ANA GEBREMADHIN נ' מועדון הספורט ברמת השרון בע"מ ואח'

לפניי תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים 1 עד 6 לתשלום פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, ותשלומים נוספים בגין תקופת העסקתה הנטענת.

העובדות לענייננו:

הנתבעת 1, מועדון הספורט רמת השרון בע"מ, הפעילה קאנטרי קלאב בעיר רמת השרון (להלן: "המועדון").

הנתבע 6, מר ציון סהר (להלן: "מר סהר"), הפעיל בזמנים הרלוונטיים לתביעה עסק בשם "סהר אחזקות" (כעוסק מורשה), שעסק בין היתר במתן שירותי ניקיון.

יצוין כי מר סהר צורף לכתב התביעה לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם המועדון, שם נטען כי מר סהר הוא שהעסיק את התובעת עם תחילת עבודתה בחצרי המועדון (החלטה מיום 7.7.15 של כב' השופטת אירית ארמל, שקיבלה את בקשת התובעת לצירוף מר סהר לכתב התביעה).

עולה מהראיות כי התובעת הוצבה תחילה על ידי מר סהר לעבודה כמנקה בחצרי המועדון, ומר סהר שילם את שכרה במזומן כמעסיק שלה.

התובעת טענה כי החלה את עבודתה בחצרי המועדון בחודש ינואר 2012 (טענה שנתמכה גם בגרסת המועדון בכתב הגנתו), ואילו מר סהר טען כי הוצבה שם לעבודה במועד מאוחר יותר (לטענתו בסביבות חודש יוני 2012).

החל מחודש 3/13 עד לחודש 9/14 שולם שכרה של התובעת באמצעות הנתבעת 4, "פרח בר- ניהול פרויקטים בע"מ" (להלן: "פרח"). בגין תקופה זו, הנפיקה פרח לתובעת תלושי שכר שהומצאו לתיק.

הנתבעת 5, גב' נורית טייטלבאום (להלן: "גב' טייטלבאום"), רשומה כדירקטורית, מנהלת ובעלת מניות בחברת פרח (ראו עדותה- עמ' 11-10 לפרוטוקול).

החל מחודש 10/14 עד לחודש 1/15 תלושי שכרה של התובעת הונפקו על ידי הנתבעת 2, "אם.אס.אנ חברה לשירותי כ"א שמירה וניקיון בע"מ" (להלן: "msn").

הנתבע 3, מר מאור ניר, רשום כדירקטור של חברת msn.

יצוין כי התובעת טוענת כי המעבר בין החברות השונות נעשה שלא ביוזמתה ובלא ידיעתה (סע' 5 לתצהירה).

ביום 4.1.15 הופסקה עבודתה של התובעת במועדון. על נסיבות סיום העסקתה אדון בהמשך פסק הדין.

בהחלטת בית משפט מחוזי ת"א מיום 1.6.16 ניתן צו פירוק זמני למועדון, ובעקבות הודעת המועדון על צו הפירוק הזמני ניתנה בתיק דנן החלטת כב' השופטת נטע רות, מיום 10.7.16, כי ההליכים כנגד המועדון מעוכבים.

ביום 1.3.17 ניתן צו פירוק כנגד המועדון.

בעקבות בקשת המועדון בדבר מחיקתו מההליך דנן, נקבע בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 12.6.17, כי אין מקום למחיקה אלא ההליכים כנגדו יעוכבו:

"משניתן צו פירוק כנגד הנתבעת 1, יעוכבו ההליכים בתיק. בנסיבות העניין איננו רואים עילה משפטית למחיקת ההליך שכן הפרוצדורה הקבועה בדין מורה על עיכוב הליכים".

לאור זאת, הרי שפסק הדין דנן לא עוסק בטענותיה של התובעת כנגד המועדון, ובכלל זה הטענה בדבר יחסי עובד מעביד עמו.

כמו כן, בדיון ההוכחות הובהר לב"כ התובעת כי בהתאם לרישומי בית הדין, הזמנה לדיון לא הומצאה לנתבעים 2 ו-3 אשר לא התייצבו לדיון. למרות זאת, ביקש ב"כ התובע להמשיך את הדיון בתיק בהיעדרם.

לאור זאת, הרי שאין מנוס אלא לקבוע כבר עתה כי התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 נמחקת.

מהאמור עולה כי פסק הדין דנן עוסק בתביעה של התובעת כנגד נתבעים 4 עד 6 בלבד (חברת פרח; גב' נורית טייטלבאום; מר ציון סהר; להלן: "הנתבעים").

דיון והכרעה:

התובעת והנתבעים 5- ו-6 (גב' טיילבאום ומר סהר) העידו בעצמם.

כמו כן, הוזמנה לעדות על ידי התובעת גב' עילית זיס ששימשה כמנכ"לית המועדון בזמנים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "גב' זיס"). גב' זיס הגישה תצהיר מטעם המועדון בטרם עוכבה התביעה כנגד המועדון, ועל כן הוזמנה לעדות על ידי התובעת על מנת להיחקר על האמור בתצהירה שהתקבל לתיק.

להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד.

נסיבות סיום עבודתה של התובעת:

כאמור, עולה מהראיות כי התובעת הוצבה תחילה על ידי מר סהר לעבודה כמנקה בחצרי המועדון, ומר סהר שילם את שכרה במזומן כמעסיק שלה. יש לציין כי בניגוד לאמור בכתב התביעה כי לתובעת לא היה כביכול כל קשר עם חברות הקבלן שהעסיקו אותה (סע' 19 לכתב התביעה), הרי שהתובעת הודתה בחקירתה כי מי שקיבל אותה לעבודה והציב אותה לעבודה בחצרי המועדון היה מר סהר (עמ' 8 לפרוטוקול).

יצוין כי עולה מחומר הראיות כי מר סהר והמועדון פעלו לפי הסכם התקשרות, לפיו התמורה שתשולם למר סהר בגין שירותי הניקיון תעמוד על 33,000 ₪ לחודש לפני מע"מ.

המועדון צירף לתצהיר גילוי מסמכים מטעמו, הסכם התקשרות הנעדר חתימת הצדדים עליו ונעדר תאריך. מר סהר הודה בחקירתו כי בהתאם להסכם ההתקשרות עם המועדון סוכם עמו על תשלום בגובה 33,000 ₪ (עמ' 14 לפרוטוקול), אך לטענתו היה מדובר בהסכם בעל פה (עמ' 14 לפרוטוקול).

