בנק מזרחי טפחות בעמ נ' ריבלניק

לפניי תביעת התובע (להלן: "הבנק") נגד הנתבע על סך 30,744 ש''ח, אשר החלה כתביעה על סכום קצוב בתיק ההוצאה לפועל שמספרו 505687-09-16.

ביום 3.5.95 חתמה הגב' רימה רינגר (להלן: "הלווה") על חוזה הלוואה, לפיו היא קיבלה הלוואה מאת הבנק בסך 45,000 ש''ח בפריסה ל-336 תשלומים חודשיים (להלן: "ההלוואה"). באותו יום, הנתבע ושני ערבים נוספים חתמו כערבים להלוואה. בשנת 2013 הלווה נפטרה, ובשנת 2014 תשלומי החזרי ההלוואה פסקו. בתקופת הזמן שלאחר מכן שלח הבנק מכתבי התראה לנתבע בדרישה מהנתבע לשלם את יתרת ההלוואה מכח ערבותו. משלא נענו פניות הבנק הוגשה תביעה על סכום קצוב ללשכת ההוצאה לפועל כאמור. סכום התביעה מהווה את יתרת ההלוואה לסילוק בצירוף ריבית.

ביום 12.6.17 ניתנה לנתבע רשות להתגונן, בהמלצת בית המשפט. בהתאם לכך, הצדדים הגישו ראיותיהם וביום 31.10.18 התקיימה ישיבת ההוכחות.

טענות הצדדים כעולה מכתבי הטענות והתצהירים

בכתב התביעה נטען כי הנתבע ערב לכל התחייבויות הלווה בהתאם לחוזה ההלוואה. לטענת הבנק, משהלווה נפטרה והופסקו תשלומי ההלוואה, קמה לבנק הזכות להעמיד את יתרת ההלוואה לפירעון מידי, כאשר ההלוואה נושאת עמלות, הוצאות וריבית כמוסכם וכנהוג בבנק.

לטענת הנתבע, בשנת 1990 הוא עלה לארץ מברית המועצות לשעבר כשהוא אינו יודע עברית. בשנת 1995 התבקש הנתבע לעזור ללווה לקבל משכנתה לרכישת דירה בכך שישמש כערב להלוואה. לטענת הנתבע, חרף העובדה שחלפו 5 שנים ממועד עלייתו לארץ, עת נדרש לחתום על הסכם ההלוואה לא שלט הנתבע בשפה העברית, לא ידע לקרוא היטב, לבטח שלא מסמך בנקאי מפורט כהסכם הלוואה. עוד טוען הנתבע, כי מעמד החתימה על מסמכי ההלוואה היה קצר וערך כ-10 דקות לכל היותר. באותו מעמד, לא נמסרו לנתבע פרטים מהותיים בדבר המשמעות של החתימה על הערבות, והמשמעות של היות הדירה הנרכשת – דירה בדמי מפתח שלא ניתן לשעבדה. לטענת הנתבע, בהתאם לכך הוא סבר שמאחר וישנה דירה לביטחון להלוואה, אין לו ממה לחשוש שהרי במקרה בו לא תוחזר ההלוואה לבנק – ימכור הבנק את הדירה וההלוואה תיפרע במלואה. עוד טוען הנתבע, כי הבנק פעל בניגוד להוראות סע' 27 לחוק הערבות, משלא נקט הבנק בהליכים לגביית החוב נגד הלווה, שכן לדידו היה על הבנק לדרוש את תשלום החוב מתוך העיזבון. נטען כי התובע פעל בחוסר תום לב, תוך הפרת החובות המוטלות עליו כלפי ערב מוגן כמפורט בחוק הערבות ובניהן, אי משלוח הודעה מראש בדבר העמדת הלוואה לפירעון מוקדם, אי משלוח הודעה בדבר הגשת תביעה נגד הלווה, וחיוב בריבית פיגורים בניגוד לדין. עוד טוען הנתבע כי כלל לא ניתן לחשב את סכום התביעה מתוך המסמכים שצורפו לה. בדיון בבקשת ההתנגדות עלה טיעון נוסף לפיו, הבנק לא הביא לידיעת הנתבע כי ההלוואה איננה מובטחת בביטוח החיים וכי הבנק לא הסביר לנתבע את מהות הסיכון בעניין זה. לסיכום, הנתבע טוען כי הבנק הפר את חובת תום הלב שלו כלפיו באשר הבנק לא נתן לנתבע את מלוא המידע הדרוש טרם החתימה על הערבות.

