אייזנשטיין ואח' נ' פלוני

לפני תביעה לסילוק ידו של הנתבע מנכס מקרקעין, דירת מגורים, ולחיובו בדמי שימוש ראויים בגין תקופת מגוריו בה.

א.ההליך והצדדים לו

1.על שם תובע 1 רשומים 3/8 חלקים בזכות הבעלות בנכס מקרקעין הידוע כחלק 90 בגוש 11570 (להלן הנכס), עליו הוקם בית משותף בכתובת רחוב X בקרית מוצקין (להלן הבניין). תובעות 2 ו-3 הן בנות אחיו המנוח של התובע 1, ראובן צור ז"ל; הן זכאיות להירשם יחדיו כבעלות 3/8 חלקים נוספים בנכס ובבניין.

2.בהתאם להסכם שיתוף שנערך בין בעלי הזכויות בנכס ובבניין, מצויה בבעלות התובעים הדירה הצפונית בקומה הראשונה של הבניין (להלן הדירה).

3.אלו הן טענות כתב-התביעה בתמצית:

א.בין אביו המנוח של תובע 1, יצחק אייזנשטיין ז"ל, לבין אביו המנוח של הנתבע, אלמוני ז"ל (להלן אב הנתבע), נחתם חוזה שכירות ביום 28.7.1972 (להלן חוזה השכירות); לפי חוזה זה הושכרה הדירה לאב הנתבע למשך שנה אחת, מיום 1.1.1973 עד יום 31.12.1973, ובתום התקופה היה אב הנתבע לדייר מוגן בדירה על-פי חוק. אב הנתבע התגורר בדירה עם רעייתו, אם הנתבע אלמונית (להלן אם הנתבע).

ב.אב הנתבע הלך לעולמו ביום XX.XX.2007, ואזי המשיכה אם הנתבע להתגורר בדירה, זאת עד פטירתה ביום XX.X.2016. קודם לפטירתה, בשנים 2010 עד 2012, ניסתה אם הנתבע למכור את זכויותיה בדירה לדיירים מוצעים ונקטה לשם כך הליכים בבית-הדין לשכירות אך בקשתה נדחתה והיא נותרה לגור בדירה עד יום מותה.

ג.הנתבע, יליד שנת 1959, עזב את הדירה בשנת 1992, הקים תא משפחתי ועבר להתגורר עם רעייתו ובתו בט' , בדירה שמחצית הזכויות בה רשומות על שמו ומחציתן האחר רשומה על שם רעייתו, ממנה הוא התגרש בינתיים. במשך כל השנים מני אז לא התגורר הנתבע בדירה.

ד.בחודש ינואר 2016, זמן לא רב לפני פטירת אם הנתבע, חזר הנתבע להתגורר בדירה בלי שהיה רשאי לעשות כן, בחוסר תום לב ועל-מנת לנכס לעצמו זכויות שאינן מוקנות לו בדירה; נטען כי הנתבע אינו אלא פולש בה.

על-רקע זה עתרו התובעים להורות על פינוי הנתבע מן הדירה ולחייבו בדמי שימוש ראויים בסך 3,000 ₪ לחודש בגין תקופת מגוריו בה, ובסך הכול 12,000 ₪ עד להגשת התביעה (2.11.2016).

4.הנתבע התגונן מפני התביעה וביקש לדחותה. אלו עיקר טענותיו:

א.הנתבע עצמו הוא דייר נגזר בדירה מכוחו של סעיף 20 בחוק הגנת הדייר, לאחר שהתגורר בה הן עם אביו והן עם אמו טרם מותם. בתוך כך, אם הנתבע לא הייתה דיירת נגזרת מכוחה של זכות האב כדייר מוגן, אלא דיירת מוגנת בדירה בזכות עצמה.

ב.הנתבע עזב את הדירה בשנת 1985 בעקבות נישואיו; מאז 2005 התגורר לסירוגין בדירה המשותפת לו ולרעייתו דאז בט' ובדירה דנן תוך שהוא מחלק את זמנו בין הדירות. בתוך כך סעד הנתבע את אביו מאז שנת 2006 ועד פטירתו בשנת 2007. גם בשנים 2009-2008 חילק הנתבע את זמנו בין דירתו בט' לבין הדירה דנן; כך עשה עד שנת 2013, אז העתיק מגוריו לדירה וביוני 2014 אף שינה את מענו לכתובת הדירה.

ג.נטען שאין לנתבע דירה למגוריו. לאחר מכר הדירה המשותפת לו ולרעייתו בט' והחזר משכנתא שרובצת עליה לא יוותר בידו של הנתבע אלא סכום זעום. ככל שיתחוור שהנתבע אינו דייר מוגן בדירה, הרי שיש לזכותו בסעד מן הצדק בשל היעדרו של נכס חלופי למגוריו ובשל מצבו הסוציו-אקונומי הקשה. היה וטענת הנתבע על כך תידחה, אזי יש לחייבו בדמי שימוש הוגנים ומאוזנים.

5.לתמיכת התביעה העידו התובע 1, מר יוגב אלימלך שערך חקירה עבור התובעים (להלן החוקר) פלונית, גרושתו של הנתבע שאותה הותר לתובעים לזמן ללא תצהיר (להלן פלונית). מן העבר השני של המתרס העידו הנתבע ואחיו ב'. בתום הבירור סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

6.דין התביעה להתקבל; הנתבע, שעדותו ועדות אחיו ב' לקו במונחי מהימנות, כשל בהוכחת טענתו כי הוא בעל מעמד של דייר מוגן בדירה או כי יש לזכותו בסעד מן הצדק לשם הגנה על מגוריו בה. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון, אלא אם צוין אחרת.

ב.מעמדו של הנתבע בדירה

1.הנתבע טען כי הוראת הדין שחולשת על מעמדו בדירה היא זו הקבועה בסעיף 20 בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] (להלן החוק או חוק הגנת הדייר) [ר' ברישא לכתב-ההגנה]. סעיף 20 בחוק, שכותרתו "דייר של דירה שנפטר", מורה כך:

(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

מוסיף סעיף 27(1) בחוק הגנת הדייר וקובע:

היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם - (1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר.

