בפניי תובענה שהגיש מר א.א (להלן: "התובע") כנגד גרושתו הגב' ו.א (להלן: "הנתבעת") לביטול הסכם מתנה, ביטול הערת אזהרה ולחיוב כספי בסך של 175,000 ₪.
רקע עובדתי רלוונטי
- התובע והנתבעת (להלן: "הצדדים"), היו נשואים זל"ז כדמו"י .
- אמו של התובע, הגב' א.א (להלן: "האם") החליטה להעניק לו במתנה חנות ברח' +++++, +++++, הידועה גם כגוש ++++ חלקה ++ תת חלקה + (להלן: "החנות"). החנות נרשמה על שם התובע.
- עם קבלת המתנה, התחייב התובע להעביר לאם סך של 3,000 ₪ כל חודש למחייתה.
- ביום 05.03.08 חתמו הצדדים על הסכם מתנה (להלן: "הסכם המתנה") בו התחייב התובע להעביר לנתבעת מחצית מזכויותיו בחנות. מטעמי חשיבות, הסכם המתנה יובא במלואו:
הסכם מתנה
שנערך ונחתם ב++++ ביום 5 לחודש מרץ שנת 2008
בין
א.א ת.ז. ++++++++
מרח' +++++
אשר יקרא להלן לשם הקיצור "++++"
מצד אחד
לבין
ו.א(בכתב יד) ת.ז. +++++++
מרח' +++++
אשר תקרא להלן לשם הקיצור "+++++"
מצד שני
הואיל: ו+++++ הוא בעלה של +++++;
והואיל: וא.א הוא הבעלים של הזכויות בחנות ברח' +++++++, הידועה כגוש
+++ חלקה ++ ת"ח + (להלן "החנות").
והואיל: וברצונו של +++ להעניק במכר ללא תמורה ובמתנה את מחצית זכויותיו בחנות ל++++;
והואיל: ו++++ מסכימה לקבל מ++++ את מחצית זכויותיו בחנות במכר ללא תמורה ובמתנה.
אי לכך הוצהר והוסכם בין הצדדים כדלקמן:
- המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד הימנו.
- +++ מעניק בזאת ל+++ בלבד את מחצית זכויותיו בחנות במכר ללא תמורה ובמתנה.
- ++++ מקבלת בזה מא.א את מחצית זכויותיו של +++ בחנות במכר ללא תמורה ובמתנה
- ++++ יפעל לרישום מחצית זכויותיו בחנות על שמו בלבד, ויהיו (כך במקור – פ.ג.) זכאי לכל הפרות מהחנות.
- +++++ זכאית לרשום הערת אזהרה על מחצית הזכויות בחנות בלשכת רשם המקרקעין או בכל מקום אחר בו מתנהל רישום לגבי החנות, בדבר קבלת מחצית הזכויות החנות במתנה כמפורט בהסכם זה".
ולראיה באו הצדדים על החתום:
_______________ _______________
א.א ו.א
5. ביום 11.3.08 נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבעת כאמור בהסכם המתנה.
6. לאחר שמערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון, חתמו השניים על הסכם גירושין, שקיבל ביום 18.1.12 תוקף של פסק דין במסגרת תה"ס 39985-12-11 (להלן: "הסכם הגירושין").
7. בחודש מאי 2013 הגיש התובע תביעה לביטול הסכם הגירושין (תמ"ש 1101-05-13) ובחודש נובמבר 2013 הגישה הנתבעת תביעה לאכיפת הסכם הגירושין (תמ"ש 28286-11-13). ביום 08.06.15 נתן כב' השופט איתי כץ פסק דין, בו קבע כי הסכם הגירושין נזנח ובוטל בהתנהגות וכי הצדדים מלכתחילה לא התכוונו לקיימו.
8. ביום 22.10.12 במסגרת ת"א ++-++-++++הגישו אחי התובע, מר ש.א (להלן-"ש.א") ואישתו הגב' ק.א, תביעה כנגד הצדדים בגין השבת הלוואה (להלן: "תביעת ההלוואה").
