הצדדים וטענותיהם:
- אימו של התובע וסבתו של הנתבע גב' ר.ב. ז"ל אשר הלכה לעולמה ביום 20.2.2013, כשהיא בת כ-87 שנים ואלמנה (להלן: "המנוחה" או "המצווה" לפי העניין).
למנוחה נולדו 6 ילדים, בו אחד נפטר לפני המנוחה ואימו של הנתבע נפטרה כחצי שנה לאחר פטירת המנוחה.
- ביום 8.9.2015, לאחר שמירת המועדים הקבועים בחוק ובתקנות, ניתן צו לקיום צוואת המנוחה בפני עדים ביום 21.5.2012 (להלן: "הצוואה").
- הצוואה, כתובה בשפה העברית. בסעיפים 1-5 נכתב כי המנוחה מצהירה שזו צוואתה, צוואה אחרת אם קיימת בטלה, השמיעה צוואתה לעדים והם רשמו אותה והמנוחה חתמה עליה בנוכחותם בבוהן יד ימין. כן נכתב כי העדים לצוואה מכירים את המנוחה אישית, ובעת פרשנות הצוואה יש להתחשב בכתוב ובכוונה שהוסברה והובנה ע"י העדים לצוואה.
בסעיף 6 נכתב בה כי העדים לצוואה הסבירו למנוחה את הכתוב בצוואה ומופיעות חתימות העדים לאישור האמור.
בסעיף 7 לצוואה, לאחר חתימת העדים נכתב כי המנוחה מצווה, את זכויותיה בדירת מגוריה, בחיפה אשר נרכשה מעמידר, (להלן: "הדירה") לנתבע אשר מתמנה כמנהל עיזבון המנוחה (סעיף 8 לצוואה).
- כשלושה וחצי חודשים לאחר מתן צו לקיום הצוואה, ביום 27.12.2015, הגיש התובע תובענה לביטול צו קיום הצוואה. בתובענה נטען כי "בימים האחרונים" התברר לתובע כי דירת אימו המנוחה הועברה על שם הנתבע בהתאם לצו קיום צוואה שניתן. נטען כי הצוואה "אינה כשרה ואיננה מבטאת את רצונה הסופי של המנוחה" ו"ללא התערבות הנתבע או מי מטעמו ו/או המעשים שלהם ו/או חוסר המעש שלהם או הלחץ ו/או האיום ו/או ההשפעה הבלתי הוגנת ו/או התחבולה ו/או התרמית היתה התוצאה שונה לגמרי, היה יורש את אמו יחד עם יתר ילדיה לפי כל חוק ודין". כמו כן נטען כי הצוואה לוקה בחסר וקיימים בה פגמים מהותיים בשלם בטלה. נטען כי בשנים טרם פטירתה הייתה המנוחה חולה, ובתשעת החודשים עובר לפטירתה לא הייתה בעלת יכולת דיבור, כי אי מעורבות עו"ד בעריכת הצוואה ממעיט מכשרותה וכי העדים לצוואה הם אח התובע המכור לסמים ואשת הנתבע שהוא הנהנה על פי הצוואה וזאת, בניגוד להוראות סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. כן נטען כי טביעת האצבע על גבי המקום המיועד לחתימה איננה טביעת בוהן (צ"ל להיות אגודל-ה.ג.ש.) ידה הימנית והתובע שומר על זכותו להגיש חוות דעת בעניין זה.
בהמשך, בהתאם לבקשת התובע ומשלא הייתה התנגדות מצד הצד שכנגד, ניתנו צווים לעיון במסמכים רפואיים אצל צדדי ג'.
- הנתבע לא הגיש תגובתו לתובענה אך בדיון שהתקיים הופיע הנתבע וב"כ ואפשרתי לצדדים להעלות טענותיהם.
ב"כ התובע חזר על טענותיו. ב"כ הנתבע טען כי למעט התובע יורשי המנוחה על פי דין אינם מתנגדים לצוואה. כן טען כי הצוואה לא נערכה על ידי עו"ד ולכן לא ידעו כי אשת אינה רשאית לשמש כעדה לצוואה ובנסיבות אלו אין הדבר פוגע באמינותה. באשר לעד הנוסף, ב"כ הנתבע הכחיש כי הוא מכור לסמים וטען כי הוא כשיר לשמש כעד. צוין כי למנוחה צוואה קודמת, נוטריונית מיום 22.2.001 (להלן: הצוואה הקודמת"), אשר הזוכים בה הם שני בניה של המנוחה – פ.ב ו-ת.ב. הנתבע טען מפיו כי הוא היחיד שטיפל במנוחה והתובע לא הגיע לבקרה.