במענה לטענות הנתבע, טען התובע, במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעם נציגי הבנק, כי במעמד החתימה נמסר לנתבע כל המידע הרלוונטי, ובכלל זה, הסכם ההלוואה ונספחיו, הודעה ללווים ולערבים בשפה הרוסית וכן הודעה על הרכב ההלוואה ולוח תשלומים. עוד נטען, כי המסמכים הנ''ל נמסרו לנתבע על מנת שיקרא אותם, ובאותו מעמד נאמר לו כי באפשרותו לשאול שאלות לאחר שיסיים לקרוא. נטען כי כנוהל עבודה, נוהגים נציגי הבנק לשבת עם הלווים והערבים ולהסביר להם את הסעיפים המרכזיים במסמכים עליהם הם חותמים. כמו כן נטען כי נציגת הבנק הסבירה לנתבע שהנכס שרכשה הלווה הוא נכס בדמי מפתח ומשכך לא יהיה ניתן לממש השעבוד עליו. טיעוני הבנק לעניין זה נתמכים בתצהיר מטעם הגב' אורית בורוביק, שעבדה כפקידת משכנתאות בסניף הבנק במועד הרלוונטי (להלן: "נציגת הבנק"), והיא החתימה את הנתבע על הסכם ההלוואה. בנוסף, הבנק טוען כי הוא פעל בהתאם להוראות חוק הערבות מששלח הודעות תקופתיות לפני ואחרי פטירת הלווה, וכן כי לאחר שהתשלומים פסקו נשלחו מכתבי התראה ודרישה לתשלום החוב. הבנק מציין כי לאור קשיים שעלו באיתור הנתבע, נדרש הבנק להיעזר בחברת חקירות פרטית עד להגשת התביעה ללשכת ההוצאה לפועל. טענות אלו נתמכו בתצהיר מטעמו של מר חיים זילבר - מורשה חתימה במחלקת גביית משכנתאות בבנק. לכך מוסיף הבנק במענה לטענת הנתבע בדבר אי מסירת פרטים מהותיים – כי חזקה על אדם שחתם על מסמך, כי קרא אותו, הבין את תוכנו ונתן את הסכמתו לאמור בו. לפיכך טוען הבנק כאמור כי זכותו להיפרע מהנתבע שערב לכל התחייבויות הלווה בהתאם להסכם ההלוואה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והתרשמתי מהעדויות בדיון ההוכחות שהתקיים, מצאתי לנכון לדחות את התביעה. להלן נימוקיי – אשר יובאו בתמצית כמצוות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ''ד-1984.

אני מקבל את טענת הנתבע לפיה הבנק הטעה אותו בכך שלא גילה לו פרטים מהותיים הנוגעים לערבותו להלוואת הלווה וכי לאור הטעיה זו דינה של הערבות להתבטל. טענת הבנק לפיה נציגת הבנק מסרה כביכול לנתבע בעל פה את כל המידע הרלוונטי במעמד החתימה, לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, ואף לא למטה מכך. הגרסה כולה נסמכת על עדותה של נציגת הבנק בנוגע לאירוע שהתחרש לפני 23 שנים. ברי שנציגת הבנק איננה מסוגלת לזכור אירועים שאירעו לפני למעלה משני עשורים.

מחקירתה הנגדית של נציגת הבנק עולה כי היא אכן מודה שהיא אינה זוכרת את המקרה המדובר ומסתפקת היא בהשערות באשר למה שאירע. כך בעמ' 2 שו' 17-18 (ההדגשות שלי – ד.ה.):

ש. שואל אותך איזה זכויות שועבדו?