9. ביום 21.2.13 ניתן תוקף של פס"ד חלקי להסכם פשרה בין התובע לש.א ואישתו (להלן: "הסכם הפשרה"), ואלה עיקריו:
"1. הנתבע 1 (התובע בהליך דנן – פ.ג.) מודה בתביעת התובעים במלואה, ויתרה מכך – מודה כי אחרי התשלום שבוצע במסגרת הסרת העיקול מהדירה חוב הנתבעים לתובעים
הינו 700,000 ₪. הנתבע 1 חוזר בו מכל הטענות שהעלה בכתב ההגנה ובתצהירים כנגד התובעים.
- הנתבע 1 מסכים כי יינתן נגדו פסק דין בגין מחצית סכום זה, דהיינו 350,000 ₪ והתובעים מצהירים כי במתן פסק דין זה תגיע תביעה זו נגד הנתבע 1 לקיצה.
- מוסכם כי הנתבע 1 יעניק ללא תמורה לתובע 1 את זכויותיו (מחצית) בגוש +++ חלקה + (להלן: "הנכס". למען הסר ספק הזכויות המועברות הינן זכויות החכירה של הנתבע 1 אשר אינן כפופות להערת האזהרה לטובת הנתבעת 2 (הנתבעת בהליך דנן – פ.ג.) מוסכם כי בגין הענקה זו רשאי התובע לרשום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין...
4 ...
5 ...
...6. מוסכם כי התובעים יהיו זכאים להמשיך בתביעתם כנגד הנתבעת 2."
10. הסכם הפשרה נחתם על ידי ש.א ואשתו ועל ידי התובע. הנתבעת לא חתמה על הסכם הפשרה
11. ביום 13.3.13 העביר התובע לש.א את מחצית הזכויות בחנות בהתאם להסכם הפשרה.
12. ביום 4.3.16 ניתן פסק דינה של כבוד השופטת מרים קסלסי, הדוחה את תביעת ההלוואה כנגד הנתבעת במלואה (להלן: "פסק הדין").
עיקר טענות התובע
13. לטענת התובע הסכם המתנה לא מקנה לנתבעת זכויות קנייניות בחנות, והחנות אינה יכולה להירשם ברשם המקרקעין. התובע מוסיף כי לא הייתה כל כוונה להעניק לנתבעת זכויות בחנות אלא לכל היותר לבצע רישום של הערת אזהרה.
14. עוד טוען כי כספי ההלוואה שנטלו הצדדים מש.א, נלקחו לאור התנהלות כלכלית כושלת של הצדדים שכללה נסיעות לחו"ל וחיי מותרות.
15. התובע טוען כי בהסכם המתנה נקבע במפורש כי פירות החנות שייכות לתובע בלבד.
16. התובע מוסיף כי הנתבעת לא השקיעה בחנות דבר, בניגוד לש.א שהשקיע ממון רב.
17. לטענת התובע, החל משנת 2011 הנתבעת אינה מעורבת בניהול החנות והיא אינה בקיאה במצבה הכלכלי של החנות.
18. התובע טוען כי החנות מהווה את עיקר פרנסתו, ורישומה על שם הנתבעת ימנע ממנו לשלם תשלומי מזונות ותשלומים בסך של 3,000 ₪ לחודש, לאם בהתאם להתחייבותו בעת הענקת החנות במתנה. התובע מוסיף כי מצב זה עלול להביאו למצב שבו היא מחוסר כל.
19. עוד טוען התובע כי יש לבטל את המתנה לאור התנהגותה המחפירה של הנתבעת שבאה לידי ביטוי בקללות, גידופים והשמצות כנגדו וכנגד בני משפחתו.
20. התובע טוען כי הנתבעת ניצלה את מצבו הנפשי הקשה, עת חזרה לחיות עמו לאחר הגירושין השניים, שהיה נואש לחברתה ומוכן לתת כספים ורכוש כדי לרכוש את אמונה. הנתבעת, לטענתו, לקחה ממנו כספים ורכוש תוך כדי ניצול מצוקתו.
21. התובע טוען כי הנתבעת אף שיקרה בעדותה במסגרת ההליכים משפטיים קודמים.
22. עוד טוען התובע כי העברת זכויותיו בחנות לש.א הרעה את מצבו באופן ניכר, שכן החנות הייתה מקור פרנסתו, והוא נאלץ לקחת הלוואה נוספת מש.א.
23. לטענת התובע, בניגוד אליו, הנתבעת לא שינתה את מצבה לרעה ולא הסתמכה על המתנה משום שלא הייתה מעורה בניהולה. כן, הנתבעת אף לא השקיעה כספים בחנות.
