ע.ב. נ' שירותי בריאות כללית ארלוזורוב תל אביב

מבוא:

1. לפניי תובענה לפיצוים עבור נזקי גוף אשר הוגשה בגין תאונת עבודה שאירעה לתובעת לטענתה ביום 12.7.2006 עת עבדה כשכירה אצל הנתבעת שירותי בריאות כללית – המרכז לבריאות הנפש גהה.

2. התובעת ילידת 3.7.1957, אחות במקצועה, הייתה בת 49 שנים בעת התרחשות התאונה הנטענת, ובת 61 שנים כיום.

3. הצדדים חלוקים הן בדבר עצם התרחשותה של התאונה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

  תמצית טענות הצדדים

טענות התובעת

4. לטענת התובעת, ביום התאונה במהלך עבודתה בבית החולים ובעת שישבה בתחנת האחיות שמעה לפתע צעקות מחדר הרחצה שבהמשך המסדרון. התובעת לטענתה רצה מייד אל חדר הרחצה ועימה מנהל המחלקה פרופ' אייזנברג, שם מצאו מטופלת של המחלקה יושבת על כיסא רחצה. היות שפתח חדר הרחצה היה צר מדי להכנסת אלונקה נאלצה התובעת ביחד עם פרופ' אייזנברג לגרור את המטופלת בעודה יושבת על כיסא הרחצה אל מחוץ לחדר. התובעת טוענת כי מדובר במטופלת כבדת משקל השוקלת כ-100 ק"ג כאשר מייד לאחר גרירתה חשה כאב חד בגב התחתון.

5. משלא חלפו הכאבים פנתה התובעת לטיפול רפואי ואובחנה כסובלת מכאבי גב עם הקרנה לרגל. היא עברה טיפולים רבים ואף ניתוח שאיבת דיסק, אולם כאביה לא חלפו, ולמעשה עד היום סובלת מכאבים והגבלה בתנועה.

6. לטענת התובעת, על הנתבעת כמעבידה קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים אשר עלולים לפגוע בעובדים. במקרה דנן, טוענת התובעת כי הנתבעת עיוולה כלפיה בעוולות של הפרת חובה חקוקה ורשלנות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), ובין היתר לתובעת לא סופקה סביבת עבודה הולמת, ולא ניתנו לה הדרכות בטיחות. כל זאת תוך שהנתבעת מפרה את הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999, את  תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי, (תשנ"ז , סעיפים (3 , 2 ואת הנחיות המוסד לבטיחות וגיהות בעניין "טלטול משא ביד". לפיכך לטענת התובעת, על הנתבעת לשאת באחריות לנזקים שנגרמו לה.

7. התובעת סמכה טענותיה על חוות דעת מומחה בטיחות ד"ר ביקלס אשר טען כי רוחב פתח חדר האמבטיה בבית החולים במועד התאונה לא תאם את התקנים הנדרשים ואת המלצת משרד הבריאות והיה צר מדי. לדבריו, לו הפתח היה רחב יותר ניתן היה להכניס לחדר אלונקה, מה שהיה מונע את התאונה מושא תביעה זו. עוד גרס המומחה כי עקב גודלו הקטן של החדר נאלצה התובעת לשאת משקל רב כאשר המשקל עליו היה על התובעת להתגבר, עולה משמעותית על המשקל המותר לה על פי התקנים השונים שצוינו בחוות דעתו הן לעניין הרמה והן לעניין גרירה. המומחה אף ציין כי היה על הנתבעת לספק לתובעת מנופים הידראוליים או אמצעי הרמה אחרים, לרבות שימוש בכיסא רחצה על גלגלים, ולא לתת לה לבצע את ההרמה והגרירה בכוחות עצמה. כמו כן גרס המומחה כי היה צורך להעניק לתובעת הוראות בטיחות בתחום והוראות על הצורך בהרמה באמצעות מספר סניטרים, מה שאף לא נעשה במקרה דנן.

8. התובעת הוסיפה כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא הייתה לה הידיעה או היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו.

9. התובעת אף טוענת כי אין לייחס לה כל אשם תורם, באשר לפי ההלכה הפסוקה, מקום שהמדובר הוא בתאונת עבודה במסגרתה נפגע עובד, הנטייה היא להקל עם העובד תוך הקפדה עם המעביד.

טענות הנתבעת

10. הנתבעת הכחישה את עצם התרחשות התאונה הנטענת ע"י התובעת. הנתבעת ציינה כי התובעת לא סיפקה בדל ראיה הקושרת בין מצבה הרפואי לאירוע הרמת החולה ביום 12.7.2006.

11. זאת ועוד, גם בהינתן גרסת התובעת הרי שלטענת הנתבעת היא לא התרשלה ולא הפרה חובה כלשהי כלפי התובעת. לטענת הנתבעת, היא סיפקה לתובעת סביבת עבודה הולמת והעניקה לעובדיה הדרכות בטיחות. היא הוסיפה כי מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי בו מצויה הייתה חולה בסכנת מוות, ואי לכך נזקה של התובעת והפעולות אותן נאלצה לבצע לא היו בגדר הצפיות.