2.מעמדו של מי שהיה לדייר מוגן לפי סעיף 20 בחוק שונה ממעמדו של מי שקנה לעצמו זכות לפי סעיף 27(1). כך נקבע בעניין זה [ע"א (מח' ת"א) 26301-12-16 ליאופולד נ' מנצור (2018), בפסקה 23 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' רביד]:

בדיירות מוגנת יש להבחין בין שלושה סוגי זכויות. הסוג הראשון הוא דייר 'מקורי', קרי, הדייר המוגן עימו נעשה הסכם השכירות המוגנת. הסוג השני הוא דייר 'נגזר', קרי, מי שהפך לדייר מוגן, מכוח סעיפים 26-20 לחוק, לאחר פטירתו של הדייר המקורי (גלגול שני של זכות הדיירות המוגנת). הסוג השלישי הוא דייר 'נדחה' לפי סעיף 27(1) לחוק, והכוונה היא למי שנכנס בנעליו של הדייר הנגזר, לאחר מותו או לאחר שזה חדל מלהחזיק במושכר (גלגול שלישי של זכות הדיירות המוגנת). סעיף 27 לחוק קובע את העיקרון לפיו אם היה אדם לדייר לפי סעיפים 26-20 לחוק, משמע, הפך לדייר נגזר, ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה. זהו הכלל. החריג לכלל, כאשר עסקינן במושכר שהוא בית מגורים, מעוגן בס' 27(1) לחוק [...]. דייר כזה הוא דייר נדחה, ומדובר בגלגול שלישי של זכות הדיירות המוגנת.

3.אין מחלוקת שאב הנתבע היה דייר מוגן בדירה מכוחו של חוזה השכירות. אין מחלוקת על כך שאם הנתבע אינה צד לחוזה השכירות; היא לא נזכרה בו, אינה צד לו ולא חתמה עליו [סע' 15 בכתב-ההגנה]. חוזה השכירות הוגש באמצעות עדותו של התובע 1, ואין בלתו; תוכנו תואם את עדות התובע 1 כי הדירה הושכרה לפי חוזה זה לאב הנתבע, והוא שהיה לדייר מוגן בדירה [סע' 3 ונספח 2 ב-ת/2 ועדות התובע 1 בעמ' 15 ש' 14-10]. אכן, התובע 1 אישר כי הוא לא נכח במעמד החתימה על חוזה השכירות, אך הנתבע לא הביא ראיות שהיה בהן לסתור את תוכן החוזה ואת הנחזה ממנו – ובכלל זה את כריתתו עם אב הנתבע לבדו.

4.בכתב-ההגנה ביקש הנתבע לטעון כי אף-על-פי-כן, אמו הייתה דיירת מוגנת מקורית בדירה יחד עם אביו – ולא רק דיירת נגזרת מכוח סעיף 20 בחוק. את טענתו ביסס הנתבע על אמירה כי בין הוריו המנוחים התקיימו יחסי שיתוף בנכסים ואביו חתם על חוזה השכירות משום שכך היה מקובל אז בין בני-זוג, וגם בין הוריו אשר היו אנשים פשוטים ולא משכילים [שם, בסע' 15]. יודגש: בשלב הגשת התצהירים זנח הנתבע טענה זו כליל; בעדותו הראשית שהוגשה בתצהיר אין לה זכר ולו ברמז. אין בתצהירו טענה בדבר היות האם דיירת מוגנת מקורית בדירה – זאת בשונה מדיירת נגזרת על-בסיס סעיף 20 בחוק. זהו חֶסֶר מהותי שאומר דרשני ואשר מלמד על טיבן הממשי של טענות הנתבע.

5.קדם-משפט נערך ביום 15.10.2017, לאחר שראיות הצדדים הוגשו בתצהירים ולאחר שהובהר מי העדים שיש לשמוע ללא תצהיר ומהם המסמכים שיוגשו במסגרת הבאת הראיות ללא צורך בחקירה של עורכיהם. בשלב זה הסתמך הנתבע על עדותו היחידה שניתנה בתצהיר ושבה הוא זנח את הטענה בדבר היותה של אמו דיירת מוגנת מקורית בדירה יחד עם האב.

6.דיון הוכחות נקבע ליום 9.7.2018. ביום 20.5.2018, זמן קצר קודם לדיון, נזכר הנתבע לבקש לראשונה כי יותר לו להגיש תצהיר של עד נוסף –אחיו ב', בו הובאה התייחסות למעמדה של אם הנתבע כדיירת מקורית בדירה. טיעוני הצדדים לגוף הבקשה הוגשו בכתב ונקבע כי היא תוכרע בפתחו של דיון ההוכחות.

בדיון שהתקיים ביום 9.7.2018, בטרם הוחל בשמיעת העדים, הצהירה באת-כוח התובעים כך: "שמעתי את המלצת ביהמ"ש כי תצהיר מר ב' אחיו של הנתבע יתקבל כתצהיר נוסף, בכפוף להתנגדות של התובעים לשינוי או הרחבת חזית המחלוקת ותוך מתן היתר לתובעים לחקור בהתייחס מועד הגשתו של התצהיר הנוסף. אני מסכימה לכך" [עמ' 3 ש' 14-11]. בכך נסללה הדרך להגשת עדות האח ב' בתצהיר מטעם הנתבע ולשמיעת עדותו על בסיס התצהיר [סומן נ/1]. מעדות האח ב' התחוור כי הוא ידע על ההליך דנן, אף עמד בקשר עם בא-כוחו של הנתבע – בן דוד של הנתבע ושלו, כשנה וחצי קודם למועד בו נשמעה עדותו [עמ' 18 ש' 26-14]. נוכח עדות זו, ברי כי תצהירו של האח ב' הוגש בשיהוי ניכר, סמוך לפני שמיעת העדים, למרות שלא היה קושי להגישו קודם. זהו נתון שנשקל לחובת הנתבע; הוא תואם את המסקנה שעולה מהראיות, לפיה אין לו זכות בדירה שתגן עליו מפני פינוי.