עיקר טענות הנתבעת
24. בפתח דבריה טוענת הנתבעת כי תביעה זו הוגשה כנגדה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב, אגב ניצול לרעה של הליכי משפט.
25. לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה על הסף משום שהתובע לא צירף לתביעה טופס הרצאת פרטים.
26. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי עצם העובדה שהתובע לא עתר לביטול המתנה לאורך כל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים מעידה על חוסר תום ליבו ועל העובדה שלא התכוון לחזור בו מהמתנה.
27. כן לטענת הנתבעת, לא מדובר בהתחייבות לתת מתנה, אלא במתנה שהועברה והסתיימה ברישום.
28. לחלופין, גם אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה, הרי שהתובע לא עומד בתנאי חוק המתנה לעניין החזרה מהתחייבות לתת מתנה.
29. עוד טוענת הנתבעת (לראשונה בכתב תביעה מתוקן) כי החנות ניתנה תחילה למר א.א, אחיו הנוסף של התובע (להלן: "א.א") ולתובע, והצדדים רכשו את חלקו של א.א בחנות תמורת סך של 300,000 ₪.
30. לטענת הנתבעת, היא הייתה שותפה פעילה בחנות, בין אם במסגרת עבודה בחנות ובין אם במסגרת גידול הילדים מה שאפשר לצדדים לקיים עסק משגשג בעל מוניטין גבוה.
31. עוד נטען כי מלשון הסכם המתנה ומהתנהלות הצדדים לפני ואחרי עריכת ההסכם עולה כי רישום העסקה בפועל לא היה תנאי לקיומה. התנאים היחידים לקיום ההסכם היו רישומה של הערת אזהרה ורישום זכויותיו של התובע על מחצית מהחנות. לאור זאת, עולה כי רצונו של התובע להקנות זכויות קנייניות בחנות באו לידי ביטוי ברישום הערת האזהרה.
32. הנתבעת טוענת כי פנתה לתובע ולבא כוחו עו"ד א.ח (להלן: "עורך דין ח") שניסח את הסכם המתנה, והם השכנעו את הנתבעת כי די ברישום הערת אזהרה ואין צורך ברישום בפועל. הסיבה בגינה לא בוצע רישום בפועל של הזכויות, נבעה מהתנהגות התובע ואין הוא יכול להיבנות מטענה "אי רישום" כשהוא אחראי לכך שהרישום לא בוצע.
33. כן טוענת כי מחד גיסא טוען התובע כי הנתבעת אינה זכאית לפירות החנות בהתאם להסכם המתנה, ומאידך גיסא טוען כי ההסכם מבוטל.
34. עוד טוענת הנתבעת כי היא שינתה את מצבה לאור העובדה שהייתה זכאית, לפי הסכם הגירושין לסכום של 1,000,000 ₪ מהתובע כנגד ויתור על זכויותיה בחנות, ככל שיבוטל הסכם המתנה, הרי שהיא תיוותר חסרת כל.
35. כן טוענת הנתבעת כי היא השקיעה כספים בחנות, בין היתר, מהסך של 300,000 ₪ שניתנו לאחיו הנוסף של הנתבע – א.א בתמורה לחלקו בחנות.
36. לטענת הנתבעת, היא שלחה מכתב מב"כ לעו"ד ח' בבקשה לקבל את כל המסמכים לצורך ביצוע העברת הזכויות על שמה - מכתב אשר לא זכה לתגובה.
37. הנתבעת טוענת כי היא וילדי הצדדים נשארו חסרי כל, כי היא משתכרת תמורת שכר של 3,800 ₪ בחודש, בעוד שהתובע מחזיק בעסק משגשג, כאשר היא נאלצת לשלם גם את חובותיו מהימורים. כמו כן, התובע, לטענתה, משלם דמי מזונות זעומים בסך של 2,200 ₪ בעבור שלושת ילדיהם המשותפים.
38. עוד בהקשר זה, טוענת הנתבעת כי התובע אינו מקיים את חובותיו כאב, לא מתראה על ילדיו ומתייחס לילדים בצורה פוגענית.
39. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח כי התנהגה כלפיו בצורה מחפירה, אלא שלאורך כל מערכת היחסים של הצדדים היא סבלה אינספור בגידות, כאשר באחת מהן אף הביא ילד מחוץ לנישואין, סירב לשלם דמי מזונות בעבור ילדיו ואף ניסה לאמלל כשפנה לבית הדין הרבני לקבלת גט לחומרא ואף סירב לתת לה גט לאחר מכן.