12. הנתבעת סמכה חוות דעתה על מומחה בטיחות מטעמה אלכסנדר פרינס. לדברי המומחה, התובעת פעלה בניגוד להנחיות הקבע אותן קיבלה כשניסתה להרים / לגרור את המטופלת, שאת משקלה היא מעריכה בכ-100 ק"ג. לדברי המומחה, ההנחיות הינן שבכל מקרה של מצוקה ו/או מצב שאיש הסגל לא יכול לטפל בעצמו – חובה עליו לקרוא לעזרה של צוות נוסף. המומחה הדגיש כי במקום נכחו גם לשיטת התובעת אנשי צוות נוספים, ואי לכך אילו נעזרה התובעת באנשי הצוות הנוספים, כפי שהונחתה לעשות – סביר כי התאונה הייתה נמנעת.

13. המומחה אף ציין כי היה על התובעת לנקוט בחלופות אחרות ולא להרים את המטופלת הנ"ל, ובהם לשקול החייאה בחדר או הרמת המטופלת בעזרת אנשי צוות נוספים.

14. המומחה אף הדגיש כי טענתה של התובעת בדבר רוחב פתח צר מכדי להכניס אלונקה כלל איננה רלוונטית לאירוע הנדון, מאחר שלא הייתה מונעת את הצורך להרים את המטופלת מהכיסא לצורך העברה לאלונקה. בכל מקרה ציין המומחה כי התקנים אליהם התייחס מומחה התובעת בקביעתו כי פתח החדר לא עמד בתקן לא היו רלוונטיים למועד התאונה.

15. עוד מציינת הנתבעת כי אין עילה במקרה דנן להיפוך נטל הראיה, ואי לכך נטל השכנוע מוטל לפתחה של התובעת, והיא לא עמדה בנטל המוטל עליה.

16. לחילופין לעניין האחריות, טוענת הנתבעת לאשם תורם מכריע ו/או מלא של התובעת. התובעת, אשר הייתה מודעת לעברה הרפואי, אשר כלל פגיעה בגבה עקב הרמת חולה, בחרה להרים חולה כבדה, ומשכך, לטענתה, אין לה להלין אלא על עצמה.

17. לבסוף הכחישה הנתבעת אף את הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובעת לתאונה, כמו גם תוכן חוות הדעת שצורפה על ידיה.

דיון והכרעה

18. לצורך קביעתה של אחריותה של הנתבעת ונזקי התובעת יש לקבוע ראשית האם אכן נפגעה התובעת בתאונת עבודה כנטען על ידיה, ומכאן לגזור מסקנות בדבר קיומה של רשלנות הנתבעת, הפרת חובה חקוקה וקיומו של אשם תורם.

עצם התרחשות התאונה

19. הנתבעת אינה מכחישה את קיום האירוע מושא התביעה (סע' ד' לסיכומיה), אלא טוענת כי הנזקים אינם תוצאה של אותה תאונה.

ודוק; על קיומו של האירוע ניתן ללמוד אף מעדותו של פרופסור אייזנברג, אשר נכח במקום, וכן מ- ב/6 למוצגי התובעת.

20. האם הנזקים בגבה של התובעת נוצרו מהתאונה או שמא כתוצאה מתאונה אחרת?

אומנם כטענת הנתבעת המסמך הראשון לאחר התאונה הציג מצג כאילו התובעת החלה לסבול מכאבי גב כשבועיים לפני האירוע מושא תביעה זו, אולם התובעת הסבירה בתצהירה כי פנתה לרופא המטפל, הציגה לפניו את הטעות, והוא מסר בידה מכתב נוסף אותו צירפה לתצהירה בדבר נסיבות ביקורה בתאריך הנ"ל (ראה גם  ב/3 נספח לתצהירה). התובעת אף צירפה מסמכים בזמן אמת, ואותם הציגה לפני המל"ל, ובהם הסבר לטעות שהופיעה במכתבו הראשון של הרופא המטפל מיום 16.7.2006 (ב4 נספח לתצהירה), ואין מחלוקת כי המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה, לאחר שהתובעת ופרופ' אייזנברג שהיה עימה ביום האירוע נחקרו בעניין (ב5 ב6 מצורף לתצהיר התובעת).

21. אמנם התובעת לא הביאה לעדות את הרופא המטפל שיסביר מכלי ראשון כי סירב לתקן את המכתב המקורי ונתן לה מכתב נוסף, ואכן לעיתים הימנעות מהבאת עד רלוונטי פועלת להחלשת גרסתו של בעל הדין, אולם במקרה דנן אני מאמין לתובעת כי זו הייתה השתלשלות העניינים.

22. יש אף לזכור כי מומחה בית המשפט קבע כי קיים קשר בין אירוע ההרמה לבין מצבה של התובעת, וזאת לאחר עיון במכלול החומר הרפואי שהועמד לפניו.

23. עוד אציין כי עצם אירוע ההרמה אינו שנוי במחלוקת, ונסיבות האירוע תואמות את סוג הנזק הנטען, ועדותה של התובעת בדבר נסיבות פגיעתה התיישבה גם עם תנאי המקום ונסיבות העניין. הגיון הדברים מלמד כי בהחלט אישה הנוטלת חלק, אומנם עם אדם נוסף, בהרמה/גרירה של חולה כבדת משקל בהחלט עלולה לספוג חבלה בגבה.