ת. אני יכולה לשער שהוסבר לאדון שמדובר בדירה בדמי מפתח ולא משעבדים את הנכס.

ובהמשך באותו עמוד בשורה 25 ועד עמ' 3 שו' 2:

ש.מסמכי ההלוואה לא תורגמו ברוסית אלא המלצתם לערב לתרגם באופן עצמאי?

ת.לא זוכרת שהמלצתי ככה.

ש.המסמכים לא תורגמו והמלצתם ללווה לתרגם?

ת.מניחה שהוסבר לו בסניף. לא יכולה לזכור מה היה לפני 23 שנה אבל מניחה שתרגמו לאדון את המסמכים.

ושוב, בעמ' 3 שו' 7-10:

ש.הבנק תרגם או לא תרגם את מסמכי ההלוואה?

ת.אתה מצפה ממני לזכור משהו מלפני 23 שנה אם תורגם או לא.

ש.יש מסמכים שאת טוענת שהחתמת את הערב עליהם?

ת.בסניפים יש אנשים דוברי שפה רוסית. אני מתארת לעצמי שאם היה צריך עזרה היה מקבל.

ישנו קושי לבסס ממצא עובדתי ביחס לטענת נציגת הבנק בסע' 8 לתצהירה, לפיו היא הסבירה לנתבע כי הנכס ששעבדה הלווה לבנק הוא נכס בדמי מפתח וכי לא ניתן יהיה לממש את השעבוד עליו. למקרא התצהיר ניתן היה להבין כי נציגת הבנק זוכרת, באופן פוזיטיבי, כי הוסברו לנתבע עניינים אלו ואת המשמעות הנובעת מהם. אלא, שבחקירתה הנגדית הבהירה נציגת הבנק כי אין מדובר בפרטים שהיא זוכרת באופן פוזיטיבי, אלא הדברים נכתבו בשל נוהג כללי שלה, ללא אפשרות לזכור כיצד נהגה במקרה הספציפי. בעמ' 3 שו' 13-17:

ש.שאלתי קודם אם את זוכרת את האירוע, את אמרת שלא. עכשיו את טוענת בתצהיר סעיף 8 כתוב שהוסבר לו שמדובר בדירה בדמי מפתח, איך את מצהירה על דבר שאינך זוכרת?

ת.אני כך עבדתי ואם מדובר היה בדירה בדמי מפתח כך הוסבר לו.

ש.ספציפית את לא זוכרת?

ת.אני זוכרת איך נהגתי לעבוד.

נגד עדותה זו של נציגת הבנק המסתמכת על נוהל עבודה שלה, עומדת גרסתו של הנתבע, שלא נסתרה, לפיה מעמד החתימה ארך דקות ספורות ונציגי הבנק לא הסבירו לו את משמעויות ערבותו, ובעיקר – לא הוסבר לו כי הדירה שבגינה נטלה הלווה את ההלוואה, היא דירה בדמי מפתח ולא ניתן יהיה לממשה במקרה שההלוואה לא תשולם.

לא זו בלבד שהבנק לא הרים את נטל השכנוע כי הוא הסביר לנתבע כי הדירה היא בדמי מפתח ולא ניתן לממשה, אני אף סבור כי הנתבע הוטעה לחשוב כי היפוכם של הדברים הוא הנכון.

נציגת הבנק צירפה לתצהיר העדות הראשית, נספח א'4, מסמך ברוסית, עליו חתם הנתבע. כמו כן צירפה נציגת הבנק, כנספח א'3 לתצהירה, תרגום נוטריוני של המסמך, מרוסית לעברית (להלן: "ההודעה ללווים ולערבים"). במסמך התרגום הנוטריוני נכתב בסע' 1.ה. :

להבטחת התחייבויות הלווה, הנובעות מהסכם ההלוואה, הלווים מתחייבים לשעבד לטובת הבנק את כל זכויותיהם בדירה שהלווה קונה או בונה.

ובהמשך:

...הבנק יהיה רשאי לממש את השעבוד ולמכור את הדירה עד להחזר מלא ההלוואה.