40. עוד בעניין זה, הנתבעת טוענת כי התובע נהג לקלל ולגדף אותה במילים קשות ופוגעניות, גם בהליכים השונים בבתי המשפט. במצב דברים זה אין הוא יכול להלין על התנהגות מחפירה כנגדו.
41. לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח שינוי נסיבות לרעה, ומכל מקום הפסיקה קבעה כי אין במשבר בחיי הנישואין כדי להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את המתנות שניתנו בתקופת הנישואין.
42. ביחס לתביעה הכספית הנתבעת טוענת כי היא לא ידעה על הסכם ההלוואה בין ש.א ואשתו לבין התובע, לא הייתה נוכחת בעת חתימתו ולא נתנה את הסכמתה להסכם. לשיטתה, מדובר בהסכם פיקטיבי שנועד לפגוע בזכויותיה.
43. במישור המשפטי נטען כי הסכם אינו יכול לחייב את מי שלא היה צד לו. עוד נטען בעניין זה, כי עובדה שהסכם הפשרה מתייחס במפורש לכך שהתביעה כנגד הנתבעת תימשך, מלמדת על מהותו של ההסכם ואופיו.
44. עוד בעניין זה, לטענת הנתבעת, התובע מושתק מלעלות כל טענה ביחס לתביעה בין הצדדים לבין ש.א שכן תביעה זו נידונה כבר והוכרעה.
תשובת התובע
45. בכתב תשובתו משיב התובע לטענות הנתבעת וטוען כי לא ייתכן מצבו בו הנתבעת לא ציינה בכתב ההגנה המקורי את דבר התשלום בסך של 300,000 ₪ שהועברו לא.א בגין חלקו בחנות, ויש בכך כדי להעיד על נכונות הטענה.
46. עוד נטען כי הנתבעת לא צרפה האסמכתאות על העברת הכספים הנטענים לא.א. כן, לטענתו, העברת החנות ע"ש התובע נעשתה על ידי האם מבלי תנאים או תמורה.
47. התובע טוען כי יש להוציא את תמלול השיחה בין הנתבעת לבין א.א, שצירפה לכתב ההגנה המתוקן משום שהנתבעת לא העבירה לו את ההקלטה.
48. לטענת התובע, הצדדים לא העבירו לאף אחד מבני המשפחה תשלומים כלשהם בגין החנות.
49. התובע טוען כי הוא משלם את מזונותיו ומכל מקום טענת המזונות אינה רלבנטית להליך דנן.
דיון והכרעה
50. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות ושמעתי עדויות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.
51. התובע עותר לשלושה סעדים כדלהלן: לביטול הסכם מתנה, לביטול רישום הערת אזהרה ולקבלת סך כספי בסך של 175,000 ₪.
ביטול הסכם מתנה
52. בטרם אדון בסוגית ביטול הסכם המתנה, אבהיר כי אין ממש בטענת התובע כי כל שהוענק לנתבעת הינה הזכות לרשום הערת אזהרה.
53. לשון ההסכם ברורה והיא לא דורשת פרשנות ראו: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, [פורסם בנבו] תק-על 2010(1), 9412 , 9420 (2010).
54. ההסכם נושא כותרת "הסכם מתנה". הסכם המתנה מונה 5 סעיפים, ורובם עוסקים בהענקת הזכויות בחנות, לנתבעת ללא תמורה ראו: הואיל השלישיה ורבעי, ס' 2,3 ו-5 להסכם המתנה. מנגד, על פי לשון ההסכם, רישום הערת האזהרה הינה בבחינת "זכויות" וטענת התובע כי מלכתחילה לא הוקנתה לנתבעת זכות קניינית בחנות ראו: ס' 8 לכתב התביעה – לא הוכחה. ראו בעניין זה גם עדות של עוה"ד ח' עמ' 53 ש' 31-33.
55. תמיכה לכוונת התובע להעניק לנתבעת מחצית הזכויות בחנות, מצויה בגרסתו. על פי גרסה זו, במסגרת תביעת ההלוואה, הושג הסכם הפשרה, בו התובע מעביר לש.א מחצית מזכיותיו בחנות.