7.עדות האח לקתה בחוסר אמינות ניכר לעין; היא הייתה פולמוסית ומגיבה ולא נמסרה באופן שוטף, רצוף ומהימן. היא אינה עשויה לשמש בסיס לקביעת ממצא כלשהו לטובת הנתבע.

א.גרסתו העובדתית של האח ב' סתרה את הגרסה שמסר הנתבע בכתב-ההגנה באותו עניין עצמו, ואשר נפקדה מתצהירו. בעוד שבכתב-ההגנה נטען שדיירות מוגנת של האם נבעה מחזקת השיתוף בינה לבין בעלה – אב הנתבע, מסר האח גרסה הפוכה: מתצהירו עלה כי האם לא טענה לזכות שווה לזכות הדיירות המוגנת של האב אלא הזכירה כי הוריה סייעו לבני-הזוג ברכישת הדירה. אם הנתבע הטיחה זאת באביו בעתות ריב ומדון, כאשר האב דרש שתעזוב את הדירה ותשוב לבית הוריה. האח ב' טרח לציין כי הוריו רבו לעתים מזומנות [סע' 9 ב-נ/1]. מציאות של ריב ומדון תכופים בין הורי הנתבע אינם עולים בקנה אחד עם תמונת השיתוף בנכסים אותה ביקש הנתבע לצייר בכתב-ההגנה, ושעליה לא חזר בתצהירו. נמצא אפוא שהנתבע ואחיו מסרו גרסות סותרות לגבי יחסי הוריהם, באופן שאינו מאפשר ליתן אמון באיזו מן הגרסות הללו.

ב.לא הובא על-ידי הנתבע בדל ראיה לכך שהאם נטלה חלק, במישרין או באמצעות הוריה, במימון הסך של 900 ל"י ששולם על-פי חוזה השכירות. כאמור, הנתבע לא הצהיר על כך דבר. האח ב' הסתמך רק על דברים ששמע מפי האם ולא על ידיעתו האישית [עמ' 18 ש' 1, 5 ו-11]. מדובר בעדות מובהקת מפי השמועה שאינה ראיה לנכונות תוכנה. לגופם של דברים, ייחס האח ב' לאם אמירת דברים שהתחוור שהם אינם נכונים מן הבחינה העובדתית: לטענתו, שמע מפי האם שהדירה נרכשה בעת שהרתה אותו; מאחר שחוזה השכירות נחתם ביום 28.7.1972 והאח בא לעולם ביום 21.11.1973, שנה וארבעה חודשים לאחר מכן, הופרכה האמירה שייחס האח ב' לאמו [עמ' 17 ש' 18 עד עמ' 18 ש' 11]. מדובר לכל היותר במעין מיתולוגיה משפחתית, לא בעובדות מבוררות ומוכחות שעשויות לשמש בסיס לקביעת ממצא לטובת הנתבע.

ג.מאחר שהאח ב' כלל לא נולד במועד בו נחתם חוזה השכירות, לא היה ביכולתו להצהיר דבר וחצי דבר על-אודות הסיבה בעטיה נחתם חוזה השכירות רק עם אביו ולא עם אמו, למרות שהוא התיימר לעשות כן [ר' סע' 7 ב-נ/1]. סיפורים ששמע האח ב' מהוריו במהלך חייהם אינם בגדר עדות קבילה שעשויה להקנות לאם מעמד של דיירת מוגנת מקורית בדירה יחד עם האב. ודוק: הנתבע מבוגר מהאח ב' בשתים-עשרה או שלושה-עשרה שנים [עמ' 18 ש' 13-12]; ניתן היה לצפות כי לנתבע תהא ידיעה טובה משל אחיו על נסיבות רכישת הדירה ועל דברים שסיפרו ההורים לגביה, אך הנתבע בחר להימנע מהתייחסות לנושא זכויות האם בדירה בתצהירו ולא שב על הטענות שגולל בעניין זה בכתב-הגנתו. הדברים פועלים לחובת הנתבע.

ד.הן הנתבע בכתב-הגנתו והן האח ב' בתצהירו גרסו שחתימת האב לבדו על חוזה השכירות עלו בקנה אחד עם המנטליות של הוריהם ועם התפישות שרווחו אז [סע' 15 בכתב-ההגנה וסע' 8 ב-נ/1]. יש בכך כדי ללמד שעריכת חוזה השכירות עם האב לבדו תאמה את אומד דעתם של הורי הנתבע בזמן-אמת; טענות שמועלות שנים רבות לאחר מכן, למפרע, אינן משנות מכך ואינן עשויות להקנות לאם הנתבע מעמד של דיירת מוגנת מקורית בדירה על-פי חוזה שלא נערך עמה.

8.לפי חוזה השכירות, רק לאב הנתבע לבדו הוקנה מעמד של דייר מוגן בדירה, לא לאחר זולתו. טענות הנתבע שבאמצעותן ניסה לייחס לאמו מעמד של דיירת מוגנת מקורית, ובכלל זה עדות האח ב' שהייתה היא עצמה עדות מפי השמועה, הן טענות על-פה נגד מסמך בכתב. הדרכים שבהן ניתן להוכיח טענה נגד תוכנו של מסמך כתוב מוגבלות; סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני מחייב כי טענה כזו תוכח, היא עצמה, על-ידי מסמך [ע"א 465/85 וילנואבה נ' נברון בע"מ, פ"ד מב(1) 705, 709-708 (1988); ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(5) 348, 362-361 (2004)]. הנתבע לא הציג מסמך כזה. אשר על כן נותרה על מכונה המסקנה שנובעת מחוזה השכירות: אב הנתבע לבדו היה דייר מוגן בדירה, בעוד שלאם לא היה מעמד כזה.