      למעשה מומחה הנתבעת עצמו ציין בבית המשפט כפי שיפורט בהמשך כי הדרך בה הורמה החולה ע"י 2 אנשים בלבד יוצרת עומס בלתי סביר על המרים וקבע מפורשות כי התובעת עברה את מגבלת משקל המשא המותרת (פרוטוקול הדיון מיום 7.3.18 עמ' 25 ש' 12), מה שמחזק אף הוא את הטענה כי בהחלט יתכן נזק לגבו של אדם הנוטל חלק באירוע מעין זה.

24. לפיכך אני קובע כי, האירוע התרחש בנסיבות הנטענות על ידי התובעת, וכי הנזק לגבה של התובעת הינו תוצאה של אותו אירוע.

סוגיית נטל הראיה

25. על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובעת. במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל פ"ד כא (2) 453, 47 9.11.67.

       במקרה הנוכחי לטענתה של התובעת, יש להחיל כאמור את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעות את נטל הראיה להוכחת היעדר התרשלות מצידן.

26. בענייננו אין כלל וכלל מקום לקבל טענתה זו של התובעת. התובעת יודעת היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, היינו הרמה של חולה כבדת משקל בנסיבות של אי סיפוק תנאי עבודה נאותים והדרכות בטיחות. בנסיבות אלה, די בכך על מנת לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". לפיכך, דין טענת התובעת להידחות, ונטל ההוכחה נותר עליה להוכיח כי התאונה אירעה עקב רשלנותה של הנתבעת.

סוגיית אחריות הנתבעת :

27. משקבעתי כי הוכחה התקיימות התאונה יש לבחון את מידת האחריות של הנתבעת.

28. לטענת התובעת, כאמור, הנתבעת התרשלה ו/או הפרה חובות חקוקות עת לא סיפקה לה תנאי עבודה הולמים, ולא העבירה לה הדרכות בטיחות.

29. בראש ובראשונה המסגרת הנורמטיבית, לאורה תיבחן שאלת האחריות, הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין.

30. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובעת? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק.

31. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של מעביד לעובדיו ולתנאי עבודתו הינה מן המפורסמות, ואין צורך להרחיב בנדון. כל מעביד חב בעיקרון לנקוט בשיטת עבודה בטוחה וסבירה אשר תמנע כל סיכון לא סביר מעובדיו. מובן שאותה חובה חלה באופן קונקרטי וספציפי בכל מקום עבודה. (ראה עניין זה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ"די מ"ז (3) 225  5.93, ע"א 284/64 בית חרושת אלביב ע"מ נ' אברהם גולדמן יט 371 18.3.65, ע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345, 349 10.6.93) .

       אותה חובת זהירות כוללת בחובה גם את הדאגה לשיטת עבודה בטוחה, מתן הדרכה נאותה לעובדים לגבי אופן ביצוע העבודה באופן בטוח מבלי שיגרם להם נזק ופיקוח על קיומה של שיטה כזו (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם פ"ד לה (2) 209. (2) 209 , 23.9.80,211). על המעביד לקחת בחשבון כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו, ועליו להזהירו מפני הסיכונים הרגילים והחריגים הנובעים מעבודתו, ובצד האזהרה צריך להתקיים פיקוח נאות, כדי לוודא כי העובד נוקט בכל כללי הזהירות הנדרשים בעבודה [662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מה .(2) 593  21.3.91]. מעביד גם חייב לצפות כי תאונות עבודה יתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה של העובד, ולנקוט באמצעים למניעתן [ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר פ"ד יח (1) 563, 585 30.4.64]. המעביד אף חייב באספקת כלי עבודה נאותים שימנעו סיכונים מיותרים.

32. השאלה הנשאלת היא האם הנתבעת הפרה אותן חובות זהירות המוטלות על שכמה, כאשר לטעמי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב.

33. ראשית, התובעת טענה בכתב תביעתה כי לא קיבלה כל הדרכה נאותה או הדרכה כלשהי, קל וחומר תרגול בנוגע לאופן הרמת משאות הכבדים בדמות חולים. אף המומחה מטעמה ציין כי הוראות בטיחות והוראות כיצד לבצע הרמה נכונה היה בהן בכלל ובחדרי שירותים בפרט, למנוע התאונה. טענתה של התובעת בהקשר זה לא נסתרה.

      למעט טענתה של דורית כהן בתצהירה ס' 3 בנודע להנחיה לבצע הרמה בסיוע איש צוות נוסף, הנתבעת לא הציגה בדל ראיה לקיומן של אותן הנחיות, לא הציגה אותן, לא הציגה את מידת פירוטן ולא תיארה את תדירות ההנחיות שניתנו לעובדים. חמור מכך דורית כהן אף הודתה במהלך חקירתה הנגדית כי יתכן שבמועד התאונה כלל לא היה בבית החולים נושא תפקיד של אחראי בטיחות (פרוטוקול הדיון מיום 7.3.18 עמ' 18 ש' 4-5).