56. וכך מתאר זאת התובע בס' 5 לתצהיר עדות הראשית מטעמו:
"ביום 21.2.1 ניתן פסק דין חלקי ע"י כב' השופטת אנה שניידר שנתנה תוקף של פס"ד להסכם ביני לבין גיסתי, לפיו אעביר את זכויותיי לאחי בחנות (מחצית) ...".
57. במילים אחרות, גם לשיטת התובע, הוא היה הבעלים של מחצית הזכויות בחנות בלבד ואין לקבל גרסתו כי הסכם המתנה לא מעניק לנתבעת זכויות קנייניות אלא את הערת האזהרה בלבד.
58. לגופו של עניין - בסעיף 1 לכתב התביעה עתר התובע להצהיר כי הסכם המתנה בטל ומבוטל.
59. כידוע, על מתנה חלות שתי מערכות דינים: חוק המתנה התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") וחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), העוסק בביטול הסכם בשל פגם ברצון ראו: ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד
נא (5) 1, 11, דנ"א 1522/94 נייגר נ' מיטלברג, פ"ד מט (5) 314, ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582.
60. בתוך כך, היה על התובע להצביע על עילה לביטול הסכם המתנה והדבר לא נעשה. משכך, ובאין עילה לביטול, לא ניתן לבטל הסכם באספקט של דיני חוזים.
61. בנוסף, סעיף 20 לחוק החוזים קובע: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה".
62. מכוח סעיף 20 לחוק החוזים בהעדר הודעה על ביטול אין ביטול. "הדרישה להודעת ביטול מיועדת לקדם את הערכים של ודאות משפטית. ...הגנת הצד השני על ידי העמדתו על מצבו המשפטי ומערך זכויותיו וחובותיו" ראו: גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה-1999) עמ' 63).
63. בעניינינו – התובע לא שלח את הודעת הביטול לנתבעת ומשעה שלא עשה כן, "ישמש עניין זה שיקול בין שיקולי בית המשפט, אם צודק הוא לבטל את החוזה" ראו: ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור, פ"ד מא(1) 494, 502 (1987).
64. באספקט של דיני מתנה נטען על ידי התובע כי משעה שהענקת המתנה לא הסתיימה ברישום, עסקינן בהתחייבות לתת מתנה. לכאורה, ובשים לב להוראות ס' 7 לחוק המקרקעין תשכ"ט–1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), יש ממש בטענה זו.
65. ואולם, בעניינינו – המצב הוא שונה שכן בהסכם המתנה, מלאכת הרישום הוטלה על כתפי התובע. וכך קבעו הצדדים בהסכם המתנה:
"...
והואיל: וא.א הוא הבעלים של הזכויות בחנות ברח' ++++++, הידועה כגוש +++ חלקה ++ ת"ח + (להלן "החנות").
...
- "א.א יפעל לרישום מחצית זכויותיו בחנות על שמו בלבד ...
66. המשמעות המעשית של הוראות הסכם המתנה הינה כי על התובע לפעול לרישום מחצית הזכויות בחנות על שם הנתבעת. לפיכך, משעה שמלאכת הרישום הוטלה על כתבי התובע, והאחרון לא פעל לביצוע הרישום, קיים קושי ממשי להתלות את הענקת המתנה ברישום.
67. במלים אחרות, במצב דברים זה ובנסיבות מיוחדת אלה, ניתן לקבוע כי הענקת המתנה הושלמה ללא ביצוע הרישום השוו: תמ"ש 1775-01-13 מיום 22.04.14 (פורסם בנבו).
68. בבחינת למעלה מן הצורך ייאמר כי גם אם הייתי מקבל את טענת התובע כי עניינן לנו בהתחייבות לתת מתנה ולא במתנה המוגמרת, עדיין המסקנה הינה כי התובע אינו יכול לחזור בו מההתחייבות להעניק המתנה לנתבעת.
- סעיף 5 לחוק המתנה תשכ"ח 1968 (להלן-"חוק המתנה") עניינו "התחייבות לתת מתנה" וזו לשונו:
- (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.
70. התובע, בכתב התביעה "דילג" על סעיף 5 (ב) לחוק המתנה במישור העובדתי. התובע אומנם הביא דוגמאות להמחשת סעיף זה, אולם לא טען בריש גלי כי הנתבעת לא שינתה את מצבה בהסתמך על ההתחייבות.
