אליוב נ' עיריית הרצליה

לפניי עתירה מנהלית בה מבוקש להורות למשיבה, עיריית הרצליה (להלן: "העיריה") להכיר בעותר כבעל נכות רפואית בשיעור של 90%, ובהתאם לזכות אותו בהנחה בארנונה השמורה למי שסובל מנכות כזו.

העותר עמד בשנת 1999 בפני ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי בעקבות תביעה שהגיש לקבלת פטור ממס הכנסה מחמת נכות רפואית. בעקבות כך, ולפי החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 24.10.1999, נקבעה לעותר נכות רפואית צמיתה בשיעור של 89.06%. באותה עת היה העותר תושב העיר הוד השרון, והוא ביקש ואף קיבל הנחה מארנונה על יסוד נכותו האמורה.

בשנת 2017 עבר העותר להתגורר בעיר הרצליה. בקשתו להנחה בארנונה מחמת נכותו נדחתה, בנימוק שהעותר איננו עומד ברף המינימלי הנדרש של 90% נכות רפואית.

מכאן העתירה שלפניי.

העותר טוען כי בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות) תשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות הנכות"), קיימת חובה לעגל כלפי מעלה את אחוזי הנכות הרפואית מקום שהאחוז שנקבע מתבטא בשבר אחרי השלם, ולכן יש לראותו כמי שסובל מ- 90% נכות רפואית, כנדרש לצורך קבלת ההנחה בארנונה.

מנגד, העיריה טוענת כי היא אינה מוסמכת לקבוע שלעותר יש נכות בשיעור של 90%. מי שאמור לקבוע זאת לדידה הוא המוסד לביטוח לאומי. העיריה מוסיפה וטוענת כי יש לפרש באופן דווקני ומצמצם כל הוראה הקובעת הנחה בארנונה, והיא אינה מוסמכת ליתן הנחה שלא בגדר סמכותה.

במסגרת הדיון המוקדם שנערך בעתירה, הוצע לעיריה לשקול בשנית את עמדתה נוכח טענותיו של העותר, אלא שהעיריה עמדה על עמדתה, ומשכך ניתן צו להגשת תשובה לעתירה, וזו נקבעה לשמיעה.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל.

אין חולק כי נכותו הרפואית של העותר נקבעה לפי תקנות הנכות והועמדה על שיעור של 89.06%.

תקנה 3 לתקנות הנכות קובעת:

"(א)        אחוז הנכות הרפואית של תובע אשר לו מספר ליקויים המפורטים ברשימת הליקויים, ייקבע בהתאם לגבוה מבין האחוזים שנקבעו לו בהתאם לתקנה 2 (להלן – האחוז הראשון), בתוספת אחוזים כמפורט להלן:

האחוז השני שנקבע לו כפול ביתרת האחוזים המתקבלת לאחר הפחתת האחוז הראשון מ-100%;

האחוז השלישי שנקבע לו כפול ביתרת האחוזים המתקבלת לאחר הפחתת האחוז הראשון והתוספת שחושבה לפי פסקה (1) מ-100%, וכן הלאה.

(ב) נקבע אחוז נכות רפואית מצטברת המבוטא בשבר אחרי השלם – יעוגל השבר לשלם כלפי מעלה."

הואיל ולעותר נקבעה נכות רפואית בשיעור של 89.06%, פשיטא שבהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות הנכות, הקובעת את החובה לעגל כלפי מעלה נכות המתבטאת בשבר אחרי השלם, יש לראותו כמי שסובל מנכות בשיעור של 90%.

שלא כנטען על ידי העיריה, העותר איננו מבקש ממנה לתקן את אחוזי הנכות הרפואית שלו ולהעמידם על שיעור של 90%, דבר שאיננו בגדר סמכותה. כל בקשתו היא שהעיריה תזכה אותו בהנחה מארנונה, משום שעל פי הדין יש לראותו כמי שסובל מנכות רפואית בשיעור של 90%.

סמכותה של העיריה להעניק הנחה בארנונה למי שסובל מנכות בשיעור של לפחות 90%, מעוגנת בתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג- 1993 (להלן: "תקנות ההנחה מארנונה"), הקובעות בסעיף 2(א)(3) כי מועצת הרשות המקומית רשאית לקבוע הנחה מארנונה למי שהוא "נכה אשר דרגת נכותו הרפואית המוכחת על פי כל דין היא בשיעור 90 אחוזים ומעלה, או מי שטרם קבלת קצבת הזקנה נקבעה לו נכות כאמור – הנחה שאינה עולה על 40 אחוזים;".

מכח הוראה זו קבעה מועצת העיריה בצו הארנונה שלה הנחה בשיעור של 40% לתושב נכה אשר דרגת נכותו המוכחת על פי כל דין היא 90% ומעלה.

מכאן שעל מנת לזכות בהנחה מארנונה, צריך היה העותר להוכיח לעיריה כי דרגת נכותו המוכחת על פי כל דין הינה 90% לפחות. העותר עמד בנטל הוכחה זה, שכן הוא הציג בפני העיריה את ההחלטה שקבעה את אחוזי הנכות הרפואית שלו, וכן הציג בפניה את הוראת "העיגול כלפי מעלה" לפי תקנה 3(ב) לתקנות הנכות.

יודגש כי במקביל, העותר גם פנה למוסד לביטוח לאומי על מנת לקבל אישור פורמלי כי דרגת נכותו המעוגלת כלפי מעלה הינה 90%, אלא שעד למועד ברור העתירה, טרם זכה למענה.

בנסיבות אלה, בהן ברור כי על פי הדין יש לראות את העותר כמי שסובל מנכות בדרגה של 90%, החלטתה של העיריה למנוע ממנו את ההנחה בארנונה היא בלתי סבירה בעליל, ויש להתערב בה ולשנותה.