9.למעשה, טענות הנתבע שעל-בסיסן ביקש לייחס לאמו מעמד של דיירת מוגנת מקורית בדירה יחד עם האב נדחו בפסיקתם העקבית של בתי-המשפט, ובית-המשפט העליון בכלל זה. נקבע שאם רק אחד מבני-הזוג חתם על חוזה השכירות שהקנה לו מעמד של דייר מוגן ואילו בן הזוג האחר לא עשה כן, אין מקום להחיל את דיני השליחות בין בני-הזוג מכוח חזקת השיתוף על-מנת שגם בן הזוג האחר יחשב דייר מוגן מקורי כלפי בעל הבית [רע"א 9360/06 וינבך (אקרמן) נגד האוניברסיטה העברית ירושלים (2007); רע"א 612/09 קן דרור נגד ויסברג (2009); רע"א 7575/09 עלווי נגד לטיפה (2010); ע"א (מח' ת"א) 2814/99 פאפו נ' האוניברסיטה העברית ירושלים (2001); ע"א (מח' י-ם) 3287/09 אבו סנינה נגד אבו עכר (2010); ת"א (של' ת"א) 53533/05 גורנשטיין נ' לוי (2009)].

גם הלכת השיתוף לבדה לא הייתה עשויה להקנות לאם הנתבע מעמד של דיירת מוגנת מקורית בדירה, במציאות בה אב הנתבע לבדו חתם על חוזה השכירות; נקבע כי הלכת השיתוף אינה חלה, בפן הקנייני שלה, על זכות לדיירות מוגנת; מדובר בזכות אישית שאיננה ניתנת להעברה אלא על-פי הדרכים הקבועות בחוק הגנת הדייר [ר' בר"ע 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596 (1993); בע"מ 10916/03 צה"ל - מדינת ישראל נ' פלונית, פ"ד סב(2) 332 (2007)].

10.מעתה אמור: אב הנתבע היה דייר מוגן מקורי יחיד בדירה. מעמדה של אם הנתבע בדירה נבע מסעיף 20 בחוק הגנת הדייר, לא מחוזה השכירות. אם הנתבע הייתה לדיירת נגזרת עם מות האב ביום 17.12.2007. קודם לכן לא היה לה מעמד על-פי חוק בדירה.

ג.תקופת מגוריו של הנתבע בדירה

1.הנתבע לא היה עשוי להפוך דייר נגזר בדירה עם פטירת אביו, מכוח סעיף 20 בחוק. סעיף זה היקנה מעמד של דיירת נגזרת לאם הנתבע לפי החלופה שבסעיף 20(א). בהתקיים חלופה זו, החלופה בעלת התחולה השיורית שבסעיף 20(ב) לחוק, אשר מתייחסת לילדי דייר מוגן שנפטר, כלל אינה רלוונטית. בניגוד לטענתו, הנתבע אינו דייר נגזר לפי סעיף 20 בחוק. ככל שיש לנתבע מעמד על-פי חוק בדירה, הוא עשוי להיות רק זה של דייר נדחה לפי סעיף 27(1) בחוק – ובלבד שהוכח כי התקיימו התנאים לכך.

2.מהם התנאים שיש להוכיח על-מנת לזכות במעמד של דייר נדחה לפי סעיף 27(1) בחוק הגנת הדייר? טיבם ותוכנם הובהרו ברע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'נסקי ז"ל [פ"ד נד(1) 394 (2000)]. ראשית, על הנתבע לקיים את התנאים הנדרשים מכוח סעיף 20(ב) לחוק: בנוסף להיותו בעל זיקת המשפחה הנדרשת לדייר המקורי, עליו להראות כי התגורר בדירה יחד עם הדייר המקורי – אביו, במשך שישה חודשים קודם למועד שבו נפטר האב, וכי במועד פטירת האב לא הייתה לנתבע דירת מגורים אחרת. שנית, על הנתבע להראות כי זכותו נדחתה אך ורק בשל כך שקרוב משפחה אחר קדם לו בזכות לדיירות נגזרת לפי סעיף 20 בחוק. שלישית, על הנתבע לשכנע כי הוא הוסיף לגור בנכס במשך כל תקופת הביניים שבין פטירתו של הדייר המקורי – אביו, לבין פטירת הדיירת הנגזרת – אמו, וכן עליו להראות שלא הייתה לו דירה אחרת למגוריו כשאמו נפטרה. לא עלה בידי הנתבע להראות שמלאו כל התנאים הללו.

3.הנתבע מסר שלל גרסות סותרות לגבי תקופות מגוריו בדירה ולגבי נתונים אחרים שנגעו להרגלי המגורים שלו, באופן שלא עורר כל אמון.

4.הנתבע נישא לפלונית בשנת 1985 ובסמוך לאחר מכן חדל לגור בדירה. בתצהירו מסר כי תחילה גר בשכירות במקומות שונים ובשנת 1992 עבר עם רעייתו לט' , בה רכשו דירה למגוריהם [סע' 4-3 ב-נ/2]. אין מחלוקת על כך שדירה זו, הידועה כחלקה 72/7 בגוש 15032, מצויה ברחוב הר השקדים 1102 בט' [להלן הדירה בט'; ר' דו"ח החוקר ת/1 בסע' ב(2)(א)].

מעדות הנתבע בחקירה נגדית עלה כי הוא נקט בתצהירו גילוי חלקי, ברירני, של היסטוריית מגוריו. בעניינים אחרים, מסר תאריכים שונים מאלה שבהם נקב בתצהירו, והפערים אינם של מה בכך. בחקירה נגדית טען שנישא בשנת 1986 בעוד שבתצהירו יחס זאת לשנת 1985. התחוור שטרם קניית הדירה בט' רכש הנתבע דירה למגוריו ברחוב שבטי ישראל בקריית חיים יחד עם פלונית (להלן הדירה בקריית חיים); כאשר נדרש למועד קנייתה נקב במועדים שונים: פעם בשנת 1990, פעם בשנת 1998 ופעם בשנת 1988 [עמ' 22 ש' 17-13]. הדירה בקריית חיים לא נזכרה בתצהיר הנתבע, שם ציין כי בין נישואין לבין רכישת הדירה בט' התגורר עם פלונית בשכירות [סע' 4-3 ב-נ/2]. מעדות הנתבע בחקירה נגדית עלה כי מדובר בהצגה חלקית, מטעה, של הדברים.