מכל מקום, בין אם מדובר בהסכם בכתב או בעל פה, הרי שלמעשה אין חולק כאמור בדבר התמורה ששולמה למר סהר, וזאת גם ניתן ללמוד מהחשבוניות שצורפו לתצהירה של גב' זיס, המעידות על התשלום בגובה זה.

יצוין כי מר סהר העיד בחקירתו כי תשלום זה שולם לו בגין 2 עובדי ניקיון שסיפק למועדון+ חומרי ניקוי (עמ' 15-14 לפרוטוקול).

התובעת טענה כאמור כי החלה את עבודתה בחצרי המועדון בחודש ינואר 2012, ואילו מר סהר טען כי הוצבה שם לעבודה במועד מאוחר יותר (לטענתו בסביבות חודש יוני 2012- ראו לעניין זה פרוטוקול קדם המשפט שהתקיים ביום 9.11.15 בפני כב' השופטת אירית ארמל- עמ' 1 לפרוטוקול).

לעניין זה אני מקבלת את גרסתה של התובעת לגבי מועד תחילת עבודתה. ראשית, יש לציין כי אין חולק שמר סהר לא סיפק לתובעת הודעה כדין באשר לתנאי עבודתה, ואף הגדיל לעשות ולא סיפק לה כלל תלושי שכר (ראו עדותו לעניין אי הפקת תלושי שכר (עמ' 14,13 לפרוטוקול). אי עמידתו בחובות הרישומיות שנקבעו על פי דין, פועלות כנגד קבלת גרסתו.

שנית, גרסתה של התובעת אף נתמכה בתצהירה של גב' זיס, שהעידה כי התובעת החלה את עבודתה במועדון בחודש ינואר 2012 (סע' 10 לתצהירה). גם בעדותה הדגישה גב' זיס, כי על פי רישומי המועדון התובעת החלה את עבודתה בחודש ינואר 2012 (עמ' 18 לפרוטוקול).

לכן כאשר המשתמש תומך בעצמו בטענת התובעת בדבר מועד תחילת עבודתה, הרי שאין כל סיבה שלא לקבל גרסה זו.

שלישית, מר סהר הציג לעניין זה גרסה שאינה קוהרנטית ולא מעוררת אמון בלשון המעטה- בקדם המשפט טען כי התובעת החלה את עבודתה בחודש יוני או יולי 2012 ועבדה עד חודש פברואר 2013 (עמ' 1 לפרוטוקול קדם המשפט), ואילו בעדותו בשלב ההוכחות שינה גרסתו והעיד כי סיים כביכול את ההתקשרות עם המועדון בחודש ספטמבר או אוקטובר 2012 (עמ' 13 לפרוטוקול). כשהופנה בחקירתו לחשבוניות שצורפו לתיק, המעידות על המשך ההתקשרות לכל אורך שנת 2012 וכן תחילת 2013, שינה שוב את גרסתו (עמ' 14 לפרוטוקול):

"ש. עזבת ב-9/12, המועדון אומר שעבדת עד מרץ 13 מה נכון?

ת. אפשר להוכיח? המועדון יכול להוכיח שעבדתי עד מרץ 13? יש העברת כספים? צ'קים, משהו?

ש. מציג לך חשבוניות גם מחודש נובמבר 12 גם מ-2/13 ו-1/13 חשבוניות שלך?

ת. (מעיין) אז יכול להיות שעבדתי עד 13. סליחה זה לא הגיוני, מישהו פה תיקן את זה, את התאריך.

ש. המספר הסידורי של החשבונית מראה שזה לא תוקן והמספר סידורי עוקב?

ת. אז אני משנה. יכול להיות שעד סוף 12 עבדתי שם. אולי תחילת 13. אבל זה לא משנה את העובדה שהתובעת עבדה אצלי 7 חודשים".

ברור כי אינני מקבלת את גרסתו הבלתי מהימנה בלשון המעטה.

אם כן, לאור האמור לעיל אני מקבלת את גרסת התובעת בדבר תחילת עבודתה בחצרי המועדון החל מחודש ינואר 2012.

עולה מחומר הראיות כי בחודש 2/13 הסתיימה ההתקשרות בין מר סהר למועדון. מר סהר העיד לעניין זה כי החליט מיוזמתו להפסיק את ההתקשרות, וזאת בעקבות דרישות שונות מטעם משרד התמ"ת שלא התאימו לו (עמ' 13 לפרוטוקול). גרסה זו נתמכה גם בעדותה של גב' זיס, שהעידה כי מר סהר הפסיק את עבודתו עם המועדון ומשכך המועדון חיפש חברה אחרת שתספק את שירותי הניקיון (עמ' 18 לפרוטוקול).

עולה מחומר הראיות כי עם הפסקת ההתקשרות עם מר סהר, התקשר המועדון עם חברת פרח. לתצהירה של גב' זיס צורף הסכם התקשרות בין המועדון לבין פרח, בנוסח כמעט זהה לחלוטין לנוסח הסכם ההתקשרות שנערך בין מר סהר לבין המועדון (כאמור לעיל, אותו הסכם שלא נחתם בין לבסוף בין מר סהר לבין המועדון).

עולה מהראיות כי גם הסכם זה לא נחתם על ידי הצדדים, הגם שלא הוכחש כי פעלו על פיו.

עולה מהסכם ההתקשרות כי פרח התחייבה לספק למועדון שני עובדים קבועים בענף הניקיון (סע' 4 להסכם). עוד צוין כי פרח מתחייבת להעסיק עובד ועובדת ניקיון בכל שעות העבודה שיש איש תחזוקה מטעם המזמין (המועדון), במשמרות של עד 6.5 שעות לכל עובד ועל פי דרישות המזמין (סע' 7 להסכם). אשר לתמורה, צוין כי בגין שירותיה תקבל פרח תשלום אשר לא יעלה על 37,000 ₪ לפני מע"מ. עיון בחשבוניות שצורפו לתצהירה של גב' זיס מלמד, כי אכן שילם המועדון לפרח תמורה של 37,000 ₪ לפני מע"מ (למעט חודש אפריל 13 בו שולם סך של 40,000 ש"ח לפני מע"מ).