לאחר שהפניתי הצדדים להוראות הקוגנטיות של סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אפשרתי לצדדים להשמיע טענותיהם לעניין סעיף 72 לחוק הירושה התשכ"ה-1965. התובע טען כי נודע לו על העברת הזכויות מכוח צוואה 6-7 חודשים קודם לכן, וקדמה לכך טענת הנתבע כי הוא רכש את הזכויות בדירה מבן המנוחה, ל-פ.ב. כן נטען כי לטעמו הזכויות בדירה היו צריכות להיות מועברות ל-פ.ב. שכן הוא שילם את רכישתה עבור האם.
בתום הדיון, לאור כי מחד, התובע לא פירט טענותיו באשר לתנאי סעיף 72 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 שכן לכאורה יכול היה להעלות טענותיו קודם למתן הצו ולא העלה אותן בהזדמנות הראשונה, ומאידך סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 הוא קוגנטי כך שלכאורה יש להורות על ביטול סעיפים 6-7 בצוואה המזכים את הנתבע שאשתו עדה לצוואה, אפשרתי לצדדים להשלים ולהגיש בקשות מקדימות רלוונטיות. שני הצדדים לא עשו כן - אך התובע הודיע כי לטעמו התובענה עומדת בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה התשכ"ה - 1965 שכן הרשמת לענייני ירושה העבירה את התובענה לדיון בבית משפט זה. בהחלטתי מיום 17.1.2017, שניתנה בהודעת התובע, ניתן צו לתצהירים ונקבע מועד לשמיעת ראיות. הנתבע הגיש ""תגובה להודעה". בתגובה נטען כי הנתבע מחזיק בדירה מיום פטירת המנוחה ופעל להשבחתה, כי התובע ידע על כך ולא פעל להגיש התנגדות במועד. כן נטען כי התובע ובניו פרצו לדירה על מנת לאיים על חייו ורכושו של הנתבע שיוותר על ירושתו. בתשובת התובע לתגובה זו, חזר התובע והפנה לסעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה - 1965.
- ב"כ היועמ"ש הודיע כי מאחר והצדדים בגירים וכשירים אין בדעתו ליטול חלק בהליך.
- התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (ת/1), תצהיר בת המנוחה גב' ס.ב. (ת/2) ותצהיר נכד המנוחה מר ה.ב. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/1), תצהיר מר ת.ב. (נ/4), תצהיר אשתו העדה לצוואה גב' ס.ב. (נ/3) ותצהיר העד לצוואה בן המנוחה פ.ב. (נ/2). לתצהירי עדי הנתבע צורפה צוואה נוטריונית של המנוחה מיום 22.2.2001 (הצוואה הקודמת).
- העד ה.ב. לא הובא לחקירה ותצהירו הוצא מהתיק. ראו עמוד 10 שורות 18-19.
- בסיכומיו חזר בו התובע מכל טענותיו למעט הטענה כי מכוח סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה 1965 יש להורות על ביטול הסעיף המזכה את הנתבע (סעיפים 6-7). התובע הוסיף טענה חדשה, וטען כי יש לראות בצוואה נשוא ההליך כמבטלת את צוואת המנוחה הקודמת מיום 22.2.2001 שכן סעיף 35 לחוק הירושה אינו מבטל את סעיף 2 לצוואה המורה כי צוואה אחרת אם קיימת, בטלה. טענה אחרת חדשה שנטענה, הייתה כי הזוכים על פי הצוואה הקודמת הסתלקו מחלקם על פי צוואת המנוחה הקודמת – וזאת במסגרת עדותם בהליך.