הבנק כאמור דאג להחתים את הנתבע על הודעה זו ללווים ולערבים בשפה הרוסית. הבנק הציג בפני הנתבע מצג לפיו הלווה מחויבת לשעבד לטובתו את כל זכויותיה בדירה שקנתה. עולה אפוא שהנתבע יכול היה להסתמך, ובצדק, על קיומה של בטוחה נוספת - הדירה - הקודמת לערבותו, לצורך פירעון ההלוואה. במיוחד נכונים הדברים לאור סכום ההלוואה הנמוך יחסית – 45,000 ₪ בלבד – אשר מימוש הדירה היה אמור להבטיח את פירעונה לכאורה ללא כל קושי. הנתבע רשאי היה אפוא להניח כי אין הוא נוטל על עצמו סיכון משמעותי, אם בכלל.

ער אני לכך, כפי שהפנה ב"כ הבנק, לקיומו של "נספח להסכם ההלוואה" אשר צורף לתצהיר העדות הרשאית של נציגת הבנק (נספח א'2). בסעיף 2 לנספח הסכם ההלוואה, בפסקה השלישית, נכתב כי: "ההלוואה לא תובטח בשעבוד נכס כלשהו ולפיכך ערבותם של הערבים, וביניהם הנתבע, תהיה הבטוחה הבלעדית והיחידה להחזרת ההלוואה". ברם, דווקא את הנספח להסכם ההלוואה לא טרח הבנק לתרגם לשפה הרוסית. הנספח להסכם ההלוואה, שכאמור לא תורגם לרוסית, ובו צוין כי ההלוואה איננה מובטחת בשעבוד נכס, עומד בסתירה להודעה ללווים ולערבים אשר תורגמה לרוסית, בה נכתב שהלווה מחויבת לשעבד את הנכס. יש בכך משום הטעיה של הנתבע כאמור. אינני רואה סיבה מדוע יאחוז הבנק דווקא בנספח להסכם ההלוואה, תוך התעלמות מההודעה ללווים ולערבים, כאשר ההודעה ללווים ולערבים הוא המסמך שתורגם לשפה הרוסית ועליו הסתמך הנתבע – כך יש לשער.

אינני מקבל את טענת הבנק כי יש ליישם במקרה דנא את החזקה שנקבעה בפסיקה לפיה אדם שחותם על מסמך - חזקה עליו שהבין את תוכנו ונתן את הסכמתו לאמור בו. כבר נקבע, כי חזקה זו איננה חלוטה, והחותם רשאי לסתור אותה. דומה, כי במקרה דנא הנתבע עמד בנטל לסתור את החזקה. הנתבע הצליח לשכנע את בית המשפט כי הבנק היה מודע לכך שהנתבע אינו שולט בשפה העברית, וזאת לאור העובדה שהבנק בחר להחתים את הנתבע על הודעה ללווים וערבים בשפה הרוסית. מאחר שהבנק הטריח את עצמו להחתים את הנתבע, שאינו שולט בשפה העברית, על הודעה ללווים ולערבים בשפה הרוסית, ממילא ברור היה לבנק שהנתבע אינו מבין, ולמצער אינו מבין ברמה הנדרשת, את משמעות ההתחייבויות עליהן חתם בעברית. שומה היה אפוא על הבנק למחוק את הסעיפים בהודעה ללווים ולערבים, המתייחסים לחובה לשעבד את הדירה להבטחת ההלוואה, ותחת זאת היה על הבנק לציין בהודעה זו – הכתובה בשפה הרוסית כאמור – כי במקרה דנא עסקינן בדירה בדמי מפתח ולא ניתן לממש את הדירה. הבנק לא עשה כן ויש לראות בכך מחדל. הבנק כאמור טוען כי הדברים הוסברו לנתבע בעל פה על ידי נציגת הבנק, אולם מעבר לכך שלא שוכנעתי כי כך אכן היה, הרי שהדבר גם מהווה "טענה בעל פה נגד מסמך בכתב", שכן בהודעה ללווים ולערבים נכתבו היפוכם של דברים, קרי - שהלווה משעבדת את הדירה לצורך הבטחת ההלוואה וכי הדירה תמומש במקרה של אי פירעון ההלוואה.