71. במאמר מוסגר ייאמר כי גם אם היה טוען התובע כי הנתבעת לא שינתה את מצבה על סמך ההתחייבות, עדיין לא היה בסעיף 5 (ב) לחוק המתנה כדי לסייע לו. זאת, בשל הסיפא לסעיף זה הקובעת כי נותן המתנה רשאי לחזור בו ממנה "... זולת אם ויתר בכתב על רשות זו".
72. אין מחלוקת כי הסכם המתנה מקיים דרישה "בכתב". במסגרת ההסכם נקבע כי התובע מעניק את הזכויות בחנות לנתבעת במתנה ראו: ס' 2 להסכם המתנה. עוד נקבע כי הנתבעת מקבלת במתנה את זכויותיו של התובע בחנות ראו: ס' 3 להסכם המתנה.
73. עינינו הראות כי התובע "התפרק" מזכויותיו בחנות בעת כריתת ההסכם וכי הוא לא שמר על האפשרות לחזור בו מהמתנה. לשון אחרת, פשוטה יותר, הינה כי התובע ראה את התחייבות בהסכם כהתחייבות ממנה אין הוא יכול לחזור ראו: תמ"ש 44054-12-11 מיום 20.01.15 (פורסם בנבו).
74. לוויתור התובע בכתב, נוסף גם ויתור בהתנהגות. על אף שההסכם המתנה נכרת בשנת 2008, תביעה זו הוגשה בשנת 2016 כאשר "בין לבין" הוגשה תביעת התובע לביטול הסכם הגירושין, מבלי שהוגשה תביעה לביטול הסכם המתנה.
75. ניסיון התובע "להיכנס" לגדרי סעיף 5 ג' לחוק המתנה לא מצאה תמיכה בתשתית הראייתית. התובע טען כי התנהגות מחפירה של התובעת, באה לידי ביטוי בקללות, וגידופים והשמצות מבית מדרשה של הנתבעת כלפיו וכלפי בני משפחתו.
76. בעניין זה העידה האם כי הקללות באו לידי ביטוי בעיקר בהאשמות הנתבעת שהתובע משחק קלפים ראו: עמ' 62 ש' 2-3, 9-11, 16-19.
77. בנוסף, הרושם הוא כי עשיית שימוש בלשון לא נקיה הינה שיח "טבעי" שבין הצדדים ראו: עמ' 47 ש' 20 עד עמ' 48 ש' 7 + עמ' 70 ש' ש' 27 -34 + עמ' 71 ש' 35 עד עמ' 72 ש'2 + עמ' 79 ש' 4-5.
78. עוד טען התובע כי התנהגות מחפירה באה לידי ביטוי בניצול חולשתו אולם לא הובאה ראיה כלשהי המעידה על מצבו המוחלש של התובע. כידוע, הימנעות של בעל דין מלהביא ראיה, פועלת לרעתו ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539, 549 (2001) וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651, 658 (1991).
79. הוא הדין ביחס לטענת עדי התובע כי הנתבעת בגדה בתובע כאשר טענה זו לא נתמכה בראיה כלשהי.
80. התובע לא הוכיח גם כי חלה הרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי. התובע אומנם טען כי זכויותיו בחנות הועברו לאחיו וכי הוא נאלץ ליטול הלוואה מש.א, אולם לא שוכנעתי כי חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של התובע.
81. התובע העיד כי לא חלה ירידה בשכרו ראו: עמ' 29 ש' 20-23.
82. עוד העיד התובע כי ש.א קובע את שכרו החודשי ראו: עמ' 29 ש' 16-18, כי התובע בעל עסק והוא יכול לוותר על השכר ראו: עמ' 29 ש' 17-18.
83. הלכה היא, כי כאשר בעל עובד בעסק משפחתי, יועבר אליו הנטל בכל הנוגע לקביעת גובה הכנסתו, ויהיה עליו לשכנע את בית המשפט כי משכורתו הינה בסכום המוצהר על ידו ראו: תמ"ש (י-ם) 24940/01 (פורסם בנבו); תמ"ש 52480/99 (פורסם בנבו); תמ"ש 8827-01-10 מיום 16.05.10 (פורסם בנבו).