כאשר נדרש הנתבע לבאר מה עלה בגורל הדירה בקריית חיים מסר גרסות סותרות. תחילה טען כי לא עמד בתשלומי המשכנתא ולכן נמכרה הדירה על-ידי כונס נכסים מטעם הבנק [עמ' 22 ש' 27-24]. עד מהרה נשתכחה גרסה זו מן הנתבע ואחרת, שונה באורח מהותי, באה במקומה. עתה טען כי כשעבר לגור בט', בדירה שכורה, השכיר את הדירה בקריית חיים – במהלך שתיאר כך: "עשיתי שכירות נגד שכירות כדי לראות אם אני מתאקלם בט' [...]" [ר' עמ' 23 ש' 6-3]. כאשר החליטו הנתבע ופלונית להשתקע בט', רכשו את הדירה בט' ולשם כך מכר הנתבע את הדירה בקריית חיים. בגרסה זו, מכר הנתבע את הדירה כדי לממן רכישה של דירה חלופית; מֶכֶר על-ידי כונס נכסים מטעם הבנק בשל חוב משכנתא שוב לא נזכר [עמ' 23 ש' 7-5, 11].

5.בעדותו בתצהיר מסר הנתבע כי בשנת 2005 התגלעו חילוקי דעות בין פלונית לבינו, והוא החל לחלק את זמנו בין הדירה בט' לבין הדירה דנן, בה גרו הוריו. הנתבע ציין כי סעד את אביו כשמצבו הורע בשנת 2006 ועד מותו בשנת 2007 – אך לא מסר, ולא בִּכְדי, כי טיפולו באביו כלל את מגורי הנתבע בדירה [סע' 6-5 ב-נ/2]. בשנים 2008 עד 2013 יחס הנתבע שהייה חלקית בלבד שלו בדירה, זאת מטעמי נוחיות ובשל עבודתו החלקית כמלצר באולמי שמחות באזור הקריות; במקביל הוסיף הנתבע לגור פרקי זמן משמעותיים בדירה בט' [סע' 9-7 ב-נ/2]. על-פי גרסת התצהיר, רק בשנת 2013 החל הנתבע להתגורר באופן מלא בדירה דנן, ובשנת 2014 הפך הפירוד בינו לבין פלונית מלא, תוך שהתנהלו ביניהם הליכי גירושין שתמו בשנת 2016 [סע' 10 ב-נ/2].

6.במהלך הדיון הציג הנתבע תיעוד ביחס להליכי גירושין שהתנהלו בינו לבין פלונית וביקש להסתמך על תוכנו כדי להוכיח את טענתו בדבר מעברו למגורי קבע בדירה דנן על-רקע פירודו מבת-זוגו. אלא שיש להבחין בין שני עניינים שונים: האחד, מגוריו של הנתבע יחד עם פלונית בדירתם בט'; השני – מגורי הנתבע בדירה דנן. בכך שבתקופה כלשהי לא התגורר הנתבע עם רעייתו ובתו בדירתם המשותפת של בני-הזוג בט' אין כדי להראות מניה וביה שהוא גר באותה עת דווקא בדירה שעליה נסב הליך זה.

הסתמכותו של הנתבע על תיעוד מהליכי הגירושין סתרה את גרסתו בתצהיר. בעוד שבתצהיר טען כי שב להתגורר דרך קבע בדירה בשנת 2013 ולכל המאוחר בשנת 2014 – אז גם שינה את מענו במרשם האוכלוסין לכתובת הדירה דנן, היפנה לפסק-הדין שנתן בית-הדין הרבני האזורי בט' ביום 13.1.2016, לפיו עזב הנתבע את הבית כשבע שנים קודם לכן. בפרוטוקול הדיון בבית-הדין הרבני שתאריכו 11.2.2016 תועד מפי הנתבע ורעייתו פלונית כי הם גרים בנפרד כשבע שנים. מפסק-הדין והפרוטוקול הללו עולה כי הנתבע חדל להתגורר בדירה בט' כבר בשנת 2009 – מועד בו על-פי תצהירו היו יחסיו עם פלונית תקינים והוא חילק את זמנו בין הדירה בט' לבין הדירה דנן בשל אילוצים שנגעו למקום עבודתו וחסרונה של תחבורה ציבורית לט' בשעות שבהן סיים לעבוד [סע' 7 ו-9 ב-נ/2].

הנתבע כשל אפוא במתן גרסה אחת, סדורה ועקבית בעניינים שגולל בתצהירו. מדובר בפגם שיורד לשורשו של עניין: הנתבע שינה את גרסתו, פעם כך ופעם אחרת, לא כל מחויבות לאמת עובדתית אחת. אם חדל הנתבע להתגורר בדירה בט' בשנת 2009, הרי שהיה לו מקום אחר למגוריו עד למועד המאוחר הרבה יותר – לפחות ארבע שנים לאחר מכן, שאותו ייחס לתחילת מגוריו בדירה. הנתבע לא חשף מקום מגורים זה, וגם בכך מסר עדות חלקית ומגמתית. נוכח הפער בין גרסתו בתצהיר לבין גרסתו בהליך בבית-הדין הרבני, אין לשעות למבוקשו לקשור בין הפירוד מפלונית לבין טענתו כי בשל פירוד זה חידש את מגוריו בדירה.

7.בעדויותיהם של פלונית והאח ב' לפני לא היה כדי לשנות ממסקנה זו. פלונית מסרה כי בשנים 2004 ו-2005 לא חל פירוד בינה לבין הנתבע, אך הנתבע היה רגיל לאזור הקריות ו"רצה לסעוד את ההורים שלו ולגור על ידם"; היא סירבה לאשר שהנתבע התגורר בפועל בדירה יחד עם הוריו [עמ' 12 ש' 24-20; ההדגשה הוספה]. שימושה של פלונית בביטוי שכיוון למגורי הנתבע ליד הוריו, לא עמם, מדבר בעד עצמו. האח ב' לא חלק על כך ששהותו של הנתבע בדירה הייתה חלקית, לא רצופה – באופן שהיה כרוך בעזרה למשפחה ולא במגורי קבע בדירה, זאת במועד מאוחר לפטירת האב. לא עלה בידו לייחס את הדברים לתקופה מוגדרת ומזוהה [עמ' 20 ש' 22 עד עמ' 21 ש' 2]. גם הנתבע תיאר את שהותו בדירה דנן, בתקופה שאחרי מות האב, כחלקית – באופן שהיה כרוך במגוריו עם משפחתו שלו בדירה בט' בסופי השבוע [עמ' 24 ש' 27-25].