עולה מהראיות כי התובעת המשיכה את עבודתה במועדון, כאשר החל מחודש 3/13 שולם שכרה של התובעת באמצעות חברת פרח. עולה מהראיות כי התובעת המשיכה לקבל את אותו השכר, כאשר החל מהמועד הנ"ל מי שהעביר לה את התשלום היה מר מרדכי שחם ששימש כמנהל עבודה בחברת פרח (להלן: "מר שחם"). ראו לעניין זה עדותה של התובעת כי מר סהר העביר לה את שכרה במזומן, ואילו מר שחם העביר לה את שכרה בשיק (עמ' 9 לפרוטוקול). יש לציין כי עדות זו סותרת את האמור בתצהירה, לפיו לא ידעה כביכול על המעבר לחברה אחרת (וראו גם עדותה כי בתקופה זו (החל מחודש 3/13) מר שחם היה מחזיר אותה הביתה בימי שישי-שבת- עמ' 10 לפרוטוקול).

כאמור, אין חולק כי בגין התקופה הנ"ל, הנפיקה פרח לתובעת תלושי שכר מדי חודש.

יודגש, אינני מקבלת את עדות מר סהר שלא גובתה אף בראשית ראיה, לפיה שני העובדים מטעמו עברו לעבוד ישירות במועדון ולא באמצעות חברה קבלנית אחרת (עמ' 13 לפרוטוקול). יצוין כי מר סהר העיד כי לצורך הוכחת גרסה זו, בכוונתו להעיד מטעמו את אותו עובד נוסף בשם "מיקי" שעבד יחד עם התובעת (עמ' 13 לפרוטוקול). עם זאת, למרות האמור בעדותו זו, לא טרח לבסוף להעיד מטעמו את אותו עובד וברור שיש בכך כדי לפגוע באמינות גרסתו. כמו כן, אינני מקבלת את עדותו לפיה התובעת והעובד הנוסף חתמו על מסמכים כי קיבלו כביכול את כל זכויותיהם (עמ' 13 לפרוטוקול). כשנשאל בהמשך חקירתו היכן אותם מסמכים, השיב כי יציג אותם בהמשך הדיונים (עמ' 14 לפרוטוקול). עם זאת, מר סהר לא צירף כל מסמך כזה.

עולה מהראיות כי החל מחודש אוקטובר 2014, מי שהפיק עבור התובעת את תלושי שכרה הייתה חברת msn. גב' זיס העידה בתצהירה כי למעשה למועדון אין כל היכרות עם חברה זו, והדגישה כי עבור התקופה בגינה הופקו לתובעת תלושי שכר על ידי חברת msn, המשיך המועדון לשלם כרגיל לחברת פרח וזאת בהתאם להסכם ההתקשרות ביניהם.

יצוין כי לתצהיר גב' זיס צורפה כרטסת הנהלת חשבונות, שאכן מעידה על התשלום בתקופה הנ"ל (נספח 6 לתצהירה).כשנשאלה גב' טייטלבאום בחקירתה כיצד היא מסבירה את העובדה שגם בתקופה זו המועדון המשיך לשלם ולהוציא חשבוניות עבור פרח, לא ידעה להשיב על כך (עמ' 12-11 לפרוטוקול).

לדידי, בעניין זה גב' טייטלבאום גילתה טפח וכיסתה טפחיים והציגה גרסה שאינה מעוררת אמון (בלשון המעטה), כאשר טענה בתצהירה כי התובעת הועברה כביכול לחברת msn על ידי המועדון (סע' 6 לתצהירה), בעוד בדיון קדם המשפט הודה ב"כ הנתבעים 4 -5 כי פרח היא זו שהביאה את חברת msn ששימשה כקבלן משנה שלה(!) (עמ' 2 לפרוטוקול קדם המשפט):

"..מעבר לכתב ההגנה, יאמר שצודק חברי שמועדון שילם לפרח בר מאחר וחברת אם אס אן היא קבלן משנה שפרח בר הביא כדרישת הנתבעת 1..".

ייאמר מיד, כי פרח לא הביאה כל ראשית ראיה לפיה המועדון הוא שכביכול ביקש ממנה להעביר את התובעת לחברת msn. בעניין זה מצאתי את גרסתה כלא מהימנה.

לא ברור כלל מכוח איזו זכות החליטה פרח להעביר את התובעת לידיה של חברת msn, וזאת אף מבלי ליידע אותה על כך.

לאור האמור, הרי שברור כי גם לגבי התקופה בהם הופקו לתובעת תלושי שכר על ידי חברת msn, יש לקבוע כי המשיכו להתקיים יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין חברת פרח.

עולה מחומר הראיות כי ביום 4.1.15 פוטרה התובעת לאלתר מעבודתה. התובעת העידה בתצהירה כי כאשר שאלה את סיבת פיטוריה, נמסר לה כי גויסה עובדת חדשה במקומה (סע' 12 לתצהירה). בעדותה הוסיפה כי גב' זיס היא שאמרה לה ללכת הבייתה (עמ' 8 לפרוטוקול). יצוין כי גרסה זו לא נסתרה בתצהירה של גב' זיס, שהעידה בתצהירה כי עבודתה של התובעת הופסקה בעקבות הפסקת ההתקשרות בין המועדון לבין פרח (סע' 27 לתצהירה).

לאור האמור לעיל, הרי שברור כי התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בגין פיטוריה.

כידוע, לעניין זכויות במשפט העבודה המגן, ופיצויי פיטורים בכלל זה, יש לראות את "המפעל", את "מקום העבודה", לא רק כנושא של בעלות אלא גם כנושא של זכויות, כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל (דב"ע (ארצי) מב/3-132 "להבים" עבודות שרברבות בע"מ נ' משה פרנסה , פד"ע יד 264 (1983).

לעומת זאת, נפסק כי החלפת חברת שירותים במקום העבודה מזכה את העובדים בתשלום פיצויי פיטורים, על אף שהם ממשיכים בעבודתם אצל המשתמש (ע"ע (ארצי) 1099/02 מרחב אבטחה, שמירה, ניקיון ושירותים בע"מ נ' מתוקה דמארי, מיום 2.1.06; (ע"ע (ארצי) 1363/02 דינה חזין ואח' נ' תנופה שירותים כ"א ואחזקות 1991 בע"מ, מיום 5.11.06).

עם זאת, עוד נפסק כי אין בכך כדי לשלול תשלום פיצויי פיטורים לעובד על ידי המעסיק האחרון באם לא יוכח כי העובד קיבל פיצויי פיטורים מהמעביד האחרון (ע"ע (ארצי) 438/07 תבל אבטחה בע"מ נ' אולג טיכונוב, מיום 9.6.09).

בנסיבות ענייננו, כאשר עולה כאמור מהראיות כי מר סהר הפסיק מיוזמתו את ההתקשרות עם המועדון, וכאשר לא ברור כלל מה מידת הידיעה של חברת פרח על ההתקשרות הקודמת שהייתה בין המועדון לבין מר סהר, הרי שמן הראוי לחייב את מר סהר בגין תקופת עבודתה של התובעת אצלו (ינואר 2012- פברואר 2013 כולל). כך לגבי פיצויי פיטורים ולגבי שאר הרכיבים הקשורים לתשלום זכויותיה הסוציאליות.