הנתבע בסכומיו חזר וטען כי מיום פטירת המנוחה הדירה בחזקתו והוא השקיע בשיפוצה והשבחתה סך העולה על 100,000 ₪. נטען כי התובע ידע אודות הגשת הבקשה למתן צו לקיום הצוואה והעדיף "לשבת על הגדר" עד שהנתבע יסיים השבחת הדירה וחזר על טענתו כי היה היחיד שטיפל במנוחה. באשר לסעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 נטען כי אשת הנתבע לא פנתה לעו"ד לקבל יעוץ בשל העלות הכספית הכרוכה בכך ופעלה על פי רצון המנוחה בלבד. כן נטען כי מאחר וחברה של אשת הנתבע הדפיסה את הצוואה הרי שאין לראותה כמי שערכה את הצוואה. הנתבע חזר והדגיש כי הצוואה משקפת את רצון המנוחה כפי שמסרו העדים מטעמו. באשר לטענות החדשות נטען כי הסתלקות הזוכים על פי הצוואה הקודמת בעדותה – אינה הסתלקות על פי דין שכן הנתבע אינו זוכה על פי הצוואה ולכן לא ניתן להסתלק לטובתו. כן נטען כי ההליך כאן אינו נוגע לצוואה קודמת ולכן יש לדחות את הטענה בהליך כאן. בסיכום סיכומיו כתב הנתבע כי "לאור העובדות שהוגשו בבית המשפט נראה כי, הנתבע לא תכנן את צעדיו שהרי אם היה עושה כן לא הייתה אישתו עדה לצוואה", הפנה לתמ"ש 42052-07-11 וביקש כי ההתנגדות תידחה ולחילופין להורות לתובע להשיב לנתבע סך של 100,000 ₪ ששילם הנתבע להשבחת דירתו.
דיון והכרעה:
- צו קיום הצוואה נשוא התובענה - ניתן כדין, לאחר חלוף מועד להגשת התנגדויות.
צו קיום צוואה הוא כפסק דין חפצא ופועל כלפי כולי עלמא. החלוקה שבו סופית ומחייבת אפילו אם הצו מוטעה. הדרך היחידה לביטולו או לתיקונו היא בהתאם להוראות סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 או בדרך של ערעור. ראו: ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור, מיום 10.11.09; ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 871; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, 870; ת"א (מחוזי-חי') 210/07 שלומי קרשי אילנה נ' לב דורית, מיום 9.05.10. סעיף 72(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע (להלן "חוק הירושה"):
"נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".
תקנה 27(ג) לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998 שכותרתה תיקון או ביטול צו קובעת:
"הבקשה תידון בפני בית המשפט או הרשם לענייני ירושה, לפי העניין, אולם אם הוגשה הבקשה לרשם לענייני ירושה, והוא ראה כי נתקיים אחד מן התנאים הקבועים בסעיף 67א(א) לחוק או אם ראה שלא להיזקק לבקשה לפי סעיף 72 לחוק, יעביר את הבקשה לבית המשפט כדי שידון בה; בית המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה".
- סעיף 72(א) המיושם על פי התקנה הנ"ל פותח צוהר, לכלל סופיות הדיון "אולם פתח זה אינו כפתחו של אולם" והוא חריג. ראו: ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436, 439 (1993). לפיכך, נקבעו בפסיקה כללים דווקניים החלים בעת דיון בתובענה שהוגשה על פי סעיף 72 הנ"ל ועל בית המשפט לבחון שני תנאים מצטברים.
הראשון, האם קיימת עובדה או טענה שלא היו בפני בית המשפט או הרשם בעת מתן הצו ואשר יש בהן להביא למתן צו שונה מהצו שניתן. השני, האם ניתן היה להביא העובדה או הטענה לפני מתן הצו והאם מבקש הביטול הביאה "בהזדמנות הסבירה הראשונה" שאחרת, תידחה התובענה, אם כי הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. ראו: ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ש' שוחט, מ' גולדברג, י' סלומון, דיני ירושה ועזבון, מהדורת תשס"ה, עמ' 160-159.
בגדר התנאי השני בית המשפט יבחן את הזמן שחלף מעת שנודעה למבקש הביטול העובדה או הטענה ומהו הנימוק שניתן על ידי מבקש הביטול לכך שהעובדה או הטענה לא הובאו עובר למתן הצו. הדגש הוא על הנימוק ומידת סבירותו. ככל שהנימוק סביר יותר חלוף הזמן לא יהווה מכשול. גם לטיבה של העובדה או הטענה יש ליתן משקל ויש לבחון עד כמה מהותית היא למול חומרת הפגיעה בצדדים האחרים באם יתוקן הצו כמבוקש. כבוד השופט בך בע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337, 346 (1982) אשר צוטטו בהסכמה בפס"ד טורנר וכן פסה"ד שם בעמוד 439 וגם ע"א 601/88 עז' המנוח רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 459 (1993).