8.התובעים הציגו תמצית רישום ממשרד הפנים לפיה העתיק הנתבע את מענו במרשם האוכלוסין לדירה דנן ביום 18.6.2014; קודם לכן – מאז יום 27.4.1998, היה מענו בדירה בט' [ת/3]. אין בכך משום ראיה קונקלוסיבית שתעיד על מגוריו בפועל של הנתבע בדירה מחודש יוני 2014 ואילך. ראשית, הרישום במרשם האוכלוסין, שכולל את מענו של אדם, אינו אלא ראיה לכאורה לנכונות הפרטים שנרשמו בו; כך מורה סעיף 3 בחוק מרשם האוכלוסין. מיום 1.2.2006

תיקון מס' 9

ס"ח תשס"ה מס' 2029 מיום 6.9.2005 עמ' 998 (ה"ח 91)

הוספת פסקה 2(א)(11א)

מיום 22.9.2010

תיקון מס' 15

ס"ח תש"ע מס' 2235 מיום 22.3.2010 עמ' 434 (ה"ח 445)

הוספת סעיף קטן 2(א1)

מיום 7.6.2012

תיקון מס' 16

ס"ח תשע"ב מס' 2333 מיום 23.1.2012 עמ' 142 (ה"ח 388)

הוספת פסקה 2(א)(11ב)גם במועד מאוחר ליום 18.6.2014 ועד יום 3.12.2015 הוסיף הנתבע להיות רשום בחברת החשמל כצרכן בדירה בט' [ת/4]. פלונית לא ידעה להסביר זאת [עמ' 9 ש' 11-9].

שנית, בתצהיר האח ב' אין אמירה ברורה, מפורשת, כי הנתבע גר עם האם בדירה דנן באורח קבוע, סדיר ושוטף. אחיו של הנתבע הסתפק, בעדותו הראשית שניתנה בכתב, באמירה כללית, עמומה, כי הנתבע היה לצד האם וטיפל בה פיזית ונפשית בחמש השנים שלפני פטירתה [סע' 11 ב-נ/1]. אמירה זו יפה גם אם הנתבע התגורר במקום אחר שאינו הדירה דנן, אך דאג לבקר את אמו ולסייע לה. אין בתצהיר האח כל אמירה כי הנתבע גר בדירה שישה חודשים לפני פטירת האב. היעדר התייחסות ברורה ומפורשת בתצהיר האח ב' למה שניצב בלב המחלוקת – הוא נושא מגוריו הקבועים של הנתבע בדירה לפחות חצי שנה לפני פטירת האב ומאז וברציפות עד לפטירת האם, אומר דרשני ופועל לחובת הנתבע. ללא הוכחת מגורים שזה טיבם אין לנתבע כל זכות ומעמד בדירה.

לבסוף, הנתבע מסר שיש בנמצא עדה, גב' אסתר ילוז, ששימשה מטפלת לאמו וביכולתה לאשר את דבר מגוריו בדירה טרם פטירת האם; לנתבע הותר לזמנה בלי שעדותה תוגש בתצהיר [ר' בקשה 7 והחלטה מיום 15.10.2017]. בדיון ההוכחות הודיע הנתבע כי הוא מוותר על עדותה של המטפלת בלי שהובא לכך טעם ממשי ותוך היתלות בבעיות אישיות שלה שלא פורטו [עמ' 17 ש' 12-9]. ויתורו של הנתבע על עדותה בקלות כה רבה, למרות שניתן היה לכוף את התייצבותה בצו בית-המשפט, עומדת לו לרועץ. אי-שמיעת עדותה של ילוז – עדה אובייקטיבית בעלת ידיעה בנושא שבלב המחלוקת, מקימה נגד הנתבע חזקה כי היה בעדותה, אילו נשמעה, לחזק דווקא את גרסתם של התובעים [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].

9.הנתבע מתגונן מפני תביעת פינוי. הנתבע עזב את הדירה לאחר שנישא וניהל חיים זוגיים עם רעייתו בדירה בט'. אב הנתבע הוא שהיה דייר מוגן בדירה, ואילו אם הנתבע הפכה דיירת נגזרת בה אחרי מות האב. במועד זה לא גר הנתבע בדירה. הנתבע כשל בהוכחתה של זיקה בין התערערות יחסיו עם רעייתו פלונית וגירושיהם לבין חזרתו לדירה דנן. התובעים, בעלי הזכויות בדירה, תבעו את פינוי הנתבע מהדירה; הלה התגונן בטענה כי הוא דייר מוגן. כלל הוא שבעל-דין נושא בנטל להוכיח כל טענה המקדמת את עניינו ללא קשר לשאלה אם הוא תובע או נתבע [ת"א (מח' חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, פסקה 9 וההפניות שם (2006)]. על-מנת להוכיח הגנה מפני התביעה נדרש הנתבע להוכיח כי התקיימו התנאים שעשו אותו דייר נדחה על-פי סעיף 27(1) בחוק הגנת הדייר.

ככלל, על הטוען להיותו דייר מוגן להוכיח את טענתו; חריג לכך עשוי להתקיים אם מדובר במי שמחזיק במושכר שנים ארוכות ללא התנגדות מצד בעליו – ואזי עשוי לעבור לפתחו של הצד האחר הנטל להוכיח שלא מדובר בדייר מוגן [רע"א 9354/05 עבדה נ' אלעמד (2005); ע"א (מח' חי') 26599-12-14 קליין נ' קוהן (קיצ'י) (2015)]. חריג זה אינו מתקיים בנתבע; הנטל להוכיח כי הוא בעל מעמד וזכות בדירה חל עליו.