84. התובע העיד אומנם כי שכרו מגיע לסך של 9,000 ₪ לחודש ראו: עמ' 27 ש' 34 אולם קיים קושי לקבע את היקף הכנסתו – וכפועל יוצא הרעה ניכרת במצבו הכלכלי - משעה ש"אין פה הסכם כתוב" בין התובע לבין ש.א ראו: עמ' 27 ש' 34, כאשר לתובע אין תלוש משכורת ראו: עמ' 89 ש' 24 וכאשר ההתנהלות הכספית הינה על בסיס מזומן בלבד ראו: עמ' 28 ש' 1-9 .
85. לפיכך, הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של התובע לא הוכחה ואין הוא יכול לחזור מההתחייבות לתת מתנה.
86. "השורה התחתונה" הינה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את עתירתו לביטול הסכם מתנה והעתירה נדחית. כפועל יוצא, נדחית גם העתירה לביטול רישום הערת אזהרה.
87. בהערת אגב ייאמר כי משעה שאין עסקינן בתביעה רכושית, אלא בתביעה לביטול הסכם המתנה, לא היה מקום לדון בטענת הנתבעת כי השקיעה כספים בחנות.
עתירה לסעד כספי
88. העתירה לסעד כספי, מקורה בהסכם הפשרה, בו הודה הנתבע בתביעת ההלוואה. עוד הודה הנתבע חוב הצדדים לש.א ואישתו הינו סך של 700,000 ₪. הנתבע הסכים כי יינתן כנגדו פסק דין בגין מחצית מסך זה, דהיינו על סך של 350,000 ₪ (להלן-"החוב") ובכך תגיע לקיצה תביעת ההלוואה כנגדו ראו: ס' 1-2 להסכם הפשרה נספח ח' לכתב התביעה.
89. אין מחלוקת כי התובעת, על אף שהייתה צד לתביעת ההלוואה, לא חתמה על הסכם הפשרה ראו: ס' 6 לכתב התביעה. אין גם מחלוקת כי הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ראו: נספח ח' לכתב התביעה.
90. על פי הפסיקה, בהסכם הוא "רב משתתפים" – כל הצדדים צריכים להביע עמדתם ת"ע 30509-11-13 מיום 11.08.15 (פורסם בנבו).
91. עוד נקבע בפסיקה כי ככלל, אין ליתן פסק דין הפוגע באינטרסים ממשיים של אדם כלשהו, מבלי שעמדתו נשמעה בבית המשפט ראו: ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה) 87 – 88) ראו גם: עמ"ש 26994-10-17 מיום 27.03.18 (פורסם בנבו).
92. התובעת לא הייתה צד להסכם הפשרה, היא לא חתמה עליו ואין כל טעם לחייבה בתוצאות פסק הדין. הדבר נכון ביתר שאת משעה שנקבע בפסק הדין כי הוא נותן תוקף להסכם הפשרה שהושג בין ש.א ואשתו לבין התובע וכי הדיון כנגד הנתבעת יימשך ראו: נספח ח' לכתב התביעה.
93. בנוסף, כל שנקבע בהסכם הפשרה הינו כי התובע מודה בקיומו של החוב. לא נקבע בהסכם הפשרה כי הוא ישלם את החוב.
94. "צלילה למעמקי ההסכם הפשרה" תגלה כי החוב גם לעולם לא ישולם שכן נקבע בהסכם הפשרה כי בתמורה להענקת הזכויות בחנות לש.א, ש.א ואישתו לא יעמדו על ביצוע פסק הדין כי נגד התובע והם מוחלים עליו ראו: ס' 4 להסכם הפשרה נספח ח' לכתב התביעה.
95. תביעה כספית טעונה פירוט העובדות המהוות את עילת התביעה ובהמשך נדרש התובע להוכיח טענותיו באמצעות מסמכים ואסמכתאות הבאים לתמוך בעילת התביעה. נטל הבאת הראיות בהליך כגון דא מהותי ומכריע ראו: תמ"ש 38862-02-11 מיום 15.01.15 (נבו).
96. התובע לא הביא כל ראיה כי החוב שולם. במצב דברים זה לא ניתן לעתור להשבה והעתירה לסעד הכספי נדחית.
97. התוצאה היא כי התביעה נדחית.
98. לאור התוצאה, התובע יישא בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ שישולמו לנתבעת בתוך 30 יום.
99. ניתן לפרסם בכפוף להשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ט, 28 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.