- על פי סיכומיו, טענת התובע היחידה היא כי לאור הוראת סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965, יש להורות על ביטול סעיפים 7-8 לצוואה מאחר שאשת הנהנה על פי הצוואה הייתה עדה לעריכתה. אדגיש כבר כעת כי לא אדון בטענות התובע באשר לביטול צוואת המנוחה מיום 22.2.2001 או הסתלקות הזוכים על פי אותה צוואה, שכן שאלות אלה אין מקומן בהליך שלפניי שעניינו ביטול צו קיום צוואה מיום 21.5.2012. טענות אלו של התובע, ככול שהוא עומד עליהן, עליו יהיה להעלותן במסגרת תובענה מתאימה נפרדת.
כך גם לא אדון בטענות הנתבע בסיכומיו, לפיהן הוא זכאי כי התובע ישיב לו סך של 100,000 ₪ אשר השקיע בהשבחת הדירה נשוא הצוואה מיום פטירת המנוחה. גם מחלוקת זו אינה מבין הנושאים אשר מונחים בפני בית המשפט במסגרת תובענה לביטול צו קיום צוואה וככל שהנתבע עומד על טענותיו, יהיה עליו לעשות כן במסגרת תובענה מתאימה נפרדת.
- סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 קובע:
"הוראת-צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת-צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה."
- הרציונל להוראת סעיף 35 הוא "כי אל לו למי שמצפה לטובת הנאה מצוואה ליטול חלק בעריכתה, שכן 'בכל יזמה כזאת כרוך חשד של גניבת דעתו של המצווה' (דברי השופט לנדוי בע"א 707/76 [9], בעמ' 554). חשד זה קשה להפריכו 'שהרי המוריש אינו בפנינו באופן שיוכל לומר: 'לא כך ציוויתי'...המחוקק יצר איפוא מעין הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה משפיע שלא כדין על המצווה" ע"א 851/79 שולמית בנדל נ' דורון בנדל, לה (3), 101, 109 (להלן "עניין בנדל").
- לשון הסעיף היא חד משמעית ואינה מותירה שיקול דעת לבית המשפט. על פי הוראותיה במקרה בו נהנה על פי צוואה, אשר הוא או בן זוגו, ערכו צוואה או היו עדים לעשייתה או נטלו חלק בעריכתה באופן אחר – בטלה ההוראה המזכה את אותו נהנה.
בע"א 6486/98 מופק בטו נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1) 19 נאמר: "החוק יוצר הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר' אין תוקף להוראה המזכה אותו- אפילו היתה זו הוראת אמת".
ראו גם ע"א 1099/90 שילה שרוני נ' שאול שרוני, מז (4) 785, 794: "המחוקק קבע בסעיף 35 לחוק הירושה חזקה חלוטה, שלפיה מי שלוקח חלק בעריכת צוואה משפיע שלא כדין על המצווה. במצב כזה נשלל כל שיקול דעת בשאלת מתן תוקף לצוואה, ויש לראותה כאילו לא נעשתה כלל. תוצאה זו היא סופית ומוחלטת, ועל כן ראוי לפרש בצמצום את לשון הסעיף ואת המקרים שנופלים לגדרו" (להלן "עניין שרוני").
- מאחר ותוצאת הוראת הסעיף היא "קשה" ושוללת שיקול דעת שיפוטי גם מקום בו הנסיבות מעידות כי לא הייתה השפעה בלתי הוגנת על המצווה, נפסק כי יש לפרש את הסעיף בדווקנות ובצמצום. ראו ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן, פד"י כד (2) 93, 97.
- בהקשר זה נאמר בע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב, פ"ד נט (3) 1, 9 (להלן: "עניין חרמון") כי המבחן הוא מבחן השכל הישר: "בסופו של יום עולה אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתעשה ביחס לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה...השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הינה בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל מכלול יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול.". וראו עניין בנדל שצוטט לעיל בעמוד 109 פסקה 19 לפסה"ד וכן עניין שרוני בעמוד 795.
