עליהם (אם אחד מהם היה נפטר בתקופה זו).

7. גם פסק דינו של כב' השופט הנדל ב-בע"מ 7468/11, עליו הסתמכה השופטת שבח בחוות דעתה, אינו מונע את המסקנה המוצעת על ידי, מהסיבה הפשוטה, שבנסיבות העניין שנדון שם, הסכם הממון שנחתם בין בני-הזוג התייחס למשך חייהם המשותפים בלבד, ולא לאחר מותם, ומכאן שהוא לא דן בסוגיה המונחת לפתחנו.

8. אני סבור עוד, שהתוצאה, לפיה יש לכבד את רצונם המשותף של שני בני הזוג, הולמת יותר את נסיבות ענייננו, ולכן גם צודקת יותר.

ההסכם בין המשיבה לבין המנוח נעשה עוד באותו יום שבו ניתן תוקף של פסק-דין להסכם הגירושין שנחתם בין המנוח לאשתו דאז, כלומר: שעוד באותו יום, שאשתו לשעבר "יצאה מהתמונה" ביחס לנכסי המנוח שנותרו אצלו, נוצר הצורך להסדיר את יחסי בני-הזוג בקשר לנכסים שבידי כל אחד מהם, הן במשך חייהם המשותפים והן לאחר מות כל אחד מהם. בית המשפט קמא קבע, שהמשיבה ידעה והבינה היטב את משמעות חתימתה על ההסכם. במשך **** חייהם המשותפים של בני-הזוג, שלאחר ההסכם, הם לא מצאו צורך לבטלו. אם המשיבה בחרה לחתום על ההסכם ונמנעה במשך **** שלאחר חתימתו לבטלו, משמע שהיה לה אינטרס לנהוג כך. אין זה צודק, לכן, כי לאחר שהיא הפיקה את הרצוי לה במשך כל התקופה הזו, היא תטען לביטול ההסכם, משאינטרס זה פסק.

9. אשר-על-כן, כאמור לעיל, אני סבור שיש לקבל את הערעור. בנסיבות העניין אמליץ, שלא לחייב את המשיבה בהוצאות הערעור.

התוצאה

בדעת רוב השופטים שוחט ואטדגי, וכנגד דעתה החולקת של השופטת שבח, הוחלט לקבל את הערעור. הכרזת המשיבה כיורשת מחצית מעיזבונו של המנוח בפסק דינו של בית משפט קמא – מבוטלת.

אין צו להוצאות. העירבון שהפקידו המערערים יושב להם באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ט, 07 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.