      ואציין כי לא הוכח כי התובעת פעלה בניגוד להנחיה להסתייע באיש צוות נוסף, ואכן היא קראה לעזרתו של פרופ' אייזנברג, ולמעשה גם מומחה הנתבעת חזר בו מטענתו כי התובעת פעלה בניגוד להוראות בהקשר זה (עמ' 25 ש' 1-6).

      אומנם מומחה הנתבעת ציין כי אין די בשני אנשים להרים חולה במשקל 100 ק"ג (עמ' 25 ש' 12). אולם עת לא הוצגה כראיה בנוגע להוראות שניתנו מה נאמר בדיוק לעובדים ביחס למשקל החולה לעומת כמות העובדים הנושאים בו, טענת התובעת לא נסתרה.

34. אשר לסוגיית גודל הפתח אציין כי אומנם חלק מהתקנים שהציג המומחה ביקלס, זמנם הוא לאחר התאונה, אולם לא נסתרה טענתו שתקנות התכנון והבנייה משנת 1970 הקובעות רוחב פתח מינימלי של 90 ס"מ למקום ציבורי, רוחב הגדול מהפתח בפועל, חלות על מועד התאונה. אין חולק כי פתח הדלת עמד על 75 ס"מ גם לשיטת מומחה הנתבעת (ס' 27 ב לחוות דעתו). גם דורית כהן מטעם הנתבעת לא יכולה הייתה לשלול בעדותה כי טרם שיפוץ בית החולים ומועד התאונה אלונקה לא יכולה הייתה להיכנס לחדר האמבטיה (עמ' 19 ש' 15-18).

      מומחה התובעת נחקר בחקירתו על טענת מומחה הנתבעת כי התקן הנ"ל, תקנות התכנון והבנייה משנת 1970,  שצויינו בחוות דעתו לעניין רוחב פתח שירותים במקום ציבורי אשר היה רלוונטי למועד התאונה, מועדו מאוחר לתאונה. אולם סביר כי הבניין קיבל תעודת גמר ב-1972 לאחר כניסתו של התקן לתוקף, והתקן היה גם היה בתוקף במועד התאונה (עמ' 22 ש' 22-32, עמ' 23 ש' 1-19). טענתו זו לא נסתרה. ודי בה על מנת להוכיח כי דלת חדר הרחצה בבית החולים לא עמדה בתקן, וזאת מבלי אף להתייחס לשאר התקנים עליהם חלוקם הצדדים.

35. בין אם מִפְתָח הדלת עמד בתקן, אם לאו, הרי שאין ספק כי חדר השרותים היה קטן ומִפְתָחוֹ

       מכדי להכיל יותר אנשים מלבד התובעת ופרופסור אייזנברג וכי האלונקה שהיתה במקום לא

       עברה דרך הפתח.

במצב דברים זה, לא היתה אפשרות אחרת מלבד גרירת הכסא עליו ישבה החולה, ותוך חדר השירותים החוצה בכדי לאפשר מתן טיפול החייאה.

לפיכך, ובהעדר הדרכה או תרגול מצד הנתבעת, ובהתחשב בלחץ בו היתה נתונה התובעת והדחיפות במתן הטיפול לחולה (בתוך שניות כדברי פרופסור אייזנברג), הרי שהתנהלות התובעת ניתנת להבנה (בכפוף לאמור בפרק האשם התורם) ובשל העדר ההדרכה, חוסר תרגול, העדר ממונה בטיחות ו/או ציוד הרמה, הרי שקיימת רשלנות של הנתבעת.

יש אף לזכור כי לאחר המקרה עבר בית החולים שיפוץ, ופתחי חדרי הרחצה הורחבו לרוחב 98 ס"מ (עמ' 24 ש' 3-4), כאשר גם לשיטתו תקן בדבר פתחים רחבים יותר נולד מטעמים, שעפ"י מומחה הנתבעת, מדובר בטעמים של נגישות (עמ' 27 ש' 12-14).

מומחה הנתבעת ציין כי פתח רחב לא היה מסייע לתובעת, שכן פעולת ההרמה הייתה נדרשת בלאו הכי על מנת להעביר את החולה מן הכיסא אל האלונקה, אפילו היה מדובר באלונקה מתרוממת ויורדת שניתן היה לכוונה לגב המטופלת (עמ' 26 ש' 26-30, עמ' 27 ש' 1-3).

עם זאת מומחה התובעת קבע כי בהנחה שפתח החדר היה גדול יותר, הרי ניתן היה להכניס לחדר אלונקה בליווי הסניטרים, מה שכן היה מונע את ההרמה שביצעה התובעת. הנתבעת בחרה שלא לחקור את המומחה על דבריו אלו בחקירה נגדית, ומשכך טענתו לא נסתרה. 

36. גם טענתו של ד"ר ביקלס בדבר האפשרות להיעזר במתקני הרמה לא נסתרה, ובהחלט ראוי היה לצפות כי מוסד כמו המוסד מושא תביעה זו, יחזיק בשטחו מתקני הרמה כלשהם עבור חולים כבדי משקל. העדה דורית כהן הודתה כי בשטח בית החולים עד היום אין מתקני הרמה כאלה וכי בית החולים אף לא התריע על הצורך בהם (עמ' 21 ש' 21-26). אומנם ביקלס הודה כי לא עיין בהוראות היצרן באשר לאפשרות לשימוש במנוף בחולה חסר הכרה המצריך פינוי מיידי (עמ' 20 ש' 23-26), והסבריו באשר לאופן ההרמה לא שכנעו, אולם דבריו כי לא מכיר הנחיות השוללות שימוש באמצעי הרמה עבור חולה כזה לא נסתרו.