כאמור, אשר לתקופה מרץ 2013- ינואר 2015 התובעת זכאית לפיצויי פיטורים מחברת פרח.

לעניין השכר הקובע: למעשה אין חולק כי עם תחילת עבודתה, שולם לתובעת שכר של 5000 ₪+300 ₪ לנסיעות. מר סהר טען בעדותו כי למעשה שילם לתובעת תשלום גלובלי, הכולל גם תשלום בגין פנסיה (עמ' 13 לפרוטוקול). בהמשך עדותו הודה כי התובעת ביצעה גם שעות נוספות במסגרת עבודתה (ראו עמ' 15 לפרוטוקול).

בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), שכותרתו "איסור שכר כולל" נקבע כי:

"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951- רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לעניין זה על ידי שר העבודה והרווחה".

לאור זאת, יש לקבוע כי השכר הרגיל לתשלום זכויותיה של התובעת עומד על סך של 5000 ₪.

עולה מחומר הראיות כי גם בתקופת עבודתה אצל פרח, המשיכה התובעת לקבל שכר בגובה 5300 ₪ נטו. לעניין זה ראו את האמור בכתב הגנתה של פרח, לפיה תנאי עבודתה של התובעת נשמרו גם בתקופת עבודתה אצלה (סע' 3 לכתב ההגנה). לכן יש לקבוע כי שכרה הקובע של התובעת המשיך לעמוד על 5000 ₪.

בגין תקופת עבודתה מחודש ינואר 2012 עד חודש פברואר 2013 (כולל), יש לחייב את מר סהר לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 5417 ₪.

בגין תקופת עבודתה מחודש מרץ 2013 עד ליום 4.1.15, יש לחייב את חברת פרח לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 9223 ₪.

לא מצאתי לפסוק פיצויי הלנה, לאור חילוקי דעות של ממש בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים.

תחולת צו ההרחבה בענף הניקיון:

התובעת טענה כי על תקופת העסקתה חל צו ההרחבה בענף הניקיון. יצוין כי נראה שבסיכומיה זנחה התובעת את טענתה בדבר חלות ההסכם הקיבוצי בענף הניקיון והתחזוקה, וכן את טענתה החלופית בדבר חלות צו ההרחבה בענף אספקת כוח אדם.

לטענתה, המועדון העסיק אותה באמצעות קבלנים מתחלפים בעבודות ניקיון, תוך שהוא מתקשר עימם בהסכמים לאספקת שירותי ניקיון. כמו כן, לטענתה, אף הקבלנים השונים ראו את עצמם בזמן אמת כספקי שירותי ניקיון ולא כוח אדם. לכן, לטענתה, יש לקבוע כי חל בעניינה צו ההרחבה בענף הניקיון.

מנגד, פרח טענה בסיכומיה כי צו ההרחבה שחל בעניינה של התובעת הוא צו ההרחבה משנת 2014, שנכנס לתוקפו החל מיום 1.3.14. לכן, לטענתה, צו ההרחבה בעניינה של התובעת חל רק בגין תקופה של 7 חודשים, היינו החל מחודש 3/14 ועד לחודש עבודתה האחרון של התובעת בשירותיה (הוא לטענתה חודש 9/14).

יצוין כי מר סהר לא התייחס כלל לשאלת תחולת צו ההרחבה.

כידוע, תחולת צווי הרחבה נקבעת לפי עיקר עיסוקו של המעביד. השאלה מהו עיקר "עיסוקו" של מעסיק מסוים הינה שאלה שבעובדה, המשולבת כאמור בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של מעסיק (ע"ע (ארצי) 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל, מיום 9.7.00). כאשר קיים ספק בעניין תחולתו של צו הרחבה, יש ליתן את הדעת למכלול העניין.

בענייננו, פרח לא טרחה לטעון בכתב ההגנה דבר לגבי תחולתו של צו ההרחבה בענף הניקיון, והדבר הופיע לראשונה בסיכומיה. מכל מקום, לא ברורה טענתה בדבר תחולת צו ההרחבה בענף הניקיון משנת 2014 בלבד, מבלי התייחסותה לצו ההרחבה בענף הניקיון משנת 1979, שחל קודם לכן על העובדים והמעסיקים בענף הניקיון.

גם בסיכומיה לא טרחה פרח לטעון דבר לגבי שאלת עיקר עיסוקה. לא נעלם מעיני כי בדיון ההוכחות טענה גב' טייטלבאום בעדותה, כי מדובר כביכול בחברת ניהול שלא מעסיקה עובדים (עמ' 11 לפרוטוקול), אך ברור שטענה זו לא נכונה לגבי הזמנים הרלוונטיים לתביעה (שכן אין חולק כי פרח העסיקה את התובעת והעניקה שירותי ניקיון למועדון).

כאמור גם מר סהר לא טרח לטעון דבר לגבי שאלת תחולת צו ההרחבה. מכל מקום, אף לא הוכחש כי בתקופה הרלוונטית עיקר עיסוקו של מר סהר (כעוסק מורשה) היה במתן שירותי ניקיון. אמנם עולה מהחשבוניות שצורפו לתצהיר גב' זיס, כי מר סהר העניק כביכול שירותים נוספים (הובלות/"מנעולן"), אך כאמור אף לא נטען כי עיסוקים אלה היו רבים יותר משירותי הניקיון שהעניק.

לאור האמור, יש לקבוע כי חל בענייננו צו ההרחבה בענף הניקיון. החל מיום 1.3.14 חל על יחסי העבודה בין הצדדים צו ההרחבה החדש בענף הניקיון משנת 2014.

גמול שעות נוספות:

התובעת טוענת כי למעשה לא שולם לה כלל גמול שעות נוספות. לטענתה, לכל אורך תקופת העסקתה, שולם לה שכר גלובלי בסך 5300 ₪. לטענתה, סופקו לה תלושי שכר פיקטיביים שנערכו באופן מניפולטיבי ואין כל קשר בין הנתונים המופיעים בהם ובין המציאות לעניין היקף שעות עבודתה.

אשר להיקף שעות עבודתה, טוענת התובעת כי הועסקה באופן קבוע בשני אופני העסקה לסירוגין - שבוע שבוע (שבוע באופן העסקה 1, ושבוע באופן העסקה 2):

אופן העסקה 1: בימים א-ה 8 שעות בכל יום. ביום ו' 12 שעות ביום.