הבנק מנסה להבנות מכך שהנתבע חתם כערב להלוואות נוספות מלבד הלוואה זו וחתימתו אף היתה כטובה תחת טובה שכן גם הנתבע רכש דירה והלווים בהלוואות האחרות חתמו עבורו כערבים בהלוואתו. מכאן מבקש הבנק להסיק כי הנתבע היה מודע היטב למסמכים עליהם הוא חתם ולמשמעותם. אינני מקבל את הדברים. דומה כי ההיפך הוא הנכון. לא מן הנמנע, כי ההלוואה אותה נטל הנתבע, היתה מובטחת בשעבוד דירה, ומכל מקום לא הוכח אחרת. משכך, לנתבע היתה לכאורה ידיעה כי בטרם יפנה הבנק לערבים של הנתבע, יממש הבנק את דירתו של הנתבע. הנתבע הבין שכך הם פני הדברים גם בהלוואה מושא תביעה זו, וכי הבנק יממש את הדירה של הלווה לפני שהוא יפנה לנתבע כערב. זו אכן טענתו של הנתבע ושורש הגנתו – כי הוא הוטעה ע"י הבנק והאמין כי דירתה של הלווה תמומש לפני שהבנק יפנה אליו.

סע' 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ''א-1981 (להלן: "החוק") קובע כי הוראות החוק חלות גם על ערב. על תכליתו של החוק נאמר בע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, מז(3) 309, 322 (1993) (להלן: "עניין ליפרט"), כי מטרתו "הגנה על הציבור הבלתי מקצועי והבלתי מנוסה מפני פעולות בנקאיות, שאינן מביאות בחשבון את חוסר הניסיון של "האדם הקטן". הדברים נכונים אף ביתר שאת, כאשר "האדם הקטן" הוא עולה חדש שאינו מתמצא בשפה העברית. לשונו של סע' 3 לחוק קובעת כי, "לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח...". סע' 3 מונה רשימה של עניינים אשר המחוקק הכיר בהם כמהותיים. רשימה זו אינה רשימה סגורה. בעניין ליפרט התייחס בית המשפט העליון להיקפה של חובת הגילוי המוטלת על הבנקים, באומרו:

"רוחבה של חובה זו ואיפיוניה הספציפיים אינם עניין הנתון לקביעה מראש, ובכל מקרה ומקרה על בית המשפט לקבוע אם פעולותיו של התאגיד הבנקאי - או מחדליו היו עלולים, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, להטעות את הלקוח "בענין מהותי". (שם, בעמ' 331).

במקרה דנא, הוכח כי במועד החתימה על הנספח להסכם ההלוואה הבנק היה מודע לקשיי השפה של הנתבע, וזאת, לאור העובדה שהבנק החתים את הנתבע על ההודעה ללווים וערבים בשפה הרוסית כאמור. היה מצופה מהבנק להחתים את הנתבע על מסמך מפורט שמסביר לו בדיוק מה הן המשמעויות לכך שההלוואה לא תבוטח בשעבוד נכס כלשהו. כמו כן, העבודה שהנכס לשמו נלקחה ההלוואה הוא נכס בדמי מפתח - היא "עניין מהותי". אי הבאתו של עניין מהותי זה לידי הנתבע גרם להטעייתו בדבר טיב ההתקשרות באופן שלא הוסבה תשומת לבו לנתון הבסיסי והחשוב, כי הנכס, אשר למימון רכישתו ניתנה ההלוואה, לא ישמש כבטוחה להלוואה. הטעיה זו מצדיקה את ביטולה של הערבות כאמור.

הצדדים העלו טענות נוספות אולם לא מצאתי צורך להידרש להן לשם ההכרעה בתביעה.

לאור האמור, התביעה נדחית. הבנק ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 9,500 ש''ח.

אני מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 505687-09-16, ככל שהתיק טרם נסגר.

המזכירות תשלח לצדדים העתק פסק הדין.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ט, 14 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.