37. 37. אומנם מומחה הנתבעת גרס כי השימוש במנוף לא התאים למקרה דנן (ס' 31 לחוות דעתו), אולם דבריו נסתרו ע"י דברי הנתבעת עצמה בכתב ההגנה בסעיף 6, ג. ז. עת טענה כי היה על התובעת להסתייע במנוף להרים את החולה ולא להרימה בעצמה.

38. בהקשר זה אציין כי עת גרסתה הראשונית של הנתבעת הייתה כי על התובעת להסתייע במנוף, ועת העדה מטעם הנתבעת דורית כהן אישרה כי אין מנופים בבית החולים, הרי שברי כי גם לשיטת הנתבעת היא שהתרשלה כלפי התובעת. אי התאמה זו בגרסת הנתבעת באשר למנוף והפער בין דבריה בכתב ההגנה לבין דברי המומחה מטעמה מותירים רושם כי הנתבעת בוחרת בגרסה הנוחה לה כל אימת שהדבר משרת את הגנתה, מה שלא תורם לאמינותה.

39. גם טענת מומחה הנתבעת כי היה צורך לערוך החייאה בחדר הרחצה חלף הרמת החולה והוצאתה מהחדר לא הוכחה, עת המומחה הודה כי אינו בר סמכא בתחום הרפואה (עמ' 26 ש' 1-18), ודבריו נסמכים על הכשרה קצרה שעבר במכשירי החייאה.

40. עת נשאל על אודות החלופות הנוספות שהציע, אישר מומחה הנתבעת כי למעשה לא בחן את מידות החדר הרלוונטי, ודבריו נאמרו באופן כללי מתוך הערכה כללית. המומחה אף אישר כי לא טרח לבחון את השרטוטים הרלוונטיים למועד התאונה (עמ' 25 ש' 18-31).

41. נוכח מסקנתי לעניין ההתרשלות לא מצאתי להידרש לטענה החלופית של התובעת כי התנהלות הנתבעת מהווה אף הפרת חובה חקוקה, אך דומה כי גם מנימוק זה היה מקום להטיל על הנתבעת אחריות, שכן לא קוימו ההוראות השונות של תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט 1999 הנזכרות בסיכומיו, וביניהן תקנה 6, לפיה על המעביד לנהל פנקס הדרכה בו יירשם נושא ההדרכה וכן תקנה 7 הקובעת כי המעביד ימסור לעובד תמצית מידע בנוגע לסיכוני העבודה.

      "סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" (ראה עניין ועקנין הנ"ל בעמ' 137; כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 90/4114 בן שושן נ' ריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח (1) 415, 429 30.11.93. ההוראות המובאות לעיל מהוות אינדיקציה ברורה לסטנדרט הזהירות שהיה מצופה מהנתבעת במקרה זה אשר בחרה לסטות ממנו.

אשם תורם

42. בע"א 80/655 מפעלי קירור בצפון בע,מ נ' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד פ"ד לו (2) (2) 592, 603-604 21.4.82 נקבע:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מצבע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את מלאכתו".           

      באשר לייחוס אשם תורם לעובד, נקבע כי:         

       "נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטא ברשלנות" [ראה: ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2)  593 21.3.91].

43. בענייננו, התובעת נפגעה במהלך הרמת חולה כבדה כאשר הוכח כי לא ניתנו לה הנחיות זהירות מספקות, ובפרט הנחיות בנוגע לכמות אנשי הצוות בהם יש להסתייע בהרמת חולה כבדת משקל.

44. עם זאת אין מחלוקת כי התובעת סבלה עובר לתאונה מפגיעה בגבה עקב הרמת חולה (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.17 עמ' 7 ש' 9-12), והיא הייתה מודעת להשלכות האפשריות של הרמת חולה כבדת משקל אפילו בסיוע אדם נוסף. התובעת הודתה אף כי מחוץ לחדר הרחצה המתינו סניטרים עם אלונקה (סעיף 2 ג לסיכומיה) כאשר לדברי המומחה מטעמה בחוות דעתו לא יכלו אלו להיכנס לחדר מפאת פתח הדלת הצר. במצב זה ברי כי התובעת בנקל יכולה הייתה לבקש ממי מהצוות נושא האלונקה להיכנס לחדר במקומה ולסייע בהרמת החולה. אומנם האלונקה עצמה לא נכנסה לחדר, אך דבר לא מנע כניסת סניטר לחדר חלף התובעת המודעת כאמור להשלכות הרמת משאות על גבה. הנתבעת הסבירה כי הגברים היו עסוקים בהכנסת האלונקה לחדר, והיה זה עניין של חיים ומוות (עמ' 12 ש' 10-12), אולם לקרוא לאחד הגברים להרים במקומה את המטופלת היה אורך שניות ספורות בלבד, ומשכך אין בהסברה זה להסיר אשם תורם מעל כתפיה.