אופן העסקה 2: בימים א,ג,ד,ה: 8 שעות בכל יום. ביום ב' 16 שעות; ביום שבת 12 שעות.

בהתאם לתחשיב שצורף לכתב התביעה, עותרת התובעת לתשלום גמול שעות נוספות בסך כולל של 80,191 ₪.

מנגד פרח טענה בכתב ההגנה כי התובעת הועסקה על בסיס חודשי ושכרה היה גבוה בכ-30% מעל שכר המינימום שנקבע במשק בתקופת העסקתה. בסיכומיה הוסיפה כי התובעת לא עבדה כלל שעות נוספות ולא הוכיחה את שעות עבודתה הנטענות.

סעיף 26ב' לחוק הגנת השכר, שכותרתו "נטל הוכחה" קובע חובת הוכחה על המעביד במקרה בו לא הציג רישומי נוכחות:

"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה-

"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית"- כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;

"פנקס שעות עבודה"- פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.

(ב)על אף האמור בסעיף קטן (א), הייתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.

(ג)..". 

בעניין בוסקילה (ע"ע (ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ, מיום 24.2.15), נפסק מפי כב' השופט איטח כי משמעות סעיף זה היא כי:

"..ככלל את המונח "חובת ההוכחה" ודאי זה הקבוע בסעיף 26ב'(א) לחוק הגנת השכר, יש לפרש כמתייחס אל נטל השכנוע, קרי אל חובתו של המעסיק לשכנע את בית הדין כי "העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת". לא שכנע המעסיק את בית הדין בעניין זה, כי אז תידחה טענת המעסיק ותתקבל טענת העובד כי עבד באותן שעות שנויות במחלוקת (עד להיקף הקבוע בסעיף 26ב(ב) לחוק- 15 שעות לשבוע או 60 שעות לחודש).

...

"לסיכום עמדתי בנוגע לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר אומר את הדברים הבאים: מקום בו המעביד לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית הדין כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות (וגם לכל היותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת".

עוד נקבע בעניין בוסקילה, כי העובד אינו נדרש להביא "ראשית ראיה" או "דבר מה לחיזוק" גרסתו העובדתית. נקבע כי:

"חובת ההוכחה המוטלת על תובע גמול שעות נוספות היא מינימלית, ודי בתצהיר התומך בתביעה, או לגבי מי שאינו מיוצג, די בכתב תביעה, ובלבד שיכתבו במסמכים אלה מהן שעות העבודה הנתבעות על ידו".

קרי על העובד מוטל הנטל לספק גרסה עובדתית בנוגע לשעות עבודתו עליה יוכל להיחקר, ולאחר מכן עובר נטל השכנוע למעסיק.

אם כן, נוכח הוראת סע' 26 ב' לחוק הגנת השכר ופסיקתו של בית הדין הארצי בעניין בוסקילה, הרי לאור העובדה שהנתבעים לא הציגו רישומי נוכחות אותם היו חייבים לנהל על פי חוק, הרי שהועבר אליהם הנטל להוכיח כי התובעת לא עבדה בשעות הנוספות להן טענה בתצהירה, וזאת בהתייחס לעבודה בשעות נוספות עד להיקף 60 שעות בחודש.

הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם. יש לציין כי מר סהר הודה כי התובעת ביצעה באופן קבוע שעות נוספות בעבודתה, כאשר טען כי התשלום שהועבר לו על ידי המועדון היה כביכול בגין 216 שעות שיבוצעו על ידי כל עובד (עמ' 15 לפרוטוקול).

גב' טייטלבאום שהעידה מטעם פרח, ציינה בעדותה כי מר שחם היה אחראי על כל העבודה במועדון, ולכן השיבה שוב ושוב כי אינה יודעת להשיב על השאלות הקשורות בהעסקת התובעת (עדותה- עמ' 12-10 לפרוטוקול). הגם שמר שחם הגיש תצהיר מטעם פרח, הרי שלבסוף לא הובא לעדות מטעמה. ברור שאי העדתו פועלת כנגד קבלת גרסת פרח בעניין זה. יצוין כי הטענה התמוהה שהופיעה בכתב ההגנה (סע' 6), לפיה התובעת כביכול סירבה למלא את דו"ח הנוכחות, לא הוכחה ולו בראשית ראיה ואף נזנחה בשלב הסיכומים.

גרסת התובעת לגבי מתכונת עבודתה לא נסתרה, והתרשמתי כי עשתה רושם מהימן ביותר בעדותה.

יצוין כי בהתאם לעדותו של מר סהר, בימי שני הבריכה הייתה סגורה עד השעה 16:00 (עמ' 14 לפרוטוקול). אין בעובדה זו כדי לסתור את גרסת התובעת לגבי ביצוע שעות נוספות ביום זה (פעם בשבועיים), שכן מר סהר הודה כי בשעות הבוקר נעשו עבודות ניקיון יסודיות ולכן דווקא עדותו מחזקת את גרסת התובעת על הצורך בביצוע שעות נוספות ביום זה.

הנתבעים לא הביאו כל הוכחה ממשית לכך שבימי שני נסגרה הבריכה מוקדם יותר משאר הימים, ולכן לא ניתן להסתמך על גרסת גב' זיס, שהופיעה לראשונה בעדותה (ולא צוינה כלל בתצהירה), בדבר סגירת הבריכה ביום זה בשעה 21:30 (עמ' 19 לפרוטוקול).

יש לציין כי גם הטענה בדבר שעות פתיחה שונות בחודשי הקיץ לעומת החורף, לא נטענה כלל בכתבי ההגנה והופיעה לראשונה בסיכומי חברת פרח (סע' 38 לסיכומיה).

לאור האמור מתקבל תחשיב התובעת לגבי ביצוע 56 שעות נוספות בממוצע בחודש.

יש לציין כי בתחשיב מטעמה עתרה התובעת לתשלום בגין שעות נוספות שביצעה בשבתות על 150%, וזאת הגם שנראה כי הייתה זכאית לתשלום בגובה 175% ו-200% בגין שעות אלה. כמובן שאין להעניק לה יותר משתבעה, ולכן בהתאם לתחשיב שצורף לסיכומיה הרי שיש לחייב את מר סהר לשלם לה גמול שעות נוספות בסך 30,342.74 ₪ ואת חברת פרח לשלם לה גמול שעות נוספות בסך 49,848.79 ₪.