10.די בגרסת הנתבע בתצהירו כדי להראות שהוא אינו עשוי להיחשב דייר נדחה: ראשית, בתאריך 17.12.2007 – מועד פטירתו של אביו, הדייר המוגן המקורי, הייתה לנתבע דירת מגורים אחרת, היא הדירה בט' המשותפת לו ולפלונית. שנית, הנתבע לא התגורר בדירה באופן רצוף ובלעדי בין פטירת האב לבין פטירת האם אלא עשה כך רק באופן חלקי ולפרקים, כל זאת בשל אילוצים של תנאי עבודתו ותוך שהוא מוסיף לגור בחלק מימות השבוע ובסופי השבוע בדירה בט'.

אלא שבכך לא סגי. גרסה שונה מזו שביקש הנתבע להציג צצה והתגלתה בין השיטין, כך מתוך עדותו שלו וכך גם בעדותה של פלונית. כאשר נשאל הנתבע בחקירה נגדית על הדירה בט', כשל בלשונו וענה: "[...] מכרתי את הדירה בשבטי ישראל וקניתי דירה חלופית בשיכון הדייגים מה שאני גר היום" [עמ' 23 ש' 7-6; ההדגשה הוספה]. זוהי עדות ספונטאנית שהנתבע מסר ביוזמתו. בהמשך, כאשר הבין את המשמעות שגלומה בדברים, ביקש להתנער מהם וטען שאינו גר שם מעל 8-7 שנים, אך התכחשותו למה שאמר קודם לכן לא עוררה כל אמון [עמ' 23 ש' 13-8].

פלונית שללה את המצג שביקש הנתבע ליצור על-אודות מגוריו מזה זמן בדירה. כך אמרה: "[...] כאילו הגרוש שלי הלך לגור שם כמה חודשים, כאילו לפני כמה חודשים שם בגרושקביץ כשהוא חשב לקבל את הבית, כאילו אמא שלו הלכה לעולמה אז הוא נשאר היורש שם או אני לא יודעת איך זה נקרא" [עמ' 7 ש' 8-6]. הדברים הללו תואמים את כישלונו של הנתבע להוכיח תקופת מגורים רצופה, מלאה וקבועה בדירה דנן החל מחצי השנה שקדמה לפטירת אביו ועד לפטירת אמו. הם עולים בקנה אחד עם טענת התובעים כי הנתבע עבר להתגורר בדירה באופן מגמתי רק חודשים אחדים לפני פטירת האם, בעוד שקודם לכן הוא לא גר בדירה.

11.יש ראיה נוספת לכך שהנתבע לא גר בדירה באורח רצוף בתקופת הביניים בין פטירת האב לבין מות האם, באופן ששולל את היותו דייר נדחה לפי סעיף 27(1) בחוק. בשנים 2010, 2011 ו-2012 נקטה אם הנתבע הליכים להעברת זכויותיה בדירה לדיירים מוצעים. התובע 1 עמד על כך והציג את תצהירי האם כדייר יוצא ותצהיריהם של דיירים שהוצעו על-ידה [סע' 6 ונספח 3 ב-ת/2]. בבקשת האם שהוגשה לבית-הדין לשכירות בחיפה ביום 31.10.2012 בתיק 55874-10-12 צוין כי היא דיירת מוגנת שגרה בדירה עם בעלה המנוח וילדיה; הילדים גדלו ועזבו את הבית, והאם מעוניינת למכור את זכויותיה ולהעבירן לדייר אחר [שם, בסע' 2]. על אותם דברים חזרה האם בתצהיר שעליו חתמה ביום 30.10.2012 [שם, בסע' 1]. יש בכך משום שלילה, שחור-על-גבי-לבן, של מגורי הנתבע בדירה עובר להגשת הבקשה ולמתן התצהיר. באין מגורים רצופים בדירה החל משישה חודשים לפני מות האב ועד מות האם, הנתבע אינו עשוי להיחשב דייר נדחה.

ד.נכס אחר בבעלות הנתבע והגנה מן הצדק

1.הנתבע רכש את הדירה בט' יחד עם פלונית; היא נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים. את הדירה בט' רכש הנתבע שנים רבות בטרם נפטר אביו; הנתבע היה בעליה של דירה זו במועד בו הלך אביו לעולמו. הדירה בט' נותרה רשומה על-שם הנתבע ופלונית גם במועד בו הובאו הראיות ונשמעו העדויות בהליך דנן [דו"ח חקירה ב-ת/1; עדות פלונית בעמ' 11 ש' 7-4, 24-19]. בנתבע לא התקיים התנאי ההכרחי כי לא הייתה לו דירת מגורים אחרת במועד פטירתו של האב, הוא הדייר המוגן המקורי בדירה. די בכך כדי לשלול מהנתבע מעמד של דייר נדחה.

2.למעלה מן הצורך יאמר: בכתב-ההגנה מסר הנתבע כי בהליך הגירושין שהתנהל בינו לבין פלונית הורה בית-הדין על מכירת הדירה בט', החזר משכנתא וחלוקה כך שבידיו יוותר סכום נמוך [שם, בסע' 17]. דא עקא, על הדירה בט' לא רשומה משכנתא, אף לא משכון. החוקר מטעם התובעים ערך על כך בדיקה שתועדה בדו"ח החקירה שהגיש [ת/1 בסע' ב(2)(א) ובסע' 3]. הוצג נסח רישום של הדירה בט' שתומך בכך, על-פיו אין משכנתא או משכון שרשומים על זכויות הנתבע ופלונית בדירה. הנתבע לא הגיש חוות-דעת מומחה ובה תחשיב מוסמך של שווי הדירה בט' בהפחתת המגיע לפלונית מהנתבע לפי פסק-הדין שניתן בהליך הגירושין בשל כתובתה ובתוספת המגיע לנתבע מפלונית בגין חסכון צבור על-שמה – גם זאת על-פי פסק-הדין. תחשיב כזה גם לא נכלל בתצהירו של הנתבע. אשר על כן לא הראה הנתבע כי הוא לא יוכל להעמיד לעצמו דיור בסכומים שיוותרו בידו לאחר מכירת הדירה בט'. הדברים נאמרים למען הסר ספק; הוכח כי הנתבע אינו דייר נדחה בדירה, זאת ללא קשר לשאלה איזה סכום ישאר לו לאחר מכירת הדירה בט'.