45. אי לכך בנסיבות העניין לאור האמור לעיל ולנוכח המגמה להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו הגעתי למסקנה כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 20%.

הנזק

46. ד"ר פז מטעם התובעת, העריך את נכותה בשיעור 20% לפי סעיף 37(7) ב לקובץ תקנות המל"ל. ד"ר ביאליק מטעם הנתבעת קבע כי לתובעת נותרו אך ורק 10% נכות. מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר אנקשטיין, אשר קבע כי לתובעת נותרו 15% נכות צמיתה בגין הפגיעה בגב התחתון והגבלות התנועה, זאת לפי סעיף 37 (7)א-ב לתקנות.

47. כן קבע המל"ל אחוזי נכות צמיתה כדלקמן:

100% 25.9.08-31.10.08

30% 1.11.08-28.2.09

20% לצמיתות לפי סעיף 37 (7) (ב) החל מ1.3.09

48. במקרה הנ"ל מומחה בית המשפט לא נחקר ע"י מי מהצדדים, כך שהאמור בחוות דעתו לא נסתר. זאת ועוד, המומחה הרפואי אשר בדק את התובעת, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיבית, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.

יפים לסוגיה זו דבריו של כב' השופט ש. אלוני ז"ל בע"א 88/293 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו 23.4.1990), בפיסקה 4 של פסק-הדין):

     ”משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן.

לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה וקובע כי נגרמה לתובעת נכות בשיעור 15% בתחום האורטופדיה כתוצאה מן התאונה.

דיון:

49. הנכות שנקבעה לתובעת אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודה וכושר השתכרותה. אמנם הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) 25/07/10. פסקה 8, אולם אין הוא מהווה את הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות.

50. בענייננו נטושה מחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה. לטענת התובעת, אין מדובר בנכות שולית וזניחה, אלא בנכות רפואית, המסבה לה מאז התאונה כאבים, תמידיים והגבלות בתנועה. לטענתה, נכויות אלו פוגעות בתפקודה בחיי היומיום ובעבודתה כאחות, ומאז התאונה לא שבה לעבודתה במתכונתה עובר לתאונה.

   מנגד, הנתבעת סבורה כי הנכות התפקודית של התובעת אינה מגעת כדי נכותה הרפואית, ומדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על נכותה התפקודית כשלמעשה התובעת שבה לעבודתה ואף השביחה שכרה.

51. ההלכה הינה, כאמור, כי לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית יש להביא בחשבון את טיב הנכות הרפואית, מקצועו של התובע, הסתגלותו לעבודה על אף הנכות, כישוריו וסגולותיו.

52. התובעת בעיסוקה הינה אחות. אין ספק כי באופן עקרוני ביחס לעבודה זו לנכותה האורטופדית קיימת השלכה תפקודית, שכן אין חולק כי אחות נדרשת בעבודתה לעבודה הכוללת רכיב פיזי לא מבוטל.

53. חיזוק לאופיה הפיזי של העבודה ניתן למצוא באישור הרופאה התעסוקתית בדבר הצורך להימנע מסחיבת משאות וכן בדבר הצורך לקצר משרתה (ראה מוצג ג3).

 התובעת טענה כי שכרה לא נגרע שכן בין היתר הושלם באמצעות ימי חופשה וימי מחלה, ואין בכך להעיד כי לא סבלה פגיעה תפקודית. טענתה זכתה לאישור ממחלקת כוח אדם במקום בעדותה, לפיה שכרה שולם ע"ח ימי מחלה וחופשה (מוצגים ט לתצהירה), זאת לצד אישור הרופאה התעסוקתית כי משרתה צומצמה בהשוואה לעובר לתאונה. יש בנתונים אלו להעיד על משמעותה התפקודית של הפגיעה, שכן אילולא הפגיעה היו לתובעת ימי מחלה וחופשה שהשלימו מלאכותית את שכרה לשיעור שכרה עובר לתאונה, שהרי הגריעה בשכרה הייתה ניכרת.

 גם בעובדה כי הופעלה תקנה 15 במלואה (מוצג ה' למוצגי התובעת) יש ללמד על משמעותה התפקודית של הנכות.

54. עם זאת ברי כי פגיעה ניכרת יותר הייתה באה לידי ביטוי בשימוש בתרופות משככות כאבים ובניצול טיפולי פיזיוטרפיה שנתיים עד היום, מה שלא הוכח בענייננו. לא הוכח כי התובעת מימשה את המלצת המומחה הרפואי בעניין טיפולים פיזיוטרפיים, ומשכך הדעת נותנת שסביר כי חשה כי מצבה אינו כה חמור.

55. לא ניתן אף להתעלם מהעובדה שלאחר תקופת היעדרות שמקורה בתאונה שבה התובעת לעבודתה כאחות בה מטפלת באחרים אפילו עובדת תחת הקלות ומשרה מקוצרת. טופסי 106 שצירפה מעידים על עלייה בשכרה החל משנת 2010 וכן על עלייה עקבית במשך השנים לאחר מכן. יחד עם זאת אין חולק כי חלק מעלייה זו נובע אף מתשלום שכרה של התובעת באמצעות ימי מחלה ופדיון ימי חופשה.