הודעה מוקדמת:

התובעת טוענת כי פוטרה לאלתר מעבודתה, ועל כן היא עותרת לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 5000 ₪.

כאמור לעיל, עולה מהראיות כי סיום עבודתה של התובעת נעשה על ידי המועדון, כאשר לא התאפשר לתובעת לבצע את עבודתה בעקבות סיום ההתקשרות בין המועדון לבין פרח.

בנסיבות ענייננו, בהן עולה כי סיום ההתקשרות נעשה ביוזמת המועדון וקיים ספק אם בכלל ניתנה לפרח הודעה מראש על כך (ראו לעניין זה האמור בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 2 ו-3 כי לא נמסרה הודעה על כך), הרי שלא מצאתי לחייב את חברת פרח בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

דמי חגים:

התובעת טוענת כי תלושי שכרה ערוכים באופן אשר הלכה למעשה לא שולמו לה התנאים הסוציאליים, ובכלל זה דמי חגים. על כן, עותרת התובעת לתשלום דמי חגים בסך 5160 ₪.

כאמור, עולה מחומר הראיות כי לתובעת שולם שכר חודשי קבוע בסך 5300 ₪ נטו. התובעת המשיכה לקבל שכר זה גם בתקופת החגים. למעשה, לא ניתן להסתמך על המופיע בתלושי השכר, לפיהם שולם כביכול לתובעת שכר שעתי+תשלום עבור "שעות חג".

לכן, משמדובר בשכר חודשי קבוע, הרי שהתובעת לא זכאית לדמי חגים ותביעתה ברכיב זה נדחית.

דמי הבראה:

התובעת טוענת כי למעשה לא שולם לה כלל בגין דמי הבראה והתלושים נערכו כאמור באופן פיקטיבי.

לעניין זה נפסק כי אין כל סיבה והצדקה להגביל בפסיקה את חופש ההתקשרות החוזית, המוגבל משמעותית בתחום משפט העבודה המגן מעל ומעבר למה שנקבע בחקיקה. מכאן שאין בהוראת סעיף זה כדי למנוע הכללת דמי הבראה בשכר הכולל (דב"ע (ארצי) תשן/1-7 אליקים הדי נ' אורינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ פד"ע כג 45(1991)). הסכמה כאמור צריכה להיות מפורשת וחד משמעית (דב"ע (ארצי) 36-3/98 גדי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ פד"ע לב 91 (1998); ע"ע (ארצי) 228/08 דפנה אקרמן נ' אמאב צעצועים בע"מ, מיום 6.7.10).

לדידי, בענייננו עולה מהראיות כי מלכתחילה סוכם בין התובעת למר סהר כי השכר הגלובלי ששולם לה כולל בחובו תשלום בגין דמי הבראה. תנאים אלה המשיכו לחול גם בתקופת העסקתה בפרח, כאשר אף צוין במפורש בתלושים כי התשלום כולל רכיב זה.

על כן, תביעתה ברכיב זה נדחית.

פדיון חופשה:

התובעת טוענת כי הלכה למעשה, למרות הרשום בתלושים לא שולמו לה כלל דמי חופשה, ועל כן היא עותרת לתשלום בגין 37 ימי חופשה.

כאמור לעיל, קבעתי כי שולם לתובעת מדי חודש תשלום גלובלי בסך 5300 ₪ נטו. בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, לא ניתן לכלול בשכר הכולל תשלום בגין דמי חופשה. לכן יש לקבוע כי על הנתבעים לשלם לתובעת פדיון חופשה בגין כל תקופת העסקתה (שלוש שנים).

יש להוסיף- הלכה פסוקה היא אין לשלם לעובד "פדיון חופשה" כתחליף לחופשה (שעה שמתקיימים יחסי עובד מעביד), ואם שולמו- אין לקזז את הסכום ששולם מסכומים המגיעים לעובד (ע"ע (ארצי) 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, מיום 21.12.06).

לכן אין לקזז מהסכומים המגיעים לתובעת את הרכיב "תמורת חופש", ששילמה לה כביכול פרח בהתאם למופיע בתלושי השכר שהנפיקה לה.

על כן, לעניין זה מתקבל תחשיב התובעת שלא נסתר- יש לחייב את מר סהר לשלם לתובעת את הסך של 3010.56 ₪ בגין פדיון חופשה, ואת פרח לשלם לתובעת את הסך של 4730.88 ₪ בגין פדיון חופשה.

פנסיה:

התובעת טוענת כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון, היא זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך כולל של 11,401 ₪.

ברור כי אין לקבל את טענת פרח בכתב הגנתה, לפיה אין חובה להפריש לפנסיה בגין עובדים זרים. טוב עשתה פרח שזנחה טענה זו בסיכומיה.

יש לראות בחומרה את הטענה העולה בסיכומיה, לפיה יש להטיל את תשלום הזכויות המגיעות לתובעת על חברת msn שהייתה כביכול המעסיק האחרון. ראינו לעיל, כי מי שהייתה בפועל המעסיקה האחרונה הייתה פרח בעצמה, שכן אין ליתן יד לניסיונה להעביר את התובעת למעסיק אחר שישמש כקבלן משנה שלה, וזאת מבלי לקבל אישור על כך מהמועדון ואף מבלי ליידע את התובעת על כך.

לאור האמור לעיל, יש לקבל את תחשיב התובעת ברכיב זה שלא נסתר- מר סהר ישלם לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 4200 ₪. פרח תשלם לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 7201.16 ₪.

קרן השתלמות:

התובעת טוענת כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון, הרי שהחל מיום 1.10.14 חובה על המעסיק להפריש לטובת העובד 7.5% ולכן, לטענתה, היא זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.

לא ברורה טענת פרח בכתב ההגנה, לפיה אין חובה להפריש לקרן השתלמות בגין עובדים זרים, ונראה כי טענה זו נזנחה בסיכומיה.

כמו כן, כאמור לעיל, אין לקבל את הטענה העולה מסיכומיה לפיה יש להטיל את החיובים על msn, שהייתה כביכול המעסיק האחרון. ראינו לעיל כי פרח היא שהייתה למעשה המעסיק האחרון.

על כן, בהתאם לתחשיב התובעת שלא נסתר, יש לחייב את פרח לשלם לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 1177 ₪.

ניכוי שכר שלא כדין (בעד קרנות שונות ובעד ביטוח רפואי):

התובעת טוענת כי נוכו משכרה כספים בגין ביטוח רפואי. כמו כן, טוענת התובעת כי במספר הזדמנויות נוכו משכרה סכומים בעד קרנות שונות, הגם שכלל לא נערך עבורה ביטוח פנסיוני.