3.הנתבע חסר כל מעמד כחוק בדירה ואינו זכאי להגנה מן הצדק.

א.סעיף 132(א) בחוק הגנת הדייר שכותרתו "סייג כללי לפינוי" מורה: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת". מדובר בסעד שבית-משפט מוסמך לתתו, בגדר שיקולו-דעתו, למי שהוא בעל מעמד מוכח של דייר מוגן, אם מצא שיש מקום לעשות כן למרות קיומה של עילת פינוי על-פי החוק, באופן שיאפשר את המשך מגורי הדייר בדירה [ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208 (1979); 774/80 ארסלאן נ' פאהום, פ"ד לה(3) 584, 588-589 (1981); ע"א 88/81 אלסחורי נ' מזרחי, פ"ד לז(3) 309, 314 (1983)].

ב.בפסיקתם של בתי-המשפט הובעה אזהרה משימוש מופרז לקולא בסעד של הגנה מן הצדק לטובתו של דייר מוגן, "שמא יהיה הסעד לדבר של כלל, והפינוי, על אף קיום עילה לכך, לדבר של יוצא מן הכלל" [ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז(2) 1320, 1325 (1962)]. הוטעם כי "[...] אין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות" [רע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (2005); ר' גם רע"א 3692/07 אביסריס נ' אלברטל (2007)].

ג.הנתבע אינו דייר מוגן בדירה: לא דייר מוגן מקורי, לא דייר נגזר ולא דייר נדחה. הוא חסר מעמד בדירה. מכיוון שכך חוק הגנת הדייר לא חל עליו, והוא אינו עשוי לחסות בצלה של ההגנה הקבועה בסעיף 132(א) בו.

ה.דמי שימוש ראויים

1.על-פי כתב-התביעה, החל הנתבע להתגורר בדירה בחודש ינואר 2016. לעיל נקבע כי הנתבע עשה כן ללא זכות בדין, ואשר על כן אינו אלא פולש בדירה. התובעים עתרו לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 3,000 ₪ לכל חודש שבו התגורר בדירה, ובסך-הכול 12,000 ₪ עד יום הגשת התביעה.

2.הנתבע לא חלק על חובתו לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים, אם ידחו טענותיו בדבר היותו דייר מוגן בדירה; טענתו בעניין זה התמצתה בכך שיהא מקום לחייבו בדמי שימוש נמוכים יותר שיהלמו את גיל הבניין ומצב הדירה בפועל [סע' 21 בכתב-ההגנה]. מדובר בטענת הודאה והדחה: הנתבע הודה כי הוא חב בתשלום דמי שימוש ראויים, אם ימצא שאינו דייר מוגן, אך הוסיף וטען כי יהיה מקום לחייבו בדמי שימוש בשיעור נמוך מזה שציינו התובעים – זאת על-בסיס נתוני הדירה והבניין. כלל הוא כי הנתבע הוא שנושא בנטל להוכיח את החלק המדיח של הטענה, קרי, את הנתונים שמהם נגזר השיעור הנמוך יותר של דמי שימוש שאליו כיוון, ושבו הוא כלל לא נקב [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 82 (מהדורה עשירית, 2009); ר' גם ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 28 (2010)].

3.בתצהירו לא הביא הנתבע כל ראיה לגבי שיעור דמי השימוש שבו עליו לחוב, אם ימצא שהוא אינו בעל מעמד בדירה על-פי חוק הגנת הדייר. הנתבע לא הביא ראיות לגבי מצב הדירה והבניין. הוא הסתפק באמירה כי אם ימצא שאינו זכאי לגור בדירה כדייר מוגן, יבקש מבית-המשפט לא לחייבו בדמי שימוש [סע' 14 ב-נ/2]. גם אמירה זו אינה כופרת בזכותם של התובעים לדמי שימוש ראויים ואינה מצביעה על גובה דמי השימוש שחל לשיטתו של הנתבע. בתצהירו של האח ב' לא הושלם החֶסֶר, ואין בו התייחסות לנושא דמי השימוש.

4.בנסיבות הללו, הסכום שבו נקבו התובעים – 3,000 ₪ לחודש, הוא הוגן וסביר ביחס לדירה בת שלושה חדרים, מטבח, חדר מקלחת ושירותים בשטח כ-85 מ' בתוספת מרפסת סגורה ומקורה בשטח של כ- 14 מ' בקריית מוצקין. אני פוסקת אפוא לתובעים דמי שימוש בסך של 12,000 ₪ בגין שימושו של הנתבע בדירה עד יום הגשת התביעה.

ו.סיכומם של דברים

1.די באמור לעיל כדי להכריע בשאלות הממשיות השנויות במחלוקת, ואין צורך להידרש לטענות נוספות מעבר לכך.

2.התביעה מתקבלת במלואה. ניתן בזאת פסק-דין שמורה על פינוי הנתבע מן הדירה כהגדרתה לעיל, ועל הנתבע לסלק ידו מהדירה באופן מיידי. בנוסף, הנתבע ישלם לתובעים סך של 12,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים עד יום הגשת התביעה; סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (2.11.2016) עד יום התשלום בפועל.

3.בהמשך להחלטה מיום 9.7.2018 [עמ' 6 לפרוטוקול] אני פוסקת את שכר עדותו של חוקר התובעים בסך של 585 ₪ (כולל מע"מ). התובעים ישלמו לחוקר סכום זה תוך שלושים יום מן המועד שבו יומצא להם פסק-הדין.

4.בנוסף לסכום שנפסק לעיל בגין דמי שימוש, ישלם הנתבע לתובעים את הוצאות ההליך (כולל אגרת משפט ושכר עדים) בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך של 14,040 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין.

5.כל סכום שלא ישולם תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא פסק-הדין לנתבע ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ט, 07 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.