56. כמו כן לא ניתן להתעלם מן העובדה כי התובעת טיילה בעולם לאחר התאונה, לרבות במקומות כגון תאילנד וסין, ואף רכבה על פילים (פרוטוקול הדיון מיום 9.5.17 עמ' 10 ש' 12-18). בהחלט לא מצופה כי התובעת תשהה כל היום בביתה, אולם השתתפות בטיולים, לרבות רכיבה על פילים מלמדת כי מצבה אינו כה חמור כמתואר על ידיה.

      בנסיבות אלו אני מעמיד את נכותה על שיעור 15%.

57. התובעת אף טענה כי היא לא מבצעת משמרות לילה, מה שפוגע בשכרה כיוון שמוצבים שם פחות אנשי צוות (פרוטוקול מיום 9.5.17 עמ' 11 ש' 20-21) אולם טענתה לא גובתה בראיות חיצוניות, ובכל מקרה הדעת נותנת כי אומנם במשמרת לילה פחות אנשי צוות, אך מרבית החולים ישנים או לפחות חלק גדול מהם.

58. אי לכך אני קובע כי לתובעת נכות תפקודית בשיעור נכותה הרפואית.

הפסד השתכרות לעבר:

59. טוענת ב"כ התובעת כי יש לחשב את הפסדי השתכרותה של התובעת לעבר על בסיס הפער בין שכרה של התובעת עובר לתאונה לבין שכרה אחריה תוך הבאה בחשבון רטרוארקטיבית את העלייה בדרגה לה זכתה.

60. אכן בין השנים 2006 ל-2009 ניכרת ירידה בשכרה של התובעת.

  לאחר מכן ניכרת עלייה בשכרה כאשר יש לקבל את טענת התובעת שעבדה בתקופה זו משרה מצומצמת, ושכרה הושלם ע"י ימי מחלה וימי חופשה, ואי לכך שכרה לא נגרע. ברי כי לנכותה השלכה על תפקודה בתקופה זו עד היום. לכן יחושבו הפסדיה על בסיס נכותה ושכרה עובר לתאונה.

61. אמנם התובעת הציגה תוכנית לפדיון ימי מחלה ממקום עבודתה, אולם ברי כי אין לייחס את מכלול ימי המחלה שנטלה התובעת לתאונה, אפילו אין ספק כי חלק ניכר מהם מקורו בתאונה שכן אף התובעת העידה כאמור כי נעדרה מסיבות אחרות, להוציא התאונה. (עמ' 9 ש' 19-30).

62. התובעת אף לא הוכיחה כי הייתה עומדת בתנאי של ניצול פחות מ-65% מימי המחלה ללא קשר לתאונה (מוצג יב 2 לתצהירה), ולכן אין ודאות כי הייתה עומדת בתנאי זה לפדיון ימי מחלה עפ"י תנאי העסקתה, שכן טרם סיימה עבודתה במקום, ואין לדעת עבור איש מה צופן העתיד. אפילו הייתי נכון לקבל כי התובעת הייתה עומדת בתנאי לאור דפוסי התנהלותה עד התאונה, לא הוכח איזה אחוז בדיוק של ימים ניצלה או הייתה מנצלת, מה שמשפיע, על פי מסמך תנאי העסקתה, על שיעור אפשרות הפדיון.

 התובעת אף לא הראתה כמה ימי חופשה נותרו לזכותה וכמה נאלצה לנצל ע"ח חופשתה. מן המפורסמות היא כי לא ניתן לפדות ימי חופשה מעבר לשלוש שנים בתוספת שנה שוטפת ולא ניתן לדעת האם התובעת אכן הייתה מנצלת ימי חופשתה אלו במהלך תקופת עבודתה. 

לאור קשיים אלו ולאור דפוסי ניצול ימי המחלה, קרי ניצול של פחות מ-65% עד מועד התאונה וניצול של ימי חופשה, אני פוסק לתובעת בנוסף לסכומים שלעיל, פיצוי גלובאלי על הפסד שכר בעבר, לרבות אובדן ימי מחלה וחופשה בסך 150,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד:

63. "אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד- עתיד שיהייה ועתיד שלא יהייה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים" בע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י פ"ד מז (ח) 802, 822 01/03/93).

64. קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

65. התובעת מציעה לחשב את אופן ההשתכרות לעתיד על בסיס נכות בשיעור 15% ושכרה עובר לתאונה.

66. הנתבעת מנגד טוענת כי התמונה אותה מבקשת התובעת לצייר לגבי יכולותיה ותפקודיה מגמתית ומוקצנת. סביר כי התובעת שנותרו לה 3 שנות עבודה לא תיאלץ לאתר עבודה אחרת. הנתבעת מציעה פיצוי בשיעור שליש החישוב האריתמטי בעניינה.