לעניין זה, אין חולק כי התובעת קיבלה לידיה מדי חודש שכר נטו של 5300 ₪ (כולל נסיעות).

לכן הגם הרישום בתלושים בדבר הניכויים הנ"ל, הרי שלמעשה לא נוכה דבר מהשכר שקיבלה בפועל.

לכן תביעתה ברכיב זה נדחית.

תוספת ותק:

התובעת טוענת כי בהתאם לצו ההרחבה בענף הניקיון , היא הייתה זכאית ל-0.35 שקלים לכל שנה החל משנת עבודתה השנייה. על כן, לטענתה, היא זכאית לתשלום תוספת ותק בסך כולל של 2107 ₪.

צו ההרחבה 2014 קובע כי עובד יהיה זכאי החל מהשנה השנייה ואילך לעבודה, לתוספת ותק בגובה 0.35 ₪ לכל שעת עבודה. צו זה חל כאמור החל מחודש מרץ 2014.

בהתאם לסע' ה' בצו ההרחבה 1979, נקבעו הסכומים לתוספת ותק בלירות. סכומים אלה לא עודכנו, אין בצו ההרחבה מנגנון להצמדתם ונראה כי אינם ניתנים לביטוי כספי. התובעת לא הפנתה לכל מקור המחיל את התשלום בסך 0.35 ₪ גם בגין התקופה בה חל צו הרחבה זה.

על כן, התובעת זכאית לתוספת ותק רק בגין התקופה שהחל מחודש מרץ 2014 עד לסיום עבודתה.

לאור האמור, בגין התקופה הנ"ל פרח תשלם לתובעת תוספת ותק בסך 660 ₪ (0.35*186 שעות).

פיצוי לפי הוראות חוק הגנת השכר בגין תלושי שכר פיקטיביים/אי המצאת תלושי שכר:

התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את הוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, העוסק בניהול פנקס שכר ומסירת תלושי שכר לעובד . לטענתה, מר סהר לא הנפיק לה תלושי שכר כלל, ואילו פרח הנפיקה לה תלושי שכר פיקטיביים אשר ערוכים בצורה מניפולטיבית. על כן, עותרת התובעת לפיצוי כולל בסך 37,000 ₪ בהסתמך על סעיף 26 א' לחוק הגנת השכר.

מר סהר הודה במפורש בעדותו כי לא הנפיק לתובעת כלל תלושי שכר (עמ' 13 לפרוטוקול) .

כמו כן, עולה מהראיות כי תלושי השכר שהנפיקה פרח לתובעת לא עמדו בדרישות החוק. כך, בין היתר, הופיע תשלום של "תמורת חופש" ששולם למעשה לתובעת במקום יציאה לחופשה בפועל. כך, במספר תלושים הופיע משום מה כי שולם לתובעת סך של 400 ₪ ל-"פיצויים". כך, בחלק מהתלושים צוין כי הופרש חלק מסוים לפנסיה ,הגם שאין חולק כי זאת לא נעשה כלל. כך, הגם שכאמור שולמה לתובעת משכורת חודשית קבועה, הופיע בתלושים כאילו מדובר בעובדת שעתית ואף צוין רכיב שכר של תשלום דמי חגים.

סעיף 26א לחוק הגנת השכר קובע כדלקמן:

"(א)לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.

(ב)(1)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן- פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור.

(2)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח אחרת.

(3)פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר...". 

לעניין הוראות חוק זה, נפסק כי נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר, והיא כוונה שהפרת הוראות החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי ודאות שלמניעתה נחקקה ההוראה.

לדידי, ברור כי מתקיים בענייננו היסוד הנפשי הנדרש להחלת הוראות הסעיף. הן מר סהר והן פרח ניצלו את הפרת הוראות החוק, על מנת להתחמק מחובותיהם על פי דין. בעקבות כך, כפי שעולה מפסק דין זה, זכויותיה של התובעת קופחו.

לאחר שהבאתי בחשבון את ההפרות מצד מר סהר ופרח, מצאתי לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 3000 ₪ מפרח ו-2000 ₪ ממר סהר בגין רכיב זה.

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד:

התובעת טוענת כי לא קיבלה הודעה לעובד, או הסכם עבודה בגין תקופת עבודתה אצל הנתבעים. על כן, עותרת לפיצוי בסך 3000 ₪.

מנגד פרח טענה כי באופן קבוע היא מודיעה לעובדיה בכתב על תנאי העסקתה וכך עשתה גם לתובעת.

סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תדס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") קובע:

"מעסיק ימסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו...הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות חוק זה (בחוק זה- הודעה על תנאי עבודה)".

סעיף 2 לחוק קובע את העניינים עליהם יש לתת פירוט בדבר תנאי העבודה, כגון זהות המעסיק, תאריך תחילת העבודה, תיאור עיקרי התפקיד, סך התשלומים המשולמים לעובד כשכר עבודה, אורכו של יום עבודה רגיל, ועוד.

סעיף 4 לחוק קובע כי כאשר חל שינוי בתנאי העבודה של העובד, ימסור המעסיק הודעה על כך לעובד בתוך שלושים יום.

בענייננו, לא הובאה כל הוכחה מצד פרח כי המציאה לתובעת הודעה על תנאי עבודתה. גב' טייטלבאום שהעידה מטעם החברה חזרה שוב ושוב כי אינה יודעת דבר לגבי תנאי עבודתה של התובעת (עמ' 12,11 לפרוטוקול).

לגבי מר סהר- הרי שברור כי אם לא טרח להמציא לתובעת תלושים, אזי מקל וחומר ניתן להניח שלא טרח להמציא לה הודעה על תנאי העסקתה.

סעיף 5 (ב) לחוק הודעה לעובד קובע כי בית הדין רשאי לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק:

"(1)מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן- פיצויים לדוגמא).

(2)פיצויים לדוגמא כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר..". 

לאחר שנתתי דעתי להפרות מצד מ סהר ופרח, מצאתי לחייב אותם לשלם לתובעת פיצוי בסך 1500 ₪ בגין רכיב זה (כל אחד מהם- סה"כ פיצוי בסך 3000 ₪).

פיצוי בגין אי ביצוע הליך שימוע:

התובעת טוענת כי פוטרה לאלתר ומבלי שניתנה לה הזדמנות להשמיע טענותיה בעניין פיטוריה. על כן, עותרת התובעת לפיצוי בסך 3000 ₪ בגין אי ביצוע שימוע כדין.