ודוק: העיריה מקבלת ייעוץ משפטי שוטף, ודיני המדינה ידועים לה היטב. על כן, בנסיבות שבהן ברור למעלה מכל ספק כי יש לראות את העותר כמי שסובל מנכות בשיעור של 90%, למרות שהאישור הפורמלי שברשותו מציין נכות בשיעור של 89.06% בלבד, יש לתמוה על התעקשותה וסרבנותה של העיריה לזכות את העותר בהנחה המבוקשת.

גם הפסיקה אליה הפנתה העיריה בתשובתה לעתירה, אינה מצדיקה את סרובה להעניק לעותר את ההנחה המבוקשת. בפסיקה זו נקבע כי:

"כלל ברור וידוע הוא בשיטתנו כי בדומה להטלת מס, גם הענקת פטור ממס או הקלה ממס צריכה להיעשות על פי חוק ברור בלשונו. רוצה לומר: "כשם שלהטלת מס נתבע מן החוק כי ידבר אלינו בלשון צחה וברורה כן יהא בפטור או בהקלה ממס. מן התובע פטור או הקלה נתבע כי יצביע על הוראת-חוק המדברת בלשון צחה וברורה על פטור או הקלה" ... התקין שר הפנים את תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות ההנחה). במסגרת תקנות אלה מוגדרות עילות שונות המאפשרות לרשות להעניק הנחה בחיובי הארנונה. ... משאין עילות רלוונטיות אחרות, הרי שהעירייה לא הייתה רשאית להעניק לחברה הנחה בתשלומי הארנונה ..."

(עע"מ 5666/09 עיריית פתח  תקוה נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 21.06.2011) (בפסקה 10)).

ברם, במקרה דנן ישנו מקור סטטוטורי להענקת ההנחה המבוקשת על ידי העותר, עליו הצבענו קודם- תקנות ההנחה מארנונה וכן צו הארנונה של מועצת העיר. כל שנדרש הוא לפרש וליישם את תקנות ההנחה מארנונה ואת צו הארנונה באופן סביר, ולא כפי שעשתה העיריה.

הגם שבית המשפט לעניינים מנהליים איננו נוטה להתערב בהחלטתה של הרשות המנהלית בענייני ארנונה, הוא יעשה כן מקום שהחלטתה של הרשות נגועה באחת מן העילות המצדיקות התערבות שכזו, ובהן עילת החריגה ממתחם הסבירות (עמ"נ (מינהליים ת"א) 5340-09-16 איי פוינט מערכות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית רמת גן (פורסם בנבו, 04.03.2017); ראה גם עמ"נ (ת"א) 186/07  גאו דע ניהול ומידע מקרקעין ונכסים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 15.11.2007)).

דיניה השונים של מדינת ישראל אינם בבחינת איים בלב ים, הנפרדים זה מזה ואין ביניהם כל זיקה או נקודת השקה. נהפוך הוא. יש לפרש את הדינים פירוש הרמוני, באופן שיתיישבו זה עם זה וישתלבו זה עם זה. כפי שנקבע בע"א 7084/13 בר יהודה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון (פורסם בנבו, 10.05.2016):

"אכן, בהעדר שיקולים אחרים, ראוי לשאוף לפרשנות הרמונית של דברי החקיקה כך שפירושו של מונח מסוים בחוק אחד יעלה בקנה אחד עם המובן שיש לו בהקשרו של חוק אחר (ראו: עניין נוה בנין, בעמ' 131; ע"א 3178/12  שלמי נ' מנהל מיסוי מקרקעין נתניה, פסקה 62 לפסק דינו של השופט  י'  דנציגר  (‏17.11.2014) (להלן: עניין שלמי))."

ראה גם בג"ץ 332/82 רשימת אחוה וקידמה – אבו גוש נ' ועדת הבחירות למועצה האזורית מטה יהודה, פ"ד לו(4) 429, 431:

"מדיניות שיפוטית נבונה מחייבת, אם אך ניתן הדבר, ליתן פרשנות של אותו דיבור בחיקוקים שונים, העוסקים באותה מאטריה, אותה משמעות;"

               וכן ראה בג"ץ 693/91 ד"ר מיכאל אפרת הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 766- 767:

               "דבר חקיקה אינו עומד בבדידותו. הוא מהווה חלק ממערך החקיקה. הוא משתלב לתוכו, תוך שאיפה להרמוניה חקיקתית. "כל חוק אינו עומד בפני עצמו... החוקים כולם מהווים מערכת אחת, והם משתלבים בתוכה אלה באלה, תוך הרמוניה חקיקתית" (בג"צ 399/85 [9] הנ"ל, בעמ' 306)."

על כן, כאשר באים לפרש את תקנות ההנחה מארנונה, יש להביא בחשבון גם את תקנות הנכות ואת הוראת "העיגול כלפי מעלה" הקיימת בהן.

בעניננו, ברי כי הוראת "העיגול כלפי מעלה" לפי תקנות הנכות, נועדה להעמיד את הנכה באותו מצב בו היה נמצא לו נקבעו בעניינו 90% נכות רפואית, על מנת לזכותו בכל ההטבות הנלוות לנכות בשיעור כזה. אין איפוא כל הגיון להניח כי המחוקק ביקש להחריג דווקא את הטבת הארנונה מנכה שכזה. מכאן שהחלטתה של העיריה היא בלתי סבירה בעליל, ודינה להתבטל.

אשר על כן, העתירה מתקבלת. על העיריה להכיר בעותר כבעל נכות רפואית בשיעור של 90% לצורך קבלת הנחה בארנונה.

העיריה תישא בהוצאות העותר בסך של 15,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב חשוון תשע"ט, 31 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.