- אלא שמבחן השכל הישר, שיקול הדעת המצומצם והגמישות המועטה הנתונה לבית המשפט, בכל הנוגע ליישום הוראת סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה-1965, רלוונטיים אך ורק לאפשרות השלישית שבהוראת הסעיף – "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" ואינם רלוונטים בכל הנוגע לחלק הראשון והשני - "או היה עד לעשייתה" או "מי שערך אותה". בשני מקרים אלו לבית המשפט אין כל שיקול דעת ו"הפרשנות הדווקנית מאפיינת את התייחסות הפסיקה לשתי עילות הפסלות הראשונות שבסעיף 35, ואילו הפרשנות הגמישה יותר מאפיינת את עילת הפסלות השלישית, 'השיורית'". עניין חרמון בעמוד 8 פסקה 15(ב) לפסה"ד.
יישום הוראות הדין:
- במקרה כאן, הצוואה שלפני היא צוואה בעדים כמצוות סעיף 20 לחוק הירושה התשכ"ה-1965. אין מחלוקת כי אשת הנתבע שימשה כעדה לצוואה. ראו סעיף 3-5 לתצהירה נ/3 שם הצהירה "אני הייתי עדה לצוואה שנערכה ביום 21.5.12, ע"י המנוחה", עדותה בעמוד 18 שורות 33-34 שם אישרה חתימתה וכן עמוד 19 שורות 4-5 .
אין גם מחלוקת גם כי אשת הנתבע ערכה את הצוואה ולמצער לקחה באופן אחר חלק בעריכתה – ראו סעיף 4 לתצהירה נ/3 "המנוחה ביקשה ממני ומ-פ.ב בנה שנערוך לה צוואה בה היא תוריש את הדירה בחיפה לבעלי" וכן עדותה בעמוד 19 שורות 8 ואילך שם העידה כי "היינו שם ועברנו לבקר אותה כי היא ביקשה ממני לערוך לה צוואה". ובהמשך במענה לשאלה מי הכין את הצוואה והדפיס אותה השיבה "ביקשתי מחברה שלי" וכן בשורה 20 "חברה שלי, ביקשתי ממנה להדפיס לי צוואה פשוטה וברורה. הלכתי אליה למחרת, הקראתי לה את הצוואה תרגמנו לה מה רשום והיא אמרה שזה בדיוק מה שהיא רוצה. חתמנו על זה. מ.פ היה שם והיה עד". ובהמשך בשורה 34-35 "הבאתי את הצוואה המודפסת, הקראנו לה אותה למחרת" וראו גם עמוד 20 שורות 9-18. כלומר גם אם העדה ביקשה לתקן עדותה ולטעון כי לא היא ערכה את הצוואה הרי שהיא לקחה באופן אחר חלק בעריכתה, אשת הנהנה שכתבה עבור המנוחה את הוראת הצוואה לחברתה, הביאה למנוחה את הנוסח המודפס, הקריא למנוחה את הצוואה ותרגמה למנוחה את הצוואה.
- לאור הנסיבות שפורטו, בהיות אשת הנהנה עדה לצוואה ועורכת הצוואה, הרי הן בפרשנות דווקנית של החלופה השנייה בסעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 והן השכל הישר ופרשנות גמישה של החלופה השלישית, מביאים לכך שיש להורות על בטלות הוראות סעיפים 7-8 לצוואה. כפועל יוצא, משאין בצוואה הוראות אופרטיביות נוספות, ככול הנראה יש להורות על בטלות הצוואה כולה ובודאי הצו קיום הצוואה שניתן.
- שיהוי, והאם התקיים התנאי השני הקבוע בסעיף 72 לחוק הירושה התשכ"ה-1965?
- קבלת בקשה לתיקון או ביטול צו קיום צוואה או צו ירושה היא החריג ולא הכלל, ע"א 601/88 עזבון המנוח רודה נ' שרייבר, פד"י מז(2)441, 459. מניין הזמן באשר לאיחור או השיהוי נמנה מהיום שבו נודעה העובדה החדשה, לרבות עובדה שהייתה למבקש הביטול האפשרות לבררה, ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן לנכסי החייב מנפרד לשינסקי לו(4)337 (להלן עניין לשינסקי) ראו גם ע"א 5640/92 יובל אלוני נ' באומן אליצה פד"י מט(5)373, 379, שם גם נפסק כי יש לבחון את מידת האיחור והסבר המבקש לאיחור, טיב ומשקלה של העובדה החדשה והאם היה בשיהוי בכדי להקשות בהבאת ראיות על ידי מי מהצדדים וכן לבחון את מידת החומרה, ראו ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פד"י מז(2)436 וכן עניין לשינסקי ושרייבר שהוזכרו לעיל.