כאמור לעיל, עולה מהראיות כי סיום עבודתה של התובעת נעשה על ידי המועדון כאשר לא התאפשר לה לבצע את עבודתה בעקבות סיום ההתקשרות בין המועדון לבין פרח.

במצב דברים זה, כאשר סיום ההתקשרות לא היה בשליטתה של פרח, הרי שלא מצאתי כי ראוי להטיל עליה פיצוי בגין אי עריכת שימוע.

פיצוי בגין עוגמת נפש:

התובעת טוענת כי מקרה זה מצדיק קבלת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני בסך 5000 ₪.

כידוע, פיצוי בגין עוגמת נפש ניתן במקרים קיצוניים בלבד. לא מצאתי כי מקרה זה הנו בין אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן פיצוי כזה. לכן תביעתה של התובעת ברכיב זה נדחית.

הרמת מסך כנגד גב' טייטלבאום:

התובעת טוענת כי גב' טייטלבאום הנה הדירקטורית של חברה פרח ואחריותה נובעת מחומרת ההפרות והמחדלים אשר בוצעו והוכחו כלפי חברת פרח. לטענתה, זיוף ועריכה שלא כדין של תלושי השכר, מהווים עילה להרמת מסך וקשר ישיר בין החברה לדירקטור העומד בראשה.

מנגד פרח טוענת כי אין כל עילה להרמת מסך ההתאגדות כנגד גב' טייטלבאום.

כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, נקודת המוצא היא הכלל לפיו יש ליתן תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של החברה, על פי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שהינו עיקרון יסוד בדיני התאגידים. החריג לכך, בדמות הכלל בדבר הרמת מסך, נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן, כדי לתת מענה לניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית של החברה על ידי בעל מניות בה, כך שהוא מסתתר מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מהתחייבויות שנטל על עצמו תוך מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה (ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין נ' G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ, מיום 31.10.11).

העיגון החוקי מצוי בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, שזהו נוסחו כיום:

"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב)בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו.

(ג)בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

(ד)בסעיף זה ובסעיף 7 "בית המשפט"- בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה".

תיקון 3 לחוק החברות, במסגרתו חוקק בשנת 2005 סעיף 6 בנוסחו דהיום, צמצם את העילות בהן ניתן יהיה להרים את מסך ההתאגדות נגד בעלי המניות בתאגיד, והוא מחייב את בית הדין לנקוט במשנה זהירות, בטרם יטיל חובות של חברה על בעלי מניות בה.

בהקשר של דיני עבודה, ניתן בפסיקתנו מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך, ונקבע כי מדובר בנושה מסוג מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות)- אילת בע"מ ואח', מיום 17.12.02). בכך הורחבה גדר הנסיבות בהן תבוצע הרמת מסך, תוך שקילת עקרון תום הלב במקרים המתאימים.

כך למשל, בפסק הדין בע"ע (ארצי) 387/05 אהרון פוטרמן נ' נפתלי ניסני, מיום 9.12.07, נקבע כי:

"העובדה כי התגלו קשיים כלכליים שגרמו להיעדר סיכוי לפירעון החובות של החברה כלפי עובדיה, אין בה די כדי להרים את מסך ההתאגדות, אלא אם כן עלה בידי התובע להוכיח כי החברה או בעלי המניות בה פעלו בחוסר תום לב או כי פעלו מתוך ידיעה ברורה ומפורשת לפיה אין סיכוי לקיום ההתחייבויות..".

לדידי, אין בנסיבות המקרה דנן כדי להצדיק הרמת מסך וייחוס החובות לגב' טייטלבאום.

אמנם עולה מהראיות כי פרח פעלה שלא כדין בתשלום זכויותיה של התובעת, תוך אי עריכת רישומים על פי דין ובהנפקת תלושי שכר שלא מלמדים על מתכונת העסקה האמתית בין הצדדים, ואולם לא התרשמתי כי מדובר בנסיבות של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לצורך הונאת נושים ולפיכך אין מדובר בנסיבות המצדיקות הרמת מסך.

יש להוסיף כי טענת התובעת בעניין זה הועלתה באופן כוללני ולאקוני, ולא ברור מדוע הפנתה לעניין זה לסעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 ולסעיף 5 לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991.

העבירה הנזכרת בסעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה וכן העבירה הנזכרת בסעיף 5 לחוק עובדים זרים, עניינה בהטלת אחריות פלילית על נושאי משרה ומנהלים בתאגיד, ואילו הליך זה הנו הליך אזרחי.

יצוין כי התובעת הסתמכה על טענה להרמת מסך, וכלל לא הועלתה על ידה טענה בדבר אחריות אישית על גב' טייטלבאום כנושאת משרה. מכל מקום, לבטח לא הוכח כי התנהלותה של גב' טיינטלבאום מגיעה לכדי "אשם אישי".

לאור האמור, טענת התובעת להרמת מסך ולחיוב גב' טייטלבאום נדחית.

סוף דבר:

מר סהר (הנתבע 6) ישלם לתובעת, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן:

• פיצויי פיטורים בסך 5417 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.13 ועד לפירעון.

• גמול שעות נוספות בסך 30,342.74 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.13 ועד לפירעון.

• פדיון חופשה בסך 3010.56 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.13 ועד לפירעון.

• פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 4200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.3.13 ועד לפירעון.

• פיצוי בסך 2000 ₪ לפי הוראות חוק הגנת השכר, בשל אי הנפקת תלושי השכר.

• פיצוי בסך 1500 ₪ בגין אי מסירה הודעה לעובד לפי חוק הודעה לעובד.

פרח (הנתבעת 4) תשלם לתובעת, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן:

• פיצויי פיטורים בסך 9223 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.15 ועד לפירעון.

• גמול שעות נוספות בסך 49,848.79 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.15 ועד לפירעון.

• פדיון חופשה בסך של 4730.88 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.15 ועד לפירעון.

• פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים בסך 7201.16 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.15 ועד לפירעון.

• פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 1177 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.15 ועד לפירעון.

• תוספת ותק בסך 660 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.2.15 ועד לפירעון.

• פיצוי בסך 3000 ₪ לפי הוראות חוק הגנת השכר, בשל הפגמים בתלושי השכר.

• פיצוי בסך 1500 ₪ בגין אי מסירה הודעה לעובד לפי חוק הודעה לעובד.

התביעה כנגד הנתבעת 5 נדחית.

כאמור לעיל, התביעה כנגד נתבעים 2-3 נמחקת.

בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ט, (24 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.