67. בהמשך לקביעותיי בנוגע לנכות התפקודית הרי נכותה הרפואית של התובעת אינה נכות זניחה. לטענותיה תימוכין רפואיים במסמכים שהציגה, ואין ספק כי לתובעת נגרמה מגבלה בהרמת משאות ובתפקידיה כאחות בבית חולים. אומנם לתובעת שנות עבודה מעטות טרם פרישתה לפנסיה, אולם עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257 11.94) .

עוד ראוי לציין כי הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו (1) 281 31.12.81).

68. לפיכך, שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה שיש לחשב את הפיצוי בנסיבות העניין על בסיס מחצית חישוב אקטוארי לפי משכורת של התובעת היום ונכות בשיעור 15% עד גיל 64 = 93,223 ₪, ובמעוגל 94,000 ₪.

69. בנוסף, אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שיגרמו לתובעת בעתיד, ייגרמו לה גם הפסדים בעתיד של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד יימנע מלהפריש עבורה באופן תואם לירידה בכושר השתכרותה.

  לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את נזקי התובעת בגין הפסדי פנסיה לעתיד בסך של 12.5% מהפסדי השכר ראה ת"א (חיפה) 10-04-16951 .ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13) ובסך כולל של  30,500 ₪

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה:

70. לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281  10/06/76 שם נקבע:

       "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

71. התובעת טוענת כי נגרמו וייגרמו לה הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות טיפולים פיזיוטרפיים ומשלימים, וכן נגרמו וייגרמו לה הוצאות ניידות בגין הקושי ללכת ברגל, וזאת מעבר להוצאות הנסיעה לטיפולים.

72. לעומת זאת טוענת הנתבעת כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה לנוכח היות הטיפולי מכוסים בסל הבריאות, לרבות אלו עליהם המליץ מומחה ביהמ"ש.

73. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו.

74. במקרה דנן טען התובעת הציגה קבלות מעטות ומעבר לכך לא הוצגו מלוא הקבלות התואמות את הסכומים הנדרשים.

75. בנוסף, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים עפ"י סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובעת נזקקה לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לה באמצעות קופת החולים בה היא חברה. התובעת לא הוכיחה כי הטיפולים והתרופות להם נזקקה או תזדקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות.

על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי:

      "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 5296/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 05/02/95).

76. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה סביר כי התובעת נשאה בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 5,000 ₪.

77. באשר לתקופת העתיד, סבורני כי כל הטיפולים הרפואיים והתרופות שתצרוך התובעת בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופות החולים אליה היא שייכת. מן הספק שמא יהיו לתובעת הוצאות לעתיד, ובמיוחד לאור קביעת המומחה שתזקק לטיפולי פיזיוטרפיה, אני פוסק סכום של 7,000 ₪.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

78. התובעת טענה בתצהירה ס' 22 כי לאחר התאונה נזקקה לעזרת צד ג' בביצוע פעולות משק הבית ואף העסיקה עזרה בשכר.

      "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נפגע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86  בן חמו נ' אטדג'י [פורסם בנבו] תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

79. 79. אומנם התובעת לא הציגה ראיות בדבר העזרה לה נזקקה בדמות העדתם של בני משפחתה והצגת ראיות אחרות על אודות העזרה בתשלום לה נזקקת. התובעת אף שבה לעבודתה כאחות, ובמצב זה בו מטפלת באחרים, אפילו במשרה פחותה הכוללת הקלות, לא ניתן לטעון כי נכותה כה חמורה.

80. עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקקה התובעת לסיוע מוגבר כלשהו לאור טיב הפגיעה. גם בתקופות אי כושר הממושכות, לרבות אי כושר מלא, בהן הכיר מומחה ביהמ"ש, יש כדי להעיד על העזרה לה נזקקה. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

  ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 ,ע"א 8380/03  קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05)

81. לאור האמור אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 16,000 ₪.

82. באשר לעתיד בהתחשב בכך שהתובעת שבה לעבודתה כאחות בה מטפלת באחרים ולא נגרעה בשכרה, אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי בסך 18,000 ₪ מן הספק שמא תיזקק התובעת לעזרת צד ג', וזאת לנוכח השפעת נכותה עם התקדמות הגיל.

כאב וסבל

83. בענניינו מדובר בתובעת ילידת 1957 אשר נפגעה בתאונה שהסבה לה פגיעה תפקודית בעבודה בה תפקדה כדבעי שנים ארוכות. בהתחשב בסבל ובטיפולים שעברה ובהתחשב בגילה (וביום אשפוז אחד) אני פוסק סך של 81,000 ₪.

ניכויים:

84. אין מחלוקת כי מכל סכום שייפסק ע"י בית המשפט יש לנכות את התשלומים שקיבלה התובעת מהמל"ל. לפי חוות דעת אקטוארית קיבלה התובעת סך של 594,146 ₪ אותם יש לנכות מן הפיצוי שנפסק לה.

סוף דבר

גובה הפיצוי בסך 401,500 ( ולאחר ניכוי אשם תורם: 321,200 ₪) "נבלע" בתשלומי המוסד לביטוח לאומי.

לפיכך התובעת לא זכאית לפיצוי נוסף.

בנסיבות בהן נקבע כי קיימת חבות, יישא כל צד בהוצאותיו.

      ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

      המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  ז' חשוון תשע"ט, 16 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.