- לא מצאתי כי הנתבע טען כנגד התנאי השני בטענותיו למעט טענתו לשיפוי בגין הוצאות השבחת הדירה. למעשה הנתבע לא הוכיח כי התובע ידע על הגשת הבקשה למתן צו קיום צוואה טרם מתן הצו ויכול היה להביא טענותיו קודם למועד בו הוגשה הבקשה. בנוסף, במקרה כאן הבקשה הוגשה כ-3 וחצי חודשים לאחר שניתן הצו. אמנם אין המדובר בתקופה קצרה, אלא שבשים לב כי הצוואה עניינה רק נכס מקרקעין, והבקשה נסמכת על טענה מכוח סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה-1965, איני סבורה כי ניתן לומר שמדובר באיחור או השתהות ארוכים אשר פגעו בזכויות צד ג' אשר הסתמך על הוראות הצוואה והצו שניתן.
יתר על כן, ככל שהנתבע אכן כטענתו הסתמך על הצו והשביח את הדירה, אין בפסק הדין שניתן בכדי לגרוע מזכותו לקבל הכספים שהשקיע בכפוף לכל דין וכמובן שבמצב זה, תובא בחשבון גם השתהות התובע, באם השתהה.
בהקשר זה אציין כי, נפסק כי יש לשים את הדגש על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של ההסבר וככל שההסבר סביר, לא יהא בשיהוי מכשול, עמ"ש חיפה 13757-05-10 מ.י. ואח' נ' ש.כ. מיום 5.10.2010 אשר הפנה בפסקה 14 של פסק הדין לעניין אלוני שהוזכר לעיל. ראו גם תל"א חיפה 616/2007 גנאיים אינעאם חמזה נ' גנאיים תיסיר חמזה ואח' מיום 9.12.2012 וכן ראו ת"ע 5913-06-19 ט.ב. ואח' נ' ל.ב. מיום 18.10.2011.
באשר להסבר הרי שהתובע טען במסגרת התובענה כי כאשר התברר לו שהזכויות בדירה הועברו על שם הנתבע והוא פנה לנתבע לברר העניין, הנתבע טען כי רכש את הזכויות מהעד לצוואה. הנתבע לא הכחיש טענה זו. ראו עמוד 3 שורות 24-27. התנהלות זו הצורך לפנות לעו"ד לברר את העובדות לאשורן, יחד עם העובדה כי הביטול הוא בשל עילה שבסיסה בסעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 המבסס חזקה חלוטה בדבר השפעה בלתי הוגנת, מהווים לטעמי, בנסיבות המיוחדות כאן כ, טעם מספיק והסבר לשיהוי. אזכיר כי הנתבע עצמו לא הגיש תגובתו לתובענה חרף כי נדרש לעשות כן.
- מבלי לגרוע האמור לעיל והחלת סעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 על המקרה כאן, אוסיף ואציין כי לכאורה בצוואה דנן נפלו פגמים נוספים המעלים ספק באשר לשאלה האם הצוואה משקפת את רצון המנוחה. פגמים אלו לכאורה לא ניתן לתקן גם לא מכוח הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. בתמצית אפנה לכך שהעד הנוסף לצוואה טען כי הצוואה נחתמה בחיפה בעוד לטענת העדה הצוואה נחתמה בבית אבות בתמרה, לכך שחתימות העדים מופיעות לפני חתימת המנוחה ולפני ההוראות האופרטיביות, לכך גם שהעד הנוסף לצוואה העיד כי בעת חתימת הצוואה נכח עמו הנתבע ולא אשתו וכי הנתבע הוא שהדפיס את הצוואה וערך אותה, ועוד.
- לאור האמור לעיל, הנני מקבלת את התובענה ומורה על ביטול צו הקיום שניתן לצוואת המנוחה מיום 21.5.2012.
בשים לב לטענות שני הצדדים באשר לצוואה מיום 22.2.2001, הוראת סעיף 75 לחוק הירושה התשכ"ה-1965, הנני מורה לצדדים, תוך 45 יום, להגיש בקשה למתן צו לקיום הצוואה בפני רשות מיום 22.2.2001 או להעבירה לרשם לענייני ירושה, תוך 45 יום.
הנתבע ישלם לתובע את האגרות שהוציא על פי קבלות, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ח, 15 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.